ומה אם זהו מאבק מעמדי ולא מחאה למען צדק חברתי

­­תקציר שטחי של סקירה ביקורתית-מעמדית של ההיסטוריה הפוליטית הישראלית עשוי לכלול את האבחנות הבאות: ההתנחלות הציונית בישראל ראשיתה בתנועות פועלים, שהיו דרושות למימוש החזון המדיני וליצירת עובדות מעשיות, הן מבחינת התשתית הכלכלית וצורכי-הקיום והן מבחינת הדרת התושבים הילידיים משליטה על אמצעים אלה. תנועות אלה הצריכו ארגון, ייצוג ומיסוד שהיוו תשתית להנהגת המדינה. לכן, ההצלחה המדינית של הציונות בדמות ייסוד מדינה עצמאית הביאה כוח רב לארגון הממוסד של העובדים בדמותה של ההסתדרות שהפכה לבשר מבשרו של המימסד. ככזאת, היא הייתה נתונה במילכוד של מאבק לשיפור תנאי העובדים בד בבד עם תפקידה הממסדי שפגע בכל מי שלא היה קשור אליה. מהפך 1977 סימן את תחילת הפגיעה בכוח העבודה המאורגן שמעיקרה לא הייתה פגיעה בזכויות העובדים, אלא פגיעה בבסיס הפוליטי האיתן של מערך מפלגות השמאל. עם זאת, מובן שמרגע שהחל הכרסום במעמד ההסתדרות, המהלך נוצל גם בידי מי שיכול היה להרוויח מהפגיעה בעבודה המאורגנת.

ימים רבים הייתי משתומם על המאבק שדה-מארקר מנהל נגד ריכוזיות המשק: והלא ודאי ידוע לעורכי דה-מארקר שבעליהם קשורים קשר הדוק לשוק התקשורת המצומצם. אך הופעתו הנחושה של גיא רולניק באולפן "יומן" אמש הבהירה דברים שהיה עליי להבין עוד קודם, במהלך השבוע שבו התחלתי ומחקתי את הרשימה הזו, שאף היא נכתבת בלי חשק. בקצרה, ושוב בשטחיות-מה, אפשר לומר ש"הארץ" מוביל קו עקבי המתנגד לריכוזיות ותומך בכלכלה הבורגנית, וההתנגדות של "הארץ" לעבודה המאורגנת ולהסתדרות איננה שונה מן ההתנגדות לטייקונים. אפשר למצוא בזה אף נקודה לזכותו בדמות עקביות ערכית, המשקפת אמונה תמה בעקרונות השוק החופשי.

קשה לומר אם זו תמה או מיתממת. כך גם חשבתי כשקראתי את דבריו של אורי אבנרי השבוע ב"הארץ". מאחד ממבקרי מפא"י החריפים ביותר, מאדם שמשנתו הכלכלית והלאומית הייתה מציבה אותו בצד הימין של המפה הפוליטית בכל מדינה נורמלית, מגיעה תמיכה במחאה סוציאלית, מתוך תקווה שיהיה בכוחה לעורר את השינוי הדרוש בתפיסה המדינית-בטחונית של המדינה [למען הסר ספק: אינני מתנגד לזיהויו של אבנרי כאיש שמאל, ואינני מנסה לטעון שאני שמאלני יותר ממנו. בנושאים רבים בהם הציבור התפלג לימין ושמאל ודאי תפיסתו הייתה "שמאלנית" יותר משלי, ובוודאי באותם תחומים אני קרוב יותר ל"ימין", אלא שהדיכוטומיה הזו איננה מספקת לתיאור המציאות הישראלית, שבה הליברלים-הלאומיים והסוציאל-דמוקרטיים נאלצים לחלוק יחד מצע מול לאומנות משיחית שאין בכוחה להוות אלטרנטיבה פוליטית של ממש].

מי שהתנגד לרשות השידור, למשל, ולכוח הרב שרוכז בידי הממשלה בקביעת לוח השידורים, בחירת המיקוד של אירועי תרבות הזוכים לתשומת-לב, וזמרים שזוכים לבוז מופגן (אם התמזל מזלם להיכלל בלוח השידורים בכלל), הביא לפתיחת השידורים ולשיקולים עסקיים שרמסו כל פינה של איכות וערכיות בשידור. תחת שינוי הקריטריונים בתוך השיטה הקיימת, השיטה רוסקה כליל, כמעט כמעשה נקם, והותירה אדמה חרוכה וטעם רע, מר לי בפה. כמאמר המשורר. מובן שהיה גם מי שניזוק מן הריסוק הזה.

בדומה לכך, אני תוהה אם לא היו מי שחברו לבגין ב-1977 כנגד השלטון הישן, בעיקר מתוך רצון לקבל נתח מהעוגה שהמערך וההסתדרות לא הותירו להם, אך ארבעים שנה מאוחר יותר מגלים בניהם ונכדיהם, שלא זו בלבד שלא זכו לנתח מהעוגה, אלא שבינתיים היא נגנבה לחלוטין, וכל עבודתם אשר הם עובדים בפרך הוכבדה. כמאמר המשורר, "אל תאמר: היה זה לחינם. הרי כבר שילמת".

כלומר – ושוב אזכיר שאין בדברי הביקורת שלי משום זלזול בטוהר-כוונותיהם של רבים מראשי המחאה או ביטול הטענות המוצדקות של המוחים, אבל דווקא משום כך יש להיות מודעים לסכנות הטמונות במאבק הנוכחי, ולדינמיקות הנסתרות מן העין, שאם לא כן, כפי שהזעם המוצדק על הסתיידות שלטון מפא"י הביא לנסיגת המדינה מאחריותה כלפי אזרחיה והחמיר את מצב זכויות-האדם בשטחים, שממילא לא היה בטוב גם תחת שלטון מפא"י, גם עתה המחאה המוצדקת עשויה לעשות באושים, מידי הענווים שקיוו לתוצאה אחרת.

כלומר – המאבק הנוכחי הוא מאבק של מעמד-הביניים. כך נאמר מלכתחילה. מה הוא מעמד-הביניים ומה לו ולמעמד הנמוך? מה לו ולמאבקים על זכויות עובדים ועל רווחתם של אלה שאינם נושאים בעול המס כמותו? אין לי ספק שמובילי המאבק הם בעלי משנה חברתית רחבה יותר, המרחיבה את אוהלה לכלול גם את המגזרים המוחלשים. אך לא הרי שלושה או חמישה פעילים משכילים, מצפוניים, מעורבים, כהרי 300,000 מפגינים. מעמד הביניים מבקש להקל עליו את העול, ומן הסתם איננו יכול לצפות שהעול יועבר על השכבות החלשות ממנו. העול צריך לעבור אל השכבות החזקות יותר (באופן אינדיבידואלי, דוגמת הרווחים בבורסה; ובאופן מגזרי, דוגמת ההטבות לחרדים ומתנחלים). אם יושגו יעדים אלה, מספר המפגינים שיהיה נכון להיאבק גם על "צדק חברתי" במובנו העמוק והנכון, כפי שמארגני המחאה כיוונו אליו, עשוי לרדת בצורה משמעותית (וזאת בנוסף להערכה בדבר שעון החול שיחליש את המחאה מרגע שתחל שנת הלימודים, החגים והימים הנוראים, והמאבק הפלסטיני שיתחדש, בדרך זו או אחרת).

מהפיכות, מטבען, עוברות דרך מעמד הביניים: לחזקים טוב מדי מכדי להתעניין במהפיכה, והחלשים נרפים מדי מכדי שקולם יישמע. וזהו מקור לעננה כבדה וחשש מהותי: אם הפרופיל הסוציו-אקונומי של המוחים כיום קרוב לפרופיל של אלה שאפשרו את מהפך 1977, זו סיבה לדאגה. אני מכיר את תיזת "ברית הדפוקים" (מזרחים, דתיים, רוויזיוניסטיים), שהעלתה את בגין לשלטון. אך למיטב זכרוני, מי שעמד לידו בליל הבחירות היה עזר וייצמן. והתמונה הזו ממחישה את תפקידו של מעמד-הביניים כשובר-שוויון.

האם יש כאן גם עניין עדתי? ראשי המחאה מבקשים להשיב על כך בשלילה רועמת. גם אני, כמו רבים אחרים, התרגשתי כשדפני ליף הזמינה את צ'רלי ביטון לבמה. צייצתי בטוויטר שזוהי התשובה המוחצת לנפנוף "הם לא נחמדים" של גולדה מאיר, שכל-כולו הדיף מעליונות לבנה, גזענות אשכנזית. כמו דברים אחרים, נדרש זמן רב לחזות בתשובה המוחצת הזו, אך היא הגיעה. העמידה המשותפת של ליף וביטון מוססה את כל הסטריאוטיפים של המחאה: אשכנזית, צעירה, מבוססת, נשית, לצד פנתר שחור שבע-קרבות. אך למרות ההתרגשות הזו, הניתוח של קולות המחאה והמשך קריאה והקשבה לקולות שונים, מחייב אותי לתהות, מה עומד בבסיסה. דומני שאותו מגזר שב-1977 חש שיש לו הכישורים והאמצעים להצליח אך הוא נעדר את הכוח הפוליטי לעשות זאת (בשל ההסתדרות ומדיניותה המדירה), חש זאת כעת, ומבקש מהמדינה ליטול חזרה מאחרויותיה, כדי להקל את העול עליו. זהו תרחיש מעמדי דינמי אפשרי כתוצאה של הקיץ הזה. כמו שאר ספקותיי הפסימיים, אשמח להתבדות, ואני מודע לקולות שטוענים שמתרחש שינוי עומק באופני השיח. אני גם מכיר בכך שאינני חווה זאת מכלי ראשון.

הסוגייה העדתית בישראל נעשית לקשה יותר, ואלה הן חדשות טובות. מעמד הביניים שאנו דנים בו איננו מסוגר ואיננו נרתע מנישואים בין-עדתיים כפי שהיה בשנות החמישים והשישים. למרות זאת, כפי שאין לטעות בנשיא שחור-למחצה בארצות-הברית כסימן לסיום המתח הגזעי בארצות-הברית, ודאי שאין לשגות בהיעדר גזענות אתנית בישראל. כלפי פנים כסוגייה יהודית, וכלפי חוץ כסוגייה כלל-ישראלית. אל להתרגשות האותנטית מהצטרפותו של ביטון למחאה להפוך לעלה-תאנה או לטשטש את כושר-השיפוט מפני היעדר הגיוון בקרב מנהיגי המחאה.

התחלתי לכתוב משפט סיכום בזה הלשון: "רק מודעות ביקורתית ושיחה פתוחה על הבעיות הללו יכולות למנוע את השתרשותן כמחסום מפני הצלחת המאבק". אך זהו כשל פנימי, שאני חוזר ומסכם בו כל פוסט: כל עוד המחאה לא תחבר בין כל העוולות (כולל הכיבוש, כולל העדתיות, כולל הכפייה הדתית, כולל ההדרה הנשית), היא לא תגיע להישג מהותי שאיננו קוסמטי, משום שהשורש שלהם משותף. אך ברגע שהנושאים האלה יעלו על השולחן, רוב המפגינים יחושו שבסיסי הזהות שלהם מאויימים ולכן יטשו אותה. המתח הזה הוא שיילד את ההגדרה המוזרה של "מחאה לא פוליטית", והוא עשוי לרמז כבר עתה שהצלחתה תהיה כמאבק מעמדי לשיפור תנאי המחייה על חשבון מעמדות או מגזרים אחרים. גם זה פוליטי, כמובן, אך אין זה "צדק חברתי".

נ.ב. בכמה פוסטים הערתי על מעמד-הביניים המתרחב בצורה בלתי-ריאלית בישראל [בצורה הכי סדורה ברשימה באנגלית על המחאה]. הבעייה בניתוח הזה היא שמעמד מושפע מהכנסות, השכלה ואפשרויות, וההתרחבות המדוברת מצמצמת לכל הפחות את ההכנסות והאפשרויות (גם אם היא מגדילה את ההשכלה הפורמלית ביחס הפוך ובלתי-טבעי). אולי יהיה מדוייק יותר לחשוב על התרחבותו של משלח-היד ולא של המעמד: ההתרחבות הבלתי-ריאלית של המקצועות "החופשיים", שמטשטשים את הגבולות שבאופן מסורתי היו יציבים בין מעמד הפועלים למעמד הביניים, באופן כזה שהתקיימה הלימה בין משלח-היד והמעמד הכלכלי-חברתי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

3 מחשבות על “ומה אם זהו מאבק מעמדי ולא מחאה למען צדק חברתי

  1. רשימה קולעת, אבל נדמה לי שקצת חוטאת ב'מהותנות של אינטרסים'.
    אתה מניח שיש 'אינטרסים של מעמד הביניים', ויש 'אינטרסים של מעמד הפועלים'* – ומכאן אתה מניח, שלאחר שהאינטרסים של מעמד הביניים יתמלאו, אלו של מעמד הפועלים יוותרו מאחור.

    אבל זה לא בהכרח כך – זו שאלה של איך מנסחים אינטרסים. והשאלה 'מה האינטרס של X' היא, כשלעצמה, שאלה פוליטית, שהתשובה לה היא תולדה של מאבקי כוח.

    נלך לתחום שאני מכיר הכי טוב – טיפול בילדים. אם האינטרס של מעמד הביניים זה החזר מס על מטפלת, ושל מעמד הפועלים תנאים קצת יותר טובים במעונות נעמ"ת – ברור שיש כאן אינטרסים שונים (גם אם לא סותרים) לכל אחד מהמעמדות. אבל אם הדרישה מנוסחת כ'חינוך איכותי חינם לגיל הרך' – זו דרישה ששני המעמדות יכולים להתייצב מאחוריה.

    * אגב, צריך להחזיר את המונח הזה לשימוש. הוא תוחם באופן יפה את 'מעמד הביניים', וגם נוח יותר לשימוש ומדוייק יותר מ'המעמד הנמוך'.

  2. תודה. ניסחת היטב את העמדה בעד צדק חברתי, שאיננה מאבק מעמדי מעיקרה, אלא מבקשת להיטיב עם כולם בטווח הארוך. אבל כדי להגיע לנקודה הזו דרוש מאבק ארוך-טווח, והחשש הנמשך שלי הוא שלאחר שימולא אינטרס כלשהו של מעמד הביניים, הרבה ינשרו מהמאבק הזה. מצד שני, הדוגמה שהבאת היא רלוונטית ומוחשית – עודד שחר אמר אמש ביומן שבאוצר כבר מדברים על חינוך חינם מגיל שלוש (וסיוע מגיל שלושה חודשים עד שלוש שנים). מהו הסיוע הזה הוא לא אמר, ואני מבין טוב יותר בעזרתך. ואז נשאלת השאלה כיצד מעריכים הישג כזה שהוא מודולורי: שלוש עד שש – פתרון טוב לכולם, שלושה ירחים עד שלוש – פתרון שמיטיב עם מעמד הביניים.

  3. פינגבק: הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s