הרגלי צריכה
הדיון שלי בפרקריאט עומד בפני מכשול טרמינולוגי. המושג מתייחס למעמד, ובעצם מתאר, לפחות במובן שאני משתמש בו, שני תהליכים שצפויים להשלים אחד את השני: בציר אחד, כרסום בגודלו של מעמד הביניים, כך שרבים מהנמנים עליו – בעיני עצמם או מבחינה ביוגרפית-שושלתית – ימצאו עצמם הלכה למעשה במעמד הפועלים. אבל לצד הכרסום בגודלו של מעמד הביניים, ישנו כרסום נוסף שחל במהותו של מעמד הביניים, שהוא הציר השני. מעמד הביניים הקלאסי לא היה בעל אמצעים או מעמד כבעלי ההון ו/או האריסטוקרטיה, אבל דברים מסויימים שאפיינו את הבורגנות, כגון בעלות על בית, כלי-רכב, וכולי, הופכים לבלתי-נגישים או בלתי-כדאיים, עד כדי שינוי המהות של מעמד זה. תהליך כפול זה, שבו אוכלוסייה רחבה מקרב מעמד הביניים לא תימצא בעשירוני הביניים מבחינת הכנסותיה או נכסיה מחד, והאוכלוסייה שכן תימצא בו תבחר או תיאלץ להימנע מהמאפיינים ההיסטוריים של מעמד הביניים מאידך, מסמנים בעצם האחדה חלקית של מעמד הביניים עם מעמד הפועלים אל תוך מעמד הפרקריאט.
האחדה זו קשורה למהות של הפרקריאט לא כמדד מעמדי של הכנסות ונכסים, אלא כאורח-חיים, וזהו המכשול הטרמינולוגי. בפוסטים בהם כבר דנתי בסוגייה, התייחסתי לפרקריאט לא כמעמד, אלא כאל סגנון-החיים שיאפיין את הנאו-קפיטליזם, שבו מתפתחת (כבר כעת!) אידיאולוגיה אנטי-רכושנית, המבכרת חכירה, שכירות, וזמניות. לדוגמאות הפנאי הרבות שבנמצא, ושכבר הזכרתי, בעיקר דרך החכירה הדיגיטלית שמחליפה את הבעלות, אבל גם יוזמות כמו זיפקאר, הצטרפה לאחרונה כתבה מרתקת של זוג שבחר לחיות ב-AirBnB, במקום בשכירות קבועה. הבחירה חוגגת את הויתור על נכסים המתבטאת בעיקר דרך איון הצורך בבעלות על ריהוט, אבל מרחיקה לכת בתיאור הגיוון הטמון בשכירות קצרת-מועד. התיאור החוויתי הזה, של זוג שנמצא כיום במעמד בינוני-גבוה, מסמן כיוון שהנאו-קפיטליזם ישאף להגיע אליו, כיוון ששוק תזזיתי של שכירות קצרת-מועד יהיה הרבה יותר גמיש ועם אופציות חדשות לרווחים מאשר שוק השכירות המסורתי. דוגמה לסכנות הגלומות בנאו-קפיטליזם נצפתה לפני כשנה, כשתעריפי נסיעה ב-Uber זינקו במהלך משבר בני הערובה בסידני. מן הדברים האלה כבר אפשר לשער מדוע ההאחדה של המעמדות אל הפרקריאט תהיה חלקית בלבד. אמנם חלקם של בעלי הבתים באוכלוסייה יצטמצם, וגם מעמד הביניים וגם מעמד הפועלים עשויים להידחק לשוק שכירות קצר-מועד כחלק משיגרת חייהם, אבל נקל לשער שאנשים הנמנים על מה שבעבר כונה המעמד הבינוני-גבוה יוכלו לשכור דירות בשכירות מסורתית למשך שנה, או אפילו שכירות מתחדשת, מתחתיהם יימצאו אלה שישכרו דירות AirBnB ברווחה יחסית, ואילו בני המעמד הנמוך יצטרכו להתמודד עם תחלופה גבוהה של דירות שיהיו באיכות נמוכה עם ריהוט מצומצם.
שוק העבודה
בנוסף לאופני הבעלות החדשים, הפרקריאט יתאפיין גם בשינוי אופני ההעסקה. כבר היום רבים במעמד הביניים ומעמד הפועלים עובדים בעבודות רעועות ללא זכויות סוציאליות וללא בטחון תעסוקתי. הקו המשותף שבין עובדי הפרילאנס המנפיקים חשבוניות לבין עובדי הקבלן המפוטרים מדי שנה לבל יצברו ותק מסמן את הכיוון. הקשר בין המעסיקים לבין בעלי-הנכסים המחכירים או המשכירים לטווח-קצר יילך ויתחזק. בדומה לעובדים בראשית המהפיכה התעשייתית, שכמו נמכרו לעבדות במפעלים, גם הפרקריאט ימצא את עצמו יותר ויותר עובד עבור אותם אנשים המספקים לו את צרכי הקיום הבסיסיים ביותר שלו, אבל ללא הקשר האישי והערבות הכמו-משפחתית שהייתה בין אדון ועבדו בימי-קדם.
חלוקת אמצעי הקיום למקטעים קטנים יותר תלך יד ביד עם חלוקת אמצעי ההשתכרות למקטעים קטנים יותר, וכך הפרקריאט צפוי לא רק לעבוד בעבודות רעועות מבחינת יציבות העבודה, סכנת האבטלה, ושחיקת הזכויות הסוציאליות, אלא גם מבחינת תוכן העבודות. חלק מהסיבה לכך נעוץ בשכלול התיעוש בחברת השפע, כך שאין באמת צורך בהיקף העבודה האנושית המושקע כיום לצורכי קיום. מבחינה תיאורטית, אין ספק שאפשר היה לנתב לפחות מחצית מכוח העבודה לטובת רווחה, מבלי לסכן במאום את תנאי הקיום הבסיסיים, ואפילו לשפר אותם (אלא שאין הסדרים חברתיים נאותים שידחפו לשינוי כזה). ההגיון הקפיטליסטי שהחל בתעשייה על-ידי המצאת פס הייצור, המשיך באופני המסחר והשיווק, צפוי להגיע לשיאו במבנה העבודה של האדם היחיד.
המוטיבציה הפוליטית לדאוג לעודף עבודה, פן ההמונים חסרי-התעסוקה יתפנו לבחינת מצבם או לשינוי חברתי, ברורה. הערתי על כך בקצרה לא מזמן, בהקשר של תרבות הפנאי, וגם בדיון על המימד החתרני שבעצלות. המוטיבציה הכלכלית לעודף העבודה מעניינת יותר, כי סביר שגם היא עומדת בפני שינוי בעידן הנאו-קפיטליסטי המתאפיין ברעיעות. במקור, עודף העבודה נועד לשרת ייצור עודף לטובת בעלי-ההון, שיוכלו להשתמש בסחורה לצורך המרתה בהון, ולא לשימוש הצרכים עצמם. בעידן הנאו-קפיטליסטי (שהוא גם פוסט-תעשייתי), חלק הארי של הכלכלה הוא וירטואלי ואיננו זקוק לתוצרת, ואף התוצרת עצמה ניתנת לייצור על-ידי מכונות, כך שבעלי-ההון אינם זקוקים לשעות-עבודה עודפות של בני-אדם. לכן יהיה הגיון רב יותר בעבודה מקוטעת, שמקיימת מעין דלת מסתובבת של עובדים וצרכנים – כאשר מרבית האוכלוסייה מסתכלת על שעות הצריכה בפנאי כשעות שאינן שעות עבודה, אך למעשה משרתת בהן את אותו המנגנון ואותם הגופים של שעות הפנאי.
התרבות הנאו-קפיטליסטית שמתפתחת בדורנו מתאפיינת, בין השאר, בקבלת האקסיומה שהמדדים של כלכלת השוק להערכת יעילות והצלחה הם המתאימים ביותר לכל סיטואציה. במילים אחרות, הטיעונים בעד הפרטה, למשל, מניחים שרווחיות כספית היא המדד הנכון לשקול לפיו את כדאיות ההחלטה. אינני נכנס לשאלות עובדתיות לגבי הרווחיות של הפרטה, תוקף הביקורת על סרבול המנגנון הממשלתי וכולי. בנקודה זו אני רק מבקש לערער על הנחת היסוד שכדאיות כלכלית היא השיקול הראשי בכל החלטה, כשכמעט כל אדם פרטי יכול לחשוב על מקרים בחייו שבו הוא בחר מסיבות שונות ומגוונות בצעדים שלא היו הכדאיים ביותר כלכלית עבורו. מוזר, אם כן, שבתחומי חיים מרכזיים שמבנים ומסדירים את היחסים החברתיים וכך מעצבים את היומיום של חלק נכבד באוכלוסייה נמדדים לא על-פי היכולת שלהם להיטיב עם האוכלוסייה, למשל, אלא על פי הכדאיות הכלכלית בלבד.
הבעייה היא שברגע שמתרגלים לבחון סוגיות רבות דרך שאלת הכדאיות הכלכלית, ומניחים בצד שאלות ערכיות כמותרות שאין להן מקום בסוגיות כלכליות, מקצרים את המרחק בין הכדאיות הכלכלית של הארגון, לכדאיות הכלכלית של האדם הפרטי. באופן אירוני, מנהלים רבים שנחשבים למוצלחים אינם אלה שמנווטים את הארגון שלהם לעבר יציבות ושגשוג על פני תקופה ארוכה, אלא דווקא אלה שמצליחים לרפד את עצמם רגע לפני שהארגון עצמו צולל. הצלחתם נמדדת על-פי אותה הנחת-יסוד שרואה בהונם הפרטי את העיקר, ולא את הדרך שבה הגיעו אליו או את המחיר שאחרים נאלצו לשלם.
הרטוריקה הכוזבת של השוק החופשי לגבי מדדי הצלחה ואיכות אמורה להיות גלויה לעין-כל, אבל סנוורי הכסף והזהב משבשים את הראייה של רבים, שמעדיפים לתמוך בשיטה מתוך מחשבה נואלת שהיא עשויה להיטיב גם איתם יום אחד בעתיד פוטנציאלי, במקום להכיר בכשלונה ובמחיר שהם נדרשים לשלם עבורה בהווה הממשי. לכן, אין מקום לאופטימיות ביחס לאפשרות לעצור את המגמה הנאו-קפיטליסטית ואת עליית הפרקריאט.
אבל המעט שאדם רשאי לדרוש מעצמו וממכריו הוא פקיחת-עיניים והיישר-מבט. AirBnB ו-Uber ימשיכו להציע חלופות נוחות וריאליות בערים גדולות שתאגידים שמרנים שולטים בשווקיהן. אפשר להשתמש בהן, אבל אין צורך לקרוא להן בכינוי האורווליאני "כלכלת שיתוף". את הכזב של הנחת-היסוד הנאו-קפיטליסטית יש להעז לבטא, ולקרוא עליה תיגר. המימד הפסיכולוגי שמחריף את התרבות הזו נוסח ב-2009 בספר יוצא-דופן, שנקרא "נחשים בחליפות: כשפסיכופתים יוצאים לעבוד". אחד ממחברי הספר, רוברט הייר, ניסח את המבחן לאבחון פסיכופתים. חשוב להבהיר, שפסיכופתיה איננה זהה להתנהגות פסיכוטית. בניגוד להפרעות נוירוטיות היא איננה פוגעת בהכרח בתפקוד תקין. היא מוגדרת דרך חוסר-אמפתיה לאחר, היעדר-מצפון, אגואיזם (ולעתים נרקסיזם) חריף, ושימוש באגרסיביות, בריונות, ומניפולציה להשגת-יעדים. בספרם, הייר ובביאק מתארים סיבות שונות בגללן התרבות התאגידית עודדה פריחה של פסיכופתים בקרבה. לעתים, מתוך בלבול בין כריזמטיות ויכולות מנהיגותיות להתנהגות פסיכופתית, אך לעתים גם מתוך זיהוי נכון של אדם כנטול-עקבות והבנת היתרונות שגלומים באדם כזה לקידום התאגיד. הייר ובביאק טוענים שחלקם היחסי של פסיכופתים בתאגידים הוא גדול יותר מחלקם באוכלוסייה. אין טעם להתריע בפני הסכנות שבייבוא התרבות הזו אל תוך הפוליטיקה. הפוליטיקה הישראלית רוויה בתרבות התאגידית הזו ובחוליה. נקרא שני קטעים קצרים מתוך הספר:
Doing the Crime but Not the Time
A Canadian ad executive, Paul Coffin, pleaded guilty to fifteen counts of defrauding the federal government of $1.5 million. For five years, he and his wife had lived the good life by double billing for his services and submitting bogus invoices for fictitious employees. During the investigation, he had been uncooperative and experienced many memory “lapses” about his criminal activities.
He received a conditional sentence (no jail time). The judge accepted the man’s suggestion that instead of prison he should deliver a series of lectures on ethics to university students. The proposed topics of these heartfelt lectures are: “Never compromise your integrity, no matter what the perceived benefit.” “The only person who can rob you of your reputation, credibility, and good name is yourself.” [192]
The Dark Triad
Among the personalities that present problems for society in general and for the corporate world in particular are narcissism, Machiavellianism, and psychopathy (including its less severe variant, subclinical psychopathy), sometimes referred to collectively as the dark triad.
As described by researchers Nathanson, Paulhus, and Williams, “Those high in narcissism are characterized by grandiosity, entitlement, and a sense of superiority over others… Such individuals are arrogant, self-centered, and consistently self-enhancing… Individuals high in Machiavellianism are characterized by cynicism and the manipulation of others… these individuals exploit a wide range of duplicitous tactics to achieve their self-interested goals… Those high in subclinical psychopathy are characterized by cold emotion, interpersonal manipulation, impulsive thrill-seeking, and a tendency to engage in antisocial behavior…” [124]
היות שהנטייה הפסיכופתית מתאפיינת בהיעדר אמפתיה או מצפון, אותן תכונות ששימשו אנשים כאלה לקדם את האינטרסים של החברה שלהם באגרסיביות מובילות אותם לגרום נזק לחברה למען טובתם האישית, כך שהמוטיבציה להעסיק אותם היא הימור שעשוי להפוך לחרב-פיפיות. תובנות אלה גם משמשות רקע למחקר בהרווארד שהתפרסם לאחרונה בנוגע ל"עובד הרעיל" (ראו דיווח בפורבס, ובוושינגטון פוסט).
גם במחקר של הייר ובביאק וגם במחקר הזה, ישנו שימוש רוב בעיצות מעשיות, בנוגע להפסדים של החברה מהעסקת עובדים שכאלה, והדרך להימנע מהם. אבל בין השורות אפשר גם לשמוע על היתרונות של הפסיכופתים והעובדים הרעילים, ועיצות לזיהויים דווקא כדי לשכור אותם. החוקרים מנסים להתנסח בצורה אתית (אף כי היה מוטב להם להישאר בפן התיאורי ולא האתי-מעשי בכל מקרה), אבל המחקר שלהם משמש גם מפת-דרכים חשובה למי שרוצה להמשיך במדיניות כזו.
שינוי רדיקלי של התרבות הנאו-קפיטליסטית, אם כן, שאיננו ריאלי בעתיד הנראה לעין, יצריך לא רק הסגה של הנחת-היסוד הנאו-קפיטליסטית בתחומים שאינם כלכליים, לטובת שיקולים ערכיים ואתיים שנוגעים לאיכות חיים, סיפוק, בטחון אישי ואושר, אלא גם שינוי בתעדוף של השיקול הכלכלי הצר אפילו בתחום הכלכלי עצמו. דבר כזה, יובן מיד, הוא חזון מרוחק עוד יותר מרביצת הנמר והגדי. אם-כן, לקראת הפרקריאט נצעד, ולקיסר הנאו-קפיטליסטי נצדיע. אבל לפחות נבין מדוע, ובכך גורלנו אולי טוב יותר במעט משל שבויי רומי.
רשימות קודמות בנושא:
– שחיקת הבעלות: מבוא לפוסט-קפיטליזם?
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 