הסנדק

זו פעם שנייה שבת-זוגי מתארחת בבלוג, ופעם שנייה שהאירוח הזה אינננו עושה חסד עימה. הרושם השגוי שעשוי להתקבל הוא שהיא מדברת רק על סנדק, בעוד שאין דבר רחוק מהאמת, לאור תחומי העניין המגוונים שלה. ובכל-זאת, עם היוודע דבר-מותו של הסופר והמאייר האמריקאי מוריס סנדק, היא ניאותה להפר את שתיקתה הוירטואלית בשנית, כדי לשוחח על צדדים שפחות ידועים לקורא הישראלי על היצירה העניפה של סנדק.

מדף שכולו סנדק

לפני שנתחיל, כמה הערות ביבליוגרפיות. למחפשים חומר על סנדק בעברית, הפרופיל הנרחב ביותר מופיע בספרו של יהודה אטלס, "ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם" (כרך 2: האמריקאים), תל אביב: ספרי חמד, 2003 (עמ' 169-200). בת-זוגי סיפקה מבט על הרקע היהודי של יצירתו הידועה ביותר, "בארץ יצורי הפרא" במגזין "דווקא", גליון 2 (2007), עמ' 45 – 47, וסבינה שביד פרסמה מאמר בשם "הישרדות החלש בארץ יצורי הפרא – איורים לספרי ילדים" בכתב העת "עיונים בספרות ילדים", גליון 11 (2001), עמ' 37 – 52. יעל דר כתבה עליו בספרה "מדריך מפה לספרי ילדים – 100 ספרים טובים לילדים", תל אביב: מפה, 2005, עמ' 123-124, 169-170, 181-183. הספרות בלועזית על סנדק היא מקיפה באופן שאין טעם לכסות כאן, אבל את הספרים והמאמרים החשובים נמנה בסוף הרשימה, לטובת מי שמחפש חומר נוסף.

שלום, ותודה על ההיענות. אני יודע שיש כמה אנשים שיעריכו זאת מאוד. ברור שלא נדבר על "ארץ יצורי הפרא", ההצלחה הגדולה ביותר של סנדק שכבר דנו בה בעבר, אבל אני בכל-זאת רוצה להתחיל לא מהחשיבות שלו כמאייר, אלא דווקא כמספר. מבין עשרות הספרים שהוא אייר, יש כעשרה, אם אני זוכר נכון, שהוא חיבר בעצמו, שמגלים משהו על הייחוד שלו כסופר שפונה לילדים ועל הגישה המיוחדת שלו לעולמו הפנימי של הילד. מצד שני, הוא בעצמו סלד מההגדרה "סופר ילדים", ובאחת ההרצאות שלך הצבעת על האופן שבו אחד הספרים שלו – השני שתורגם לעברית, "היגלטי פיגלטי פופ" – הוא בעצם לא ספר ילדים בכלל. איך מחברים בין הגישה הישירה לעולם הילד והרתיעה שלו מהנישה הזו בתוך היצירה שלו?

היגלטי פיגלטי פופ - עטיפה עברית

אני חושבת שהתשובה לשאלה כזו צריכה להתחיל בכלל מאיך מגדירים ילד. בניגוד למה שחלק מהאנשים נטו להניח, סנדק היה אדם מורכב ומלאנכולי. היה לו חוש הומור נדיר וחיבור ייחודי לעולם של ילדים אבל החיבור שלו לילדות כמושג פילוסופי וכשלב קיומי לא נבע מחיבה סטאנדרטית לילדים אלא מאינטרוספקציה פסיכואנליטית. הוא נהג להדגיש שאין לו יותר זכרונות ילדות מלכל אחד אחר אלא שהוא פשוט הקדיש יותר זמן לניתוח התחושות שהיו לו כילד. במלים אחרות, סנדק לא כתב "לילדים" הוא כתב לילד שהוא נשא בתוכו. דוגמא נהדרת זה הספר In the Night Kitchen (שהיה הסנדק היחיד שאני הכרתי כילדה) – ספר שהוא כולו הומאז' לילדות של סנדק בניו יורק של שנות ה- 30. כמו עוד כמה ספרים שסנדק כתב ואייר, זה ספר שפורש פנטזיה לילית של ילד שטומנת בחובה התמודדויות מכמה סוגים. במקרה הזה הגיבור הוא מיקי ששומע רעשים בלילה במיטה וכמו Little Nemo מהקומיקס של ווינזור מק-קיי מחליק מהמיטה אל תוך קערת בצק במטבח הלילה של שלושה אופים במראה אוליבר הארדי (השמן מ"השמן והרזה"). רגע לפני שהאופים מכניסים את הבצק לתנור בשמחה, מתוך הנחה שמה שנחת אל תוך הבצק היה חלב, מיקי קופץ מתוכו ומכריז שהוא לא חלב. אלא שאז מתברר אם הוא מתעקש לא להיות חלב, הוא יצטרך לספק תחליף והוא בונה מטוס מבצק שאיתו הוא טס אל "שביל החלב" (או בחידוד הסנדקאי הבלתי ניתן לתרגום "The Mickey way") – שהוא בקבוק חלב עצום-מימדים אל תוכו הוא צולל בעירום.

In the Night Kitchen

מה שנראה על פניו כהרפתקה משוגעת ונונסנסית, שהטרידה לא מעט ספרניות צדקניות, הוא בעצם מאבק זהות של ילד שבתפיסה הפסיכואנליטית שמנחה את סנדק הוא לא פחות מקיומי. שתי התרומות החשובות של הפסיכואנליזה להבנת הנפש האנושית הן זיהוי הדחף המיני כנקודת הכובד המרכזית של הקיום האנושי וזיהוי שנות החיים הראשונות כשנים הקריטיות ביותר בהתפתחות. כשמביאים בחשבון את שתי התפיסות האלה כנקודת מוצא ליצירה של סנדק אני חושבת שאפשר להתחיל להבין את הקושי שלו עם השיוך שלו למה שהוא ידע שמתכוונים כשאומרים "סופר ילדים".

In the Night Kitchen

ומצד שני, הוא מאוד שיחק עם התווית הזאת. אני חושב שהקריאה שלך שהוא כותב לילד בתוכו במקום לילד אחר היא נקודה ממש חשובה להבנה של היצירה שלו, ומצד שני חושב על יצירות שהן דידקטיות, בין אם דידקטיות בקריצה (כמו "פייר"), או דידקטיות באופן כמעט מביך, כמו ספר אילוף הכלבים שהוא אייר, שברוח מאוד לא אופיינית מתרכז בחובות של ילדים ולא בצרכים או בפחדים שלהם.

Pierre

להפך, אני חושבת ששתי הדוגמאות שהבאת הן נסיונות משני סוגים לערער את העמדה המקובלת של "סופר ילדים" שתפקידו לחנך או לשעשע:

Pierre and his father

את המעטפת המוסרנית של פייר סנדק ממש מפרק מבפנים. הילד בסיפור הוא אנרכיסט אמיתי ולא סתם ילד שלא מתנהג יפה וההורים שעומדים מולו הם לא התגלמות הסמכות אלא צמד מכמיר לב שבאמת מנסה להבין בכל דרך אפשרית מה מסתתר מאחורי ההכרזה החוזרת "לא'כפת לי!". האריה שמגיע ובולע את פייר (שמכריז "לא'כפת לי" מול האיום) מגיע כשההורים לא בסביבה וברגע שהם מגלים מה קרה הם יוצאים מגדרם כדי לחלץ את פייר מתוך האריה.

Pierre in the Lion

במלים אחרות, האריה איננו המקבילה של המכשפה או השוטר מהאיום הקלאסי ליד צלחת השניצל והפירה – זה הזעם הבלתי נשלט של פייר שבולע אותו ושממנו ההורים מצילים אותו. בהסתכלות כזו זו אפילו לא פארודיה על סיפורי מוסר השכל – זה סיפור שמשקף את הציפייה הפנימית הכמוסה של ילד מהורה: שיציל אותו לפעמים מהרגשות של עצמו שאין לו את הכלים להתמודד איתם לבד.

Some Swell Pup - Cover

במובן הזה, ספר אילוף הכלבים שהזכרת, שנקרא “Some Swell Pup, or Are You Sure you Want a Dog?” (איזוטריית סנדק אמיתית!), הוא תמונת מראה של "פייר". אמנם, הוא נכתב יחד עם וטרינר כנסיון להכין ילדים למשמעות של אימוץ גור כלבים – על פניו מטרה דידקטית לעילא שקשורה בחיבה האדירה שהייתה לסנדק ליצורים כלביים. די לציין בהקשר הזה את כלבת הטרייר המיתולוגית שלו, ג'ני, שהשתרבבה כמעט לכל יצירה שלו במשך כמה שנים עד שקיבלה תפקיד ראשי ב"היגלטי" שהזכרנו כבר.

Jennie

אבל גם כאן נשאלת השאלה אם מדובר רק בספר חינוכי על גידול כלבים או ששני הילדים שעושים כל טעות אפשרית ביחס לגור הקטן הם גם ייצוג מעניין של הורות? כלומר, גם כאן, במסווה של "סיפור ילדים חינוכי" סנדק שם על השולחן את נקודות הממשק הרגישות ביותר בין ילדים להורים ואפילו יוצר לעצמו אלטר-אגו כלבי משעשע: כלב עוטה גלימה שמלווה את הנסיונות של הילדים בעצות והערות. ואם הילדים במקרה הזה הם סוג של הורים, הגור הקטן שלועס את הספה ומשתין על השטיח הוא סוג של פייר.

Some Swell Pup

ואם כבר בפירוק העמדה של סופר ילדים ואנרכיה עסקינן אז מוכרחים להזכיר גם את “What do You Say, Dear? A Book of Manners for All Occasions”  ואת  “What Do You Do, Dear? Proper Conduct for All Occasions” שהם שני ספרים עם איורים אדירים של סנדק לטקסטים מצחיקים נורא של Sesyle Joslin.

What do you say, dear?

לדוגמא:

You have gone downtown to do some shopping. You are walking backwards, because sometimes you like to, and you bump into a crocodile. What do you say, dear?

Excuse me.

Excuse me.

או:

You are in the library reading a book when suddenly you are lassoed by Bad-Nose Bill […] What do you do, dear?

Walk through the library quietly

Walk through the library quietly.

אז עכשיו שכבר הזכרנו שלושה ספרים שהוא אייר מבלי לחבר, אני מבקש להתמקד בהיבט הזה שהיה כנראה הפורה ביותר ביצירה של סנדק. מבחינתי עומדים שני יסודות מרכזיים, שקשורים לדברים שאמרת לגבי האישיות שלו בהתחלה: ורסטיליות ובקיאות.

Mr. Rabbit and the Lovely Present - Frontispiece

בתור אחד שגדל, כמוך, על "מטבח הלילה", כשהתחלת לחקור ולאסוף ספרים של סנדק, הופתעתי לגלות את מגוון הסגנונות שהוא מסוגל ליצור בהם, בין אם אלה הציורים הרומנטיים של Mr. Rabbit and the Lovely Present ו-The Moon Jumpers, ציורים כמעט ריאליסטיים אבל מפחידים מאוד ב-Outside Over There, וסגנון שמזכיר חיתוכי-עץ באיורים לקובץ סיפורים של בשביס-זינגר.

The Moon Jumpers

Outside Over There

Zlateh the Goat

אבל בנוסף למגוון המרשים של סגנונות שהוא הצליח ליצור בהם, הוא גם מראה בקיאות מעוררת-קינאה בעולם הספרות ובייחוד בעולם זה של "ספרות ילדים". כמעט נדמה שהוא משתמש במותגיות שנוצרה לו בעקבות "ארץ יצורי הפרא" כדי לחנך את הילד האמריקאי, ולצרף את השם שלו לקבצים של האחים גרים (בנוסח מלא, חסר-דיסניפיקציה, כמו  The Juniper Tree ו-King Grisly-Beard), לאוסף סיפורים של האנס כריסטיאן אנדרסן, טולסטוי, וכמה קלאסיקות שבאמת לא הייתי שומע עליהן אלמלא העניין שלך בסנדק, כמו הסופר האמריקאי סטוקטון (שסנדק אייר והחזיר לתודעה שני סיפורים שלו), והגרמני ברנטנו.

Juniper Tree

Seven Stories by Hans Christian Andersen

gockel hinkel and gackeleia

gockel hinkel and gackeleia

Nikolenka's Childhood - Frontispiece

Tolstoy

הוא כנראה היה פדנט ויסודי מאוד, אבל האם יש כאן משנה חינוכית שמתחברת יחד, או פשוט עיסוק במה שמעניין אותו?

וגם, האם אפשר לבקש ממך לבחור כמה מעבודות האיור האהובות עלייך?

אני ממש נוטה לאופציה השנייה ולא לזו החינוכית. אני מקווה שזה לא נשמע כמו דעה של מעריצה פתייה שעושה אידיאליזציה לכל בחירה ומהלך. זה פשוט שכשקוראים את ההקדמה של סנדק לקובץ אגדות אנדרסן שבה הוא מתאר את הריאליזם הילדי שמייחד את השפה של אנדרסן או את ההתבטאויות השונות שלו על האחים גרים זה ברור שאלה טקסטים שהוא מעריץ ולא רק בגלל היותם קלאסיקה. הרי הערצה דומה הוא ביטא גם כלפי רות קראוס שיצרה ספרי ילדים על בסיס טקסטים שהיא ליקטה מילדים – אולי הדבר הכי רחוק מההגדרה המילונית לטקסט קלאסי (אם כי יחד עם האיורים שובי הלב של סנדק, קבצים כמו “A Hole is to Dig” או “Open House for Butterflies”  כבר הפכו לקלאסיקות בפני עצמם).

Krauss

אותו דבר אפשר לומר גם על סגנונות האיור שסנדק התנסה בהם (כבר אמרנו שהוא היה אוטודידקט?). ציינתי כבר את ההומאז' לקומיקס של מק-קיי וזו דוגמא לאימוץ סגנון מתוך הערצה והערכה עמוקה שסנדק רכש למי שנחשב במידה רבה לאבי הקומיקס. בהקשר הזה אפשר גם לציין את ראנדולף קלדקוט, זה שעל שמו הפרס היוקרתי. סנדק הזכיר שוב ושוב את ההערצה שלו לסגנון האיור הפרטני והצבעוני של קלדקוט ואימץ בחום את השיטה שקלדקוט היה מהמפתחים העיקריים שלה של הפיכת שיר קצר מ"אמא אווזה" לפיקצ'ר בוק. הוא עשה את זה כמה פעמים ולפעמים אפילו עלה על רבו כמו ב-“We Are All in the Dumps with Jack and Guy” שבו הוא חיבר שני שירים שונים שדרך האיורים הפכו לטקסט מטלטל על מחוסרי בית ומגיפת האיידס בראשית שנות ה-90.

Jack and Guy

jackandguy

אם אני ממש חייבת לבחור את עבודות האיור האהובות עלי ביותר אז האיורים לרות קראוס הם ללא ספק בראש הרשימה – משהו בשחור לבן הפשוט והאלכימיה הבלתי ניתנת לפירוט שנוצרת במפגש בינם ובין הטקסטים החמדמדים שקראוס ליקטה מרחיב לי את הלב כל פעם מחדש. איך אפשר לא להתמוגג מכפולת עמודים שבראשה המלים: “A face is so you can make faces” ובתחתיתה: “A face is something to have on the front of your head” וביניהם ילדי סנדק שמנמנים שעושים פרצופים?

Krauss

From: A Hole is to Dig

לא מעריצה פתייה, אבל ההתמוגגות ודאי מקשה במידה כלשהי על המבט הביקורתי. אני נזכר בכנס שהיינו בו על שירת יהודה עמיחי בייל, וג'פרי הרטמן אמר, מאוד בהיסוס, משהו על כך שעמיחי מקסים את כל שומעיו, עד שהוא מונע מהם ביקורת. הרגשתי שיש בזה יותר ממה שהוא מוכן להגיד בכנס של חובבי עמיחי בפה מלא. מבלי להחליש את הטענה הקודמת שלך, את יכולה לספר על פרוייקטים של סנדק שפחות התחברת אליהם?

טוב נו, אם חייבים אז הספר פופ-אפ “Mommy?” שהוא הוציא לפני כמה שנים הוא אחד הפרוייקטים היותר מוזרים – שלא לומר מיותרים – שסנדק הוציא תחת ידיו. אם לא היינו מוצאים אותו ב 3$ בחנות יד שנייה אני בספק אם אפילו היה לנו עותק… הארכיטקטורה של הספר היא בלי שום ספק מדהימה אבל כזאת השקעה בשביל בדיחה בסה"כ די דלוחה?!? תינוק שזוחל בטירה מלאת מפלצות, פונה לכל מפלצת בשאלה “Mommy?” עד שבסוף מתברר שהאמא שלו היא מומיה – משחק מלים כל כך נדוש באמת דרש שיתוף פעולה בין שלושה אנשים (סנדק צייר, ארתור יורינקס חיבר את הסצנריו ומת'יו ריינהרט הינדס)?!?

Mommy?

Mommy?

עוד דוגמא? האיורים של סנדק ל"פייר" של מלוויל שהם לדעתי נסיון מיותר שלו להוכיח שהוא יודע לאייר גם "למבוגרים" – מעניין אם הספרניות שציירו למיקי ב"מטבח הלילה" חיתול, טרחו גם לכסות את כל הגברים העירומים באיורים למלוויל ;)

Pierre, by Melville

אויש, זה היה קשה – אתה חייב לי עכשיו שאלה על רוזי או על “Let’s Be Enemies”!

אני חשבתי שתזכירי גם את Seven Little Monsters. ספרון שמאוייר בעפרונות צבעוניים ומודפס בסגנון מחברתי פשוט, ממש כאילו מחזיקים מחברת-רישום של סנדק ביד. בעיניי זו חוויה קסומה, ואני תמיד חושד שאת פחות מתחברת אליו בגלל היעדר העלילה או היחסים האנושיים שהוא מיטיב כל-כך לתאר בספרים אחרים שלו. אנחנו לקראת סיום, אז אולי השאלה המתאימה היא לשמוע מה את חושבת על הסיומים של שני הספרים האלה, וכמו-כן מה מחבר בין ספר שסנדק כתב ואייר (רוזי), לעומת ספר שהוא רק אייר.

Seven Little Monsters - frontispiece

Seven Little Monsters

עוד סיבה שאני יכולה לחשוב עליה לכך שאני לא מספיק מתרגשת מהתחושה של להחזיק משהו שנראה כמו מחברת-רישום של סנדק ביד היא שביליתי כמה שעות בארכיון שלו בפשפוש במחברות איור אמיתיות שלו.

Rosenbach Museum

אבל אני אפסיק להשוויץ ואענה על השאלה שלך בנסיון גם לסכם. מה שמקשר בעיניי בין “The Sign on Rosie’s Door” שסנדק כתב ואייר לבין “Let’s Be Enemies” של Janice May Udry – וביניהם לבין עוד סדרה של ספרים שהוא כתב ואייר או רק אייר כמו סדרת דובי-דב או הספר המוקדם שלו “Very Far Away” – זו היכולת ללכוד איזו תמצית של הוויה ילדית שהיא לכאורה שולית.

Kiss for Little Bear

כלומר, בצד פנטזיות שמשקפות דחפים פרוידיאניים או מאבקי זהות, לסנדק יש יכולת מופלאה לשקף גם את החוויות הקטנות-גדולות שמרכיבות את היומיום הילדי.

The Sign on Rosie's Door

רוזי היא דוגמה כל-כך מיוחדת לחוויה מהסוג הזה: לכאורה היא ילדה שנהנית להנהיג את כל הילדים בשכונה אבל בעצם היא מספקת להם שירות כל-כך הכרחי. בזכותה יודעים שלא יהיה משעמם וכל מה שהיא מבקשת בחזרה זה קהל אוהד אבל כשלאחרים נמאס והם מתעייפים מהשירות היא נשארת בלי קהל. יש בזה משהו שמכווץ את הלב אבל הסיום הוא תזכורת לזה שרוזי היא אחרי הכל ילדה שחוזרת בסוף יום עמוס תהפוכות חברתיות הביתה לאמא מנחמת.

From: The Sign on Rosie's Door

גם    “Let’s Be Enemies” מתמקד בפיסת ילדות כזו – במקרה הזה בסצנריו הקלאסי של מריבה בין שני חברים הכי טובים. כמו בשיר "יונתן ואני" גם פה ההתרחשות מתוארת מנקודת מבט של אחד החברים (שרק לקראת סוף הספרון לומדים שקוראים לו ג'ון) שמתאר את "החבר שלו לשעבר" ג'יימס כשתלטן. ג'ון מחליט ללכת ולומר לו את דעתו עליו אבל מייד אחרי שהם מסכימים להפוך לאוייבים, הם מתחרטים והולכים במקום להחליק בסקייטים.

From: Let's Be Enemies

האיורים של סנדק הם כל-כך מדוייקים בספרון הזה – למשל, בדרך בה מזג האוויר משקף את השינויים במצבי הרוח או בדרכים העדינות שבהן הוא מראה שג'ון לא לגמרי מדמיין את השתלטנות של ג'יימס.

From: Let's Be Enemies

כששמים יחד את אבני היסוד הגדולות – הדחפים, הפחדים, ההתמודדות עם דמויות סמכות – עם אבני הפסיפס הקטנות האלה – מריבות בין חברים, הפגת שעמום באחה"צ טיפוסי או "בריחה" מהבית – מתקבלת תמונה של יוצר שרכש כבוד עצום לתקופה הכל-כך חשובה הזו של הילדות והשאיר אחריו אוצר בלום של השתקפויות שמתכתבות לא רק עם ילדים אלא גם עם הילד שבכל אחד מאיתנו.

יש לי עוד הרבה דברים שרציתי לשאול, בין היתר על הצד היהודי ביצירה של סנדק, ונזכיר ממש בקצרה את "Dear Mili", כתב יד של וילהלם גרים שסנדק רכש, אייר והוציא לאור, תוך שהוא משבץ דימויים שואתיים בתוך סיפור-עם גרמני; את "ברונדיבר", שמבוסס על אופרה שהועלתה בטרזינשטט והועלתה בארה"ב ביוזמת סנדק וטוני קושנר, ואת העובדה שחלק מהעבודות המוקדמות שלו היו עבור ארגונים יהודיים, כולל ספר על חנוכה, ומקבץ סיפורים על גזענות בהוצאת הליגה נגד השמצה.

From: Dear Mili

Seven Little Stories

אבל למרות העניין העיוני בשאלות האלה, בסופו של דבר הוא ייזכר בזכות האיכות והרגישות של היצירות שלו, שמדברות בשפה אוניברסלית על חוויות אישיות ומשותפות. הבחירה שלך לסיום בשני הספרים האלה ממחישה את זה היטב, ואנחנו נזכור אותו ברוח הזו, ונסיים בתקווה שעוררנו חשק להכיר עוד וללמוד עליו.

Studies on the Work of Maurice Sendak: Select Bibliography

Books

Lanes, Selma G. The Art of Maurice Sendak. New York: Harry N. Abrams, 1980.

Tabbert, Reinbert, ed. Maurice Sendak – Bilderbuchkünstler. Sammlung Profile 26. Bonn: Bouvier, 1987.

Sonheim, Amy. Maurice Sendak. Twayne's United States Authors Series 598. New York: Twayne, 1992.

Cech, John. Angels and Wild Things: The Archetypal Poetics of Maurice Sendak. University Park: Pennsylvania State University Press, 1995.

Kushner, Tony. The Art of Maurice Sendak: 1980 to Present. New York: Harry N. Abrams, 2003.

Maguire, Gregory. Making Mischief. A Maurice Sendak Appreciation. New York: William Morrow (imprint of HarperCollins), 2009.

Articles

Haviland, Virginia. "Questions to an Artist Who Is Also an Author: A Conversation between Maurice Sendak and Virginia Haviland." Library of Congress Quarterly Journal 28.4 (1971): 264-80.

DeLuca, Geraldine. "Exploring Levels of Childhood: The Allegorical Sensibility of Maurice Sendak." Children's Literature 12 (1984): 3-24.

Perrot, Jean. "Maurice Sendak's Ritual Cooking of the Child in Three Tableaux: The Moon, Mother and Music." Children's Literature 18 (1990): 68-86.

Sipe, Lawrence R. "The Private and Public Worlds of We Are All in the Dumps with Jack and Guy." Children's Literature in Education 27.2 (1996): 87-108.

Sadler, Glenn Edward. "Maurice Sendak and Dr. Seuss: A Conversation." In Of Sneetches and Whos and the Good Dr. Seuss. Essays on the Writings and Life of Theodor Geisel, edited by Thomas Fensch, 135-40. Jefferson, N.C. and London: McFarland, 1997.

Knoepflmacher, Ulrich C. "Validating Defiance: From Heinrich Hoffmann to Mark Twain, Rudyard Kipling, and Maurice Sendak." Princeton University Library Chronicle 62.1 (2000): 83-107.

Tannenbaum, Leslie. "Betrayed by Chicken Soup: Judaism, Gender and Performance in Maurice Sendak's Really Rosie." Lion and the Unicorn 27.3 (2003): 362-76.

Gollapudi, Aparna. "Unraveling the Invisible Seam: Text and Image in Maurice Sendak’s Higglety Pigglety Pop!" Children's Literature 32 (2004): 112-33.

Spitz, Ellen Handler. "Ethos in Steig’s and Sendak’s Picture Books: The Connected and the Lonely Child." Journal of Aesthetic Education 43.2 (2009): 64-76.

Kidd, Kenneth B. “Maurice Sendak and Picturebook Psychology,” pages 103-137 in his Freud in Oz: At the Intersections of Psychoanalysis and Children's Literature. Minneapolis: University of Minnesota, 2011.

מדף סנדק

3 מחשבות על “הסנדק

  1. תודה על הרשימה.
    שני ספרי ה"…what do you" המוצגים לקראת סוף הרשימה הזכירו לי את הספר הנשכח 'לקחים' שיצא במסגרת ספריית ברית הסטודנטים "אל-על" באוניברסיטה העברית ירושלים.
    למי שאין ידו משגת, הנה ציטוט: "…בה בשעה שפרחים מותר לשלחם מן החנות, צריך להביא כל מתנה אחרת ביד… מטפחת משי הניתנת לגבר מתוך שמחה תשמחו יותר משעון זהב הבא מתוך חובה…".
    (ב. א. בלקנפלד/ לקחים: צורה, כבוד, דרך ארץ. עם הקדמה מאת פרופיסור ד"ר יוסף קלוזנר. הוצ' אחיאסף, ירושלים תש"א. עמ' נו).
    לכל מי שמצליח להניח ידו על החיבור מובטחת קורת רוח רבה. לו רק היה מלווה באיוריו של סנדק הוא היה מושלם.

  2. תודה רבה. גם בשני שיתופי הפעולה שלו עם ג'וסלין (שאם איננו טועים יצאו גם בעברית) וגם בספר כמו "פייר", סנדק מתכתב עם ספרות דידקטית עניפה שנכתבה לילדים, מחווה קידה לסגנון, אבל הופך אותו לשעשוע – לא למשמים ולא למאיים. לנו יש בבית את "הליכות ונימוסים" של ליאורה צוקרמן (יצא בשנת 1979). הוא איננו ותיק כמו הספר שאתה הזכרת, אבל משעשע לא פחות (ואפילו יש בו איורים…)

סגור לתגובות.