למען האמת, אני חושש שעוד רשימה על מחאת האוהלים תשעמם אותי, ולכן אני אנסה לתמצת בקיצור ובבהירות נקודות שטרם אמרתי.
נפתח בקישורים מעניינים:
– עירא אברמוב, “מה בין ספקנות מדעית לאידיאולוגיה פוליטית”
– יונית מוזס, “אז מה אנחנו רוצים בעצם”
– אבנר עפרת, “לאתגר את משרד האוצר”
– נדב פרץ, “סולידריות כאסטרטגיה פוליטית”
– דובי קננגיסר, “לו הייתי דפני”
-שרון רוטברד, “הפוליטיקה של המגורים”
– נועם שיזף, “הכל נדל”ן” (באנגלית)
– מערכת עבודה שחורה, “הצעות למסמך הדרישות”
-תנועת דרור ישראל, “נייר הלקמוס לשינוי המדיניות הכלכלית חברתית”
– קתרין פדרסן, תמונות מהפגנת ה-30 ביולי בירושלים (תמונת כתבת ערוץ 2 והמרואיינת היא מבריקה בעיניי)
אבל מעבר לכל זה, הכי-הכי חשוב שכולם יצפו בהרצאה המאלפת של ד”ר אמילי סילברמן במאהל רוטשילד. שעה של הרצאה. ואני יודע שבעידן המולטיספירה והמולטימדיה והמולטיטאסקינג, אתם תעבירו קדימה כדי לראות אם היא אומרת משהו מולטי-מעניין. אבל קחו את זה כתרגיל התנסות והיזכרות במדינה הישנה, ותתרכזו שעה בדברים של סילברמן.
כיף לשמוע ולקרוא אנשים חכמים ומוכשרים, גם אם צריך אח”כ לחזור לקרקע המציאות הקשה, ולהצטער שלאנשים ההגונים, הענווים ומיטיבי הראולת הללו אין כוח פוליטי כמו לאחרים.
מה עוד רציתי לומר?
– אני ממשיך להיות מוטרד מזיהוי ההפגנה כשמאל והויכוח סביב העניין. מאז שהתחלתי לעקוב אחר המחאה הזו, לא עבר יום שבו לא ראיתי מרואיין, בעל-דיעה, ציוץ או סטטוס בפייסבוק של אדם שגם תומך במחאה, וגם תומך בנתניהו. לא כל המאה-וחמישים אלף יצביעו לסדר-יום חברתי-רווחתי ביום בחירות. אני יודע את זה, אתם יודעים את זה, וגם נתניהו יודע את זה. העובדה הזו ממסגרת את הדרישות בקונטקסט נכון, וגם את סיכויי ההצלחה של המחאה. שום ניהול שונה של המחאה לא ישנה את העובדה הזו. משמאל, יש אנשים שרוצים לדבר על הכיבוש ולא רק על החברה. אבל ברגע שיתחילו לדבר על הכיבוש, הרבה אנשים ייעלמו. וגם אם הם לא ייעלמו, הם פשוט לא יירתמו למאבק הזה. בספטמבר יש חגים, והילדים בעגלות יחזרו לפעוטונים ולגנים, והפלסטינים יילכו (או לא יילכו) לאו”ם, ואח”כ גם הסטודנטים יחזרו לכיתות. גם מנהיגי המחאה יודעים ששעון החול מטפטף ללא הפסק. ומצד שני, הסיכוי להביא שינוי מן הסוג שהם רוצים עד ספטמבר, הוא אפסי. בתוך סד הדילמות הזה של ציפיות וביקורות ותמיכה אד-הוק, הם פועלים. אינני מקנא בהם. אני מעריך אותם.
– יש טעם להגיד משהו על תרשים הקשרים הזה? כן, השמאל מאוד קטן, ולכן מישהו שפעיל בארגון אחד פעיל גם במפלגה וגם בעמותה ירוקה. אף-אחד לא מסתיר את זה. מדובר בביצה קטנה שיודעת לצחוק גם על עצמה. שעשע אותי ביותר שציינו גם את קואליציית נשים לשלום. האם הם טרחו לבקר באתר של הקואליצייה? כי שם מתברר שהם אומרים בריש גלי את מה שהתרשים הזה כביכול חושף: שמדובר בארגונים קטנים עם מטרות משותפות, ושמקיימים קשרים ביניהם. לכן קוראים לזה קואליציה, ווטסון. אבל גם מעניין לחשוב על הבחירות העריכתיות של משרטיי התרשים. אפשר היה להזכיר, למשל, מי שירת בצבא, או למי יש תואר אקדמי ומאיפה. תארו לכם שהיה נחשף שכל השמות המופיעים בתרשים הזה גם משלמים מיסים, ובכך תורמים להמשך מישטר הכיבוש. המידע הזה כנראה לא התאים למחברי התרשים, ולכן איננו מוזכר כאן. אבל כדאי לזכור שתרשימים כאלה אפשר לערוך לכל מחנה, ועם כל מיני קונסטלציות של ארגונים. יש מי שזוכר עדיין את התחקיר שמיכאל קרפין ערך למבט שני על הקשרים בין ארגוני ימין ויגאל עמיר. נראה לי שאפילו נתניהו שורבב לשם איכשהו.
– נתניהו לא נכשל. נתניהו בעד שוק חופשי. גם בתוך התקפת-המוחים הנמשכת, הוא ממשיך להישבע אמונים לשוק החופשי, ואיננו נסוג מעמדתו: רק תחרות תוריד מחירים, צריך לצמצם את ההתערבות הממשלתית. תפסיקו לחשוב שנתניהו נכשל, או שאפשר להסביר לו לשנות את דרכיו. מי שרוצה שיטה שונה, צריך למצוא מפלגה שתומכת בשיטה שונה. מי שרוצה את הכלכלה הנתניהואית, אבל גם שהממשלה תסדר לו דיור מוזל, הוא פשוט טיפש.
– האם לטיפשים מגיע לשלם את המחיר על טיפשותם? זאת שאלה קשה מאוד, ואחת המעניינות יותר שעלתה בראשי בעקבות המחאה הזו. נזכרתי בספר המצויין של ג’ורג’ שר, Desert, והייתי רוצה לכתוב פוסט על תיאוריות של גומלנות (אינני מצליח לחשוב על תרגום טוב יותר ל-Desert). בעצם, השאלה של למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים “מגיע לי” היא אחת משאלות היסוד של כל המחאה הזו, שמעטים התפנו לדון בה: למי מגיע? מדוע? בזכות מה? בעוון מה? האם ראוי שאנשים יקבלו את מה שמגיע להם, או שצדק חלוקתי נשען על דברים אחרים? אני אנסה למצוא עותק של הספר בקרוב, ואז אוכל להעלות כמה מן ההרהורים שלי בנושא.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
אני מסכימה עם רוח הדברים, שאי אפשר לצפות מנתניהו להחליף את מערכת האמונות והערכים שלפיהם הוא מנהל את המדינה, ויש לחפש את התשובות במקומות אחרים. אבל יש לי רק הערה אחת – נתניהו לא רוצה שוק חופשי. נתניהו מאמין באידיאולוגיה ניאו ליברלית, שמשתמשת במנטרה של שוק חופשי, אבל רוצה דברים אחרים לגמרי. הוא שנתיים וחצי ראש ממשלה, ולפני כן היה שר אוצר, ולא עשה שום דבר משמעותי נגד תופעת הקרטלים והריכוזיות של המשק הישראלי. הוא גם לא ממש פתח שווקים ליבוא, לא החיל חקיקה צרכנית על כל המשק (נגיד, בנקים וחברות ביטוח פטורים ממנה), ובאופן כללי לא עשה כמעט שום דבר שעושה מישהו שרוצה לשפר את מצב התחרותיות בישראל. ברוב השווקים והמגזרים התחרות פגומה, אם בכלל קיימת. ניאו ליברליזם פועל בעיקר בכיוון של דה רגולציה, והאידיאולוגיה שלו אינה דוגלת בתחרות, אלא בצמצום מעורבות המדינה ואחריותה על חיי אזרחיה, ולא משנה מה יקרה אחר כך. נתניהו לא חף מהחלשת הרגולטורים שמפקחים על התנהלותו התקינה של השוק החופשי, ולא חף מכניעה חוזרת ונשנית לקבוצות לחץ של מיעוטים שוליים באוכלוסייה ואנשים פרטיים. אגב, גם החלשת העובדים היא משהו שפוגע בשוק החופשי של ימינו, מאחר ושוק חופשי מניח כהנחת יסוד שיוויון בכוח בין קונים ומוכרים (ומידע מושלם), וכאשר ה"מוכרים" (מעסיקים) מאוגדים, או מחזיקים בכוח לא פרופורציונלי, וה"קונים" (עובדים) אינם מאוגדים וכוחם מוחלש, העקרון הזה נפגם, ואין שוק חופשי.
תודה רבה. זה כנראה שטחי מצדי ולא מדוייק, אבל זה מה שאני מתכוון כשאני אומר "שוק חופשי", בין היתר בתור אחד שחי בארה"ב. אני מודה שיש בזה משום חוסר-כבוד לאנשים שבאמת מאמינים ברעיון השוק החופשי. זה הבדל חשוב, ואני אשתדל להתייחס אליו בהמשגה שלי.