התחלות של פוסטים

מדע וסכסוך

רותם על מדע ודת. לא הסכמתי עם הכל, אבל הקריאה הייתה מעניינת. בין היתר, אני חושב שיהיה מעניין להעמיד את הטענות שלו בקטגוריות דיסציפלינאריות: בתחום מדעי הטבע, הישגי המדע עולים על הדת אפיסטמולוגית ואונטולוגית גם יחד. גם במדעי הרוח והחברה אני חושב שידו של המדע עליונה על הדת, אבל הקושי שלי הוא עם ההגדרה שלהן כמדע. (לקשר לדברים של בילצקי אצל אלדר, הנחת המבוקש, אם אינה זקוקה למחקר מדעי, מה היתרון של המחקר, והאם ניתן לומר שהוא "מראה באופן מדעי" כפי שאלדר טוען בפתח הדברים).

סכסוך, זכרון ונראטיב

הויכוח שעולה על לימוד הנכבה בישראל. דור שיתחילו ללמד עכשיו (והרי לא מתחילים), ייקח לו עוד עשור או שניים להשמיע קולו במערכת הפוליטית. כמה זמן עוד ייקח עד שאנשים יקבלו את הזהות הלאומית המשותפת של "ערביי ישראל" והפלסטינים בשטחים, ואת ההכרח להתייחס אליה בפתרון לסכסוך. להתייחס לפוסט האחרון של דובי ולתגובות שם (רק המכבדות). בהזדמנות לשאול אותו אם המתחם שלו הוא "דובי כאן" או "דובי קנ…"

בלוגים, לשון, מגדר

ידיעה מביכה ב"הארץ" על האונס שלא היה. רוב הדיון לא התמקד בשאלת אונס, אלא בהגדרה רחבה יותר של הטרדות מיניות, אבל בשביל הכותרת לוקחים את הפירור הזה, מנפחים אותו, וכמובן שמנפצים אותו בקלות, כי המבקרים אף פעם לא טענו שהם מתמקדים בזה. "הבלוגוספירה לא יודעת את נפשה" – האם מישהו ב"הארץ" זוכר בכלל את מקור הביטוי "לדעת נפש". על הקלות שבהגחכת בלוגים. אנשים כותבים בזמנם הפרטי על דברים שחשובים להם, מן הסתם תהייה נטייה לכתוב בדם לבם. כל הביטויים האלה "הבלוגוספירה סוערת, הבלוגוספירה רותחת," מעידים על חוסר הבנת המדיום (ובעיקר תמוהה כשמגיעה מצד אנשים שמקצועם הוא בייצור כותרות מרעישות על אירועים ונון-אירועים כאחד. אין מחסור בדוגמאות).

"כמה בלוגריות האשימו שהפעילים נלחמים בדיכוי (הפלסטינים) באמצעות דיכוי (הנשים)." על הזכר כנויטרום בעברית (הש' ליוונית, גרמנית ועוד). בלוגריות: כאן לא כאמירה שוויונית שבין אם גברים ונשים אמרו כאחד, נתייחס גם לנשים, אלא כדי לצמצם את החשיבות. לגברים אין עניין בדיכוי נשים, רק בדיכויים חשובים, פלסטינים למשל. נשים, לעומת זאת, כל מה שמעניין אותן זה הפופיק של עצמן, ולעזאזל הפלסטינים. התיאור הזה סותר את ההתנהלות בבלוגוספירה. צפי סער:

כי לא רק נשים, אלא גם גברים, צריך לזכור, נפגעים מהסדר החברתי הקיים, הלוא הוא הפטריארכיה: החל בילד הקטן שאומרים לו לא לבכות, כלומר שוללים ממנו את הזכות להביע רגש ואולי אף להרגיש; דרך הנער שמקבל מחבריו המחוצ'קנים את המסר שלהיות בן זה "לרצות לזיין ולשנוא הומואים"; ועד לגבר הבוגר שנתון בלחץ לפרנס ולהפגין ביצועים הולמים בחזיתות שונות.

המשוגעת משאיו

מתי אני אכתוב על ההצגה הנפלאה הזו שראיתי בתיאטרון אוונגארד בפילדלפיה? למצוא את הציטוט של המשפט של בעלי-ההון.

פליטים, גירוש

גדעון סער אצל לונדון וקירשנבאום, ברק ב"הארץ". על שליטת השיח הפרגמטי על פני השיח המוסרי. על ניהול המאבק על גבם של ילדים, גורים חמודים. גירוש מבוגרים הוא טוב יותר? אני עדיין מחכה למראיין שישאל על פליטים שאינם מורשים לשוב לארץ, ושזכותם להיות כאן לכל הפחות שווה לזכותו של מהגר עבודה.

מחבלים לכל דבר, למעט העונש

ברק ב"הארץ". שוב אפשר לאתגר אותו לשים את הבולדוזרים במקום של הפה שלו, בפראפרזה על מאמר האמריקאים. ועד שיעשה כן, סימן שאינם מחבלים לכל דבר. או: מוטב, שיתייחס אחרת למחבלים פלסטינים, כמחבלים לכל דבר. בשולי הדברים, על "המוסר היהודי" (ברק הזכיר זאת בהקשר לגירוש הילדים) המשתנה. במשך 1500 שנה (לפחות) אין אתוס יהודי של "תג מחיר". הדת בעלת "האמת הנצחית" משתנה לפי כוחה הפוליטי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הפרדה ודו-קיום: בין פראגמטיזם לאוטופיה

הרגשתי לאחרונה בגל נוסף של כותבים על המדינה הדו-לאומית לעומת פתרון שתי המדינות (אולי בעקבות ההפגנה ההיא בשייח ג'ראח, אולי משהו אחר).

אני רוצה לנסות להתייחס, שוב, לשאלת הפרגמטיות של העמדה שלי. הטענה היא, שמדינה דו-לאומית היא לא פרגמטית בגלל האיבה בין העמים או מפני נטייה של החברה הערבית המסורתית לאנטי-דמוקרטיות. כלומר, או "יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד", או "אם תיתן לכולם זכות הצבעה, אז תוך כמה שנים זו תהיה מדינת הלכה איסלאמית".

השאלה היא כיצד מתמודד עם הבעיות הללו מודל החלוקה ("פתרון שתי המדינות"), ומה החלופה שעולה ממנו. לגבי הטענה השנייה, ברור שמודל החלוקה מספק מענה: אם הרוב הפלסטיני איננו אזרח ישראל ואיננו תושב ישראל, ממילא המדינה היהודית דמוקרטית תישאר על עומדה. עם זאת, זהו רק חצי פתרון. כי אז אנחנו צריכים להניח שהמדינה השכנה לנו, בעלת הקירבה הגדולה ביותר לאזור המרכז, תהיה מדינת הלכה איסלאמית. ומכאן, הדרך לתרחיש אימים קצרה לפחות כמו במודל המדינה הדו-לאומית, אם לא יותר מכך: מדינה עצמאית, עם שלטון שקרוב אידיאולוגית ופוליטית לאיראן, שיכול לכרות איתה ברית ולהכניס לשטחו נשק (גרעיני?) איראני – במרחק "עשר דקות מכפר סבא" (ותודו שזה הרבה יותר קרוב לכפר סבא מהמיקום שקיים כיום של נשק גרעיני, לפי פרסומים זרים).

לכן, עלה רעיון המדינה המפורזת: ישראל תודיע מראש, שלמדינה הפלסטינית אסור יהיה לכרות ברית עם איראן, ואסור יהיה להכניס לתוכה כוח צבאי, ואסור יהיה לה להחזיק נשק גרעיני.

זה לא עובד. כי כל מי שתומך במדינה דו-לאומית, תומך במדינה דמוקרטית עם חוקה, שלא יכולה להפוך סתם ככה יום אחד למדינת הלכה איסלאמית (או מדינת הלכה יהודית, for that matter). אז אם לתומכי החלוקה מותר לומר שזה לא יצליח, ולמרות החוקה המדינה הדו-לאומית תעבור מהפיכה דמוקרטית בדרך להיותה לא-דמוקרטית, אז גם לתומכי המדינה הדו-לאומית מותר להרוס את הרעיון של החלוקה, ולומר שהוא יביא נשק גרעיני במרחק כלום קילומטרים מישראל, וטילים (קונבנציונליים, קונבנציונליים) על נתב"ג.

מה ישראל תעשה ביום שבו איראן תשלח משלוח נשק כזה או אחר לפלסטין? תגיש תלונה רשמית באו"ם? ואחר-כך? תבקש מארצות הברית לעשות סנקציות? ואחר-כך? הרי מתישהו או שהיא תצטרך לחיות עם האיום החדש והלא-ממומש, או שהיא תצטרך לפלוש לפלסטין כדי להסיר את האיום. ואחרי שהיא תפלוש לפלסטין? כמה זמן היא תישאר שם? ומה היא תעשה אם הצבא הסורי, או האיראני, או העיראקי יחליט לסייע ולתקוף את ישראל בגין הפלישה הזו?

כלומר, פתרון שתי המדינות מספק מענה אסטרטגי לישראל כנגד סכנת המדינה הדו-לאומית, אך רק כשחושבים עליו בצורה המנותקת מהמציאות של המזרח התיכון, שבה לאחר יישום הפתרון יש שלום והכל בסדר. הבעייה היא, שבצורת חשיבה כזו גם המודל הדו-לאומי מצליח.

יש סיבות לתמוך ברעיון החלוקה, בראש ובראשונה בשל העובדה שציבור רחב בשני העמים מעוניין בעצמאות לאומית, ואין די אנשים התומכים ברעיון הדו-לאומי כדי להצדיק ויתור על רצון ההגדרה הזה. אבל דווקא הטענה הפרגמטית כנגד המדינה הדו-לאומית מתעלמת מהבעיות הפרגמטיות של רעיון החלוקה. לא רק בשל האיום של מדינת הלכה איסלאמית, אלא גם מהיבטים אחרים.

נפתח בזה שכל מודל חלוקה שיכול להתקבל בציבור בישראל משאיר פתח להמשך הסכסוך: למדינה הפלסטינית לא יהיה רצף טריטוריאלי (ויכול להתגלע סכסוך, דיפלומטי או אלים סביב אי-הרצף הזה). המדינה הפלסטינית תיתן מענה חלקי בלבד לפליטי הפזורה, ומעל הכל מתעלמת מעוולות הנכבה. תביעות פיצויים, דרישה לשיבה, מאבק להנכחת הנכבה בשיח על הסכסוך – כל אלה גם הן יישארו מבעבעים מתחת לפני השטח, ויוכלו לצוף לפי הנוחות הפוליטית של מי מהצדדים. הפלסטינים באופן עקבי מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, ובזה מאותתים שהסכסוך על דמותה של ישראל יימשך גם לאחר החלוקה. מנגד, ישראל אינה נסוגה מן הקשר שלה למקומות היסטוריים ודתיים (בראש ובראשונה קבר רחל בפאתי בית לחם, מערת המכפלה בלב חברון וקבר יוסף בשכם), באופן שגם הוא יאפשר להצית מחדש את הסכסוך.

בניגוד למצב זה, מודל המדינה הדו-לאומית מתייחס לבעיות האלה, לא מתוך מחשבה שהן ייעלמו, אלא מתוך רצון להתמודד איתן ולהכיל אותן:

  • רצף טריטוריאלי – כל אזרחי המדינה חופשיים לנוע בכולה. המדינה מכילה שתי קהילות לאומיות שחיות בחפיפה חלקית בחבל-ארץ אחד, כאשר כל קהילה אזורית מקיימת קשרי תרבות עם קהילות הקרובות לה מבחינה לאומית, וקשרי שכנות ושיתוף פעולה עם קהילות הקרובות לה גיאוגראפית על בסיס חלוקה שווה של משאבים ותשתיות. פירוש הדבר בפועל: תיאטרון קהילתי מכפר-סבא ייסע, ככל הנראה, להופעת אורח ברמת-גן או במנרה, אבל עיריית כפר-סבא תקיים שיתוף-פעולה מוניציפאלי לא רק עם רעננה והוד השרון, אלא גם עם ג'לג'וליה. וגם הפוך: התיאטרון של ג'נין אולי ימשוך יותר עניין במקומון של עזה ממקומון בכרמיאל, אבל עיריית ג'נין תשתף פעולה עם המועצה של בית שאן או עמק יזרעאל. ודאי שיהיה עידוד לשיתוף-פעולה, לתיאטרון דו-לאומי / דו-לשוני, אבל אני לא משלה את עצמי שזה יקרה מיד (ומיד זה גם כמה שנים). ההבדלים התרבותיים יישארו לאורך זמו, ולכן מה שחשוב להדגיש הוא שהמרחב שייך לכולם, ושיתוף הפעולה מתקיים על בסיס צרכים מזה, ותחושות הזדהות והשתייכות מזה.
  • פליטים – אני, כידוע, מתנגד למימוש זכות השיבה. פתרון חלקי או סמלי בתוך ישראל / פלסטין מקובל עליי, אבל מרבית הפליטים יצטרכו לעבור יישוב מחדש במקום מושבם או במדינה שלישית. במקביל, חוק השבות גם הוא יבוטל, ותשורטט מדיניות הגירה חדשה, שתשקף גם את המצב בפועל, וגם את הרצונות והחששות המקבילים בקרב יהודים וערבים.
  • נאכבה – אין לנסות להחזיר את הגלגל לאחור. בהחלט יהיה מקום לפיצויים, אבל מעל הכל, המודל הדו-לאומי מכיר בנאכבה גם בזה שהוא מודה שכל השטח הוא פלסטין, כפי שכל השטח הוא ישראל (ולא "פלסטין" או "ישראל" או "שטחים כבושים" – בעברית ובערבית).

אני לא אומר שאפשר לעבור למודל כזה מחר והכל יהיה בסדר. אבל אני אומר שחתירה למודל כזה היא, בניגוד למה שמקובל לחשוב, יותר פרגמטית מאשר חתירה לעבר מודל שלא מתייחס לבעיות האלה, שמוצג כיותר בר-מימוש, אך למעשה משאיר את הנושאים הטעונים והנפיצים ללא מענה באופן קבוע.

פן נוסף שמבטא את הפרגמטיות של המודל הדו-לאומי הוא העובדה שבהגדרה זהו מודל תהליכי: אין רגע אחד שבו הכל משתנה ("יום הנסיגה מהשטחים", "יום הכרזת העצמאות הפלסטינית"). יש תהליך ממושך, שמודע לכך שיהיו בעיות וחריקות, כולל מנגנוני הכלה והתמודדות עם התפרצויות של אלימות (שייתפסו כמלחמות אזרחים בין שווים במדינה, ולא כאוייב המורכב מ"הם" דמוני לעומת ה"אנחנו" האנושי – השיח של שני הצדדים במודל של הפרדה), וכולל מנגנונים לעידוד שיתוף-פעולה ודו-קיום. מאידך, היות ורוב היחידים בשני הציבורים הללו אינם נכונים לוותר על המרכיב הלאומי שבזהות שלהם, כולל המודל הדו-לאומי גם התייחסות לייחוד התרבותי, הלשוני והלאומי של כל אחת מהקבוצות. בקיצור, מודל מורכב המכיל גם מאפיינים של שיתוף-פעולה וביטול גבולות, וגם מימדים של חידוד הבדלים והדגשת מרכיבי זהות שונים, מגיב טוב יותר, למיטב שיפוטי, למציאות כפי שהיא בשטח מאשר מודל המבוסס על רטוריקת הפרדה, המתכחש לעובדות הרבות בשטח ובהיסטוריה, קרי: במרחב ובזמן, המעידות על האופן בו שני העמים משולבים זה בזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

יש לי כמה דברים שאני רוצה לומר בנחרצות, אבל אני חש שצריך להתקדם מאוד לאט ובזהירות:

1. אחד הדברים הגדולים ביותר שמעיבים על השיח ביחס לפליטים הוא תודעה לאומית של רדיפות ונדודים ממקום למקום של יהודים, ומעל הכל כמובן השואה, עם המיתוס של יהודים שמתדפקים לשווא על דלתות מדינות העולם ללא הושיע [מיתוס – כיוון שהסט. לואיס היא היוצא מן הכלל, ולא הסיפור של רוב הקורבנות, מה גם שהיא לא חזרה מלאה לגרמניה, ונסתפק בזה].

סיוג – הדבר הזה מעיב, אמנם על השיח, אבל דווקא לא על השיח של הקונצנזוס. עם זאת הוא מעיב, כיוון שנעשה בו שימוש רטורי תדיר בנסיון לפנות אל הקונצנזוס.

ההצדקה לקיומה של ישראל איננה השואה, אלא תפיסה לאומית הגורסת שכל עם זכאי לריבונות מדינית תלויית טריטוריה. אפשר לחלוק על עצם התפיסה הזו, אפשר לחלוק על התאמת העם היהודי לתפיסה הזו, אך זוהי המסגרת המחשבתית של תולדות הציונות, והמסגרת המדינית שבה נוסדה ישראל.

לכן, לא מקובלות עליי אמירות נוסח "איך עם שעבר את השואה". מדינת ישראל אינה יכולה ואינה צריכה להיות מחוייבת לתחושות כאלה, ובמישור פוליטי ממשי אין לצפות ממנה להוות תשובה לשואה. עם זאת, שני דברים חשובים להדגיש: אני לא מבקר את האמירה הזו כמניע אישי של אדם לפעולה ("אני, בתור נכד לניצולי שואה, איני יכול לעמוד מנגד כאשר…") כל עוד מכירים בזה שכמניע אישי רגשי סובייקטיבי, הוא איננו מוביל למסקנה אחת בלעדית ("אני, בתור נכד לניצולי שואה, מאמין שהבא להרגך השכם להרגו"; "אני, בתור נכד לניצולי שואה, החלטתי שכל שיוך לאומי או דתי הוא מסוכן, ולכן מנהיג את חיי מתוך השקפת עולם הדוניסטית נטולת מחויבויות"), והוא גם נעדר תוקף מוסרי. שנית, העובדה שמדינת ישראל איננה צריכה לנהוג על-פי קוד מיוחד לאור השואה, אינה פוטרת אותה מתביעות מוסריות ומשפטיות שאנו מוכנים ליישם כלפי כל מדינה דמוקרטית (בהנחה שרק מולן אפשר לבוא בתביעה כזו, ושכלפי כל מדינה שאינה דמוקרטית עומדת תביעה מוסרית, גם אם לא ממשית, להפוך לדמוקרטיה).

ולפני שנעבור לעוד הערות ביחס לפליטים, עוד הערה על ישראל והשואה: אנחנו גדלים על אתוס של העולם הרע שלא עזר ליהודים, ושאף-אחד לא יכול לעזור לנו חוץ מעצמנו. אבל כשמגיעים להכריע בשאלות פוליטיות, פתאום הדברים אינם כה פשוטים, וגם ישראל כמדינה אינה נחלצת להגן על כל עם בצרה (אסונות-טבע הם שונים מהותית, כמובן). כשאנחנו משווים את מה שישראל תובעת מהעולם (בדיעבד) ביחס לשואה, ומה שישראל תובעת מהעולם ביחס לעצמה, נגלה פער, והפער הזה דורש מאיתנו זהירות במה שאנחנו תובעים מהעולם ביחס לשואה, אם ברצוננו להמשיך בטענות מוסריות בלבד.

2. כפי שהיה מוזר להיווכח עד כמה התקשורת התעסקה בעובדת נקיון אחת כאילו מדובר במקרה יוצא-דופן במיוחד, כך גם מוזר להיווכח בשיח התקשורתי על הפליטים מסודאן ואריתריאה, כאילו זו הבעייה האמיתית של ישראל. בעיית הפליטים העיקרית נעוצה לא בפליטים שמגיעים אליה מארצות אחרות, אלא בפליטים שברחו וגורשו ממנה ונמצאים כעת בארצות אחרות.

3. העובדה שאי-אפשר לעשות הכל, אין פירושה שיש הצדקה לעשות כלום. גם אם מדובר בעזרה סמלית, זהו סמל נושא-משמעות (מן הסתם), שיש לו השלכות. זהו הכלל הישן-נושן של ר' טרפון: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן-חורין להיבטל ממנה." הוו אומרים: דווקא משום שאי-אפשר לגמור את המלאכה, יש להתחיל בה, ולעשות בה משהו.

4. אבל העשייה הזו מוכרחה להיות מונחית עקרונות. עשייה שנעשית מתוך רגש ללא עקרונות יציבים היא, בהגדרתה, בלתי-מוסרית. היא עשויה, במקרה, לעלות בקנה אחד עם העשייה מונחית-העקרונות; היא עשוייה להיות אותה עשייה ממש שעקרונות מוסריים היו מובילים, ובוודאי שהיא מתכוונת לטוב, אך עדיין היא עצמה איננה מוסרית.

5. העקרון יכול להכיל בתוכו גם פער בין הערך המנחה אותו למגבלות המציאות, וכך למשל להצהיר שבמישור ערכי היה ראוי לקלוט את כל הפליטים, אך מגבלות המציאות מכריחים אותנו לקבוע מיכסה. כשמגיעים למכסה הזו, יש לדבוק בה, גם אם היא תוביל לסצינת "סט. לואיס" (וכל-כך למה? שאם אין דבקים בעקרון, אין הוא עקרון כלל, ואז העשייה חוזרת להיות בלתי-מוסרית).

6. כרגע, השיח התקשורתי מעוצב מאוד על-ידי הרגש, כשהתומכים בסיוע לפליטים נזקקים לאתוס של השואה כדי לקדם את האג'נדה שלהם. אינני יודע דבר על הפעילים החברתיים שמביעים עמדות אלה, אך לגבי התקשורת הישראלית שנוקטת עמדה של ביקורתיות כלפי הממשלה בסוגייה זו, בהחלט אפשר לקבוע בוודאות: הרי ידוע לנו שהתקשורת היא ציונית ונוטה לקונצנזוס המעדיף את עוצמתה ועליונותה של ישראל על-פני ערכים הומניסטיים, ליברליים או סוציאליים (ע"ע עופרת יצוקה והשלכותיה, ואגב – מובן שבכוונה כתבתי "או" ולא "ו"). על-כן, ברור שאותם אנשים הכותבים בעד הפליטים וכנגד דימויי המחלות של אלי ישי, יתנגדו התנגדות עזה לזכות השיבה. אמנם בהסכם שלום כלשהו הם אולי יסכימו למקרים של "איחוד משפחות" שיוגבלו גם הם ע"פ מיכסה וכו' וכו' (וגם זאת עם עדיפות לשיבה בשטחי המדינה הפלסטינית בלבד), אבל בכל מקרה מדובר בעקרון הפוך מזה שמנחה את השיח על הפליטים המגיעים לארץ: לגבי הפליטים, מועלה הערך לקבל כל אדם בצרה, שאותו אולי יש להגביל במיכסה; לגבי עקורי הנאכבה, לעומת זאת, הערך הוא שאין להכיר בשום זכויות שלהם בישראל גופא (כיוון שזו המדינה שלנו, הארץ שלנו), שאותו אפשר לכופף עם הסכמה לקלוט מיכסת פליטים, בתמורה למשהו אחר (הסכם שלום).

7. יש צורך וחשיבות בהבחנה בין פליטים, הבורחים מסכנת חיים מוחשית, לכל השאר (כאן אפשר למצוא ניסוח רהוט לעמדה הנגדית). אני חושב שהבחנה כזו חשובה בדיוק לשם העיגון של מדיניות הקליטה של ישראל, בהתחשב בשאיפות ובדאגות הדמוגרפיות שלה עצמה, ביחד עם צרכים של אחרים.

8. יש בעייתיות גדולה מאוד בתיאור מהגרי העבודה כאנשים שבאים לשפר את מצבם הכלכלי, תוך התעלמות מהאופן שבו הם פוגעים בשוק העבודה הישראלי. לא בכך שהם יוצרים אבטלה, חלילה, שזו אשמה מגוחכת ע"פ רוב, אלא בכך שהם מאפשרים להנציח את ישראל כחברה בורגנית ללא מעמד פועלים ועם זכויות עובדים ההולכות ונשחקות. המחוייבות של מדינת ישראל, היא בראש ובראשונה לרווחה של אזרחיה, לפני שהיא מתפנה לרווחה של אחרים. זה נכון לגבי כל מדינה.

9. עבור מהגרי עבודה שמגיעים לישראל כדי לעבוד, יש ליצור מסלול של התאזרחות, ועיגון זכויות מלאות כעובדים. אם הם מגיעים לא כמהגרי עבודה, אלא כעובדים זמניים, מובן שזהו מסלול שונה, שיש לאפשר אותו, בהנחה שהמדינה מעוניינת בכך. בשונה, עבור הפליטים יש ליצור מסלול של תושבות חוקית (זמנית או קבועה), הכולל אפשרות עבודה (ועיגון זכויות מלא שלהם כעובדים), המשמר אופציה לחזור למקום ממנו ברחו עם חלוף הסכנה או הגירה למקום אחר, ובהמשך אופציה להתאזרח במקרה שהאופציות האחרות לא מומשו. לשני אלה יש לקבוע מכסות נפרדות, כאשר כל אחת מהן איננה מספרית אלא תלוייה במצב הכלכלי של ישראל ובמצב אוכלוסייתה. מהגרי עבודה, הם כאלה שהנחת העבודה היא שהם באו להתיישב בישראל, ועל כן הם מהגרים. יתר על כן, ספק אם יש מקום להבחין בין מהגרי עבודה למהגרים מסיבות אחרות (דתיות, רומנטיות או אקלימיות, למשל). השאלה אם יש מקום להבחין בין מהגרים יהודים ("עולים") לשאינם יהודים נותרת פתוחה בשלב זה. פליטים, לעומת כל אלה, ברחו והגיעו במקרה ובאופן זמני לישראל. הזכות לשנות את הסטטוס למהגרים שמורה בידם, אך כל עוד הם בישראל על תקן פליטים, ההנחה היא שמצבם הוא זמני. הנחה זו מאפשרת מכסה גדולה יותר מאשר מכסת ההגירה הכללית, כאשר שינוי ההגדרה על-ידי הפליטים עצמם בבואם להשתקע ולבקש להתאזרח בישראל, ישפיע גם על הספירה שלהם: הם ייחשבו למהגרים לצורך המכסה של אותה שנה.

10. המספרים שפורסמו באתר של מוקד הסיוע לעובדים זרים (אני הגעתי לקישור דרך הבלוג לסה פסה), מבהירים שאין מקום להקשחת החוקים כנגד הפליטים והמהגרים גם יחד (ובייחוד ההצעות המוגזמות לכליאתם). אלה גם מבהירים שהמטרה היא להחליש את מעמדם של הזרים בישראל לא רק משיקולים דמוגרפיים (ולאור המספרים מדובר בקסנופוביה יותר מדמוגרפיה), אלא בעיקר משיקולים כלכליים. ישראל הרי ממשיכה להביא עוד ועוד עובדים זרים ביודעה שהמשק צריך אותם. עם זאת, היא משאירה בידה את הכלים החוקיים להיפטר מהם, כדי להשאיר את האוכלוסייה ככללה כאוכלוסייה חלשה וחסרת-זכויות.

[בעניין הזה במיוחד כדאי להעיף מבט משווה לעבר ארצות-הברית. ראו, למשל, מאמר מאוד מעניין שהתפרסם ב-Columbia Law Review (ואולי זו רק המהדורה האינטרנטית?): " Managing Migration Through Crime". כרגיל עם פרסומים אקדמיים, אין לי דרך לדעת אם הלינק פתוח לכולם או לא:

http://www.columbialawreview.org/articles/managing-migration-through-crime]

11. למרות דרך הטיפול השגויה של הממשלה (ש – צריך להודות – פועלת למען רווחתו של הישראלי הממוצע, שנזקק לפיליפינית ולרומני חסרי-הזכויות), תהיה זאת טעות להזניח את עצם הסוגייה, בחינת "הכל או כלום". יש מקום למדיניות הגירה שמותאמת למציאות גלובלית חדשה, שלא תהיה תלוייה בחוק השבות בלבד, ותספק מענה גם למהגרים אל ישראל, וגם למשק העבודה הישראלי בכללו.

12. יודגש, כי ההתעקשות על מכסות אינה מכוונת בהכרח לצמצם או להפחית את ההגירה. מכסות הפליטים ודאי שצריכות להיות גדולות יותר מכל מספר ריאלי של פליטים שהגיעו עד כה. מכסות המהגרים צריכות לשקף יכולת קליטה של האוכלוסייה ומוסדות המדינה, אבל גם שם ניתן לקבוע רף שלכל הפחות לא יהיה שונה מהותית ממספר העובדים הזרים המגיעים מדי שנה, וככל הנראה גם גבוה יותר.

– ואיך כל זה מתקשר לשאלות הגדולות יותר של הפוליטיקה של הניידות? אני עוד לא יודע. אבל היה לי חשוב לנסח את העמדה שלי בסוגיית המהגרים לפני שאני חוזר לקשור את הדברים יחד.

הסדרה:

הפוליטיקה של התנועה

מה ההבדל בין בורג ללוי?

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

הפוליטיקה של התנועה

כתבתי משהו ביחס לחוק הפליטים, וכרגיל התלבטתי אם לפרסם או לא. בינתיים עולה לדיון גם זכות ההצבעה של ישראלים בחו"ל. גם עליה יש לי מה לומר, ובינתיים יואב, מהבלוג "חיוך רציני" פרסם פוסט מעמיק בנושא, שנטל רשימה מאת שלמה אבינרי כנקודת המוצא שלו. במהלך הקריאה בפוסט שלו, התגנבה אליי תחושה שיש חוט מקשר, הגם שאינני יכול להיטיב לנסחו כרגע, בין הנושאים הללו.

הפוליטיקה של התנועה: בריחה, הגירה, פליטות, שיבה, חוק השבות, עלייה, ירידה – אלו נושאים שאנו דנים בהם בנפרד, על-פי רוב. על הקשר שבין זכות השיבה וחוק השבות אני חושב לא מעט (בעיקר מאז ההרצאה הזו של עמירה הס), ועל הקשר שבין העובדים הזרים ופליטי דארפור לבין הפליטים הפלסטיניים גם התחלתי כבר לחשוב (כאן וכאן).

אני לא יודע אם יש לי משהו מובנה יותר להגיד שיקשור בין שני הצירים הללו לכדי אמירה כוללת, אבל המקום שאנו נותנים לתנועה, שורשים ומרחב בחיים הפרטיים שלנו, וכן האופן שבו יש הרוצים שהחוק והשלטונות ימשטרו את היסודות הללו בחיים שלנו, בהחלט מצדיק עיון נוסף.

כך שלפני שאני מפרסם את הפוסט על הפליטים, ולפני שאני חושב אם יש לי מה להוסיף למה שיואב כתב בפוסט שלו, אני רוצה לעצור רגע, ולחשוב על הקשר בין שני הנושאים האלה.

[תגיות קשורות: שיבה ושבות; חופש התנועה]

הסדרה:

הפוליטיקה של התנועה

מה ההבדל בין בורג ללוי?

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על יהודים שאינם יהודים

                                          

אגב הדיון בפוסט הקודם על ניואנסי הגזענות או אי-גזענות של ליברמן, העיר הקורא "מקס הזועם" על הגדרת היהדות בקרב ציבור העולים מחבר-המדינות, ועל ההבחנה הנהוגה ברוסית בין "עברי" – שהוא בן הלאום היהודי, לבין "יהודי" – הדת היהודית.

 

בחוברת שיצאה זה עתה של כתב העת Israel Affairs, מתפרסם מאמר שמתייחס בדיוק לנקודה זו מאת פרופ' ברוך זיסר וד"ר אשר כהן, שניהם מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. המאמר, שנקרא Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel מתמקד בשינויים שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) במרשמי האוכלוסין שלה בהגדרת האוכלוסייה הלא-יהודית בישראל, ובייחוד ביחס לאוכלוסייה זו מקרב העולים מחבר המדינות, הנאמדת כיום בכ- 300,000 איש.

 

השינויים הם תולדה של צורך טכני מחד, ושל הצרכים הפוליטיים של הדמוגרפיה הישראלית מאידך. את שורש הבעייה הם מוצאים בפער שבין ההגדרה ההלכתית ליהודי להגדרת "מיהו יהודי" לצורכי חוק השבות. הדיון לא פוסח כמובן על המקרים המפורסמים של האח דניאל (אוסוואלד רופאייזן) ושל בנימין שליט. פער זה איפשר קליטתם של רבבות עולים שלא ניתן היה לרשום אותם כיהודים בתעודת הזהות, אך שכן היו זכאים לעלות מכוח חוק השבות.

 

הבעייה מתעוררת כאשר למ"ס מבקשת לשקף את הרכב האוכלוסייה בישראל: קבוצה גדלה זו של אנשים שאינם רשומים כיהודים, הינה יהודית בכל הקשור לתחרות הדמוגרפית (הנוראה). היא יהודית גם מבחינת השתייכותה החברתית והזדהותה עם הצד היהודי בסכסוך הלאומי בין היהודים לפלסטינים, כולל שירות בצה"ל, השתתפות במערכת הבחירות הישראלית (עם תמיכה מובהקת במפלגות לאומיות יהודיות, ובראש ובראשונה ישראל ביתנו).

 

המאמר מתאר את התפתלויותיה של למ"ס בנסיון לשקף כיצד אוכלוסייה לא-יהודית זו, עודנה עומדת בניגוד לאוכלוסייה הערבית. אגב, לא נעדר מהדיון קורטוב של הומור למצב האבסורדי שנוצר בהגדרת הזהות היהודית, כפי שמשתקף גם מהתיוג המופיע בשם המאמר "יהודים שאינם יהודים". הפתיחה של המאמר קורצת בחיוך לעבר הטרנד האקדמי לדון ב"אחר" (“The Other”), כאשר כאן מדובר בהגדרה הטכנית של "אחרים" (כלומר, כל מה שלא נכנס לקטגוריות הקודמות), ולא במושג "האחר" הכל-כך חביב באקדמיה בעת האחרונה (ובאמת, מתי נתפנה לדון בטרנדים אקדמיים? אולי כשיהיה טרנדי לדבר עליהם….). והנה דקות אירונית שהמאמר מבחין בה, שנראה לי שיקשה עליי לתרגם לעברית עם כל החן שלו:

 

For the very most part, they identify with the Jewish majority. At very least, they recognize themselves as pro-Jewish Israelis who are neither Arab nor Druze. This is strikingly visible in their political beliefs as well…The political parties that get solid support from the ex-Soviet non-Jewish Jews are also overwhelmingly Zionist-nationalist in character. Israel Beiteinu, by far the most important among these parties, proposes ‘transferring’ some Israeli Arabs to Palestine in return for including West Bank settlers in Israel. Notably, there is no Russian support for a policy that would make Israel over into ‘a state of all its citizens’, i.e. deny its legitimacy as a Jewish State. In many cases, the non-Jewish Jews ‘out-Israeli’ the Halachically Jewish Israelis in their conservative, activist, Judeo-centred politics.

 

Asher Cohen and Bernand Susser. “Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel.” Israel Affairs 15,1 (2009): 63.

 

במסקנותיהם, מציינים המחברים שעולים אלה עוברים תהליך של "גיור חברתי", הטמעות מתוך בחירה בחברה יהודית ואימוץ טקסיה וסמליה, עד כדי טשטוש מוחלט בין החילוני היהודי על-פי הלכה לבינם. עם זאת, ההגדרה ההלכתית משחקת תפקיד בשל הכוח שיש לרבנות כיום. עולה לא-יהודי שעבר תהליך של "גיור חברתי" המנהל אורח חיים יהודי-ישראלי יהיה מודע בוודאי לכך שהוא איננו יכול להתחתן עם יהודייה בישראל, ולכפיית הבידול עליו בידי הממסד ודאי שתהיינה השלכות.

 

המסקנה האחרונה, לעומת זאת, מאכזבת. ליתר דיוק, היא מאכזבת כאמירה עקרונית, אך סביר להניח שהיא מדוייקת ביחס למאמץ הממשלתי המכוון: הכותבים טוענים שאוכלוסייה זו תהווה, בסופו של דבר, חלק מן המאמץ לשמירת המאזן הדמוגרפי של 80 / 20 בין יהודים לערבים בישראל, מאזן אותו הם מגדירים כבעל חשיבות מכרעת עבור המפעל הציוני.

 

הערות (תזכורות) לסיום:

 

1. מדינת ישראל הוקמה כמדינת הלאום היהודי, והיא ממשיכה להיות כזאת. מעולם לא הייתה כוונה להקים מדינת הלכה, וכל הדיבורים על "מדינה יהודית דמוקרטית" כאילו מדובר בתרתי דסתרי אינה אלא אחיזת עיניים וציניות פוליטית.

 

2. העם היהודי התקיים כמה אלפי שנים ללא בחינות גיור מוסדיות של הרבנות. ה"גיור החברתי" אותו מתארים זיסר וכהן הוא תהליך טבעי בצמיחתו של עם, והפקעת הגיור מידי הרבנות (או לכל הפחות הפקעת המונופול מידי הרבנות האורתודוקסית) הוא כורח מאז הקמת המדינה. פחדנותם של הפוליטיקאים לעשות זאת ממשיכה להעיב על אופייה של מדינת ישראל.

 

3. במאבק דמוגרפי אין מנצחים. שלטון שמעודד את האוכלוסייה שלו להתרבות ריבוי מוגזם, שמייבא אנשים ללא שום תודעה לאומית כדי לקחת חלק במאבק לאומי לא-להם, איננו שלטון שראוי להתקיים. אם קצב הריבוי הפלסטיני עשוי לאיים על הרוב היהודי בישראל, כפי שזיסר וכהן מציינים, אזי יש לקבל את המצב הזה ולהתמודד עימו. לנסות להנדס רוב יהודי באופן מלאכותי איננו נראה לי מאמץ שמצדיק קיומה של מדינה.

 

4. מיעוט של עשרים אחוז איננו מיעוט בטל בשישים. לא בהשאלה ולא במשמעות המתימטית של הביטוי. מיעוט של עשרים אחוז הוא פלח משמעותי באוכלוסייה, שגם אם אין לאל ידו להשיג את הכוח הפוליטי לשלוט במדינה, עדיין הייצוג שלו צריך להיות משמעותי יותר מכפי שרוב היהודים היושבים בציון מדמים להם. פעם נוספת נזכיר את מעמד האיטלקית בשוויץ, ואת האחוז היחסי של האיטלקים בשוויץ: פחות משבעה אחוזים.

 

5. המאמרים האחרים בחוברת נראים מעניינים לא פחות: על המאבק להקמת תיאטרון רפרטואר יידי בראשית שנות החמישים; על כשלונן של מפלגות מרכז בישראל; על תפקידה של המכללה האקדמית בשומרון כגורם מעודד התיישבות ביו"ש; ועל האופציה של מאזן אימה גרעיני בין ישראל לאיראן.

לצביונה של מדינה דו-לאומית

נראה שרבים מבין התומכים ברעיון המדינה הדו-לאומית שוגים בחשבם שמדינה זו תתפתח במהירה למדינה חד-לאומית, מדינה של לאום חדש שנוצר ממיזוגם של שני עמים קודמים. אני מניח שבתוך המחשבה האווילית הזו חבויה גם תקווה שהלאום החדש ידמה בעיקר אל ______ (מלא את החסר). פלסטינים שקוראים למדינה חד-לאומית מקווים שבמהרה המדינה הזו תהיה מדינה עם רוב ערבי, שהיהודים בה יהיו מיעוט נסבל; ואילו יהודים מדמיינים שללא הכיבוש, הפלסטינים יהיו דומים יותר ליהודים. אחד הביטויים המובהקים של התפיסה הזו הוא בדיון על שמה של המדינה הדו-לאומית, שמא יהא זה ישרפל או פלאל.

לכן, יש לומר שרעיון המדינה הדו-לאומית כשמו כן הוא: מדינה של שני לאומים, שתי שפות, שתי תרבויות. רעיון המדינה הדו-לאומית לא נועד לטשטש זהויות אלה, אלא לאפשר להן מסגרת טכנית – תשתית פיסית, כלכלית וחברתית – שתאפשר להן מימוש וביטוי מלא. כיוון שהתפיסה המשובשת של מדינה דו-לאומית התגלמה כה יפה בהצעת שמה של המדינה, גם האנטיתיזה שאני פורש כאן תציע שם. אני צופה שתי אפשרויות: אחת, שבעברית יקראו לה ישראל ובערבית פלסטין. ובאנגלית? שישברו את הראש. השנייה, שאולי תהיה גם אופציה לשם האנגלי של המדינה, היא שם ארוך ומסובך שיכיל ויבטא את המורכבות של המדינה עצמה. למשל, "הרפובליקה הישראלית-פלסטינית" או "האיחוד הערבי-יהודי של עבר הירדן המערבי". אני בטוח שעם הצעות בכיוון הזה, יימצא גם מי שיחשוב על ראשי-תיבות מוצלחים שקל לזכור, כמו UPI.

רעיון השם הכפול מבטא את העובדה שהמדינה היא מסגרת אחת, אך היא רבת זהויות. עד 1948 היה מקובל לקרוא לאיזור הזה בעברית "פלשתינה-א"י", וייתכן שיש לבכות על הפסקת נוהג זה. שוויץ, כידוע, הוא השם הגרמני של אותה מדינה, שהצרפתים קוראים לה סוויס. באנגלית אומרים סוויטצרלנד. בשונה מ"ישראל" ו"פלסטין" אלה ביטויים פונטיים שונים לאותו שם, ועדיין – העובדה היא שהמדינה מתקיימת כשאזרחים שונים קוראים לה אחרת. למקומות רבים בשוויץ יש שם כפול, ורוב האזרחים מכירים את שתי הגרסות.

לא לחינם הוזכר כאן המודל השוויצרי. האמירה הלעוסה שישראל היא לא שוויץ, או שהמזרח התיכון אינו סקנדינביה היא טיעון פרגמטי, מהלך-אימים במידה. אין לה דבר עם הראוי, שהוא הנושא של רשימה זו. בשוויץ כשבעים אחוז מהאוכלוסייה דוברת גרמנית. עובדה זו כנראה הכריעה את מיקומה של הגרמנית כראשונה בכל המסמכים והשלטים הרשמיים של המדינה, אך מקומה של הצרפתית תמיד שמור, ואף הניב האיטלקי השוויצרי מופיע כשווה בין שווים, למרות שמיעוט זה אף קטן מאוכלוסיית הישראלים הפלסטינים.

על-כן, ייתכן שהשפה הראשונה במדינה הדו-לאומית תהיה עברית (לפחות באזורים בעלי רוב יהודי). אך אין פירושו של דבר שהשפה הערבית תישמט ממסמכים רשמיים, או ש"ישכחו" להוסיף אותה בשלטים שונים. להיפך. המדינה הדו-לאומית תצטרך לעשות מאמץ מודע לתקן שנים של הדרת מקומה של הערבית בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל והשבתה למעמד שווה. אגב, אם יבוא מישהו ויטען שכיוון שהערבית היא שפה נפוצה לאין ערוך בעולם בכלל ובאזור בפרט ראוי שזו תהיה השפה הראשונה בשלטים, ועברית אחריה – לא תהיה לי התנגדות לכך.

מעמדה של הערבית צריך להיות מושב אל כנו לא רק למען רווחת תושביה הערביים של המדינה הדו-לאומית, אלא לא פחות מכך עבור תושביה היהודיים. ייתכן שבקרב המעמד הנמוך בשוויץ אנשים דוברים בעיקר את שפת האיזור ממנו באו. גרמנים דוברי גרמנית, צרפתים דוברי צרפתית. אך בקרב המעמד הבינוני והגבוה ידיעת שתי השפות היא דבר מובן מאליו. לימוד שתי השפות מגיל צעיר לא פוגע בלימוד האנגלית, אלא להיפך. על-כן, כינונה של מדינה דו-לאומית יהיה כרוך בלימוד ערבית מגיל צעיר בבתי-ספר יהודיים, על-ידי שאילת מודלים משוויץ ומבתי-ספר יהודים-ערביים הפועלים כבר כיום בישראל. בעניין השפה הערבית והדרתה המודעת בתרבות הישראלית הייתה רשימה מעניינת בקפה, שבינתיים הורדה, ואולי עכשיו תשוב, כדי שאוכל לקשר אליה. נסתפק בכך שלא בכדי זוכרים התלמידים הטובים יותר במערכת החינוך הישראלית משפט בודד או שניים על ביקור שר החוץ במצרים או פיגוע במרכז שכם, בעוד התלמידים הגרועים אינם זוכרים דבר. קריאה בספרות יפה כחלק מלימודי ערבית היא כמובן טאבו. לימוד השפה באופן ראוי יצטרך להחליף את כל ספרי הלימוד הנהוגים כיום, כך שהערבית לא תתקשר אצל הלומד ישירות לסכסוך, אלא תהיה טבועה בתרבות הערבית.

ועוד דבר של המודל השוויצרי שראוי לאמץ למדינה הדו-לאומית היהודית-ערבית היא שיטת המחוזות, שמעניקה אוטונומיה רבה לאזורים, וממילא ללאומים. בעוד הפרלמנט והממשלה יהיו דו-לאומיים, בתי המשפט יהיו משותפים וכן הלאה, החינוך והתרבות יהיו נתונים בידי ממשל מצומצם יותר. הביטוי הלאומי המרכזי – חגי לאום, ימי זכרון וחינוך פרטיקולרי – ייעשה במעגלים הקטנים יותר של החברה, בעוד המרחב הציבורי הכללי יהיה נייטרלי, ללא תחרות על עליונות בו.

ולא מפריע לך ראש ממשלה ערבי? ראשית, למיטב ידיעתי החוק בישראל איננו אוסר על בחירת ערבי לראשות הממשלה. אשמח אם מישהו יעמיד אותי על טעותי, אך אם אינני טועה, ישנו מצב מגוחך שערבים מנועים מלהיות בתפקידים שונים בצבא, או אפילו בכנסת, אך מבחינה תיאורטית, יכולים להיבחר לראשות הממשלה ובכך לקבל גישה לכל מידע שהוא. אם מישהו חושש מבחירה של ראש-ממשלה ערבי, ראוי שיפעל לשנות את החוק כבר עכשיו, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך לגבי אופייה הדמוקרטי של ישראל (ברי לי שיש אנשים שממילא לא מוטרדים מכך, אך בשלב זה ודאי כבר ברור גם להם שהבלוג שלי אינו מופנה אליהם).

לגבי ראש-ממשלה ערבי במדינה דו-לאומית: אני מאחל לכל מדינה דמוקרטית שהעומד בראשה ייבחר על-פי התאמתו לתפקיד, על-פי יכולתו לקדם צמצום פערים בחברה, לפעול לחיזוק ערכים של שלום, שוויון וערבות הדדית, ולפתור את הבעיות האקוטיות של כלל האזרחים על הצד הטוב ביותר. מינו, גזעו, השתייכותו הדתית או האתנית וכן קבוצת הכדורגל החביבה עליו, אינם ממין העניין.

אינני מתכחש לכך שבמדינה דו-לאומית תהיה תחרות או אפילו יריבות ידידותית בין הלאומים השונים. כל מי שגר אי-פעם במועצה אזורית יכול לספר לכם שעם בחירתו של תושב זה או אחר לראשות המועצה, מקבל היישוב שבו מתגורר ראש המועצה הנבחר חיזוק כלשהו: תאורה בשביל המוליך אל היישוב, השקעה יתירה בגינון. זה לא לגמרי אתי, אבל אם התחלופה של ראשי מועצה היא סבירה ומיישובים שונים, זה גם לא כזה נורא.

ייתכן שראש-ממשלה ערבי יפעל להפנות יותר משאבים לקנטונים ערביים מיהודים. כל עוד לא מדובר בפגיעה משמעותית בקנטונים היהודיים אין בכך רע. בבחירות הבאות ייבחר ראש-ממשלה יהודי, ויעביר עוד תקציבים ליישובים יהודיים. גם כיום יש דברים כאלה: לכל ראש-ממשלה יש פינה חמה בלב לפרוייקט חברתי כלשהו, שמזורז או מקודם בתקופת כהונתו. כל הפרוייקטים חשובים, כולם צריכים עידוד, ולפעמים זה הפרוייקט הזה, ולפעמים אחר. כל עוד לא מדובר בשחיתות, או בהזנחה מוחלטת של פרוייקטים אחרים, זו נדנדה או קרוסלה שמדינה דמוקרטית יכולה להכיל כחלק מהמשחק הדמוקרטי.

הרשימה הזו הייתה, מטבעה ומתוך בחירה מודעת, בעיקר על מה שראוי, ולא על מה שיכול להיות. עוד כמה שאלות שיצטרכו לבוא על פתרון, ואדון בהם כשאוכל: חוק השבות / זכות השיבה; מדינה דו-לאומית – אוטופיה או פרגמטיות?

שתי הערות על יהדות במדינת ישראל

צד בצד, ויש להניח שלא במקרה, מתפרסמים היום מעל דפי "הארץ" מאמר המערכת כנגד ביטול הגיורים ("רשעות בחסות הדת") ומאמרו של מאיר פרוש, "איזו שנאה".

פרוש קובל, כפי שמקובל בציבור החרדי, שהביקורת החילונית הלגיטימית על הדת, כמו גם מאבקם של ליברלים להנהיג חברה אזרחית דמוקרטית, היא למעשה יודופוביה המרוכזת כולה בחרדים. כדי להצדיק שקר זה, חייבים האוחזים בו לקיים שקר נוסף, והוא שאורח חייהם מבטא לא רק את הצורה הנכונה היחידה להיות יהודי, אלא גם שזהו אותו אורח חיים המצווה מן התורה. בלשונו של הרב פרוש, הם "בני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני".

נאמר לרב פרוש גלויות: התורה שכביכול ניתנה בסיני אינה אוסרת על אכילת בשר וחלב יחד, משה לא חבש שטריימל ולאהרן לא הייתה קפוטה. התורה כן אוסרת על הלוואה בריבית, איסור שבני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני זנחו.

ביקורת על אורח החיים החרדי בפרט והדתי בכלל איננו שנאה ואיננו גזענות. זהו ויכוח אידיאולוגי, ואין לבלבלו עם פסילה גורפת של אנשים בגלל מוצאם, מינם או אמונתם, כפי ש"בני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני" נוהגים תדיר.

הטענה של פרוש כאילו ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מתנהלת מערכה מאורגנת נגד דת ישראל חמורה לא פחות. ככל הידוע לי, ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יהודים פטורים מלימודי ליבה, שבה יהודים פטורים מעול פרנסה ונמצאים סמוכים על שולחן המדינה, ושבה אנשי דת יכולים לכפות על אחרים כיצד להינשא, מה לאכול, מתי לנסוע. ינסה-נא הרב פרוש לשלוח חבורת "בני יהדות נאמנה" לטיסה בבריטיש איירוויז או סוויס ולהפריע את שלום הטיסה בגלל תוכני שידור; ישלח נא חבר נאמנים לחסום כבישים בשבת, לזרוק אבנים ביום כיפור, להצית מודעות פרסומת, ולמנוע מפגן דמוקרטי של קבוצות מיעוט בכל מדינה מערבית אחרת, והוא ימצא שגם שם אין חיבה יתירה לעם היהודי.

בשאר מדינות העולם המערבי, האוכלוסייה החרדית היא אזרחית למופת. היא מפרנסת עצמה, היא מקבלת את מעמדה כמיעוט, אינה מנסה להשתלט על המרחב הציבורי, מחנכת את בניה על-פי המסורת הנהוגה במקום מושבה. בהתאם, היא מקבלת את הזכויות המגיעות לה כקבוצת מיעוט. בישראל, כאשר תופעות התועבה שנרמזו לעיל מתרחשות מדי חודש בחודשו, הציבור הכללי קץ בציבור החרדי, בז לו ולאורחותיו, ובצדק. ביום שיתנהגו החרדים בישראל כפי שנוהגים החרדים בק"ק ברוקלין, מאנטשעסטער או אנטווערפען, גם יחס המדינה אליהם ישתנה.

ובאשר לגיור: זוהי דוגמה מובהקת לחוליים הנולדים מתוך מיסוד הדת וארגונה במסגרת ממשלתית. כיצד נהיים יהודים חילונים ללא גיור? מסתפחים לחברים יהודים, לומדים עברית, עוברים לגור בישראל. כפי שיש פרנקופילים ואנגלופילים המסתדרים מצויין ללא מוסדות גיור. כיצד הפכו ליהודים מבחינה דתית קודם הקמתה של רבנות? על-ידי הסתפחות לקהילה, קבלת תורה ומצוות, הטמעות בקהילה. זוהי מסורת הר סיני, ולא הקורסים והמבחנים האימתניים הנהוגים כיום.

הבעייה היא, כמובן, שחוק השבות מקנה זכויות יתר ליהודים, כך שכדאי לאנשים מסויימים להפוך ליהודים. דרושה בחינה מחודשת של חוק השבות, וכן הפקעת הגיור ממוסדות וחזרה לגיור שנעשה על בסיס אישי, כמתואר במגילת רות מחד, בסיפור "יוסף ואסנת" מאידך, וב"העבד" של בשביס-זינגר, להבדיל. בהזדמנות, ארחיב על כך.