תאכל מה שטעים לך, תלבש מה אומרים לך האנשים

כידוע, בני-מזל לומדים כל יום משהו חדש. השבוע נדהמתי לגלות שלינדן ג'ונסון נימק את החלטתו לרוץ בתור הסגן של קנדי בסטטיסטיקה הגבוהה של נשיאים שמתים בתפקיד, ובכך שזה הסיכוי היחיד שלו להפוך לנשיא. כידוע, כך אכן הגיע ג'ונסון לנשיאות (ושוב בבחירות 1964), לחובבי תיאוריות קונספירציה למיניהם, שבוודאי יתעלמו מהעובדה הפשוטה שאם הייתה זו תוכנית מחושבת של ג'ונסון למן הרגע הראשון הוא לא היה מתבדח עליה בפומבי.

הפרט הזה הוזכר בביקורת על הכרך הרביעי של הביוגרפיה המהוללת של לינדן ג'ונסון מאת העיתונאי רוברט קארו. לא קראתי אף כרך, וסביר להניח שגם את הנוכחי ואת החמישי המתוכנן כאחרון לא אקרא [להכניס כאן הרהורים נוגים אודות זמן, ספרים ו/או שרלטנות].

לפי הביקורת, בין שאר תובנותיו, הספר מציע הסבר חדש לבחירה הבלתי-מובנת מאליה של קנדי וג'ונסון לרוץ יחד, ובו-זמנית מסביר כיצד ההסברים הקודמים נתפסו כסבירים קודם לכן. הקריאה הכפולה הזו מאפשרת מקרה מבחן מרתק של העשייה הפוליטית, מצג השווא שהיא נאלצת ליצור, והאופן שבו הסברים כאלה מתקבלים על כולם.

קנדי היה זקוק לג'ונסון בשביל לזכות בקולות הדרום. ג'ונסון שקל להתמודד, אבל הערכות פנימיות גרסו שאין לו סיכוי להביס את קנדי. חקירה סמויה שגילתה לו מידע על מצבו החולני של קנדי היא שסיפקה לו את האופטימיות הציניקנית, שכאמור הוא התוודה עליה בקול. הסלידה הייתה הדדית, נטועה עמוק בהבדלים תרבותיים, דתיים ודוריים, שהרחיקו את קנדי וג'ונסון יותר מן המרחק שבין טקסס ומסצ'וסטס. הדרום הוא בכל מקרה שמרני יותר, ואפילו הדמוקרטים שם לא היו ששים למועמד קתולי לנשיאות (כזכור, קנדי הוא הקתולי היחיד שכיהן כנשיא ארה"ב עד היום).

אחרי שקנדי קיבל את ההחלטה שכדי לזכות הוא יצטרך לרוץ עם ג'ונסון הבעייה הגדולה שלו הייתה לשווק את ההחלטה הזו לנאמניו, בראש ובראשונה לאחיו, בובי. הוא סיפר לו שהוא הציע את ההצעה לג'ונסון מן השפה ולחוץ, מתוך הנחה שג'ונסון ידחה את ההצעה, ואז הוא יוכל לבקש את תמיכתו במירוץ. אלא שג'ונסון, כך אמר קנדי לאחיו, קיבל מיד את ההצעה ומילכד אותו.

לא זו בלבד שבובי האמין לשקר הזה, זו הפכה להיות הגירסה המסופרת בשבט קנדי מדור לדור. אך הספר החדש מביא כמה פרטים שמפריכים את הסיפור הזה לחלוטין: ראשית, מכיוון שבסביבתו של ג'ונסון מירוץ משותף כזה היה מתקבל בבוז שווה לבוז שקנדי האח רחש לג'ונסון, ג'ונסון אמר לקנדי שהוא מסכים, אבל שקנדי יהיה זה שישכנע את עוזרו של ג'ונסון סאם רייבורן. קנדי נסע מיד לרייבורן, ולא הניח לו עד שהוא הסכים. לאחר שקיבל את הסכמת רייבורן, סיפר לאחיו שהוא הולך לרוץ עם ג'ונסון, בליווי השקר ההוא. בובי קנדי נסע מיד לג'ונסון כדי להפציר בו לחזור בו, תוך שהוא מנסה לפתות אותו בתפקידים אחרים. כשמאמצים אלה לא הצליחו, התקשר בובי לרייבורן שידבר על ליבו של ג'ונסון לחזור בו. רייבורן, שזמן קצר קודם לכן עבר מסכת שכנועים מג'ון קנדי עצמו להסכים למירוץ המשותף, היה מבולבל. הוא התקשר לקנדי שהרגיע אותו שבובי פשוט לא עודכן עדיין. על-פי הספר, בובי סיכם את הסאגה הזו במילים: "אתמול [כשאחיו זכה במועמדות], היה היום הטוב בחיי, והיום הוא היום הנורא בחיי". עד כדי כך הוא סלד מג'ונסון.

הסיפור הדרמטי הזה – דרמטי למרות שהוא בעצם סיפור קטן מאוד שמואפל על-ידי דרמות גדולות הרבה יותר ששני האחים קנדי, ג'ונסון ואחרים ישחקו בהן תפקיד – מדגים באופן יפהפה את המעשה הפוליטי ואת המכשול התמידי הרובץ לפתחם של פרשנים (שמועדים בעטיו דרך קבע, כמעט בשמחה). אנחנו יודעים שקנדי וג'ונסון סלדו זה מזה וחלקו זלזול הדדי. אפילו מבלי לדעת מה האינטרס, אפשר להבין שמירוץ משותף מסמן שיתוף של אינטרסים. למרות זאת, בובי מסרב להבין. הערצתו לאחיו ושינאתו לג'ונסון מעוורות אותו מכדי לראות את ההחלטה הפרגמטית הזו כפשוטה. הוא אף משחק תפקיד שבו ודאי הדברים התבהרו לו עוד יותר משהספר יודע לספר, ולמרות זאת ממשיך ובלבד שלא ייאלץ להודות שאחיו רצה זאת. משחק העיוורון הזה מתגמל במישור הפסיכולוגי, לא הפוליטי. כפי שהביקורת מציינת (בעקבות הספר, כמובן), פרשנים שהאמינו לסיפור הזה מאוחר יותר, כשלו בדיוק כמו קנדי בנקודה קריטית: אין דרך ליישב את הסתירה בין התחכום והנחישות הדיפלומטיים שמעריציו מייחסים לקנדי עם נפילה בפח טיפשית כל-כך מבלי שהוא ימצא לו דרך להיחלץ ממנה.

הפרשנות הפוליטית הגרועה כושלת בניתוח הפער שבין הצהרות למעשים, ולא פעם הכשלון הוא תוצאה של משאלת-לב ילדותית, שמסרבת להתפוגג גם כשהעדויות מצביעות על הסבר הרבה יותר הגיוני ופרגמטי, כזה שתואם את היכולות הידועות של המנהיג, ואת הדברים שידועים או ברורים מאליהם לגבי האינטרסים שלו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מחשבה אחת על “תאכל מה שטעים לך, תלבש מה אומרים לך האנשים

  1. זה סיפור יפה.
    על בסיס זה אני תמיד מניח שיריבויות פוליטיות פנים מפלגתיות פעמים רבות מסירות שיתוף אינטרסים גול מהנראה לעין. רבין ופרס למשל, עם כל השנאה וחילוקי הדעות (האמיתיים והמומצאים) הזינו מחנות תומכים במשך שנים בעלילות השנאה. בשורה התחתונה הם כנראה די היו צריכים אחד את השני.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s