מדינה אחת או מדינה וחצי

יוסי שריד כתב בסוף השבוע נגד רעיון המדינה הדו-לאומית. לא איכפת לי שמתנגדים לרעיון המדינה הדו-לאומית –  יש סיבות טובות להתנגד לו. אני עצמי חושב שהרעיון של עצמאות מדינית לעם היהודי היה רעיון טוב בבסיסו, ומכיר בכך שמדינה דו-לאומית משמעה סופה של אפשרות כזו.

התמיכה שלי ברעיון המדינה הדו-לאומית איננה מתוך דמיון אוטופי של חיים ביחד כעם אחד, וכבר הבהרתי זאת במקום אחר. התמיכה שלי במודל זה לפתרון נובעת מתפיסה הגורסת שאין עוד אופציה אחרת. רעיון שתי המדינות יכול להצליח רק אם מדינה פלסטינית תהיה בת-קיימא, ורק אם לא יהיה לה עניין להמשיך באלימות כלפי ישראל. שני היסודות הללו לא באים בחשבון במציאות הקיימת, בחלקה בשל המדיניות הישראלית.

רעיון שתי המדינות מתבסס על מדינה ישראלית רציפה, שכחמישית מתושביה הם פלסטינים, ועל מדינה פלסטינית מבותרת שבה לא מורשים לגור יהודים. בכל מודל שהוצע עד כה, המדינה הפלסטינית מתוכננת להיות מוגבלת בדרכי התחבורה שלה, ביכולת היבוא והייצוא שלה, ובריבונותה על גבולותיה. אפילו בגירסה "הקיצונית" של גוש שלום, שבה מפנים את כל ההתנחלויות, וישראל נסוגה לתחומי הקו הירוק, מדובר במדינה קצוצת-כנפיים, שתלויה בישראל מבחינת בטחון וכלכלה. איך לומר, "כמעט מדינה".

אין –  וחשוב להגיד את זה בפה מלא – אין גורם ישראלי, גם לא יוסי שריד, שמציע לפלסטינים מדינה במובן שאנחנו מכירים מדינות עצמאיות שעומדות על רגליהן. במצב כזה, התסכול הפלסטיני צפוי להיות מופנה כנגד האשם הטבעי במצבם –  השכנה שמבתרת את מדינתם ממזרח לרצועה וממערב לגדה. אנתפאדת 2000 הייתה, בחלקה, נסיון של הרשות הפלסטינית לתעל תסכול ומורת-רוח פנימית כלפי הישראלים, כדרך להגן ולבצר את שלטונם.

הרי תמיד אפשר יהיה להעלות תביעות חדשות, גם אם סוכם שנגמרו התביעות ההדדיות. אפשר יהיה להחליט שרוצים לפתוח מחדש את סוגיית הפליטים, שרוצים לחזור להחלטה 181 (טענה שערפאת כבר השתמש בה עוד בימי אוסלו, ברצותו לסבך את המו"מ), או שרוצים לסייע לאחיהם הפלסטינים תושבי ישראל.

ההנהגה הפלסטינית הישראלית כבר שוללת מזה זמן את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ויש סיבה להניח שתביעותיהם יגברו לאחר כינונה של מדינה פלסטינית.

כשזה יקרה בצורה של מדינה – כיצד ישראל תנהג? עוד פעם פעולה בעזה? שצה"ל יפלוש חזרה לג'נין? ואז להיות שם עוד כמה שנים רעות "משיקולי בטחון"?

פתרון מלא של הסכסוך צריך להיות מיוסד על אמירת האמת באומץ: האם יש זכות קיום למדינה יהודית אם לאו; מה היחס בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, שחלקם קרובי משפחה שחלקו אותו כפר עד 1948? מה היחס בין הפליטים שגרו בתחומי 1948 וברחו לעזה או לגדה, לבין תושביה המקוריים של הגדה והרצועה? מדוע לא מדובר באותו עם, ומדוע אין להם זהות משותפת השואפת להתאחד בריבונות אחת?

העלאת שאלות קשות אלה פירושה למוטט את ההכחשה הנמרצת המונחת בבסיס רעיון שתי המדינות, כאילו ההפרדה המלאכותית שנוצרה ב-1948 היא בעלת משמעות אתנית, ושהקבוצה המכונה "ערביי ישראל" אינה פלסטינית, וכאילו אין לה קשר לקבוצה הנאבקת על עצמאות מדינית.

אפשר להתקדם אל עבר פתרון של שתי מדינות, מתוך הכרה שישראל ופלסטין הן תולדה של שתי תנועות לאומיות (שהתעוררו מאוחר יחסית) ושלכל אחת מהן זכות הגשמה וביטוי עצמי. אך מכיוון שאיתרע מזלן של שתי תנועות לאומיות אלה להתייחס לאותו שטח אדמה, גם בתוך מימוש העצמאות המדינית דרושה גמישות גדולה יותר משרטוט גבול.

גמישות זו פירושה שיכולת הניוד של הפלסטינים בכל השטח שממערב לנהר הירדן ועד לים תהיה גדולה יותר, בעיקר בכל הנוגע לניוד בינם לבין עצמם. כיוון שהפרדה מוחלטת יוצרת נסיבות שאינן מאפשרות לסכסוך להירגע בשמונה השנים האחרונות, יש צורך ביחסים טבעיים של מסחר בין ישראלים לפלסטינים גם כן. פירוש הדבר שהגבולות בין ישראל לפלסטין יצטרכו להיות פתוחים ככל האפשר.

במקום תלות חד-כיוונית שמעניקה לישראל את היכולת להטיל מצור על פלסטין כאוות נפשה, דרושים צעדים שיצרו את יכולתה של ישראל לפגוע בפלסטין. על-ידי השקעה בחינוך, תעשייה ותשתיות, יש ליצור תנאים של הדדיות, שיתוף פעולה וחלוקה שווה של המשאבים הטבעיים בין שתי המדינות, שתהווה אלטרנטיבה ליחסי הניצול והתלות של העבר וההווה.

כפי שציינתי בעבר, אינני חוזה את המדינה הדו-לאומית כמדינה שמוחקת את הזהויות הלאומיות. בתוך המדינה הדו-לאומית יש ליצור מנגנונים שיְשַמרו את הזהות התרבותית הנבדלת של שני העמים.

לכן, כשאני חושב על מודל של מדינה דו-לאומית שבה יש מנגנוני חינוך ותרבות מקבילים (משתפי-פעולה אך נפרדים), לעומת מודל של שתי מדינות המקיימות ביניהן גבולות פתוחים, המתאמות את חלוקת המשאבים, ומנהלות יחסי מסחר ושיתוף פעולה בכל שאר תחומי המדינה, אינני מוצא הבדלים כה גדולים. בין שני המודלים, אני סבור שהמודל הדו-לאומי ייטיב לענות על צרכי האוכלוסיות.

אך פתרון של שתי מדינות שמיוסד על הפרדה ברוטאלית דוגמת חומת ההפרדה, מודל שמדמה הפרדות מוחלטת, התנתקות מהפלסטינים ובריחה מאחריותה של ישראל כלפיהם, איננו ראוי ולא יצלח. לשונו של שריד מיליטריסטית מדי מכדי לתאר חזון שלום: לבתר, לגזור ולשמור.

לפני שמחלקים, על ישראל לחדול משדידת זכויות האדם הטבעיות של הפלסטינים (ראשית כל, חופש התנועה). לאחר שתחדול מכך, אפשר יהיה לדבר עם מנהיגיהם כבני אדם, גם על אפשרות החלוקה.

[למחרת, ניחמתי על הפוסט הזה, וכתבתי המשך, הבהרות, תיקונים וכו' – כאן]