גנאולוגיה

                     

הפוסט הראשון שכתבתי אי-פעם היה ביום השואה, 2007. זו הייתה בחירה מודעת להתחיל לפרסם בלוג ביום השואה, ולהציע פוסט שיכלול אמירה קיומית, לצד חוויה אישית משבתי בגלות. פוליטיקה עוד לא הוזכרה, וגם בכך היה טעם: ללמדך שהפוליטיקה היא לא חיבה, אלא עיסוק הכרחי, הנובע ישירות מתפיסת העולם, אותה ניתן לגבש ולהביע גם ללא הפוליטיקה.

 

הבלוג נקרא בתחילתו "רסיסים של מחשבה". הכותרת ביטאה את החשש שלי מהבלוג כז'אנר, שאיננו מאפשר לומר דברים בצורה מסודרת, כיוון שאין לך וודאות שקראו את הפוסט הקודם, או שיקראו את זה שאחריו. בנוסף, היה בזה הומאז' לשיר מאוד ישן, שיר בוסר, אחד הראשונים שכתבתי:

 

רסיסים

 

הַהֲנָאָה

הַגְּדוֹלָה, הַפֶּרְוֶרְסִית כִּמְעַט

שֶׁבַּסֵּרוּב

 

הַנִּימָה

הַשְּׁקוּלָה, הַכֵּנָה, הַרְגוּעָה

שֶׁבַּטֵרוּף

 

הַחִדּוּד

הַמְּטֻפָּשׁ

הַכּוֹאֵב

שֶׁבָּאֲמִירָה:

 

מָה שְׁלוֹמִי?

אֲנִי בְּסֵדֶר l'amour.

 

המוטו של הבלוג היה כדלקמן – "המטרה: לזקק את המחשבות שלי בכמה שפחות מילים, עם כמה שיותר דיוק". זו מטרה מאוד לירית, ובדיעבד, היא איננה הולמת את הבלוג שלי. יחסית לדברים אחרים שאני קורא, יכול להיות שהפוסטים שלי היו מתומצתים מאוד, ומרוכזים אף יותר. אך יחסית לבלוגים, הבלוג היה ארכני, והיה כך מתוך אידיאולוגיה. אני מאמין שאנחנו חיים במציאות מורכבת, הדרושות מילים רבות ומורכבות כדי לתאר אותה. ואם יש צורך לומר משהו פעם שנייה, או לספק דוגמה שלישית למען הבטחון שהמשמעות הובהרה ושלא נותרה שום עמימות בעמדה –  לו יהי כך. הנטייה הזו גרמה לבלוג שלי להיחשב למשעמם או טרחני בידי אנשים שונים, שלא פעם ביקשו ממני לקצר את הפוסטים שלי. על-כן, אני מוותר על המוטו הישן, אך לפני שאומר כמה מילים על המוטו החדש, יש להתייחס לשינוי כותרת הבלוג עצמו.

 

הבלוג שינה את שמו מ"רסיסים של מחשבה" ל"דברים בבלוגו" באוגוסט 2007, כארבעה חודשים מאז נפתח. שינוי השם בא בעקבות קריאה חוזרת בקובץ "דברים בגו" – מכתביו של גרשום שלום. את סיפור המעשה המלא ניתן למצוא כאן.

 

הבלוג, אם כן, נועד למיטיבי לכת, והמוטו החדש, עם המעבר לוורדפרס, מבטא זאת: אין כאן בידור, אלא נסיון כן לבירור האמת. זה איננו נסיון נעים. אני אינני נהנה מן המחשבות שלי, ואינני נהנה למצוא שאני חושב ההיפך מהקונצנזוס – גם אם לפעמים הבלוג עשוי להיראות כעמדה דווקנית המתענגת על עצמה. המוטו הלקוח מתוך "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאוויוס (בתרגומו של י"נ שמחוני, הוצאת מוסד ביאליק) הולם יפה שיר של מאיר ויזלטיר, שיר מס' 11 מתוך המחזור "שרטוטים תל אביביים" בספרו "דבר אופטימי, עשיית שירים":

 

אָדָם חוֹזֵר בַּלַּיְלָה אֶל אִשְׁתּוֹ וּמְשַׁקֵּר.

לָמָּה יְשַׁקֵּר לָהּ? כִּי אִשְׁתּוֹ

אֵינָהּ אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּיץ הַמַּר

הַזָּב מִן הָאֱמֶת.

 

הוּא מְכַבֵּד אוֹתָהּ בְּמַמְתַּקִּים.

 

התיאור הזה נכון פעמים רבות ביחס למשולש פוליטיקה-תקשורת-ציבור. וגם כתיבת בלוג היא, בסופו של דבר, מעשה אופטימי, ועל כן, גם אני כמו יוספוס או ויזלטיר, לא אחלק ממתקים, אלא את המיץ המר הזב מן האמת.

 

למי שהדברים שאני כותב מרגיזים, אומר שהאמת מרה גם לי. אינני נהנה מן הכתיבה, אך אינני יכול אחרת. אני מבקש שמגיבים יקחו זאת בחשבון.