מתי הייתי בפנימיית הכפר הירוק? מי זוכר?
שאלות של זכרון מעסיקות אותי בימים אלה, ואני חושש שאשכח כמה מהן לפני שאספיק להעלות אותן על הכתב.
למנהל הפנימייה הייתה שם מדיניות מעניינת: השער תמיד היה פתוח, ובכל שעה שהיא חניכים יכלו לצאת ולבוא. היה אסור להם, כמובן, לעזוב ללא אישור. אך לשומר בשער הייתה הוראה שלא למנוע מהם לצאת, אם הוא רואה אותם עושים זאת.
לכאורה, זו סתירה פנימית: אם אסור לעזוב, מדוע אין מי שאוכף זאת? ובניסוח מדוייק יותר, אם אסור לעזוב, כיצד ייתכן שאפשר לעזוב, ועוד בקלות מדאיגה שכזו?
מנהל הפנימייה הסביר שתלמיד שנמצא במצוקה וצריך לברוח, יעשה זאת. אם הוא יידע שהשער הראשי סגור בפניו, הוא יקיף את כל הכפר עד שימצא פירצה בגדר וייצא. ממערב לכפר נמצא כביש איילון. מצפון לו כביש 5. האם יותר טוב שתלמיד במצוקה יברח לכבישים הללו? מוטב שייצא מהשער הראשי, שלידו תחנת אוטובוס מסודרת.
למדיניות הזו נלוותה כמובן עשייה ללא הרף למנוע מתלמידים לברוח. לא מדובר היה בפעולות מניעה כוחניות או איומים. כוונתי לליווי של המדריכים, לתשומת לב אישית, למערך ייעוץ שלם שמשתדל לזהות נורות אדומות לפני שתלמיד בורח, שמשתדל לאתר תלמיד שבורח מהר ככל האפשר, ושנמצא איתו בשיחה כדי לסייע בפתרון מצוקותיו ולהחזיר אותו לכפר ללא כוח.
נזכרתי בסיפור הזה לאחר סיום המבצע בעזה. כה חוששים הישראלים ממה שעלולים העזתים להכניס לרצועה לו המעברים היו פתוחים, עד שסגרו אותה מכל עבר. עזה לא מתוחמת על-ידי כבישים מהירים כמו כביש איילון, ותושביה אינם קופצים מעל הגדר. אך הם חופרים מנהרות, ובמנהרות הם מעבירים את כל הדברים שישראל לכאורה חוששת שהיו נכנסים לעזה אילו המעברים היו פתוחים.
כעת חמאס מתגאה במנהרות שלו, ומציג אותן לראווה כהוכחה לכך שהוא ניצח במבצע הזה. בקלות ישראל יכלה לשדוד ממנו את הנצחון הזה, ועוד יותר בקלות יכלה ישראל לפתור את בעיית המנהרות, בפתרון שהיה מדגים את השכל הישר שהיה לאותו מנהל פנימייה: לפתוח את השער הראשי! לתת לסחורות לעבור דרך מעבר ארז, מעבר כיסופים, ולהציע למצרים לנהוג באותו אופן במעבר רפיח.
בתקופת המבצע התראיין השר שלום שמחון לגאולה אבן בערוץ הראשון, וכשהיא שאלה אותו על סגירת המנהרות, הוא הסביר לה שאין זה פשוט כל-כך, כיוון שהמנהרות משמשות גם להעברת סחורות וצורכי קיום הכרחיים. וכי תושבי עזה ניחנו בחיבה מיוחדת למעברים תת-קרקעיים, שרק כך הם מוכנים לקבל את צורכי הקיום שלהם? האם מאז ומעולם מעברי סחורה נעשו בעזה מתחת לאדמה? אם תהיה אל עזה וממנה תחבורה זורמת, כל הצורך במנהרות ייעלם באחת.
"אבל אז הם יעבירו שם נשק!" יקפצו המתנגדים. ודאי. אך הם מעבירים נשק בכל מקרה. וזה גם לא ממש עוזר להם. הנשק שהם יכולים להשיג הוא חסר משמעות כנגד העליונות הצבאית הישראלית. וגם אם הם היו מעבירים כמות כפולה ומכופלת של רקטות דרך מעברים פתוחים, עדיין היה הדבר חסר משמעות מבחינה טקטית ואסטרטגית גם יחד.
לישראל יש שתי ברירות, שהיא מסרבת לבחור ביניהן: אם עזה היא איזור שלטוני נפרד ועצמאי, שאיננו קשור לישראל, אין מקום שישראל תטיל עליו מצור אווירי, ימי ויבשתי. אם היא בשליטת ישראל, יש לקבל את השליטה על כל המשתמע מכך, כולל נציגות ישראלית היושבת ברצועה ומנהלת אותה.
המבצע מסתיים וגורמים רבים מתחרים על מתן סיוע לעזה. כל גורם שם הוא בעל אינטרס והתורמים הגדולים ביותר יחזקו מן הסתם את הנטייה האנטי-ישראלית החזקה כל-כך ממילא בעזה (ובצדק). גם לאחר מבצע כה משולל הצדקה, יכלה ישראל לשנות מדיניות, באופן שיפתח את עזה – לשמיים, לים ולישראל. המצור הנמשך עליה גם לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, משמעותו היחידה היא שהאיבה בין עזה לישראל רק תגדל, בחסות המשקמים של עזה.
סביר להניח שזו בדיוק המטרה של הקברניטים הישראלים. על כך יש להצר.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 