ארבעה עקרונות חיוניים בסכסוך הישראלי-פלסטיני (משה דיין, 1981)

במהלך עיון במשנתו של משה דיין אני מגלה רבדים חדשים והפתעות, לפחות עבורי. ניגשתי אליו בחשש, ו"למדתי להפסיק לפחד," כמו שאומרים. אין לי כוונה להאדיר אותו מעל למידותיו. הפער הידוע בין המילים למעשים מקבל משנה תוקף כשאני קורא במשנתו המדינית של המצביא המובהק של ישראל. יתר על כן, לא רק בלהיטות-ההדק שהתאפיין בה, אלא גם בצדדים היוניים שלו מבצבצת הנטייה ליטול סיכונים מיותרים, שאבנר פלק ובעקבותיו (דומני) גם תום שגב הרחיבו עליה די הצורך. שלמה גזית אמר עליו פעם שבתור האחראי על הכיבוש דיין ידע לאזן בין המקל לגזר, אבל זה היה חוש, ולא תורה סדורה שהוא יכול היה להוריש. הוא לא היטיב לראות כיצד ייראה הכיבוש בלי היד המכוונת והמאזנת שלו. כמובן שאינני סומך ידי על התיאור הזה. בבואנו לדון בדיני נפשות ובזכויות אדם אין מקום לתיאור הסיטואציה כמשחק שיכול להימשך עד אין קץ לו רק יימצא מי שיתפעל את המערך באופן היאות. אני מזכיר את הדברים לא כדי להלל את דיין, אלא כדי להזכיר שמשנתו המדינית ומאמציו לשלום היו חלק בלתי-נפרד מאישיותו כמצביא. הדברים מתבררים יפה גם בארבעת העקרונות שלהלן, כאשר חופש התנועה הפלסטיני הוא נדבך של חופש התנועה של צה"ל, של כלל אזרחי ישראל בשטחים הכבושים, ובזכות התיאורטית, עם או בלי ריסונה הטקטי, להתנחל. על אף כל הסייגים שלי מדבריו, עצוב לראות עד כמה העקרונות הללו נשחקו: קשה לקרוא את הטבעיות שבה אישיות בכירה כדיין מדברת בזכות חופש התנועה הפלסטיני, ועד כמה הדברים רחוקים ממציאות ימינו.

ארבעה עקרונות חיוניים למדינת ישראל ועליהם צריך לעמוד במשא ומתן על השטחים ביהודה, שומרון, ועזה. העקרון האחד, זכות של התנחלות בכל מקום, אם כי אין פירוש הדבר שצריך, אמנם, להתנחל בכל מקום. אבל, אפילו אם תהיה פשרה טריטוריאלית והשטח יהיה מחולק בין מדינת ישראל ובין ירדן הוא צריך להיות אזור שבו חיים יחד ערבים ויהודים; צריכה להיות לנו הזכות לרכוש קרקע ולהתנחל בה.

העקרון השני – חופש תנועה. כיום, אנחנו במצב נוח בעניין זה. הערבים באים מן השטחים לישראל ללא ויזה ולא רשיון, עובדים, מוכרים וקונים, והוא הדבר לגבי יהודים. אני רוצה שגם בעתיד אוכל לקחת את הנכדים, לשבת במכונית ולנסוע לבקעת הירדן וליריחו, או לכל מקום אחר בין שיושבים שם יהודים ובין שיושבים שם ערבים. לא להיות זר בשטחים אלה, ואין לי כלום נגד זה שערבים מעזה ירגישו כך אצלנו. קראתי בסיפוק ובשמחה כי מי שגילה את חומר-הנפץ שהונח תחת אחד הדוכנים בשוק הכרמל היה ערבי מעזה. שמחתי לא רק שערבי גילה את חומר-הנפץ אלא גם על כך שהיה שותף ליהודי בדוכן למימכר ירקות בשוק הכרמל. לו היינו צריכים להשיג בעניין זה הסכם בקמפ-דייויד, שיתיר ליהודי ולערבי להיות שותפים בעסקים, לא היינו מצליחים בכך במשך עשר שנים של עבודה, אבל יהודי אחד וערבי אחד הקימו יחד דוכן בלי שום הסכם בינלאומי, כי כאשר חיים יחד אז גם עובדים וסוחרים יחד. משמעות העקרון השני היא לא להיות זרים בחלק כל שהוא של הארץ, שעם כל ההגדרות הנדושות והקלישאות היא ארץ המולדת שלנו; לא להיות זרים באף חלק ממנה.

העקרון השלישי, שהוא כמובן הראשון בחשיבותו, הוא שמירה על בטחונה של מדינת ישראל. ברצוני להציע הגדרה מדוייקת בעניין זה משתי הבחינות, גם המרחיבה וגם המצמצמת. לדעתי, צה"ל צריך להיות בעל זכות להימצא בכל מקום שהמטה הכללי ימצא לנכון, עד הירדן וברצועת עזה, כי מצבים יכולים להשתנות, אבל בשום מקרה אין הוא צריך להימצא שם כדי להתערב בחיי הערבים. מותר לצה"ל להקים מאחז על ראש גבעה מסויימת, לפטרל בשטח, לקבוע תחנות התראה על ראשי הרים, להציב יחידות שריון במקום זה או אחר, או לבצע כל מה שימצא לנכון לפי הצרכים הבטחוניים שלנו, כדי להגן על מדינת ישראל ולא כדי לומר לתושבי חלחול, חברון או שכם מה לעשות. אם תבוא תקופת שלום, נרצה, כמובן, לצמצם את כוחותינו ככל האפשר, כי זה עול כבד לשאת במעמסה הצבאית המוטלת היום על ישראל. להימצא בשטח זה דבר אחד, ולהתערב בחייהם של התושבים – דבר אחר. כשם שלאזרחים ערבים ישראליים יש חופש תנועה, כך צריך שתהיה לנו הזכות להימצא מבחינה צבאית במקומות מסויימים בשטחים; לא כדי להתערב בחיי הערבים אלא כדי להגן על מדינת ישראל המצומקת […]

העקרון הרביעי מתייחס לשאלת הריבונות [….] אינני יודע מה הפתרון לשאלה קשה זו עכשיו. לא הייתי מציע שמדינת ישראל תספח את השטחים האלה, ובשום פנים ואופן לא הייתי מסכים שירדן תספח אותם. נחיה מספר שנים יחד ואחר כך נשב, נדון ונקבע. צריך יהיה, כמובן, לקבוע גם מה יהיה המכניזם להחלטה. אבל לא מן הנמנע שהפתרון לטווח ארוך ימצא גם הוא באיזה שהיא צורה של דו-קיום. דבר זה חל במידת מה ובצורה שונה גם לגבי ירושלים בה קיימת ביסודה אותה הבעיה; בעית הדו-קיום במקום שהוא בירתנו, ושהוא חשוב לא רק לנו אלא גם לערבים. (107-109)

הספר ממנו לקוח הציטוט הוא כינוס דברים שנשא דיין בשנתיים האחרונות לחייו. כמה פעמים עולה בו שאלת חזקתה של ירדן על הגדה המערבית, והתוקף של המשפט הבינלאומי בעניין זה. נטען שרוב המשפטנים בעולם מקבלים שהגדה שייכת לירדן. הטיעונים המשפטיים שמסבכים את הדיון על גורל הגדה עוד יותר התאיינו עד זמן פרסום הספר, עת המלך חוסיין הודיע שהוא מוותר על כל תביעה לריבונות בגדה. כדאי לזכור זאת גם בהקשרים אחרים: מצב משפטי תקף ככל שיהיה, בעל קונצנזוס רחב בכל העולם יכול להתאיין בשעה של נאום, או בימים ספורים של שינוי מציאות בשטח.

 

 

ינאי, נתן (עורך). משה דיין על תהליך השלום ועתידה של ישראל. תל אביב: משרד הבטחון, 1988.

 
 
 
 
 
 

צורה ותוכן במוזיאון הלאומי לתולדות ארצות הברית

במקום הערה עכשווית וחולפת על הבחירות, הרהור נוגה על המוזיאון הלאומי לתולדות ארצות-הברית בוושינגטון. לצערי, אף כי אפשר שמוטב כך, מדובר בהרהור בלבד, ולא בסקירה, כי למרות שבשני הביקורים שלי הבחנתי בלא מעט בעיות, לא טרחתי לתעד ולרשום אותן בצורה מקיפה.

עבור אלה שלא הזדמן להם לבקר בוושינגטון, אספר ששדירת הלאום המרשימה בוושינגטון היא מלבן הנמתח לאורך כשלושה קילומטרים, בין הקפיטול במזרח לאנדרת לינקולן במערב. במרכזה ניצב האובליסק של אנדרטת וושינגטון, ופחות או יותר אנכית לו, מחוץ לשדירה, ניצב הבית הלבן, כמשקיף על הרחבה כולה. גודלה ורוחב ידיה מאפשר לאתר התיירותי הזה להימנע מתחושת צפיפות מעיקה, למרות ריבוי המבקרים, ומתאים בתור לב האומה האמריקאית ברוחב הידיים שלו, בהדרו, ובארכיטקטורה העוצמתית. משני צידי השדירה נמצאים כמה מן המוזיאונים הלאומיים החשובים ביותר, ולא רחוק ממנה נמצא גם מוזיאון השואה הלאומי. בעבר כבר הערתי על הבעייתיות והסמליות בקיומו של מוזיאון שואה שמשיק לשדירת הלאום בהיעדרו של מוזיאון שמזכיר את העבדות או את תולדות השחורים בארצות-הברית בכלל. כעת הולך ונבנה מוזיאון כזה סמוך לאנדרטת וושינגטון והוא עתיד להיפתח ב-2016.

המוזיאון הלאומי לתולדות ארצות הברית (National Museum of American History) נושא על כתפיו הדלות מספר אוספים שהתנקזו אליו מייעודו הקודם כמוזיאון לטכנולוגיה, וממוזיאון התעשייה והאומנויות שסגור לציבור מזה כעשור. אף שהוא עצמו משמש פתרון זמני למוזיאון אחר שנקלע לקשיי תקציב ותפקוד, הביקור בו מעיד שמצבו של מוזיאון זה איננו טוב בהרבה. העיצוב שלו חסר דמיון, השימוש בשטח הוא בזבזני, בנוסף לזה שהוא איננו נעים לעין, וביותר מדי מקרים התצוגה נתבלתה או נשחקה, מבלי שיטרחו לתקן אותה. ביותר מאולם תצוגה אחד הייתה תחושה שהתערוכה היא בהכנה וטרם הושלמה.

מעניינת, ושמא מטרידה, ההלימה בין הצורה והתוכן בכל הנוגע להזנחה. אינני זוכר את כל המקרים בהם נשבה רוח שלא הייתה רק קפיטליסטית אלא ניאו-ליברלית של ממש מתיאור האירועים ההיסטוריים. דוגמה אחת שבלטה יותר מאחרות, הייתה תיאור של רוזוולט וה"ניו דיל", שאמנם הודה בשפה רפה שהתוכנית הציעה עבודות רבות למובטלים, "אבל" – מיהרה הכתובית להוסיף שהייתה זו נקודת מפנה משמעותית במעורבות פדרלית של הכלכלה. ה"אבל" הדגיש שהמוזיאון מקבל כמובן מאליו ש-Big Government הוא איום שיש להימנע ממנו, ולכן זכויותיו של רוזוולט יוצאות בעוולותיו. אינני אומר שחייבים לקבל תיאור מחמיא של רוזוולט, אבל שני דברים בעייתיים כאן: ראשית, שאפילו ניקסון לא זוכה לטיפול שרוזוולט מקבל מהמוזיאון הזה, למרות שאם יש נשיא שלגיטימי לדבר עליו בצורה שלילית באופן קונצנזוסיאלי זהו ניקסון (ואוסיף שלא נתקלתי במילת ביקורת אחת על רייגן, שזו כבר הגזמה פראית); ושנית, שהצגה מורכבת או השואפת לנייטרליות איננה צריכה להביא טענה דמוקרטית מזה וטי-פארטית מזה. אפשר להציג את החיוב והשלילה שבעבודות היזומות, סוג העבודות וכו', או את החיוב והשלילה שבמעורבות פדרלית בשוק, למשל. אבל הצגת התעסוקה כדבר חיובי, ומעורבות פדרלית כדבר שלילי איננה ראייה מאוזנת, אלא היפוכה הגמור.

אבל אם התיאור המוטה של המדיניות של רוזוולט הפריע לי מעט, לא ידעתי איזו צרימה ממתינה לי, שביחד קשה לדמיין שהיא מקרה בלבד. אינני טוען שמדובר בבחירה מודעת בהכרח, אבל אני מופתע שהעמדת התצוגה עברה בשלום, בלי שיתנגדו לזה:

ww2-a

היטלר, מוסוליני, רוזוולט, בשורה אחת. אמנם, מפריד ביניהם מעבר. לפני היטלר מוצב גם פוסטר של הגנרל היפני הידקי טוג'ו, והקושי של המוזיאון להציב נראטיב פשוט של טובים ורעים מובן:

ww2-b

המקבילה של היטלר ומוסוליני במדינות הציר הוא הירוהיטו, אבל מקארתר טיהר אותו, כביכול, ומסיבות דיפלומטיות לא רוצים להציג אותו בשורה אחת איתם. להציב כנגד השלישייה של מדינות הציר את בעלות הברית גם הוא מעשה לא פשוט, כי אז סטלין יהיה בצד של הטובים. יכול היה המוזיאון להסתפק בהיטלר ומוסוליני מזה, וברוזוולט וצ'רצ'יל מזה. אם מישהו חשש שהשמטת סטלין תהיה זועקת מדי, אפשר היה להשאיר את הבחירה הפרסונלית כפי שהיא (ואולי ההצדקה היא הדגש על ההיסטוריה האמריקאית, ובלי רצון לחלוק את הישג הנצחון עם אחרים), אבל לכל הפחות היה סביר לעצב את הכרזה של רוזוולט בגוונים אחרים, ואף להעמיד אותה בזווית אחרת, כדי לשבור את הרצף. הבחירה העיצובית הזו, מציבה אותו כחלק מ"רביעייה" (לקרוא במלעיל), של רודנים ופושעי מלחמה: טוג'ו, היטלר, מוסוליני, ורוזוולט. בחירה ויזואלית מתמיהה מצד מוזיאון לאומי, ומרתיחה עבור סוציאל-דמוקרטיים.

התמונה האחרונה שאביא כאן משקפת גם את בעיות הצורה והתחזוקה של המוזיאון, וגם את בעיות התוכן.

debate-about-liberty

הדיון על שותפות באזרחות וזכויות שוות מתחלק לשלושה שאינם שווים, אבל יש כאלה ששוות אפילו פחות. סביר להניח שגם לפני צלולית האישה הייתה לוחית מסתובבת, בין שני המוטות הריקים. האם היא נפלה, נשברה, או הושחתה? האם היא תשוב? מי שפינה את הלוחית אפילו לא טרח להוסיף שלט התנצלות או הסבר, כמקובל בהיעדר מוצג. בחירות מעין אלה כמו מחזקות את המסר החברתי-כלכלי של המוזיאון: מוסד ציבורי מתוחזק ברמה ירודה, ואילו היה עובר לידיים פרטיות, ודאי היה במצב כלכלי טוב יותר.

אבל באופן אירוני, ההזנחה הזאת של הדיון בזכויות נשים דווקא מיטיבה עמן. למרות שמדובר בדיון על שוויון זכויות לילידים, שחורים, ונשים – הדיון לא מוצג ככזה שחלף מן העולם. ההצדקה הפדגוגית, אני מניח, היא שהמוזיאון מבקש להמחיש בצורה חיה את הדיונים שהתקיימו בזמנו. אבל שום דבר בטקסט של הלוחיות המסתובבות לא הסגיר זאת. הטיעונים מנוסחים בלשון הווה, כאילו באמת עדיין יש שני צדדים למטבע, ודיעות לכאן ולכאן, שיש לשקול בכובד ראש. כך לא בונים תצוגה על עוולות עבר שמתבטאות באפלייה נמשכת בהווה.

אבל הדיון בעוולות עבר הוא משהו שהמוזיאון איננו מצטיין בו באופן כללי. התערוכה על מלחמות ("למען החירות", כפי שמוסבר באופן אורווליאני), מרחיבה במלחמות ההיסטוריות: נגד הבריטים, מלחמת האזרחים, מלחמות העולם, ואפילו מלחמות ויאטנם וקוריאה. בתמונות הזוועה המפורסמות של מלחמת ויאטנם, הלוחיות מסבירות שהמקומיים נפגעים על-ידי בעלי-הברית מדרום וייטנאם, ולא על-ידי האמריקאים עצמם, ממש בדומה לטענות ישראליות שונות (שהמפורסמת בהן מתייחסת לסברה ושתילה). בתמונות של הצלה הלוחיות דווקא מדגישות את הסיוע האמריקאי. סרטון ארוך מביא זכרון של אחות צבאית שסייעה להציל תינוקות יתומים, וחותמת את דבריה בכך ש"מאשימים אותנו שהרגנו תינוקות, אבל אנחנו הצלנו תינוקות". התעמולה המביכה שמסרבת להודות שהיו גם מקרים של פגיעה בחפים מפשע (כמה עשרות אלפים, לפי האומדנים הממעיטים), מובילה לתצוגה קצרה של נפילת חומת ברלין, ועוד תצוגה קצרה שמוקדשת למלחמה במזרח התיכון. למעלה מעשור שכוחות אמריקאיים נמצאים במזרח התיכון ובאפגניסטן, ועדיין אין יכולת לייצר נראטיב ברור של המטרה והתוחלת של השהות הזו, להוציא – כמובן – את התמונה האפקטיבית של המגדל הדרומי הבוער, בטרם קרסו מגדלי התאומים.

גם שוויון נשים הוא סוגיה מטרידה של המוזיאון. לתערוכה על נשיאים נלווית תערוכה על הנשים הראשונות. מילות הפתיחה של התערוכה מתארות שלמרות שלא מדובר בתפקיד מוגדר, נשים רבות בחרו נושאים חברתיים חשובים ויצקו תוכן חשוב לתקופתן בבית הלבן. למרות המילים המרשימות הללו, התצוגה מורכבת כמעט כולה משמלות נשף ומכלי שולחן שהנשים בחרו לסעודות רשמיות בבית הלבן. תמונות ופריטים מהפעילויות החברתיות החשובות שלהן נעדרות כליל, ויחד עלול להתקבל הרושם שמילות הפתיחה היו דברים בעלמא. התערוכה מנציחה את האמביוולנטיות הקבועה לגבי אשת הנשיא בארצות הברית, ומרחיקה את האפשרות שאישה תיבחר לתפקיד הרם זה: מחד, לנשים יש תפקיד ברור של חיצוניות, בין אם מדובר בבחירת הבגדים שלהן או בעיצוב הכלים של הבית הלבן. מאידך, למרות שהתפקיד ריק מתוכן פוליטי או אידיאולוגי משמעותי, אין לדמיין את הנשיאות ללא התכסית הזו, ולכן הנשיאות עצמה צריכה להמשיך להימסר לגברים הטרוסקסואליים נשואים.

ביציאה מהמוזיאון נותרתי עם תהייה בלתי-פתורה: האם מדובר במוזיאון גרוע במיוחד, שגם מבחינת התחזוקה שלו וגם מבחינת הערכים שלו איננו ראוי להיות המוזיאון הלאומי של תולדות ארצות-הברית, או שמא בבלי-דעת, התערובת של התעמולה הצבאית והניאו-ליברלית, הפטריארכליות וההזנחה מהווה את הסיכום הממצה ביותר של הציבוריות האמריקאית בעת הזאת, וכך, גם אם אין הוא טוב במיוחד בתור מוזיאון, הוא מהווה מוצג מבריק עם אמירה חריפה על ארצות-הברית של זמננו.