מהרהורי ליבו של מרקוס אורליוס

 

אהוד אמיר אמר לי לפני כמה ימים שאחד הקשיים המובנים בתוך המדיום של הבלוג, הוא שאין מקום או זמן להביא אל קידמת הבמה את הדברים שתרמו לגיבוש המחשבה המובעת בפוסט עצמו. לא רק בצורת ביבליוגרפיה. כל דבר שהוא מעבר ל-name dropping מאריך את היריעה מעבר למותר. בעצם, אני לא יודע אם בדיוק לכך הוא התכוון. יכול להיות שפירשתי אותו באופן שגוי. ולא רק אותו, אגב.

אלימות גוררת אלימות, ולכן גם תומכי המבצע וגם מתנגדיו היו תחת השפעת אלימות, והרעיפו אותה אהדדי. טוקבקים, פוסטים ודיונים בפורומים שונים שימשו אנשים לא רק להטחת האשמות, אלא גם לפריקת תסכולים, ואני מרשה לעצמי לנחש שאין מדובר רק בתסכול מן המצב הפוליטי.

בסופו של דבר, גם אני נגררתי לכך, ושטף הדיווחים שצרכתי הוביל אותי להזניח את הכתיבה האחרת שלי ולשוב לכתוב פוסטים, תחילה בבלוג האנגלי שלי, אחר כך כאן. בסדרת הפוסטים שפרסמתי כאן, הייתה כוונה מודעת של חזרה אל המילה הכתובה, אל הספרייה, אל התרבות – נוכח ההתערערות שלה. התערערות שהתבטאה בטריפת לוח השידורים, בתרבות הדיון, בחציית כמה קווים אדומים של המשחק הדמוקרטי, ומעל הכל –  בהחזקתם של כשני מיליון בני-אדם ערובה לגחמותיהם של מנהיגים.

נוכח התערערות זו, הרגשתי שנכון לפנות אל חיבורים שנכתבו לפני המבצע הזה, שהעלו שאלות חשובות על החיים, הפרטיים והציבוריים, ושיש בהם כדי לשמש השראה במצבים שונים ורחוקים. על כן יש בהם כוח לשאת אמירה גם עבור ימים שכאלה, ועל כן הם יחזיקו זמן רב לאחר המבצע הזה.

הפנייה הזו, אל טקסטים נטולי-קונטקסט, לכאורה, היה בה גם מימד מרגיע עבורי. תחת התייחסות לדברי בלע ואיוולת שהתפרסמו בתקשורת תדיר, יכולתי לשוב ולהתייחס ביישוב-דעת גם למאורעות, גם למה שעומד מאחוריהם, וגם לעמדה שבה אני נוקט ולמקום שבו אני מציב את עצמי בחיי, ביחס אליהם.

אני חותם את הסידרה הזו בציטוט מ"הרהורים" של מרקוס אורליוס. ליהודים יש דוד, ולרומים יש מרקוס אורליוס: קיסר רומי מהמאה השנייה לספירה, שהחזיק בפילוסופיה סטואית, וחיבר חיבור פילוסופי מרשים, אולי החיבור הפילוסופי המרשים ביותר שנתחבר אי-פעם על-ידי מדינאי ו/או מצביא. התרגום נעשה על-פי התרגום לאנגלית של מרטין האמונד (אין לי בבית את הגירסה היוונית, וחוץ מזה –למי יש כוח?).

אנחנו חיים בתקופה מבלבלת מאוד מבחינה אידיאולוגית. לכאורה, אנחנו חיים בעולם פוסט-אידיאולוגי, שבו אנשים רודפים אחר הכסף והכבוד; התרבות מתוארת ומשתקפת כתרבות שטחית של רייטינג, המתבוססת במי-אפסיים של עצמה. ועם זאת, בעת מצוקה כמו זו, אנשים מנופפים בערכים ואידיאולוגיות כמו ציונות, דמוקרטיה, הומאניות, מסורתיות. אפשר היה לראות באלה דגלים דהויים וריקים, שאריות שנותרו מן המאה ה-19. אך קשה לדבר על עולם פוסט-אידיאולוגי כשהאידיאולוגיות לא גונו או גורשו לגמרי. מצד שני, קשה לראות מישהו תומך בפילוסופיה טהורה, כמו זו שמוצגת בסטואיציזם של מרקוס אורליוס. האידיאולוגיה בימינו איננה פילוסופיה, והיא מופיעה ונעלמת חליפות, אך תמיד בקישור לקבוצה או שבט כלשהם, עם תביעות כוחניות. זהו הרקע לבחירה לחתום בפילוסופיה אישית, העשויה להתאים לכל אחד (יובהר: הגם שאני עצמי דוחה אותה), שאיננה תלוית תרבות, מקום או זמן, ומשודרת אלינו, היישר מן המאה השנייה לספירה.

בחייו של אדם הזמן הוא רגע פעוט; כל קיומו זורם, התפיסה שלו מעורפלת, כל הריקמה הגופנית שלו נרקבת, שכלו הולך סחור-סחור, גורלו בלתי-צפוי, תהילתו לא-ברורה. לומר זאת בקיצור: כל הדברים הקשורים לגוף זורמים הלאה כנהר, כל הדברים הקשורים לשכלו הם חלומות ואשליות; החיים הם מלחמה, וביקור בארץ זרה; התהילה היחידה שתעמוד לנצח היא הנשייה. (2, 17).

היפוקראטס ריפא מחלות רבות ואז מת ממחלה בעצמו. האסטרולוגים הכשדים חזו את מותם של אנשים רבים, עד שגורלם שלהם ביקש אותם. אלכסנדר, פומפיוס, יוליוס קיסר החריבו ערים שלמות פעם ועוד פעם, ושחטו רבבות סוסים ורגלים בשדה הקרב, ובכל זאת הגיע הרגע בו היה עליהם לעזוב חיים אלו. הראקליטוס שיער רבות בנוגע לאש הבוערת ביקום, אך מימי הבצקת מילאו את קיבתו והוא נפטר כשהוא נאפה ברטייה חמה של גללי פרות. שרצים גרמו למותו של דמוקריטוס, ושרצים ממין אחר הרגו את סוקראטס. מה לגבי כל זאת, אם כן? אדם מרים עוגן, אדם מפליג, אדם מגיע לנמל. כעת יש לעלות אל החוף. אם זהו חוף של חיים אחרים, אין דבר שהאלים נעדרים ממנו, אפילו על חוף זה. ואם אל מקום של אי-רגישות הגעת, לא עוד תחווה מכאוב או תענוגות, לא עוד תשועבד בכלי גופני שהוא אדון נקלה באותה מידה שעבדו נעלה יותר. השכל והאלוהות חד הם: השאר הוא חומר של עפר ודם. 

אל תבזבז את שארית חייך במחשבות על אנשים אחרים, אם אינך חושב אותן ביחס לטובת הכלל. מדוע תגזול מעצמך זמן עבור מטרה אחרת? כוונתי לומר, מחשבות על מה שמאן דהוא עושה, ומדוע, ומה הוא אומר או מהרהר או זומם, וכל שאר המחשבות ממין זה, יסיטו אותך מן המשמר הצמוד על השכל שלך, שמכווין אותך. (3, 3 – 4).

מחשבה אחת על “מהרהורי ליבו של מרקוס אורליוס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s