עוד על המדינה הדו-לאומית

אחרי שכתבתי את הפוסט של אתמול קצת הצטערתי, כי גם אני נפלתי בו לתסריטי אימה. ישנם תסריטי אימה לגבי המשך הסכסוך, ובהחלט מן הראוי לשקול אותם. אך שימושם לנוחות הרטוריקה היא די מטופשת. כך הרגשתי כשקראתי את המאמר של יוסי שריד, ובקלות נחפזתי לאותה שיטה עצמה.

ההגיון של הרטוריקה הזו הוא פשוט כשם הוא שקרי: הדובר מתאר את הפתרון שהוא מתנגד לו על-פי התרחיש הגרוע ביותר האפשרי, וכנגדו מציע את הפתרון הרצוי בעיניו על-פי התרחיש האופטימלי.

מובן שלכל פתרון יש תרחיש אופטימלי ותרחיש גרוע, ובין שתי הקצוות הללו ניצבות כמה תחנות ביניים. הבטחתי מזמן שאני אכתוב על הפן האוטופי והפן הפרגמטי שבבסיס רעיון המדינה הדו-לאומית, ונראה לי שאני מגיע לזה עכשיו.

אם כן, אני מודה שהתמיכה שלי בפתרון של מדינה דו-לאומית לא נולדה מכיוון שאינני רואה אפשרות לתרחיש גרוע. העניין הוא שבתרחישים גרועים אין באמת חוכמות. אם הצדדים הולכים לאחוז זה בגרונו של זה ולהלחם עד מוות, אז זה מה שיקרה. במקרה כזה, זה לא ממש משנה אם תומכים במדינה דו לאומית, או בפתרון שתי המדינות, או בארץ ישראל השלמה, או בהחזרת המנדט הבריטי. רע יכול להיות ורע יהיה.

השאלה, אם כן, היא אילו אפשרויות טמונות בפתרון כאשר מנסים שהוא יצליח, ואיזה איזונים ובלמים יש בו כנגד התרחיש השלילי. הבלמים שישראל העלתה עד עכשיו הם בעלי אופי מיליטריסטי. מהבחינה הזו, אינני מוצא הבדל בלתי-ניתן לגישור בין האופן שבו יוסי ביילין, למשל, מדבר על הפתרון, וקיר הברזל של ז'בוטינסקי. התפיסה היא עדיין שישראל היא עם לבדד ישכון, ושכל פתרון צריך להיות מיוסד על כוחה של ישראל להדוף מתקפה.

אינני מצפה שבהסכם שלום לא יהיו סידורי בטחון, אבל אני חושב שהבעייה המרכזית של מדיניות החוץ והבטחון של ישראל היא בכך שבזמן שלום אנחנו כל הזמן עסוקים בהכנות למלחמה, ובזמן מלחמה אנחנו עסוקים בהכנות לשלום. בכל פעולה צבאית נרחבת נמצא מי שיזהיר שאסור להשפיל את האוייב באופן כזה שהוא לא יהיה מוכן לעשות שלום איתנו. בכל תהליך שלום יסבירו לציבור הישראלי יותר על האופציות שעומדות בפני ישראל במקרה של הדרדרות למלחמה, במקום לתאר את התנאים במקרה והשלום מצליח. אני נזכר בימים של הסכם אוסלו, וזוכר כמה קראתי על שטחי A, B ו-C, ועל מרדף חם, ומתי כן מותר לצה"ל להיכנס ומתי אסור לו. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שמהשיח הזה נעדרה כל התבוננות על מתי מותר לישראלי להיכנס לשטחי A, ולמה שיהיה אסור להם, ומתי פלסטיני יוכל להיכנס לשטחי C ולשטח ישראל.

שוב: אין בזה כדי לומר שאין טעם בסעיפי המרדף החם, ושצריך להתעלם מסידורי בטחון וכולי. אבל מה שאנתפאדת 2000 מלמדת באופן חד משמעי היא שכאשר האלימות פורצת, כל הסעיפים של ההסכם על האופן שבו האלימות תתנהל מתאיידים מכוח הזרוע. לכן, מעמדם בהסדר צריך להיות חשוב הרבה פחות מההסדרים של האופן בו הדברים יתנהלו במצב בו לא תהיה אלימות.

העקרון צריך להיות שההסכם הוא הסכם שלום. אם הוא נכשל, אז יש מלחמה, ואז הכלל היחיד הוא à la guerre, comme à la guerre . טוב שיש אמנות בינלאומיות להסדרת המותר והאסור במלחמה, אבל מעבר לזה אין צורך להרחיב בתנאים. מוטב היה שהסכם עם הפלסטינים לא היה מתעסק כלל בדקדוקים שבהם הסכסוך יכול להמשיך. אם מחבל מבצע פיגוע ובורח לשטחי הרשות, יש לפעול כפי שהיו פועלים בכל מקרה שאזרח של כל מדינה זרה היה מבצע רצח ובורח חזרה לארץ מולדתו. אם יש צורך בשביל זה לחתום על הסכם הסגרה – יהי כך. אם דעתה של ישראל לא נחה מטיפולה של פלסטין, ויש יסוד להניח שמדובר בטרור בחסות פלסטין, אפשר לראות בזה פגיעה בריבונות הישראלית, ולהתייחס לזה כאל צעד מלחמה לכל דבר ועניין.

חזרה לרעיון המדינה הדו-לאומית: עבורי, התמיכה ברעיון המדינה הדו-לאומית חשובה יותר מבחינת האופן שבו היחסים נבנים בין שני הלאומים. אני חושב שזהו מודל שמדגיש את השיתוף, את השכנות, ואת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שכל אחד מהצדדים נמצא כאן, ושהוא לא ייעלם. הפתרון צריך להיות מיוסד על הכרה באחר, ועל בניית מרחב מחייה משותף, שבו כל צד יכול להגשים את עצמו. יותר מפעם אחת הבעתי את העמדה שאם תפיסה זו תעמוד בבסיס פתרון שתי המדינות, אין לי שום התנגדות אליה.

אך כמעט בכל פעם אני נוכח מחדש שזו איננה התפיסה שמנחה רבים מן התומכים ברעיון שתי המדינות. התמיכה בהתנתקות ובשיח עליה היו דוגמה קיצונית לכך. הדוגמאות לאנשים שמופתעים מכך שהטרור מעזה נמשך הן רבות. כל פעם מופתעים מחדש. "הרי עזבנו אותם בשקט, מה הם רוצים מאיתנו?" הסוציולוג האמריקאי פיליפ סלייטר כתב בספרו "החתירה אחר הבדידות" (The Pursuit of Loneliness) על "אפקט השירותים", שבו האדם מתרגל לכך שהוא מוריד את המים והלכלוך נשטף, ומפתח רצון לפתור כל בעייה בקלות כזו. הסטיקר שפרסמו גופי שמאל (אולי שלום עכשיו?) בעד ההתנתקות ("כשהמצב חרא, חייבים להתפנות"), המחיש שאפקט השירותים עמד בבסיס התמיכה בהתנתקות. אני גורס שהתמיכה בפתרון שתי המדינות כולה מבוססת על אפקט השירותים.

מתישהו בשיא תקופת הפיגועים של שלטון רבין, פירסם יאיר לפיד טור שבו הוא אמר שהוא תמיד הצביע מרצ, והוא מקווה שתקום מדינה פלסטינית, אבל כשהיא תקום – נגיד להם להתראות, ושלא יבואו לבקר. הסיסמה שברק רץ איתה לבחירות ב-1999, "אנחנו כאן – הם שם", תימצתה את התפיסה הזו באופן הקליט ביותר, וברק אכן זכה.

אם אכן תקום מדינה פלסטינית, ישראלים רבים יופתעו ויתאכזבו לגלות שכל-כך הרבה ערבים עדיין חיים כאן. הרי הורדנו את המים, פינינו יישובים – מה עוד הם רוצים מאיתנו?

לכן, כל דיבור על פתרון של שתי מדינות, חייב להיות מונחה לא על-ידי הפחד ממדינה דו-לאומית (או האיום הדמוגרפי), ולא על-ידי "אפקט השירותים" (המקופל, בין היתר, בהצהרות על כך ש"אני לא רוצה שהבן שלי ישרת בעזה או בחברון"). פתרון שתי המדינות צריך להיות פתרון עומק, המיוסד על ערכים של חירות ושוויון, שיבהיר מה יהיו האמצעים הממשיים שבהם שתי המדינות יקיימו יחסי שיתוף הנובעים מהצרכים לחלוק יחד את המשאבים הטבעיים, לצד האתגר שביחסי גומלין של מסחר, חינוך ותרבות.

עבורי, התמיכה במדינה דו-לאומית היא תמיכה במודל שמאפשר אופציות רבות יותר לשיתוף הפעולה הזה, ושממחיש בצורה החדה ביותר את שותפות הגורל שחולקות שתי התנועות הלאומיות הללו על אותו חבל ארץ. בה בעת, הוא גם משוקע בתוך התפיסה של זהות מורכבת יותר, שאיננה מיוסדת אך ורק על בידול ("אנחנו והם"), ובמקום זה מציע חלופה של זהות המורכבת מהקשר והשיח עם האחר. התפיסות שלנו לגבי אוכל ישראלי, מוסיקה ישראלית, סלנג ישראלי ועוד מרכיבי תרבות רבים נוספים אינם מנותקים מהתרבות המקומית שהייתה כאן עוד קודם התנועה הציונית. אני מרשה לעצמי להניח (הגם שאני פחות עמוס בדוגמאות) שגם התרבות הפלסטינית הועשרה מן המגע עם התרבות הישראלית.

שתי הקבוצות הן עדיין לאומים נפרדים, בעלי תרבות ולשון יחודיות להן, ושניתן להבחין ביניהן. אך כל אחת מן הקבוצות היא כבר לא לגמרי נפרדת ונבדלת מן האחר, וכבר היום מתקיים מצב ביניים, שאין להכחיש אותו. את הזהות המועשרת הזו ניתן לפתח במסגרת מדינית של שתי מדינות המקיימות ביניהן יחסים הדוקים של שיתוף פעולה וגבולות פתוחים, או במסגרת מדינית של מדינה אחת, המעגנת את הזהות העצמאית של כל אחת מלאומיה בחוק. מודל הביתור או ההתנתקות שאחריו לא יהיו פלסטינים כחלק מהחוויה הישראלית היה ונותר אשלייה מסוכנת.

 

מחשבה אחת על “עוד על המדינה הדו-לאומית

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s