המשפט בין התחום הצבאי לאזרחי

                           

החוברת האחרונה של כתב העת למשפטים של אוניברסיטת טורונטו כוללת רק שני מאמרים, אך כל אחד מהם הוא כבד משקל וכן רלוונטי לעניינים הנמצאים על סדר-היום הישראלי.

 

קריסטן רונדל חוזרת לשאלת חוקיותו של המשטר הנאצי. המשטר הנאצי הוא הדוגמה הקיצונית, אך גם המוצלחת ביותר, לשאלת חובת הציות לחוק. הבעייה, כמובן, נעוצה בפער שבין חוק למוסר ובקושי להבחין בין חוק ל"אי-חוק" מבחינת צורנית. מחד, מוסכם על כולם שהחוק של המשטר הנאצי היה בלתי-מוסרי ולכן המעשה הנכון היה לא לציית לו; מאידך, היות שהחוקים התקבלו בשיטות בהם חוקים אחרים, כיצד יכול היה האזרח הפשוט לדעת שחוק זה אינו מוסרי?

 

יתר על כן, מכיוון שמוסר נתפס כיום בעיני רבים כדבר סובייקטיווי תלוי-תרבות, הטענה שאין לציית לחוק שאיננו מוסרי, יכולה להוביל למצב של אנרכיה, שבו כל אדם עושה דין לעצמו. פתרון הבעייה הזו תוך שימור הסדר החברתי על-ידי ההוראה לציית לחוק, מוצע במושג "בלתי-חוקי", שבו הבלתי-מוסרי הופך גם לבלתי-חוקי. מרגע שהחוק מתוייג כ"אי-חוק", ניתן לסרב לו ולקרוא לאחרים לסרב לו, מבלי לפגוע בחשיבות הציות לחוק כיסוד מהותי לסדר חברתי. עם זאת, השאלה נותרת בעינה, לגבי הקושי לזהות חוק בלתי-חוקי, כיוון שגם אם המינוח השתנה, עדיין מדובר בשאלה הסובייקטיווית של המוסר.

 

הדוגמה הנאצית היא דוגמה טובה מאוד כשבאים לחשוב על היחס בין חוק ומוסר, אך בקיצוניותה גלומה גם בעייה, היות שהיעדר המוסר של החוק הנאצי גלוי לעין וברור מאליו עבור רוב הקוראים כיום, אם לא כולם. הבעייה איננה במשטר נאצי, בו (היינו רוצים להאמין) מיד היינו מבחינים ומסרבים. הבעייה היא במקרים הגבוליים בהם ייתכן ויש חצייה של גבולות מוסר, ייתכן ויש חצייה לעבר ה"בלתי-חוקי בעליל", ומצד שני רבים חושבים שהכלל הזה עוד לא נחצה, וחשוב מכך: הממסד מתעקש שהכלל לא נחצה, ולכן יש השלכות אישיות על כל מי שחושב אחרת (כמובן, זהו טיעון פרדוקסלי בעצמו: הממסד לעולם לא יחשוב שהקו נחצה).

 

בישראל המושג "בלתי חוקי" מוכר בעיקר סביב הפולמוס בנוגע ל"פקודה בלתי-חוקית בעליל". פקודה בלתי-חוקית היא שאלה נפרדת משאלת חוקיותו של החוק. היא משקפת מצב שבו יש התנגשות בין המציאות הצבאית לבין המציאות האזרחית. כל פעולתו של הצבא, מעצם טבעו, היא השהייה של החוק האזרחי למען הצרכים הבטחוניים. הצבא שולל חירויות רבות שיש לאזרח על-פי חוק, ושלילה זו מתבצעת על-פי חוק. חייל ההורג אדם איננו נשפט על-פי אמות מידה של אזרח ההורג אדם, וכן הלאה. ועדיין, ישנם מצבים שבהם בית-המשפט האזרחי מצפה מהחייל לזהות שהפקודה הניתנת לו חורגת מהשעיית החוק האזרחי המקובלת בצבא, והופכת לפעולה פלילית. במילים אחרות, זהו מצב שבו החוק האזרחי מבקש להחזיר לו דריסת-רגל בתחומו של הצבא.

 

הטענה של רונדל היא שהרדיפה של היהודים בגרמניה הנאצית נעשתה באמצעים חוקיים עד לנקודה של ההשמדה, שם עבר הכוח מן החוק אל האס.אס. (שפעל מחוץ לתחומו של החוק האזרחי). החשיבות של ההבחנה הזו, לטענתה, היא שהיא מאירה באור אחר גם את הנכונות של היהודים לקבל את הרדיפות (שכן האיום הפיזי לא נעשה בתוך מסגרת החוק), וגם את התפיסה של הנאצים עצמם לגבי מגבלות החוק, שאיננו יכול להכיל עבירות מוסריות מסויימות. מבחינת הפילוסופיה של המשפט, רונדל בעצם טוענת שיש קשר בין חוק למוסר, וכי החוק מניח שלפרט עדיין יש כוח-שיפוט מוסרי שהוא יפעיל ביחס לחוק. אין זה אומר שכל חוק הוא מוסרי. החוק פועל במגבלות מסויימות של מוסר, אך מסוגל למתוח אותם עד לכדי חוקים בלתי-מוסריים, כפי שהחוק הנאצי עצמו מוכיח. עם זאת, אפילו במקרה קיצוני זה היו גבולות:

 

הנקודה היא, אם כן, שחוק, בתור פעילות, מווסת פעילות. חוק מכוון את החיים שלנו על-ידי כינוס וכינוס מחדש של המרחבים בהם אנו חיים את חיינו. הצורה שלו עצמה נסמכת על סוכנות: כפי שפולר ביטא זאת, על החוק להכיר ולהישען על היכולת שלנו להיות או להיהפך לסוכנים בעלי אחריות, המסוגלים להבין ולציית לחוק, ואחראים לפגמים שלנו. יתר על כן, הניתוח שלי כאן הדגים שזהו עדיין המקרה אפילו כאשר חוקיות (legality) הופכת לכלי דיכוי. בקיצור, הכרה וכבוד ליכולות המוסריות של הסובייקט המשפטי היא חלק בלתי-נפרד מתחום החוקיות עצמה.

Kristen Rundle, "The Impossibility of an Exterminatory Legality: Law and the Holocaust." U of Toronto LJ 59,1 (2009): 124

 

 

המאמר השני, של דייויד דיזנהאוס, דן בשאלת חוקיותו של ממשל צבאי, ובעצם נוגע בשאלות שכבר התחלתי להעלות כאן באשר ליחס בין התחום הצבאי לתחום האזרחי. דיזנהאוס מדבר על הממשל הצבאי כעל חידה: מצב בו החוק מופקע (ועל-כן יש לראות בו כפועל בניגוד לחוק), ומצד שני קיים מכוחו של החוק, וכן על-מנת לייצב את הסדר, בדומה לחוק. הוא מציג את עמדתם של התומכים בממשל צבאי כך:

 

לתפיסתם, ממשל צבאי איננו היעדר מוחלט של החוק, וגם איננו סוג מיוחד של חוק – תכנית של ויסות חוקי. במקום זאת, הם רואים בו היעדר חוק על-פי הוראת חוק מתוך תפיסה של הכרח – חור שחור משפטי, אך כזה שנוצר, ואולי אף במובן מסויים כבול, על-ידי החוק.

 

David Dyzenhaus, "The Puzzle of Martial Law." U of Toronto LJ 59,1 (2009): 2.

 

ככזה, ממשל צבאי חייב להיות מוגבל בזמן, רק כמצב חירום הדורש השבת סדר. במקום אחר כתבתי על תפיסת "מצב החירום" אצל אגמבן, ועל כך שאין לצפות שזכויות הנלקחות במצב חירום יוחזרו במלואן. הלקיחה היא חד-פעמית. המימוש יכול להיות חד-פעמי, תמידי או חוזר שרירותית ולפי הצורך. דיזנהאוס איננו מתמקד בשאלת הגבלת הזמן, ומה ההשלכות של ממשל צבאי שזמנו פג זה מכבר, ושאין שום סימנים באופק לסיומו. הנקודה העיקרית של מאמרו היא הפרדוקס הטמון בממשל צבאי ביחס לחוק האזרחי שכונן אותו. מחד, הזיוף שבממשל הצבאי פוגע ביסוד של שלטון החוק האזרחי, שכן האזרחים עדים וחווים שניתן לפעול מחוץ לחוק ועדיין להתיימר להיות חלק ממנו. בה בעת, גם אם הממשל הצבאי משלם מס שפתיים ותו לא לחוק האזרחי, יש בזה כדי לחזק את החוק האזרחי, מצד ההכרה בו ובעליונות שלו כמכשיר המסדיר את החיים האזרחיים והציבוריים במדינה.

 

הדברים הללו רלוונטיים לשאלות שעלו בזמן המבצע בעזה: הפנייה אל המשפט הבינלאומי והאיומים בהאג ככלי בויכוח הפנים-ישראלי (לעתים במקום טיעונים מוסריים, לעתים לצידם); היחס בין חוק למוסר בשיח הבטחוני צה"לי באשר לחוקיות הפעולות; וכמובן, הממשל הצבאי הפועל בזיוף, שבישראל הגיע זיוף זה לרמת שכלול גבוהה במיוחד עם ייסודה של הרשות הפלסטינית, כזרוע מבצעת של הממשל הצבאי הישראלי. קישור כלשהו לפולמוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב סביב מינויה של פנינה שרביט-ברוך מתבקש אולי, אך אינני יודע כיצד לעשותו.

 

12 מחשבות על “המשפט בין התחום הצבאי לאזרחי

  1. הקונפליקט נמתח גם לכיוון השני – החוק עלול לסמן משהו כלא-מוסרי בסתירה מוחלטת למצפון הפרטי. דוגמא פרוזאית: אני ואנה מקימים בימים אלה את אתר האינטרנט שישרת את הבאים לחתונתנו בסיינט לואיס (16 באוגוסט!): aanatom.org . כשהייתי בישראל חפרתי באלבומים, ובין היתר מצאתי את התמונה הימנית ביותר באתר – אני בים בגיל שנה, נהנה מהחיים, ערום. קיים תרחיש שבו מישהו (או איזה בוט) יראה את התמונה, יסמן אותה כפורנוגרפית ילדים, ואז אני בצרות צרורות… זו איננה סתם פרנויה; דברים אבסורדיים כאלה קורים כל שבוע בזמן האחרון:
    http://yro.slashdot.org/article.pl?sid=09/01/01/2039259
    http://yro.slashdot.org/article.pl?sid=09/01/20/1544257
    וכמובן, השאלה על המוסריות של האיסור על צריכת סמים מייצור עצמי…

  2. נקודה טובה. והאתר הוא רעיון מעולה (ונראה מבטיח)!

    שאני אסטה מהנושא? יאללה. למה צריך להיות הבדל בין איסור על צריכת סמים מייצור עצמי לבין מייצור של מישהו אחר (ובכלל, למה להבחין בין צריכה לסחר)?

  3. good question. i think we should first establish whether we believe governmental regulation of commercial products or not, and what is our justification for that. i believe we do need something of that sort, so that people won't be allowed to sell poisoned candies (for example), or in general, to regulate the commercial-public sphere. once we established that, we can ask what substances should be regulated, and to what extent. this is a very fuzzy subject, where the scientific and the social (and some would say, the economical) mix to no separation, so we can leave that to latour and knorr-cetina (and marx and ale-yarok), and move on.
    now, we can ask what is the role of that regulative body in my own private affairs – the stuff i do in my kitchen/garden/basement. i think it should be a simple line to draw between the public and the private. after all, the purpose of regulation was to make sure the public sphere is relatively clear of "obstacles laid in front of the blind ones", and so its mandate may stop at my doorstep. perhaps quantity limits could be imposed to allow prosecution in otherwise-ambivalent cases, but those should allow me to manufacture moonshine/weed/lsd/crack/whatever i want, as long as i'm only poisoning myself, and not the public sphere. fair enough?

  4. as i just said above – i welcome the debate whether or not commercially-available products should be regulated, whether or not someone should assume responsibility to the public sphere. if you think that no regulation is needed, you are welcome to that opinion, and i would be happy to hear your justification.
    i believe that there should be some form of regulation (to prevent the sale of poisoned candies to kids, for example).

    now, we can argue what kind of substances should be regulated in what way. "drugs" is an ill-defined category – cough medicine? coffee? tobacco? hemp? weight-loss pills? muscle-building hormones? viagra? refined sugar? trans fat? modified corn syrup? should any of these be regulated? in what way, and with what goal in mind? does age have to be part of the regulatory effort?
    these are all very elaborate questions that cross the line into "science" (and economic interests), and so their discussion is very sticky. if u have a strong opinion about any of these, i'd love to hear it as well. my point is that we're debating details after already agreeing on the principle: that the public sphere should be regulated in some way.

    the point i was making earlier is that this regulation overflowing into the private sphere is an independent subject with different moral implications. i think that makes the whole discussion easier, but if your opinion differs, bring it forth.

  5. נראה לי שבידיי הבחירה אם לראות את הסטייה מהדיון שהצבתי כמחמאה (שהפוסטים שלי מעוררים השראה לנושאים קרובים ורחוקים) או כעלבון (שהנושאים שבחרתי הם משעממים, או פשוט שאף אחד לא מתייחס אליי).

    אז קדימה, גישה חיובית!

    תום, אם אני מריח נכון את הכיוון אליו נושבת הריח, ואת הניחוחות שהיא נושאת עימה, נראה לי שכולנו (כל המגיבים עד כה), תומכים בלגליזציה זו או אחרת של סמים, והשאלה היא מהי המסגרת החוקית שבה אנחנו כוללים אותה, וכפי שהיטבת לנסח, איך אנחנו מצדיקים את התמיכה שלנו במסגרת התפיסה הכללית של מחוייבות השלטון כלפי הציבור מחד וזכות הפרט להגנה מפני ערלות לבו של השלטון מאידך.

    הנקודות שהעלית טובות מאוד ביחס להבחנה הקיימת ממילא בין שימוש פרטי לצרכנות ומסחר. אני רוצה להוסיף עוד כמה נקודות למחשבה:

    – אנחנו רוצים שלחוק תהיה אמירה כלשהי לגבי מה מותר ואסור למכור. עוד לפני מקרה סוכריות הרעל (שנשמע לי שאתה מתכוון לכוונת זדון), אנחנו רוצים שהחוק יתייחס למקרים כמו הסיליקון בחלב של תנובה, או הרשלנות בפרשת רמדיה. אנחנו צריכים כאן את החוק כדי שאפשר יהיה לקבוע אשמה פלילית, כדי להרתיע אנשים מרשלנות שכזו, וכדי להסדיר פיצויים. ללא מורא החוק, אנחנו מניחים (ובצדק) שרמדיה הייתה מבקשת סליחה, אולי אפילו לא טורחת לאסוף את החומרים הפגמוים מהמדפים, ומקווה שהמוצרים האלה ייגמרו מהר, לפני שנפגע שמם הטוב.

    – אני לא מבין למה סוכריות הרעל הן בעייתיות רק לצרכנים ילדים – אני גם לא רוצה לקנות סוכריות עם רעל!

    – עכשיו שאלה: אם הייתי רוצה לקנות סוכריות עם רעל (בהנחה שאינני ילד), האם זה היה בסדר שהחוק יאסור זאת? במצב הקיים, התשובה היא חיובית, למיטב הבנתי, כי יש חוקים שונים הנותנים לשלטונות סמכות למנוע מאדם לפגוע בעצמו. אנשים התומכים בחוקים נגד שימוש עצמי בסמים, יוכלו להצדיק זאת במסגרת חוקים אחרים שנועדו למנוע מאדם לפגוע בעצמו, ויטענו שמשתמש בסמים פוגע בעצמו, אולי מבלי להיות מודע לכך, או מתוך בעייה נפשית כלשהי הגורמת לו לפגוע בעצמו. אנחנו לא נקבל טענה כזו, ונראה כיצד אפשר להביא אותה אד אבסורדום (למשל, לטעון שגם אדם שאוכל בשר אדום או מדבר בטלפון פוגע בעצמו בדרך זו או אחרת).

    – אולי הדרך הכי טובה לצאת מהברוך הזה היא לקבל את הרגולציה של החוק ביחס למכירה בכל הנוגע לשקיפות: מכירה של דבר שפוגע בבריאות הציבור / שלום הציבור מחייבת גילוי נאות, ומשם האחריות עוברת לצרכן. וכן, יהיו לנו חפיסות שוקולד, סוכריות, מרקי אינסטנט, שהחוק יגדיר שאסור לשים עליהן תמונות מעוררות תיאבון, ובמקומן יש להוסיף איסור באותיות קידוש לבנה של המחוקק. כמו סיגריות. ואז ליישם את זה גם לאלכוהול וגם לסמים. ואז המחוקק מילא את חובתו כלפי הציבור, אבל החזיר לציבור את חופש הבחירה במידה רבה הרבה יותר.

    (אני היחיד שחשב על מונטי פייתון כשדיברת על סוכריות הרעל?)

  6. thanks for picking this subject up with us!

    your proposal is problematic: what would you write on soda cans: "there is a hypothesis that high-fructose corn syrup causes diabetes, but there is too much money in it, and so the actual study cannot be performed"? what about yellow food coloring, and the speculative damages it causes? would you upgrade those speculations to the level of a fact, or would you use speculative language in the warning labels? what about claims of benefits, e.g. "smoking pot might prevent altzheimer"? is that a legitimate label? is it true? what does truth even mean, in this fuzzy area of nutrition and chemicals?

    the alternative i propose (of banning certain stuff, regulating others, and freeing others) is just as complicated, but it offers the possibility to leave the decisions in the hands of people who have some tools ("scientific", probably) to estimate the risks to public health. in the usa, with its wide adoption of high-fructose corn syrup and wide-spreading diabetes, this is obviously not happening, so maybe the system is flawed, and it will never happen…

    and what about children, who can't read or assess risks based on confusing labels in obscure language? can we allow caffeinated candies? what about candies laced with cocaine? what about caffeinated sodas? or other psycho-active substances? do kids get special regulation? how is it installed?

    it's a terrible mess, and obviously cultural biases play a major role. i'm for legalization as well, but i think a complete removal of substance regulation is wrong. we could fight for certain substances going on or off the list (e.g. marijuana, ecstasi), but the principle should still hold, and so the fight will be hard and complicated (and cannot be accomplished without realizing and exposing the economical underpinnings of "substance bias").

    however, i propose a philosophically-safe route to legalization: just ask the government to leave our homes out of range (as long as we're not mass-producing something for the black market). with this in place, i can poison myself all i want in the comfort of my home with whatever substances i can manufacture. supposedly, if i made it, i have some basic understanding of what is is made of and what it might do… if blindness and death due to bootleg alcohol (for example) become a social epidemic, you should treat it on the social level, rather than ban it altogether. you want the waking sensation that the chemicals of the coca plant give? grow coca, and figure out what to do with it (probably chew, much like gat, instead of hassling with distilling cocaine). you want the relaxation of the opiates? grow poppies, and manufacture your own heroin. by the time you're done, you'll have so little you won't have enough to become an addict…

    do u still think your labels approach could work? tell us more.

    actually, although i pride myself of my monty python knowledge, i'm not sure what u were thinking about. "spring surprise"/"crunchy frog"?

  7. אכן. הגאווה עדיין במקומה.

    "It says 'crunchy frog' quite clearly"

    אני חושב שיש בעייה עקרונית עם ההצעה שיש חומרים מסויימים אנשים יצטרכו להכין לבד. במיוחד בהקשר החברתי-צרכני שאנחנו חיים בו, שבו אנשים לא מכינים שום דבר לעצמם.

    לילדים צריכה להיות רגולציה מיוחדת, כפי שיש כזו כלפיהם כיום בענייני אלכוהול וסיגריות (וזה לא בהכרח רעיון רע שתהיה רגולציה כזו גם ביחס לממתקים, אם כי אני מתקשה לראות חוק כזה עובר).

    האם אתה מניח שמעשן הגראס החברתי או הבליין-אקסטות מפעיל שיקול דעת גדול יותר ממסניף הקוקאין? ייתכן שזה המצב, אני לא יודע.

    האם היית מחיל את ההצעה הזו גם על טבק? או שאנחנו עדיין מניחים שטבק, עם כל הסכנות הבריאותיות שבעישונו, עדיין לא מונע תיפקוד יומיומי, ולכן הוא סם סביר?

    מצד שני, אם תפקוד יומיומי בעקבות ההתמכרות הופך למדד, אז אולי אנחנו צריכים לשים את הסיגריות והגראס בצד אחד (לגיטימי), ואת הקראק ואלכוהול בצד אחר.

    אני חושב שעדיין יש מקום לסמכות גדולה יותר של היחיד, גם כדרך הטובה ביותר להתמודד עם השאלות הפילוסופיות האלה ( באיזה מובן קוקאין הוא פחות בריא מאלכוהול או שוקולד), וגם כדרך לפתרון הבעיות החברתיות-כלכליות הקשורות בצריכת סמים. בתוך זה מגולמת התפיסה שלי שהמדינה לא מחוייבת למנוע מהפרט לפגוע בעצמו (שזה עלה גם בדבריך, אך אני מזכיר את זה, כי הרבה היו חולקים עלינו בנקודה זו).
    החשיבות של השקיפות באה כדי להפריד את ההיתר למכור קוקאין מהאיסור להזריק פוספטים לבשר, או למכור סוכריות שיש בהן רעל עכברים (למעט לאנשים שמעוניינים ברעל).

  8. making people create their own drugs is exactly the point! if u know what went into it, u take responsibility for its effect and side-effect, and you're not at the mercy of some scummy drug dealer who mixes who-knows-what into your pill.

    i don't think most drug users use any judgment, but that's exactly what they'll have to grow if they start growing their own stuff. i think that's where the best room for "the authority of the individual", not in allowing stupid people to buy products with warning labels.

    as for the regulatory concerns, i think that resulting costs to the health services and loss-or-productivity should be the main issues. in this light, tobacco becomes an enemy of the state, and so does corn syrup. but then u run against very entrenched economic interests…

    i think the key issue is that our entire culture encourages us to seek magic solutions. all those drugs for flu/pain/whatever, the quest for "the cure to X" [cancer/dementia/other multiple-cause, multiple symptom situations], all those "smart" foods, it's all coming from such a one-dimensional view of the world. i think it's one of the biggest tragedies of the scientific revolution, how people misunderstand the price associated with the scientific over-simplification. in this atmosphere, there's little reason to hope for freedom from substance abuse on the cultural level…

    an interesting new perspective on "calories" in food:
    http://science.slashdot.org/article.pl?sid=09/01/27/2241227

    [getting father and farther away from the original post… so sorry for hijacking the platform]

  9. יש לנו כבר כמה מקבילות מעניינות שכל אחת מאירה את סוגיית הלגליזציה באור אחר: סמים לעומת רשלנות של חברת מזון, סמים לעומת מוצר זדוני (סוכריות הרעל), סמים לעומת אלכוהול / סיגריות, וסמים לעומת פגיעה עצמית אחרת.

    להצעה שלך לתת לאנשים לייצר לעצמם, כי אז הם יידעו מה יש בזה, אפשר להביא כל מוצר שהוא, מפלאפל ועד שוקולד, אבל הדוגמה הטובה ביותר תהיה של תרופות עם מרשם ובלי מרשם. אני הולך לרופא, ומתלונן על כאבים כאלה וכאלה, והוא רושם לי תרופה, שאין לי מושג מה יש בה או איך היא תשפיע עליי, אבל אני סומך עליו שהוא בחר את הדבר הנכון. במצב אחר, אני הולך לבית מרקחת וקונה משככי כאבים, ועוקב אחר הוראות החפיסה (ושוב: מבלי שיש לי יכולת לשפוט את התוכן). אפשר היה לדמיין אחד משני התהליכים הללו גם עבור סמים. לא בגלל יכולת הריפוי שלהם, אלא פשוט כדרך להקשות על אנשים לקנות אותו, ולוודא שלפני שהם צורכים את הסם, הם נפגשים עם איש מקצוע, שיבהיר להם את הסכנות, ויציע מינונים.

    אני מסכים עם הביקורת על החברה החד-מימדית, כמובן. אך הטרגדיה איננה של מהפכת המדע, אלא היא אינהרנטית ביצר האדם או בדפוס הפעולה של החברה האנושית, הלא כן? כך לגבי מדע, כך לגבי אידיאולוגיות יפות, וכך לגבי הדת (עולה בראשי הסצינה של האינקוויזיטור הגדול).

    ההערה על טבק וסירופ תירס הייתה מאוד מעניינת. נראה לי שלצורך הדיון אנחנו יכולים לשים בצד את שיקולי ההיתכנות: אנחנו מדברים על החוק האידיאלי של החברה האידיאלית, שיוכל לכוף את החברות והתאגידים כרצונו.

    הדיון הפרקטי, בדומה לדיון על נושא הפוסט הזה, התרחק מזמן… 🙂

  10. פינגבק: עוד על הפער בין חוק למוסר « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  11. פינגבק: שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s