הפוליטיקה של התנועה

כתבתי משהו ביחס לחוק הפליטים, וכרגיל התלבטתי אם לפרסם או לא. בינתיים עולה לדיון גם זכות ההצבעה של ישראלים בחו"ל. גם עליה יש לי מה לומר, ובינתיים יואב, מהבלוג "חיוך רציני" פרסם פוסט מעמיק בנושא, שנטל רשימה מאת שלמה אבינרי כנקודת המוצא שלו. במהלך הקריאה בפוסט שלו, התגנבה אליי תחושה שיש חוט מקשר, הגם שאינני יכול להיטיב לנסחו כרגע, בין הנושאים הללו.

הפוליטיקה של התנועה: בריחה, הגירה, פליטות, שיבה, חוק השבות, עלייה, ירידה – אלו נושאים שאנו דנים בהם בנפרד, על-פי רוב. על הקשר שבין זכות השיבה וחוק השבות אני חושב לא מעט (בעיקר מאז ההרצאה הזו של עמירה הס), ועל הקשר שבין העובדים הזרים ופליטי דארפור לבין הפליטים הפלסטיניים גם התחלתי כבר לחשוב (כאן וכאן).

אני לא יודע אם יש לי משהו מובנה יותר להגיד שיקשור בין שני הצירים הללו לכדי אמירה כוללת, אבל המקום שאנו נותנים לתנועה, שורשים ומרחב בחיים הפרטיים שלנו, וכן האופן שבו יש הרוצים שהחוק והשלטונות ימשטרו את היסודות הללו בחיים שלנו, בהחלט מצדיק עיון נוסף.

כך שלפני שאני מפרסם את הפוסט על הפליטים, ולפני שאני חושב אם יש לי מה להוסיף למה שיואב כתב בפוסט שלו, אני רוצה לעצור רגע, ולחשוב על הקשר בין שני הנושאים האלה.

[תגיות קשורות: שיבה ושבות; חופש התנועה]

הסדרה:

הפוליטיקה של התנועה

מה ההבדל בין בורג ללוי?

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

8 מחשבות על “הפוליטיקה של התנועה

  1. אני גם כן עוד לא מגובש בנושא אבל אני חושב שהכיוון של המחשבה צריך להיות לאור זה שאנחנו חיים בעולם שבו כל הקרקע בבעלות. רין כבר טרה אינקוגניטה וכל פיסות הקרקע כבר מחולקות בין מדינות שחילקו למחוזות שחילקו לגושים ונחלות. התהליך הזה הפך את הקרקע למשאב מוגבל כי הכמות הסופית שלו ידועה. בגלל זה נכנסים גופי השלטון ומעצבים את יכולות התנועה בהתאם לחוקים שהם קובעים וכך למשל החברות הנוודיות שפעם היו קיימות לצד יושות הקבע נדחקות ומסתגלות (הבדואים בנגב). נראה לי אבל שמכיוון שזה המצב אין לנו ברירה אלא לקבל את זכותה של כל רשות שלטונית להחיל את חוקיה על האזור שבשליטתה. כמובן שזה צריך לעלות בקנה אחד עםצ סטנדרטיים בינלאומיים כלליים אבל בגדול התחושה שלי היא שיחד עם הזכות להגדרה עצמית באה הזכות להגדיר את חוקי התנועה במרחב הציבורי העצמי של אותה יישות. ככה כל מדינה יכולה להכתיב את חוקי התנועה שלה ולסגורר את גבולותיה לביקורת כניסה ויציאה. במציאות כזאת שמעוגנת בחוקים אין ברירה אלא שתמיד יהיו את אלא מהצד "הנכון" של החוק ואת אלא מהצד "הלא נכון" אזרחים ותיירים לעומת פליטים ומסתננים, נהגים זזהירים לעומת עברייני תנועה וכו'

  2. נקודה טובה למחשבה, תודה. אני חושב שפליטים אמורים להיות בצד "הנכון" של החוק, מעצם הגדרתם כפליטים, וכנ"ל לגבי מהגרים.

    עניין נוסף הוא שסדרת הפוסטים הזו עוסקת לא רק ב"פוליטיקה של התנועה הנכנסת" אלא גם בזו היוצאת. המאמר של אורית רוזין שהפניתי באחד הפוסטים האחרים, מדבר על הגבלה כזו בישראל, שכיום כבר כמעט איננה קיימת. שאלת היחס ליורדים גם קשורה לכאן, ולכן זו "פוליטיקה של ניידות" – אין מדובר רק בריבונות של מדינה על שטחה, ורצונה לוסת את המציאות בשטחה, אלא גם במידת הניידות הניתנת לאזרחיה שלא בטריטוריה שלה.

  3. פינגבק: בעקבות "זמן הפשיזם" של דני גוטווין « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  4. פינגבק: סיפור כיסוי: נקודות ממשק בין סיפורי השבוע החולף « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s