על אווטאר

את היום האחרון בביקורנו לוס אנגל'ס, שבמקרה גם היה חג המולד, העברנו בצפייה בסרט החדש של ג'יימס קמרון, אווטאר. הנה מקבץ מחשבות על הסרט. עם קורטוב של אירוניות וגילוי נאות, אני מודה שהקישור בין דת לקולנוע, שכבר נעשה בכמה פוסטים כאן, הגיע ממנה לפני שחשבתי עליו בעצמי.

[למי שחושש מספויילרים, כדאי להפסיק לקרוא כאן, ולראות מה אני חושב עליהם פה]

מיטס

אם הייתי צריך לתמצת לאמריקאי במשפט אחד על מה הסרט, הייתי אומר: "It's Pocahontas meets Matrix." חשבתי על ההגדרה הזו תוך כדי הצפייה, והייתי מרוצה מעצמי. יש בי סלידה ראשונית מהפראזה האמריקאית הזו, ובה-בעת יש בי גם גאווה ילדותית שאני מסוגל לשחק את המשחק, הגם שאני שונא אותו (לרוב אין זה כך).

למה אני שונא את טכניקת ה- x meets y? נראה לי שזה נתפס בעיניי כגילום של השטחת השיח התרבותי: במקום לדבר על מה הסרט, הדובר קונה לעצמו נקודות בכך שהוא יכול לזהות מוטיבים קודמים. אמירה כזו משקפת עייפות מובנית של התרבות הצרכנית מן המוכר, והרעב המתגבר תמידית לריגושים חדשים. כלומר, הגדרת ספר או סרט במונחי x meets y, משדר עוד מימרה אמריקאית ידועה: been there, done that. כאילו אין מקום לחזרה, לעיבוד, לשלשלת של מסורת.

[אני כותב זאת, ומיד חושב על remake, ועל cover ועל sequel כמונחים פופולאריים שלכאורה סותרים את הסלידה מן המוכר. צריך לחשוב על זה].

והנה האתגר שהצבתי לעצמי כשחשבתי "פוקהונטאס פוגש את מאטריקס": להיות מסוגל להשתמש בפראזה הזו, או בצורת החשיבה הזו, כאמצעי שמקדש [מקדם?] שלשלת של מסירה ותולדה תרבותית, כחלופה אפשרית לשיממון של התרבות הצרכנית, המעייפת עצמה לדעת.כלומר, לעקר מתוכה את ה-been there, ובמקום זה להציע כבוד לזיהוי מוטיבים.

אחד הדברים שלקחתי איתי מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (כותרת שבעצמה אולי מבשרת את פראזת ה"פוגש"), נמצאת ממש בהתחלה, כשפירסיג מלין על כל אותם ששואלים "מה חדש?" במקום לשאול "מה טוב?"

גם אני רוצה לשאול "מה טוב?" ולא לקדש את החדש. אין צורך בהשפלת ראש על יצירה שאיננה חדשנית, והכבוד לעבר אין פירושו שמרנות, אם הוא כבוד ביקורתי, שמעריך את הטוב ומשליך את הרע.

תלת מימד

יותר ויותר סרטים נעשים בתלת-מימד. האם בעוד עשר שנים כל הסרטים יהיו בתלת-מימד? מוזר לחשוב על זה, ומצד שני, במעבר מן השחור-לבן לצבע, היה קשה להאמין כמה מהר יהפכו סרטי שחור-לבן לנדירים כל-כך. לא כל שכן הקולנוע האילם.

הבעייה היא, כמובן, שבעוד הסרטים המדברים והצבעוניים הפעילו גירויים רבים יותר על החושים מבלי לדרוש משהו שלא נדרש בגירסה הקודמת של הראינוע והקולנוע, תלת-מימד עדיין תובע פרוצדורה מיוחדת. הרכבת המשקפיים לא תמיד נוחה, ובוודאי שאמצעי ההפצה שלהם מוגבלים. מצד שני, אם אמצעי הצפייה היחיד (או הנפוץ ביותר) בסרטים יהיה בעזרת מתקן שיהיה מסוגל להפיק תחושת תלת-מימד (עם/בלי מסך), אז ברור שזה יהיה הסוף של קולנוע דו-מימדי.

עמדתי לכתוב משהו על כך שבסרטים רבים הערך המוסף של תלת-המימד הוא מינימלי, ואז קלטתי שטענה כזו ודאי נאמרה לגבי הצבע בקולנוע (אם אני יכול להבין את העלילה של סרט דרמה בלי תלת-מימד, ודאי שאני יכול להבין אותה גם בלי צבעים. אם הצבעים מוסיפים מימדים סמיוטיים וסימבוליים שלא היו קודם, ודאי שגם התלת-מימד עושה זאת, במובנים שאינם בהכרח נהירים לי).

[עדכון, 8 בפברואר, 2010: עוד על הפן הזה אצל דובי קננגיסר. מומלץ!]

פוליטיקה

האם "אווטאר" הוא סרט פוליטי? טוב, הכל פוליטי, כידוע. "אווטאר" יוצר אצל הצופה תחושת סלידה מאנשי צבא, ובעיקר מהשילוב של צבא והון. הקולונל המאוס (שמסומן כ"בד-גיי" בדרכים שונות, וכן במותו היאות בסוף הסרט, אחרי סצינת קרב ארוכה מדי לטעמי – אבל זו תמיד התחושה שלי לגבי סצינות קרב) משתמש ברטוריקת ג'ורג' וו. בוש מובהקת, ולכן בוש הוא גם האיש הרע בסרט הזה, כפי שהוליווד יכולה לעשות בתקופת אובמה. במילים מפורשות יותר, קמרון לא היה עושה את הסרט הזה ב-2002, וחבל.

כשהתחלתי להבין את המשל והנמשל, התמלאתי כעס. הרגשתי שבמקום להראות לצופה סיפור מופרך על אנשים כחולים בכוכב רחוק (מחווה לסרטו הקלאסי של רֶנֶה לָלוּ, La planète sauvage), אפשר וצריך היה לעשות סרט על מה שקורה בכוכב הזה, על קשרים בין הון וצבא הפועלים בעיראק, על פגיעה בטבע לצורכי רווח כלכלי קצר-מועד ועוד. אך מיד קלטתי שוב את הבעייה האינהרנטית הנעוצה במשולש פוליטיקה-רייטינג-בידור. אם ג'יימס קמרון היה עושה סרט כזה, שמספר עובדות קשות ולא מבדר, אף-אחד לא היה בא. לא היה אפילו צורך בקונספירציית בעלי הון שלוחצים על בעלי אולפנים להימנע מהפקת סרט כזה. אולפנים פשוט אינם מעוניינים בסרט שכשלונו בקופות צפוי מראש.

זוהי, אם כן, הפוליטיקה שמוגשת לצופה הממוצע, לקהל-היעד שיוצא לבתי הקולנוע. היא אולי טובה במעט מהפוליטיקה של עידן בוש, שסיפרה סיפור שונה בתכלית (למשל), אך אני מקווה שקמרון לא משלה את עצמו שהנהון למשל ייענה בהסכמה לנמשל. הוא רחוק דיו כדי שכל נסיון לחיבור פרקטי בין השניים ירגיז וירחיק אנשים (וזו, כמובן, בדיוק המטרה ההפוכה).

בגליון האחרון של ניוזוויק, קמרון אמר משהו על היחס בין מסחור ואמנות של הסרט:

מה שמעניין בהתפתחות השיווק של אווטאר הוא שהוצאנו קדימון ראשוני (teaser trailer) שעסק כולו באפקטים החזותיים, ואנשים היו פחות ממרוצים, משום שהם לא למדו מספיק על העלילה. הוצאנו קדימון עלילתי (story trailer) שנתן את הרקע וסיפר מיהו הגיבור הראשי, ופתאום אנשים ממש התרגשו לגבי הסרט. (לחצו כאן למקור).

טבע ודת

הקשר בין טבע לאלוהים איננו חדש, כמובן. אנשים המנסים ליישב את הסתירה בין הדת למדע יטענו שבמיתולוגיות דמות האל היא קונקרטיזציה של הטבע, או לחלופין שמעשי הטבע בלשון המדע הם הפשטה של מעשי האל.

את הסיבה שבגללה הצופה המזדהה סולד ממעשי הקולונל אפשר לחלק לשתיים: אחת, בשל הפגיעה בחייהן של דמויות שעל טוב-ליבן הוא כבר עמד; שתיים, כיוון שהפגיעה איננה רק פגיעה בנוף, אלא פגיעה בכוח עליון, המשרת את האוכלוסייה ההומנואידית. הסיבה הראשונה איננה פוליטית, כמובן. אנו מזדהים עם הקרובים אלינו, או עם אלה שאנו משליכים עליהם קירבה, ממשית או מדומיינת, וזהו שיקול סובייקטיבי, על סף השרירותי אם עליו תקום או תיפול פגיעה בטבע.

הסיבה השנייה, לעומת זאת, היא סיבה שרלוונטית גם לנמשל, במאבק הפוליטי למען שימור הסביבה, התחממות כדור הארץ, וכו'. וזו הבעייה השנייה בסרט של קמרון. כלומר, לא זו בלבד שהביקורת היא על ממשל שעבר, ולא על המצב הנוכחי; לא זו בלבד שהביקורת נאמרה בצורה כל-כך מרומזת ומסומלת, עד שכל סיכוי שלה להשפעה ממשית כבר אבד; טיעון היסוד שבשמו הצופה רוצה להגן על הטבע, יחד עם סיגורני וויבר, הוא בגלל שהטבע הוא אייווה, האלה שלהם. בכוונה הדגשתי כאן את סיגרוני וויבר, כיוון שהדמות שלה אומרת בתחילה שחשוב להגן על העץ בשל הייחוד הביולוגי שלו. אבל היא המדען הספקן שאיננו מבין דברים לעומקם (וכבר כתבתי על כך בהקשר לסרט אחר). הצופה, לעומת זאת, "יודע" שלעץ יש כוחות שחורגים ממה שהביולוג יכול להסביר.

ביוגרפיה: בין שחקן לדמות

ואם כבר הזכרתי את סיגורני וויבר, יש לי עוד הערה אחת, הנובעת מהעניין שלי באינטרטקסטואליות: כבר התחלתי לתהות על המשקעים ששחקנים מביאים לתפקידים שלהם מתפקידים קודמים, המשמשים חלק מן העולם הסימבולי של הסרט (מבלי להיאמר במפורש, כמובן). אני לא זוכר אם כתבתי על כך כבר, ולא מצליח להיזכר עכשיו איזו דוגמה עוררה אצלי את המחשבה הזו. סיגרוני וויבר, כאן, היא גם אלן ריפלי מסידרת הנוסע השמיני (שיתוף פעולה קודם שלה עם ג'יימס קמרון, אם כבר הזכרנו sequel), בהיותה פועלת מול חייזרים ללא חת, אך גם – ואולי חשוב יותר – האנתרופולוגית דיאן פוסי מגורילות בערפל. העובדה שהיא הייתה כבר גם ריפלי וגם פוסי, הפכו אותה למועמדת מתבקשת לתפקיד גרייס אוגוסטין.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—