על זכויות יוצרים

עוד חוברת מוצלחת של כתב העת למשפטים של אונ' טורונטו (על חוברת אחרת כתבתי כאן). למאמר הביקורת של איילת שחר על אזרחות בעידן גלובלי אולי אתייחס בפוסט נפרד, ומאמר מרתק נוסף הוא של מיכל שור-עופרי על זכויות יוצרים.

השאלה הגדולה שעולה מן המאמר של שור-עופרי, הוא היחס בין החוק לחברה (ואולי זו שאלה שחוזרת אצלי, פשוט משום שהיא מעסיקה אותי מאוד): עד כמה חוק יכול לעמוד בניגוד לנורמות חברתיות מבלי שאלה ישליכו עליו? אם החוק עומד בסתירה גמורה למציאות בשטח, כיצד נחליט אם הבעייה נעוצה בחוק או במציאות? מה המשמעות של שינוי חוק לאור פרקטיקה חברתית שונה?

אלה לא השאלות שהמאמר דן בהן, אלה השאלות שממשיכות להדהד לאחר קריאתו. שור-עופרי מציעה להפוך את מימד הפופולריות של יצירה כלשהי, למדד רלוונטי בקביעת כללים לזכויות יוצרים. המאמר המבוסס על עבודת דוקטורט שנכתבה באוניברסיטה העברית, הוא מקיף מאוד, ומתייחס לדוגמאות מגוונות החל מסיפור מגדל בבל המקראי כמשל וכלה בתוכנת "וורד" של מיקרוסופט כבעייה קונקרטית. הבחירה להפנות לג'ון לוק דרך פרוייקט גוטנברג האינטרנטי (עמ' 564, הערה 156), ולא דרך מהדורת דפוס אקדמית, ממחישה את הסוגייה הנדונה כשאלה חיה ותיאורטית באחת.

העובדה שחוק איננו נאכף ואיננו יכול להיאכף היא אולי סיבה טובה לשקול אותו מחדש, אך שור-עופרי אינה מסתפקת בזה. הטיעונים שהיא מביאה נוגעים גם לזכויות הכלכליות של היוצרים ודאגות הפרנסה שלהם, גם ל"בעלות" שלהם על היצירה והרצון לווסת את אופן השימוש שנעשה בה. מנגד, ישנם הזכויות של משתמשי-הקצה. כל יצירה תרבותית, אחרי הכל, משתמשת במערכת סימול משותפת שמובנת לנמענים שלה, ושהם משתמשים דרכה. כך, למשל, הפופולאריות של "חלף עם הרוח" מפקיעה את היצירה ממעמד רגיל של יצירה של אדם פרטי, והופכת אותו לחלק ממערכת סמלים, לשפה. להגביל את השימוש שאנשים יכולים לעשות במערכת הזו, פירושו להתעלם מן ההשפעה שהייתה ליצירה שחורגת זה מכבר מבידור או תוצר תרבותי. הדיון ב"חלף עם הרוח" הגיע לבתי המשפט כאשר יוצרים שונים ניסו להשתמש בו כאמירה ליחסים הומוסקסואליים או בין-גזעיים (עמ' 550). מקרה דומה ששור-עופרי מזכירה הוא התביעה של דיסני נגד דודו גבע כנגד השימוש בדמותו של דונלד דאק (עמ' 567).

כך שפופולאריות איננה שאלה של רייטינג, אלא שאלה של ויסות ואיזון היחסים בין היוצר (ובעלי הזכויות על היצירה) לבין ציבור המשתמשים. אני אצטט (בתרגום, כמובן) מפיסקה אחת שמביעה את האיזון המוצע:

הפופולאריות הניכרת המהווה תנאי מוקדם להגבלות המוצעות על זכויות יוצרים תבטיח שבעלי זכויות יוצרים יתוגמלו בנדיבות, הרבה מעבר ל"רווח סביר" לפני שייאלצו לקבל הגבלות מסויימות על הזכויות שלהם. שנית, המונחים "הגבלה" או "הצרה" של הגנת זכויות יוצרים בהם השתמשתי לאורך המאמר אינם מקריים; משתמע מהם שהפתרון הראוי איננו בשום אופן פקיעה מוחלטת של זכויות יוצרים בכל המקרים של יצירות מאוד פופולאריות. אלא, שיקולי מוטיבציה, יחד עם שיקולים אחרים שהודגשו לאורך המאמר, מצביעים לכיוון פתרונות מגוונים, מדוייקים וגמישים יותר שיאפשרו, במקרים המתאימים, לבעלת זכויות היוצרים להמשיך לקבל תגמול על השימוש בסטנדארט [קרי, יצירה קאנונית – א"ע] שלה…

שלישית, ההצלחה הניכרת של יצירה מסויימת עשוייה ליצור יתרונות נוספים ליוצרת, כגון תרומה חיובית לרצון הטוב שלה, ועלייה בהכנסה פוטנציאלית מיצירות אחרות שלה. ניתן להניח שרוב היוצרים יקבלו בשמחה הגבלה מסויימת של יצירה שלהם לאחר שהפכה לסטנדארט, אם יובטח להם שהיצירה תזכה בפופולאריות עצומה, אותה הם יוכלו לנצל לחלוטין, בטרם תהיה הגבלה על הזכויות (עמ' 563).

אנחנו בעיצומו של הויכוח על זכויות יוצרים. יותר ויותר נראה שהמושג הזה והתפיסה שלו הולכים להשתנות, אולי עוד בתקופת חיינו. זה מוזר לדמיין, כי אנחנו נוטים לקבל את מה שנולדנו אליו כאל עובדה, כמו תופעת טבע. אך זכויות יוצרים הן, אחרי הכל, מושג חדש יחסית, ויצירה אנושית, שיכולה להשתנות, יחד עם ההשתנות של התרבות ואמצעי ההפצה. המאמר של שור-עופרי מאתגר את המושגים הקיימים, ומציע דרך ביניים שאיננה סוף דרכו של המושג, ואיננו נסיון עקר לשמר את המושגים הישנים.

Shur-Ofry, Michal. "Popularity as a Factor in Copyright Law." University of Toronto Law Journal 59,4 (2009): 525-578.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

11 מחשבות על “על זכויות יוצרים

  1. אני מתעניין במאמר של איילת שחר – יש גרסא זמינה שלו ברשת (גם אם נגישה רק דרך חיבור אוניברסיטאי), או שאאלץ לכתת רגלי לספריה בשביל זה?

    (היית מצפה לפריבילגיות לסטודנטים של אונ' טורונטו, אבל עושה רושם שאין כאלו…)

  2. א' – אם אתה מתייחס לדברים שכתבתי כאן, אז קח בחשבון שייתכן ולא ייצגתי נכון את המאמר. הוא מעל חמישים עמודים, אז אל תסתמך על התקציר שבפוסט כדי לקבוע את דעתך עליו.

    ב' – וזו נקודה חשובה יותר: אני לא מצפה להמציא את הגלגל בדוקטורט שלי, ואני לא אוהב לשמוע דוקטורנטים עמיתים שמנסים לעשות זאת. האקדמיה היא שיחה, ודאי שבמדעי הרוח והחברה. פרסומים אקדמיים הם הצטרפות לשיחה קיימת, וזה לא יהיה חכם לנסות להמציא את הגלגל. צריך לומר דברים חדשים, אבל צריך גם לדעת את המגבלות שיש לכל אחד כאדם (בין אם משום שהגלגל כבר הומצא, ובין אם משום שלא כל אחד יכול להיות איינשטיין, וזה בסדר). לפעמים הדבר החדש שנאמר בדוקטורט, הוא "fine tuning" שרק מי שמצוי בשיח הזה כבר שנים רבות יבחין בחידוש, ומי שמתעניין בנושא אבל באופן פחות מחוייב (וזה ודאי המצב שלי ביחס לדיני קניין רוחני וכו'), לא יוכל להבחין בחידוש.

  3. אריה, תרשה לי לקנטר אותך מעט בהמשך לעניין הגלגל. אם לעתים די קרובות אי אפשר להבחין בחידוש ובתרומה לשיח בעין בלתי מזויינת, אז מה הטעם? האם אין לנו כאן מערכת שנאבקת לשמר את עצמה, בעוד הסטטוס הציבורי של הידע שהיא מייצרת הולך ומתכרסם?

    אין לי תשובות לשאלות האלה. אני רואה במידה מסויימת את האקדמאים כממשיכיהם של הסופים שהיו לומדים, שרים ומתפללים בזאוויות שעל הר הבית במאה השמונה עשרה. הם חיו על עמלם של כפריי הרי ירושלים, את המיסים גבה הסולטאן עבורם. איש לא הטיל ספק בנחיצותם או ביעילותם. איש לא ראה אותם כטפילים, להפך. ואז באו המאה התשע עשרה והעשרים שבהם כסף פרטי ומדינות לאום הקימו אוניברסטאות שהיו מבוססות על מודל קנוני של השכלה ויידע. והיום? מעמד ההשכלה הגבוהה עומד בסימן שאלה. אני לא אוהב את הצורה שבה האקדמיה נדרשת להביא קבלות על תועלת כלכלית, ומצד שני לא אוהב אקדמאים שחושבים שזה ברור לחלוטין שהם יחקרו את מטבעות האימפריה הססנית, כי הרי מישהו צריך לעשות זה.

    תגובה מבולבלת. אחזור לעבוד על הצעת המחקר שלי (מוטיב הגמל והשאלה היהודית: קריאה מגדרית).

  4. שאלה גדולה שמטרידה אותי היא היחס בין שני התפקידים של האקדמיה כמייצרת ידע וכמשמרת ידע. נניח שאני לא אגיד שום דבר מרעיש במיוחד על מגילות מדבר יהודה בכל הקריירה הארוכה שאני מקווה לה. ונמשיך ונניח שרוב הקריירה שלי עוברת עם קורסים שמשתעשעים בהם ילדים שאין להם עניין מיוחד במגילות, וזה סתם קורס שהם לוקחים כי יודעים שהמרצה זרקן ולא דורש הרבה, לפני שהם יעברו הלאה לעולם העסקים והתארים בידיהם. אבל תלמיד אחד שלי, נתפס לעניין המגילות, ובזכות הלימודים שלו אצלי, הוא אומר יום אחד משהו ממש מרעיש. או אולי גם הוא ממש לא יצירתי, אבל יום אחד מוצאים מגילה חדשה, והסיבה שהוא מסוגל להתמודד איתה, היא בגלל ההכשרה שהוא הכשיר עצמו בקריאת מגילות כל השנים.
    האם שתי קריירות אקדמיות של עשרות שנים מצדיקות את עצמן, אם לא היה בהן יותר מהמתנה לגילוי מרעיש? ומצד שני, בלי המסירה הזו של הידע מדור לדור (תפקיד שימור הידע), אין סיכוי להיווצרות ידע חדש, או להתמודדות עם גילויים חדשים.

    בעיניי ברור שזה נחוץ – יכול להיות שיש יותר מדי. כל הנתונים מצביעים על כך שבישראל יש הכשרה גדולה יותר ממה שהחברה יכולה לשאת, ואם מוסיפים לזה את חברת הלומדים הבלתי-אקדמית של האוכלוסייה החרדית זה נכון ביתר-שאת. יכול להיות שיש עוד דברים שאפשר לעשות כדי לשנות את מעמד ההשכלה הגבוהה, וזה דיון שלם בפני עצמו. אבל השינויים הנדרשים לא אומרים שאין בזה טעם.

    ואולי בעיניך אני סתם עוד אחד מאלה שברור להם שהם יחקרו את מטבעות האימפריה הססנית, ואין לי תשובה טובה בשבילך.

    האם הגמל נחשב מוטיב בבראשית כ"ד?

  5. אני לא חושב שיש תשובות טובות. השאלה הבאה היא איך אתה הופך מוסד כזה לכלי של ניידות חברתית, ומונע ממנו להפוך (או להישאר) למגדל שן שמייצר הון תרבותי שימושי לשכבה השלטת.
    אני בדיוק עובד על הצעת מחקר לאקדמיה הבריטית. הסתכלתי בסטטיסטיקה שלהם וראיתי שמתוך 250 מילגות שהם חילקו בחמש השנים האחרונות, אפילו אחד לא הגיע מהאוניברסטאות החדשות (המכללות, ויש חמישים או ששים כאלה באנגליה). שחלקן לא רעות בכלל. לעומת זאת אוקספורד-קיימברידג' מקבלים רבע עד שליש. לי זה נראה כמו דרך לשמר הגמוניה על השיח האקדמי, והציבורי בהשלכה.

  6. השאלה היא טובה, אבל אני (בכנות) לא יכול לחשוב על משהו שאני אוכל לומר שלא יהיה בגדר צביעות, הצטדקות או בורות (או שלושתם יחד), בהתחשב במקום שבו אני כותב את הדברים. אני מקווה שזה לא נשמע כמו התחמקות, כי אני באמת לא רציתי להתחמק, אבל כל תגובה שחשבתי עליה נראתה לי עלובה.

    זה המקסימום שאני יכול לומר פומבית.

    • אני מקווה שלא קיבלת את זה כהערה אישית – כמי שמנסה להשיג עבודה באקדמיה הדברים תקפים לגבי באותה מידה. רק במומי לפסול ידעתי

      • חס וחלילה. אני פשוט הרגשתי שהיכולת שלי להשתתף בדיון בצורה כנה היא מוגבלת, ורציתי להתוודות על זה. לא נפגעתי בכלל.

  7. יאיר הצחיק אותי. כשחייתי עם הנזירים שלי (נזירים טיבטים במנזר באזור דהרמשלה בהודו) חשבתי תמיד שהמנזרים מזכירים יותר אוניברסיטאות ופחות קהילות דתיות במערב (חצר של חסידים או מנזרים נוצרים, למשל). מפני שזו קהילה לומדת. הרבה יותר משהם מקיימים טקסים ועוסקים בפולחן, הם מתרכזים בלימוד.

    בהינדואיזם ובבודהיזם מייחסים חשיבות רבה לדקלום. דקלום כצורה של שימור ידע אבל גם של העמקה בו דרך שינון והדהוד שלו. נזירים טיבטים מקיימים מידי יום טקסי ויכוח מסורתיים שבהם הם 'מדברים בקול רם' ויכוח שקראו בספר. הם מתחלקים לזוגות ועל כל אחד ללמוד בעל פה את אחד מבעלי השיח. למחרת, יתחלפו בתפקידים, וכל אחד יצטרך להזדהות עם הטיעון המנוגד. ואחר כך שוב. דקלום על פה לא נחשב מיותר או אדיוטי, וחזרה על דיון ישן לא נחשבת מיותרת. זה קצת טלטל אותי.

סגור לתגובות.