על החלונות של הופר

קרו המון דברים בתקופת ההיעדרות לסירוגין שלי, גם דברים שעליהם אינני כותב בבלוג ממילא, גם דברים בחדשות שרציתי להגיב עליהם, ומצד שני בירכתי על הזמן שניתן לי, שבזכותו כתבתי התחלה של דוקטורט. עד שהוא יגיע לידי גמר, החלק שכתבתי לא יהיה בהתחלה, אני מעריך, אבל זה הדבר הראשון שכתבתי מתוך ידיעה שהוא הולך להיכנס לדוקטורט.

בתוך כל זה, הדבר החשוב ביותר, שקרה ממש ימים ספורים אחרי שהודעתי על ההפסקה, ועדיין מעסיק מאוד את מחשבתי, הוא שביום ביקור בניו יורק קניתי ספר ציורים של אדואר הופר. אני אספר על אירוניה קטנה שהייתה מעורבת בקנייה: הביקור עמד בסימן אירופאי – הוא נפתח בנסיעה למכון גיתה, נמשך בארוחת צהריים בביסטרו צרפתי בשדירת מאדיסון, והסתיים בקפה אוסטרי בשדירה החמישית. ממול לביסטרו, נתקלנו בחנות הזו, ובה קנינו את הספר "אדוארד הופר: דיוקנאות של אמריקה". ללמדנו שגם כשמבקשים לברוח ממנה, אמריקה נאחזת בך. ולא כל שכן אם נסיון הבריחה מתבצע בניו-יורק. הלקח הזה אולי נכון אפילו יותר לגבי ירושלים מאשר אמריקה, אבל נניח לזה.

כמו רבים, אני מכיר את הופר עוד לפני שידעתי את שמו אפילו. דרך "ניצי הלילה" (Nighthawks), כמובן, ואחר-כך קניתי בגוגנהיים גלויה של ציור שמצאה חן בעיניי, ואחר-כך עוד גלויה, ופתאום הבנתי שאני אוהב אותו.

מה שהתחוור מהספר הוא המשמעות של החלון אצלו (אגב, אם מישהו מהקוראים מבין באמנות, אז אני מתנצל אם הדברים האלה בנאליים. לא קראתי שום דבר עליו, ואני מתעד עבור עצמי את המחשבות שלי בעקבות קניית הספר. הבלוג הזה, בניגוד לשמועות, איננו בלוג אקדמי. הוא בלוג הנכתב על-ידי אקדמאי).

החלון הוא בראש ובראשונה מקור אור, וככזה מסמל גם חירות ושפע, כאשר אפשר לראות באופן מובהק איך האור הטבעי נשפך על דמויות וחפצים כדבר חיובי, המביא עימו גם כמיהה.

אך חשוב מכך, החלון הוא חרך הצצה, אמצעי ראייה. או שהדמויות מביטות מתוך החלון החוצה, או שאנו מציצים עליהן, או שאנו רואים מי עשוי להציץ עליהן (וגם וגם וגם). בכך, כל ציור שהדמויות מתוארות בו דרך חלון, או ליד חלון, מקבל גם נופך ארס-פואטי, המפנה מבט אל תהליך היצירה של האמן, וגם אל התהליך שלנו כצופים במוצר המוגמר. ודאי שאפשר היה לצייר את האנשים כפי שהם נראים דרך החלון ללא החלון, אך הנוכחות החוזרת ונשנית שלו מזכירה לנו מה בעצם אנחנו עושים בתערוכה: אנחנו מסתובבים ומציצים אל בתים של אחרים, אל סיטואציות פרטיות, וגם אל נבכי נפשו של האמן.

הדברים האלה רלוונטיים לכל תיאוריה של תרבות חזותית, ולכל מוצר שלה, בין אם זהו מוצר המציג את החלון, ובין אם זהו מוצר המדלג מעליו, משכיח מאיתנו שזוהי המהות של הצפייה (או לפחות פן אחד של המהות הזו).

הופר מתעד גם את הסקרנות להתבונן פנימה אל חלון, וגם את העניין להציץ החוצה ממנו, ותוך כדי התיעוד של ההנאה שלו עצמו מן העניין, מציב גם מראה ליצר הזה שלנו, של כל מי שיש לו עניין בציוריו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “על החלונות של הופר

  1. הופר הוא אהבה ישנה שלי. פעם התמחיתי בו. לגבי החלונות – הזכוכית אצלו כמעט תמיד בלתי קיימת. כשהיא קיימת, היא אטומה, שחורה (כמו ב-sunday morning), אבל ברוב התמונות, בעיקר western motel, או האישה היושבת על מיטה, החלון הוא כמו מסגרת ריקה, שדרכה רואים את כל הניכור האורבני האמריקני, אבל אצל הופר הכל עטוף במעין אווירה של חלום, לא כל כך בזכות הטכניקה הריאליסטית שלו, כמו בזכות הבחירה המודעת שלו לביים כך את התמונה, ולהחליט שהחלון יהיה בדיוק מה שכתבת: פתח הצצה אל העולם האמריקני, וכך, לא בעקיפין אלא באופן בוטה ומפורש, ביקורת על הריקנות של החברה האמריקנית.

    לדעתי – וזה עולה בדעתי רק עכשיו – כל ציורי הנוף שלו ריקים מאנשים. יש מקסימום שלושה אנשים בכל ציור נוף, יותר, כמובן, כשמדובר בציורי פנים כמו chop suey או תיאטרון, אבל כשמדובר בנוף אורבני אני לא זוכר ולו ציור אחד שבו נראים אנשים ברחוב. ואל תביא לי את nighthawks, כי שם האנשים נמצאים בתוך הבאר, למרות שהמבט הוא מבחוץ. כאילו הרחוב האמריקני, אותו main street הומה אדם, שוקק חיים, שבו כולם שווים, אינו אלא זיוף עקר ומנוכר. וזה עצוב ומדויק יותר אפילו מנגן הסקסופון העומד בקרן הרחוב, לבדו, בחושך, תחת אורו של פנס, מנגן לבדו קטע ג'ז.

  2. תודה רבה, אהוד. כרגיל אתה מאיר את עיניי. אתמול היינו במוזיאון ויטני (לא היה מתוכנן עם הפוסט, כלומר – ספונטני למחצה). הם בשיפוצים, אז התערוכה הייתה מוגבלת, ומתוך האוסף האדיר של הופר שיש להם, הציגו רק את "Early Sunday Morning",

    הנה: http://www.whitney.org/Collection/EdwardHopper/31426.

    מאכזב.

סגור לתגובות.