על גילוי וכיסוי

התמונות חוזרות על עצמן כל אימת שמתפתח מהלך נוסף במשפט האם המתעללת מבית שמש: הנאשמת, מכוסה כולה מכף רגל ועד ראש, עוטה כמה שכבות על גבי שכבות של בגדים עליה, מובלת לאולם בית המשפט בהליכתה הגמלונית כפי שפיל מובל בידי מאלפיו בטבעת הקרקס.

נבצר ממני להבין כיצד בית-המשפט יכול להתיר זאת. ייתכן שידיו של בית-המשפט כבולות כעת, כיוון שאין חוק שאוסר על כך, אך הדבר בהחלט מעלה את הנחיצות הדחופה של חוק שכזה.

לכאורה, אפשר לטעון שבמדינה דמוקרטית חופש הדת צריך להישמר. על-כן, אם האם מבית-שמש החליטה מסיבות דתיות לכסות את כל גופה, אין בית-המשפט רשאי להורות עליה להוריד כמה שכבות, בכדי לשמור על הופעה מכובדת בפניו.

שתי שאלות יש לשאול כאן, והראשונה חשובה מהשנייה: ראשית, האמנם חופש הדת פירושו שהמדינה נסוגה בכל מקרה של התנגשות בין חוק המדינה להלכת הדת? שנית, האם חופש הדת נשמר גם כאשר מדובר בהלכות מחמירות שאינדיבידואל קיבל על עצמו, ושמעטים הם בני אותה דת שמקבלים אותן על עצמם?

על השאלה הראשונה ניתן לענות בנקל. כל שיש לעשות הוא לחשוב על כמה הלכות דתיות המתנגשות עם חוקי המדינה (ועם תפיסות מוסריות בסיסיות שלנו). האם נקמת-דם, במקרה בו היא מעוגנת בהלכה דתית, הייתה מצדיקה זיכוי של רוצח בבית-משפט ישראלי? האם מישהו שחבר בכת דתית הדוגלת בקיום יחסי-מין בתוך המשפחה ועם ילדים פטור מעונשו של החוק על מעשיו (ויש כת כזו, זו איננה דוגמה היפותטית)?

דוגמאות אלו מבהירות שאנו  רואים את חוקי המדינה דמוקרטית (והתפיסות המשתקפות בהם) כעליונות על הלכה דתית זו או אחרת. חופש הדת נשמר ברמת הפרט, כל עוד – ורק כל עוד – אין בדת דבר המתנגש עם חוקי המדינה ותפיסותיה. כאן גם מצויה התשובה לשאלה השנייה. אמנם העובדה שהאם עושה דין לעצמה ומקבלת על עצמה איסורים שאינם חלק מהלכה אורתודוכסית קונבנציונאלית, אין בה כדי למנוע ממנה לקיים אותם בפני עצמה. אדם המחליט לקבל על עצמו סיגופים יתרים בשל הדת, רשאי לעשות כן. אך מרגע שהאיסור הנוסף מתנגש עם חוקי המדינה, יש למנוע מהאדם לעשות כן, ואין זה משנה אם מדובר באיסור אחד שאדם קיבל על עצמו, או בהלכה המקובלת על בני כל אותה דת.

כפי שציינתי בראשית הדברים, החוק ככל הנראה איננו אוסר על הופעה שכזאת בבית המשפט, משום שהמחוקק לא שיער מצב כזה. כעת שעולה הבעייה, יש לאסור את הדבר על-פי חוק. ייתכן שמי מן הקוראים יתנגד לכך שהמחוקק יחליט מה ללבוש לבית-המשפט, ויראה בזה פגיעה חריגה בזכויות הפרט. ראוי להזכיר שיש חוק בישראל האוסר על נודיזם. לא רק בבית-המשפט, אלא בכל מקום ציבורי אסור לאדם להופיע בעירום. אילו היה אסיר רוצה להופיע בפני בית-המשפט בעירום, אין ספק שהיו מלבישים אותו בכפייה ומובילים אותו אזוק בידי כמה סוהרים, כדי להבטיח הופעה נאותה בבית-המשפט.

כפי שהחוק אוסר על קיצוניות העירום, ודורש כיסוי מינימלי בציבור, כך יש מקום שהחוק יקבע גילוי מינימלי של כל הפנים, דבר הדרוש לתקשורת נאותה בין בני-אדם. זאת גם עמדתי בסוגיית הרעלה המטרידה את הצרפתים ומדינות מערביות אחרות. אינני יודע אם בצרפת יש חוקים נגד נודיזם. יכול להיות שהדבר מותר במקומות מסויימים. אבל אני מניח שמקובל על הצרפתים שבמקומות ציבוריים – ולא רק בתי-משפט, אלא כל מקום עבודה, ואפילו ברחוב – אסור להופיע בעירום. כשם שהחברה אוסרת להופיע בעירום, כך היא יכולה לדרוש שאדם יופיע לעבודתו, עם גילוי מלא של פניו וגילוי חלקי של קדקדו. בביתו – אדם חופשי לעשות כרצונו; בבית התפילה – יש לנהוג על-פי הוראות הדת; ברחוב – על פי חוקי המדינה, וחוקי המדינה בלבד.

 

מחשבה אחת על “על גילוי וכיסוי

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s