מי גודע כל נסיון לשלום

קובי ניב כותב בעקבות צפייה בסדרת התעודה "הגורם האנושי" שהציונות הדתית היא המכשול העיקרי לשלום בין ישראל והפלסטינים:

"העובדות הן, והן מוכחות שוב ושוב בכל רגע, שאם לא נעצור בעד "הציונות הדתית" – היא תמשיך ותגדע ותקטע כל ניסיון לשלום, לחיים משותפים ולחיים בכלל בארץ הזאת. וזו, סכנה קיומית."

דומני שאין אלה עובדות, אלא פירושן, ואנסה להציע פירוש משלי, הנסמך גם הוא על עובדות. הסדרה "הגורם האנושי" היא יצירה משובחת מאת דרור מורה ונועם שיזף. מורה כבר הביא קולאז' של מתוודים בעבר, בסרטו "שומרי הסף" ונועם שיזף הוא מטובי העתונאים בזמננו (בהקשר של ימים אלה, אני ממליץ בחום על מאמר שלו החוזה את דרכו של בנט לראשות הממשלה. אני לא חולק את הערכתו לגבי פינוי התנחלויות, אבל הפרופיל של בנט שהוא משרטט מאיר עיניים). טוב להיזכר ב"שומרי הסף" גם בזמן צפייה ב"הגורם האנושי". מורה ושיזף מאפשרים למרואייניהם להציג את גרסתם, כמעט ללא התערבות, גם כשהם חושפים עצמם כעד לא מהימן. באחד מרגעי השיא של הסדרה מורה לוחץ מעט על דניס רוס, מנסה לגרום לו לראות את האופן שבו הוא איננו נייטרלי כיהודי-אמריקאי המתווך בין ישראלים לפלסטינים, ואי-הנוחות של רוס באותו רגע מקפלת בתוכה מורכבות מרובת-שכבות על מקומם של יהודים במסדרונות הכוח בארצות-הברית, על עמדתו של הממשל האמריקאי במזרח-התיכון באופן כללי, ועל העמדת-הפנים הקשורה בשיחות השלום הללו.

המפתח לאבחון אי-מהימנותם של העדים, לדעתי, נמצא כשהם מספרים על שיחות השלום עם סוריה, על אותו פתק שרבין הפקיד אצל דניס רוס שבו התחייב לסגת מהגולן למען שלום. את האמת אינני יכול לדעת, כמובן, אבל הסיפור הזה איננו אמין בשום צורה. כאדם שאיננו עוקב באופן מקצועי אחר הסכסוך ושינויים גיאו-פוליטיים במזרח-התיכון, דבר אחד ברור לי באופן פשוט מאוד, דרך התבוננות על תולדות הסכסוך עם מצרים. שליט ערבי יכול לכפות על ישראל הסכם שלום, גם כשהיא איננה מוכנה לו. כמו סאדאת בשעתו, חאפז אל-אסד יכול היה, לו באמת רצה בשלום, להודיע בראיון לרשת שידור אמריקאית או אירופאית, שהוא רוצה בשלום ומוכן אפילו לבוא לירושלים לשם כך. הוא היה זוכה להזמנה בכנסת, אומר שהוא מעוניין בשלום, ואחרי מו"מ כזה או אחר, היה מקבל את כל רמת הגולן לידיו. הדרישות המוגזמות שהעלה בימי שלטונו של אהוד ברק, לכאורה, היו יכולות להיות לא יותר מהמו"מ הסופי על טאבה, שבסופו ישראל ויתרה גם על הפיסה הקטנטנה הזו שעוד הותירה לה בסיני.

אסד בוודאי ידע זאת. העם היושב בציון השתוקק לשלום עם שכנותיו (עניין שונה הוא הפלסטינים, כפי שארחיב להלן), ולא היה מסרב למנהיג ערבי שמגיע לירושלים. אסד גם ידע מה ארה"ב משלמת למצרים בכספי סיוע תמורת השלום עם ישראל, ויכול היה לבקש ליהנות מסיוע כזה לעצמו. רבין, פרס, נתניהו, ברק, וגם דניס רוס – כולם יודעים את מה שאני יודע, את מה שהשכל הישר יבהיר לכל ישראלי: אם שליט ערבי רוצה בהסכם שלום, כל שעליו לעשות הוא להצהיר זאת באנגלית, בירושלים, וישראל תתן את שנדרש. אינני אומר בתמימות שממשלת ישראל כל-כך חפצה בשלום שהיא תשלם כל מחיר. אני אומר שהלחץ הציבורי יהיה כזה שאף ממשלה לא תוכל לסרב לו.

ואם אני מבין זאת, וברור שאסד, ורבין, וברק ודניס רוס הבינו זאת, אז ברור גם שרבין לא היה צריך להפקיד אצל דניס רוס התחייבות סודית שמבטאת את המובן מאליו. איזו התחייבות רבין נתן, אם בכלל, אינני יודע. אבל אפשרות הנסיגה מהגולן איננה דורשת סודיות כזו, ובוודאי שלא הייתה מפתיעה או מכעיסה את פרס. וכשדניס רוס מספר את הסיפור הזה בפעם המי-יודע-כמה, אז ברור שהוא איננו עד מהימן, ושיש סיבה שזהו הסיפור שהוא התרגל לספר למצלמות ולדפוס, במקום סיפור אחר. כמו-כן, ברור שאסד לא רצה בשלום. אני יכול לשער שהובילו אותו שיקולים של מדיניות פנים וביצור כוחו, אבל אני יודע מעט מאוד על סוריה או על מפלגת הבעת' מכדי לומר משהו מלומד או מעניין על כך.

אך אם בהקשר הסורי היכולת של מנהיג ערבי לכפות על ישראל הסכם שלום ונסיגה נראית לי ברורה מאוד, המצב הוא שונה לחלוטין בערוץ הפלסטיני. לפלסטינים אין מדינה. מנהיג פלסטיני שיגיע לכנסת איננו שקול לשליט של מדינה. הקרבן שישראל נדרשת להקריב בשביל שלום כזה, לא רק מבחינת השטח, אלא בסוגיות רבות אחרות הוא גדול הרבה יותר. שלום בר-קיימא עם מדינה פלסטינית שמתקיימת בשכנות לישראל, בזמן שבישראל גופה כמעט רבע מהאוכלוסייה הוא פלסטיני – זהו תרחיש עתיר סיכונים שיאיים על המרקם החברתי בתוככי ישראל, שיכול לפרק ממשלה, שנושא בחובו סיכונים כלכליים שונים כמו גם איומים סמליים נכבדים (חלוקת ירושלים) ופחדים קמאים (זכות השיבה). היעדר לכידותה של החברה הפלסטינית, שמעודדת גם ממדיניות הפרד ומשול ישראלית, משמעו שיש יסוד לחשוש שהסכם שלום כזה לא יכובד על-ידי כלל הגורמים, כפי שאכן קרה בימי אוסלו.

קובי ניב משרטט תמונה פשטנית ומטעה כשהוא מייחס את שלל הבעיות הללו לציונות הדתית בלבד: הוא שוכח את הקיבוצים באזור ים המלח היושבים בשטחי 1967, את פשרת סבסטיה שתווכה על-ידי חיים גורי (לא בדיוק איש הציונות הדתית) בניצוחו של שמעון פרס (כנ"ל), את עשרות אלפי החילונים המתגוררים מעבר לקו הירוק, וכו' וכו'. נדמה שניב תקוע בדימוי קריקטורי ששורבט בימי "ניקוי ראש" כאילו המתנחלים מהלכים אימים על הממשלה ו/או מוליכים אותה שולל, ואלמלא פעילותם ודבקותם הייתה ממשלת ישראל יכולה מזמן להגיע לפשרה עם הפלסטינים. אבל גם בסדרה "הגורם האנושי" למדים הצופים שוב שגם רבין, גם פרס, וגם ברק המשיכו לבנות בגדה המערבית תוך שהם מנהלים שיחות עם גורמים פלסטיניים. לא מאחזים שהם אינם יכולים לפקח עליהם (כאילו מישהו יכול להזיז קרוואן בגדה בלי שהצבא יודע על כך), לא פעילות סתרים של קיצוניים – אלא בנייה ממוסדת מטעם הממשלה בשטח כבוש שהיא מסרבת להסדיר את מעמדו. זוהי מדיניותה העקבית של ממשלת ישראל מימי רבין בכהונתו הראשונה ועד ימינו. הבדלי ימין ושמאל הם קוסמטיים בלבד בכל הקשור לכיבוש בגדה המערבית. כמעט אפשר לומר שאילו לא היתה הציונות הדתית, כבר היתה צריכה הממשלה להמציא אותה, כדי שיהיה על מי לטפול את סירובה להגיע לפשרה עם הפלסטינים, או לכל הפחות לנהוג בהם בהגינות.

ניקוי ראש, סבסטיה

המתנחלים הדתיים פועלים מתוך אידיאולוגיה, ברובם (שוב אני מפנה למאמר שהזכרתי לעיל מאת שיזף), אבל יש קבוצות אידיאולוגיות רבות בישראל, ולא כל אחת מהן זוכה שרצונותיה יהפכו למדיניות רשמית של הממשלה. יתר על כן, פעם אחר פעם אנו נוכחים לדעת שהציונות הדתית איננה מצליחה לכפות את רצונותיה על מדיניות הממשלה. ימית, גוש קטיף, ועמונה, כמו גם קיומו של מצעד גאווה בירושלים, הכללת נשים במועצות הדתיות, ושיתוף נשים בשלטון – כולם דברים שהציונות הדתית התנגדה להם, ולמדה לחיות איתם; במידות שונות של חירוק שיניים או לפעמים בשינוי השיח עצמו, אבל בלי להט אמוני נטול-פשרות. ראש הממשלה הנוכחי, בן הציונות הדתית (כפי שקובי ניב מכנה את יגאל עמיר, כדי לצבוע את המחנה כולו בדמותו), היה מסוגל לעבוד בלי כל קושי נראה לעין עם אנשים שאפשרו את ההתנתקות מרצועת עזה, למשל. הציונות הדתית, כמו כל תנועה דתית, מגלה גמישות ופתיחות לשינויים לפי רוח התקופה ולפי הדרישות הפוליטיות המוצבות לשם שימור או הגדלת כוחה. הדבר נכון לא רק לגבי אנשים שהם מתונים או פרגמטיים בהווייתם–בין אם זה יוסף בורג, זבולון המר, או נפתלי בנט–אלא גם לגבי אלו שהרטוריקה שלהם חריפה או אפילו מאוסה דוגמת בן-גביר וסמוטריץ. בסופו של יום, הם מוכנים לפשרות ולבריתות כחלק מעבודת-יומם הפוליטית.

במקום לחפש שעירים לעזאזל שאפשר להזר ולשנוא בקלות כדי לטפול עליהם את אשמת הסכסוך, מוטב לקובי ניב לתבוע אחריות ממנהיגיו שהכזיבו, מאנשים שנשאו באחריות לא רטורית אלא ממשית, ושמעולם לא נתנו את הדין על פשעיהם. אני מדבר על אנשים כמו אהוד ברק, שכראש-ממשלה נושא באחריות למשטרה שפתחה באש על אזרחים והרגה 13 מהם, ובני גנץ, שכעת נחשב לחלק מהצד השמאלי של ממשלת הכלאיים הזו, אך כרמטכ"ל פיקד על צה"ל בזמן צוק איתן, מבצע שבו נהרגו כ-800 אזרחים בלתי-מעורבים, ע"פ הערכת הממעיט של ישראל. מדוע אנשים בציונות הדתית רוצים להרחיב את ההתנחלויות ואינם תומכים בפשרה מדינית עם הפלסטינים זו שאלה שדי קל לענות עליה. מדוע רבין המשיך לבנות התנחלויות, מדוע ברק אישר לשרון לעלות להר-הבית באחת הנקודות הרגישות ביותר של יחסי ישראל עם הרשות, מדוע בני גנץ לא הפגין זהירות גדולה יותר בשמירה על חיי חפים מפשע – אלה שאלות קשות יותר, שמוטב לניב לנסות לברר אותן, במקום לטוות מעשיות על מחנה שלום רחב, טהור כוונות, שמסוכל בידי מפלצת דמונית בשם "הציונות הדתית". העובדות, בניגוד לדבריו, אינן תומכות בתיזה שלו. לא הייתי מפליג לומר שזו סכנה קיומית, אך בוודאי שאבחון שגוי של הבעייה לא יסייע בפתרונה.

ריבונות מזונית, והקשר בינה לבין הפן השמאלני שבלאומיות

תיאור הפרקריאט והצמיתות העתידית שסיפקתי התמקד במוכר לי: הקושי למצוא עבודה קבועה, הקושי להפוך לבעל-בית, התגברות הרופפות של הבעלות על תרבות הפנאי (ודוגמה נוספת ביחס לתחבורה, שהיא מורכבת יותר כי יש צדדים חיוביים בהתגברות תחבורה ציבורית או משותפת). אף שכבר נחשפתי למושג "ריבונות מזונית" לפני שכתבתי את שתי הרשימות ההן, לא נתתי את הדעת די הצורך על השינויים המבניים בחקלאות ובתעשיית המזון שבשליטתם על הצרכים הבסיסיים ביותר של כל אדם ואדם, מחזיקים את הפוטנציאל הגדול ביותר לשינוי חברתי משמעותי שיגדיר את עלייתו וביסוסו של הפרקריאט (מעמד הרעועים) והצמיתות המשוכללת שויזלטיר רמז אליה.

למרות שבפוסט הזה אני אתייחס למובן מאוד ספציפי של "ריבונות מזונית", אני מציע לחשוב על המושג באופן רחב יותר כך שיכליל פרקטיקות של היחיד, של קהילות, של מדינות. ברמת הפרט, מבלי לגלוש לרומנטיזציות מיותרות הכמהות לשוב אל הטבע, רוב האנשים אינם יודעים כיצד למצוא את המזון הדרוש למחייתם מלבד במדפי המרכול. ודאי שאיננו יודעים כיצד לייצר את המזון הזה. סיפוק הצרכים, שהוא בהגדרתו המשימה הדחופה ביותר המוטלת עלינו, נחווה דרך שרשרת ארוכה של מתווכים, שאיננו מסוגלים להתקיים בלעדיה. אינני מציע לחייב כל אדם לדעת כיצד לייצר או למצוא מזון ללא מרכולים – זאת בדיוק הרומנטיזציה המיותרת שאני מבקש להימנע ממנה. האפשרויות הטכנולוגיות לספק את אמצעי התזונה הדרושים לאדם מבלי לשעבד את רוב האנושות לעבודת כפיים הן מבורכות בפני עצמן, אבל בוודאי שהידע החקלאי (והלקטי, ההישרדותי וכן הלאה) צריך להיות נגיש יותר ושיש מקום לעודד יותר אנשים להתנסות בחוויות חקלאיות.

לנושא הזה אשוב בפוסט נפרד. הריבונות המזונית הדחופה יותר נוגעת, כמו כל התהליכים שמובילים לעלייה גוברת במעמד הרעועים, לכוחות שוק אגרסיביים שפועלים ליצור תלות שהיא זמנית באופן קבוע בתאגידים. בעוד שהדוגמאות של תרבות הפנאי שסיפקתי נוגעות לפיתוחים טכנולוגיים חדשים, ראשיתה של בעיית הריבונות המזונית מוקדמת הרבה יותר. המונח נקבע ב-1996 על-ידי ויה קמפסינה (Vía Campesina), ארגון שקם בתגובה לחדירה מאסיבית של תאגידים אמריקאים לשוק המזון במרכז אמריקה בשנות השמונים. הדוגמה המובהקת לאופן שבו התאגידים הללו מערערים את ריבונות המזון של מדינה כלשהי היא שוק הזרעים המהונדסים גנטית, שמונעים מחקלאים להשתמש בזרעים על-ידי ריבוי והשבחה טבעיים, כפי שהחקלאות האנושית פעלה מאז ומעולם (ועל-ידי למידה מן הטבע). שינוי הזרעים לא נועד לצרכי תזונה או בריאות ותחת זאת משרת את הרווחיות של מנהלים שאין להם דבר וחצי דבר עם טבע, חקלאות ובריאות. זו גם דוגמה מצויינת לכזב הטמון בשוק החופשי, שבאורווליאניות אופיינית תומכיו גורסים שצרכנים תמיד יפעלו לטובת עצמם, ולכן הויסות העצמי של השוק הוא היעיל ביותר. בעולם הכלכלי הטובה קצרת-הטווח של בעלי המניות תמיד חזקה יותר מהאינטרסים ארוכי-הטווח של האנושות והסביבה, ולכן בחינת היעילות דרך הפריזמה הכלכלית בלבד היא המשגה הבסיסי של דרכם (שקשה להסביר אותו לכלכלנים, למרבה הצער).

השינוי הגנטי הוא נקודת קיצון שהאגרסיביות של תאגידי חקלאות הגיעה אליהם, לאחר שנים של התמקדות בכוחות שוק קלאסיים כגון הגדלת תפוקה, דרכי שיווק ותפוצה, השפעה על ייבוא וייצוא, השמדת תוצרת וכן הלאה. אני מסתייג מהלכי-רוח אסכטולוגיים וגם כאן אינני מסתכל על ההשלכות של השינויים הגנטיים הללו דרך התרחיש הגרוע ביותר, של רעב עולמי שאין להשיג בו זרעים ומזי-רעב משעבדים עצמם למונסנטו או תאגידי מזון אחרים. למעשה, מבלי להתייחס כרגע לבעיות אתיות ואקולוגיות של נסיונות האדם לרסן את הטבע, דווקא ההיפך הוא הנכון: האינטרס של מונסנטו הוא רציפות אספקה של התוצרת שלהם, אבל הקביעות הזו באה במחיר של תלות ושל אי-קביעות לכל מי שתלוי בתאגיד.

ההחלשה של הפרט על-ידי תאגידים בינלאומיים ועלייתו של מעמד חדש חובק-עולם מסמנת בעייה תיאורטית לאנשי שמאל משני כיוונים שונים: המרקסיזם הקלאסי דיבר על מהפיכה עולמית, ובעקבותיו ראו הוגים רבים בלאומיות תנועה קפיטליסטית. הקשר בין ימין מדיני לכלכלי נשמר עד היום במובנים רבים, אבל הקשר הזה מקשה על הזיהוי של הגלובליזם עם קפיטליזם שהוא בעל כוח מוביליזציה הרבה יותר גדול משל מדינות הלאום. זהו הסינדיקט של מילו בגירסה הפחות-משעשעת שלו, וכמו הסינדיקט ההוא, התאגידים הגלובליים משרתים את עצמם יותר מששמם מסגיר.

כבר בשנת 1995 מפרסם פארשד ארגי, סוציולוג מהאוניברסיטה האטלנטית של פלורידה, מאמר על ירידה גלובלית של חקלאות אותה הגדיר כדפזנטיזציה. הוא מזהה את ראשיתו של התהליך בסיום מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה, כשהתחרות בין המעצמות מעודדת תיעוש והסתמכות על טכנולוגיות, בעיקר בארצות-הברית. החל מ-1973 הוא מבחין בהאצה של הדפזנטיזציה ובצידה של תהליך העיור (והתהליך הנלווה אליו – דרורליזציה, deruralization). תאגידים צריכים יותר אנשים בערים שם הם נגישים עבורם ליצירת תלות דרך סיפוק צרכים אמיתיים ומדומים ויצירת חובות, כלכליים ורגשיים כאחד.

אין שום דבר מפתיע בקפיטליזם של הכלכלה הגלובלית, אבל יש צורך להבין את הצד הלאומי ההכרחי של תנועות המתנגדות לגלובליזם, דוגמת ויה קמפסינה ולכן גם את הסכנה שבהם. האתגר של השמאל בהקשר זה הוא לא להירתע מן הצורה ולהטעין אותה בתוכן חדש: לאמץ מרכיבים מסויימים של הגלובליזם שמאפשרים שיתוף פעולה בין אוכלוסיות עם אתגרים דומים במקומות שונים בעולם, ובאותה-עת לעודד את החשיבות שבזהות מקומית, הנשענת על תרבות ותוצרת שמיוצרת על-ידה. כשם שהקפיטליזם משתמש הן בלאומיות והן בקוסמופוליטיות כדרכים להעלאת כוחו, השמאל אף הוא צריך להיעזר בתנועת מלקחיים נגדית, מבלי להתבוסס ברעיונות פוסט-לאומיים שאין להם אחיזה במציאות או היתכנות עתידית. מסגרות חדשות ודמוקרטיות יותר לא יקומו על חורבן הלאומיות אלא תוך הכרה בה ועל-ידי אילופה.

השליטה של תאגידים במוצרי-יסוד דרך החקלאות היא כבר עכשיו חזקה מדי מכדי שאפשר יהיה להימנע ממנה. גם מי שמקפיד לקנות מזון אורגני, סחר הוגן, עם תווי תקן אידיאולוגיים שונים שמעידים שמוצר מסויים הוא נטול-כיבוש או ללא חשש סבל לבני-אדם או בעלי-חיים, לא יוכל להימנע מלשרת את התאגידים ולהיות תלוי בהם. המוצרים העיליים המתיימרים להיות נעלים מוסרית יהיו יקרים יותר, ובכך ישרתו טוב יותר את התאגידים. מוצרים נחותים, לא מבחינה מוסרית אלא תזונתית, ימשיכו לפעול את פעולתם גם הם.

האתגר האמיתי, כמו תמיד, הוא סיפוק מענה פוליטי ומשפטי הולם לבעיות שעולות מהיעדר ריבונות מזונית. פריסילה קלייס מהאוניברסיטה הקתולית בלוון פרסמה שני מאמרים (דומים מדי, למרבה הצער) שעוסקים בשאלה התיאורטית של זכויות אדם ובשאלה הפוליטית של השפעה מוסדית כפי שאלה נוגעות לשאלת הריבונות המזונית. הסוגייה של זכויות-אדם כקונסטרוקט אנושי שנעדר ממשות מחוץ להסכמה החברתית היא מרתקת, אבל נגעתי בה בהרחבה בסדרת הפוסטים על זכויות, אז אני משהה בה את הדיון כרגע.

האתגר הפוליטי הקטן הוא שמדינות שחוקקו חוקים בעד ריבונות מזונית או ציינו את הזכות אליה בחוקה (קלייס מונה את אקוודור, בוליביה, נפאל, ונצואלה) לא יפעלו ליישום של המדיניות, והחוק יישאר הצהרתי בלבד. על-פי קלייס, כיום (נכון ל-2014) ניקרגואה, מאלי וסנגל הן המדינות היחידות שאימצו בפועל מדיניות של ריבונות מזונית. היא טוענת שבאקוודור אומצה מדיניות של ריבונות מזונית לצד "המשך הגיון התיעוש והמודרניזציה" כך שריבונות המזון הופכת לרובד של חקלאות חלופית שקיימת לצד הקונבצניונלית וללא השפעה ממשית מלבד שינויים קוסמטיים. התיאור הזה העלה אצלי חשש, כמובן, שחלק מההתנגדות של החקלאים שפעילים בויה קפמסינה הוא שמרנות וחשש מחידושים טכנולוגיים. אסור לשמרנות כזו או לרומנטיזציה של עבודת כפיים להיות קו מנחה בארגונים שמתנגדים לערעור העצמאות על-ידי תאגידים, משום שכך הם נדונו לכשלון, ובבלי-דעת מעודדים את שימורו של הקפיטליזם הישן, שלא היה טוב יותר.

מתוך כך עולה האתגר הפוליטי המשמעותי יותר: מציאת נוסחות שיכולות לעבוד באופן מוסדי כדי להגן על החקלאים מהשתעבדות לתאגידים ועם זאת באופן שלא ימנעו סחר חופשי ואימוץ חידושים מועילים מבחוץ. קריטריונים ליישום מדיניות כזו צריכים לכלול את זכות היציאה (יכולתה של החקלאות המקומית להתקיים גם ללא הגורם החיצוני אחרי סיום התקשרות עמו), ושהגורם החיצוני יהיה יצרני (נגד השתעבדות לחברת החזקות). מעבר לאיזונים הללו, מדינות יצטרכו לפתח אמצעים נוספים להגן על החקלאים המקומיים על-ידי ויסות הייבוא והייצוא. גיוון של צורות התיישבות וסגנונות-חיים נראה לי חיוני למרקם החברתי כולו, כמו גם הרחבת האפשרויות להתנסות חקלאית. נחיצותו של המזון לכל צורת חיים מבהירה שיוקר המחייה איננו יכול להיות השיקול הראשי, ומובן שלא היחיד, בניסוח מדיניות חקלאית יצרנית למדינה והבניית היחסים בין החקלאות לכלל המשק והכלכלה.

 

Araghi, Farshad. “Global Depeasantization, 1945-1990.” Sociological Quarterly 36.2 (1995): 337-68.

Clayes, Priscilla. “The Creation of New Rights by the Food Sovereignty Movement: The Challenge of Institutionalizing Subversion.” Sociology 46.5 (2012): 844-60.

—. “Food Sovereignty and the Recognition of New Rights for Peasants at the UN: A Critical Overview of La Via Campesina's Rights Claims over the Last 20 Years.” Globalizations (online first).