מבוא לנאו-קפיטליזם

הנאו-קפיטליזם שמתגבש לנגד עינינו נשען על ארבעה יסודות:

 

נאו, ולא פוסט: כשהתחלתי לחשוב על הכלכלה החדשה, שגיתי לקרוא לה "פוסט-קפיטליזם", כי חשבתי שבאמת יש מעבר (לא בהכרח חיובי) לכלכלה שאיננה מציבה בעלות נכסים במרכזה. ואמנם, הקפיטליזם הקלאסי נשען על בעלות וסימן את הבעלות בתור דרך המלך להצלחה: חסר-כל שאף להגיע למעלת בעל-רכב, בעל-הרכב שאף להגיע למעלת בעל-דירה, בעל הדירה שאף להגיע למעלת בעל הבית וכן הלאה. למרבה הנכסים ההצלחה.

נאו-קפיטליזם איננו סולד מן הבעלות, אך בפעולה כפולה של אחד בפה ואחד בלב המערכת מעודדת שיח נגד בעלות מזה ("כלכלת השיתוף"), ומונעת אפשרות להפוך לבעל-נכסים מזה. גם בבסיס הקפיטליזם הקלאסי היה כזב, כמובן, אלא שהיה קשה יותר להצביע עליו כי מצבם של בני מעמד-הביניים – בעלי הבתים והרכבים המשפחתיים – אכן היה טוב יותר ממצבם של אלו שלא הגיעו לחזקת בעלות. האידיאולוגיה שעבודה קשה לצד התנהלות חסכנית יכולה להביא רווחה לכולם הסתמלה דווקא במעמד הביניים.

בשלב הראשון של הנאו-קפיטליזם, בעלי ההון פועלים לנשל את מעמד הביניים מנכסיהם, ולצורך כך נדרש גם שיח בגנות הבעלות שמחליש את ההתנגדות להשתלטות העוינת הזו. אם יושלם המהלך, השיח האידיאולוגי הזה יתעצם על-מנת להעניק תוקף למצב הרופף של חלק כה נכבד מן האוכלוסייה.

 

החלשת הקשר בין הוצאה לרכישה ובין עבודה להכנסה: התרבות הוירטואלית פיתחה את מושג הטובין הוירטואלים, סחורות שאנשים משלמים עליהן מבלי לקבל עבורן דבר-מה ממשי. ייתכן שיש לראות בתופעה הזו את ראשית הנאו-קפיטליזם, משום שהיא אפשרה למכור סחורות במספר גדל, ללא שום עלייה בייצור. הקפיטליזם הקלאסי ביצע שלב אחד של ניתוק בין מוצר להוצאה, על-ידי הקומידיפיקציה של ניירות-ערך ואף של הכסף עצמו. המסחר בכסף היה השלב הראשון של חלוקה מחדש של ההון ללא הפעילות התעשייתית של הייצור העודף, אך התרבות הוירטואלית הציעה אפיק חדש, שבו מישהו משלם מבלי שהצד השני צריך לתת לו שום-דבר בעל ערך, אלא סמליות של ערך. השלב הבא לאחר-מכן, היה מימון ההמונים, ביטוי השיא של הניתוק בין הוצאה ורכישה.

במקביל להחלשת הקשר בין הוצאה לרכישה, שוק העבודה החל לנתק את הקשר בין עבודה והכנסה. הביטוי הנפוץ ביותר לכך הוא תופעה שכיחה של אנשים שמתבקשים לתת את שירותיהם תמורת קרדיט, נסיון, שורה ברזומה, פרסום, או כל הטבה אחרת שכביכול הם יקבלו מכך שהם יעבדו בחינם. ביטוייים אחרים כוללים אתוס גובר של התנדבות (בעיקר במוסדות שאינם מוסדות צדקה מעיקרם) ותרבות של בארטרים, לבעלי היכולת. הבארטר הוא לכאורה יוצא-דופן, שכן הוא איננו תופעה חדשה, אבל תרבות כזאת בין אנשים שמחליפים ביניהם כישורי-מותרות מרחיבה ומקבעת מגמה חברתית כוללת שבה אנשים אינם מצפים שעבודתם תשמש לפרנסתם המיידית. בטווח הרחוק יותר עומדת ההצעה של הכנסה אוניברסלית בתור הניתוק האולטימטיבי בין הכנסה לעבודה.

מעבר להיבטים השונים של ניתוק בין הקשרים הקלאסיים הללו שהגדירו את הקפיטליזם, חשוב לעמוד על הקשר ביניהם. עצם הדיון בקיומו של קשר בין עבודה להכנסה או בין הוצאה לבעלות היה חסר פשר עד לפני שנים ספורות. רבים עדיין מתקשים לדמיין את הדברים הללו כנפרדים. לא רק שבקפיטליזם הקלאסי היה קשר הדוק בין עבודה והכנסה ובין הוצאה לבעלות, אלא ששני הקשרים האלה ביססו את הקשר הישיר בין הוצאות והכנסות, שעמדו בבסיס הקפיטליזם. עבודתו של אדם קבעה את היכולת שלו לרכוש נכסים, או לפחות, כך האמינו. החלשת הקשר בין עבודה להכנסה מזה, ובין הוצאה לבעלות מזה, מבשרת בראש ובראשונה על ניתוק הקשר בין הוצאות והכנסות. רופפות הקשר בין שני אלו תגדיר את אופיו של הנאו-קפיטליזם, תעצב מחדש את אופני הצריכה, ותשנה את מושגי הפנאי והעבודה, תוך טשטוש הגבולות הברורים שהיו ביניהם.

 

פרגמנטציה וסגמנטציה: חלוקת הרכבתו של מוצר לשלבים שונים שחוזרים על עצמם בצורה מיכנית הייתה אחד מסימני ההיכר הבולטים של המהפיכה התעשייתית ופס-הייצור. אך כשהמוצר היה מוגמר, ביקשו המשווקים להפוך אותו לשמיש מיידית. אמצעי המכירות הנפוץ ביותר היה הצ'ופר: אמצעים נלווים שיאפשרו להשתמש במוצר מיד, או להנות ממנו יותר. חנות מכשירי הוידאו החדשה בשנות השמונים צירפה למוצר מבחר קלטות במתנה; הרוכש מצלמה קיבל תיק, פילם ראשון חינם, התקן מבזק חיצוני, או שלושתם יחד.

כיום, המכשירים נקנים בנפרד מן השמישות שלהם: מצלמה שקניתי לאחרונה הגיעה ללא כרטיס זכרון, אם כי לא היה דרך לשמור תמונות בלעדיו; מחשב או טלפון חכם נמכרים בנפרד מהתוכנות שיאפשרו להשתמש בהן, כאילו יש למישהו עניין במחשב ללא תוכנת הפעלה.

האפליקציות מחריפות את המגמה הזו: גם אם תוכנת ההפעלה עצמה נמצאת במכשיר, היא אינה אלא מדריך שמציע אינספור שימושים שונים, שכל אחד מהם דורש תשלום נפרד. כל אלה הם דוגמאות של פרגמנטציה.

בסגמנטציה אני מתייחס להיבט הזמניות של המוצרים: בקפיטליזם הקלאסי, קנייה הייתה חד-פעמית. בעלות הייתה הישג, והיא הייתה לנצח. בשלב מוקדם, יצרנים התגאו במכשירים שקונים לכל החיים, עד שהבינו את הבעייה הכלכלית שבגישה כזו, והחלו לייצר מוצרים עם זמן-חיים קצר יותר. הסגמנטציה הנאו-קפיטליסטית מחריפה את המגמה הזו. עד לפני כמה שנים יכול היה אדם לקנות תוכנת מעבד-תמלילים לזמן בלתי-מוגבל. בפועל, הקצב המהיר של שינויי הטכנולוגיה תבע גם אז שאנשים ימשיכו וירכשו גרסאות חדישות יותר, אך לפחות מבחינת תנאי הקנייה היו רשאים להמשיך להשתמש במעבד תמלילים ישן, כל עוד המחשב שלהם שרד. לא עוד: מייקרוסופט איננה מוכרת יותר את תוכנת אופיס, אלא מחכירה אותה. אדם איננו יכול לקנות מעבד-תמלילים, כשם שגם ספרים יהיה קשה יותר ויותר לקנות. אמזון איננה מוכרת ספרים בקינדל, אלא מחכירה אותם. היא שומרת לעצמה את הזכות לסיים את חוזה החכירה, ולהעלים את הספרים ממכשירי המשתמשים. משתמשים נלהבים מתרגלים לרעיון שתשלום אין פירושו רכישה.

הפרגמנטציה והסגמנטציה יכולות לפעול בשילוב ידיים: בעבר, אדם קנה אלבום של זמר אהוב ויכול לשמוע אותו ללא הגבלה, במשך שנים, גם אם התקליט קיבל שריטות ופגמים אחרים עם הזמן. כיום, אף שאפשרות קניית אלבום עוד קיימת (אין לדעת אם זה תמיד יהיה נכון), מגמות מקטוע המוצרים מגיע גם לאמצעי הבידור, כשחברות ואפליקציות מציעות לאנשים לרכוש שירים בודדים, פרקים מסויימים מתוכנית טלוויזיה, או לשכור אותם לתקופה במקום לרכוש אותם. כל פעולה כזו מייקרת את ההוצאה הפרטית לבידור: גם אם מחירו של שיר בודד הוא נמוך ביותר, עצם התמחור של תרבות לפי יצירה שנמשכת דקות ספורות, משנה את פני שוק הבידור והפנאי בצורה שחורגת הרבה מעבר לשוק התקליטים.

בשוק הדירות, למשל, דווחו כמה אופנות בשנים האחרונות בתקשורת האמריקאית. סדרת כתבות בניו יורק טיימס שעסקה במיקרו-דירות, בישרה על סוג אחד של פרגמנטציה: בעלי בניינים שמחלקים את הנכס שלהם ליחידות קטנות יותר כדי להניב מהן הכנסה גבוהה יותר. תעשייה שלמה צמחה סביב למגמה הזו. ריהוט שתאם לדירות צרות יותר מזה, ושטח אחסון במקומות רחוקים יותר מזה. ההקבלה לעולם המוצרים ניכרת: כשם שבעבר היה ברור שמוצר נמכר עם כל מה שנדרש לשימושו, ואילו היום הוא נמכר בגרסת מינימום שדורשת רכישה של תוספות בנפרד, כך בעל-הדירה בעבר הניח שהוא קונה דירה שבה יוכל לא רק לגור, אלא גם לאחסן בה את רכושו. כיום, מצפים מבעלי-דירות לצמצם את שטח המחייה שלהם, ולהתרגל למצב שבו הם עצמם גרים במנהטן, אך חפציהם נמצאים במחסן בניו-ג'רזי. סוג של סגמנטציה תועד בכתבה מאת זוג שהתגורר שנה שלמה בניו יורק בדירות Airbnb, ומצא שהחוויה הייתה נעימה יותר מחוזה שכירות.

גם בתחום הפרגמנטציה והסגמנטציה המגמה איננה מוגבלת לצד הצרכני של הכלכלה ומשפיעה גם על שוק העבודה. מעסיקים אינם מבקשים להעסיק עובדים במישרה מלאה, ומחפשים להעסיק אנשים לתקופה מוגבלת, למשימה מוגבלת. במקום אחד כתבתי ש"חלוקת אמצעי הקיום למקטעים קטנים יותר תלך יד ביד עם חלוקת אמצעי ההשתכרות למקטעים קטנים יותר", ואחר-כך צפיתי ש"יזמים שיידעו כיום להציע דרך חדשה להמרת בעלות בשימוש מוגבל או למיקטוע של מוצר שטרם עבר את התהליך הזה צפויים להרוויח הון, עת השוק בחיתוליו". כשכתבתי את הדברים עוד לא ידעתי על שירות משאבי-אנוש לזמן מוגבל שפותח על-ידי אמזון ומכונה טורקי מכאני. ההחלשה שיש בשירות הזה כלפי כלל החברה מתבהר כשקוראים על שירותים שאנשים נותנים בעבודה זמנית, מבלי לתת את הדעת על משמעותה ומהותה, ומצרפים זאת לדו"ח שפורסם לאחרונה על ההכנסות הנמוכות של נהגי אובר וליפט. גם תופעת מימון ההמונים וגם הצעת ההכנסה האוניברסלית ישפיעו על מיקטועו של שוק העבודה.

 

פוסט-הומניזם: כבר הערתי שהקידמה הטכנולוגית, דרך התרבות הוירטואלית שהיא יצרה, היא שסללה את הדרך לנאו-קפיטליזם, בראש ובראשונה על-ידי דפוסים חדשים של צריכה. אבל מה שמאפשר, אולי אפילו תובע, את שלל התופעות שתוארו כאן, הוא התקדמותה של התרבות האנושית לטכנולוגיה פוסט-הומניסטית. בעולם שבו לא יידרשו נהגים, קופאים, מחסנאים, שליחים, ועוד, יש צורך למצוא פתרון לא למשלח-ידם של אנשים, אלא לאופן שבו הם יכולים להמשיך להיות צרכנים מועילים של התאגידים המשווקים מוצרי צריכה בסיסיים, מוצרי מותרות, ומוצרי פנאי. חברות שעוסקות בפנאי, בעיקר ברשתות החברתיות, יתחרו ביניהן על יצירת ערוץ דו-כיווני שבו הצרכנים גם משרתים את החברות ועובדים עבורן ללא תמורה, ועדיין משקיעים את ההכנסות שלהם חזרה אצלם. הסגמנטציה והפרגמנטציה של המוצרים והעבודה גם-יחד הם אלה שיפעלו לקידום כלכלה כזו, ולא בכדי אמזון היא זו שעומדת בקידמת הסגמנטציה של שוק העבודה.

כפי שכתבתי בעבר: "ניתוק הקשר בין עבודה להכנסה הוא מגמה מקבילה לניתוק הקשר בין הוצאה לרכישה, בדומה להקבלה שערכתי בין שני תהליכים של מיקטוע: מיקטוע המוצר ומיקטוע המישרה."

 

לסיכום, את יצירתה של הכלכלה הנאו-קפיטליסטית צריך להבין כמרובע שמתרחשים בו ארבעה תהליכים במקביל, שמשפיעים זה על זה, וקשורים זה בזה: בשוק הצריכה, מדובר בהחלשת הקשר בין הוצאה לרכישה, ובמקטוע המוצר (שבעצמו מתבצע בשני אופנים מרכזיים של פרגמנטציה וסגמנטציה). בשוק העבודה, אנו עדים להחלשת הקשר בין עבודה להכנסה מזה, ולמיקטוע המשרה המלאה, אם זה במישרות חלקיות, בעבודות זמניות בפרילאנס, בבארטר, או בהכנסה האוניברסלית.

ארבעת התהליכים האלה מבטאים שני מאפיינים מרכזיים של הנאו-קפיטליזם: מקטוע מחד, ורופפות הקשר בין כסף לבעלות מזה. לשני המאפיינים הללו יש להוסיף שני מאפיינים אקוטיים להבנה מלאה של הנאו-קפיטליזם: הטכנולוגיה הפוסט-הומניסטית והשלכותיה; ולבסוף, העובדה שהנאו-קפיטליזם לא זנח את חשיבותו של הקפיטל. ההון ימשיך להיות הכוח המניע של הכלכלה. המשמעות הפוליטית של הנאו-קפיטליזם הוא חלוקה מחדש של ההון הציבורי, באופן אגרסיבי ביותר, שיעביר שליטה רחבה יותר לקבוצות מיעוט חזקות.

 להורדת גירסה אנגלית של המאמר, לחצו כאן.

על בטלה דתית בין יהודים לנוצרים

הרעיון של יום המנוחה מוכר בתור מורשת מבריקה של עם ישראל לעולם, גם אם הם שילמו עליו מחיר כבד. בעת העתיקה יצא ליהודים שם של עצלנים ובטלנים בגלל המנוחה שלהם (הדברים מלוקטים באסופה המאלפת שערך מנחם שטרן של אזכורי יהדות ויהודים בכתבי יוון ורומי, ואפשר לקרוא דיון תמציתי עליהם בעברית בספרו של פטר שפר "יודופוביה"). במסכת מגילה מסופר איך המן קיטרג על היהודים באוזני אחשוורוש, כשהמדרש מרחיב את הפסוק "ולמלך אין שווה להניחם" באופנים שונים. צודקים הטוענים שהמדרש שם בפיו של המן דיעות אנטישמיות רווחות, המתועדות אצל אבות הכנסייה (למשל במאמר של יהושע ברמן), אבל יש גם מקום להדגיש שזו איננה ספרות אנטישמית ראשונית, כמו זו המצוטטת אצל יוספוס, אלא דיעות של יהודים על מה שאומרים או עשויים לומר עליהם (כפי שאהרן קולר הדגיש לאחרונה, בהקשר של מדרש אחר, עמ' 191). לא מן הנמנע שכפי שאנטישמים השתמשו ביהודים כדי לבטא את הגנאי שיש להם על המסורת שלהם (הסברתי זאת כאן), גם יהודים השתמשו בתיאורים אנטישמים ששמו בפי אחרים כדי להביע מרמור על המסורות שלהם, מרמור שברגיל לא זכה לביטוי או למוצא. המן אומר שהיהודים מוציאים את השנה כולה בשהי-פהי (בבלי מגילה י"ג, ב), ביטוי ארמי או אפילו השפעה פרסית שמושמת בפיו של המן, כיאה לדמותו, אך רש"י שהתקשה במילים, פירש אותן כראשי תיבות: "שבת היום, פסח היום" והוסיף הסבר משלו: "ואנו אסורים במלאכה". במילים אחרות, חגיהם של היהודים משמשים תירוץ לבטלה, ולא רק בעת העתיקה זו דיעה המוכרת ליהודים, אלא גם בצרפת של ימי-הביניים נדמה שרש"י מכיר את הטענה הזו.

השבת לא נוצרה כיום מנוחה סוציאלי, כמובן. על משמעותה הדתית הערתי כבר בעבר, אלא שאז טרם עמדתי על הפרדוקס ששמירתה יוצרת, בפער שבין צורה לתוכן. קידוש השבת, קרי הפרדתה מששת ימי המלאכה, נועד לייחד אותה לאל. בכך, השבת מבדילה בין החומרי לרוחני, בין החולף לנצחי, בין היומיומי לנעלה. אבל חגיגת הקדושה של הנצח והרוח מתבצעת דווקא על-ידי הפרעת השיגרה הבלתי-פוסקת של הזמן, ותחיבה של פיסת נצח אל תוך מחזוריות בלתי-משתנה. תיחום השבת לזמן מוגבל עומד בניגוד למה שהיא מייצגת. הפסקת השיגרה של המלאכה ושל מחזוריות הזמן היא הפוכה לנצח שהשבת מסמלת, עם ההבטחה הגלומה בה ל"מעין עולם הבא".

בנוסף לפרדוקס של השבת, ישנה אירוניה נוספת בפער בין משמעותה המקורית למורשתה העולמית. העובדה שהיא כוונה לצורך דתי ויום המנוחה משמש כיום לצורכי רווחת הפרט מצביעים על מגוון גדול יותר של תפקידים של הדת בתרבות האנושית מלבד מה שמייחסים לה (בין אם מבקריה או מחזיקיה). בדומה לקביעתו המפורסמת של אחד העם, מסתבר שיותר משאימצו אחרים את השבת, השבת (כמו גם רעיונות ומוסדות דתיים אחרים), שמרה על צרכים אנושיים מסויימים, עד שיוכלו להתנסח ולהתקבל בזכות עצמם. בספרו על ימי מנוחה בחוק, מתאר המשפטן טוד ראקוף שיום המנוחה בארצות-הברית צויין בתחילה בסגנון פוריטני כיום המוקדש לפולחן, אבל למן מלחמת האזרחים אפשר לראות שינוי שבו היום נתפס כיום של פנאי (עמ' 42). ראקוף מדגיש בצדק שהגישה השנייה איננה חילונית בלבד, והיא מופיעה גם בקרב קהילות דתיות ליברליות יותר. אין לזה בהכרח קשר לליברליזם, כמובן: במושגים יהודיים אפשר לנסח את ההבדל בין הגישות לפי רציונאל השבת שמופיע בעשרת הדברות בספר שמות ("כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ") לעומת הרציונאל המופיע בעשרת הדברות בספר דברים ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים").

דוגמה מעניינת נוספת אגב הקשר שבין עצלות, פולחן, ושנאת זרים, מופיעה בכתביו של אפיפניוס מסלמיס, אב כנסייה מהמאה הרביעית לספירה. בחיבורו "תיבת התרופות" הוא סוקר 80 כתות כפרניות שיש לדחות את שיטתן. האחרונה שבהן היא קבוצה הנקראת "מצלינאים", על שום החשיבות הרבה שחבריה מייחסים לתפילה (שמם גזור מהשורש הארמי-סורי לתפילה). מעט הידע שיש לנו על המצלינאים שאוב מן המתנגדים להם, מה שמצריך זהירות רבה ביחס להיסטוריות של הטענות. התמונה המצטיירת היא של כת נזירית שחבריה עסקו בנזירות וסיגופים, ומתוך רצון להקדיש עצמם לאל באופן כולי, נמנעו ממלאכה שנתפסה כעיסוק בחומרי ובחולף לעומת חובת התפילה. טוד ברזון, שפרסם זה עתה ספר מרתק על תיחומי זהויות וגבולות של דיעות לגיטימיות בראשית הנצרות, מדגיש שאפיפניוס נדרש ללכת על חבל דק מאוד, בין הגינוי של הסגפנות ודחיית החומריות של המצלינאים, לבין הנזירות הראויה שהתנועה הנוצרית קידמה כאידיאל (עמ' 75). אפיפניוס מתאר אותם כמשחיתי זרעם של אדם ונח (בפיסקה הפותחת על המצלינאים, עמ' 646 במהדורת ויליאמס השנייה), כלומר החקלאים הראשונים – אדם שהונח בגן "לעבדה ולשמרה", ונח שקיבל את השלטון על החי ושנטע כרם. ההבדל בין הנזירות הנוצרית למצלינאית נעוץ כנראה בנרקסיזם של ההבדלים הקטנים, כפי שעולה מהדגמותיו של ברזון לאופי הטאוטולוגי של טענות אפיפניוס. מעבר לכינויי גנאי שונים שהוא מדביק להם, הוא לא מצליח להסביר מה שגוי בדרכם מבחינה עקרונית. אבל מתוך מאמציו מתקבל ניסוח שמפאר את עבודת-היזע כדרך סגפנית לעבוד את האל, כלומר למצוא את הנצחי והרוחני דווקא דרך העיסוק בחומרי ובחולף. שתי החלופות הללו ליחס הדתי אל העמל מזכירות את הניגוד בין הסגפן והמיסטיקן שתיאר מקס ובר.

אם כן, בעצלות יש מימד חתרני, כנגד השעבוד לחומר ולבעלי-הכוח בחברה התובעים את שעות-העבודה של האדם כמו גם את מנוחתו. בנוסף, זרמים מסויימים בדת מתחברים למימד הרדיקלי הזה, וסייעו לשמר אותו (ומכלל שמרנות אנו שומעים שאין זו חתרנות גרידא): לאו דווקא לשם ההתנגדות לעבודה גופה, אלא כדי לתבוע את זמנם של המאמינים למען הדת עצמה. המתח הרעיוני והדתי שבין החומר לרוח מתבטא גם במאבק פוליטי על השליטה בעתותיו של האדם. השבת, שהחלה כפיסת נצח שתחובה בתוך השיגרה, לבל ישקע האדם בשיגרת-החומר בלבד, התגלגלה לכדי מושג רחב הרבה יותר של פנאי, שזכה למעמד עצמאי המנותק מן הדת. תעשיות הצריכה והצרכים תובעות להרחיב את שליטתן על הפנאי של היחיד, וגם בתחום זה ניכרות מגמות דתיות המבקשות למנוע את חדירתן. למרות בסיס אונטולוגי ואתי שגוי, הדת ממשיכה לתפקד כגורם שמתנגד למוקדי כוח חברתיים (לצד תפקידים שמרניים וממסדיים נכבדים שלה). גם אם היא עושה זאת מסיבות אינטרסנטיות לחלוטין, בפועל היא משמרת יסוד חתרני שיכול ללבוש גם צורה חילונית.

 

Berman, Joshua. "Aggadah and Anti-Semitism: The Midrashim to Esther 3:8." Judaism 38.2 (1989): 185-96.

Berzon, Todd S. Classifying Christians. Ethnography, Heresiology, and the Limits of Knowledge in Late Antiquity. Oakland, Calif.: University of California Press, 2016.

Koller, Aaron J. Esther in Ancient Jewish Thought. Cambridge: Cambridge University Press, 2014.

Rakoff, Todd D. A Time for Every Purpose. Law and the Balance of Life. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2002.

Stern, Menahem. Greek and Latin Authors on Jews and Judaism. Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, 1974-1984.

Williams, Frank, editor and translator. The Panarion of Epiphanius of Salamis, Books II and III. De Fide, second edition. Leiden: Brill, 2013.

שפר, פטר. יודופוביה: גישות כלפי היהודים בעולם העתיק. תרגם להד לזר. בני ברק: הקבוץ המאוחד, 2010.

 

 

 

על משמעות אי-החסכון בעידן הנאו-קפיטליסטי

מספר כתבות בזמן האחרון (דומני שזו הייתה הפופולרית מביניהן) ניסו להסביר את הפער בין התלונות של אנשי הדור הצעיר על הקושי להתפרנס ולהתבסס לצד היעדר כל נסיון ממשי מצדם לחסוך. המשותף לכתבות הללו הוא הנחת-יסוד שאופיינית דווקא לכלכלה הליברלית, לפיה החלטות כלכליות הן רציונאליות בבסיסן. בוודאי שקיימות החלטות כלכליות רציונאליות, ורוב הציבור מסוגל להבין טיעונים הגיוניים לצעדים כלכליים שונים ואף לקבל את הרציונאל שמאחוריהם. אך תהיה זו טעות להניח שרוב ההתנהלויות הכלכליות בעולם הן תוצאה של החלטות רציונאליות של אנשים שמחפשים לשפר את מצבם הכלכלי. זאת מהסיבה הפשוטה, שפעם אחר פעם תורות כלכליות מתעלמות ממנה, שלאנשים, ארגונים, וחברות, יש מבנה מורכב של ערכים ועדיפויות שאיננו מציב את השיקול הכלכלי בתור שיקול עליון בכל פעם שלהחלטה יש השלכה כלכלית.

מתוך הכשל הזה, הרציונאל מתואר כך: "היות שממילא לא אצליח לחסוך לדירה, מוטב לי ליהנות מהחיים באופן מירבי כעת". זוהי ההצדקה כביכול להיעדר חסכון ולפער בין סגנון חיים פזרני משהו לצד תלונות על הקושי להתפרנס ולהתבסס. אבל קשה להאמין שהצדקה כזו קדמה להחלטה על סגנון-חיים כלשהו, כפי שהיא מנוסחת. סביר יותר שהיא נוסחה כתגובה אפולוגטית למחצה, דווקנית למשעי, לתהייה שהצביעה על הפער הזה. לכן, ראוי יותר לדחות אותה בתור הסיבה שהובילה למגמה החברתית הזו, ולחפש יחס חדש בין סיבה ומסובב.

בנוסף להנחת-היסוד השגויה שעולה מתוך הניסוח הזה, כאילו אם אנשים אינם חוסכים לדירה, ודאי יש להם סיבה מוצדקת והגיונית להימנע מכך, ישנו כשל נוסף בהצגת הטיעון הזה, והוא ההנחה שסגנון החיים הפזרני לכאורה או למעשה של דור ה-Y הוא תגובה למציאות כלכלית מסויימת, ולא תולדה שלה.

הסבר כולל ומורכב יותר צריך להידרש לכמה דברים: ראשית, להפסיק להתייחס לדור ה-Y כגורם מכריע. עלייתו של הנאו-קפיטליזם ויצירתו של הפרקריאט הצמיתותי אינם תולדה של דור אחד. מאפייני העידן הזה לא נוצרו בקרב הצעירים שנאלצים להתמודד עם המציאות של תקופת המעבר הזו. הנסיבות שאפשרו ודחפו לקפיטליזם מסוג זה אינן תלויות בדור הזה ואף לא בדור שקדם לו, "דור ה-X". הבנה אמיתית שלהן צריכה לשוב לבחון את עליית הקפיטליזם בעידן התעשייתי, ואת הגיון הייצור העודף שהוא הוליד; את השפל הכלכלי של שנות השלושים, והמעבר מכלכלת-ייצור לכלכלת צריכה מאז סיום מלחמת העולם השנייה. הדרייב-אין של שנות החמישים, הקניון של שנות השבעים, המאבק בין שמאל וימין כלכלי בשנות רייגן ותאצ'ר של שנות השמונים, והבועה של שנות התשעים, הם כולם רלוונטיים להבנת המציאות כיום פי עשרות מונים מכמה אמירות פולמוסיות מפי הצעירים של הדור האחרון. ריבוי הטיסות והתיירים קשורים לגלובליזציה שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, והואצה בשנות התשעים. המסעדות מלאות עד אפס מקום כי אנחנו חיים בתרבות צרכנית שחוגגת את הרכישה של המתכלה. סבתי חסכה סנט לסנט ודיים לדיים כדי לרכוש בית פרטי במערב התיכון של ארה"ב, אבל היא הייתה בת תקופתה, לא רק מבחינת הכדאיות הכלכלית של חסכון מעין זה, אלא גם מבחינה תרבותית: אף-אחד מסביבה לא עסק בצריכה כפייתית של מוצרים חד-פעמיים או של אופנות שעתידות לחלוף בתוך חודשים ספורים. אנחנו לעומת זאת, חיים בעידן בו אנשים משלמים לא רק על המתכלה, אלא גם על דברים שאי-אפשר לרכוש, על סחורה וירטואלית, ועל מה שהם יתבקשו לרכוש לעתיד לבוא.

ריבוי המסעדות קשור לדברים נוספים, כמו תרבות הפנאי שכבר הזכרתי, אבל גם לתאומתה המתחזה לאוייבתה, הוורקוהוליות. המאבק המוצדק לשחרור האישה ולהגשמה עצמית של נשים כרצונן תועל להגדלת כוח העבודה (ועל-ידי כך הקטנת ערכו, בשל אינפלציה של ידיים עובדות). שחיקת השכר בשל אינפלצית כוח העבודה הולידה את המצב שבו שני בני-הזוג עובדים לא מתוך בחירה והגשמה עצמית, אלא לצורך הישרדות. מטלות הבית נדחקו כפעוטות-ערך ועברו תהליך מואץ של מיקור חוץ. קניית מזון מוכן או הזמנת משלוחים פיצתה על היעדר הזמן למטלות-בית, וכך האכילה בחוץ הפכה ממותרות לכורח. זוהי דוגמה נוספת לאופן שבו העבודה והצריכה בעידן הנאו-קפיטליסטי משלבות ידיים: התרבות מעודדת לאכול בחוץ יותר ויותר, וכדי לעמוד בהוצאות הכרוכות בכך, יש לעבוד יותר ויותר.

באחד הדיונים הראשונים שלי על הנאו-קפיטליזם, ציטטתי את מאיר ויזלטיר, שטען כי אנאלפבתיות תרבותית, גם אם לא ממשית, היא תנאי מקדים להיווצרותו של העידן החדש, של אותו מעמד של רעועים, שהוא תיאר כצמיתים. כך, העובדים בצורה בלתי-סדירה, החיים בחברה שאיננה מאפשרת חלוקת עבודה של תחזוקת בית ופרנסה בין בני המשפחה, מגיעים למצב שהם מוציאים יותר ויותר על צריכת מזון יומיומית, משרתים במישרין ובעקיפין את התאגידים שדוחפים להתרוששותם, ולבסוף – במופת של תודעה מדוכאת וכוזבת – מאמינים שזו הבחירה החופשית שלהם שאך מגיבה לנסיבות, מדמים לצרכנות הכפייתית שלנו והכפויה עלינו מימד של מחאה כנגד בעלי הכוח.

 

 

 

על היבטי הצריכה והעבודה בעידן הנאו-קפיטליסטי של הפרקריאט

הרגלי צריכה

הדיון שלי בפרקריאט עומד בפני מכשול טרמינולוגי. המושג מתייחס למעמד, ובעצם מתאר, לפחות במובן שאני משתמש בו, שני תהליכים שצפויים להשלים אחד את השני: בציר אחד, כרסום בגודלו של מעמד הביניים, כך שרבים מהנמנים עליו – בעיני עצמם או מבחינה ביוגרפית-שושלתית – ימצאו עצמם הלכה למעשה במעמד הפועלים. אבל לצד הכרסום בגודלו של מעמד הביניים, ישנו כרסום נוסף שחל במהותו של מעמד הביניים, שהוא הציר השני. מעמד הביניים הקלאסי לא היה בעל אמצעים או מעמד כבעלי ההון ו/או האריסטוקרטיה, אבל דברים מסויימים שאפיינו את הבורגנות, כגון בעלות על בית, כלי-רכב, וכולי, הופכים לבלתי-נגישים או בלתי-כדאיים, עד כדי שינוי המהות של מעמד זה. תהליך כפול זה, שבו אוכלוסייה רחבה מקרב מעמד הביניים לא תימצא בעשירוני הביניים מבחינת הכנסותיה או נכסיה מחד, והאוכלוסייה שכן תימצא בו תבחר או תיאלץ להימנע מהמאפיינים ההיסטוריים של מעמד הביניים מאידך, מסמנים בעצם האחדה חלקית של מעמד הביניים עם מעמד הפועלים אל תוך מעמד הפרקריאט.

האחדה זו קשורה למהות של הפרקריאט לא כמדד מעמדי של הכנסות ונכסים, אלא כאורח-חיים, וזהו המכשול הטרמינולוגי. בפוסטים בהם כבר דנתי בסוגייה, התייחסתי לפרקריאט לא כמעמד, אלא כאל סגנון-החיים שיאפיין את הנאו-קפיטליזם, שבו מתפתחת (כבר כעת!) אידיאולוגיה אנטי-רכושנית, המבכרת חכירה, שכירות, וזמניות. לדוגמאות הפנאי הרבות שבנמצא, ושכבר הזכרתי, בעיקר דרך החכירה הדיגיטלית שמחליפה את הבעלות, אבל גם יוזמות כמו זיפקאר, הצטרפה לאחרונה כתבה מרתקת של זוג שבחר לחיות ב-AirBnB, במקום בשכירות קבועה. הבחירה חוגגת את הויתור על נכסים המתבטאת בעיקר דרך איון הצורך בבעלות על ריהוט, אבל מרחיקה לכת בתיאור הגיוון הטמון בשכירות קצרת-מועד. התיאור החוויתי הזה, של זוג שנמצא כיום במעמד בינוני-גבוה, מסמן כיוון שהנאו-קפיטליזם ישאף להגיע אליו, כיוון ששוק תזזיתי של שכירות קצרת-מועד יהיה הרבה יותר גמיש ועם אופציות חדשות לרווחים מאשר שוק השכירות המסורתי. דוגמה לסכנות הגלומות בנאו-קפיטליזם נצפתה לפני כשנה, כשתעריפי נסיעה ב-Uber זינקו במהלך משבר בני הערובה בסידני. מן הדברים האלה כבר אפשר לשער מדוע ההאחדה של המעמדות אל הפרקריאט תהיה חלקית בלבד. אמנם חלקם של בעלי הבתים באוכלוסייה יצטמצם, וגם מעמד הביניים וגם מעמד הפועלים עשויים להידחק לשוק שכירות קצר-מועד כחלק משיגרת חייהם, אבל נקל לשער שאנשים הנמנים על מה שבעבר כונה המעמד הבינוני-גבוה יוכלו לשכור דירות בשכירות מסורתית למשך שנה, או אפילו שכירות מתחדשת, מתחתיהם יימצאו אלה שישכרו דירות AirBnB ברווחה יחסית, ואילו בני המעמד הנמוך יצטרכו להתמודד עם תחלופה גבוהה של דירות שיהיו באיכות נמוכה עם ריהוט מצומצם.

שוק העבודה

בנוסף לאופני הבעלות החדשים, הפרקריאט יתאפיין גם בשינוי אופני ההעסקה. כבר היום רבים במעמד הביניים ומעמד הפועלים עובדים בעבודות רעועות ללא זכויות סוציאליות וללא בטחון תעסוקתי. הקו המשותף שבין עובדי הפרילאנס המנפיקים חשבוניות לבין עובדי הקבלן המפוטרים מדי שנה לבל יצברו ותק מסמן את הכיוון. הקשר בין המעסיקים לבין בעלי-הנכסים המחכירים או המשכירים לטווח-קצר יילך ויתחזק. בדומה לעובדים בראשית המהפיכה התעשייתית, שכמו נמכרו לעבדות במפעלים, גם הפרקריאט ימצא את עצמו יותר ויותר עובד עבור אותם אנשים המספקים לו את צרכי הקיום הבסיסיים ביותר שלו, אבל ללא הקשר האישי והערבות הכמו-משפחתית שהייתה בין אדון ועבדו בימי-קדם.

חלוקת אמצעי הקיום למקטעים קטנים יותר תלך יד ביד עם חלוקת אמצעי ההשתכרות למקטעים קטנים יותר, וכך הפרקריאט צפוי לא רק לעבוד בעבודות רעועות מבחינת יציבות העבודה, סכנת האבטלה, ושחיקת הזכויות הסוציאליות, אלא גם מבחינת תוכן העבודות. חלק מהסיבה לכך נעוץ בשכלול התיעוש בחברת השפע, כך שאין באמת צורך בהיקף העבודה האנושית המושקע כיום לצורכי קיום. מבחינה תיאורטית, אין ספק שאפשר היה לנתב לפחות מחצית מכוח העבודה לטובת רווחה, מבלי לסכן במאום את תנאי הקיום הבסיסיים, ואפילו לשפר אותם (אלא שאין הסדרים חברתיים נאותים שידחפו לשינוי כזה). ההגיון הקפיטליסטי שהחל בתעשייה על-ידי המצאת פס הייצור, המשיך באופני המסחר והשיווק, צפוי להגיע לשיאו במבנה העבודה של האדם היחיד.

המוטיבציה הפוליטית לדאוג לעודף עבודה, פן ההמונים חסרי-התעסוקה יתפנו לבחינת מצבם או לשינוי חברתי, ברורה. הערתי על כך בקצרה לא מזמן, בהקשר של תרבות הפנאי, וגם בדיון על המימד החתרני שבעצלות. המוטיבציה הכלכלית לעודף העבודה מעניינת יותר, כי סביר שגם היא עומדת בפני שינוי בעידן הנאו-קפיטליסטי המתאפיין ברעיעות. במקור, עודף העבודה נועד לשרת ייצור עודף לטובת בעלי-ההון, שיוכלו להשתמש בסחורה לצורך המרתה בהון, ולא לשימוש הצרכים עצמם. בעידן הנאו-קפיטליסטי (שהוא גם פוסט-תעשייתי), חלק הארי של הכלכלה הוא וירטואלי ואיננו זקוק לתוצרת, ואף התוצרת עצמה ניתנת לייצור על-ידי מכונות, כך שבעלי-ההון אינם זקוקים לשעות-עבודה עודפות של בני-אדם. לכן יהיה הגיון רב יותר בעבודה מקוטעת, שמקיימת מעין דלת מסתובבת של עובדים וצרכנים – כאשר מרבית האוכלוסייה מסתכלת על שעות הצריכה בפנאי כשעות שאינן שעות עבודה, אך למעשה משרתת בהן את אותו המנגנון ואותם הגופים של שעות הפנאי.

התרבות הנאו-קפיטליסטית שמתפתחת בדורנו מתאפיינת, בין השאר, בקבלת האקסיומה שהמדדים של כלכלת השוק להערכת יעילות והצלחה הם המתאימים ביותר לכל סיטואציה. במילים אחרות, הטיעונים בעד הפרטה, למשל, מניחים שרווחיות כספית היא המדד הנכון לשקול לפיו את כדאיות ההחלטה. אינני נכנס לשאלות עובדתיות לגבי הרווחיות של הפרטה, תוקף הביקורת על סרבול המנגנון הממשלתי וכולי. בנקודה זו אני רק מבקש לערער על הנחת היסוד שכדאיות כלכלית היא השיקול הראשי בכל החלטה, כשכמעט כל אדם פרטי יכול לחשוב על מקרים בחייו שבו הוא בחר מסיבות שונות ומגוונות בצעדים שלא היו הכדאיים ביותר כלכלית עבורו. מוזר, אם כן, שבתחומי חיים מרכזיים שמבנים ומסדירים את היחסים החברתיים וכך מעצבים את היומיום של חלק נכבד באוכלוסייה נמדדים לא על-פי היכולת שלהם להיטיב עם האוכלוסייה, למשל, אלא על פי הכדאיות הכלכלית בלבד.

הבעייה היא שברגע שמתרגלים לבחון סוגיות רבות דרך שאלת הכדאיות הכלכלית, ומניחים בצד שאלות ערכיות כמותרות שאין להן מקום בסוגיות כלכליות, מקצרים את המרחק בין הכדאיות הכלכלית של הארגון, לכדאיות הכלכלית של האדם הפרטי. באופן אירוני, מנהלים רבים שנחשבים למוצלחים אינם אלה שמנווטים את הארגון שלהם לעבר יציבות ושגשוג על פני תקופה ארוכה, אלא דווקא אלה שמצליחים לרפד את עצמם רגע לפני שהארגון עצמו צולל. הצלחתם נמדדת על-פי אותה הנחת-יסוד שרואה בהונם הפרטי את העיקר, ולא את הדרך שבה הגיעו אליו או את המחיר שאחרים נאלצו לשלם.

הרטוריקה הכוזבת של השוק החופשי לגבי מדדי הצלחה ואיכות אמורה להיות גלויה לעין-כל, אבל סנוורי הכסף והזהב משבשים את הראייה של רבים, שמעדיפים לתמוך בשיטה מתוך מחשבה נואלת שהיא עשויה להיטיב גם איתם יום אחד בעתיד פוטנציאלי, במקום להכיר בכשלונה ובמחיר שהם נדרשים לשלם עבורה בהווה הממשי. לכן, אין מקום לאופטימיות ביחס לאפשרות לעצור את המגמה הנאו-קפיטליסטית ואת עליית הפרקריאט.

אבל המעט שאדם רשאי לדרוש מעצמו וממכריו הוא פקיחת-עיניים והיישר-מבט. AirBnB ו-Uber ימשיכו להציע חלופות נוחות וריאליות בערים גדולות שתאגידים שמרנים שולטים בשווקיהן. אפשר להשתמש בהן, אבל אין צורך לקרוא להן בכינוי האורווליאני "כלכלת שיתוף". את הכזב של הנחת-היסוד הנאו-קפיטליסטית יש להעז לבטא, ולקרוא עליה תיגר. המימד הפסיכולוגי שמחריף את התרבות הזו נוסח ב-2009 בספר יוצא-דופן, שנקרא "נחשים בחליפות: כשפסיכופתים יוצאים לעבוד". אחד ממחברי הספר, רוברט הייר, ניסח את המבחן לאבחון פסיכופתים. חשוב להבהיר, שפסיכופתיה איננה זהה להתנהגות פסיכוטית. בניגוד להפרעות נוירוטיות היא איננה פוגעת בהכרח בתפקוד תקין. היא מוגדרת דרך חוסר-אמפתיה לאחר, היעדר-מצפון, אגואיזם (ולעתים נרקסיזם) חריף, ושימוש באגרסיביות, בריונות, ומניפולציה להשגת-יעדים. בספרם, הייר ובביאק מתארים סיבות שונות בגללן התרבות התאגידית עודדה פריחה של פסיכופתים בקרבה. לעתים, מתוך בלבול בין כריזמטיות ויכולות מנהיגותיות להתנהגות פסיכופתית, אך לעתים גם מתוך זיהוי נכון של אדם כנטול-עקבות והבנת היתרונות שגלומים באדם כזה לקידום התאגיד. הייר ובביאק טוענים שחלקם היחסי של פסיכופתים בתאגידים הוא גדול יותר מחלקם באוכלוסייה. אין טעם להתריע בפני הסכנות שבייבוא התרבות הזו אל תוך הפוליטיקה. הפוליטיקה הישראלית רוויה בתרבות התאגידית הזו ובחוליה. נקרא שני קטעים קצרים מתוך הספר:

Doing the Crime but Not the Time

A Canadian ad executive, Paul Coffin, pleaded guilty to fifteen counts of defrauding the federal government of $1.5 million. For five years, he and his wife had lived the good life by double billing for his services and submitting bogus invoices for fictitious employees. During the investigation, he had been uncooperative and experienced many memory “lapses” about his criminal activities.

He received a conditional sentence (no jail time). The judge accepted the man’s suggestion that instead of prison he should deliver a series of lectures on ethics to university students. The proposed topics of these heartfelt lectures are: “Never compromise your integrity, no matter what the perceived benefit.” “The only person who can rob you of your reputation, credibility, and good name is yourself.” [192]

Snakes_in_Suits_When_Psychopaths_Go_to_Work_(book)_cover

The Dark Triad

Among the personalities that present problems for society in general and for the corporate world in particular are narcissism, Machiavellianism, and psychopathy (including its less severe variant, subclinical psychopathy), sometimes referred to collectively as the dark triad.

As described by researchers Nathanson, Paulhus, and Williams, “Those high in narcissism are characterized by grandiosity, entitlement, and a sense of superiority over others… Such individuals are arrogant, self-centered, and consistently self-enhancing… Individuals high in Machiavellianism are characterized by cynicism and the manipulation of others… these individuals exploit a wide range of duplicitous tactics to achieve their self-interested goals… Those high in subclinical psychopathy are characterized by cold emotion, interpersonal manipulation, impulsive thrill-seeking, and a tendency to engage in antisocial behavior…” [124]

היות שהנטייה הפסיכופתית מתאפיינת בהיעדר אמפתיה או מצפון, אותן תכונות ששימשו אנשים כאלה לקדם את האינטרסים של החברה שלהם באגרסיביות מובילות אותם לגרום נזק לחברה למען טובתם האישית, כך שהמוטיבציה להעסיק אותם היא הימור שעשוי להפוך לחרב-פיפיות. תובנות אלה גם משמשות רקע למחקר בהרווארד שהתפרסם לאחרונה בנוגע ל"עובד הרעיל" (ראו דיווח בפורבס, ובוושינגטון פוסט).

גם במחקר של הייר ובביאק וגם במחקר הזה, ישנו שימוש רוב בעיצות מעשיות, בנוגע להפסדים של החברה מהעסקת עובדים שכאלה, והדרך להימנע מהם. אבל בין השורות אפשר גם לשמוע על היתרונות של הפסיכופתים והעובדים הרעילים, ועיצות לזיהויים דווקא כדי לשכור אותם. החוקרים מנסים להתנסח בצורה אתית (אף כי היה מוטב להם להישאר בפן התיאורי ולא האתי-מעשי בכל מקרה), אבל המחקר שלהם משמש גם מפת-דרכים חשובה למי שרוצה להמשיך במדיניות כזו.

שינוי רדיקלי של התרבות הנאו-קפיטליסטית, אם כן, שאיננו ריאלי בעתיד הנראה לעין, יצריך לא רק הסגה של הנחת-היסוד הנאו-קפיטליסטית בתחומים שאינם כלכליים, לטובת שיקולים ערכיים ואתיים שנוגעים לאיכות חיים, סיפוק, בטחון אישי ואושר, אלא גם שינוי בתעדוף של השיקול הכלכלי הצר אפילו בתחום הכלכלי עצמו. דבר כזה, יובן מיד, הוא חזון מרוחק עוד יותר מרביצת הנמר והגדי. אם-כן, לקראת הפרקריאט נצעד, ולקיסר הנאו-קפיטליסטי נצדיע. אבל לפחות נבין מדוע, ובכך גורלנו אולי טוב יותר במעט משל שבויי רומי.

רשימות קודמות בנושא:

שחיקת הבעלות: מבוא לפוסט-קפיטליזם?

צמיתות מסוג משוכלל

המושא הנסתר של שנאת מהגרים

ריבונות מזונית

מימון המונים

הגירת שיבה

 

על המימד החתרני של העצלות

 

ברשימתו האחרונה של עידן לנדו, המצטטת מן ההקדמה לספרו החדש, קראתי שהמציאות תמיד קודמת לייצוגיה. משפט זה ראוי לשמש יסוד חשוב לרוב מדעי הרוח. הרבה פעמים במהלך בדיקת עבודות של תלמידים מצאתי שאחד האתגרים הגדולים הוא הקניית כלים להבחנה בין מציאות לייצוג שלה, בעיקר משום שתלמידים רבים, כלומר אנשים רבים, נוטים להתייחס לייצוג מסויים כאילו הוא המציאות עצמה. לאקדמיה יש אשמה מסויימת בבלבול הזה. אנשי המדעים הבלתי-מדוייקים, אולי מתוך קינאה בעמיתיהם במדעים המדוייקים, שואלים לעתים ביטויים השייכים למדע, כגון "המצאה". וכך אנו מוצאים דיונים על המצאת הפרטיות, המצאת העצמי, ובמאמר שקראתי זה עתה "המצאת העצלות". המצאות אלה אינן אלא המשגה חדשה של דברים שהיו קיימים מאז ומעולם. אמנם, יש בכוחה של המשגה חדשה לעצב מנהגים חברתיים חדשים, והעיסוק בעצמי, או בזוגיות (או בעצלות) וכן הלאה, משתנה. אבל קוראים תמימים יותר מפרשים בפשטות שקודם לכן לא היתה פרטיות, או תודעה עצמית, וכן הלאה.

[אני מדלג כאן על דיון ארוך והכרחי שאין לי כוח לכתוב אותו ואין לך סבלנות לקרוא אותו אבל הוא עומד ברקע הדברים ונסוב סביב שאלת קיומה של חוויה אנושית אוניברסלית, או שינוי אינהרנטי של מהות האנושיות בעקבות נסיבות היסטוריות]

במאמר מרתק על "המצאת העצלות" עמנואל רוטה סוקר את התפתחות השיח על העצלות כפגם מוסרי בד בבד עם המהפיכה התעשייתית, ומהפיכת החריצות (industrious) שהתלוותה לה. הסקירה כוללת את ההסבר של מארקס על הצורך של בעלי-ההון בצבירה שאיננה מתבזבזת, ובתיאור של ובר את האתוס הפרוטסטנטי שמפעם בשיטה הקפיטליסטית, ואיך שניהם נפגשים בנוסחה של בנג'מין פרנקלין שזמן הוא כסף (אך בניגוד למשוואות מתמטיות כסף איננו זמן).

רוטה מביא ציטוטים של מרכנתליסטים, הוגים שבין היתר הגנו על מוסריות השכר הנמוך, כדי למנוע מפועלים לבזבז את הכסף על בילויים ופנאי. אסור שהמשכורות תהיינה נמוכות מדי, כי אחרת הן לא תעודדנה פועלים לעבוד, אך משכורות גבוהות מדי עלולות להוביל לעצלות, יוהרה, ובזבזנות. קריאה בתיאוריות כלכליות טרם עידן הצרכנות שלאחר מלחמת-העולם השנייה היא תמיד חוויה מאירת-עיניים.

מידת העצלות באירופה מחולקת על-ידי מהותנים שונים, ובראשם מונטסקייה, על-פי גיאוגרפיה, וכפועל יוצא על-פי אקלים. צפון-מערב אירופה היא החרוצה, ואילו דרום ומזרח אירופה עצלות יותר. כמעט מתבקש להאשים את הים-התיכון. מונטסקייה כותב:

באירופה ישנו מעין מאזן בין עמים דרומיים וצפוניים. לראשונים יש כל נוחות שאפשר לבקש בחיים, ומעט מהמחסור שיש בהם; לאחרונים יש מחסורים רבים ומעט מהנוחות. לאלו הטבע חלק הרבה, והם מבקשים ממנו כה מעט; ואילו לאלה הטבע חלק כה מעט, והם תובעים ממנו הרבה מאוד. האיזון נשמר על-ידי העצלות של עמי הדרום והחריצות והפעלתנות שהטבע חלק לאלו שבצפון.

רוטה מעיר יפה שמונטסקייה מקנה לטבע את התפקיד המוסרי שהמרכנתליסטים ייחסו למעסיק הקפיטליסט: עידוד המידות הטובות על-ידי יצירת כורח (135). אף שמונטסקייה מציג את הפרדיגמה כמתייחסת לעמים בכללותם, היא משפיעה גם על דיעות פנים-לאומיות. איטליה היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך, כשהדרום הנחשל נתפס כנסמך על היזמות של הצפון (אנגליה, כמו בכל פרדיגמה אירופאית, מתעקשת להיות הפוכה…). בהמשך רוטה מראה כיצד מונטסקייה סותר כמעט כל גורם בהסבר הזה, כולל הקריטריון הגיאוגרפי, שאמור להיות פשוט למעקב: הוא מונה את אירלנד כמדינה עצלה, ומתעלם מכך שהיא איננה דרומית (138).

כוח-האחיזה של הדיעות המיושנות האלה עשוי להפתיע, אך הוא קיים בבירור: המשברים הכלכליים ביוון ובספרד שחררו את השד הגיאו-אקלימי מהבקבוק, והאשמות על עצלות רווחו בעיתונות הצפון-אירופית. המשבר באיסלנד, לעומת זאת, תואר במושגים של תמימות בשוק האשראי, שאיננה קשורה לעצלות. חלק מהבדלי הייצוג קשורים להבדלים בנסיבות הממשיות של המשברים הללו, אבל מוטב להיזהר מפרדיגמות שמבקשות מאיתנו לראות את הייצוג כקודם למציאות.

לא באתי להגן על ברוטוס, ועל שאר חבריו הים-תיכוניים. יש נטייה אנושית לעצלות, והיא מופיעה במידות שונות אצל אנשים שונים, כמו כל תכונה. השליליות שבה ידועה ומובנת. אך אין לבלבל שאלות של התפתחות אישית והתמודדות עם מעקשי אופי עם תיאור חיצוני של עצלות לגבי הסירוב להשתעבד למישרה, או ההתנגדות המובנית כלפי המעביד. במכלול ההתנהגויות המכונות עצלות יש מימד חתרני של התנגדות לבעלי ההון, לתאגידים חסרי פנים או אנושיות, לעבודה שיוצרת עודפים שאין בהם צורך או תועלת מלבד הגדלת סחורה שניתן להמירה בהון.

ייתכן שכבר הזכרתי בעבר את ספרו המצויין של רוג'ר אקירץ' על פעילויות לילה בהיסטוריה אירופאית. אקירץ' מצביע על תרבות שכוחה של מקטעי שינה, במקום התרבות שלנו שבה ישנים במקטע אחד ופעילים במקטע שני. התקדים ההיסטורי, כמו גם התופעה הרווחת של נדודי שינה או התבוננות בעולם החי, מעלה אפשרות שזה יותר טבעי לחלק את השינה והעירות למקטעים רבים יותר. רוטה מצטט, מסיבות אחרות, מאמר מהמאה ה-19 שמתאר סגנון-חיים דומה באנגליה של המאה ה-18 (145). ייתכן שהמקורות ההיסטוריים שלו מפוקפקים, אבל מעניין לקרוא אותו:

בשלוש או ארבע לפנות בוקר הם היו בעבודה. בצהריים הם נחו, רבים מהם נהנו מסייסטה, אחרים בילו את זמנם בבתי-המלאכה באכילה או שתייה, מפני שהמקומות הללו הפכו לא-פעם למסבאה והשוליות למלצרים; ועוד אחרים בילו את זמנם בגולות או במשחקי כדורת בסימטה. שלוש או ארבע שעות הוקדשו כך לפנאי, ואז הם שבו לעבוד עד שמונה או תשע.

בעידן התעשייתי, העצלות איימה על בעל ההון שרצה עובדים שמפיקים סחורה במשך שמונה שעות רצופות (לכל הפחות). האיום היה מחד בהיעדר הייצור ומאידך בבזבוז מעט הכסף שנצבר אצל העובדים בבילויים. העידן הצרכני מתבטא בחברת שפע ובהשתלטות של בעלי-ההון על דרכי הבילוי בשעות הפנאי, תוך עידוד מוגזם להשקיע הון נוסף בפנאי: כל סחורה היא כבר בגדר סחורה עודפת. התגבשות הפרקריאט, כפי שכבר הזכרתי, קשורה באופן הדוק בעידוד התלות של צרכנים בעבודה למען הפנאי שלהם, ולא למען הצרכים הבסיסיים.

מכאן עולה הבדל מהותי בין העצלות בעידן התעשייתי לעצלות בעידן הצרכני: בעידן התעשייתי עצם הפנאי היווה איום על בעלי ההון (היעדר ייצור, בזבוז זמן, הקטנת סחורה). בעידן הצרכני, לעומת זאת, המימד החתרני של העצלות יכול להתקיים רק כאשר שעות הפנאי הבלתי-יצרניות אינן צרכניות בעיקרן, במהותן. אין מנוס מצריכה, כמובן. אבל שעות פנאי שאינן כרוכות בצריכה מופרזת, אלא בהעשרה, הפעלה, ויצירה (להבדיל מייצור) יכולות עדיין להכיל את הגרעין החתרני שהיה בסייסטה של המאה הקודמת.

 

Ekirch, A. Roger. At Day’s Close: Night in Times Past. New York: Norton, 2005.

Rota, Emanuel. “The Worker and the Southerner. The Invention of Laziness and the Representation of Southern Europe in the Age of the Industrious Revolutions.” Cultural Critique 82 (2012): 128-50.

 

שחיקת הבעלות: מבוא לפוסט-קפיטליזם?

[הערה מקדימה: הדברים נכתבים בלי שום אופטימיות. אין באופק סיבות לחשוב שמה שיבוא אחרי הקפיטליזם יהיה טוב מן הקפיטליזם. יתר על כן, עד מהירה יובן שמדובר בענף שהסתעף מן הקפיטליזם, ולא מהפיכה שמחליפה אותו]

אם אמנם יש ירידה בקניית דירות (או ליתר דיוק: בחלקם היחסי של בעלי הדירות באוכלוסייה) הרי שזה מתוך הקושי לקנות דירה, כלומר, לגייס את הסכום ההתחלתי הדרוש לכך, ולא משום ירידת קרנה של הבעלות כמושג או שאיפה. הקושי הכלכלי הזה הוא חלק ממגמה כלכלית-חברתית נרחבת של ערעור היציבות של מעמד הביניים, שמסתכמים בשני תחומים עיקריים: היעדר בטחון תעסוקתי והיעדר קביעות מגורים. המגמות האלה תוארו במדעי החברה כרעיעות (precarity) והסימנים מעידים שהרעיעות תתרחב ותתבסס (הידד לפרדוקס! – עצם קיומו כמעט מבטיח את צדקת התחזיות) עד כדי הגדרתו של מעמד כלכלי-חברתי חדש: הפרקריאט (אם אינני טועה נוסח לראשונה על-ידי גאי סטנדינג בספרו משנת 2011).

מהגרי עבודה הם הקבוצה המובהקת של מעמד הרעועים. מה שמתנסח לעתים על ידי קסנופובים ישראלים לגנותם הוא חלק מהותי מהמעמד שלהם: אין להם שייכות לפה, ברגע שתהיה צרה הם יעזבו למקום אחר. ההאשמה אולי נכונה, חלקית, אבל היא שגויה בהטלת הדופי שהיא מייחסת. אם הם יעזבו בשעת הדחק לא תהיה זו הוכחה לטפילות אינהרנטית שלהם, אלא עדות לעובדה שהם לא היכו שורש שיכול לגרום להם להישאר. בלי בית, בלי קריירה, בלי מעגל השתייכות של קבוצת-זהים, אפשרות הנטישה היא אחד היתרונות הבודדים של המצב הזה.

כזכור, ישנם שני מעמדות שאינם נטועים במקום אחד, וההבדל ביניהם הוא שמיים וארץ, אם כי ישנו קשר פוליטי ואולי אפילו סיבתי ביניהם. בעלי ההון מוצאים מקלטי מס ומחזיקים בבתים שונים ואזרחויות שונות שייטיבו עימם באופן מירבי. אין מטיחים כנגדם שבשעת הדחק הם עתידים לנטוש, אלא מזהירים מפני דחיקת השעה הזו. לעומתם ניצבים הרעועים, שאין בנדודיהם לא נוחות ולא מותרות, ודאי שלא צבירת כוח. מפאת חולשתם הם גם מהווים את המטרה לביקורת על המצב הזה ולא מושא הקינאה הנסתר.

אך מהגרי עבודה, פליטים ושאר זרים אינם היחידים המשתייכים לפרקריאט. התרחבותו קשורה לשתי המגמות שציינתי לעיל, ולא יהיה נכון לראות בו כמעמד שנמצא מתחת למעמד הפועלים. נראה לי ששימוש נכון יותר במושג ידרוש הרחבת ההגדרה שלו כך שהוא לא יכלול הייררכיית מעמדות מרקסיסטית קלאסית, אלא הגדרת-מטרייה לכל מי שחסרים את שני הבטחונות שהזכרתי לעיל ומוחלשים כך חברתית, גם אם ההכנסות שלהם מגדירות אותם כמעמד ביניים. במילים אחרות, יכול אדם להשתייך במעמד הביניים על-פי מקצועו, כוח השתכרותו וכיוצא בזה, ועדיין יכולת העמידה שלו חלשה יותר מלפני חצי-מאה, והמשגת הפרקריאט מסייעת להבין במה הוא נחלש, לא רק מבחינת מה שחסר לו, אלא גם מבחינת למי הוא דומה בשל כך, והשלכות המצב הזה על כוח המיקוח הפוליטי והכלכלי שלו.

ביחס לשני סוגי הנוודים שהזכרתי, ראוי לציין, גם אם זה מובן מאליו, ששחיקת הבטחון התעסוקתי מועילה למעסיקים לא רק בשל היכולת לשלם פחות, אלא גם בשל צמצום ההטבות הניתנות לבעלי ותק, מבלי להידרש לביטולן הרשמי. זווית מעניינת בסוגייה זו הוצגה ברשימה קלילה על מסורת השירונים של חברת יבמ. אחרי הלעג לנוהג, למילות ההערצה, ואפילו לסגנון תעמולה פשיסטי בחברה אמריקאית קפיטליסטית (אפרופו הדמיון שהזכרתי לא מזמן), מודה המחבר שניתן לראות בזה גאוות יחידה של אנשים שבאמת הרגישו שייכות ומשפחתיות במקום העבודה שלהם. הוא מסכם במשפט צורב:

The idea of singing songs in praise of an employer today seems patently crazy—but also, sadly, is the idea of working somewhere for 30 years and retiring with full benefits.

למגמות הללו מצטרפת מגמה שלישית שנראית פעוטה בחשיבותה בהשוואה לשאלות הרות-גורל של בטחון תעסוקתי ומגורי-קבע. שחיקת הבעלות היא כמעט תפנית מפתיעה בקרב תרבות המכורה לצריכה ולבעלות, והאופנים בהן היא צפויה להיטיב עם תאגידים ניכרים לעין. המקרה של ספרי הקינדל מוכר: למעשה, אמזון לא מוכרת ללקוחותיה את הספרים, אלא מחכירה אותם, ושומרת את הזכות למחוק את הספרים שנרכשו בכל מקרה של הפרת תנאי השימוש. הנוחות של קינדל גם היא מוכרת: הסרבול של ריבוי כרכים, בעיית האחסון (והמעבר שלהם, לאנשי הפרקריאט), בלאי הנייר ודהיית הדיו כולם נפתרו במטה קסמים, ולצד זה נוספו יתרונות רבים של חיפוש מהיר בתוך הספר, שינוי הגופן לצרכי ראייה, סימניות שאינן נוטות ליפול מתוך הכרך, וכן הלאה. בתקופת המעבר שאנו נמצאים בה, אמזון צריכה להציע את ספרי הקינדל עם מראית עין של קביעות, בדומה לספר שנשאר אצל הלקוח גם לאחר שסיים לקרוא אותו. אך לא קשה לדמיין שכשנתח גדול יותר מהאוכלוסייה יתרגל לכך שאין לו ספרים בבית, אלא רק בקינדל, הצורך לשמור את הספרים ייראה יותר ויותר מוזר. אמזון, או חברה מתחרה, תציע מחירים זולים יותר למי שמוכן לשכור את הספר במקום לקנות אותו, ואולי יהיו תעריפים שונים לפי תקופת ההשכרה: שנה, סמסטר (לספרי לימוד), חודש או שבוע למהירי-קריאה. רומאן קלאסי בכריכה דקה של פינגווין שאפשר לקנות כיום בחמישה דולר בחנות יד-שנייה, יעלה שני דולר להשכרה, והתלמיד שקורא אותו גם בתיכון, ואחר-כך בקורס באוניברסיטה ואח"כ ירצה לחזור אליו בבגרותו, יצטרך לשלם עליו כל פעם מחדש – מנהג שנשמע מוזר לאנשים כמוני שעדיין שבים לספרים שהם קנו בתיכון לקריאה חוזרת, או משאילים אותם בהמלצה חמה לידיד.

[חוויה דומה חוויתי עם מוזיקה, אבל ההבדל ברור: את Wish You Were Here קניתי לראשונה כתקליט ויניל. כדי שאוכל לשמוע אותו בנסיעות או בווקמן, קניתי עוד גירסה בקלטת. באיזשהו שלב, סיכת הפטיפון נשברה, והשלמתי עם הצורך לקנות תקליטורים. אולי העובדה ששילמתי על אותה יצירה שלוש פעמים מקשה עליי לקבל את טיעון זכויות היוצרים: הרי אינני משלם עבור זכויות היוצרים של האמנים בכל פעם, אלא עבור היצרנים של האפראט, האופן הטכני שבו אוכל לשמוע את המוזיקה. בינתיים יכולתי להפוך את התקליטור לקובץ דיגיטלי שאני שומע במחשב, אבל אני משער שמתישהו גם זה יתפתח, ושאני עוד אזכה לשלם פעם רביעית בחיי על אותו אלבום.]

מה שצפוי לקרות עם ספרים, מתרחש כבר עכשיו עם צפייה. נכון, סרטים מראשיתם היו חד-פעמיים בתשלומם, והשכרת וידאו הייתה נפוצה יותר מרכישת סרטים. מעמד הביניים רצה ספרים בבית, אבל ספריית וידאו הייתה פחות חשובה. קולנוע נתפס כפחות תרבותי, ולכן כמשהו חולף, שאין צורך להשקיע בעותק קבוע שלו. ועדיין, אולי משום שזו אותה אמזון שמחכירה ספרים, נראה לי מפתיע שמציעים לצפות בפרק של סדרת טלוויזיה בשניים או שלושה דולרים. צפייה בסדרה כולה תהפוך להוצאה משמעותית (אם כי הם מציעים מחירים מיוחדים לסדרה, כמובן), וצפייה חוזרת עשויה להבטיח הוצאה גבוהה יותר מהשקעה ברכישת עותק של הסדרה. ומנגד, יש את הנוחות של הצפייה המקוונת, את היעדר אותו סרבול של החזקת העותק בבית, ושניים או שלושה דולרים נשמעים מחיר פעוט ביותר כשחושבים על הצפייה הבודדת. אינני מציין זאת כשיקול לטובת הצפייה, כי מובן שאין זו עיסקה כדאית, אלא כי נראה לי שהסכום הנמוך כביכול של צפייה בפרק (לעומת רכישת הסדרה, או אפילו בהשוואה לכרטיס קולנוע, למשל) הוא חלק מהשיווקיות של הרגלי צפייה כאלה.

כשאמזון מרגילה את הקהל לשלם לפי תוכנית, לא מן הנמנע שנטפליקס או רשתות כבלים יעברו למודלים כאלה בהדרגתיות. הנקודה הזו איננה קשורה בפני עצמה לשחיקת הבעלות (אם כי זו משחקת כאן תפקיד ברור), אלא לצורך הקפיטליסטי לחלק את המוצר למקטעים שונים על מנת להגדיל את המכירות ולהעלות את המחירים באופן סמוי. הקיטוע של הייצור ושל הרכישה הפך לדבר מקובל בפריטי טכנולוגיה שונים, ואין זה מופרך שהרגלים ישתנו גם ביחס לצפייה (לצד הגדלת התפוצה של תכנים חינמיים על בסיס פרסומות, כמובן, אבל גם זה חלק מאותו תהליך קיטוע).

זיפקאר השיקה קמפיין פרסומי חדש ביו-טיוב (סביר להניח שקוראיי בישראל לא רואים אותו): מדובר בחברות במועדון שמאפשר להשכיר רכב במחירים זולים מאוד (החל משמונה דולר לשעה). זיפקאר מעודדת אנשים לוותר על העלויות הכרוכות בהחזקת רכב, ולהסתפק ברכב בשעת הצורך, בהזמנה מראש. לא במקרה, אני מניח, הפרסומת מכוונת לצעירים, שהם לכל הפחות עוברי-אורח בפרקריאט, אם לא חניכים המוכשרים לקראת חיים במעמד הזה. כמו במקרי התרבות שהזכרתי: יש הגיון צרכני בשימוש ברכב משותף השייך לחברת אחזקה, ויש בו אפילו הגיון אקולוגי. אבל העידוד להיעדר-בעלות (שמוצג בטון של גאווה בפרסומת) מהווה תפנית מפתיעה בשיח הצרכני והקפיטליסטי של התרבות האמריקאית. דומה שהמגמות הצרכניות האלה לא נובעות רק מיצירת דפוסים על-ידי חברות פרטיות, אלא שמדובר בזיהוי נכון של מגמה שקשורה לתהליך עמוק ורחב הרבה יותר, ושלצד היתרונות הגלומים בו (כפי שהזכרתי בהקשר של הרכב), עתיד לגבות הוצאות גבוהות יותר בחיי היומיום, ובכך להצטרף לשאר הגורמים שמבשרים את צמיחת הפרקריאט כהחלשה גוברת של המעמדות הנמוכים ושחיקה של מעמד הביניים לטובת הגדלת עושרם היחסי של העשירונים העליונים.

Standing, Guy. The Precariat: The New Dangerous Class. London and New York: Bloomsbury, 2011.