כשרבי יוחנן וקונפוציוס ביקשו להחזיר שודד למוטב

בשנים האחרונות התחלתי לעסוק במחקר משווה בין  חיבורים יהודיים וסינים. כפי שיקרה לא פעם לחוקר, היסוד הביוגרפי שמוביל לראשיתו הוא כמעט מקרי, ופתאום ניצתת השראה שמבקשת להעמיק בנושא. העניין שלי התפתח בהאצה בשנה שקדמה לתחילת המגיפה, אבל פתאום מצאתי עצמי לומד ומרחיב את אופקיי בתרבות סינית בעיצומו של גל איבה נגד "סינים" (כלומר כל מי שיש לו מראה אסיאתי) שהואשמו בהנדוס הנגיף בכוונת מכוון. במהלך הקיץ של 2020 כבר החלטתי שהקורס הבא שאלמד יתמקד בליג'י, ספר הטקסים הקונפוציאני, והסילבוס יכלול סימנים בסינית, כתגובת-נגד לפשעי השינאה שדווחו בקמפוס. במקביל, התחלתי לעבוד על פרוייקט משותף עם מרצה המלמדת בעיר שיאן במערב סין. אפשר לקרוא עוד על ראשית הפרוייקט שלנו והמאמר הראשון שפרסמנו יחד בבלוג של לאה מזור.

המאמר החדש שלנו, שהתפרסם לאחרונה בגרסה אלקטרונית וייצא בדפוס בשנה הבאה, עוסק ביחס בין יופי וחוכמה בספרות חז"ל ובמסורות סיניות עתיקות, בעיקר כאלה הנוגעות בקונפוציוס.

יש כמה דעות מקובלות בקשר ליחס בין יופי וחוכמה, אבל עיון מעמיק מגלה שהן אינן מכסות את כלל החוויות האפשריות בנוגע לקשר הזה. כך, למשל, רווחת דעה שקיימת סתירה בין יופי וחוכמה, דעה שמקבלת ביטוי בעיקר בהקשר מיזוגני של "יפה וטיפשה" או בדיחות שמניחות שאישה שמשקיעה במראה שלה איננה חכמה. מלבד העובדה שאין לדעה הזו ביסוס במציאות, הכשל שלה מתבטא גם בכך שאין דעה מקבילה בקשר לקורלציה ההפוכה. במילים אחרות, אנשים אינם נוהים אחר מכוערים דווקא כדי לקבל מהם חוות-דעת כספית, משפטית, או עצה לחיים. אין ציפייה שאדם מכוער יהיה חכם בהכרח. כל-כולה של המוסכמה המיזוגנית לגבי "היפה והטיפשה" נועדה להציב נשים במצב בלתי-אפשרי בו הן מצופות לטפח עצמן ולשפר את המראה שלהן, בידיעה שככל שיצליחו בכך יותר, כך גם עשויה לרדת ההערכה כלפיהן. בספרות העתיקה, הן אצל חז"ל וביתר שאת בספרות הסינית, אנו מוצאים תיאורים של חכמים נאים, בלי שום הנחה שהיופי שלהם גורע מחוכמתם. יוצא-דופן בהקשר זה דיווח בתלמוד (בבלי תענית ז', א) על בתו של הקיסר שאמרה לר' יהושע בן חנניה שהוא מכוער, והוא השיב שהמשובחים שבדברים נשמרים בכלים פשוטים. בתגובה, סתמא מוחה וטוען שיש גברים נאים מלומדים ("שפירי דגמירי"), ונמסרת התשובה שאילו היו מכוערים היו מלומדים אף למעלה מכך. בתרבות הסינית יש מסורת פיזיוגנומית עשירה, המסיקה על אופיו של אדם מתוך תווי פניו, ולכן הדעה שיש הלימה בין פנים נאות לחוכמה מאוד מקובלת שם. על-פי "רשומות ההיסטוריון" מאת סְה-מָה צְ'ייֵן, קונפוציוס טוען שטעה בהערכת תלמיד פעם אחת בלבד, כשסבר שהיה מכוער מדי מכדי להתאים ללימודים. מן היוצא מן הכלל הזה משתמע שקונפוציוס חשב שמרבית תלמידיו היו אנשים נאים.

דעה רווחת נוספת טוענת שהיופי הוא בעיני המתבונן. למרות שהטענה הזו בדבר הסובייקטיביות של היופי מקובלת מאוד, מעטים האנשים שמסוגלים להפנים אותה. כשאנו אומרים על אדם כלשהו שהוא יפה או מכוער, אנחנו לרוב מניחים שכל מי שישמע את שיפוטנו יסכים לו. קשה לנו לקבל את האפשרות שנתבונן על מישהו או משהו ונרגיש שהם יפים, ומישהו אחר ירגיש אחרת לגביהם. החוויה הסובייקטיבית של היופי נחווית כעובדה הגלויה לעין כל, בדיוק משום שזו חוויה חושית. אנחנו מרגישים שהיופי מתגלה לעינינו, נכנס אל טווח הראייה שלנו, ולא שאנו מתבוננים בו ומופעלים כלפיו על פי מושגינו הפרטיים. בספרות העתיקה אנו מוצאים שהגישה הנפוצה ביותר היא להניח שיש יופי אובייקטיבי שכולם יכולים להכיר בו. בין אם בספרות יוון, סין, או המסורת העברית, אנו שומעים על אנשים יפים לפעמים אפילו בלי הרחבות יתרות על מאפייני היופי, כשהטקסט מניח שכולם יכירו ביופי הזה. הלנה מטרויה, מאו צ'יאנג ולי ג'י הנזכרות אצל ג'ואנג דזה, ודוד שהיה יפה עינים וטוב רואי – כולם פשוט מתוארים כאנשים יפים, מבלי שאפילו יעלה נצנוץ מחשבה שמא ישנם כאלה שלא היו מוצאים אותם יפים. הרעיון שיופי הוא עניין סובייקטיבי זוכה לביסוס רק בפילוסופיה של המאה ה-18. כך, למשל, בטענה חלוצית של דיוויד יום, לפיה "היופי איננו איכות הטמונה בדברים עצמם. הוא קיים אך ורק בשכל ההוגה בהם." עמנואל קאנט ואדמונד בורק הציעו אחריו גרסאות משלהם לתיאור הסובייקטיביות של היופי. מאז הטענה הסובייקטיבית הפכה לדעה המקובלת בקרב אסתטיקנים, ותיאורטית זו גם העמדה השלטת בציבור הרחב, למרות שבפועל קשה מאוד להפנים אותה.

כדוגמה קטנה להשוואות שהמאמר עוסק בהן, אספר על אחת ההקבלות שערכנו. אחד הטקסטים המובהקים ביותר בספרות חז"ל בנושא היופי מופיע בתלמוד הבבלי, בבא מציעא פ"ד, א. הטקסט פותח בגוזמאות ביחס לגודלי האיברים של רבנים שונים, וממשיך בהלל ליופיו של רבי יוחנן, שהיה יושב בשערי מקוואות כדי שהנשים שיוצאות ממקוואות יראו אותו, ויוולדו להם בנים יפים כמותו. משם הטקסט ממשיך לסיפור הידוע של המפגש בין ר' יוחנן לריש לקיש בנהר הירדן: ריש לקיש טועה לחשוב שיוחנן הוא אשה, ויוחנן מבטיח לו שייתן לו את אחותו לאשה, אם ריש לקיש יזנח את עולם הפשע וישוב מדרכו הרעה. בספרות הסינית מופיע סיפור על מפגש בין קונפוציוס לשודד גֶ'ה (אציין שאינני בקיא בכללי התעתיק מסינית לעברית, ונעזרתי בכלי האוטומטי שיצר עופר ולדמן). הסיפור מופיע בקובץ של ג'ואנג דזה, אבל איננו מיוחס לו, ונראה שהוא סיפור המשתייך ליאנגיזם, אסכולה הדוניסטית שמעט מאוד ידוע עליה. בכל מקרה, הסיפור איננו מגיע מתוך המסורת הקונפוציאנית, ולכן יש להתייחס בחשדנות לדיווחיו על דברי קונפוציוס. גם בחלקים המיוחסים לג'ואנג דזה ביתר ודאות יש דיווחים על קונפוציוס שנדמים יותר כפרודיה עליו מאשר דיווחים אותנטיים של דיעותיו.

סיפור המפגש בין קונפוציוס לשודד ג'ה נראה כהיפוך מושלם לסיפור המפגש בין ר' יוחנן וריש לקיש. בשני הסיפורים חכם גדול נפגש עם שודד ומנסה להשיב אותו מדרכו הרעה. אבל בניגוד לריש לקיש שרואה את יופיו של ר' יוחנן מרחוק ולכן יוזם את הפגישה איתו בעזוז בקפיצה אל הירדן, קונפוציוס הוא זה שמנסה ליזום את הפגישה עם השודד. למרות שמפצירים בו שלא להיפגש איתו, קונפוציוס מתעקש על הפגישה, אפילו כשהשודד שולח לו מסר מלא עלבונות, ומסביר שאין לו עניין להפגש איתו. כשהם נפגשים לבסוף, השודד ג'ה מזהיר את קונפוציוס שאם דבריו לא יהיו לרוחו, הוא יהרוג אותו. קונפוציוס פותח את דבריו בשבח שלוש התכונות הנעלות: יופי הוא הראשון במעלה, אחריו חוכמה, ואחרון אומץ. הוא טוען שהשודד ג'ה הוא בעל שלוש התכונות הנעלות הללו, ולכן אין זה ראוי שהוא ייקרא שודד. קונפוציוס מציע אז לשודד שאם הוא יזנח את דרכו, הוא יפעל בשמו כדי שיבנו עיר לכבודו ושם הוא יוכל להיות מנהיג שראוי לכשרונותיו ותכונותיו, ויוכל לנהוג כראוי כמושל צודק, המיטיב עם נתיניו ומקפיד על הקרבנות. השודד ג'ה דוחה את ההצעה ומגנה את דברי החנופה כדבר שאין לו צורך בו.

למרות שבהגות קונפוציאנית יש הלימה בין חוכמה ליופי, קשה להאמין שקונפוציוס היה מציב את היופי כנעלה על החוכמה. עוד יותר קשה להאמין שקונפוציוס היה נכון לראות בשודד אדם חכם: בחשיבה הקונפוציאנית חכמה בהכרח מובילה להתנהגות מוסרית, ובמושגים אלה בלתי מתקבל על הדעת שאיש חכם לא היה מבין מעצמו את הערכים הנעלים שיש לחיות לאורם. הדגש של קונפוציוס על היכולת של מושל להיטיב עם אחרים, והדחייה של השודד את המחמאות כי אין לו צורך בהן מצביעות לכיוון היאנגיסטי, המרוכז באינטרסים עצמיים.

בסיפור החז"לי היופי נמצא אצל הרב, והוא מצליח למנף את המראה שלו כדי להחזיר בתשובה את השודד. בסיפור הסיני היופי נמצא אצל השודד, והחכם נכשל בנסיונו להחזיר את השודד למוטב. בשל כך, חוקרים מסויימים רואים בסיפור פארודיה על מאמצי המרה או מיסיון, המלגלג על תמימותם של אלה שעסוקים בהצלת אחרים במקום להיטיב עם עצמם. אבל דווקא הניגוד הגמור בין שני הסיפורים מדגיש נקודת דמיון מפתיעה שמופיעה בסופם. בסופו הטראגי של הסיפור התלמודי, ר' יוחנן לועג לחברותא שלו, ברגע של תסכול, על עברו העברייני, וריש לקיש משיב שהוא לא הרוויח דבר מהשינוי שחל בו: "התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי" (=שם קראו לי רבי, וכאן קראו לי רבי). ההקבלה שריש לקיש גוזר בין עולם הפשע לעולם התורה נסמכת על מערך הכוח של עולם התורה, הבנוי על סדר הייררכי שיש דרך לפענח אותו ולהצליח בו. לדידו, הכבוד והכוח להם זכה בעולם התורה היו מנת-חלקו גם בחייו הקודמים. התפיסה הציניקנית הזו של עולם התורה (הגם שר' יוחנן ולכן גם הסיפור בכללו דוחים אותה) נשמעת מאוד דומה לאסכולה היאנגיסטית, ואכן כשהשודד ג'ה דוחה את ההצעה של קונפוציוס, הוא מאשים אותו בצביעות. הוא לועג למלבושו, מתאר את תורתו כהונאה שנועדה לתעתע אצילים, כשכל מעייניו נתונים להשגת עושר וכבוד. האשמת עולם הפילוסופיה כאידיאולוגיה כוזבת שמטרתה ייצור הון סימבולי שניתן להמרה בהון ממשי משותפת לשני השודדים, ומפתיע ומפעים למצוא הקבלה כזו בין שתי תרבויות רחוקות.

ההבדל בעלילות משקף גם את הבדלי הדעות: ריש לקיש חזר בתשובה, וזכור בזכות דברים שאמר ולימד; הספרות התלמודית מראה שיש תוכן לללימוד שאיננו קשור לעולם הכוח. השודד ג'ה לא חוזר למוטב, וקונפוציוס בורח ממנו בבהלה. אף כי הסיפור מעניק לו את המילה האחרונה, התיאור שלו עצמו כמי שנמלט מלוע הנמר כמו מסגיר שגם קונפוציוס, בסופו של דבר, נאלץ לדאוג לאינטרסים שלו עצמו, ומשתמע מכך שיש תוקף לעמדתו של השודד וגינויו את קונפוציוס. ההשוואה בין שני הסיפורים על מפגש בין חכם ושודד, והקשר שיש בהם בין מראה חיצוני ללמדנות, מאפשרת לחשוף את המסר של כל אחד מהם דרך ההבדלים בין הסיפורים ומעשירה את יכולתנו להבין את מטרתם.

 Amihay, Aryeh, and Lupeng Li. “The Glory of the Scholar: The Nexus of Beauty and Intellect in Chinese and Rabbinic Literature.” Philosophy East and West 73.3 (2023): forthcoming.