דת ופריפריה בארצות-הברית

בנוסף לכל שאר ההשלכות של בחירתו של טראמפ לנשיאות ב-2016, היתה לה גם השפעה על עולם ההוצאה לאור: דומה שלא עבר חודש מאז הבחירות מבלי שהתפרסם ספר, לא-פעם שנכתב בזריזות רבה, כדי לתאר את התוצאה המפתיעה, משמעותה וסיבותיה, מה היא מלמדת על החברה האמריקאית, ומה צריך לעשות מכאן ואילך. ספרו החדש של רוברט וותנו, "הנותרים מאחור", יצטרף אליהם – שלא בצדק. הכותרת של הספר (שיש בה גם משחק מילים שקשה לתרגם), כמו גם שיקולים נוספים של שיווק, מיסגרו אותו כספר שמתאר את נסיבות זמננו, אם כי וותנו עבד עליו למעלה מעשור, והסוגיות החברתיות והתרבותיות שמעניינות אותו רחבות ועמוקות פי כמה מסקירה פוליטית-מחנאית.

וותנו הוא אחד מבכירי הסוציולוגים שעוסקים בחברה האמריקאית ובכלל, והוא מייחד את ספרו לעיירות הפריפריה האמריקאית, כדי לשרטט דיוקן של הדרה חברתית ותרומותיה לעלייה בגזענות ודיעות קדומות אחרות. הוא מתאר התרופפות של תחושת הקהילתיות בשני העשורים האחרונים: בסקר שהוא ערך בשנות התשעים, הוא מצא שתושבי פריפריה נעזרו בקהילה שלהם באופן ניכר יותר מאשר תושבי הערים והפרברים. האופי הכפרי של פרברי ארה"ב כפי שלמדתי להכיר אותם בעשור האחרון שאני חי פה, גרם לי לחשוב על הקשר בין שתי צורות החיים החוץ-עירוניות הללו: האם הדגם של הפרבר האמריקאי המנוכר שתפקד כ"שכונת-שינה" לעשירי העיר, תרם לכך שקהילות-ספר אחרות שינו את אופיין והתעצבו יותר ויותר בדמות הפרבר? האם שירותים שפותחו לטובת יושבי הפרברים התפשטו אל תוך הערים הקטנות וחתרו תחת הסדר הכלכלי והקהילתי הישן שלהן?

התרופפות הקהילה העירונית מחזקת שתי מגמות המשמשות לה מעטפת. ראשית, באופן שברגע הראשון נשמע מנוגד לשכל הישר, הדת מתחזקת. התיאור הזה של וותנו מפתיע אותי כי אני נוטה לחשוב על דת כעל תופעה חברתית מעיקרה: הדת מקיימת את הקהילה ומגדירה אותה; אם קשרי הקהילה מתרופפים, הייתי מצפה שזה יקרה בד בבד עם היחלשות הדת. וותנו טוען שהבידוד התשתיתי מחזק את הדת: "אולי לאמונה יש משמעות רבה יותר בעיירות קטנות כי לא היו אפשרויות אחרות בהישג-יד. משלוח מכתבים למושל בתקווה לקבל תוכנית פיסקלית חדשה לסיוע לא היה מועיל במיוחד. הפסיכיאטר הקרוב ביותר היה במרחק של כשעה נסיעה, והחלופה המקומית שנותרה היא סמים או אלכוהול" (93). ההסבר שלו הוא יותר מרקסיסטי משהוא התכוון, אני מניח, אבל עולה פה גם תובנה משמעותית יותר לגבי הבניית הדת בארצות-הברית. הפרוטסטנטיות האמריקאית הדגישה, עוד יותר מהורתה האירופאית, את ההיבט האישי של הפולחן. הדת היא קשר עם האל כפי שהיחיד מבין אותו, ברוח תיאורו של ויליאם ג'יימס. הטקסים המובנים של הכנסייה הקתולית, חשיבות ההתכנסות יחד (שעודנה מצויה בפרוטסטנטיות אמריקאית, כמובן), הבניית החיים החברתיים סביב לוח האירועים של הכנסייה – כל אלה נחלשים כשהם מוחלפים בשיחה אישית עם האל. אולי האמונה מתחזקת נוכח היפרמותה של הקהילה, כי האמונה היא סוג של קשר המייצג את היעדר הקהילתיות.

המגמה השנייה שמתחזקת לצד היחלשות הקהילה היא שנאת הזרים. הקהילה נסוגה מהגדרה חיובית ומבססת את הקיום שלה על בסיס שלילי: היא אינה ניכרת במעשים שלה לטובת חבריה, אלא בדיעה המשותפת לחבריה שהם שונים מהותית מאנשים שמחוץ לקהילה:

התהלוכה השנתית של חג המולד היא החגיגה הקהילתית הגדולה בשנה. [הכומר] אומר שזה משפר את תחושתו לדעת שהקהילה יכולה לחגוג את חג המולד בפומבי, במקום לנקוט ברגישות פוליטית בנושא. […] "ככה זה בקהילה כמו זו. זה לא משהו רע. זה שומר עליך שלא תעשה משהו מטומטם. זה שומר עליך שלא תצא להרפתקאות בכיוונים שאתה לא אמור. זה שומר על איזון." (25-26)

הרגישות של נוצרים סביב חג המולד ואזכורו כבר נדושה די והותר. מפתיע לשמוע כומר מציב את הנושא הזה במרכז: יש כל-כך הרבה מסרים שניתן לקשור לחג המולד–דתיים, לאומיים, או אישיים–ואת כל אלה הכומר מחליף בדיון בעצם הזכות לשמור על חג המולד (זכות שאיש לא מערער עליה, כמובן). אני אפילו חושד שהטענה שחג המולד מוסתר מתוך רגישות פוליטית איננה אלא טעות פרשנית. בארה"ב מתחילים להרגיש את אווירת החג לקראת חג ההודיה, כשהילולת הקניות נמשכת כחודש וחצי. נראה לי סביר יותר שחנויות החלו לשאת שלטים של "happy holidays" במקום "Merry Christmas" לא מתוך רגישות יתרה לקהל הקונים שאיננו נוצרי, אלא כדי שהשלט יתאים גם לחג ההודיה, גם לחג המולד, וגם לתחילת השנה החדשה. כמובן שגם אם באמת היה כאן רצון שיווקי להכליל קבוצות רחבות יותר מקהל הקונים של חג המולד אין פה משום זילות החג או פגיעה בחוגגים, אבל אני תוהה אם זו אפילו הייתה הכוונה.

אך אפילו במקום קטן בו הכומר מתגאה שהם חוגגים את חג המולד בריש גלי יש שינויים שממחישים איך הדת נסוגה מהביטויים הקהילתיים והחיצוניים שלה: "החנויות לא סגורות בשבת אחר-הצהריים כמו פעם. כיום הן אפילו נפתחות בימי ראשון. המחוז אסר על שיכר מאז 1920, אבל לאחרונה התושבים ביטלו אותו. נראה שמשפחות חדשות בקהילה מגיעות מתרבות אחרת. הן לא מצליחות להשתלב, אומרים הותיקים. קשה לדעת אם אי-פעם יוכלו." (26)

התחזקותה של הדת כמערכת ערכים (ולא כממסד טקסי/קהילתי) מתבטאת גם באופן שבו אנשים מדברים על מוסר. וותנו מקדיש פרק לשיח על ניוונה המוסרי של ארצות הברית, שמוגדר לפי ארבעה מוקדים שהם השחיתות בוושינגטון, החמדנות בוול סטריט, המתירנות בהוליווד והפורנוגרפיה באינטרנט. גם כשהוא סוקר את השיח הזה, הבניית העצמי כסטנדרט המוסר נסמכת על התנגדות לאחר. בציטוט מאלף של אחד ממרואייניו, הדת מוצבת בניגוד לחוק, כשהדת מסמנת את המוסר והחוק את השחיתות: "הארץ הזו נוסדה על עקרונות נוצריים. הבסיס ליחס נכון לבני-אדם היה טמון בעקרונות נוצריים. אבל עכשיו יש לך את כל החוקים והתקנות. אי-אפשר לעשות ככה, ואי-אפשר לעשות ככה. הוצאנו מכל דבר את יראת האל" (120).

ההתמקדות במוסריות כעמדה פוליטית מעוורת את עיני הדוברים לחוסר-המוסריות של בחירותיהם. וותנו אינו מתמקד כאן בחוסר-העקביות של אנשים שמדברים בשם עקרונות שמרניים אך בחרו לתת את קולם למועמד שאיננו מגלם באורח-חייו אפילו קמצוץ מעולם הערכים שלהם, אלא מבכר דוגמה מורכבת יותר, שתקשה על קהל קוראים רחב להסכים עמו: לאחר סקירה של הנושאים הקלאסיים הקשורים להצבעות ערכיות ודתיות בארצות-הברית (הפלות, זכויות להט"ב, ומקומה של הדת במוסדות ציבור), הוא פונה לעבר המשמעות הכלכלית של הימין האמריקאי: למרות שהרטוריקה של המצביעים הדתיים מוקדשת לעזרה לנזקקים, הבחירות הפוליטיות שלהם דווקא מזיקות לאוכלוסיות חלשות. אני מסכים, אבל זו טענה שקשה יותר לבסס בשני מובנים: גם משום שצריך מראש להבין את הפגיעה הכלכלית שהימין מעצב (במכוון), וגם משום שקשה להאשים מצביעים בבחירה שהם אינם מבינים את השלכותיה ואינם רואים את הקו הישר שבין העמדה הפוליטית שלהם לתוצאתה. לבסוף, יש כאן מורכבות נוספת שוותנו לא מתעכב עליה והיא התהום הפעורה בין תפיסת רווחה של צדק חברתי מערכתי, לבין מערכת צדקה שפועלת דווקא בתוך מערכת ממוסדת של אי-שוויון, מאפשרת אותו ומצדיקה אותו. במובן זה, יש קשר ישיר בין הרטוריקה שלהם לבחירות שלהם.

מגוון המרואיינים מעיד שוותנו תר את הארץ לאורכה ולרוחבה. הפריפריה האמריקאית מוצגת בספר עם כמה מאפיינים משותפים, למרות שמדובר באוכלוסיות מגוונות מאוד: עיירות נידחות בניו-אינגלנד, בדרום, בקליפורניה, ובמערב התיכון מופיעות ונמוגות אל הרקע בין שלל המרואיינים. התהום העמוקה שפעורה בין המראיין והמתעד לאנשיו איננה מעיבה על האמפתיה שלו ועל העניין הכן שלו בפענוח תרבותו והחברה בה הוא חי, שמשפיעה גם על גורלו.

 

Wuthnow, Robert. The Left Behind. Decline and Rage in Small-Town America. Princeton: Princeton University Press, 2018.

 

לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון

ההיסטריה מתוצאות משאל-העם הבריטי היא הדבר הכי מדכא מחדשות השבוע, אפילו יותר מתוצאות המשאל עצמו. היא מעידה על חרדה קיומית רווחת משינוי. שינוי, מעצם היותו בלתי-מוכר ונעלם מעורר חששות טבעיות. אך התגובה הבריאה לליווי החששות הללו היא תקווה מהאפשרויות הגלומות בו, והתרגשות מעצם הרענון של המוכר והידוע. מחשבה רדיקלית המכירה בבעיות האינהרנטיות של המצב הנוכחי צריכה לבכר שינוי ולא לחשוש ממנו. אין זה אומר שאין שינוי לרעה, כמובן, אך המשאל הבריטי רחוק מלבשר שינוי כזה, מסיבות שיפורטו להלן. יתר על כן, ההיסטריה הייתה כה נפוצה, כמעט צו השעה של הימים האחרונים, שאין לשייך אותה לליברלים נאורים שחוששים מגל עכור של גזענות. רוב רואי השחורות הקולניים נגועים בגזענות או בשוויון-נפש כלפי אחד מביטוייה שלא זה מה שמטריד אותם. אפשר בנקל לשער שגם החלטה של אנגליה להצטרף לאיחוד, אילו רק עתה שקלה להצטרף, הייתה מתקבלת בחשש כלשהו, באשר גם זה איננו מוכר. יש מביננו הזוכרים כיצד הזהירה תאצ'ר מאיחוד הגרמניות, אחד השינויים המעודדים של שלהי המאה העשרים, וכמה רבים החרו-החזיקו אחריה. האיחוד יוביל לגרמניה חזקה, מתוך עמדה חזקה היא צפויה לחרחר מלחמה שוב, הרייך השלישי עשוי לחזור. חלק מן הדברים נאמרו במפורש, חלק נרמזו בלבד. חצי יובל אחרי, החששות הללו נראים נלעגים. גרמניה אכן חזקה, אך מנסה לשמור על האיחוד ונחשבת למובילה שלו. מדיניות קבלת המהגרים שלה פתוחה יותר משל בריטניה, ובשני העשורים מאז האיחוד היא הייתה מעורבת בפחות לחימה מבריטניה. הכמיהה לשחזור הפרדיגמות המוכרות מגוחכת לא פחות מאלו המבטיחים שאירופה תדרדר למלחמה בעקבות משאל-העם.

מאכזבת מכל הייתה הבחירה של שיחה מקומית, אתר חדשות משובח בדרך-כלל, להגיב בכותרת היסטרית בשם "התאבדות לאומית". יצירת פאניקה כזו אופיינית יותר לנתניהו וכנופיית השותפים שלו מאשר מבקרים רהוטים המסוגלים לראות מבעד לספינים בדרך-כלל. דימי ריידר, שאחראי לכתבה החרדתית, השווה בפייסבוק את המשאל למשאל שהיה מתקיים בישראל על השמדת-עם של הערבים, לא פחות. למרות הדמיון הרב בין שתי השאלות, יש מקום לתקווה שבריטניה מסוגלת לפרוש מהאיחוד מבלי לבצע השמדת-עם. למעשה, אינני מצליח לחשוב על נקודת השקה אחת בין שתי השאלות, שמעידות יותר על מחברן ועל העמדה שהובילה לתגובה כל-כך רחוקה מן המציאות: השמאל הרדיקלי בישראל, בצלו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, רואה כל גילוי של לאומיות כסכנה קיומית. אך מחוייבות אמיתית לשמאל, שכוללת גם עמדה סוציו-אקונומית ברורה, חייבת להכיר במורכבות העמדה הלאומית, כפי שהערתי בעבר. הפן הקפיטליסטי-תאגידי של הגלובליזם מחייב להכיר בכך ששמירה על זכויות סוציאליות במסגרות מדיניות איננה שלילית בעיקרה. באופן אירוני, בניגוד לביקורת המרקסיסטית (שהייתה נכונה לזמנה), ללאומיות יש פוטנציאל חברתי לפחות שווה-משקל לפוטנציאל הגלובלי של "פועלי כל העולם," אם לא גדול יותר (במציאות הנוכחית).

ואין לך דוגמה מובהקת לפוטנציאל הזה מאשר באיחוד האירופי. מלכתחילה, כשזכרון מוראה של מלחה"ע השנייה עודנו מרחף מעל, האיחוד האירופי גילם הבטחה גדולה מאוד. המעבר החופשי בין ארצות שההבדלים ביניהן הגדירו את תרבות המערב, נראה כהתחלת חזונה של החללית אנטרפרייז, במסעה לעבר יעדים חדשים. כבר בתהליך יצירתו של האיחוד האירופי, נשמעה ביקורת רדיקלית על השוק המשותף, שנועד להחליש כלכלות מקומיות. האמן האוסטרי הונדרטווסר עיצב ב-1994 כרזה נגד הצטרפות ארצו לאיחוד, והשווה אותה לאנשלוס הנאצי. התגשמות האזהרות שלו נצפתה בשנים האחרונות במסכת הלחצים שהופעלה על יוון דרך האיחוד, באופן שנועד לפגוע בעם היווני לטובת אינטרסים כלכליים זרים. עוד קודם לכן המשבר הכלכלי באיסלנד המחיש כיצד תאגידים עולמיים ו/או אמריקאיים יכולים לתמרן כלכלה לאומית, ואפשר לשער שהמצב שם היה נגמר אחרת לגמרי אילו איסלנד הייתה חברה באיחוד.

Hundertwasser - EU

המציאות הכלכלית המורכבת של האיחוד האירופי, ותיעולו להאצת תהליכי גלובליזציה עולמיים אין פירושה שאני מתנגד לאיחוד, או שאני תומך בפרישה הבריטית. ברור לי, כמובן, שרוב תומכי הפרישה עשו זאת ממניעים אתנוצנטריים-קסנופוביים ובלי להתעמק בנושא. אבל אני מדגיש את המורכבות הזו כי אסור ליפול למכשלה הדיכוטומית כאילו האיחוד האירופי הוא כליל השלמות, והתפרקותו היא סכנה לשלום העולמי. התפוררותו (שאיננה על הפרק, יש לומר), לא תוביל באופן ישיר למלחמה עולמית, ואין סיבה לחשוב זאת. המשכו, לעומת זאת, בהחלט מייצרת סכנות. טוב שבריטניה תישאר בו, וטוב שייערכו בו רפורמות להגנה על זכויות סוציאליות. אך כשאני שומע עוד ועוד ציטוטים מבכירים פיננסיים על האסון שהפרישה מבשרת, אינני יכול אלא להירגע מעט, וכך הייתי מצפה גם מחבריי בשמאל הרדיקלי: מי שתמך במחאה החברתית, מי שצועק נגד הטייקונים, נגד מתווה הגז, איננו יכול באמת להאמין שאם בכירים פיננסיים אומרים שמשהו יהיה רע, הוא יהיה רע. כמובן, אין ליפול לכשל הלוגי של "אויבו של אוייבי": לא כל מה שרע לטייקונים בהכרח טוב לעם. אבל לכל הפחות אם משהו הוא כל-כך רע להם, ייתכן שלא צריך לחשוש מ"התאבדות לאומית" (כותרת שיותר הולמת דיווח של "ישראל היום" על ביטול מתווה הגז מאשר את "שיחה מקומית" על סכנה כלשהי לאיחוד האירופי).

לגבי הסכנות הכלכליות. הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רוויס תמצת זאת יפה, בגירסה שלו לקהלת: העשירים יישארו עשירים, העניים יישארו עניים, וכולם ישנאו את המהגרים.

Gervais

ג'סטין וורלנד הגיב לדבריו בטיים: ודאי, הוא אמר, אבל העשירים יהיו קצת פחות עשירים, והעניים קצת יותר עניים (או: "ייענו"). זהו ייצוג נאה של כזב כלכלת הטפטוף נוסח רייגן: טוב לעניים שהעשירים יתעשרו, כי בסופו של דבר גם הם ירוויחו. וורלנד שוגה פעמיים: ראשית, לעני קצת יותר עוני לא בהכרח מפריע כמו שלעשיר מפריע להפסיד כסף; אבל חשוב מכך: העשירים לא הולכים להפסיד מהמצב הנוכחי. הליש"ט צונחת כרגע, ומשקיעים בינוניים אולי מפסידים הפסדים נכבדים; אך העשירים באמת, בעלי הכיסים העמוקים, מסוגלים להשקיע גם במניות צונחות שצפויות לשוב ולעלות. בתום המשבר, בעוד חצי שנה או שנה ומחצה, הם יהיו עשירים יותר משהיו. זהו תפקודו המרכזי של כל מיתון: העוגה מתחלקת מחדש כשנתחים ממנה עוברים ממשקיעים חלשים שלא הצליחו לשמור על הונם בזמן המשבר, למשקיעים חזקים יותר שהגדילו את חלקם דווקא בזכות ירידות השערים.

יש כמה תרחישים סבירים למה שצפוי לקרות כעת בבריטניה:

האליטה השלטונית והכלכלית מתנגדת לפרישה מהאיחוד, עד כמה שניתן לשפוט. אז השורה התחתונה היא שהם לא יפרשו. יתעלמו מהמשאל, שלא מחייב את הממשלה משפטית. או שישתמשו ברעש התקשורת על חרטת המצביעים (סיקור שמגמתו הפוליטית ניכרת למרחוק), כדי לערוך משאל שני, שינוהל יותר טוב ויותר בלחץ. הפרישה של קמרון איננה רק מופת של לקיחת-אחריות (לא צריך להיסחף, אחרי-הכל: מדובר בפוליטיקאי שמרן), אלא משמשת מטרה פוליטית. יורשו יוכל לטעון שהוא איננו מחוייב לשגיונותיו של קמרון, ולהתעלם לחלוטין, או לערוך משאל שני, או להתקדם לפי תוצאות המשאל אבל בהשתהויות מרובות. קודם כל, לא לעשות כלום עד שייבחר היורש. לאחר מכן, להקים ועדה שתבחן איך ליישם את תוצאות המשאל. מי יודע כמה זמן יינתן לוועדה להשלים את מלאכתה. הוועדה אולי תמליץ לדחות את תוצאות המשאל, או ליישם אותם בשלבים. עד שהוועדה תשלים את עבודתה הממשלה תלך לבחירות, והממשלה החדשה תפזר את הוועדה ותקים ועדה חדשה. וכן הלאה. בכל מקרה, הרגע שבו בריטניה תודיע לאיחוד על כוונתה לפרוש (לפי פרק 50 באמנת ליסבון) איננו נראה באופק, וההיסטריה מהפירוק המיידי שלו באפקט דומינו מקדים את זמנו.

תרחיש אחר מניח שהאליטה איננה מתנגדת לפרישה מהאיחוד. לפי הנחה זו, הזעזוע מימין ומשמאל נועדו ליצור מצג-שווא של רצון להישאר ולהמשיך כרגיל, אך הפוליטיקאים כבולים על-ידי בוחריהם. במצב כזה, הם יבקשו לשנות תנאים לרצוי להם על-מנת להישאר. למשל, לבקש ארכה לשינוי המטבע, או לשנות תנאים מסויימים של הגירת אזרחי האיחוד אל בריטניה. תרחיש דומה אך בביצוע הפוך פירושו שבריטניה תפרוש מהאיחוד, אך תמהר לחתום מספר הסכמים שישאירו כמעט את הכל על כנו, למעט אותם מרכיבים שמנהיגיה מעדיפים להימנע מהם, קרי המטבע ושאלת המהגרים.

לקחים לדמוקרטיה

ריבוי המצביעים שהביעו חרטה למחרת הצבעתם חדשה אולי בקצב, אך לא בתופעה. באחת הרשימות המוקדמות ביותר כאן, תיארתי את האופטימיות של הבוחר. הבוחר מאמין שהוא יודע לזהות מה טוב למדינה שלו, ושהוא מצביע נכון, אך סובל מדיסוננס קוגניטיבי שמונע ממנו לקשר בין האופטימיות שלו לאכזבה שהוא חש מהמועמד הקודם. האכזבה מהתוצאה היא כמעט הכרחית לתהליך הדמוקרטי במצבו הנוכחי, כי רק דרכה הבוחר מסיר מעצמו אחריות למצבו.

רבים מבין המצביעים שהתחרטו דיווחו שהם קיוו לתוצאה צמודה, שתסייע ליצור לחץ לרפורמות באיחוד, אך מבלי לעזוב ממש. הלך-מחשבה זה תואם את התפוצה הרחבה של הימורים בתרבות הבריטית: לוטו, הימורי ספורט, הימורי סוסים, וגם משחקי רולטה שונים נמנים על צורות בילוי אהובות. מצביעים רבים ראו בהצבעתם הימור על סיכויי הזכייה, ולא על הנושא עצמו. אך השיקול הטקטי הזה מזכיר כשל שישראלים רבים נוהים אחריו במערכות בחירות שונות. אפשר להצטער שאפילו במולדתו של ג'ון סטיוארט מיל לא השכילו להפנים שעל הבוחר מוטלת חובה להצביע כאילו היה הבוחר היחיד, והבחירות היו תלויות בו בלבד.

אני חולק על אלה שרואים כאן תפנית לעבר דמוקרטיה "פוסט-עובדתית". האידיאולוגיות הדוגמטיות שהסעירו דמוקרטיות רבות לא היו עובדתיות יותר בעבר. ההבדל הוא באמצעי התקשורת שמנכיחים את הבורים, את המצביעים על-פי רגש, את אלה שאינם מסוגלים לגבש דיעה או עמדה יציבה ולעמוד מאחוריה. זו תהיה אשלייה מגוחכת לחשוב שהופעתם על במת ההיסטוריה היא דבר חדש רק משום שכעת קולם נשמע.

השמעת קולם של רבים באוכלוסייה שאינם מסוגלים לגשת אל סוגיות פוליטיות בשום-שכל מפחיתה מערך המופת של אנשים כבדי-ראש שנהנו מזכות הדיבור בעידן שקדם לביזור התקשורת, אבל בכך מגדילה את הפוטנציאל הדמוקרטי. כך העם נשמע. כך הוא מתלבט. הנה מה שידוע לו, על מה שאינו ידוע לו, לא נוכל להרחיב את היריעה, מפאת קוצר-הזמן.

לאחר שכתבתי על רעיון הסורטיציה (בחירות בהגרלה) בהיסוס, הפכתי לתומך נלהב, לא-מעט בזכות האתר הזה שמוקדש לנושא. יש מי שחושב שנחשול הטיפשים שרק לאחר הצבעתם מבקשים ללמוד על אודות האיחוד האירופי מוכיח שרעיון הסורטיציה מועד לכשלון: רוב-רובו של הציבור סכל מדי מכדי להפקיד בידיו את הגה השלטון. לדעתי, משאל-העם הזה מוכיח את ההיפך: רעיון הבחירות הוא שמפקיד בידי הציבור כוח לא-ראוי. כשמציבים בפני הציבור שאלה פשטנית (איחוד כן או לא; ביבי או ציפי; טראמפ או קלינטון), לחץ הזמן, עומס-הנתונים, הנטייה לחשוב בצורה מחנאית-מגזרית, ועוד כל מיני משתנים, מולידים תשובות לקויות, גחמתיות, והרות-אסון. כמו שלטונו הארוך מדי של נתניהו. אך אילו כל אחד מהבוחרים הבורים שהתחרטו על הצבעתם היה נמצא בעמדת-כוח (בשל הגרלה שעלה בה), כשהיה עליו להתלבט לגבי האיחוד, בכירים פיננסיים היו מדברים איתו; מומחים היו אומרים לו שהימין משקר שכסף שהולך עכשיו לאיחוד יתועל לטובת מערכת הבריאות; הוא היה מרגיש שעול-ההחלטה מונח על כתפיו, ואין הוא יכול להמר שהצבעתו לא תיחשב. בקצרה, הבוחר הטיפש הממוצע יהיה טוב יותר כחבר-פרלמנט מאשר בוחר. זה נשמע פנטסטי, אבל תופעת המתחרטים משכנעת אותי שזה נכון. ודאי שעדיין יהיו חברי פרלמנט טיפשים וחסרי-אחריות, אבל זה המצב גם כיום. לפחות תחת סורטיציה התחלופה שלהם תהיה מובטחת.

לסיכום: האיחוד האירופי לא מתפרק כל-כך מהר. אם הוא יתפרק, לא תהיה מלחמה כל-כך מהר. מיתון עשוי להיות, אבל לא כי הבריטים עשו טעות, אלא כי זה ישרת אינטרסים של בעלי-הון רבי-השפעה. הנעלם הגדול הוא אם הנהגת בריטניה מעוניינת להמשיך את המצב הקיים או לבצע "תיקון סטייה" לחברותה באיחוד, כדי להבטיח עצמאות פיננסית ושל מדיניות הגירה. בחינת התנהלותה ביחס למשאל בחודשים הקרובים תבהיר משהו מזה. האיחוד האירופי איננו הבטחה גדולה לתרבות האנושית, ואין לחשוש מפירוקו. בכל מקרה, אל תחששו משינוי באשר הוא, כי אנחנו זקוקים לו בדחיפות.

fortune

בין שמרנות, ימניות, דתיות, ופמיניזם

סוגיית ההצטלביות, שנגעתי בה ברשימה הקודמת, עומדת גם ברקע ספרה החדש של ליהי בן-שטרית, Righteous Transgressions. בן-שטרית בוחנת פעילות פוליטית של נשים יהודיות ופלסטיניות בצד הימני של המפה. המתח לכאורה בין פעילות נשית לימין ידועה, והסיבות לה מגוונות. בראש ובראשונה, הימין הנוטה לשמרנות מגלה חשדנות כלפי פמיניזם, המבקש לערער על הסדר הקיים. בהקשר הישראלי עולה גם הזיקה בין מגדר, לאום, ולוחמנות: ההגמוניה איננה רק פטריארכלית כי אם מיליטריסטית, ונשים מקבלות את המסר שהן אינן מבינות בעניינים צבאיים, ואל להן להתערב בשאלות אלה. הצד השני של אותו מטבע הוא ההתייחסות השוביניסטית לפעילות נשית שמאלנית כדבר מובן מאליו: השמאל מצטייר כרחמן ותמים, נעדר הבנה צבאית וחסר-אלימות, הכל תוך התכחשות לעובדות, הן מבחינת הנוכחות של גברים (כולל מאצ'ואים, מיליטריסטיים, ואלימים) בפעילות השמאל, והן מבחינת יכולתן של נשים להיות אלימות נטולות-רחמים. הדיכוטומיה הזו איננה מופעלת רק כלפי חוץ, מימין לשמאל, אלא גם פנימה, ומשפיעה על התפיסות של פעילות פוליטיות בצד הימני של המפה:

עבור פעילות דתיות מתנחלות בולטות רבות, סדר-יום ושיח פמיניסטי אינם קשורים רק לדגם חילוני מערבי מאוס, אלא גם מעורבים מיסודם בפוליטיקה יונית-שמאלנית הפתוחה לפשרות טריטוריאליות מול השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. שושי [גרינפלד], דוברת צעירה ויוצאת-דופן של המתנחלים, שעבדה בעיתון "בשבע" ובלובי של המתנחלים בקרב הליכוד, מסבירה ש"באופן כללי, רוב הנשים הפמיניסטיות, אפילו בארגונים דתיים כמו "קולך", הן שמאלניות או שבסופו-של-דבר תהיינה שמאלניות."

[…]

בהכריזה על עצמה כפמיניסטית, שושי לא רק הציבה את עצמה בנקודת-עימות עם חלק מהקהילה שלה. היה עליה להתמודד הם ההשלכות של המחוייבות שלה לשוויון מלא עבור גישת המתנחלים לשאיפות העצמאות הפלסטיניות. אך שושי שוללת את הזיקה שפמיניסטיות שמאלניות יוצרות בין השתיים. "אז נכון שיש פמיניסטיות שמאלניות מעוותות, אז מה?" היא כותבת, "האם בגלל זה הפמיניזם פסול? האם כאשר רבנים מעוותים את התורה, אנחנו פוסלים את התורה כולה? או מבינים שהאידיאה והתורה הם קודש קודשים ואילו אותם רבנים מעוותים את הקודש? אותן נשים פמיניסטיות הן סלפניות ומעוותות, וזה לא הופך את הפמיניזם לכזה." המקרה של שושי משמעותי בנדירותו ובתגובות שהוא ייצר מקרב קהילת הפעילים המתנחלים. התנגדות נחרצת לאופני-שיח פמיניסטיים, כולל כאלה שאינם קוראים תיגר על רעיון האחיזה היהודית בכל ארץ ישראל השלמה, היא העמדה הרווחת אצל ההנהגה המתנחלית-דתית. [44]

 

 Ben shitrit

 

שבירת המוסכמות של פעילות ימניות אם כן יש בו די כדי להיות מעניין גם בהתבוננות פנים-ישראלית בלבד, אך בן-שטרית מציגה פן מפתיע נוסף, בהתבוננות משווה על פעילות יהודיות ופלסטיניות. בעוד שפעילות של ארגוני שמאל נוטה לשיתופי פעולה עם פלסטינים (ככל האפשר, ולא בלי בעיות של שחזורי דפוסים קולוניאליסטיים), פעילות הימין הישראלי והפלסטיני מיניה וביה מקבלות כמובן מאליו את הפער העצום ביניהן. המחקר של בן-שטרית מערער על ההנחה הזו. כמצופה, הקונצנזוס הדתי-שמרני מתייחס בחשדנות לפמיניזם גם בקרב הפלסטינים. אך בדיוק כשם שבן-שטרית מוצאת קולות יוצאי-דופן באוכלוסייה היהודית, כך היא מוצאת כאלה גם בקרב האוכלוסיה הערבית:

בדומה למקרה של המתנחלים, שם נשים שחצו את הקווים ותומכות בשוויון מגדרי מלא ומכריזות על עצמן כדתיות פמיניסטיות אינן חופפות להנהגה הניצית של נשים דתיות מתנחלות ונשארו על-פי-רוב דוברות שוליות או חיצוניות, כך גם במקרה של התנועה האיסלאמית. מוסלמיות אדוקות שלקחו על עצמן משימה של פרשנות פמיניסטית מובהקת של הקוראן והסונה המוצאת בכתבי-הקודש ובמסורות ההלכתיות תמיכה לשוויון מגדרי מלא נותרו מחוץ למעגלי התנועה, ולעתים אף מצאו עצמן בויכוח עם התנועה. ד"ר נאיפה סריסי, למשל, שעומדת בראש עמותת “נשים ואופקים” (נוסדה 2002), מדריכה סדנאות ברחבי ישראל שנועדו ללמד נשים מוסלמיות על המסר של שוויון מגדרי שמצוי באיסלאם, ולהציג קריאות פמיניסטיות חלופיות של הקוראן ומסורת החדית'. היא מספרת על תקרית שהייתה לה מול סנד, ארגון הנשים הגדול ביותר של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית: "היו לנו שני סמינרים בכפר בצפון, אבל סנד הודיעו למארגנת שהם יפסיקו את ההדרכות שלהם בכפר אם ירשו ל"נשים ואופקים" לקיים שם אירועים. המארגנת שהזמינה אותנו אמרה לי שהיא הייתה רוצה שניתן 12 הרצאות, אבל היא לא רצתה לאבד את הסמינרים של סנד." [57]

בחברה הפלסטינית מהעבר השני של הקו הירוק המצב מורכב יותר, ואני מניח שגם זה צפוי. כל מאבק שמצריך גיוס כללי פונה מיד לנשים ומציע להן ברית שאין לה דבר עם שוויון, אלא בצורך מספרי של הגדלת הפיונים. כך במערב האירופאי של שתי מלחמות העולם, כך בישראל של 1948 וכך גם בקרב הפלסטינים החיים תחת הכיבוש. במקרה זה, אין מדובר רק במאמצים לגיוס כללי, כי אם גם היבט מעשי של מחסור בגברים בשל כליאה מאסיבית (אגב, תופעה דומה של השפעת הכליאה הרחבה על תפקידים מגדריים נצפתה גם בקרב השחורים בארה"ב). כך שייח' אחמד יאסין מצהיר, עוד טרם הקמת חמאס, שפיתוחה הדתי של החברה יושלם רק עם השתתפותן של הנשים. בן-שטרית מדגישה את הדמיון בין אופני הפעולה של המתנחלים, ש"ס, התנועה האיסלאמית בישראל, והחמאס בעזה ובגדה – כולם מגייסים נשים לפעילות שלהם, אבל מעסיקים אותן בעיקר באינדוקטרינציה דתית, בהאדרת התפקיד המשפחתי המוטל עליהן, ובהדרתן ממוקדי הכוח של הארגונים שלהם (118-119). אבל יוצאות-מן-הכלל המורדות בנורמות מופיעות בכל קבוצה כזו, והרצון ההגמוני לגייס נשים מוביל גם לאתגור ההגמוניה בדמותן של נשים התובעות שותפות מלאה (ומוצאות עצמן בחוץ). בהקשר הזה, בן-שטרית מזכירה שתי נשים שעברו בחינות הסמכה כדיינות בבתי-הדין השרעיים, וממילא היו חברות בארגוני נשים פמיניסטיים ולא בחמאס, ולכן קיבלו את מינויין לא מהחמאס, אלא מהרשות הפלסטינית החילונית (78).

בסיכום הספר, בן-שטרית משרטטת את המורכבות התיאולוגית-אידיאולוגית שניצבת מול פמיניסטיות דתיות. לאורך רוב הספר מצטיירת הדרישה לשוויון כשאלה פוליטית של כוח: שלילת הפריוולגיות המגדריות של הגברים כדי לפנות מקום לשיתוף נרחב יותר של נשים. אבל עוד לפני השאלה הפוליטית עומדת השאלה האידיאולוגית: מדוע נשים צריכות להיות שוות לגברים? את השאלה הזו קל לבסס במסגרת-חשיבה חילונית, כי האישה, בדיוק כמו הגבר, היא אינדיבידואל שתובע ריבונות על חייו ואחריות על מעשיו. אבל אידיאולוגיה דתית שוללת מלכתחילה את הרעיון של היחיד הריבוני, וכך נשמט לכאורה יסוד הדרישה לשוויון. אם הריבוניות היא פיקציה, וכל אדם משועבד לסמכות גבוהה יותר, יש בזה כדי להצדיק גם את הכפפת האישה לרצון הגבר. הבחירה המפתיעה בשאלה הזו במוצאי הספר, מעשירה את הדיון שלו, ומוסיפה שיכבה נוספת של מורכבות, בהצבת המתח בין הרטוריקה והתיאוריה האידיאלוגיות, המשותפות לשמרן הדתי בהקשרים שונים, לבין הפרטיקה הדכאנית של ההגמוניה, גם בצמתי הצטלביות בהם מדובר בהגמוניה חלקית המתקיימת בו-זמנית כמיעוט שנמצא במאבק עם הגמוניה אחרת (המתנחלים, ש"ס, ישראלים פלסטינים, ופלסטינים מהשטחים).

 

Ben-Shitrit, Lihi. Righteous Transgressions: Women's Activism on the Israeli and Palestinian Religious Right. Princeton and Oxford: Princeton University Press, 2015.

 

 

 

עגלת חינם

אף ששנים חי בלוס אנג'לס, מקפיד לחזור לארץ בכל מערכת בחירות. ב-2001 הרגיש בזבוז במיוחד, לבוא ולהצביע לאדם אחד, ובידיעה שאין אפילו תקווה קלושה שהבחירות הבאות יהיו ארבע שנים לאחר מכן. ומצד שני, שרון מול ברק. לא היה רגע גורלי מזה. הוא ידע שאם ייכנע לייאוש, לפחד מפני בזבוז, הוא לא יסלח לעצמו כששרון יגיע לראשות הממשלה ויפתח במלחמה שנייה בלבנון. שרון ליד הגה השלטון יהיה אסון של ממש, אמר לעצמו. גם זה הבל ורעות-רוח הוא חשב עכשיו לעצמו, כשחיכה למזוודות על המסוע בנתב"ג.

הוא האמין שאחרי הפרישה של בגין יהיה סיכוי להחזיר את המערך לשלטון, הוא האמין שאחרי רצח רבין אפשר יהיה להשאיר את המערך בשלטון, ולהמשיך בתהליך השלום, למרות האכזבות. הוא כבר לא מאמין שאפשר להחליף את השלטון, והפעם אפילו הפתק הקבוע שלו לא מבטיח לו זאת: שנתיים להרצוג, ושנתיים לרביזיוניסטית בת רביזיוניסט.
אבל הוא תמיד חוזר, כמו בבלדה שהוא מרגיש שנכתבה עליו, ותמיד מצביע באותו פתק, לאותה מפלגה שאבא שלו תמך בה, וסבא שלו תמך בה, לפני שהיו לה שלוש אותיות, ולפני שהייתה מדינה. תמיד א', תמיד בראש, גם כשהעם מסרב לתת לה את הגה השלטון ומסרב לראות מה טוב בשבילו.

בטקס מוכר לעייפה הוא מנהל עם נהג הטקסי את השיחה הקבועה: לא, הוא חי בחו"ל; כן, הוא חזר בשביל להצביע. טוב, הוא יגיד לו למי, אבל בתנאי שהוא ממשיך את הנסיעה. למה, יש לו משהו יותר טוב להציע? והנהג שוב אומר ביבי, כאילו שזו דרישת סף למקצוע, רק החליפו את הבגין בביבי מתישהו. אבל בכל זאת משהו שונה מבצבץ מבין ההצבעה המסורתית שלו. הוא לא מגן בלהט על ביבי, הוא לא מדבר על איראן, או חמאס, או אפילו דעאש, האיום התורן. הוא די מאוכזב מביבי, אבל – זה מה יש. הוא יצביע לו, אבל בלי שום תקווה.

פתאום, נהג המונית הזה מזכיר לו בדיחה מהספר של דרויאנוב. לסבו היתה המהדורה הארצישראלית הראשונה בשלושה כרכים, והוא זוכר איך כל פעם שהיה רואה אותו קורא בו הוא היה אומר שלא בכדי יצא הספר בשלושה כרכים, כי "זה התנ"ך האמיתי שלנו," והרעים בקולו במילה תנ"ך.

הבדיחה היא על חשבון עוניים של המלמדים (במלעיל) בחדר (במלעיל), שששים לכל הזדמנות שנקרית בדרכם לקבל מתנת-חינם:


מצאו למלמד, שירד מעיירתו ליריד הגדול שבכרך הסמוך. אמרו לו:
מלמד, מה עניינך ליריד?
החזיר המלמד:
מי יודע, שמא תימצא לי עגלה של-חינם לחזור? [547]


הוא חוכך בדעתו אם לספר את הבדיחה לנהג, ועוצר בעד עצמו. משנן אותה כלשונה עוד פעם בראשו, ומחניק גיחוך שעולה בו.

 

 

— 

על מנהיגות טלוויזיונית

לקראת ובמשך הביקור של הנשיא אובמה דובר רבות על רצונו לפנות לעם ישירות, "מעל ראשי המנהיגים", אך חידוש היחסים עם טורקיה שהוכרז מיד עם תום הביקור העיד שהדברים שאמר ישירות לעם והדברים עליהם שוחח עם ראש-הממשלה לא היו זהים. קיים פער עמוק בין מלל התכסית שמנהיג מציג לציבור לבין המהלכים הפוליטיים המתבצעים בחדרי-חדרים, ואף שלא פעם הפער הזה גלוי, כפי שאירע עם תום הביקור, מעדיף הציבור לצפות ולדמות שהפוליטיקאים מדברים אליו ישירות וגלויות. בצד זה ממשיכה להתקיים דעה מוסכמת ש"כל הפוליטיקאים שקרנים". המתח בין השתיים מתפרש, בין היתר, בכזב הבסיסי שכל אחת מהדעות נשענת עליו.

המתח הזה גם אחראי להבדלים הקיצוניים בין ייצוגים שונים של מנהיגים פוליטיים על המסך. ראש וראשון להם הוא ג'ים האקר, השר שהפך לראש-ממשלת בריטניה בסדרה "כן, אדוני השר". האקר נע בין הרצון שלו לשנות מדיניות ולקדם חידושים שייטיבו עם הציבור לבין החשש מצעדים בלתי-פופולריים שיגרמו לבוחריו לפנות נגדו. לא-פעם הוא איננו מודע לכוחות שפועלים ברקע כדי לסכל את תוכניותיו, בראשות המזכיר שלו, עובד המדינה סר האמפרי. כל פרק מסתיים כשהאמפרי אומר "כן, אדוני השר" (ואח"כ "ראש הממשלה"), אבל ההסכמה הזו מעידה כמעט תמיד שהוא הצליח לתמרן את אדונו לבחור בדיוק את מה שרצה. במספר פרקים יש מעין תיקו, שבו גם האקר מצליח לקבל לפחות חלק ממה שרצה, למעט הפרק האחרון בסדרה (המקורית, טרם ראיתי את הסדרה החדשה שהחלה השנה) שבו האמפרי מועד בלשונו בתוכנית רדיו, והאקר מצליח להשתמש בטעות שלו כדי להכפיף את האמפרי לרצונו.

העובדה שרק בסוף הסדרה מצליח האקר ללמוד את העולם הפוליטי על בוריו כדי לנצח את האמפרי משקפת את התפיסה הפסימיסטית שביסוד הסדרה: אין זה משנה מה הבוחרים רוצים, גם כשהפוליטיקאים רוצים לערוך שינויים, מבנה השלטון הבריטי מקדם שמרנות, והתחלופה הרבה של הפוליטיקאים אינה מתירה להם זמן ללמוד את כללי המשחק. הדמות של האמפרי מגלמת את שני היסודות של השמרנות: מצד אחד, השמרנות שלו היא אידיאולוגית במובן ערכי אמיתי. הוא מאמין שההייררכיה החברתית משקפת ערכים נעלים ומייצרת תרבות הראויה לשימור, ושההמון מהווה סכנה לערכים ולתרבות. מצד שני, האידיאולוגיה הזו היא גם כלי בידי בעלי-הכוח לשמור על מוקדי הכוח שלהם. ההלימה בין הערכים האותנטיים לפעולת שימור בסיס-הכוח הופכת את האמפרי לפוליטיקאי הטלוויזיוני הטוב ביותר, למרות שלכאורה הוא איננו פוליטיקאי כלל.

בניגוד להאקר טוב-הלב אם כי חסר עמוד-השדרה, עומדת דמותו של פרנסיס ארקהארט בסדרה בית-הקלפים. הסדרה נפתחת בהיותו מצליף המפלגה, וכשהוא איננו מרוצה מהתפקיד שהועיד לו ראש-הממשלה הנבחר, הוא זומם מזימה משוכללת להפיל את ראש-הממשלה ולהחליפו. הסדרה הראשונה בטרילוגיה מסתיימת בזה שהוא רוצח עתונאית עמה ניהל רומאן ושסייעה לעלייתו, כשהיא מתחילה לגלות את קצה הקרחון של הדם שנמצא על ידיו בדרך לפסגה. ארקהארט נוסע במכונית השרד לארמון בקינגהם לקבל את כתב המינוי, ומדחיק את השאלות על הרצח של מתי בשלילה חוזרת ונשנית, מקפיאת-דם. הציניות של האמפרי התחלפה כאן פעמיים: לא רק שמרן חביב, אם מאובק משהו, אלא תאוות-כוח עירומה, חפה מכל ערך ונעדרת כל רסן מוסרי. בהמשך הטרילוגיה, מעלליו של ארקהארט יתפתחו למאבק על כוח מול המלך, בן-דמותו של הנסיך צ'ארלס, שם לכאורה מבצבץ הקפיטליזם הערכי של ארקהארט, אך יש להבחין בינה לבין השמרנות האידיאולוגית של האמפרי. תפיסה המשבחת את עליונתו המוסרית של המעמד השליט לא תמצא מקום אצל ארקהארט, הרואה את כולם מושחתים כמוהו, ואם לא – שוטים שנועדו להכשל. הוא איננו בטוח היכן עומד המלך החדש, אבל כשהוא מצליח להדיח אותו הוא מקבל את תשובתו. בחלק האחרון, עברו הצבאי חוזר לרדוף אותו, מציג בפני הצופים נקיפות-מצפון שמאירות את הדמות שלו בפן נוסף, ומעורב בשחיתות פוליטית לטובת כיסו האישי.

בין האקר לארקהרט עומד הנשיא בארטלט, מן הסדרה האמריקאית "הבית הלבן". בארטלט איננו תמים כמו האקר, אבל איננו מושחת כמו ארקהרט. בניגוד לשתי הסדרות הבריטיות שמציגות עמדות אפשריות, כל אחת מהן מוקצנת במובן כלשהו, ביחס לדמות הפוליטיקאי, בארטלט הוא נשיא כפי שראוי היה שיהיה, כזה שאין בנמצא. הסדרה איננה אומרת זאת, וזה פגמה. היא מציגה אותו כפי שנשיא יכול להיות, ואולי יש צופים שמתפתים לחשוב שכך הוא באמת. נקודות הדמיון בין הנשיא סנטוס שיורש את מקומו (הנשיא ההיספני הראשון של ארצות-הברית), לבין בראכ אובמה אינן מקריות, אך כשצופים בסדרה יש לזכור שהיא הסתיימה בטרם אובמה התמודד. במילים אחרות, לא הסדרה חיקתה את המציאות. אולי אפשרה אותה. בארטלט הוא חתן פרס נובל לכלכלה, קתולי אדוק (השני מזה קנדי, כביכול) ודמוקרט. הוא נשיא חריף ונחוש, שמביא בחשבון את השיקולים הפוליטיים להמשך תפקודו, אבל נאמן לערכיו ולמחוייבתו לבוחריו ולשינוי המציאות לטובה בתקופת הכהונה שלו. בין היתר, הוא פותר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היוצרים ידעו שנשיא מושלם כזה איננו בנמצא, ולכן נתנו לו פגם: בארטלט סובל מטרשת נפוצה, והוא הסתיר את המידע הזה מן הציבור בזמן הבחירות ובזמן הכהונה, בעזרת אשתו הרופאה. פיתול העלילה הזה איפשר לטפל בנשיא שמשקר, ובאופן שבו נשיא צריך לומר אמת כשהיא מתגלה, כתגובה לפרשת לוינסקי של קלינטון. אבל הפגם הוא כזה שאיננו מטיל דופי בבארטלט. הוא עודנו איש משפחה נאמן, הוא בוודאי איננו גנב או רוצח כמו ארקהארט. הסתרת מצבו הרפואי הייתה משגה ואולי אפילו עבירה, אבל היא נעשתה רק כדי לתת לאמריקה את הנשיא הכי טוב שאי-פעם היה או יהיה לה. בצד הביקורת על האידיאליזציה של הנשיא בסדרה, יש לשבח אותה על ההתמודדות הטובה ביותר עד כה עם הצורך לאזן בין גלריית דמויות קטנה יחסית, שתאפשר לצופים לעקוב אחרי כולן, לצד ייצוג ההמולה והפמליה הרחבה של הנשיא. הקונסטלציות הקאמריות של "כן, אדוני ראש הממשלה" או "בית הקלפים" הן כמעט מגוחכות לפעמים, כשהצופים מתבקשים להאמין שכל ענייני המדינה מוכרעים בפגישות של לא יותר משלושה אנשים. מכשול דומה קיים גם בסדרות "בורגן" ו"מדינת צללים מדינה סודית" (Secret State).

ב"מדינה סודית" (אינני יודע אם הסדרה שודרה בארץ, ואם כן, איזה שם ניתן לה ואשמח לתקן לפי השם שבו שודרה תודה לאורן על המידע) ראש-ממשלת אנגליה דוקינס מגלה קונספירציה שבה חברה כימית אמריקאית קשרה קשר להתנקש בקודמו, ומכסה על אסון במפעל שלה באנגליה. היחסים המורכבים בין תאגידים בינלאומיים לבין מנהיגי המדינות המארחות אותם הם בהחלט נושא ראוי לדיון ומחשבה, כולל בייצוג תרבותי וטלוויזיוני, אבל גם כאן הסדרה בוחרת להציג ראש-ממשלה שאיננו בנמצא. פעם אחר פעם מאיימים גורמים רבי-כוח על דוקינס (נציג התאגיד, מנכ"ל בנק בריטי גדול), ובכל פעם דוקינס מגלה בציבור את האיום (מבלי לחשוף את זהות המאיים), ומדבר אל הציבור ישירות, בטוח שציבור הבוחרים יגבה אותו בקולותיהם לפעול בעד האינטרסים שלהם ונגד בעלי-ההון הציניקנים. אין בנמצא מנהיג כזה, אך אולי המציאות העצובה יותר שיש להכיר בה, היא שאין בנמצא ציבור כזה. הציבור אולי מייחל למנהיג שידבר אליו ישירות וגלויות, אך גם מטיל במנהיגים דופי, מפקפק באמינותם, וממהר לצרוך סיפורים על פגמי המנהיגים כבני-אדם, מבלי לתמוך באופן עקבי במנהיג שמבטיח להגן על האינטרסים של הציבור.

מערכת היחסים הזו גם מקשה על המשולש דרכו המנהיג מתווך אל הציבור, עם התקשורת בתור הכלי השלישי. כל אחת מהסדרות האלה מקדישה תשומת-לב לתקשורת, כאשר חלקה של התקשורת גדל כרונולוגית: ב"כן, אדוני השר" היא הפחותה ביותר, ואולי יש בזה עדות כלשהי על כך שתרבות הספין שאנו מצויים בה מותירה אותנו בתדירות גבוהה מדי בשיח-על (מטא), על מה הפוליטיקאים רוצים שנחשוב, במקום על הפוליטיקה עצמה. יש בזה משהו מעייף, לא רק תרבותית אלא בעיקר פוליטית, כאשר השיח על הדימויים תופס מקום שווה, אם לא חשוב יותר, מאשר השיח על התכנים עצמם (והפוסט הזה הוא, כמו תמיד, חלק מהבעייה, לא מהפתרון). גם בייצוג המשולש הזה "בורגן" הייתה הכושלת ביותר, ואני אומר את זה בצער, כי היה פוטנציאל עצום בסדרה שעוררה עניין בינלאומי למרות שהיא איננה דוברת-אנגלית, וחשפה את הצופה לתרבות שלטונית שכמעט אף-פעם לא נמצאת בחדשות (בתקשורת הישראלית או האמריקאית, אותן אני צורך). העובדה שתפקיד ראש-הממשלה ניתן לאשה גם הוא היה חידוש מרענן. כמעט תמיד, כשיש צורך להעביר מסר, או לסובב איזשהו ספין, ראשת-הממשלה ניבורג הולכת לאותה תוכנית אקטואליה, נשאלת שאלה אחת על-ידי אותה מגישת חדשות, שממהרת לסיים את הראיון כשראשת-הממשלה סיימה להעביר את המסר. אפשר היה לפתור זאת על-ידי כניסה לראיון באמצעו, או מעבר לתמונה הבאה מבלי שהראיון הסתיים, אך ב"בורגן" כמעט תמיד הראו את המראיינת פותחת וחותמת את הראיון עם ראשת-הממשלה בזמן בלתי-ריאלי לראיון שכזה.

ראשת-הממשלה ניבורג היא ערכית, אך לא כמו דוקינס. היכולת שלה לתמרן בין הערכים שלה למציאות הפוליטית מזכירה את בארטלט, אך חוסר-הנסיון שלה והטעויות שלה מזכירים את האקר יותר מאת בארטלט, ומעניין לראות ייצוג דרמטי למנהיג נוסח האקר הקומי. לגלריה הזו של מנהיגים יש להוסיף את פרנסיס אנדרווד, העיבוד האמריקאי של פרנסיס ארקהארט בגילום מצויין של קווין ספייסי. הופתעתי לגלות שהעיבוד האמריקאי מוצלח יותר מן המקור הבריטי (לפחות נכון לעונה הראשונה): הדמות של אנדרווד מוצגת כמורכבת עם חולשות ורגשות לצד השאפתנות (הרצחנית) שלו כבר מההתחלה, ועיצוב אשתו מעניין הרבה יותר מהדמות השטוחה של אשתו של ארקהארט שמניעיה נותרו כמעט תמיד סתומים. אולי אלה סימנים לתקופה אחרת, לצופה מתוחכם יותר, או שמא לצופה שבע יותר. אבל זהו גם ייצוג הכרחי מכיוון שיש מנהיגים שאחראים על הוראות-דמים, ותמיד יהיו להם צדדים אנושיים, אפילו כאלה שעשויים להתחבב, וכל עוד דמות המנהיג השאפתן-ציניקן מוצגת כרשע טהור, קשה יהיה למצוא לה מקבילה ריאליסטית.

נקודה זו מביאה אותי לשאלה שאין לי תשובה עליה, אבל היא החשובה ביותר בדיון הזה, והיא שאלת התפקיד הפוליטי של הייצוג התרבותי. עניינם של היוצרים איננו העניין שלי. יש לקוות שהם רוצים לבטא את עצמם, להעביר מסרים ורעיונות, אבל גם אם כל רצונם הוא ליצור שעשוע מבדר שיגרוף עבורם רווח נאה אין זה משנה. הסדרה נוצרת ממניעים מסויימים והיא מתחילה להניע השלכות פוליטיות שצריך לחשוב עליהן. כבר תהיתי אם הייצוג האידיאליסטי של בארטלט מעודד תביעה להעלאת הרמה בפוליטיקה האמריקאית, כך שהציבור רוצה שיהיה לו נשיא דמוי בארטלט, או שמא היא משמשת חומר-הרדמה, המאפשר לציבור להאמין שכבר עתה הוא מונהג על-ידי נשיא דמוי בארטלט. כיוצא בזה אפשר לחשוב גם על הייצוגים השליליים: האם דמות רצחנית כמו ארקהארט מעודדת סלידה מן הפוליטיקה, או שמא הצופים עשויים למצוא מרגוע בכך שלפחות לא נראה שראש-הממשלה שלהם רצח עיתונאים במו ידיו.

ראש-הממשלה הישראלי הראשון שנראה על המסך היה, אם אינני טועה, יצחק רבין ב"מבצע יונתן" של מנחם גולן שכלל צילומים של רבין ופרס (שצולמו – שוב, אם אינני טועה – במיוחד לכבוד הסרט) אך מבלי שהם ישחקו בסרט, והקטעים מוקרנים ללא שנשמע קולם. הסדרה "ילדי ראש הממשלה" עוסקת, כפי ששמה מעיד, בדרמה של משפחתו של נושא המשרה, ואיננה מתמקדת בשרטוט דמותו הפוליטית של ראש-הממשלה. אבל גם כך הבחירה ברמי הויברגר לא הייתה מוצלחת. הויברגר יכול להיות שחקן דרמטי מוצלח, אבל דווקא לסדרה שזה עיסוקה הוא מביא אתו גם את המטען של החמישייה הקאמרית וגם את השתתפותו בתשדירי בחירות, ובכך מוסיף עוד יותר לתחושת הפרודיה על ראש-ממשלה, שקיימת ממילא גם בטקסט ובעיצוב הדמות ואיננה הולמת סדרת דרמה. במילים אחרות, העם כמה לראש-ממשלה שלא נראה כמו בדיחה על חשבונו של נתניהו, במציאות ובטלוויזיה. "הבית הלבן" ייצגה ראש-ממשלה ישראלי בפרקים שעסקו בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל הייצוג הזה מעיד יותר מכל על האופן המוזר שבו האמריקאים תופסים את ישראל. יוצרים יהודים ונוצרים כאחד אינם מסוגלים להניח לעובדה שזו מדינה יהודית, ולכן הדבר החשוב ביותר הוא להראות את ראש הממשלה מקדש את היין ומברך על הלחם, משל הייתה זו סצינת קבלת השבת ב"כנר על הגג". לפחות שם בחרו בשחקן ישראלי שיודע עברית (הערתי על הבחירה ההיא כאן). ב"בית הלבן" בחרו בשחקן גרמני, ארמין מילר-שטאל, לקדש את היין ולהקים מדינה פלסטינית. אם "הבית הלבן" הטרימה את עלייתו של אובמה בייצוג מועמד צעיר היספני רהוט, "פולישוק" הישראלית הייתה קדימונים שנועדו להכשיר את הקרקע לעלייתה של "ארץ חדשה" שהתרסקה בבחירות האחרונות. פוליטיקאי נחוש, נאמן לערכיו, נבון ומתפשר טרם נראה על המרקע הישראלי, אבל הציבור לא רוצה פוליטיקאים שיאמרו לו שכל הפוליטיקאים הם שקרנים. זה חומר לסאטירה, אך מהפוליטיקאים עדיין יש ציפייה להבטחה כנה לשינוי.

התחנה הנוכחית היא אולי המפתיעה ביותר, כשדמות טלוויזיונית, אם כי בלתי-בדיונית, מגיעה היישר אל שולחן הממשלה. יאיר לפיד מתעקש שלא לשחק את הדמות שלוהק אליה. יש מי שיזכור את הערב הראשון בו הגיש את המהדורה המרכזית בערב שבת. הוא פתח ואמר: "שלום, אני יאיר לפיד ויש לי עניבה," רוצה לומר שכפו עליו את הרשמיות בשם חשיבות המהדורה אבל הוא נותר אותה ג'ני מהשכונה. כך גם עתה. אנשים שמתייחסים ברצינות לפוליטיקה, ובייחוד לסוגיות של כלכלה וחברה, מוטרדים, ובצדק, מן ההתייחסות הפומבית הקלילה של לפיד לתפקיד החדש. רועי רוטמן גינה את הטון ואת המילים שלפיד בורר כשהוא מתאר את האופן שהוא ניגש למשרתו החדשה. קרן נויבך ביקרה את השימוש בהודעות פומביות בדף פייסבוק או באתר מפלגה, במקום בהודעות רשמיות מלשכת שר האוצר. הדמיון שלפיד מוצא בינו לבין משה רבנו לא הרגיז אותי. כדי להתרגז יש לחשוב שמשה היה דמות היסטורית, שידוע לנו עליו משהו ממשי, ושהוא באמת היה שונה מכל אדם שאי-פעם חי או יחיה. החלק הראשון מוטל בספק גדול, אבל אפילו אם היה משה האיש, ספק אם ניתן ללמוד מן המקרא על אופיו האמיתי, על חולשותיו ופגמיו, כמו גם על יתרונותיו. ההשוואה לדמות מיתולוגית איננה מגונה. היא מגוחכת. אם לפיד היה משווה את עצמו לזאוס, אלדין או כיפה אדומה, אנשים לא היו מתרגזים על היוהרה שלו, אלא על הגיחוך שלו. או לבארטלט, דרך אגב. התגובה הנרגזת מעידה שמפלגתו של לפיד ממשיכה להעמיק את המחוייבות למקורות כעובדות היסטוריות.

אך אלה שיתרגזו על היוהרה שלו, או יסלדו מהעממיות המעושה שלו, אינם קהל-מצביעי לפיד. לפיד מחוייב להמשיך בקול בלתי-רשמי משום שזה מה שבוחריו רצו. הם רצו פוליטיקה חדשה, אך זוהי סיסמה ריקה מתוכן, שאין לה שום משמעות במשרד האוצר, או במשרד החינוך, או במשרד הבריאות. הדבר היחיד שבו הפוליטיקה החדשה יכולה להתבטא היא בזה ששר האוצר נבחר לפי לייקים בפייסבוק ומספר על מה שהוא קורא לפני שהוא נרדם, ועד כמה כל הנושא של כלכלה משעמם אותו. החפיפניקיות הזו תשרת אותו היטב כשהוא יודיע על קיצוצים. בוחריו יאמינו שהוא באמת לא רצה, ובאמת לא יודע איך למנוע את זה. הוא נרדם בנסיון למצוא פתרון.

אבל זוהי רק חזות. זה עדיין יאיר לפיד מהטלוויזיה עם העניבה. בפועל מדובר באידיאולוג שמרן שמאמין שהמעמד שהוא משתייך אליו ראוי לשלוט. גירסה ישראלית של האמפרי, אם תרצו, אבל עם פחות ציטוטים בלטינית ויותר ציטוטים של מארק טווין. לכן, אין גם לצפות שהוא ישחרר את אחיו העבדים, כפי שמשה עשה.

אינני יודע אם יגאל סרנה טועה, או שהוא גם משחק את המשחק, מחזק את האמינות של לפיד בציירו אותו כאחד האדם, איש חביב שאפשר לדבר איתו במסיבות אצל עפרה שטראוס בגינה. בכל מקרה, זה משחק שקשה לשבור: המבקרים את יאיר לפיד נתפסים כטרחנים וחשדנים, ומעמיקים את האהדה בקרב הקהל שלו, שבסך-הכל רוצה מנהיג חייכן שמדבר אליהם ישירות בפייסבוק ודורש מהם כמה שפחות מחשבה.

ברומאן הראשון של קורט וונגוט, Player Piano (למיטב ידיעתי טרם תורגם לעברית) מחליטים להעביר את ההצבעה הדמוקרטית לידי מחשב, שמשקלל את כלל רצונות הבוחרים ובוחר באדם הפופולרי ביותר, ובכך מדלגים על הטירחה שבקיום בחירות. המחשב גם מקבל את כל ההכרעות המדיניות. המחשב בוחר בשחקן הוליוודי יפה-תואר. כשוונגוט פרסם את הרומאן רונלד רייגן עוד שיחק בסרטים, והעלילה נראתה כבדיון סאטירי משובח:

פתאום הוא הבין שממש כפי שהדת והשלטון הופרדו לישויות מובחנות לפני מאות שנים, עתה, הודות למחשבים, הפוליטיקה והשלטון חיו זו לצד זה, אך בלי שום נקודות ממשק ביניהם כמעט. הוא בהה בנשיא ג'ונתן לין ודמיין בבעתה איזו מין מדינה הייתה זו כשכל אידיוט ארור, ממש כמו היום, יכול להיהפך לנשיא, אך כשהנשיא באמת היה צריך לנהל את המדינה!

ייצוגי פוליטיקאים בסדרות טלוויזיוניות משתקפים כמו מבעד למסננת כפולה. אלה ייצוגים אמנותיים של אנשים שרוב פועלם ידוע לנו דרך ייצוג ופרשנות בעצמה, בתיווכה של התקשורת. השטחת הפוליטיקאי לשאיפות קצרות-טווח נטולות-ערכים משותפת לייצוגים הבדיוניים ולפרשנות הפוליטית בתוכניות האקטואליה. בתפקידו החדש, לפיד מכניס את הפוליטיקה לאולם מראות, שבו הייצוג התקשורתי שלו משתקף מבעד לדמות התקשורתית שהוא בנה לאורך שנים, וששניהם יחד מציגים איש פשוט ואולי אפילו תמים, שלא מבין כלום בפוליטיקה. העובדות, עד כה, מצביעות אחרת.

 

לקריאה נוספת:

  • Wodak, Ruth. “The Glocalization of Politics in Television: Fiction or Reality?” European Journal of Cultural Studies 13.1 (2010): 43-62.
  • Phalen, Patricia F., Jennie Kim and Julia Osellame. “Imagined Presidencies: The Representation of Political Power in Television Fiction.” Journal of Popular Culture 45.3 (2012): 532-50.
  • Richardson, Kay and John Corner. “Assessing Television’s ‘Political Dramas’.” Sociology Compass 6.12 (2012): 923-36.

 

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה