כשרבי יוחנן וקונפוציוס ביקשו להחזיר שודד למוטב

בשנים האחרונות התחלתי לעסוק במחקר משווה בין  חיבורים יהודיים וסינים. כפי שיקרה לא פעם לחוקר, היסוד הביוגרפי שמוביל לראשיתו הוא כמעט מקרי, ופתאום ניצתת השראה שמבקשת להעמיק בנושא. העניין שלי התפתח בהאצה בשנה שקדמה לתחילת המגיפה, אבל פתאום מצאתי עצמי לומד ומרחיב את אופקיי בתרבות סינית בעיצומו של גל איבה נגד "סינים" (כלומר כל מי שיש לו מראה אסיאתי) שהואשמו בהנדוס הנגיף בכוונת מכוון. במהלך הקיץ של 2020 כבר החלטתי שהקורס הבא שאלמד יתמקד בליג'י, ספר הטקסים הקונפוציאני, והסילבוס יכלול סימנים בסינית, כתגובת-נגד לפשעי השינאה שדווחו בקמפוס. במקביל, התחלתי לעבוד על פרוייקט משותף עם מרצה המלמדת בעיר שיאן במערב סין. אפשר לקרוא עוד על ראשית הפרוייקט שלנו והמאמר הראשון שפרסמנו יחד בבלוג של לאה מזור.

המאמר החדש שלנו, שהתפרסם לאחרונה בגרסה אלקטרונית וייצא בדפוס בשנה הבאה, עוסק ביחס בין יופי וחוכמה בספרות חז"ל ובמסורות סיניות עתיקות, בעיקר כאלה הנוגעות בקונפוציוס.

יש כמה דעות מקובלות בקשר ליחס בין יופי וחוכמה, אבל עיון מעמיק מגלה שהן אינן מכסות את כלל החוויות האפשריות בנוגע לקשר הזה. כך, למשל, רווחת דעה שקיימת סתירה בין יופי וחוכמה, דעה שמקבלת ביטוי בעיקר בהקשר מיזוגני של "יפה וטיפשה" או בדיחות שמניחות שאישה שמשקיעה במראה שלה איננה חכמה. מלבד העובדה שאין לדעה הזו ביסוס במציאות, הכשל שלה מתבטא גם בכך שאין דעה מקבילה בקשר לקורלציה ההפוכה. במילים אחרות, אנשים אינם נוהים אחר מכוערים דווקא כדי לקבל מהם חוות-דעת כספית, משפטית, או עצה לחיים. אין ציפייה שאדם מכוער יהיה חכם בהכרח. כל-כולה של המוסכמה המיזוגנית לגבי "היפה והטיפשה" נועדה להציב נשים במצב בלתי-אפשרי בו הן מצופות לטפח עצמן ולשפר את המראה שלהן, בידיעה שככל שיצליחו בכך יותר, כך גם עשויה לרדת ההערכה כלפיהן. בספרות העתיקה, הן אצל חז"ל וביתר שאת בספרות הסינית, אנו מוצאים תיאורים של חכמים נאים, בלי שום הנחה שהיופי שלהם גורע מחוכמתם. יוצא-דופן בהקשר זה דיווח בתלמוד (בבלי תענית ז', א) על בתו של הקיסר שאמרה לר' יהושע בן חנניה שהוא מכוער, והוא השיב שהמשובחים שבדברים נשמרים בכלים פשוטים. בתגובה, סתמא מוחה וטוען שיש גברים נאים מלומדים ("שפירי דגמירי"), ונמסרת התשובה שאילו היו מכוערים היו מלומדים אף למעלה מכך. בתרבות הסינית יש מסורת פיזיוגנומית עשירה, המסיקה על אופיו של אדם מתוך תווי פניו, ולכן הדעה שיש הלימה בין פנים נאות לחוכמה מאוד מקובלת שם. על-פי "רשומות ההיסטוריון" מאת סְה-מָה צְ'ייֵן, קונפוציוס טוען שטעה בהערכת תלמיד פעם אחת בלבד, כשסבר שהיה מכוער מדי מכדי להתאים ללימודים. מן היוצא מן הכלל הזה משתמע שקונפוציוס חשב שמרבית תלמידיו היו אנשים נאים.

דעה רווחת נוספת טוענת שהיופי הוא בעיני המתבונן. למרות שהטענה הזו בדבר הסובייקטיביות של היופי מקובלת מאוד, מעטים האנשים שמסוגלים להפנים אותה. כשאנו אומרים על אדם כלשהו שהוא יפה או מכוער, אנחנו לרוב מניחים שכל מי שישמע את שיפוטנו יסכים לו. קשה לנו לקבל את האפשרות שנתבונן על מישהו או משהו ונרגיש שהם יפים, ומישהו אחר ירגיש אחרת לגביהם. החוויה הסובייקטיבית של היופי נחווית כעובדה הגלויה לעין כל, בדיוק משום שזו חוויה חושית. אנחנו מרגישים שהיופי מתגלה לעינינו, נכנס אל טווח הראייה שלנו, ולא שאנו מתבוננים בו ומופעלים כלפיו על פי מושגינו הפרטיים. בספרות העתיקה אנו מוצאים שהגישה הנפוצה ביותר היא להניח שיש יופי אובייקטיבי שכולם יכולים להכיר בו. בין אם בספרות יוון, סין, או המסורת העברית, אנו שומעים על אנשים יפים לפעמים אפילו בלי הרחבות יתרות על מאפייני היופי, כשהטקסט מניח שכולם יכירו ביופי הזה. הלנה מטרויה, מאו צ'יאנג ולי ג'י הנזכרות אצל ג'ואנג דזה, ודוד שהיה יפה עינים וטוב רואי – כולם פשוט מתוארים כאנשים יפים, מבלי שאפילו יעלה נצנוץ מחשבה שמא ישנם כאלה שלא היו מוצאים אותם יפים. הרעיון שיופי הוא עניין סובייקטיבי זוכה לביסוס רק בפילוסופיה של המאה ה-18. כך, למשל, בטענה חלוצית של דיוויד יום, לפיה "היופי איננו איכות הטמונה בדברים עצמם. הוא קיים אך ורק בשכל ההוגה בהם." עמנואל קאנט ואדמונד בורק הציעו אחריו גרסאות משלהם לתיאור הסובייקטיביות של היופי. מאז הטענה הסובייקטיבית הפכה לדעה המקובלת בקרב אסתטיקנים, ותיאורטית זו גם העמדה השלטת בציבור הרחב, למרות שבפועל קשה מאוד להפנים אותה.

כדוגמה קטנה להשוואות שהמאמר עוסק בהן, אספר על אחת ההקבלות שערכנו. אחד הטקסטים המובהקים ביותר בספרות חז"ל בנושא היופי מופיע בתלמוד הבבלי, בבא מציעא פ"ד, א. הטקסט פותח בגוזמאות ביחס לגודלי האיברים של רבנים שונים, וממשיך בהלל ליופיו של רבי יוחנן, שהיה יושב בשערי מקוואות כדי שהנשים שיוצאות ממקוואות יראו אותו, ויוולדו להם בנים יפים כמותו. משם הטקסט ממשיך לסיפור הידוע של המפגש בין ר' יוחנן לריש לקיש בנהר הירדן: ריש לקיש טועה לחשוב שיוחנן הוא אשה, ויוחנן מבטיח לו שייתן לו את אחותו לאשה, אם ריש לקיש יזנח את עולם הפשע וישוב מדרכו הרעה. בספרות הסינית מופיע סיפור על מפגש בין קונפוציוס לשודד גֶ'ה (אציין שאינני בקיא בכללי התעתיק מסינית לעברית, ונעזרתי בכלי האוטומטי שיצר עופר ולדמן). הסיפור מופיע בקובץ של ג'ואנג דזה, אבל איננו מיוחס לו, ונראה שהוא סיפור המשתייך ליאנגיזם, אסכולה הדוניסטית שמעט מאוד ידוע עליה. בכל מקרה, הסיפור איננו מגיע מתוך המסורת הקונפוציאנית, ולכן יש להתייחס בחשדנות לדיווחיו על דברי קונפוציוס. גם בחלקים המיוחסים לג'ואנג דזה ביתר ודאות יש דיווחים על קונפוציוס שנדמים יותר כפרודיה עליו מאשר דיווחים אותנטיים של דיעותיו.

סיפור המפגש בין קונפוציוס לשודד ג'ה נראה כהיפוך מושלם לסיפור המפגש בין ר' יוחנן וריש לקיש. בשני הסיפורים חכם גדול נפגש עם שודד ומנסה להשיב אותו מדרכו הרעה. אבל בניגוד לריש לקיש שרואה את יופיו של ר' יוחנן מרחוק ולכן יוזם את הפגישה איתו בעזוז בקפיצה אל הירדן, קונפוציוס הוא זה שמנסה ליזום את הפגישה עם השודד. למרות שמפצירים בו שלא להיפגש איתו, קונפוציוס מתעקש על הפגישה, אפילו כשהשודד שולח לו מסר מלא עלבונות, ומסביר שאין לו עניין להפגש איתו. כשהם נפגשים לבסוף, השודד ג'ה מזהיר את קונפוציוס שאם דבריו לא יהיו לרוחו, הוא יהרוג אותו. קונפוציוס פותח את דבריו בשבח שלוש התכונות הנעלות: יופי הוא הראשון במעלה, אחריו חוכמה, ואחרון אומץ. הוא טוען שהשודד ג'ה הוא בעל שלוש התכונות הנעלות הללו, ולכן אין זה ראוי שהוא ייקרא שודד. קונפוציוס מציע אז לשודד שאם הוא יזנח את דרכו, הוא יפעל בשמו כדי שיבנו עיר לכבודו ושם הוא יוכל להיות מנהיג שראוי לכשרונותיו ותכונותיו, ויוכל לנהוג כראוי כמושל צודק, המיטיב עם נתיניו ומקפיד על הקרבנות. השודד ג'ה דוחה את ההצעה ומגנה את דברי החנופה כדבר שאין לו צורך בו.

למרות שבהגות קונפוציאנית יש הלימה בין חוכמה ליופי, קשה להאמין שקונפוציוס היה מציב את היופי כנעלה על החוכמה. עוד יותר קשה להאמין שקונפוציוס היה נכון לראות בשודד אדם חכם: בחשיבה הקונפוציאנית חכמה בהכרח מובילה להתנהגות מוסרית, ובמושגים אלה בלתי מתקבל על הדעת שאיש חכם לא היה מבין מעצמו את הערכים הנעלים שיש לחיות לאורם. הדגש של קונפוציוס על היכולת של מושל להיטיב עם אחרים, והדחייה של השודד את המחמאות כי אין לו צורך בהן מצביעות לכיוון היאנגיסטי, המרוכז באינטרסים עצמיים.

בסיפור החז"לי היופי נמצא אצל הרב, והוא מצליח למנף את המראה שלו כדי להחזיר בתשובה את השודד. בסיפור הסיני היופי נמצא אצל השודד, והחכם נכשל בנסיונו להחזיר את השודד למוטב. בשל כך, חוקרים מסויימים רואים בסיפור פארודיה על מאמצי המרה או מיסיון, המלגלג על תמימותם של אלה שעסוקים בהצלת אחרים במקום להיטיב עם עצמם. אבל דווקא הניגוד הגמור בין שני הסיפורים מדגיש נקודת דמיון מפתיעה שמופיעה בסופם. בסופו הטראגי של הסיפור התלמודי, ר' יוחנן לועג לחברותא שלו, ברגע של תסכול, על עברו העברייני, וריש לקיש משיב שהוא לא הרוויח דבר מהשינוי שחל בו: "התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי" (=שם קראו לי רבי, וכאן קראו לי רבי). ההקבלה שריש לקיש גוזר בין עולם הפשע לעולם התורה נסמכת על מערך הכוח של עולם התורה, הבנוי על סדר הייררכי שיש דרך לפענח אותו ולהצליח בו. לדידו, הכבוד והכוח להם זכה בעולם התורה היו מנת-חלקו גם בחייו הקודמים. התפיסה הציניקנית הזו של עולם התורה (הגם שר' יוחנן ולכן גם הסיפור בכללו דוחים אותה) נשמעת מאוד דומה לאסכולה היאנגיסטית, ואכן כשהשודד ג'ה דוחה את ההצעה של קונפוציוס, הוא מאשים אותו בצביעות. הוא לועג למלבושו, מתאר את תורתו כהונאה שנועדה לתעתע אצילים, כשכל מעייניו נתונים להשגת עושר וכבוד. האשמת עולם הפילוסופיה כאידיאולוגיה כוזבת שמטרתה ייצור הון סימבולי שניתן להמרה בהון ממשי משותפת לשני השודדים, ומפתיע ומפעים למצוא הקבלה כזו בין שתי תרבויות רחוקות.

ההבדל בעלילות משקף גם את הבדלי הדעות: ריש לקיש חזר בתשובה, וזכור בזכות דברים שאמר ולימד; הספרות התלמודית מראה שיש תוכן לללימוד שאיננו קשור לעולם הכוח. השודד ג'ה לא חוזר למוטב, וקונפוציוס בורח ממנו בבהלה. אף כי הסיפור מעניק לו את המילה האחרונה, התיאור שלו עצמו כמי שנמלט מלוע הנמר כמו מסגיר שגם קונפוציוס, בסופו של דבר, נאלץ לדאוג לאינטרסים שלו עצמו, ומשתמע מכך שיש תוקף לעמדתו של השודד וגינויו את קונפוציוס. ההשוואה בין שני הסיפורים על מפגש בין חכם ושודד, והקשר שיש בהם בין מראה חיצוני ללמדנות, מאפשרת לחשוף את המסר של כל אחד מהם דרך ההבדלים בין הסיפורים ומעשירה את יכולתנו להבין את מטרתם.

 Amihay, Aryeh, and Lupeng Li. “The Glory of the Scholar: The Nexus of Beauty and Intellect in Chinese and Rabbinic Literature.” Philosophy East and West 73.3 (2023): forthcoming.

הצטלביות ועקביות בין גזע למגדר

הצטלביות (intersectionality) הוא מושג בתיאוריה פמיניסטית שמתייחס להשתייכות ליותר מקבוצה מופלית או קבוצת-מיעוט אחת, וההשלכות של השתייכות כזו על זהות ועל מאבקים פוליטיים. מכיוון שמאבקים פוליטיים הם נסיון של קבוצה מסויימת לצבור כוח על חשבון קבוצה אחרת, קיומן של זהויות מורכבות בתוך מאבק מסויים יכולות להוות אתגר לחברים בתנועה, ליצור חיכוכים בין אלו שמשתייכים ליותר מקבוצה אחת וחברים אחרים בקבוצה שאינם חווים הצטלביות שכזו, וממילא קיים גם הפוטנציאל להחלשת המאבק על-ידי גורמי הכוח מבחוץ, ביכולתם לפעול בשיטת "הפרד ומשול". הפתרון הקבוע, שטרם יושם בשום מאבק שידוע לי, הוא הכרה במטרה המשותפת של הקבוצות המוחלשות כנגד ההגמוניה והכוח הטמון בשיתוף הפעולה ביניהן.

MissAmprotest

אחד הגורמים המעכבים שיתוף-פעולה כזה, מעבר לרצון המובן של כל חבר בקבוצה מוחלשת לנצל את הפריבילגיות העומדות לרשותו למרות מצבו, הוא התנגשות בין מאבק אחד לשני, כך שהצלחה במאבק אחד נגד הדרה משתמש בקודים של הדרה במאבק אחר. בעיקר ניכר הדבר כאשר אופני המאבק נפרדים לשתי שיטות מרכזיות. באחת, מבקשים לחבל בהגמוניה, לגרום לה לשנות את הכללים כך שעצם הדיכוי ייפסק. בשנייה, מבקשים להצליח או להיטמע לפי אמות-המידה של הקונצנזוס ההגמוני. במעשה כזה יש צד חתרני, כי מיניה וביה הוא מרחיב את הגדרת השייכות להגמוניה, אבל יש בו גם קבלה וביסוס של הקודים ההגמוניים. לא פעם, הערכתו של מאבק כמשתייך לשיטה הראשונה או השנייה תלוי בעמדתו הערכית של המתבונן. כך, למשל, במאבק על זכויות הומוסקסואלים להינשא, אפשר לטעון שההגמוניה החברתית היא הטרוסקסואלית במהותה, ולכן מאבק זה פועל בשיטה הראשונה: הוא מבקש לשבור את הכללים של ההגמוניה ולהפסיק את הדיכוי של הלהט"ב. מנגד, יש הרואים בו נסיון לנרמל את הלהט"ב לפי קודים של החברה השמרנית בדמות המשפחה המסורתית (על-ידי חקיקת נישואים, ילדים באימוץ או פונדקאות וכולי), במקום לראות בחוויה הלהט"בית אלטרנטיבה רדיקלית הרבה יותר, המתנגדת לויסות המין כפעולת רבייה בלבד, וממילא מבטלת את ערכה של המשפחה המסורתית ולכן גם מערערת על המבנה הפטריארכלי של החברה. מי שמתייחס לנטייתו המינית כך, יכול לראות במאבק למען הזכות להינשא מעין בגידה ערכית הנכנעת לקודים חברתיים מקובלים.

atl-1968

דוגמה מובהקת להתנגשות בין שתי שיטות המאבק של קבוצות מופלות שנפגשות בצומת של הצטלביות מתוארת במאמר שהתפרסם לאחרונה מאת ג'ורג'יה וולש, דוקטורנטית באוניברסיטת דיוק, על תחרות מלכת היופי השחורה שנערכה באטלנטה ב-1968 בעיצומה של המהפיכה הפמיניסטית של הגל השני. ארגון התחרות היה מחאה מופגנת כנגד תחרות מלכת היופי "מיס אמריקה", שהדירה שחורות. הזוכה, סונדרה ויליאמס, הכריזה ש"מיס אמריקה" לא מייצגן אותה ושכמותה וקובעת אידיאל יופי שקרי. היא ראתה בזכייה שלה מסר לנשים שחורות וערעור על אידיאל היופי של ההגמוניה הלבנה בארצות-הברית. הדיווח בניו יורק טיימס הציב את שתי הזוכות זו לצד זו, עדות לזמנים המשתנים בקיץ 1968 מלא ההבטחות. בכותרת המשותפת החוסה על שני דיווחים נפרדים של שתי עיתונאיות שונות עדיין יש דוק של separate but equal.

NYT1968

אך באותה שנה התארגנה ההפגנה המשמעותית ביותר נגד תחרות "מיס אמריקה" שמחפצנת נשים ומעודדת שוק בשר. למרות שתחרות "מיס אמריקה השחורה" נראית כתגובה ישירה לפעילות הפורחת של הפנתרים השחורים באותה עת, וולש מצביעה על קשר בין ההתארגנות של המחאה הפמיניסטית, בראש ובראשונה של הארגון NYRW לבין תוכנית "עשר הנקודות" של הפנתרים מ-1966. ההשראה מארגון רדיקלי אחד לאחר מלמדת על השימושיות של ההצטלביות כמסגרת תיאורטית. וולש פותחת את המאמר בתיאור ההשתתפות של פלו קנדי (Flo Kennedy) במחאה נגד תחרות "מיס אמריקה". קנדי הייתה שחורה, עורכת-דין ופעילה למען זכויות שחורים ונשים, שבחרה באותו יום למחות על התחרות ההגמונית, באותו זמן שהתחרות השנייה התקיימה כמחאה אחרת של שחורים כנגד התחרות ההגמונית.

Atlanta 1968 protest

וולש מציינת את ההתעלמות מקנדי בדיווחים על אירועי אותו היום, אף שכבר היה לה פרופיל תקשורתי גבוה יחסית. היא רואה בהתעלמות ממנה קושי להכיל הצטלביות, ורצון להפריד בין המאבקים השונים, במקום לראות את המשותף ביניהם. בבחירה שלה למחות על עצם התחרות במקום לתמוך בתחרות האלטרנטיבית לא הייתה אמירה שהיא תומכת בזכויות נשים יותר מאשר זכויות שחורים, אלא הכרה במקורות המשותפים של הדיכוי: המאבק לשוויון לא יכול להשתמש בכלים משעבדים.

Miss America Atlanta 1968

הכיסוי התקשורתי לא הזכיר את קנדי במילה. הייתה זו השמטה בולטת בהינתן שהמחאה לשחרור האישה הייתה ביטוי של הפעילות ההצטלביותית, הפרובוקטיבית, והתקשורתית שלה; הייתה זו גם הפתעה בהתחשב בכך שהטיימס כבר כתב עליה ועל טקטיקת המחאה שלה שלוש פעמים במהלך הקיץ של 1968. קנדי הייתה מיומנת בדיוק במקום בו נראה שמורגן ואלן כשלו: היא הציגה טיעונים תמציתיים ומשכנעים נגד סטנדרטים של יופי מבלי להכפיף גזע למין או להיפך. ההעלמה של קנדי, של נקודת מבטה הפוליטית, ושל שיוכה ההדדי לתנועת "הכוח השחור" והתנועה הפמיניסטית אפשרה לתקשורת להפריד בהצלחה אקטיביזם של זכויות שחורים מפמיניזם, וגזענות מסקסיזם.

Times Change

Kennedy was nowhere to be found in any of the coverage. This was a glaring omission given that the women’s liberation protest was a manifestation of her intersectional, media-savvy, provocative activism; it was also surprising considering that the Times had already profiled Kennedy and her protest tactics three times during the summer of 1968. Kennedy was adept exactly where Morgan and Allen appeared to fail: by making concise and convincing arguments against beauty standards without subsuming race to sex or vice versa. The exclusion of Kennedy, her political perspective, and her mutual association with Black Power and feminism allowed the media to effectively segregate Black activism from feminism, and racism from sexism.

כמובן שבכל ביקורת תקשורתית יש להידרש שוב לשאלת הסיבה והמסובב. הניו-יורק טיימס לא מפריד בהכרח את הדברים משיקולים של החלשת שתי המחאות, גם אם יש מקום לחשוב על הדרך בה עיתונות ביקורתית מבקשת לשמר את ההגמוניה. אבל בה-בעת ישנם גם שיקולים פשוטים של עריכה והצגת אירועים מורכבים בדרך קלה לעיכול. עובדות של הצטלביות מאתגרות את דרך המחשבה של הקורא הממוצע, שמסוגל לעקוב אחר מאבק בינארי אחד בכל רגע נתון. ההגמוניה עושה שימוש בזה, כמובן, כשהיא מתייחסת לכל אחד מהמאבקים בנפרד, ובצדק וולש מוחה על כך. באור שהיא משליכה על העמדה הברורה והבלתי-מתפשרת של קנדי יש משמעות עצומה למאבקים עכשווים, שיכולים ליטול השראה מעקביות כזו, ולסרב לפיצול המגזרי המבטיח פירורי פריבילגיות.

 
flo kennedy collage
 

Welch, Georgia Paige. “‘Up Against the Wall Miss America’: Women’s Liberation and Miss Black America in Atlantic City, 1968.” Feminist Formations 27.2 (2015): 70-97.