הבלוג של גרשם שלום

חזרתי השבוע ל"דברים בגו" של גרשם שלום (כותבים שלום, קוראים ואומרים שולם. ובלעז: Scholem). מישהו הזכיר משהו, ורציתי לבדוק בעצמי. לא חושב שקראתי את הספר אף פעם באופן מסודר. כל פעם אני בודק את התוכן, עובר על מספר רשימות שמעניינות אותי, ומחזיר לספרייה. זה בסדר כי לא מדובר בספר שנכתב כיצירה אחידה של שלום. הספר הוא כינוסי דברים שהתפרסמו בבימות שונות, וכונסו יחד, מתוך הערצה כנראה. והסל מלא מאמרים מלומדים יותר ופחות, מכתבים למערכת "הארץ", הספד על לאה גולדברג, יוחנן לוי ואחרים.

מישהו מן הקוראים של הבלוג הזה ודאי ישמח לשמוע שב-1966 קונן שלום שבעצרת שקיימה האוניברסיטה העברית לזכר הרצל, הייתה נוכחות דלה ביותר של הדור הצעיר, תלמידי האוניברסיטה.

"לא איכפת להם. ושמא תאמר: עסוקים הם בשיעורים אותה שעה, כלומר: אחדים מהם עסוקים היו – הרי זרמו לקראתי המוני צעירים וצעירות, שאצו רצו אל העיר, בלב שמח ובנפש חפצה. לכולם היה משהו יותר מעניין, או יותר דחוף לעשות. כפי שאמרתי: לא איכפת להם…

… במה נכשלנו, אם כך הם פני הדור, שאנו "ממונים" על חינוכו האקאדמי ועל יעוד ההמשך ורציפות הדורות? והלוא אין ספק, שנכשלנו, אם אין אנו מדברים אלא אל עצמנו, אל בני-גילנו בלבד, ותלמידי האוניברסיטה העברית הולכים הביתה, כי מה להם ולדרכו של תיאודור הרצל. לבני מגשימי חלומו של הרצל לא איכפת. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה".

כל דור מקונן על הדור שאחריו וטוען שבתקופתו הדברים היו אחרת.

שלום כותב על "קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות (דומני שבעברית זה לבסוף תורגם כ"מה מעיק על פורטנוי?"), על "שיח לוחמים", על מועמדתו של בובר לפרס גיתה ע"י עיריית המבורג והבעייה המוסרית שבנטילת פרס מידי הנאצים (הפרס האמור הוצע ב-1951). כל מיני דברים שמעסיקים ומטרידים אותו, לאו דווקא בהקשר ישיר לעיסוקו האקדמי, אך גם לא במנותק ממנו. הרבה מהדברים נראים היום כמיושנים, ואם הדיעות של שלום נקראות לעתים כטרנד אקדמי, הרי שניתן לשער שבן-דמותו בדרונו לא היה חותם עליהם. כיוון שבאותו זמן שהוא משבח את ההומניות של "נתיבות שלום" הוא ממשיך להיות ציוני ולאומן. בכמה מקומות שקראתיו תהיתי אם לא היה נוקט בגישה פוסט-ציונית אילו חי בימינו. בניגוד למחקרים שלו, יד הזמן טבועה חזק ברשימות אלה. חלקן רלוונטיות עוד היום, וחלקן נשמעות מיושנות, כיוון שמטבען (בתור דברים שפורסמו בעיתון) לא נועדו להיות נצחיות אלא מענייני השעה.

עוד אני קורא, ופתאום אני חושב לעצמי: הערבובייה הזו, הרצון להגיב על כל דבר המתפרסם בעיתון, הדעתנות – כל אלה מאוד מוכרים לי. הספר הזה – על כינוס המכתבים למערכת, רישומי שיחות עם אנשים, ביקורות ספרים וחברה ועוד רשימות שבו – הוא הבלוג של גרשם שלום. לו היה חי בדורנו אין לי ספק בכלל שהיה רוצה בלוג. יתר-על-כן: שהיה זקוק לבלוג.

כמצבת-זכרון לו וכמחווה לכל אותם אנשי רוח שלא זכו שיהיה להם בלוג, אך מבלי להתיימר להגיע לרמתו האקדמית, החלטתי לשנות את שם הבלוג שלי ל"דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ". ידוע לי שבהיותה של המילה "בלוג" לועזית כביכול חוקי בג"ד כפ"ת אינם חלים עליה, אך אינני מקבל את החוק הזה. הוא יפה לשמות מקומות כמו "פאריז" או "בלגראד", והוא אינו צריך להיות תקף למילה שחדרה ללשון שלא כשם פרטי.