עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות

פוסט אחרון, בינתיים, על החלק של אריאלי בספר "חומה ומחדל". להעיר הערה מתודולוגית לגבי יחסי בלוגר וקוראיו? נו, שיהיה.

אני אומר לעצמי שיכול להיות שאין אף-אחד שמתעניין בסדרת פוסטים שנכתבת תוך כדי שאני קורא ספר. אני משתתף בצער מנויי הרסס ורשימת התפוצה שמופצצים בפוסטים על אותו נושא. אולי הם מרגישים שאני מאריך, שהנקודה הובנה, שהם יעדיפו לקרוא את הספר ולא את האופן בו אני מעכל אותו. אבל לי חשוב לכתוב את הדברים, עבור עצמי (אגב, באופן אירוני, ההבנה שאני צריך לכתוב את הבלוג בראש ובראשונה עבור עצמי הגיעה מקורא). הכתיבה של הדיעות שלי עוזרת לי להבין דברים, וגם עוזרת לי לזכור. התחושה שלי שאני מבין משהו בפוליטיקה הגיעה לשיא מסויים ב-2000, כי המהלכים של ברק היו כל-כך תמוהים עד כדי שקיפות. אבל מכיוון שלא כתבתי זאת בשום מקום, ולא המשכתי לנסות לפרום את החוט משם, בשבע השנים מאז ועד שהתחלתי לכתוב בלוג, חוויתי השתאות לא-מובנת מול הפוליטיקה הישראלית. לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב, ולכן חשוב לי לכתוב את מה שאני חושב, וממילא שספר שעוסק בדיוק בתקופה הזו חשוב לי במיוחד.

נניח לרגע שאני מקבל את הסכימה של "חוג אורנים" (שייתכן ויהיה מדוייק יותר לכנות אותו "האסכולה החיפאית" בשל תרומתם של עודד בלבן, מיכאל שטראוס ולתקופה מסויימת גם יובל שטייניץ לדיון). למי שלא מכיר את הסכימה, אגיד בקצרה שהיא משרטטת קו מחלוקת חוצה מפלגות, בין בדלנים למשתלבים. הסכימה היא תוצאה של ניתוח מרקסיסטי, עד כמה שאני מבין, ולכן שני המחנות גם מסתדרים לפי מאבקי מעמדות ו(אולי יותר רלוונטי בישראל של היום) מאבק על דמותה הכלכלית ותשתיתה הכלכלית של ישראל. באופן גס, הבדלנים תומכים בכלכלה קפיטליסטית, במאזן אימה גרעיני במזרח התיכון, בקיר ברזל בין ישראל לפלסטינים. המשתלבים, בניגוד אליהם, תומכים בכלכלה יצרנית המבוססת על חקלאות ותעשייה, פירוז גרעיני, ובשיתוף פעולה עם הפלסטינים. עיקר הניתוח של "חוג אורנים" התמקד במאבקים בתוך מפלגת העבודה, על-פי המחנות החוצים אותה: מאבקי בן-גוריון-שרת, דיין-אלון, פרס-רבין. כאמור, יש המון ביקורת וסייגים שאפשר להעלות לשיטה עצמה, אבל היא כן מצליחה לזהות בריתות, שעשויות להיראות תמוהות. כך, למשל, "חוג אורנים" דיבר על השותפות בין אולמרט לברק הרבה לפני שאולמרט היה ראש ממשלה, והרבה לפני שזה היה עניין שנדון בתקשורת הפופולארית.

אז נניח לרגע את הסכימה הזו. בפרק הראשון בספר, שאול אריאלי סוקר בקצרה את תולדות הדיון הפוליטי באשר לשאלת ההיפרדות כפתרון. הוא מתאר את ההתנגדות של בן-גוריון לכיבוש הגדה המערבית, ומנגד את הרצון של אלון לכבוש אותה. הזכרתי את המאבק הזה בפוסט שנכתב בעקבות מאמר של שלמה אהרונסון, בו אהרונסון מתאר את הויכוח הזה כויכוח שהיה קשור קשר הדוק לויכוח על פיתוח יכולת גרעינית. אלון, שהתנגד לפיתוח נשק גרעיני, גרס שכיבוש הגדה ייתן עומק אסטרטגי שיפצה על הויתור על נשק גרעיני.

נקודת המפנה היא אחרי כיבוש הגדה במלחמת ששת הימים. דווקא אז, מחנה אלון (שאריאלי מכנה אותם "המפאיניקים", כיוון שפרס ודיין – וגם בן-גוריון, מרחוק – היו אז ברפ"י) תומך בהפרדה:

"המפא"יניקים, לעומת זאת, ביקשו להיפרד מן השטחים המאוכלסים בצפיפות על-ידי פלסטינים לטובת ירדן. הם ראו במרבית שטחה של הגדה פיקדון מדיני שיישמר בידי ישראל לקראת הסדר שלום עם ירדן, הסדר שבמסגרתו תיסוג ישראל משטחים המאוכלסים בצפיפות על-ידי פלסטינים אך תשמור על מרחבי ביטחון בשליטתה. אלון סבר ש'אין לסגת לגבולות 1967 כי חזרה אל גבולות בלתי בטוחים היא מלחמה בטוחה בעתיד הלא רחוק'.

מדיניות הסיפוח של דיין וחבריו היתה שונה בתכלית ממדיניות השילוב האזרחי המלא שהנחתה את התנועה הציונית בראשית דרכה, אך גם שונה ממדיניות ההתיישבות שהנהיגו מאוחר יותר ראשי הממשלות מנחם בגין ואריאל שרון – מדיניות שהוקצנה עד כדי נישול הפלסטינים מאדמתם.

מדיניות השילוב של משה דיין הצליחה בתחומי המסחר, התיירות, התעסוקה, התשתית והבריאות, על חשבון התפתחותה הכלכלית האוטונומית של הגדה המערבית, אך היא נבלמה בכל הקשור להתיישבות. באוגוסט 1968 הגיש דיין לממשלה תוכנית לביסוסה ופיתוחה של האחיזה הישראלית בגדה המערבית, שבמסגרתה ביקש להקים על גב ההר ארבעה מרכזים עירוניים שיהיו סמוכים לערים הפלסטיניות הראשיות, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי הקיים שם. ממשלת אשכול דחתה את התוכנית.

דווקא תוכניתו של יגאל אלון נחלה הצלחה. התוכנית הוצגה לממשלה כבר ביולי 1967, ומטרתה היתה להבטיח את האופי היהודי של ישראל ואת ביטחונה, תוך התחשבות בזכויותיה של האוכלוסייה הפלסטינית. אלון ביקש להשיג זאת על-ידי השארת עזה וירושלים בידי ישראל ובאמצעות פריסת התיישבות יהודית בבקעת הירדן ועל המורדות המזרחיים של מדבר יהודה והשומרון…

ממשלת ישראל, אף כי לא אישרה את תוכנית אלון, החלה להפוך את בקעת הירדן לחבל התיישבות…" (שאול אריאלי, "חומה ומחדל", עמ' 28 – 29).

מדוע מי שהתנגד לכיבוש הגדה, יעדיף "לפתוח את הגשרים" ולעודד שילוב, ערבוב ואף תלות של שתי האוכלוסיות זו בזו, במקום להשאיר את הגדה סגורה כשטח צבאי, לא להרגיל את הציבור הישראלי למציאות הזו, ובכך לנסות לזרז פתרון של החזרת שטחים (אפילו ללא שלום, כמו הנסיגה מסיני לאחר 1956)? אגב, כפי שספרד מראה בפרק הראשון פרי-עטו בספר, ע"פ המשפט הבינלאומי, זו הדרך הנכונה היחידה להתייחס אל שטח כבוש.

את מהלכיו של דיין יש להבין על רקע המתח הקיים תמיד בין צורה ותוכן. ההתנגדות לכיבוש הגדה לא הייתה הרי התנגדות מהותית לכשעצמה, אלא במסגרת מאבק על האסטרטגיה המדינית ובטחונית של ישראל. כל עוד "המותניים הצרות" היו העילה לפיתוח נשק גרעיני (ולכן כיבוש הגדה היה תשובה של מתנגדי הנשק הגרעיני), הרי שהתנגדות לכיבוש משמעה היה תמיכה בפיתוח הגרעין. אך כאשר הפרוייקט כבר יצא לדרך, והוא ימשיך עם הגדה או בלעדיה, הרי שאין סיבה עקרונית להתנגד לכיבוש הגדה. יתר על כן, הדיון על כיבוש הגדה או אי-כיבושה יכול להתקיים, כמובן, רק לפני המעשה. מרגע שהיא נכבשה, אין עוד טעם להחזיק בדיעה הקודמת, אלא יש לשנות את הצורה כדי לשמר את התוכן. במילים אחרות, מלחמת ששת הימים יצרה מצב שבו דיין אולץ לקדם את אותה אסטרטגיה שלו עם נתונים חדשים. לכן, גם הוא שינה את העמדה שלו ביחס לגדה, וגם אלון, בהתאמה, שינה את היחס שלו. למרות שלא תמך בנסיגה מלאה ממנה, הוא גם לא תמך באופציית השילוב של דיין.

בגלגול הבא של המאבק הזה, "הבדלנים" שתמכו בשילוב, תומכים דווקא בהפרדה. העקביות של המאבק ההיסטורי ניכרת, למשל, בהבדל בין מפות קמפ דייויד וז'נווה עליהן דיברתי בפוסט הראשון על הספר. ברק הציע מפה ששימרה את הבקעה (ברוח יגאל אלון), ואילו בז'נווה הבקעה נמסרת כולה (על הבעייתיות של הצגת הדברים כך הערתי בפוסט ההוא, כדי להדגיש את הדמיון בין הצדדים, מקור לאחד הסייגים שלי מן הסכימה של "חוג אורנים", ואילו כאן אני במודע מדגיש דווקא את ההבדלים). אריאלי מציין שרבין עבר לתפיסה של הפרדות בין ישראל לפלסטינים ושזו הייתה המטרה של אוסלו. "חוג אורנים" תופס – בצדק, לדעתי – את אוסלו כמהלך של פרס, שנכפה על רבין, שניסה להוביל בוושינגטון מהלך מדיני מסוג שונה. עם זאת, הסגר המתמשך על עזה לאורך כל שנות אוסלו (ואם זכרוני אינו מטעני, עוד קודם, ממלחמת המפרץ), בהחלט תואם רוח בדלנית.

על פניו, החלוקה של אריאלי היא חלוקה קלאסית של ימין ושמאל, על-פי המפלגות (כלומר, התיזה המקובלת המנוגדת לניתוח של "חוג אורנים"): אנשי "העבודה" תומכים בהפרדה, ואנשי "הליכוד" מתנגדים לה. מצד שני, בציטוט לעיל, הוא אכן מודע לויכוח הפנימי בתוך מפלגת העבודה, ולמרות שכיום הוא תומך בהפרדות מלאה, משתמעת מדבריו אהדה לגישה של דיין על-פני הגישה של אלון – בזמנה. על הרקע הזה מעניין גם לשקול את דברי שרון, האומר במפורש שהוא מתנגד לפתרון של הפרדות, ציטוט שאריאלי חוזר עליו יותר מפעם אחת, בעיקר כאנטי-תיזה לסיסמה של ברק: "אנחנו כאן – והם שם".

השאלה, אם כן, היא בהינתן המצב הקיים, אילו תנאים יכולה ליצור או לקדם היפרדות, ואיזו מציאות אלטרנטיבית מדמים אלו המתנגדים לה? לעת עתה, אני מסתפק בהצבעה על גלגולי היחס לגדה ולאוכלוסייה הכבושה בה. ההכרה שאנשים שונים שינו את יחסם (אך, יש להניח, לא את עמדתם האידיאולוגית) בשאלה זו, עשויה להאיר את המורכבות של הסוגייה לא רק היסטורית, אלא גם לעתיד.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—