עוד שתי הערות על משפט וחברה

א. בתי-דין דתיים במדינה חילונית

נושא שלא נגעתי בו בפוסט הקודם, אם כי הוא עלה מתוך הקריאה של המאמר היא שאלת המקום של מערכות-משפט חלופיות המתקיימות בצד (או בתוך) מערכת משפט רשמית של המדינה. שאלה זו רלבנטית בהקשר של האיחוד האירופי כקבוצת מדינות פחות הדוקה מארצות-הברית הפדרלית, בה לכל מדינה יש בית משפט משלה, ובנוסף יש בית-משפט של האיחוד, אך עולה ביתר שאת נוכח הזכויות שמבקשים להם בתי-דין מוסלמים באירופה, ובייחוד באנגליה.

בעיקרון, כל עוד מדובר בדין אזרחי, לכאורה אין עניין למדינה לאסור על אופנים שבהם אנשים מסדירים את הסכסוכים ביניהם, כל עוד אמצעי ההסדרה מוסכם על שני הצדדים. לצורך העניין, אם יש לי ויכוח עם אדם אחר (נגיד על כסף. דוד שלי היה אומר: יש עוד משהו שראוי להתווכח עליו?), אנחנו יכולים לקחת את הדיון לבית-משפט כדי שיכריע מי צודק. אבל אין פסול בעצם ההחלטה שלא ללכת לבית-משפט, אם אנחנו פותרים את זה בינינו, על-ידי חבר שלישי, או בורר מקצועי, או ששואלים את דעתה של סבתא שלי, או שמחליטים להכריע את הסוגייה ב"עץ" או "פלי". אז אם אפשר להכריע סכסוך כזה ב"עץ" או "פלי", וזה יהיה חוקי לגמרי מצד המדינה, מדוע שתהיה בעייה ללכת לרב? המדינה יכולה לראות בזה כ"עץ" או "פלי" או שסמכותו של הרב אינה נופלת מזכותה של הסבתא להכריע.

לכאורה, כך צריך להיות. מאידך, דווקא בתרבות דתית שהיא משפטית מאוד באופייה, יש בכל זאת מידה של בעייתיות בפעולה הזו, כיוון שפירושה מערכת משפטית אזרחית מקבילה למערכת הרשמית של המדינה. מקבילה, הווי אומר "מתחרה". אם אנשים חווים תהליך של "משפט" שאיננו נעשה על-ידי שופטים ועורכי-דין, אלא על-ידי רבנים וטוענים, הרי שמערכת משפט זו (שמשקפת גם מערכת ערכים נבדלת) הופכת לשוות-ערך למערכת הממלכתית, לכל הפחות פרפורמטיבית, אך נראה לי שגם במידה עמוקה הרבה יותר. כאשר הקווים בין הדת למדינה אינם מסומנים בבירור, מציאות כזו טומנת בחובה סכנה.

כך, שלכל הפחות מן הראוי שלאנשי דת לא תהיה שום סמכות רשמית של המדינה (ויש להדגיש: אנשי דת, ולא "אנשים דתיים". ודאי שמותר לאנשים דתיים להשתלב במערכת החילונית-ממלכתית של המדינה, כל עוד הם מקבלים את כללי המשחק שלה. הפרדוקס שזה עשוי ליצור אצלם באופן פנימי, הוא עניינם האישי בלבד). כן, רבנים וכמרים לא יוכלו להשיא אנשים באופן שישפיע על הרישום שלהם במשרד הפנים. ודאי שיהיה מותר לערוך את שני התהליכים (החילוני-בירוקרטי, והדתי) במקביל. דיינים שדנים בבתי-המשפט בדיני אישות ובדינים אזרחיים, יצטרכו להבהיר שאין להחלטות שלהם תוקף משפטי מצד המדינה, ואם הצדדים מעוניינים ברשות ממלכתית שתפקח על האכיפה, הם יצטרכו לכל הפחות לאשר את ההסכם שהגיעו אליו בעזרת בורר חיצוני (שבמקרה דנן יהיה הרב), בבית-משפט רשמי.

זוהי עמדת מינימום של פשרה, מתוך רצון לתת חופש דת לאנשים לנהוג על-פי דרכם. בעיקרון, אני חושב שלמדינה שמורה הזכות אם בכלל היא רוצה שגופים זרים יקיימו מצג שווא של בית משפט שאין לו תוקף, ואם אין בתהליך כזה לחתור תחת מעמד בתי המשפט שלה. כלומר, ירצו בני-זוג או שניים שיש ביניהם סכסוך את עצת הרב, יוכלו לגשת אליו בביתו או במקום עבודתו באופן פרטני, מבלי שהדבר ייראה בכלל כמשפט.

ב. רפואה, משפט וערכים

האופן שבו החוק מעצים את הממסד או שם לעצמו סייג כדי שלא להשתלט יותר מדי על זכויותיו של הפרט נמצא גם בבסיס מאמר שמתפרסם בכתב העת הבינ"ל לגישות פמיניסטיות לביו-אתיקה. המאמר, מאת אנה גוטליב, עוסק במהגרים רוסיים בארה"ב, ובייחוד במהגרים שהם חולים ומבוגרים, והאופן שבו מערכת הבריאות מתמודדת איתם.

סוגיית מערכת הבריאות האמריקאית נמצאת כעת בכותרות, כידוע (מקור מידע שאני נעזר בו הוא בלוג חדש שהניו יורק טיימס פתח כדי לרכז בו ידיעות בנושא), ואף כי המאמר הזה איננו דן ברפורמה הספציפית המוצעת או בשאלות הנוגעות לביטוח באופן כללי, הוא בהחלט מעלה סוגיות שנוגעות גם לדיון הזה.

בכלל, המאמר הזה הוא עוד דוגמה ליכולת של מאמר שנשמע לכאורה מאוד ספציפי לעסוק בסוגיות שהן רחבות מאוד וחורגות הרבה מעבר למקרים הספציפיים שהוא עסק בהם (יחסי אמהות-בנות בקרב מהגרים רוסיים לארה"ב, בהקשר של בריאות וגיל האם).

המאמר מביא כמה דוגמאות, כולל דוגמה אישית ממשפחתה של גוטליב, בהן היה פער בין מה שהמטופלת (האם) רצתה, לבין מה שהבת רצתה. במקרים רבים, הבת איננה בת בלבד, אלא גם על תקן מטפלת של האם, גם אם היא איננה מסוגלת להקדיש עצמה להיות מטפלת בליווי צמוד (על קצה הלשון עומדת הערה על מהגרי עבודה בישראל, מיקור-חוץ של טיפול בישישים, אבל אני דוחה את הדיון הזה להזדמנות אחרת). כלומר, הרצון של הבת (למשל, לגבי ההחלטה לאיזה מוסד להעביר את האם ואיפה) הוא בהחלט שיקול שיש להביא בחשבון, אם הכוונה היא שהבת תמשיך לבקר את האם באופן רציף. הסיפור הופך לבעייתי, וטעון רגשית כמובן: הטיפול של הבת הוא משהו שייתכן ומסייע למצבה של האם, מייצב או אפילו משפר אותו, אך גם עשוי להיות משהו טעון, תרכובת לא נעימה של הכרת-תודה, רגשות-אשמה וקושי לעבור בצורה בריאה את היפוך התפקידים.

גוטליב שואלת מה התפקיד של מערכת הבריאות בסיפור הזה? עד כמה רופא מחוייב להפנות את המטופלת שלו למוסד שהיא רוצה בניגוד לרצונה של הבת, כאשר הבת חושבת שהאם איננה שקולה דיה בגילה או מצבה כדי לקבל את ההחלטה הנכונה? מצד שני, החלטה של הרופא לא להתחשב ברצון המטופלת עשוי להכיל מימד של הדרה (בגלל הזיקנה, בשל היותה מהגרת שאינה יודעת לעמוד על זכויותיה בהקשר של המאמר, או בשל סיבות אחרות).

כיוון שמדובר בסיטואציות מאוד מורכבות, היא איננה מציעה תשובה אחת או פתרון קסם, אלא מדגישה את הצורך בשיחה פתוחה בין הצדדים, וכן בקשב ורפלקציה של אנשי מערכת הבריאות פנימה. היא משתמשת לצורך זה במונח "רפואה נרטיבית" (Narrative Medicine) שטבעה ריטה צ'רון. אני אתרגם את הפיסקה שבה היא מתארת את המושג:

רפואה נראטיבית היא גישה לטיפול במחלה שנוקטת רצינות ביחס לשלוש עמדות: ראשית, הסיפורים שאנו מספרים על עצמנו ואחד על השני אינם תיעוד סביל של מאורעות, אלא פועלים פעולה ממשית. שנית, מחלה רצינית קוראת לסיפורים של המטופל ושל הרופא (בין השאר) להיות מסופרים ולהישמע כחלק מהטיפול. שלישית, חולים אינם רק אוסף של תסמינים ומחלות שניתן לטפל בהם בהצלחה ללא קשר לזהות המטופל (עמ' 66).

המאמר הזה דן בערכים יותר מאשר בחוקים, באתיקה ולא במשפט (כפי שעולה אפילו מן הבמה שבה התפרסם). את הגישה המורכבת שהוא מציע לטיפול רפואי אי-אפשר לכפות בחוק, ומעניין שראשיתו בחוקרת שהתמחתה בספרות בעברה. עם זאת, כפי שציינתי, הוא איננו נטול-השלכות לדיון הנוכחי על מערכת הבריאות. הוא מעלה שאלות של הסמכות שנתונה בידי רופאים, ועל הצורך שהתהליך הרפואי יהיה בעל אופי של יחסי-גומלין ולא בעל אופי של רוב זרועות הממשל (אני, השלטון, אומר לך מה לעשות, ואתה חייב להישמע לי).

השיח של צמצום המימד השלטוני במערכת הבריאות נשמע, כמובן, מצד אלה שמתנגדים לרפורמה, אך לעמדה שלהם יש יסוד חזק של הדרה (בייחוד של זרים) שהוא בדיוק מה שגוטליב יוצאת נגדו (אני אדגיש שוב: אלה קישורים שאני עושה. גוטליב לא דנה ברפורמת הבריאות). האתגר, אם כן, הוא דרך שבה החוק מתערב במערכת הבריאות כאמצעי להעצים את הפרטים שנזקקים לה, ובעיקר כאמצעי להעצים את אלה שהמערכת אינה נגישה להם (בין אם מכלכלה או מבורות). בה בעת, לשים סייגים לעצמו שלא לתבוע סמכויות-יתר, הן בשל העובדה שגישה כזו אינה מסייעת להבראה (כפי שטוענות גוטליב וצ'רון), והן משום שזו תהיה דרך אחרת של הדרה.

Gotlib, Anna. "Stories from the Margins: Immigrant Patients, Health Care and Narrative Medicine." International Journal of Feminist Approaches to Bioethics 2,2 (2009): 51-74.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה


מחשבה אחת על “עוד שתי הערות על משפט וחברה

  1. פינגבק: לא למכירה « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s