לענין הפילושמיות הסינית

פרופ' סונג ליהונג, שהתמנה לאחרונה למשרה בלימודי יהדות באוניברסיטת צ'ינגחואה (מהיוקרתיות שבאוניברסיטאות סין), מספר שבפתח קורס המבוא שלו ליהדות הוא מבקש מסטודנטים לשתף מה האסוסיאציות שעולות בראשם ביחס ליהודים. "העשירים והחכמים" היא התשובה הנפוצה ביותר, אף שתלמידים שמעו גם על רדיפות והישרדות, מגן דוד, טאבו החזיר, וכן אישויות היסטוריות כגון מארקס, פרויד, ואינשטיין. האנקדוטה הזו תואמת גם את החוויה שלי: הפילושמיות הסינית היא אחד הדברים המפתיעים שנתקלתי בהם במגעיי עם סינים לפני שנסעתי ומאז שהגעתי אל הממלכה התיכונה. נראה כי אגדות אודות מצויינותם של יהודים בעסקים וכוחם המופלג הגיע עדי סין, אך מבלי הבנה לעומק הטינה והפחד שנקשרו באגדות הללו. אני יכול רק לשער שהסטריאוטיפ הגיע לסין דרך מיסיונרים נוצרים שהשמיצו את היהודים אך האוזניים הסיניות שלא היו מתורגלות בסלידה הקתולית מעולם החומר לא קלטו את הגנאי שבמידע. ואולי זו בכלל תופעה חדישה עוד יותר, והסינים שמעו עלילות דוגמת זקני ציון, והתרשמו מן הצד המחמיא של הגניוס היהודי ולא בהיבטים האחרים שלו.

אם כך או כך, מאז הגעתי לסין, כל סיני שפגשתי, ללא יוצא מן הכלל, ובלי קשר להשכלה או מעמד סוציו-אקונומי, העיר בפניי באיזשהו שלב משהו על החוכמה יוצאת-הדופן של היהודים, כשרונם בעסקים, או כוחם הפוליטי בזירה הבינלאומית. לסינים ככלל ברור שמדובר במחמאות ולכן הם אינם מתביישים לציין זאת בפני בן-שיח יהודי. אם יש לי סיבה לחשוב שמי שהעיר את ההערה עשוי לפגוש ביהודים נוספים, אני בזהירות מעיר שיהודים עשויים להיפגע מהערות כגון אלה, ומוטב שלא לדבר איתם על כסף. כשנהג כרכרה שמע שאני יהודי והעיר על העושר של בני-עמי, פרופסור ללימודי ישראל שהייתה איתי אמרה לו "גם התיירים הסינים באירופה הם מהעשירים שבבני-ארצנו, וכך כל האירופאים משוכנעים שסינים הם עשירים מאוד, אבל זה לא באמת אומר שום דבר עליי או עליך". הוא לא התווכח איתה, אבל משך בכתפיו, כנראה משום שעדיין רצה להאמין שהנוסע היהודי בכרכרתו הוא מעין רוטשילד המבקש להסתיר את זהותו. לו הייתי.

ידוע לי שבסין מתפרסמים ספרי עיצות המספרים בשבח החינוך היהודי. טרם ראיתי ספר כזה, אבל אני יכול לשער את הערבוביה שהוא יכלול: ציטוטים ממשלי ומספרות חז"ל, פרטים ביוגרפיים על איינשטיין ואולי על מארקס, אנקדוטות על שיטות הלימוד בחדר, אחוז היהודים מבין חתני הנובל, ושמות של אילי-הון ובמאים יהודים מפורסמים. שח לי קולגה שספר שלו על מנהל עסקים תורגם לסינית שכשהמו"ל גילה שהוא יהודי הוא הצטער שהשם שלו לא נשמע יהודי מספיק. מיד ניסה לברר אם הוא שינה את השם, ואם יש שם יהודי יותר שההוצאה תוכל להוסיף לכריכה.

פילושמיות תמיד גרמה לי אי-נחת. אין זה מן הנימוס לדחות או להפריך מחמאות המורעפות עליי ובני-עמי, אך מרגע שנתקלתי בה הכרתי את יסוד הסכנה שבה. הפילושמיות, אחרי הכל, אינה אלא גרב אנטישמית שמישהו הפך מן הפנים אל החוץ. היא מאפשרת לאדם למנות בערבובייה שורה של בעלי-כוח יהודים, וכמו כל גזענות היא מניחה שאפשר לגזור מן הכלל אל הפרט ולהיפך, ולהניח שניתן לדעת דבר-מה על מאן דהוא רק על בסיס שיוכו האתני או הדתי. מתוך עיסוקי בלימודי יהדות נתקלתי בפילושמים רבים כאלה, אנשים שאינם יהודים שמנסיבות חיים כאלה או אחרות הפכו לחובבי העם היהודי, והם מתקשים להסתכל בביקורתיות על יהודי או לזהות את פגמיו האישיים או חולשותיו האינטלקטואליות גם כאשר אני עומד לפניהם ממש. יהודים רבים ששים להיתקל בחובב יהודים מסוג זה, מבלי לתת את דעתם על הגזענות המובנית שבחיבה כזו, ועל כך שיש לדחות דיעות קדומות על יהודים (ועל כל קבוצה אתנית או דתית), בין אם הן מלבות שינאה או הערצה. מוטב להישיר מבט אל האמת, שאי-אפשר לשפוט יחידים או לעמוד על טיבם מתוך עובדות ביולוגיות או זהותיות אחרות. אפילו ההשתייכות האידיאולוגית, שהיא שונה מהותית מן הזהות הביולוגית, עדיין אינה מלמדת על רמת המוסר או אופיו של אדם.

על העוקץ האנטישמי של הפילושמיות עמדו כל מי שחקרו אותה. הסוציולוג זיגמונט באומן תפס זאת יפה כשטבע במאמר חלוצי משנת 1998 את המונח "אלושמיות" – לתיאור כל דיעה שמתייחסת ליהודים כאחרים באופן מהותי (ἄλλος ביוונית הוא אחר), תוך ניטרול שאלת הערכת האחרות הזו כחיובית או שלילית. קובץ מחקרים שהוקדש לפילושמיות בעריכת ג'ונתן קארפ ואדם סאטקליף התמקד בפילושמיות באירופה. שלא במפתיע, המקרים המובהקים של פילושמיות צצו באותן תרבויות בהן אנטישמיות היתה נפוצה וחריפה. בפתח הספר העורכים מעירים על כך שהיחס הסובלני יותר ליהודים במדינות האסלאם הוביל לכך שיש שם פחות מופעים של שיח פילושמי, אך מכירים בכך שיש מקום להרחיב את היריעה מעבר למה שיכלו לעשות בפרוייקט שלהם (8). נדמה שהערה זו נכונה אפילו יותר לגבי סין בעת החדשה, שם היהודים היו מיעוט זניח עוד יותר, ולמרות זאת השיח העיקרי ביחס לזרות שלהם התקבל בגירסה פילושמית, אולי משום שמדובר בהערצה מרחוק ולא ביחס לקהילות יהודיות בסין עצמה.

המונח שבאומן הציע לא התקבל בשיח האקדמי, ולכן גם קארפ וסאטקליף דבקים במונח פילושמיות, למרות שהם מביעים אי-נחת לגביו (3), תוך ציון העובדה שגם המונח "אנטישמיות" הוא בעייתי מאוד (ועל כך ראו בהקדמה לספרו של שפר). למרות הדיעה הקדומה המובלעת בפילושמיות, הם מחזיקים לה טובה בתור איזון הכרחי לשנאה אנטישמית:

"אך הערכה שלילית זו של הפילושמיות היא בעצמה חד-צדדית ובעלת דעות קדומות. מאז העת העתיקה אפיונים חיוביים של יהודים יצרו שוב ושוב ניגוד יסודי לסטריאוטיפים עויינים מוכרים יותר. יהודים יוצגו באופן אידיאלי לא רק כעמו הנבחר של האל, לפי המסורת הנוצרית, אך גם ייחסו להם מעלות כגון חוכמה יתרה, חושים כלכליים, נאמנות לאומית, אחידות תרבותית, או מחוייבות משפחתית. לאידיאליזציה זו הייתה לפעמים משמעות נכבדה באירועים היסטוריים, שלא פעם השפיעה ישירות על מעמדם של היהודים, ומסיבה זו לעתים אפילו קיבלה עידוד ישיר מידיהם של היהודים עצמם." (2)

ככל שהשאלה הזו תעסיק מישהו בימים אלה, היא צפויה להיות לא לגבי דיעות עממיות הרווחות ביחס ליהודים, אלא לגבי שאלת מדיניות החוץ הסינית ביחס לישראל. אומר מיד שהידיעות שלי בתחום זה מוגבלות, ושהמגע הבלתי-אמצעי שלי עם אנשים בסין הוא בעיקר במעגלים אקדמיים ומיעוטו פגישות אקראיות ברחוב, ובכל מקרה איננו מגיע לקובעי-מדיניות. אבל מעבר למיעוט הידיעות שלי נראה לי חשוב לקבוע שדיעות סטריאוטיפיות, שלעולם אינן מבוססות, הן כמעט חסרות-משקל ביחס למדיניות. למרות שרבים הציעו שמדיניות ארה"ב ביחס לישראל נובעת מעמדה נוצרית אוהדת ולא רציונאלית, ניתן לדמיין ללא קושי כיצד מדיניות נוצרית הייתה מתבטאת בעוינות לישראל. יתר על כן, נסיון לשרטט קו בין אסלאמופוביה בתרבות אמריקאית ליחס האמריקאי המפלה בין מדינות מוסלמיות מסויימות כגון ערב הסעודית למדינות אחרות כגון איראן נדון לכשלון. דיעות כאלה משמשות כלי (vehicle) תרבותי נוח לקידום מדיניות כזו או אחרת תוך אימוץ שיח שיערב לאוזני הקהל, אך המדיניות עצמה נקבעת על-פי אינטרסים. האינטרסים הסינים בישראל תלויים, למיטב הבנתי, בשני גורמים ידועים: מיקומה הגאופוליטי הייחודי של ישראל בין אסיה לאפריקה, וה"יחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב. הגורם השני נתון לשינויים, ככל שהמדיניות הישראלית תפעיל לחץ פנימי בארה"ב על מדיניותה בישראל, וכן במקרה שהיריבות על שלטון גלובלי בין סין לארה"ב תטה את הכף לטובת סין.

אחד המאמרים המרכזיים שמתמקד בשאלת יחסי ישראל-סין לאור הפילושמיות של סין הוא מאת חוקרת מדעי המדינה מארי איינסלי, מרצה באוניברסיטת נוטינגהם בנינגבו. התופעה של אוניברסיטאות זרות, בעיקר דוברות אנגלית, הפותחות קמפוסים בסין ובמקומות אחרים באסיה ראויה לדיון בפני עצמו, שאולי אתפנה אליו בפעם אחרת. איינסלי פרסמה כמה מאמרים על אנטישמיות והיחס לישראל במזרח הרחוק. במאמר שקראתי על יחסה של סין ניכר הצורך לחבר כמה נושאים רחוקים יחד כדי ליצור תחושה של איזושהי תמונה שלמה, שלמיטב שיפוטי רחוקה מלהתממש מחוץ לדיון האקדמי. כוונתי לכך שהיא מזכירה את ההקבלות שהוגים סינים שונים ערכו בין התנועה הציונית למפעל הלאומי של הפיכת סין לרפובליקה בראשית המאה העשרים. כשביקרתי במוזוליאום של סון יאט-סן מחוץ לנאנג'ינג חשבתי גם אני על מקבילות שונות בין אתר זה לשדה בוקר, אבל מסופקני אם מחשבות כאלה עולות בקרב רבים מן המבקרים הסינים באתר. איינסלי מביאה כמה ציטוטים של סון ואחרים על השראה מן התנועה הציונית, אבל דברים כאלה נאמרו רבות בראשית המאה הקודמת ואין להם השפעה ממשית על יחסי החוץ כיום. העובדה שמרטין בובר התכתב עם מהטמה גאנדי על הדרך הנכונה להתנגד לאלימות לא משפיעה כהוא זה על היחס של הודו כיום לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כיוצא בזה המיסטיפקציה של התלמוד: איינסלי מזכירה את הפופולריות של טקסטים תלמודיים בסין ובדרום קוריאה, ולא בכדי היא מזכירה את דרום קוריאה, שם התופעה נפוצה יותר מבסין. בכל מקרה, הפרסומים התלמודיים בסין רחוקים מלהיות לימוד תלמודי אמיתי, ומדובר בהאדרה שוטה, באותו אופן שישראלים קונים ספרים על חוכמת המזרח שתורגמו מכלי שלישי, ואין לדעת מה בספר הוא אכן חלק מחוכמה עתיקה, ומה הוא הערות המתרגם המודרני ששורבבו לטקסט – ובכל מקרה, מעטים טורחים לקרוא את הספרים הללו במלואם.

יותר מהכל, התחושה היא שהצורך ללקט דוגמאות רחוקות כל-כך, כמו ציטוט שולי של סון יאט-סן לצד ספר סמי-פופולרי שמתיימר ללמד את התלמוד בסינית, מלמדות לא על פילושמיות עקבית ורחבה בסין, אלא על ידיעה עמומה ובלתי-מעמיקה שצצה לעתים במקומות בלתי-צפויים ושנדרשת מלאכת איסוף אקדמית כדי לנסות לשרטט את התופעה כמגמה תרבותית. קשה להאמין שהדיעה הקדומה העממית הזו יכולה להכתיב מדיניות לאומית לכאן או לכאן. לעומת זאת, בקרב החוקרים המעטים של לימודי יהדות וישראל בסין קיימת הבנה מעמיקה יותר של נקודות הדמיון והשוני בין שתי התרבויות, כמו גם הפוטנציאל לשיתוף-פעולה ביניהן. פרופ' פו יואודה שמנהל את המרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת שאנדונג בג'ינאן פרסם מספר מאמרים שבו הוא טוען שיש לסין מה ללמוד לא רק מישראל אלא מתנועות שונות ביהדות, כמו למשל היהדות הרפורמית של גייגר כמודל של שינוי דיאלקטי לצד שימור היבטים מסויימים מן המסורת. מחקרים אחרים של חוקרים שמתמקדים ביחסים בינלאומיים עוסקים בשאלות פרקטיות של היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות כחלק מהתבוננות כללית על עמדתה של סין ביחס למערב.

הדימוי העממי של היהודי העשיר, החכם, והמצליח ימשיך להיות מקובל בסין עוד שנים רבות, ככל הנראה. הצמיחה של לימודי יהדות בסין, ודווקא במעולות שבאוניברסיטאות, מצביעה על יחס חיובי מוחשי שיש לתרבות זו הרבה יותר מכל דימוי עממי. ההשקעות של חברות סיניות בתשתיות ישראליות מעידות שהמדיניות הסינית כלפי ישראל תמשיך להיות מורכבת מאוד לעוד שנים רבות: תהיה זו טעות לחשוב שזוהי עמדה שהיא לחלוטין פרו-פלסטינית או עויינת לישראל באופן מובהק. אפשר רק לקוות שאזרחי ישראל יעמידו בראשם מנהיגים שיצדיקו את הדימוי שלהם כחכמים, ויתנהלו ביתר זהירות ביחס למעמדם בעולם.

–
–

–

Ainslie, Mary J. "Chinese Philosemitism and Historical Statecraft: Incorporating Jews and Israel into Contemporary Chinese Civilizationism." China Quarterly 245 (2021): 208-26.

Bauman, Zygmunt. "Allosemitism: Premodern, Modern, Postmodern." In Modernity, Culture, and 'the Jew', edited by Bryan Cheyette and Laura Marcus, 143-56. Stanford: Stanford University Press, 1998.

Fu, Youde. "Between the Tradition and Modernity: Reform of Judaism and Its Implication for the Building of the Chinese Culture." Journal of Sino-Western Communications 2, S1 (2010): 17-31 (in Chinese).

Karp, Jonathan, and Adam Sutcliffe, eds. Philosemitism in History. Cambridge: Cambridge University Press, 2011.

Schäfer, Peter. Judeophobia: Attitudes toward the Jews in the Ancient World. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1997.

Song, Lihong. "Some Observations on Chinese Jewish Studies." Contemporary Jewry 29 (2009): 195-214.