על מראית-עין כפולה של הכיבוש

[זה מסוג הפוסטים שקוראים חכמים ממני ישאלו עליו: רק עכשיו הבנת את זה? על כן, הקריאה אינה חובה]

השאלה החשובה ביותר בקשר להסבת מכללת אריאל לאוניברסיטה כמעט ולא עלתה על הפרק, מכיוון שכל-כך התרגלנו לכיבוש, שאיננו עוצרים להרהר לגביה:

מה לשר הבטחון ולסטטוס של מכללה זו או אחרת? התשובה: היות שהמכללה נמצאת בשטח כבוש, שהחוק הישראלי איננו תקף בו, דרושה החלטה של שר הבטחון לגבי המכללה.

תשובה נאה, שגוררת אחריה שאלה נוספת: אם כך, כיצד יכולה הייתה ממשלת ישראל (עוד בתקופת שרון) להחליט להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מלכתחילה?

המקרה הקטן הזה, אם כך, מגלם בתוכו את תעתוע הכיבוש המוחלט שישראל נוקטת בו בשטחים. מצד אחד, היא מקיימת מראית עין שהשטחים אינם בשטח שיפוטה, ושלכנסת ולממשלה אין ריבונות עליהם. דבר זה מאפשר לממשלה (על-ידי זרועות הבטחון שלה) לקיים מדיניות אפלייה גזענית שלא נוח לה לעגן בחוק הישראלי. מצד שני, מקיימת ישראל מראית-עין נוספת, והיא מראית-עין של חיים אזרחיים רגילים בשטחים. כך, בשטח שהוא בשליטת הצבא, ולא בשליטת החוק הישראלי, מתקיימת אוניברסיטה.

אילו הייתה מחלוקת על מישור החוף, יכול היה הצבא לאפשר הקמת אוניברסיטה בקרייה בתל אביב, או בצריפין. אלה מקומות שמקובל עלינו שאין לאזרחים כניסה אליהם, כיוון ששם הצבא איננו מקיים מראית-עין של חיים אזרחיים. אילו הייתי מציע להקים שכונה במחנה 80, היו לועגים לי, שידוע לכל שזהו שטח צבאי, ולכן אין זה מקום מתאים למגורים. אלא שלפי החוק הישראלי כל מה שמעבר לקו הירוק הוא שטח צבאי, ובכל זאת, מתקיימת שם מראית עין של חיים אזרחיים.

תושבי מעלה אדומים ואריאל הולכים לבחירות ממש כמו תושבי תל אביב ובת-ים, ובוחרים את ראש העיר שלהם. אלא שבניגוד לתושבי תל אביב ובת-ים, הרשות המוניציפאלית שלהם נמצאת בשטח שהחוקים המוניציפאליים של מדינת ישראל אינם תקפים. למעשה, בלי שום בעייה חוקתית, יכול היה אלוף פיקוד המרכז לבטל את הבחירות במעלה אדומים או באריאל, ולהחליט שהוא שולט שם. הוא איננו עושה זאת בדיוק בשל מראית העין הכפולה של הכיבוש: מצד אחד, מדינת ישראל איננה הריבון שם, ולכן אין לבוא אליה בטענות בדבר חוקים שונים ומשונים (כמו התניית מעבר בשטח כלשהו בזכאות לחוק השבות); מצד שני, בניגוד למה שהיינו מצפים בשטח צבאי, מתקיימות שם בחירות, יש קניין פרטי ועוד.

הדבר הזה יוצר בלבול אצל אנשים רבים, שמדברים על פגיעה בזכויותיהם הדמוקרטיות כאשר מפנים אותם, או מקפיאים שם בנייה וכולי. אבל הבחירה לגור בשטח צבאי שמתקיימת בו מראית-עין של דמוקרטיה, ולא בדמוקרטיה ממשית, היא בראש ובראשונה שלהם. תיאורטית, המתנחלים קוראים לסיפוח השטחים לישראל. למעשה, אינני יכול לחשוב על אף צעד ממשי שנעשה כדי לקדם דבר זה, וכעת יש לתהות אם זאת כיוון שאין הם מעוניינים בכך באמת, או שאין להם את הכוח לשם כך (ומקופל בתוך זה הויכוח הישן על כוחם של המתנחלים בתוך הפוליטיקה הישראלית).

הצבא, כמובן, איננו ריבון הפועל על דעת עצמו, אלא כזרוע של הממשלה, ועל-כן הממשלה היא זו שמחליטה לקיים את מראית-העין הדמוקרטית בשטחים. אלא בה בשעה שהיא מנחה את הצבא לפעול בדרך זו, היא גם מקיימת מראית-עין של היעדר-ריבונות, כאילו הצבא מקבל שם החלטות שאינן תלויות בה.

המשפט האחרון משגר אותנו ממראית-עין כפולה בלבד לעולם שלם של מראות: האזרחים (המתנחלים התושבים שם כמו גם רבים בציבור הישראלי הכללי) טועים לחשוב שהדמוקרטיה הישראלית חלה בשטחים; לכאורה, הריבונות משודרת כלפי פנים ואילו כלפי חוץ (העולם) משודרת היעדר-ריבונות. אלא שגם כלפי הציבור הישראלי משודר המסר הכפול הזה, ועמדת המדינה בבג"צים רבים או עמדת בג"ץ עצמו, כפן אחר של הדמוקרטיה הישראלית עצמה, גם כן ספוגים בשדר הכפול הזה. חילוקי הגרסאות בין הצבא למדינה בדו"ח גולדסטון האחרון מעלים את האפשרות שהפער בין הצבא למדינה בסוגייה הכוללת של השטחים איננה רק מראית-עיןו מכוונת של הממשלה, אלא תוצר של מאבקי כוחות פנימיים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, ובין אידיאולוגיות שונות החוצות את הדרג הצבאי והמדיני גם יחד. עם זאת, כדי להקל על ההבנה של מצב שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים נראה לי שאין מקום לדקדק בפרטנות כזו, ולהסתפק במראית העין הכפולה שבה פתחתי.

[קשור: על כפל מערכות המשפט בישראל; צורה ותוכן, מילים ומעשים – כלים לניתוח פוליטי; המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—