מחאת הרפורמה המשפטית: ב' – הגנה על מה שראוי לביקורת

מחאת הטייסים כנגד הרפורמה המשפטית הביאה שברון-לב בקרב לא מעט ישראלים בעלי מודעות פוליטית: האמנם יכלו כל השנים להרים קולם ולהגיד שכך אי-אפשר להמשיך, ופשוט היו מקשיבים להם, ואולי משהו היה משתנה? האם באמת חיו בשלום עם אמירתו של דן חלוץ על "מכה קלה בכנף" ולא ראו את הפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות-אדם של מעשיהם? ואם לא ראו, מתי החליטו להלחם למען דמוקרטיה – רק כשזה נוגע לזכויות שלהם עצמם?

אבל האכזבה הזו מציבור רחב שבחר להתעלם מעוולות הכיבוש במשך שנים ונושא עכשיו את ערכי הדמוקרטיה ברמה איננו יכול להיות הקו המנחה של הדיון. טעיתי כששיערתי שמחאת 2011 סימנה את הנסיון האחרון למחאה של דמוקרטיה קלאסית. יש לברך על כל התעוררות פוליטית, ולבקש – אולי אפילו לדרוש – שהמחוייבות הזו לדמוקרטיה תתנסח לא רק כסיסמה שמבקשת להגן על אורח-חיים ליברלי של הציבור החילוני, אלא כדרישה רחבה יותר לכלל האזרחים בישראל, ומתוך מחשבה על זכויותיהם של אלה שאינם אזרחים.

הויכוח סביב הרפורמה המשפטית מציב שני מחנות שכביכול כל אחד מהם מביע אמון רק באחת מרשויות השלטון: מתנגדי הרפורמה משליכים יהבם על בג"ץ בעוד שתומכיה אינם מאמינים בבג"ץ ומאדירים את הממשלה כמייצגת את רצון העם. שתי העמדות האלה פסולות. דמוקרטיה בריאה איננה יכולה להסתמך על המחשבה שאחת הרשויות תהיה טובה יותר מחברותיה. בג"ץ יכול להעמיד את פעילות הממשלה ואת חוקי הכנסת לביקורת שיפוטית, אך החלטות בג"ץ חייבות לקבל מענה מצד הממשלה ו/או הכנסת. הערתי דברים דומים על הסתמכותה המוגזמת של מערכת החקיקה האמריקאית על פסקי-דין תקדימיים. בארץ, המאבק הוא סימבולי ברובו באשר תומכי הרפורמה מתקשים להצביע על חוקים שבג"ץ פסל, ובעיקר מדמיינים מדיניות שהממשלה תרצה לקדם ללא התערבות בג"ץ מבלי שידוע אם הממשלה בכלל תקדם מדיניות כזו.

מתנגדי הרפורמה מצביעים על מקרים רבים בהם בג"ץ הגן על זכויות מיעוטים ויחידים כדוגמה לחשיבותו. דוגמאות אלה לחשיבותו של בג"ץ הן נכונות, אבל הן חסרות שני מרכיבים לתמונה מלאה: אחד, הכרה במקומות בהם בג"ץ כושל מלהגן על חלשים. כבר הזכרתי בחלק הקודם את התפקיד של בג"ץ במערך הכיבוש ומתן גושפנקא משפטית לקיומו. אפשר לקרוא על זה עוד ברשימה ישנה של חגי מטר, בבלוג של מעיין נייזנה (למשל, "הנטל שלא מדברים עליו"; "שופט בית המשפט העליון בטקס יובל לכיבוש"), ובמאמר עכשווי של הגר שיזף וחן מענית ("מה הבסיס החוקי לאטימת בתי מחבלים או הריסתם"). בנוסף לאופן שבו בג"ץ מגבה את המערכת הצבאית, הוא מגבה את בעלי ההון. נדב ארגוב כתב יפה על האופן שבו הכנסת היא זירה טובה יותר למאבקי זכויות עובדים, גם מבחינת תולדות הפסיקה בבג"ץ, וגם מבחינת יכולתם של עובדים לזכות לייצוג בכנסת. מי שמבקש לשמור על מעמדו של בג"ץ בשל חשיבותו לדמוקרטיה הישראלית, חייב לבקר את המקומות שבהם בג"ץ פוגע בזכויות הפרט.

המרכיב השני שחסר להערכת בג"ץ מצד המתנגדים לרפורמה המשפטית עולה גם הוא מדבריו של ארגוב: אם יש אנשים שסבורים כי בג"ץ מיטיב להגן על חלשים ולייצג את צרכי החברה הישראלית לגווניה יותר מהכנסת, הרי שעליהם לדרוש רפורמה פרלמנטרית. דמוקרטיה אינה יכולה להסתמך רק על רשות אחת, שלא לדבר על ערכאה אחת, כדי לייצג את כלל זרמיה ומגזריה ולהגן על החוליות החלשות ביותר שלה. מי שסבור שזהו אכן שימושו של בג"ץ כיום לא יוכל להסתפק במאבק להגנה על מעמד הרשות השופטת. יש צורך דחוף בשינוי אחוז החסימה והיבטים אחרים של הבחירות, על מנת שגם בית הנבחרים הישראלי ישקף את החברה לגווניה.

קיצורו של דבר, אין זה ראוי שהמאבק יתנהל בין שני מחנות הנושאים ססמאות שגויות. בג"ץ איננו מאור שתמיד מגן על זכויות החלשים, והוא איננו בעל כוח בלתי-מוגבל המחשק את פעולות הממשלה. באותה מידה, הממשלה איננה מבטאת את רצון העם ככללו באופן שיתיר לה לפעול כפי העולה על רוחה ללא ביקורת; והכנסת איננה ייצוגית דיה: לא לנשים, לא לערבים, לא לנכים. המתנגדים לשינוי קרויים בטעות או בהטעייה מכוונת "אנרכיסטים", כשלמעשה רבים מדי מהם מייצגים שמרנות אחוס"לית. התמיכה שלהם בדמוקרטיה מבורכת, אבל קריאה זו איננה יכולה להסתכם בשימור המצב הקיים, אלא חייבת להיות חלק מדרישה לרפורמה, רפורמה אחרת.

אופני השיח: היות שהמאבק מבקש להיות למען הדמוקרטיה, שומה עליו להיות מכיל ומכבד למגזרים שונים ולדעות שונות. שלטים רבים מדי מצד המפגינים עסוקים בבדיחות של דה-הומניזציה בין אם של מנהיגים או של תומכיהם. אף אדם איננו יצור, תת-אנוש, ושאר כינויים כגון אלה.

חלק מתומכי המחאה מאמצים שיח מיליטריסטי, בין אם כדי להצדיק את זכותם להביע התנגדות לממשלה, או כדי לגייס כוחות נוספים לצידם. יש לומר שבדמוקרטיה גם למי שלא שירתו בצבא, תהא הסיבה אשר תהא, ישנה הזכות להביע דעתם, להתנגד לממשלה, ולהפגין. יש להכיר בצד המדיר של השיח המיליטריסטי שהוא ברובו גברי, יהודי, ולעתים אף מעמדי, תלוי בחיל או בדרגה. שיח על הדמוקרטיה הישראלית צריך לכלול קולות של נשים, לא-יהודים, יהודים מעדות שונות, ובעלי הכנסות שונות. שיח שמאדיר את הצבא וקושר בין שירות צבאי ללגיטימיות של עמדות פוליטיות הוא שיח שהרבה יותר קרוב לעמדתה של ממשלת ימין אנטי-דמוקרטית מאשר להתנגדות לה.

בסרטון סאטירי, טל פרידמן התבדח על אנשים שמכירים את בצלאל סמוטריץ מטיפולי המרה. אין לי דרך לדעת אם סמוטריץ היה בטיפולי המרה, אם יש אנשים שיודעים משהו אחר על נטיותיו מלבד אלו המוצהרות. אבל ברור לי שהבדיחה מבוססת על ההנחה שיש משהו מצחיק, או אולי אפילו מביש, בהיות הומוסקסואל. בין אם הבדיחה היא רק על גברים גאים בארון או על גברים גאים בכלל, ההומור שבבסיסה מיוסד על השונות של ההומוסקסואל. היא לועגת לסמוטריץ כהומוסקסואל לא רק בגלל דעותיו ההומופוביות הפסולות שנשמעו לא פעם, אלא משום שתווי-פניו נראים רכים ולא-גבריים דיים לאנשים מסויימים. במילים אחרות, בעוד שפרידמן מבקש לתקוף את סמוטריץ, ההומור שלו מנרמל את אותן דיעות פסולות, דיעות הטרונורמטיביות שמכירות רק בסוג אחד של גבריות ומסמנות מטרה סביב מופעים מגדריים אחרים. אין מקום ללעג כזה כחלק מן המחאה.

בדומה לזה, ציטוט תמוה של איריס לעאל במאמר שעורכי "הארץ" מצאו לנכון לכלול בין טורי הדעות שלהם ונפתח במילים אלה:

"עם ישראל", כתב סטודנט מוכשר שלי ב–2014, "יתעורר אחרי אורגיית השנאה הזאת עם כאב ראש מהסרטים, צריבה לא ברורה בטוסיק, גמד קירח במיטה ותחושה עמומה שקרו כאן דברים שלא כדרך הטבע".

אם הסטודנט מוכשר או לא אינני יכול לדעת, אבל הטקסט שחיבר ושלעאל מהללת מגדיר מין אנאלי כ"דברים שלא כדרך הטבע" – אמירה הומופובית לעילא. יש פה גינוי להרגלים מיניים של אנשים (ולא רק הומוסקסואלים) וביזוי של תופעות גוף מסויימות (נמוכי קומה וקירחים), באופן נלוז שלא מוסיף לשום ניתוח פוליטי.

הדוגמאות לשיח בוטה, אלים, ומבזה הן רבות מספור. במובנים מסויימים, הן מבשרות את כשלונה הצפוי של המחאה. דמוקרטיה אמיתית לא צפויה לקום מבין ההריסות של התבטאויות כאלה. הליברלים בעיני עצמם הפנימו כבר יותר מדי מהנחות היסוד של הדעות החשוכות שכביכול הם מפגינים נגדן.

החשדנות כלפי האחר: גם מימין וגם משמאל נשמעת תדיר הטענה של מימון זר ומעורבות של גורמים מחו"ל באג'נדה פוליטית ישראלית. כשם שלטענות כלפי בג"ץ יש להתייחס באופן דיאלקטי, מבלי להיגרר לקיצוניות של תמיכה מוחלטת בבג"ץ או עוינות מוחלטת כלפיו, כך צריך לנהוג גם כאן. מצד אחד, טעות תהיה לייחס עמדה פוליטית כלשהי להשפעה חיצונית בלבד. גם משמאל וגם מימין פעילים אידיאולוגיים שמחים לקבל מימון לפעילותם, מהסיבה הפשוטה שהם באמת מאמינים בערכים שהם נלחמים עבורם. עצם קבלת המימון איננה הוכחה שהעמדה פסולה או שהפעילות היא כולה מניפולציה של גורם זר.

אך למרות שהמימון הזר לכשעצמו איננו מטיל דופי בכנות כוונותיהם של פעילים הנהנים ממימון כזה, יש מקום לתהות על המניעים של התורמים. מימין, ישנה הנחה שפעילי שמאל ממומנים על-ידי גורמים אנטישמיים שמבקשים להחליש את ישראל במאבקה נגד אויביה המבקשים להשמידה. טרם נתקלתי בדוגמה משכנעת לטענה זו: יש מקום להטלת ספק ברצינות כוונותיהן של מדינות אויב להשמדת ישראל, מסיבות שונות שלא ארחיב עליהן כאן; אבל למרות שיש גורמים שהיו רוצים להשמיד את ישראל (כגון חמאס וחזבאללה) שאין להם הכוח לעשות זאת, אין שום עדות לפעילות משולבת מצד גופים התומכים כלכלית בארגונים חברתיים בישראל (כגון האיחוד האירופי וקרנות שונות ממדינות האיחוד וארה"ב), לבין ארגוני אויב. נסיונות להצביע על קשרים כאלה הם עתירי-דמיון ומעוטי-הוכחות ולוקים בטיעונים פראנואידיים שאין בהם ממש, תוך קושי ליישב את הטענות האלה עם תמיכה צבאית ודיפלומטית בישראל מצד החזקות שבמדינות אירופה.

משמאל, הטענות החריפות ביותר עולות כרגע נגד פורום קהלת. טענות אלה נחלקות לשתיים: מחד, יש הטוענים שפורום קהלת מבקש לקדם סדר-יום חרד"לי שמרני קיצוני, והשיח הכלכלי שלו נועד לגייס ליברטראנים חילונים לטובת עניין אחר, שלא הוצג בחזית. מאידך, יש הטוענים שהאג'נדה הדתית היא המשנית, ורק נועדה ליצור בעלי-ברית בקרב הימין לטובת מדיניות כלכלית ימנית. אף שקשה להכריע בין שתי הדעות הללו, סביר יותר שהתורמים מעוניינים באג'נדה הכלכלית של מכון המדיניות ולא באג'נדה הדתית שלו. במצב כזה, בו התורמים הם בעלי הון שמבקשים לקדם מדיניות של הפרטה, יש יותר מקום לחשש שהמעורבות במדיניות קשורה לאינטרסים פרטיים. אין בכך כדי לבטל את כנות הפעילים או החוקרים שמצטרפים לצד הזה, אבל כשהמימון הזר מגיע מצד אנשים שעשויים להרוויח משינוי המדיניות באופן אישי, זהו אתגר מסוג אחר שיש להיות מודעים לו. אם יש לתורמים קשרים עסקיים לחברות שעשויות להרוויח ממדיניות כלשהי, מן הראוי לדווח על כך בגילוי נאות.

היבט נוסף של החשדנות בשני הצדדים היא הנטייה להניח שהצד השני מוביל את המדינה לאבדון. גם כאן נראה לי שחשוב לזכור את מה שכבר ניסחתי בהקשר של הקורונה: אנשים המסכנים אותנו הם בראש ובראשונה אנשים שחיים בטעות. האתגר של כיבוד אנשים שמסכנים אותנו מתוך הכרה שהם שרויים בטעות, ואין להם כוונה לסכן אותנו, איננו פשוט כלל ועיקר. בוודאי שאי-אפשר להיגרר לתיאורים של המתנגדים לנו הלוקים בדה-הומניזציה, כאילו הם בעלי-חיים, בני-שטן, וכיוצא בזה. ההתנגדות שלי לניבולי פה או לכינויים אלימים אין פירושם שאסור להוקיע התנהגויות או אמירות מסויימות. כמה פעמים הדגמתי לעיל איך אני מביע התנגדות וביקורת מבלי לבזות את אלו שאני מתנגד להם.

תמיכה בדמוקרטיה איננה יכולה להיות רק התנגדות לדיקטטורה. בעת הזאת היא צריכה להיות גם התנגדות לפוסט-דמוקרטיה. מתוך תפיסה זו אני מתנגד בחריפות לרטוריקה של ביזוי, שהיא אחד הכלים המובהקים של הפוסט-דמוקרטיה. מתוך התכוננות ליום שאחרי המחאה, אלה הנוטלים בה חלק צריכים לשים לב למקום שהם מפנים עבור אלה שאינם חיים כמוהם, עבור אלה שאינם חושבים כמוהם.

תפיסותיי שלי רחוקות גם מאלה שתומכים ברפורמה וגם מאלה המוחים כנגדה. אני חושב שהכנסת יכולה וצריכה להיות ייצוגית יותר על-ידי בחירות בהגרלה, לא בהצבעה. אני חושב שמערכת המשפט צריכה לעבור רפורמה רדיקלית שתעקר מתוכה פרקטיקות של ענישה, בהיותן ברבריות בעיניי; ואני חושב שמינוי שופטים צריך להיעשות גם הוא באופן שיבזר את הכוח המצוי בידיהם. מכל הסיבות הללו אני לא מצפה שהמחאה הזו תוליד בשורה גדולה. ולמרות זאת, אם הייתי בארץ כעת, סביר להניח שהייתי יוצא להפגין, כי בין שתי הברירות הגרועות האלה, אני יודע איפה אני עומד. בחלק האחרון של הדיון שלי, אני אדבר על המחאה בהקשר (או מחוץ להקשר) של תהליכים גדולים ממנה בהרבה.

גם בימי מגיפה, אין אנשים שחייהם שווים יותר מאחרים

דומה שבקלות רבה מדי אנשים מקבלים על עצמם ליטול חלק באחד הדיונים האתיים המורכבים ביותר: שאלת ההייררכיה בתועלת חייהם של אנשים. מוטב היה שהנטייה תהיה הפוכה: שרוב הציבור יקבל בפשטות את הכלל שכל בני-האדם שווים וחייהם שווים במידה זהה, והכניסה לפרדס הניואנסים והספקות לגבי אמת פשוטה זו תהיה מנת-חלקם של אתיקנים מלומדים, שבעי תרגילי מחשבה ובקיאים במושגי המטא של התחום. על-פי רוב, הדיון הזה עולה בהקשר של המתת-חסד, כשלא-פעם הדוברים אינם מסוגלים להבחין בכך שתמיכתם בחסד מפוקפק שכזה איננה אלא משאלת-מוות תחת מעטה דק מאוד. חמור מזה הוא חוסר-ההבנה שעצם הנכונות להעדיף חיים מסויימים על פני אחרים מגלה תהום פעורה תחתנו באשר לכדאיות חיינו-אנו, על כדאיות חיי היקרים לנו, ועל היתכנותה של חברה המושתתת על סולידריות ואכפתיות.

מגיפת הקורונה העלתה את השאלה הזו מזווית אחרת: לא עוד מעטה של חסד ורחמים לסובלים, אלא הזנחת תשושים וקשישים לטובת החזקים והמועילים מהם, והכל בשל חוסר-המשאבים. הגדיל לעשות כתב-עת אחד שהזדרז לפרסם מאמר בנדון, המתרכז כביכול באתיקה של חלוקת משאבים בעיתות קורונה. המאמר מציג קריטריונים להעדפת חולים מסויימים על-פני אחרים, אך למעשה חוטא ב"דארוויניזם חברתי במסווה של ביואתיקה" כפי שהיטיב להגדיר זאת מישהו ששוחחתי אתו על כך בפייסבוק. ברור שכל קריטריון שמנוסח כהצדקה להעדפת חולה אחד על פני אחר (גיל, מצב בריאותי, תרומה לחברה, וכו'), מטמיע את התפיסה הזו (שבבסיסה היא תפיסה של "מלחמת הכל בכל") גם בימי שיגרה.

אינני מיתמם, ואינני בא לטעון שאפשר להמנע מבחירות כאלה. אך יש הבדל עצום בין רופא שבתוך סיטואציה בה נכפה עליו הצורך לקבל החלטה בין שתי אפשרויות פגומות מוסרית בוחר דרך פעולה אחת על-פני אחרת, לבין ניסוח כללים כאלה באופן קליני ומתן גושפנקה כאילו אחת ההכרעות הללו אכן נעלית מוסרית על חברתה. לצורך המחשה אפשר להזכיר כי ישנם סיפורים רבים מתקופת השואה בהם אדם גונב מאחיו פרוסת-לחם אחרונה כדי להציל את עצמו, בן שדורך על אביו בתוך קרון המשא כדי להצליח לשאוף עוד קצת אוויר, או איש זונדרקומנדו שהכניס גופות של בני משפחה אל המשרפות. אלה זוועות שאירעו, ואינני מרגיש רשאי לשפוט או לבקר את הבחירות של אנשים שעמדו בסיטואציות כאלה ועשו את מה שהם ראו לנכון באותו רגע כדי לשרוד. אבל היה מסוכן מאוד, לתולדות האתיקה ולתולדות התרבות, אם בזמן מלחמת העולם השנייה אנשים היו מפרסמים מאמר שבו הם מציעים קריטריונים למקרים בהם מותר לגנוב ממישהו פרוסת-לחם אחרונה או לדרוך עליו בקרון-משא. אין דמיון בין החלטת חיים או מוות שמקבל רופא או כל איש צוות בית-חולים בסיטואציה בלתי-אפשרית לבין ניסוח הכללים האלה באופן קר ומושכל כאילו יש בהם משהו ראוי. ההיפך הוא הנכון: ההחלטה צריכה להתקבל לא משום שהיא ראויה, אלא דווקא כהכרעה הכרחית, כפויה, שבהגדרתה היא בלתי-ראויה.

יש פער בלתי-נתפס בין "אני לא יכול לשפוט מישהו במצב הזה" לבין "אני מצדיק בחירה של מישהו במצב הזה". הדילוג על הפער הזה כאילו אינו קיים קשה לעיכול. בקלות רבה מדי דיונים פסבדו-אתיים ברשת על המגיפה ומיעוט האמצעים מזנקים מחוסר-היכולת לשפוט את הבחירות הקשות שאנשים נאלצים לקבל לעבר הצדקת קריטריונים כאלה ואחרים, כאילו זה דיון שחובה לקיימו, וכאילו יש הכרח שאנשים שאינם עומדים ולעולם לא יעמדו בפני הבחירה הזו, צריכים לתרום לו. גם כאן ההיפך הוא הנכון: רוב האנשים בעולם צריכים להודות שלעולם לא יוטל עליהם לבחור מי מבין שני ילדיהם יחיה ומי ימות, האם לגנוב פרוסת לחם אחרונה מאדם יקר כדי לשרוד גם במחיר הקרבתו, או את מי להעלות על סירת ההצלה האחרונה הנמלטת מספינה טובעת.

מנגד, יש שיטענו שהעיסוק בדילמות מוסריות כאלה מפתח את המחשבה ומעלה את הרמה המוסרית של האנשים, וכך מכשיר אותם לקבל את ההחלטה הנכונה בבוא היום, אם יעמדו בפניה. על כך יש לי שתי טענות-נגד: ראשית, כפי שכבר אמרתי, כאשר ניצבים בפני דילמה בלתי-מוסרית, אין החלטה ראויה. אין החלטה נכונה לגבי איזה משני הילדים להציל, או את מי להעלות על סירת ההצלה. פשוט יש להשלים עם העובדה שמי שנמצא במצב כזה מקבל החלטה בלתי-ראויה, מפני שלא הייתה אפשרות אחרת. שנית, התרומה של דילמות מוסריות לפיתוח הרמה המוסרית אין פירושה שצריך לעסוק דווקא בסוגיות שעל סדר היום. אדרבא, ידונו אנשים בדילמות מוסריות ויתחבטו בשאלות נטולות-פתרון כדי לפתח את מושגי האתיקה שלהם תוך עיסוק בשאלות עקרוניות שלא נוגעות להם באופן מיידי כגון אסון שמתרחש לנגד עיניהם. ידונו ב"מים לשניים" (הבעייתית שבדוגמאות), או בדילמת הקרונית, או בבחירתה של סופי, ויפתחו את השריר הזה. אדגיש שאין כוונתי לאסור על אנשים מן המניין לעסוק בסוגיות אתיות כבדות-משקל. הביקורת שלי מתמקדת באנשים שביומיום נמנעים מעיסוק בשאלות כאלה, ודווקא כשהבעייה הופכת לאקוטית ממהרים לנקוט עמדה מעשית (למרות שלא נדרשו לה) בטרם הכשירו את עצמם מן הצד התאורטי. מנגד, אנשים שנתבעים לקבל הכרעה כזו, מצד עבודתם או נסיבות-חיים אחרות, ודאי שעליהם להזדרז לקבל אותה, ועצם ההכרעה היא העניין החשוב באותו רגע, ולא האתיקה שלה.

ההסתייגות שלי מעיסוק בשאלות כאלה, והטענה שאין החלטה ראויה שאפשר לקבל, עשויה להישמע לאנשים מסויימים כהכללה מוגזמת. אם בחירה מסויימת תקבע שרק עשרה אנשים ימותו, ואחרת תקבע שמאה ימותו, האם לא מוטב לקבל את הבחירה שימותו העשרה? ואם אפשר לקבל שיקול תועלתני כזה, האם אי-אפשר להחיל את אותו הגיון על העקרון הגילני (שעל-ידי העדפת צעירים על פני קשישים מצילים יותר שנות חיים בטווח הארוך)?

לטיעון התועלתני הזה יש להשיב בשתי רמות: ראשית, אני סבור שאנשים רבים מדי מתקשים להבדיל בין שיקול תועלתני לדאונטולוגי, ובמהירה הטיעון התועלתני (שעשוי להיות מוצדק בנסיבות מסויימות) הופך לניסוח כללי דאונטולוגי, כאילו חייהם של צעירים תמיד עדיפים על חייהם של זקנים (טענה שאין אתיקן שיסכים לקבל, לא מעמדה דאונטולוגית, ולא מעמדה תועלתנית). זאת בדיוק הבעייה בניהול דיון כזה ברמה פופולרית כהחלטה שצריכה להתקבל בתנאי לחץ, שמתקשה להבחין בין סוגי הטענות האלה. יש לכך גם השלכות פוליטיות עמוקות יותר: מי שחושב שבאפריל אפשר לנהל דיון תאורטי על אי-כדאיות חייהם של זקנים לעומת צעירים בגלל מצב חייהם מבלי שהוא ישליך על דיון בנובמבר על הזכות לחיים, על זכויותיהם של מהגרים, של נשים, של החולים והמוגבלים – בקצרה, בבחירות לנשיאות, משלה את עצמו, ולא מבין את דרכי-פעולתם של תהליכי עומק.

הרמה השנייה של המענה לטיעון התועלתני חוזרת לכשל של המאמר שהפניתי אליו לעיל. המאמר לא נועד לציבור הרחב, ולמרות שהוא שומר על חזות כבדת-ראש, טיעוניו הם ירודים ורדודים. למשל, לצד הפניית משאבים לחולים צעירים יותר ובעלי סיכויי השרדות טובים יותר, הכותבים מציינים שאין להתיר נפוטיזם, או העדפת קרובים בטיפול. התועלתן בשלב זה אמור לשאול את עצמו מה יהיה טיב הטיפול של הרופא שנאלץ להכריע שאביו או בתו לא יזכו לטיפול ודן אותם לכליה. כיצד הרופא הזה יוכל להמשיך אחר-כך, והאם לא היה מוטב לתת לו ליהנות מהנפוטיזם שיציל את חיי קרוביו, כדי שיהיה בו הכוח והעזוז להמשיך לטפל באחרים? במהירה, הטיעון התועלתני עשוי להביא אותנו לא רק להסכין עם נפוטיזם במצבים כאלה, אלא אפילו לעודד אותו. דא עקא, שאי-אפשר להתיר נפוטיזם מבלי ליפול בסכנת שחיתות (אותה ביקשו הכותבים למנוע), וממילא יוצא ששתי הברירות גרועות הן: אם נאסור על הרופא להציל את חיי הקרובים לו נסתכן בירידת כושרו ויכולת תפקודו, ואם נתיר לו להציל אותם, איננו יודעים מי עוד הוא יעדיף מסיבות אישיות. הכותבים לא מראים שום מודעות למורכבות הפסיכולוגית הזו, ונראה שהם חושבים שאפשר לנסח כללים דאונטולוגיים (על יסוד תועלתני!), תוך שהם מכחישים את כל הכשלים האתיים והלוגיים שבדרך. לכן, במקום לנסות לנסח כללים של מה ההתנהגות העדיפה, מוטב להמנע מהשאלה האתית כליל, ולקבל את המציאות כפי שהיא: כנראה שרופא שצריך להחליט מי מבין חמשת החולים האחרונים יזכה לגישה למכונת הנשמה, יקבל החלטות פגומות, ולא לנו לשפוט אותו.

הכותבים גם מגלים קהות-חושים מוחלטת למקום ולתקופה שבה הדברים שלהם נכתבים. אין הם חיים בחברה מושלמת המתגמלת יחידים לפי כישוריהם. הצוות הנשיאותי לבחינת החזרה לשיגרה כולל את בתו וחתנו של הנשיא ומקורבים נוספים נעדרי הכשרה רפואית (או מנהלית). אחת האנשים הכי מוכשרים, הכי בקיאים בכלכלה, הכי חכמים שאי-פעם העמידו עצמם לבחירות, נאלצה לפרוש מן המירוץ לנשיאות כי אנשים רבים מדי חשבו שאין לה יכולת היבחרות. במערכת הבחירות הקודמת המועמד שזכה בבחירות הכפיש את כל יריביו בצורה שפלה ולעג בגלוי לחלשים ומוגבלים. כל הסימנים מראים שזו חברה שבה החזק שורד, שבה מי שתובע יותר לעצמו בקול הרם ביותר, יקבל את מה שהוא רוצה. לכאורה, המחברים מנסים ליצור מגמה הפוכה: לא בעל ההון, או בעל הקול החזק ביותר, או המקורב, יזכה. אבל הם עדיין פועלים בתוך פרדיגמה שבה יש אנשים שמגיע להם, ואנשים שלא מגיע להם; אנשים שהם חזקים יותר מאחרים, והחברה צריכה להשקיע בהם, לעומת אנשים חלשים יותר, שהחברה צריכה לנטוש ולא להשקיע בהם משאבים. העמדה המאוזנת שלהם כביכול, השאיפה להוגנות לכאורה, איננה אלא הטמעה נוספת של השיטה הקיימת שמזלזלת בחלשים ודנה אותם לחומרה על חולשתם, כאילו הם יכלו לבחור אחרת.

את המאמר המלומד לכאורה, שטענותיו, למרות המלל הרב בו הן עטופות, דומות מאוד לשיח הרדוד הרווח ברשתות החברתיות, יש לדחות מכל וכל. אין מי שיכול לקבוע אלו חיים יותר ראויים לחיות, ומי ראוי יותר להצלה מאחר. את העובדה שמאמר כזה נחגג בתור קול ההגיון בשעה זו אני מסביר כביטוי של רוח התקופה: רק אפילת הצייטגייסט הכללי יכלה לגרום לטיעונים כאלה להתקבל כמוארים. את המוסר הבעייתי הזה אני מציע להחליף בחמלה, כפי שכבר אמרתי בשנה הראשונה לכהונתו של טראמפ. ספרו של אלבר קאמי, "הדבר", מתאר בצורה כה מדוייקת היבטים רבים כל-כך של ימי הקורונה ומאפייניהם, וגם עניין זה הוא תופס בצורה מדוייקת, אם כי את הרגש שאני מתאר כאן כחמלה, הוא מכנה בשם אהבה. לכאורה אלה דברים שונים, באשר קאמי מתאר את האהבה כאנוכית, ואילו החמלה היא אלטרואיסטית מעיקרה, אך דומני שככל שמתרגלים יותר לחמול על האחר, כך גם מתגבר הרוך כלפי העצמי ומשוגותיו. קאמי כותב:

באפס זכרון ובאפס תקוה השתקעו בהווה. לאמיתו של דבר הכל נעשה להם הווה. יש לומר את הַדָּבָר, הַדֶּבֶר נטל מן הכלל את כושר האהבה ואפילו את כושר הידידות. כי האהבה תובעת מעט עתיד, ולגבינו לא היו עוד אלא רגעים. (148)

אלבר קאמי. הדבר. תרגם יונתן רטוש. תל אביב: עם עובד, [1947] 1966.

אך בגורל יחלק את הארץ

בבואנו לבחון הצעה לשינוי חברתי, ראוי להתבונן, מעבר לצדדים האונטולוגיים והאתיים שלה, בשני היבטים פרגמטיים: ראשית, מה הסיכוי של שיטה כזו לשפר את המצב הקיים, ושנית, מהו הפוטנציאל המיטבי המירבי שלה. השאלה הראשונה מתייחסת לשאלת ההיתכנות של ההצעה במצב הקיים, ותשובה עליה צריכה לשרטט טווח אפשרויות בין התרחיש הגרוע ביותר של יישום ההצעה והתרחיש הטוב ביותר. השאלה השנייה איננה מתייחסת למצב הקיים בהכרח, אלא משערת גם מצב של התקדמות הדרגתית לאור ההצעה, ובוחנת מה האפשרות העליונה לשיפור במסגרת ההצעה. הבעייה הנפוצה בדיונים ציבוריים היא שהתומכים בהצעה כלשהי לשינוי חברתי ממהרים לפנות לעבר הפוטנציאל המיטבי העליון, שאיננו בהישג-יד בכל מקרה בטווח המיידי, ואילו המתנגדים להצעה מתארים אותה רק על פי התרחיש הגרוע ביותר. דיון מושכל היה כולל את שני הטווחים האלה הן מצד התומכים והן מצד המתנגדים, באופן שהיה מאפשר לניואנסים של שיקולי רווח והפסד להישמע, במקום שיח-חירשים בין מהלכי-אימים וחולמי-חלומות.

עם מחשבות אלה ניגשתי לשקול שוב את הצעתו המפתה של רוסו, לפיה שיטת המינויים בדמוקרטיה אמיתית צריכה להיות הגרלה, ולא בחירות. מפתה במיוחד, יש לציין, ככל שגובר הייאוש מרצונה ומיכולתה של הממשלה לקדם שינוי חיובי כלשהי, באשר ראשיה, שריה, ויועציה לפותים בשמרנותם הפחדנית.

אצייר, אם כן, הצעה דמיונית כזו, ליישום דבריו של רוסו:

ראשית, כל שרי הממשלה, וכמובן העומד בראשה, יתמנו על-ידי הגרלה לתקופה של שנתיים. הם ייבחרו ביוני, זמן שייתן להם אורך-נשימה להכיר את התפקיד ולהתמצא במשרדיהם בטרם יהיו אחראים על התנהלות משרדם עם תקציב חדש שייקבע בדצמבר. בכל משרד ממשלתי ישרת דרג מקצועי, לתקופה של עשר שנים, שתאפשר רציפות יחסית לשם יצירת זכרון מוסדי, אך מבלי יצירת מצב שהדרג המקצועי שולט ללא מיצרים בפוליטיקאים שמתחלפים תדירות. גם הדרג המקצועי ייבחר בהגרלה.

הכנסת תמשיך להיות הריבון, וחברי הכנסת יתמנו גם הם על-ידי הגרלה לתקופה של שנתיים, אך לא בתקופה חופפת לממשלה, אלא בסירוגין לבחירות. המטרה היא יצירת הפרדת רשויות אמיתית: במקום שהכנסת תהווה זרוע נוספת לפעילות הביצועית של הממשלה, פעילותה החקיקתית תהיה עצמאית עם מחשבה לטווח ארוך, בזמן שהרשות המבצעת תפעל באופן מעשי בטווח קצר לאור הפעילות החקיקתית.

יתרונות ההצעה

• ראשית, שבירת ההגמוניה: כנסת שתיבחר באופן רנדומלי תהיה בעלת סיכויים, מבחינה סטטיסטית, להיות הרבה יותר ייצוגית מהכנסת הנוכחית. קבוצות שאינן מיוצגות בכנסת על-פי חלקן באוכלוסייה תהיינה בעלות סיכוי טוב יותר להיכלל בכנסת.
• שנית, הקטנת השחיתות: כאשר שר או ח"כ נמצאים בכנסת לשנתיים בלבד, הסיכוי שישתלם למישהו לשחד אותם, או שמישהו יספיק לאתר ולהכשיר פוליטיקאי שיהיה נוח לשחיתויות שונות הוא קטן יותר. הסיכוי שח"כ יהפוך ציני, או שיעמדו עליו אילוצים שונים כמו הצורך לגייס תרומות לצורך הפריימריז הבאים וכן הלאה יקטן משמעותית. אנשים פשוטים שמקבלים הזדמנות כזו לשנתיים, ירצו לבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
• התמקדות בעיקר: הצורך של הפוליטיקאי לבסס את מעמדו יקטן משמעותית. לראש-ממשלה שיודע שהוא מסיים את תפקידו תוך שנתיים ויהי מה, לא תהיה סיבה להתעסק בפוליטיקה קטנה, ולחסל יריבים פוליטיים בכל מיני תכסיסים שפלים. כסאו מובטח לתקופת כהונתו, כמו-גם אובדן כסאו. יש סיכוי גבוה יותר שהוא ירצה להשאיר את חותמו דרך מעשים.
• צמצום הממשלה: הממשלה לא תצטרך להתרחב משיקולי קואליציה. מספר השרים יותווה על-ידי הכנסת, ובמידה שהמחוקק ירגיש שיש צורך במשרד חדש, הוא ייקבע בחוק. לא עוד תפירת משרדים לפי לחצים במו"מ הקואליציוני.
• דיון ציבורי מעמיק יותר: נהיית ההמונים אחרי מנהיגים כריזמטיים תתאיין, והציבור יורגל שראש-ממשלה יכול להיות טוב גם אם הוא מדבר בקול גבוה או שקט, וגם אם התפקיד מאוייש ע"י אישה, ערבי, דתי, הומו, או, אתיופי. שטויות של דימויים כגון "מי יענה לטלפון בשלוש בבוקר" יתאיידו מן השיח הציבורי, שיוכרח להעתיק את תחומי העניין שלו מגופו של אדם לנושאים מהותיים שעל הפרק.
• חינוך הציבור לדמוקרטיה: בנוסף לדיון הציבורי עצמו, הכנסת תהפוך לזירת המפגש המרתקת ביותר שמנקזת לתוכה את כל מורכבויות הציבור הישראלי. העובדה שמספר אזרחים גדול יתנסה בדמוקרטיה פעילה, בצורך לשאת ולתת עם חלקים אחרים מהציבור ולהכיר פנים אל פנים חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, אשכנזים, מזרחים, מהגרים, ותיקים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים, פלסטינים, הומוסקסואלים, מתנחלים, ולהגיע איתם לעמק השווה בהתנסויות שונות, תחנך את הציבור באופן עמוק עם מעגלים מתרחבים, כשכל שנתיים קבוצה חדשה של פרטים תחזור אל הקהילה שלה עם חוויה ייחודית שקרעה לה צוהר להכרת העושר של החברה הישראלית והפוטנציאל הגלום בה לרב-תרבותיות אמיתית.
• נטרול הדרה ומגזור: פוליטיקת ההגרלות גם תפגע משמעותית בפוליטיקת ההפרדות והמיגזור שההגמוניה המושלת כל-כך מנוסה בה.

חסרונות ההצעה

• חוסר-מקצועיות: שנתיים אינן מספיקות כדי ללמוד את המורכבות של החוק הישראלי ומוסדותיו, וגם ארבע שנים לא מספיקות בהכרח. הצעתי שנתיים כי יש לי חשש מאנשים בלתי-מקצועיים שעומדים במוקדי קבלת החלטות במשך ארבע שנים שלמות, אבל החשש מלמד על החסרון בשיטה כולה.
• הגדלת השחיתות: כנגד טענת היתרון, אפשר להעלות חשש הופכי. דווקא מי שמגיע ללא נסיון פחות עמיד בלחצים, ועשוי לרצות לנצל את מעט הזמן שניתן לו ככל האפשר, ולהבטיח לו משהו לעתיד לבוא.
• חוסר-איזון: סטטיסטית, אנחנו אמורים לקבל כנסת עשירה, מגוונת, ייצוגית. אבל מה אם המחשב פתאום יעלה בגורל מתנחל משיחי שתומך בפיצוץ המסגדים לראש-הממשלה, או טעות סטטיסטית תגרום לכך שחצי מהכנסת היא חרדים, ושנתיים לאחר-מכן, ראש-הממשלה הוא בליין תל-אביבי צעיר ובכנסת יש מספר לא פרופורציונלי של בדואים מהנגב? האם אפשר לנהל מדינה עם סיכוני תנודה כאלה? לנהל מדיניות חוץ אפקטיבית עם חוסר-יציבות שכזה? ופנים?
• חסימת האפשרות לשינוי פוליטי אמיתי בטווח-ארוך: חוסר-האיזון והיעדר הוודאות לגבי העתיד, יפגע במוטיבציה לפעילות פוליטית. אין טעם לצאת להפגנות או להצטרף לתנועה שדורשת שינוי חברתי כלשהו, כאשר הכנסת או הממשלה כולה צפויים להתחלף בתוך שנה.
• חוסר-ייצוגיות: הבחירה השרירותית עשויה להביא לשלטון אנשים רבים שאינם מיטיבים להתבטא, להתנהג, להתלבש, וכן הלאה. ליצנים שמהווים קוריוז לקדנציה או למערכת-בחירות בשיטה הנוכחית, עשויים להפוך לתופעה קבועה בקרוסלה גרוטסקית שתבזה את מוסדות השלטון הממלכתיים.

היתרונות והחסרונות כבר מתחילים לשרטט את נקודות הקיצון של תרחישי השיטה. מצד אחד, מתנגדי הממשלה והכנסת הנוכחיים, יתקשו לדמיין סטטיסטית ממשלה גרועה יותר. השאלה הגדולה היא אם סיכון החריגה הסטטיסטית של הכהניסט או הג'יהדיסט שמתמנה לראשות-הממשלה מבטל את היתרון בהגדלת הסיכוי לממשלות מגוונות יותר. ממילא עולות גם שאלות אתיות כלליות יותר: למשל, האם מכובדות של מי שיודע כיצד להתלבש ומקפיד להשתמש בעברית מצוחצחת בהכרח עדיפה על הליצן הפוחז, אם המהוגנות שלו אינה אלא מן השפה ולחוץ? או למשל, האם לא מוטב שהפרחח הבלתי-ייצוגי יהיה תוצאה אומללה של שרירות המחשב, מאשר המחשבה הנואלת שהציבור באמת מעוניין בו כנציגו?

חלק מהדברים שעלו כחששות עשויים גם להתאים לתרחישי ראשית הדרך, כשהציבור ונציגיו עוד מתרגלים לשיטה החדשה. בתחילה, חברת-כנסת אנונימית עשויה לשמוח לקבל שוחד כדי לקדם אינטרסים כלכליים כאלה או אחרים ולרפד את עתידה שלאחר הכנסת. אבל שנה לאחר-מכן שרת משפטים חדשה עשויה לרדוף אותה ולהעמיד אותה לדין עד שיתפתחו נורמות שיכללו בתוך השיקולים שלהם גם את מהירות סיבוב הגלגל, שמייתר את כדאיות השחיתות. יתר על כן, שרת משפטים או שר משטרה שאינם תלויים בכנסת לצורך המשך תפקידם עשויים גם הם להיות אפקטיביים יותר מהאילוצים שעומדים בפני הדרג הפוליטי כיום במאבקו בשחיתות, כאשר רבים חוששים שפגיעה במיוחס כזה או אחר עשויה לזרז גם את מפלתם-הם. בדומה לכך חשש התנודות שתיארתי: ניתן לדמיין עשור שבו חוקים נחקקים ומתבטלים מדי שנתיים. אבל אט-אט תתפתח הכרה בקרב הנציגים שאם הם אינם רוצים שתרומתם תהיה כצל עובר, מוטב להם למצוא את שביל הזהב, ולקדם חוקים או מדיניות שמכלילים קבוצות גדולות יותר, כך שתהיה פחות מוטיבציה למחוק אותם ברגע שהח"כ ייעלם מן הכנסת. שלב התנודות, שייתכן שהוא הכרחי, יוביל להתפתחותה של מנהיגות אחראית יותר. שרת משפטים שיודעת שבעוד שנתיים היא עוזבת את תפקידה לעד, ואין היא יודעת מי יבוא אחריה, מאיזה מחנה, עדה, או דיעה, תיזהר ברדיפת מתנגדיה הפוליטיים, מתוך ידיעה שרדיפה כזו לא תפגע בכוחם, ועשויה להזיק לה ממש בעתיד הקרוב מאוד. כך יוולד האיזון החוקי והאחריות הפוליטית.

עוד משהו שאני מתלבט לגביו, למרות שברור שרוסו היה מתנגד לזה, הוא הגבלת ההגרלה לפי מפתחות שונים. מובן שיש צורך לכלול מגבלות בסיסיות של גיל, כשירות נפשית ורפואית, וכן הלאה. באותה מידה אפשר, במקום להשאיר פתח לחריגה סטטיסטית, לבקש מהמחשב לבחור שישים גברים ושישים נשים, מתוכם אחוז כזה של יהודים, אחוז כזה של ערבים, וכן כל קבוצות האוכלוסייה. דבר שני, אם העליתי הצעה של דרג מקצועי שממונה בהגרלה, מובן שיהיה זה איש מקצוע. יבקשו מן המחשב לבחור עורך-דין למשרד המשפטים, כלכלן למשרד האוצר, איש מדעי המדינה למשרד החוץ, וכן הלאה. אפשר לכייל אפשרויות נוספות. למשל, לבקש מאזרחים מתעניינים להירשם לתפקידים שהם יהיו מעוניינים למלא. יום הבחירות, למשל, יוכל להיות היום שבו אזרחים ממלאים טופס בקלפי של כל התפקידים שהם מעוניינים להיכלל בהגרלתם, אם בכלל. היתרון שבהצעה כזו הוא הקטנת הסיכוי שבליין ללא שום עניין בפוליטיקה יעלה בגורל מחד, אבל חשובה מזאת (משום שיש בליינים שמתוך חוסר-אחריות מבקשים להיות ראש-הממשלה, כידוע), היא האפשרות שבראש כל משרד ממשלתי יעמוד אדם שיש לו עניין בתחום משרדו. משרד הבטחון לא יונהג בהכרח על-ידי איש צבא, כמובן, אבל בהחלט על-ידי אדם בעל עניין בבטחון. הסיכוי שבראש משרד הבריאות יעמוד רופא, או אדם אחר שמכיר את מערכת הבריאות ואתגריה יהיה גבוה לאין ערוך מהמצב כיום. אם שר ייאלץ להתפטר, מיד יבחר המחשב מחליפה שתיכנס למחרת לתפקידה, במקום שעוד ועוד תיקים יישארו לא מאויישים בידי ראש הממשלה. נכון שבדרך זו גם יעלה הסיכוי שבעלי אינטרסים יגיעו למשרדים שונים: חברי תאגידים יבקשו להתמנות למשרד האוצר, הכלכלה, המשפטים, או האנרגיה, והסיכוי שמישהו כזה ייבחר יהיה גדול הרבה יותר מהמצב כיום. מאידך, כשאני בוחן את ההצעה מבחינת השיפור הפוטנציאלי שלה לעומת המצב הנוכחי, נחה דעתי. כיום כבר עומד בראש משרד האוצר שלוחו השתוקי של בעל-אינטרס כלכלי, והסיכוי שמישהו ממובילי המחאה החברתית של 2011, או מבין מתנגדי מתווה הגז יתמנה לשר אוצר הוא אפסי. אפשר להחליט שכל אדם יכול להיבחר רק פעם אחת, פעם אחת לתפקיד, או להשאיר את הגורל פתוח, למקרה שמישהי נבחרת יותר מפעם אחת.

קיצורו של דבר, הנהגת ישראל כיום מצויה בשפל המדרגה בעוד שחלקים רבים בציבור הרחב הם ראויים יותר, לא פעם אף יותר מן המנהיגים שהם בוחרים בהם. הטענה הזו מעלה ספק לגבי כשירות קבלת ההחלטות שלהם, כמובן, ומחלישה את ההצעה, אבל אני נותן להם ליהנות מהספק: אני גורס שהם הגונים יותר מנבחריהם, והם אינם מיטיבים לראות את חוסר-ההגינות של נבחריהם. התרגיל המחשבתי הזה מעורר חשק, כמובן, להפוך אותו לניסוי של ממש (אך אין לי הכלים להוציא אותו אל הפועל): לבקש ממחשב להרכיב חמש ממשלות צללים, חמש כנסיות, ולשלוח את הקבוצות הללו לסמינר בן שבוע – בגבעת חביבה, בגוש עציון, ברמת אפעל, בעפרה, ברביד, או באום-אל-פאחם, רהט, או אלעד. לראות איזו מין כנסת או איזו ממשלה היינו מקבלים לו מחשב היה מרכיב אותה היום באקראי. לשמוע אילו הסכמים קבוצה אקראית כזו של אנשים מהיישוב יכולה להגיע אליה בשבוע של דיאלוג מפרה.

שאלה שאולי נותרת סתומה למי שלא מכיר את הלך-מחשבתו של רוסו: אם מוותרים על הבחירות, במה בדיוק השלטון הוא דמוקרטי? התשובה מבחינת רוסו כרוכה בתפיסה שלו את הדמוקרטיה כרצון העם, ומכיוון שהוא רואה בעם קהילה אורגנית בעלת רצון משותף, הוא איננו מסוגל לחשוב שנציגיו של העם יפעלו בדרך שנוגדת את רצונו. למי שהתשובה הזו נראית תמימה מדי – או לכל הפחות בלתי-מתאימה לבעיות המיוחדות של החברה הישראלית – אפשר להציע משהו פרקטי יותר: הרבה יותר דמוקרטיה ישירה, הרבה יותר הכרעות שמגיעות למשאל-עם (מה שמתקשר להעמקת הדיון הציבורי בשיטת ההגרלה). הממשלה הופכת לאדמיניסטרטור שמוציא לפועל את מה שהעם בחר, תוך קבלת הכרעות רלוונטיות בנושאים "קטנים". ממילא, גם החשש לגבי זהות מקבל ההחלטות קטֵן. התוויית המדיניות היא משותפת, ההוצאה לפועל מוטלת על אזרח שהעמיד עצמו למשימה, ושיודע כי בעוד שנתיים תרומתו למאמץ הדמוקרטי המשותף תסתיים.

מצד הסיכוי של הצעה כזו לשפר את המצב הקיים, אני בדיעה שהיתרונות עולים על החסרונות. החששות שמקננים בי הם בעיקר תוצאה של חינוך לחשיבה הייררכית שמתקשה לעכל את האפסות האמיתית של המנהיגים הנוכחיים. כמעט בניגוד לנטייתי הטבעית אני מכריח עצמי להכיר בכך שתריסר עשיריות שייבחרו שרירותית מכל קבוצות החברה הישראלית יהיו טובים לאין ערוך בסיכוי ריאלי גבוה ביותר מהכנסת הנוכחית. אבל התמיכה שלי בהצעה כזו נופלת לא בגלל היעדר סיכוי לשיפור המצב הקיים. סיכוי זה קיים, ללא ספק. היא נופלת מפני שלהצעה כזו אין פוטנציאל מיטבי עליון שנעלה על הדמוקרטיה הקיימת. בשיטה הקיימת, ישנה עדיין אפשרות, קטנה ככל שתהיה, לשכנע את הציבור הישראלי לתמוך בחתירה לשלום, שוויון, וצמצום פערים, ושרוב חברי הכנסת יהיו אנשים שמחוייבים לערכים אלה. בשיטת ההגרלה, אופק התקווה הזה נעלם. אם יוכיחו לי שהוא קיים גם בשיטת ההגרלה, אתמוך בה בלב שלם.

כמו מטלית בוערת

ההחלטה לאסור על שלטי חוצות בעיר גרנובל בצרפת היא ניסוי מרתק בגבולות אליהם אפשר וצריך למתוח את חופש הביטוי, שמתיישבת עם הדיעות הפרטיות שלי מזה שנים רבות, אם כי טרם התפניתי לנסח עמדה עקבית בעניין. משהו מהסנטימנט כלפי הפגם האסתטי והערכי של עודף הפרסומות ביטאתי כבר בעבר, אך לא עד כדי דרישה להצר את רגלי המפרסמים.

כשראיתי את הידיעה הנחתי שחלק מהמהלך הזה נובע מעלייתה של התרבות הוירטואלית. חשבתי שהפרסומות הצצות בכל פינה דרך אתרים ואפליקציות, ומביוחד היכולת להתאים אותן לחיפושים והרגלי גלישה של משתמשים הופכות את הכרזה הפונה אל הכלל לטכניקה מיושנת. בדיון בפייסבוק העיר לי חבר העוסק בשיווק שאני טועה, ושיש לפרסום חוצות שימושים שטרם נמצאה להם חלופה דיגיטלית.

אבל השאלה של צרכי המפרסמים איננה מענייני. אני מבקש לדון בסוגייה מנקודה אתית תוך התייחסות להשלכות משפטיות ותרבותיות (ולכן גם אסתטיות).

הצרת חופש הביטוי איננה דבר שיש להקל בו ראש, כמובן. יש לגשת אל הסוגייה בחרדת-קודש, ולאחר שהכרתי בתמיכה שלי בהצרה כזו, כי יש לי התנגדות פנימית לתרבות של פרסומות, עליי לחשוב גם על הצד המעשי: איזה ניסוח של חוק יכול להוביל להגבלת שלטי חוצות, ואיך ניסוח כזה יכול לפגוע גם בחירויות שלי.

נפתח בדוגמאות להתנגדות שלי: אינני אוהב להגיע לתל אביב לביקור, ולראות שעל נחלת בנימין חולשת תמונה של נערה בהלבשה תחתונה. אינני אוהב לנסוע בכבישים מהירים בארצות-הברית ולראות שלטים המבשרים על כך שאני יכול להיוושע אם אקבל את ישוע המשיח. אינני אוהב לראות, בנסיעת רכבת ארוכה, החולפת על-פני נופים מרהיבים, לראות שלט התלוי מעל מתקן מחליד באמצע שדה ריק. כלומר, לא רק תוכן השילוט פוגע בי, אלא הפגיעה המיותרת בטבע, לצורך מודעה שכמעט לאיש אין חפץ בה.

אבל אני חושש שהשילוט הזה עשוי להיות צורת תקשורת אחרונה לאנשים שלא מצליחים להעלות את הנושאים שלהם באמצעי תקשורת רחבה. איסור כולל על שלטי חוצות יכול דווקא להשתיק קולות של מיעוטים, להגביל את אמצעי הביטוי של המוחלשים ממילא. יש סוגיות שהייתי שמח לראות יותר בכרזות, ואם שלטי החוצות בתל אביב או בכביש מהיר בויסקונסין היו תואמים לערכים שלי, אולי לא הייתי מתנגד להם. יתר על כן, הפריע לי שלט נוצרי. האם היה מפריע לי שלט אתאיסטי? אולי ההתנגדות שלי איננה נוגעת לצורת הפרסום, ואינה אלא זעם רגעי המבקש לסתום פיות של עמדות מנוגדות לשלי (ולכן אינה יכולה להוות בסיס ראוי לעמדה בעד הצרת חופש הביטוי).

מתוך שלל הדוגמאות הללו עולות כמה נקודות שיכולות להתחיל עמדה מורכבת בנושא:

-ראשית, ישנו פער שקשה לשאת אותו, ואין ברירה אלא לשאת אותו, בין הרעיון הנאצל של זכויות וחירויות, והוצאתו אל הפועל. אם יש משהו שהחברה הדמוקרטית-קפיטליסטית מוכיחה שוב ושוב, הרי זה שבהינתן חופש מוחלט, יחידים בוחרים לעשות בו שימושים נלוזים, והתוצאה המצטברת איננה נעימה לעין, ואיננה ראויה למערכת מוסרית כוללת. חופש הביטוי הוא רעיון גדול, אך במקום הייד פארקים למכביר והחלפת דיעות שקולה וראויה בין מערכות ערכים מתחרות, אנחנו שקועים וכלואים בין תרבות צעקנית של פרסומות ומניפולציות מזה לסחי של אלימות טוקבקיסטית מזה. הגבלה מידתית של חירויות בכלים משפטיים היא איזון הכרחי על-מנת להוציא את המיטב מהרעיון הנאצל של החירות (עקרון זה בעד ההגבלה נכון לגבי כל הזכויות והחירויות, ובעיקר בדיונים הרבים על עקרון השוק החופשי, המתעלם מן הנטייה האנושית הזו למעול באפשרויות שהחירות מעניקה).

– שנית, באשר לחופש הביטוי, יש מקום להבחין בין דיעות לשיווק. אינני יודע אם החוק יכול להבחין ביניהם, ואילו היה מנסה, ודאי היינו מגלים עד מהירה קמפיינים של פרסום, בה דוגמן מספר שלדעתו מקדונלדס הם הכי טעימים, וכן הלאה. אבל הדיון האתי בחופש הביטוי יכול וצריך לערוך את ההבחנה הזו, שבראש ובראשונה היא עונה על הקריטריון הנושן של השופט פוטר סטיוארט: האדם הסביר מזהה את ההבדל בכל דוגמה נתונה. אפשר לפעול לניסוח קשיח יותר של קריטריונים, למשל, שפרסום ושיווק מטרתם המרכזית היא שידול לרכישה, בעוד דיעות אינן מבקשות כסף באופן ישיר. ברור לי שיהיו הרבה מקרי ביניים עם חפיפה חלקית. דיעה בעד טבעונות או איכות סביבה, למשל, יכולות להפוך גם לפנייה צרכנית. אם נבקש לומר שהיעדר אזכור מוצר ספציפי מקרב את הנושא לדיעה ולא לפרסום, יבקשו רשתות אופנה, מרכולים, בתי מרקחת וכולי להציג את הדיעה שכל אחת מהן זולה יותר או איכותית יותר, מבלי לשדל לקנות מוצר מסויים.

דוגמה מעניינת נוספת היא פנייה לגיוס כספים שאיננה דיעה ואיננה עסקית, למשל, כאשר משפחה מפרסמת פרטי חשבון בנק ומבקשת תרומות למען מימון טיפול רפואי לילד. ברור שהגבלת שלטי החוצות לדיעות בלבד תפגע במשפחה הזו, וברור שאין זה פרסום שנועד למטרות שיווק והרגלי צריכה.

גם הכרזות הפוליטיות, בעיקר במערכות בחירות, הן מקרה ביניים מעניין. לכאורה, אין "דיעות" מובהקות יותר מן המערכה הפוליטית, אבל בתרבות הקיימת מערכות הבחירות אינן מתתמקדות בהחלפת דיעות ושכנוע, אלא ב"שיווק" מועמדים, לפעמים אפילו תוך פנייה לגיוס תרומות. בחירות הן ה"עסק" של הפוליטיקאי, והבקשה לבחור קשורה גם להכנסה שלו, אפילו ללא גיוס תרומות. באופן מופשט, ההבדל בין זה לבין הרשת המשדלת לרכוש את תחתוניה איננו כה גדול, גם אם ברור שצמצום ההבדלים הוא רעה חולה של המערכת הפוליטית והאופן בו מתוכננים קמפיינים של בחירות, המבקשים להסוות את הסוגיות שעל סדר היום.

– בנוסף להבחנה בין דיעות ושיווק, יש מקום להבחין בין כרזה המוצגת בשטח קיים, לבין יצירת שטח עבור הכרזה. אם לאנשים לא תעמוד האפשרות לרכוש שטח פרסום בשלטי חוצות, הם עדיין יוכלו לתלות כרזה בחלון ביתם. יש בזה מימד של פגיעה בחופש הביטוי של היחיד ומימד של העצמתו: אם גם לתאגידים הגדולים אין יכולת לפרסם בשלטי חוצות, שלטים של יחידים עשויים לבלוט יותר, ולאפשר להשמיע את קולם במרחב הציבורי באופן שאיננו אפשרי בתרבות של ריבוי שלטי חוצות. מאידך, במקרה כזה, הנראות של השלט תלויה בנדל"ן. חברות עדיין יוכלו להציג שלטי ענק על בניינים בבעלותם, במקומות בולטים במרכז העיר, בעוד הפרט רשאי לתלות את השלט שלו בחלון ביתו, בשולי העיר, ברחוב צדדי, בו איש איננו רואה. אם השיקול הוא מעשי לקידום שוויון, יש לשאול עד כמה הפגיעה ביחיד כאן משמעותית: אמנם תאורטית הוא יכול לקנות שלט חוצות מרכזי בלב העיר במצב הקיים, אבל בפועל כח הקנייה שלו קלוש עד בלתי-קיים לעומת החברה, שהוא מתחרה בה בכל מקרה.

כאמור, אינני יכול לחשוב על דרך זהירה לנסח חוק שיקיף את מכלול הבעיות ועדיין יגן על חופש הביטוי של היחיד. החלטה לצמצם את שטחי הפרסום על-ידי איסור בניית מתקנים לצורך כרזות בשטחים פתוחים תהיה צעד ראשוני מבורך: קודם כל להמעיט בפגיעה בנוף ובטבע לצורך החולף של הפרסום. אחרי זה, יש לחשוב על קריטריונים מורכבים ומאזנים לשלטי החוצות. החוק יכול, למשל, לעגן אחוז מסויים של שלטי החוצות העירוניים לצורכי הבעת עמדות ולצורכי ביטוי אמנותי במחירים מפוקחים. כמו בכל דבר אחר, הפיקוח הממשלתי הוא הדרך של הציבור לווסת את התרבות הטבעית של האנושות שבה בעל המאה הוא בעל הדעה. לא בכדי מתנגד מגזר ההון בעקביות ליעילות ולצורך ברגולציה.

***

אחרית דבר: כמו בעבר, העלאת דיון עקרוני סביב זכויות היא בראש ובראשונה מעשה פוליטי כנגד רוחות רעות המקטינות את הצורך בזכויות אזרחיות. אני מסרב לשחק לידי נתניהו וממשלת הצללים שלו ולקחת חלק בדיון ריק שכל מטרתו היא תעמולת בחירות. אחרי שיהיו בחירות, יכול מאוד להיות שנתניהו שוב יהיה ראש-ממשלה, או מישהו דומה לו. הציבור שיצא לרחובות לדרוש צדק חברתי, ואז התעלם מהמפלגה היחידה ששיבצה שניים מראשי המחאה ברשימתה, והעביר את קולותיו ללפיד – לא צפוי להתעשת במערכת הבחירות הבאות. הציבור שבחר בלפיד לא שם לב ולעולם לא יבין שלפיד תמך במבצע מיותר בעזה שישראל יזמה לשווא, ושהעלה בעשן 30 מיליארד שקל שאפשר היה לנתב למטרות חברתיות. הבטחון והכלכלה שלובים זה בזה, ושר האוצר מעל בתפקידו. במקום לשקוע בדיונים חולפים על קוריוזים פוליטיים, יש לחנך באופן מעמיק לשיח של זכויות, חירויות, וערבות חברתית.

ולסיום, כמה שורות שיר, במקום סיסמאות לכרזות פרסום:

–

Haven't you heard, it’s a battle of words –
The poster bearer cried
Listen son, said the man with the gun
There's room for you inside

– Roger Waters

And the people bowed and prayed
To the neon god they made.
And the sign flashed out its warning
In the words that it was forming.
And the sign said: The words of the prophets are written on the subway walls
And tenement halls
And whispered in the sound of silence.

– Paul Simon

–

אֲנִי חוֹזֵר אֵלֶיךָ כְּמוֹ מַטְלִית בּוֹעֶרֶת
אֲשֶׁר כִּבּוּ אֶל הַקִּירוֹת הַהֲרוּסִים.
הֵם כְּבָר מִתְאוֹשְׁשִׁים.
הַכֹּל נוֹשֵׁם בְּעֵרֶךְ.
(הַנְּעָרוֹת אָמְרוּ: נוֹרַמַקְסִים).

אַתָּה תָּמִיד הָיִיתָ מַשֶׁהוּ בְּעֵרֶךְ.
חָדָשׁ.
מַמְזֵר אָמְרוּ.
מַמְזֵר כָּלְכָּךְ יָפֶה.
לֹא מְשַׁנֶּה אִם פֹּה וְשָׁם בִּשְׁעוֹת-הָעֶרֶב
גָּמְעוּ אוֹתְךָ עִם סֵפֶל הַקָּפֶה.

לֹא מְשַׁנֶּה אִם זֶה מִכְּבָר כָּבָה הַסֹּמֶק
עַל כָּל הַפַּרְצוּפִים הָאֲבוּדִים
אֲנִי דּוֹהֵר אֵלֶיךָ,
לוּחַ הַפִּרְסֹמֶת
כְּמוֹ אַהֲבָה גְּדוֹלָה לְלֹא תַּקְדִּים.

– דוד אבידן

צורה ותוכן במוזיאון הלאומי לתולדות ארצות הברית

במקום הערה עכשווית וחולפת על הבחירות, הרהור נוגה על המוזיאון הלאומי לתולדות ארצות-הברית בוושינגטון. לצערי, אף כי אפשר שמוטב כך, מדובר בהרהור בלבד, ולא בסקירה, כי למרות שבשני הביקורים שלי הבחנתי בלא מעט בעיות, לא טרחתי לתעד ולרשום אותן בצורה מקיפה.

עבור אלה שלא הזדמן להם לבקר בוושינגטון, אספר ששדירת הלאום המרשימה בוושינגטון היא מלבן הנמתח לאורך כשלושה קילומטרים, בין הקפיטול במזרח לאנדרת לינקולן במערב. במרכזה ניצב האובליסק של אנדרטת וושינגטון, ופחות או יותר אנכית לו, מחוץ לשדירה, ניצב הבית הלבן, כמשקיף על הרחבה כולה. גודלה ורוחב ידיה מאפשר לאתר התיירותי הזה להימנע מתחושת צפיפות מעיקה, למרות ריבוי המבקרים, ומתאים בתור לב האומה האמריקאית ברוחב הידיים שלו, בהדרו, ובארכיטקטורה העוצמתית. משני צידי השדירה נמצאים כמה מן המוזיאונים הלאומיים החשובים ביותר, ולא רחוק ממנה נמצא גם מוזיאון השואה הלאומי. בעבר כבר הערתי על הבעייתיות והסמליות בקיומו של מוזיאון שואה שמשיק לשדירת הלאום בהיעדרו של מוזיאון שמזכיר את העבדות או את תולדות השחורים בארצות-הברית בכלל. כעת הולך ונבנה מוזיאון כזה סמוך לאנדרטת וושינגטון והוא עתיד להיפתח ב-2016.

המוזיאון הלאומי לתולדות ארצות הברית (National Museum of American History) נושא על כתפיו הדלות מספר אוספים שהתנקזו אליו מייעודו הקודם כמוזיאון לטכנולוגיה, וממוזיאון התעשייה והאומנויות שסגור לציבור מזה כעשור. אף שהוא עצמו משמש פתרון זמני למוזיאון אחר שנקלע לקשיי תקציב ותפקוד, הביקור בו מעיד שמצבו של מוזיאון זה איננו טוב בהרבה. העיצוב שלו חסר דמיון, השימוש בשטח הוא בזבזני, בנוסף לזה שהוא איננו נעים לעין, וביותר מדי מקרים התצוגה נתבלתה או נשחקה, מבלי שיטרחו לתקן אותה. ביותר מאולם תצוגה אחד הייתה תחושה שהתערוכה היא בהכנה וטרם הושלמה.

מעניינת, ושמא מטרידה, ההלימה בין הצורה והתוכן בכל הנוגע להזנחה. אינני זוכר את כל המקרים בהם נשבה רוח שלא הייתה רק קפיטליסטית אלא ניאו-ליברלית של ממש מתיאור האירועים ההיסטוריים. דוגמה אחת שבלטה יותר מאחרות, הייתה תיאור של רוזוולט וה"ניו דיל", שאמנם הודה בשפה רפה שהתוכנית הציעה עבודות רבות למובטלים, "אבל" – מיהרה הכתובית להוסיף שהייתה זו נקודת מפנה משמעותית במעורבות פדרלית של הכלכלה. ה"אבל" הדגיש שהמוזיאון מקבל כמובן מאליו ש-Big Government הוא איום שיש להימנע ממנו, ולכן זכויותיו של רוזוולט יוצאות בעוולותיו. אינני אומר שחייבים לקבל תיאור מחמיא של רוזוולט, אבל שני דברים בעייתיים כאן: ראשית, שאפילו ניקסון לא זוכה לטיפול שרוזוולט מקבל מהמוזיאון הזה, למרות שאם יש נשיא שלגיטימי לדבר עליו בצורה שלילית באופן קונצנזוסיאלי זהו ניקסון (ואוסיף שלא נתקלתי במילת ביקורת אחת על רייגן, שזו כבר הגזמה פראית); ושנית, שהצגה מורכבת או השואפת לנייטרליות איננה צריכה להביא טענה דמוקרטית מזה וטי-פארטית מזה. אפשר להציג את החיוב והשלילה שבעבודות היזומות, סוג העבודות וכו', או את החיוב והשלילה שבמעורבות פדרלית בשוק, למשל. אבל הצגת התעסוקה כדבר חיובי, ומעורבות פדרלית כדבר שלילי איננה ראייה מאוזנת, אלא היפוכה הגמור.

אבל אם התיאור המוטה של המדיניות של רוזוולט הפריע לי מעט, לא ידעתי איזו צרימה ממתינה לי, שביחד קשה לדמיין שהיא מקרה בלבד. אינני טוען שמדובר בבחירה מודעת בהכרח, אבל אני מופתע שהעמדת התצוגה עברה בשלום, בלי שיתנגדו לזה:

היטלר, מוסוליני, רוזוולט, בשורה אחת. אמנם, מפריד ביניהם מעבר. לפני היטלר מוצב גם פוסטר של הגנרל היפני הידקי טוג'ו, והקושי של המוזיאון להציב נראטיב פשוט של טובים ורעים מובן:

המקבילה של היטלר ומוסוליני במדינות הציר הוא הירוהיטו, אבל מקארתר טיהר אותו, כביכול, ומסיבות דיפלומטיות לא רוצים להציג אותו בשורה אחת איתם. להציב כנגד השלישייה של מדינות הציר את בעלות הברית גם הוא מעשה לא פשוט, כי אז סטלין יהיה בצד של הטובים. יכול היה המוזיאון להסתפק בהיטלר ומוסוליני מזה, וברוזוולט וצ'רצ'יל מזה. אם מישהו חשש שהשמטת סטלין תהיה זועקת מדי, אפשר היה להשאיר את הבחירה הפרסונלית כפי שהיא (ואולי ההצדקה היא הדגש על ההיסטוריה האמריקאית, ובלי רצון לחלוק את הישג הנצחון עם אחרים), אבל לכל הפחות היה סביר לעצב את הכרזה של רוזוולט בגוונים אחרים, ואף להעמיד אותה בזווית אחרת, כדי לשבור את הרצף. הבחירה העיצובית הזו, מציבה אותו כחלק מ"רביעייה" (לקרוא במלעיל), של רודנים ופושעי מלחמה: טוג'ו, היטלר, מוסוליני, ורוזוולט. בחירה ויזואלית מתמיהה מצד מוזיאון לאומי, ומרתיחה עבור סוציאל-דמוקרטיים.

התמונה האחרונה שאביא כאן משקפת גם את בעיות הצורה והתחזוקה של המוזיאון, וגם את בעיות התוכן.

הדיון על שותפות באזרחות וזכויות שוות מתחלק לשלושה שאינם שווים, אבל יש כאלה ששוות אפילו פחות. סביר להניח שגם לפני צלולית האישה הייתה לוחית מסתובבת, בין שני המוטות הריקים. האם היא נפלה, נשברה, או הושחתה? האם היא תשוב? מי שפינה את הלוחית אפילו לא טרח להוסיף שלט התנצלות או הסבר, כמקובל בהיעדר מוצג. בחירות מעין אלה כמו מחזקות את המסר החברתי-כלכלי של המוזיאון: מוסד ציבורי מתוחזק ברמה ירודה, ואילו היה עובר לידיים פרטיות, ודאי היה במצב כלכלי טוב יותר.

אבל באופן אירוני, ההזנחה הזאת של הדיון בזכויות נשים דווקא מיטיבה עמן. למרות שמדובר בדיון על שוויון זכויות לילידים, שחורים, ונשים – הדיון לא מוצג ככזה שחלף מן העולם. ההצדקה הפדגוגית, אני מניח, היא שהמוזיאון מבקש להמחיש בצורה חיה את הדיונים שהתקיימו בזמנו. אבל שום דבר בטקסט של הלוחיות המסתובבות לא הסגיר זאת. הטיעונים מנוסחים בלשון הווה, כאילו באמת עדיין יש שני צדדים למטבע, ודיעות לכאן ולכאן, שיש לשקול בכובד ראש. כך לא בונים תצוגה על עוולות עבר שמתבטאות באפלייה נמשכת בהווה.

אבל הדיון בעוולות עבר הוא משהו שהמוזיאון איננו מצטיין בו באופן כללי. התערוכה על מלחמות ("למען החירות", כפי שמוסבר באופן אורווליאני), מרחיבה במלחמות ההיסטוריות: נגד הבריטים, מלחמת האזרחים, מלחמות העולם, ואפילו מלחמות ויאטנם וקוריאה. בתמונות הזוועה המפורסמות של מלחמת ויאטנם, הלוחיות מסבירות שהמקומיים נפגעים על-ידי בעלי-הברית מדרום וייטנאם, ולא על-ידי האמריקאים עצמם, ממש בדומה לטענות ישראליות שונות (שהמפורסמת בהן מתייחסת לסברה ושתילה). בתמונות של הצלה הלוחיות דווקא מדגישות את הסיוע האמריקאי. סרטון ארוך מביא זכרון של אחות צבאית שסייעה להציל תינוקות יתומים, וחותמת את דבריה בכך ש"מאשימים אותנו שהרגנו תינוקות, אבל אנחנו הצלנו תינוקות". התעמולה המביכה שמסרבת להודות שהיו גם מקרים של פגיעה בחפים מפשע (כמה עשרות אלפים, לפי האומדנים הממעיטים), מובילה לתצוגה קצרה של נפילת חומת ברלין, ועוד תצוגה קצרה שמוקדשת למלחמה במזרח התיכון. למעלה מעשור שכוחות אמריקאיים נמצאים במזרח התיכון ובאפגניסטן, ועדיין אין יכולת לייצר נראטיב ברור של המטרה והתוחלת של השהות הזו, להוציא – כמובן – את התמונה האפקטיבית של המגדל הדרומי הבוער, בטרם קרסו מגדלי התאומים.

גם שוויון נשים הוא סוגיה מטרידה של המוזיאון. לתערוכה על נשיאים נלווית תערוכה על הנשים הראשונות. מילות הפתיחה של התערוכה מתארות שלמרות שלא מדובר בתפקיד מוגדר, נשים רבות בחרו נושאים חברתיים חשובים ויצקו תוכן חשוב לתקופתן בבית הלבן. למרות המילים המרשימות הללו, התצוגה מורכבת כמעט כולה משמלות נשף ומכלי שולחן שהנשים בחרו לסעודות רשמיות בבית הלבן. תמונות ופריטים מהפעילויות החברתיות החשובות שלהן נעדרות כליל, ויחד עלול להתקבל הרושם שמילות הפתיחה היו דברים בעלמא. התערוכה מנציחה את האמביוולנטיות הקבועה לגבי אשת הנשיא בארצות הברית, ומרחיקה את האפשרות שאישה תיבחר לתפקיד הרם זה: מחד, לנשים יש תפקיד ברור של חיצוניות, בין אם מדובר בבחירת הבגדים שלהן או בעיצוב הכלים של הבית הלבן. מאידך, למרות שהתפקיד ריק מתוכן פוליטי או אידיאולוגי משמעותי, אין לדמיין את הנשיאות ללא התכסית הזו, ולכן הנשיאות עצמה צריכה להמשיך להימסר לגברים הטרוסקסואליים נשואים.

ביציאה מהמוזיאון נותרתי עם תהייה בלתי-פתורה: האם מדובר במוזיאון גרוע במיוחד, שגם מבחינת התחזוקה שלו וגם מבחינת הערכים שלו איננו ראוי להיות המוזיאון הלאומי של תולדות ארצות-הברית, או שמא בבלי-דעת, התערובת של התעמולה הצבאית והניאו-ליברלית, הפטריארכליות וההזנחה מהווה את הסיכום הממצה ביותר של הציבוריות האמריקאית בעת הזאת, וכך, גם אם אין הוא טוב במיוחד בתור מוזיאון, הוא מהווה מוצג מבריק עם אמירה חריפה על ארצות-הברית של זמננו.

על הגירה: בין חוקים, מספרים וערכים

את הדיון על ההגירה צריך להתחיל מכך שבכל מדיניות הגירה יש הגבלה על חופש התנועה, ובכך פגיעה בזכויות-אדם. לרוב מדובר בפגיעה מידתית, ראויה, כזו שנועדה להגן על טובת כלל החברה, אבל עדיין כדאי להתחיל את הדיון מנקודת המוצא הזו. בכל פעם שאני מתבקש להראות דרכון אני מזכיר לעצמי שדרכונים זו המצאה של העת החדשה, שלפקיד ההגירה או איש רשות האוכלוסין שבודק את המסמכים שלי אין סמכות אלוהית להתעניין במניעים שלי לביקור, באורך הביקור המתוכנן ועוד. אלה הן הגבלות שמוטלות עלינו במסגרת מערכת מורכבת של יחסים במדינות מודרניות, ולכן, כמו כל הגבלה חוקית, ראוי לצמצם אותן למינימום הכרחי, ולא להרחיב אותן. בארצות-הברית המצב הוא אחד החמורים כיום בעולם המערבי, לא רק בשל הדרישה לאשרות תיירים שאזרחי מדינות רבות, כולל ישראל, חייבים בהן, אלא עוד יותר מזה, בשל הדרישה לטביעת אצבעות, שמתייחסת לכל תייר כאל סכנה פלילית בפוטנציה.

לו היה רצון אמיתי ברשות המבצעת להתמודד עם בעיית ההגירה הבלתי-חוקית (והדברים נכונים לישראל, ארצות הברית ומדינות אחרות המתמודדות עם הבעייה), הייתה האכיפה מבוצעת בשוק העבודה ולא בגבולות. הגירה לא-חוקית מתקיימת בשל תנאי שוק העבודה: למעסיקים יש צורך בעובדים, ומשתלם להם לשלם לעובדים בלתי-חוקיים מעט מאוד, מאשר לשלם לעובדים חוקיים שכר מינימום והטבות רווחה על-פי חוק. כל זמן שיש צורך בעובדים הללו, והם מוצאים פרנסה, גל ההגירה יימשך. אילו למעסיקים לא ישתלם להעסיק עובדים בלתי-חוקיים בשכר הפחות מן הקבוע בחוק וללא תנאים סוציאליים, ממילא יפחת גל ההגירה. מדיניות הגירוש ששר הפנים אלי ישי נוקט בה, לעומת זאת, מבקשת להשאיר את הביקוש לעובדים זולים על כנו. מיותר לציין שאכיפת חוקי עבודה ושיפור תנאי עובדים הם משימה ראויה לרשויות גם בפני עצמה, עבור האוכלוסייה המקומית ולא רק כחלק ממאבק בהגירה. כמו-כן מובן מאליו שלא מדובר בפתרון-קסם: אכיפה שתהפוך העסקה בלתי-חוקית לבלתי-כדאית היא תהליך ארוך-טווח, שצריך לחלחל מהשר שמקבל את ההחלטה אל פעולה ממשית של אנשי המקצוע, לעבור תהליכים במערכת המשפט, ולזכות לסיקור תקשורתי, על-מנת שתהיה הרתעה יעילה אצל מעסיקים. ורק אחר-כך תוכל להתפשט בהדרגה השמועות על צמצום שוק העבודה בישראל, שיוביל לירידה במוטיבציה להגירה בלתי-חוקית.

קראתי מאמר שבחן את השפעת חוקי ההגירה בארצות הברית (ובייחוד היוזמות האחרונות בקליפורניה ואריזונה) על מוטיבציות להגירה אצל בני-נוער מקסיקנים. אינני מצטיין בקריאת מחקרים כמותניים, אבל גם לפי הודאת המחבר עצמו, קבוצת המחקר כללה מרכיבים מיוחדים שמקשה על הסקת מסקנות כלליות: את השאלון החוקר חילק בקרב בני נוער בטיחואנה, עיר הגובלת בארצות-הברית, ולמעשה מהווה חלק מאיזור אורבני גדול הכולל אותה ואת סן-דייגו, כלומר שנחלק בין ארצות הברית למקסיקו. הקירבה הזו משפיעה גם על המצב הסוציו-אקונומי של תושבי העיר בצד המקסיקני של הגבול, גם על ההיכרות של בני-הנוער עם התרבות האמריקאית, וגם על הקשיים הכרוכים בתהליך הגירה. כאשר נסיעה בין ארץ המוצא של המהגר לארץ היעד איננה ארוכה יותר מנסיעה בתוך מטרופולין אחד (למשל, מקצה אחד של ניו יורק למשנהו), אז חששות מעקירה, ממרחק ממשפחה ועוד, מתגמדים.

למרות זאת, המחקר של דוד בקירה מצא שידיעות על אפלייה כלפי מהגרים מקסיקניים בארצות-הברית הביאו לירידה בכוונה להגר, אם כי לא ירידה דרסטית. מעבר לעובדה שנשמע שהסקר מעלה ממצאים פחות מובהקים משהחוקר ביקש למצוא מלכתחילה, יש לי שתי שאלות לגבי ההלימה הזו: ראשית, האם אין לצפות שתהיה הלימה כזו במקום שבו יש פחות מניעים להגירה מלכתחילה, ולו היה בודק בני-נוער בדרום או מרכז מקסיקו (משם מגיעים רבים מהמהגרים ממילא), היה עשוי למצוא הלימה מוחלשת עוד יותר, ואולי אפילו אי-הלימה, ברוח דווקאית? שנית, האם אין לצפות שאלה שאין להם כוונה להגר, או שיש להם חששות כבדים המונעים מהם להגר, ייתלו יותר או ילמדו יותר ידיעות על אפליות של מהגרים, כחלק ממהלך של שכנוע העצמי? במילים אחרות, העובדה שבשאלון כלשהו תלמיד גם השיב שאין לו כוונה להגר לארצות-הברית וגם השיב שהוא שמע על חוקים המגבילים את ההגירה ושהם השפיעו על ההחלטה שלו, עדיין איננה מלמדת שזה היה התהליך. אבל השאלה הזו חושפת את הקשיים המתודולוגיים הרגילים שיש לי עם מחקרים המבוססים על שאלונים, ולאו דווקא מועילה לדיון על הגירה.

המחקר הזו הוא אולי חלק ממגמה נרחבת יותר של מחקרים שמטילים ספק ביחס שבין מדיניות הגירה לבין דפוסי ההגירה עצמם. בנוסף למחקר של בקרה (שכביכול מצביע על קשר חיובי בין המדיניות וההגירה, אבל בעצם חותר תחת המסר הזה מהסיבות שמניתי), מחקר נוסף מבקש לשמוט את הקרקע מתחת לטיעונים מתמטיים של מתנגדי הגירה (או ליתר דיוק: של התומכים בהקשחת מדיניות ההגירה). החוקרות מצביעות על פערים עצומים בנתונים שמספקים גופים שונים לתקשורת ביחס להגירה, לפי סדר-יומן הפוליטי: אלה מנסים להוכיח שההגירה הבלתי-חוקית עולה לשוק כסף, ואלה מנסים להראות שהשוק מרוויח ממנו. ההבדלים בין הנתונים מסתכמים במיליארדי דולרים.

היות שמטבעי אינני טוב במספרים, אני נוטה להתרשם מהם ולחשוד בהם חליפות. לעתים אני מתרשם ממי שיודע את המספרים ומסוגל לאסוף אותם, ומתקנא בכך שאין לי יכולת כזו. לעתים אני נזכר שלכל מספר כזה יש מי שסופר אחרת, וגם הנתונים שנראים כקשיחים ביותר הם תוצאה של הכרעות ערכיות ופרשנות, ונתונים בעצמם לפרשנות חוזרת. בשל כך אמרתי, בזמן אירועי המחאה של השנה שעברה, שהיעדר הבנה בכלכלה איננו מניעה מפני גיבוש עמדה פוליטית-כלכלית.

לא שמעתי דיון נרחב בהשלכות העובדים הזרים למשק, אבל מספרים בהחלט נדונים, בעיקר בקרב אלה שמבקשים לעורר את השד הדמוגרפי, אם בהצבת העובדים הזרים לצד הפלסטינים, אם בהצגתם כבעייה נפרדת. דמוגרפיה, בניגוד לשאלות עלות למשק, איננה מסתכמת בנתונים פיסקליים של השנה החולפת, אלא מטבעה כוללת הערכה לעתיד, ולכן פתוחה לאינספור פרשנויות. החשד שלי מסתכם, אני חושב, בזה שהאתיקה שלי נוטה להיות דאונטולוגית ולא תועלתנית או פרגמטית, ולכן עמדת היסוד כלפי המהגרים לא צריכה להתבסס על-פי סוגיות מספריות. בעניין זה אני חושב שהדבר נכון גם לארצות הברית, אם כי הסוגייה שם שונה, כי בעמדת-יסוד יש הסכמה שזוהי מדינת הגירה, והויכוח הוא על המימוש הפרקטי של העמדה הזו. בישראל, בשל הסוגיה היהודית, אין נכונות להכריע בעד עמדת-יסוד כזו, ולכן גם בה אין מקום לדיון המספרי. אם הייתה לישראל מדיניות הגירה, ודאי שהיה מקום לדיון סביב המימוש הנכון וקביעת מכסות הגירה (אמרתי זאת כאן).

בקירה פותח את המאמר שלו בכמה אמירות כלליות על הגירה, בהן כמה מעניינות מאוד. הוא מציין, למשל, שהמחקר מבדיל בין מעבר (migration) להגירה (immigration). הראשון איננו בהכרח למטרת השתקעות ואף יכול להתרחש בתוך אותה מדינה. ההבדל הזה גם הוא קשור לסוגיות ישראליות בוערות, כאשר צעירים מהפריפריה מעדיפים תדיר לעבור למרכז, ובייחוד לתל אביב עצמה, והמדינה מחפשת דרכים למשוך צעירים אחרים אל הפריפריה. התנועה הזו מתקיימת, וגם אם המדינה מתערבת בצורת תמריצים והטבות, ההחלטה נותרת בידיו של הפרט הבודד. הסדרה הזו נפתחה בקריאה לאמפתיה לזר, ונקודה זו מעלה עוד מקור פוטנציאלי לאמפתיה, שאנשים לא עושים בו שימוש. הרי גם כשמכירים את השפה, ומשתמשים באותו מטבע, ופוגשים חברים ישנים בנקודת היעד החדשה, והמשפחה והבית המקורי הם במרחק של שעתיים-שלוש נסיעה – גם אז מרגישים קצת לא-שייכים בעיר לא מוכרת, מנוכרת. ואת הזרות הקטנה הזו, שלפעמים גוררת מועקה של ממש, אפשר לדמיין ולחוש כיצד היא הייתה מועצת שבעתיים ללא שפה, ללא משפחה, ללא רשת חברתית תומכת.

בקירה ממשיך ומונה את הגורמים להגירה, ובין השיקולים מונה את המצב בארץ המוצא וארץ היעד (משהו שדוחף החוצה, ומשהו שמושך פנימה); מדיניות שמעודדת הגירה, לעתים מארצות ספציפיות או לאנשים עם כישורים מיוחדים; וכן רשתות חברתיות בארץ היעד. אנשים מהגרים למקום שבו יש כבר דומים להם, אולי אפילו קרובי משפחה או חברים שיכולים לסייע בצעדים הראשונים. המימד הזה ודאי מוכר היטב בהקשר הישראלי והיהודי, כולל הקהילה היהודית שתמכה במובנים רבים במהגרים חדשים (לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה), או העובדה שבמקומות מסויימים מוצאים ריכוזים גדולים יותר של ישראלים מבאחרים. מרכיב משמעותי שבקירה מונה, ואין זה מפתיע, הוא הכסף. לעתים מדובר ברצון להרוויח יותר בארץ היעד, ולעתים מדובר ברצון להרוויח יותר בארץ עשירה יותר, על-מנת להחזיר את הכסף לארץ ענייה, וכך לשפר את המצב החברתי. מובן שבמקרה האחרון מדובר אם כן במעבר זמני (לפחות מבחינת הכוונה הראשונית) ולא להגירה.

מאמר אחרון שאני רוצה להזכיר בהקשר של גורמי ההגירה ושיפור המעמד החברתי, הוא מאמר שסוקר נשים שוודיות שהיגרו לארצות-הברית, לרוב כחלק ממשפחה. אלה הם מהגרים מ"הסוג השני" שהזכרתי בשבוע שעבר, קרי מהגרים ממעמד בינוני או בינוני-גבוה בארץ המוצא שלהם, שמהגרים כדי לשפר את רמת-הכנסתם עוד יותר. אבל אולי בניגוד למקרה הישראלי שהזכרתי בפוסט ההוא, המאמר טוען שנשים שוודיות חוות ירידה במעמדן החברתי ובבטחון הכלכלי שלהן, בשל הפערים בין שוודיה לארצות-הברית. למרות שהמעבר של המשפחה כולה נעשה לטובת שיפור המעמד החברתי, הנשים מצידן נפגעות (או אפשר לתאר אותן כך – לא כל מושאי המחקר חשות כך) במעבר מחברה שוויונית יותר לחברה שהיא מסורתית יותר בתפיסתה תפקידים מגדריים, וללא רשת רווחה במקרה של מחלה או צרה אחרת. המאמר מסתכם באמירה שיכולה להתפרש כביקורת פוליטית על המהגרות הללו (וכאן היה לי קושי עם טשטוש הקווים שבין האקדמיה לפובליציסטיקה). המחברות טוענות שלמרות שהנשים מוצאות עצמן מוחלשות, הן אינן מתאגדות או מזדהות עם מהגרות אחרות, שסובלות מאותן קשיים שלהן, אך ללא הרקע של הפריוולגיות שלהן, ובמקום זאת משמרות את המפריד בינן לבין מהגרות מעוטות-יכולת. כאמור, יש לי בעייה עם המסקנה הזו, אבל בהקשר של שני הסוגים של מהגרי-עבודה, מעניין לציין את החשיבות של סוג אחד להפריד עצמו מהשני, כך שבמקום שיתוף על רקע חווית הזרות וההגירה, כל אחד מהם נדרש למצוא שיתוף על רקע אחר, אתני או מעמדי.

הדיון שלי איננו אקדמי, ולכן אין מניעה שאסכם שוב באמירה פוליטית. בעיניי, הבעייה איננה התאגדות של מהגרים יחד בארץ היעד, כי התאגדות כזו (לשם תביעת זכויות) תהיה בה משום הסתגרות במגזר. התביעה לצדק חברתי ושוויון צודקת כאשר היא כוללת, וההתאגדות צריכה להיות על בסיס אידיאולוגי וערכי, שאין לו עניין להפריד בין מהגרים לילידים. מאותה סיבה אני עומד על כך שאת המאבק סביב המהגרים הבלתי-חוקיים צריך למקד בדיני עבודה. אכיפה של חוקי הגירה דורשת קודם כל מדיניות הגירה, שתהיה מותאמת למציאות החיים ולצרכי השוק. אבל חוקי עבודה הם רלוונטיים לאזרחים ומהגרים גם יחד, ויש בהם כדי להועיל לכולם (גם אם בטווח הקצר תהיה באכיפה כזו משום פגיעה במהגרים הבלתי-חוקיים).

לאחר שהיגר לארצות-הברית, ביים הקולנוען הצרפתי לואי מאל סרט תיעודי מופלא על מהגרים אמריקאים, "ורדיפת האושר" שמו (“And The Pursuit of Happiness”). לקראת הסוף יש סצינה ארוכה עם שוטר המסייר לאורך הגובל עם מקסיקו. הסרט צולם בשמת 1986 ועודנו רלוונטי. צפיתי בשוטר הזה ולא יכולתי להפסיק לחשוב: "לו רק היה זונח את מארבי הלילה בגבול, ועובר בין מסעדות ומלונות שמעסיקים עובדים בלתי-חוקיים, היה יכול לספק מענה ליותר מבעייה אחת בארצות-הברית".

—

Becerra, David. “The Impact of Anti-Immigration Policies and Perceived Discrimination in the United States on Migration Intentions among Mexican Adolescents.” International Migration 50.4 (2012): 20-32.

Correa-Cabrera, Guadalupe and Miriam Rojas-Arenaza. “The Mathematics of Mexico–US Migration and US Immigration Policy.” Policy Studies 2012 (iFirst edition; 16 pp.).

Lundström, Catrin and France Winddance Twine. “White Migrations: Swedish Women, Gender Vulnerabilities and Racial Privileges.” European Journal of Women's Studies 18.1 (2011): 67-86.

——

סדרת פוסטים על הגירה, זהות, נדודים, ואחרוּת

מקבץ על תרבות, זהות ולאומיות באירופה

מחסומי שפה ותרבות בהתבוננות פנימה והחוצה

על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ

על זרות ואמפתיה

על שני סוגים של מהגרי עבודה

רוחות-רפאים במשאית מטען

על הגירה: בין חוקים, מספרים וערכים

הגירה כתהליך מתמשך

בין הגירה לנדודים: על היסוד הנפשי ביחס למקום

——

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מקרה אחד יקרה את כולם

סיפרתי ברשימה הקודמת שאחת ההפתעות במוזיאון הקשרים המנותקים שאתגרה והרחיבה את הגדרה של מערכת-יחסים שנגמרה היה פריט שהנציח את סיום היחסים בין בחורה לאביה שנפטר בטרם-עת. בכניסה למוזיאון לא חשבתי על מוות כעל סיום יחסים, אף כי זהו הסיום המוחלט ביותר, קשר שאין לחדש אותו.

 

נזכרתי ביצירה "מחול המוות", סדרת חיתוכי-עץ שיצר במחצית הראשונה של המאה ה-16 האמן הגרמני הנס הולביין. הסדרה מושפעת מהמהפיכה הלותרנית וממסגרת את העיון בטיבו של המוות במנסרת תיאולוגית-חברתית, כפי שניכר בראש ובראשונה ממסגור הסדרה בהצבת סיפור הבריאה וגן-העדן בפתח הסדרה, ומלכות ישו בעולם בסיומה. קריאת הביבליה (קרי: הברית הישנה והחדשה כאחד) כספר רציף שיש בו התחלה וסוף איננה דבר מובן מאליו לקוראי עברית, אך היא מתקבלת בטבעיות במסורת הנוצרית, שכמו מתכחשת להיותם קאנונים נפרדים במקור שנכתבו בשפות שונות, לקהלים שונים. התוצאה של החיבור בין שני הקצוות האלה נסקרה במחקר קלאסי של הרמן גונקל, "בריאה וכאוס" – עיון בבראשית א’ ובחזון יוחנן י"ב.

 

המוות איננו היפוכם של החיים. התחריט הראשון מתאר את בריאת האדם, ונפיחת-רוח חיים בו, אך האדם איננו מת. הוא "חסר-חיים".

 

 

גם בתחריט השני, בו מתואר חטא גן-העדן, דמות המוות לא מופיעה. רק בזמן הגירוש מהגן, המתואר בתחריט השלישי, מתלווה המוות, המתואר כשלד, אל אדם וחוה. זהו ייצוג חזותי לפירוש מקובל של סיפור גן-העדן כסיבת סופיותו של האדם, ודרך ליישב את הסתירה בין דברי הנחש, הטוען כנגד חוה שאכילה מן הפרי לא תוביל למוות, לבין העובדה שאדם וחוה אכן לא מתים מן הפרי.

 

 

ברוח לותרנית, הסדרה של הולביין איננה תיאולוגית בלבד, אלא גוזרת מן התיאולוגיה גם אמירות חברתיות. למרות המסגור המיתי, הנמתח מימי ראשית ועד קץ העתים, לב הסדרה מתארת את המוות בפעולתו בחיי היום-יום. מכאן נגזר כוחה האלמותי התקף גם כיום: לא מן המסגרת המיתית, אלא מלב הסדרה היומיומי.

 

ככלות הכל, המוות נמצא ביום-יום, ואנו משתדלים לגרש את נוכחותו מתודעתנו, את עובדת היותנו-עצמנו סופניים, וכל היקרים לנו, השנואים עלינו, מי שאנו משתדלים להיאבק בהם, ומי שנסכן עצמנו בשביל להגן עליהם. את המימד הפסיכולוגי הזה של המוות, ממחיש הולביין במחולו של המוות: דמות שלד המפזזת בינות החיים בכל אשר ילכו:

 

בבית,

 

בחצר המלך,

 

ברחוב,

 

או בים.

 

 

ריבוי זירות המחול מקפל בתוכו לא רק את המימד הפסיכולוגי, המציב מראה כנגד כל המבקשים לסלק את עובדת המוות ממחשבתם, אלא גם את המימד החברתי. המוות עבור הולביין הוא מעל לכל המשווה הגדול. הוא מחולל בעיניו החלולות בין האנשים, עובר מן הפרהסיה על צנעת הפרט, מהעשיר, האציל והחזק, אל העני והשפל, מהעיר אל הכפר ועוד, ולא מבחין בין איש לאיש, בין סיטואציה לסיטואציה. כולם שווים בעיני השלד חסר העיניים הלז:

 

 

הלא אלה בדיוק הדברים שמצינו בספר קהלת, החוזר ומשנן ש"מקרה אחד" לכולנו:

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם (קה' ב 14)

כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. (קה' ג 19)

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ, וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ: כַּטּוֹב, כַּחֹטֶא–הַנִּשְׁבָּע, כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא. (קה' ט 2)

 

המוות של הולביין איננו מבדיל בין צדיק לרשע, בין עשיר לעני, בין מלך לדלת-העם. בגרסתו, בעל העיניים הוא גם מי שיש בכוחו להרוג את המוות, כפי שאכן קורה בסוף הסדרה, בידי ישו המולך על הארץ, ומוחזק בידי איש ואשה. קל, לכאורה, להוציא את ישו מהמשוואה, אך לב הסדרה נותר בעינו. ממש כשם שאפשר להתעלם מן השורות המאוחרות שנוספו בסיומו של ספר קהלת, אך אין להכחיש את המקרה האחד שיקרה את כולם. מאות שנים אחרי, עם חידושי טכנולוגיה ורפואה, רובה של הסדרה של הולביין (כמו שירת קהלת) מצמררת ונכונה, מזכירה נשכחות ומודחקות. ולמרות זאת, יש לשאול, האם המוות עודנו המשווה הגדול, ואם כך, מה אפשר לעשות להגדיל שוויון גם עבור החיים.

 

 

 

כִּי-מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל-הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן

כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא

טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת.

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ

וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה

וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם

 

גַּם אַהֲבָתָם

גַּם שִׂנְאָתָם

גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה

וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

(קה' ט 4 – 6)

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

זכות הצבעה ושלילתה: הקשר בין זכויות לשוויון

הרשימה הקודמת הסתיימה באפשרות שהעליתי, אף כי אינני מקבל בפשטות לפיה התאבדות צריכה להיות בגדר מעשה פלילי לא משום שפגיעה של הפרט בעצמו היא עבירה על החוק, אלא משום הפגיעה של הפרט באחר. ההנחה המובלעת של טענה זו היא שאף כי האמנה החברתית משיתה מיסודה מגבלות מסויימות על זכויות הפרט, היא הכרחית לשמירת זכויות אדם, ולכן המערער עליה לא זו בלבד שהוא עושה מעשה בלתי-מוסרי, אלא שיש מקום להפליל אותו. זאת בניגוד למצבים בהם אדם עושה מעשים בלתי-מוסריים שאינם מערערים מעיקרם על האמנה החברתית, או על "יסוד קיומנו המשותף" כפי שקרא לזה ליבוביץ, ולכן למרות שאינם מוסריים, אין להפליל אותם, כפי שפירטתי בחלק הרביעי של הסדרה. הנחה זו, אם כן, קושרת בין החוק למוסר באופן כזה: על החוק להתערב במעשים מוסריים כאשר יש בהם כדי לערער על הסדר הציבורי, ואל לו להתערב במעשים מוסריים כאשר הם נעשים באופן פרטי, או ביחסים שבין אדם לחברו.

אם החוק מעיקרו מגן על הסדרת היחסים הציבוריים, יש מקום להעלות את השאלה ביחס לענישה הקשורה קשר הדוק לאותה הסדרה. אמנם, גמול איננו ההיבט היחיד של הענישה, ומרבית דרכי הענישה אינן נושאות פנים של גמול ישיר לעבירה. מאידך, עקרון יסודי בהצדקת הכליאה כענישה, היא הרחקת האדם מהחברה, לא רק לשם הגנה על החברה (כי אז אין בזה מימד של ענישה), אלא משום רעיון הגמול: היות שמעשהו פגע מכלל החברה, הרי הוא מופרד ממנה. על-פניו, עקרון זה עומד בסתירה לזכות ההצבעה לאסירים.

בהצבעה, האסיר משפיע על הסדרת היחסים בחברה לא פחות, ובמובנים מסויימים אף יותר, מאשר במעשה הפשע הבודד שלו. המחשבה שאדם שאיננו רואה עצמו מחוייב לחוק או לסדר הציבורי זוכה להשפיע על הרכב בית המחוקקים קשה מנשוא. היפותיטית ניתן גם לצייר מפלגה שחותרת תחת שלטון החוק, ומגיעה להישגים בזכות אסירים שבין אם מתוך אינטרס ובין אם מתוך אידיאולוגיה מצביעים עבורה. תרחיש מעין זה מצרף לשיקול הערכי בדיון על זכות הצבעה לאסירים גם את ההיבט המעשי, של התגוננות החברה, שהוא משותף לאותו עקרון שבשמו הם נכלאים מלכתחילה. לבסוף, יש גם לתהות האם שלילה גורפת של חופש התנועה מאדם היא מוצדקת יותר משלילת השתתפותו בתהליך האזרחי, והאם יש הגיון והתאמה של קיום שלילה זו, ובו-בזמן לשמור על זכות זו. במובנים רבים, אפשר לדמיין את ההיפך כאפשרי: מי שפשעו מציב אותו כאדם שבחר להפר את האמנה החברתית ולפרוש ממנה, עדיין זכאי לזכויות בסיסיות של אדם (שאינן תלויות במילוי חובות, כמובן), אך דווקא זכויותיו כאזרח ושותף מלא להתנהלות החברה הזו ניצבות בסימן שאלה. שאלות אלה קשורות כמובן גם לשאלה בדבר זכות העזיבה והתאגדות שלא מרצון, שהוזכרו בחלק השלישי של הסדרה.

קמפיין "הוא זכאי" שליווה את בחירות 1999 הוא דוגמה מובהקת שבה ההצבעה איננה לא הייתה מגזרית בלבד, אלא קיפלה בתוכה התנגדות למערכת המשפט ותקפותה. אני משער שאלה שהצביעו לש"ס מסיבה זו לא עמדו על חומרת מעשיהם, בהיותם מערערים על יסוד הקיום המשותף, אותו יסוד שהם סומכים על הגנתו יום-יום. הדוגמה הזו טובה משתי בחינות: מצד אחד, היא ממחישה שהדוגמה ההיפותיטית של הפיסקה הקודמת איננה רחוקה כל-כך מהתממשות; מצד שני, היא גם מצביעה על כשל הטיעון הזה, לפחות מן הצד המעשי, ואולי גם מן הצד הערכי של שיח זכויות-האדם. הרי גם כשש"ס הגיעה להישגה הגדול ביותר בזמן קמפיין שערער על פסיקת בית-המשפט, כוחה לא שאב מאסירים דווקא, אלא ממצביעים תמימים, שמסיבות שונות חשו גם הם זעם כלפי בית-המשפט בפרט או מוסדות השלטון בצורה רחבה יותר. כך שמבחינה מעשית, אין סיבה לחשוב שהסכנה לשלטון החוק מצד המצביעים היא גדולה יותר בין כותלי בית-הכלא מאשר מחוצה לו.

הבחינה המעשית הזו מובילה אותנו גם אל הצד הערכי: אם אין האסירים מהווים סכנה לשלטון החוק או ליסוד האמנה החברתית המונחת בבסיסו יותר משאר המצביעים, מדוע לנו לשלול את זכותם להצביע? אמנם, אפשר לטעון בעד השלילה מצד הסמליות שבעניין, ולא כהגנה ממשית, ממש כשם שישנם אסירים רבים שאינם כלואים מחשש שבהתהלכם חופשי הם מסכנים את החברה, אלא משום הצד הסמלי שבהפרדתם מהחברה בשל מעשיהם (ושאר מטרות הענישה, כמובן, כגון הרתעה). הדבר נכון הן מצד אסירים שלא תנועתם החופשית הייתה מסוכנת מלכתחילה (כגון עברייני צווארון לבן), וכן מצד אסירים שעצם הסתובבותם החופשית מאיימת על שלום הציבור, ולמרות זאת הם משתחררים לאחר זמן-מה.

במתן זכות ההצבעה לאסירים מאשררת החברה את עקרון השוויון של זכות ההצבעה: קול אחד לכל אחד, מבלי קשר להתאמתו להצבעה. ישנו מגוון רחב של סיבות שמניעות אנשים לתמוך במועמד מסויים, או בעמדה מסויימת. ישנה קשת של התעמקויות בשיח הפוליטי, מהתעלמות מוחלטת ועד מעורבות מקסימלית, וכל דבר שנמצא ביניהם. אנשים רבים אינם מיטיבים לנתח את המערכת הפוליטית, את המניעים של פוליטיקאים שונים, ואת ההשלכות הממשיות של הצבעתם. בשל כך הם נדונים פעם אחר פעם לאכזבה, בין אם אלה אנשים שציפו שהצבעתם לאריאל שרון ב-2001 תביא לכיבוש מחדש של רצועת עזה, אנשים שציפו שמפלגה בורגנית בראשות שמרן כמו טומי לפיד תביא ל"שינוי" (מבלי שהוברר פשר השינוי הזה), ועוד. הדוגמאות רבות.

רעיון השוויון, כמו מושג הזכויות, הוא קונסטרוקט אנושי. הוא איננו מתעלם מהפערים בכישורים וביכולות הקיימים בין בני-אדם, כפי שרבים טועים לחשוב. הוא נובע מתחושה בסיסית, קמאית, של אי-צדק, שכל מי שהופלה לרעה יודע אותה ממקור ראשון. אולי, בדומה לרעיון המתת החסד, החלטתה של חברה להעניק זכות הצבעה לכל אזרח, ויהיו מעשיו אשר יהיו מבטאת את הדיעה כי שוויון זה הוא יסוד משותף לקיום, שאין להרהר אחריו. שמרגע שאנו מחליטים שאסירים, בהיותם אנשים שהפרו את האמנה האזרחית, אינם זכאים להצביע, אנו מתחילים לרדת במורד מדרון חלקלק, שבו אפשר להעלות עוד סיבות למנוע מאנשים זכות הצבעה, למשל, לטעון שאם אסירים אינם זכאים להצביע כי הם הפרו את האמנה החברתית, גם מי שלא מבינים אותה לעומקה, אינם ראויים להצביע. וטענה כזו כבר תפסול אנשים רבים מלהצביע, מסיבות אידיאולוגיות, וזוהי תחילת הסוף של הדמוקרטיה. זכות ההצבעה איננה פריוולגיה, הניתנת למוכשרים יותר המבינים את משמעות הצבעתם, כשם ששוויון איננו ניתן רק למי שמכבדים את שוויונם של אחרים. כאן מתקיים מתח פנימי שאיננו חולשה לדמוקרטיה, אלא בסיס כוחה. זוהי צורת השלטון היחידה ששומרת על זכויותיהם של מי שאינם מקבלים אותה מסיבות אידיאולוגיות. לכן, חשוב לזכור ולהזכיר את מעמדה הייחודי של הדמוקרטיה, ולשמור על עקרונותיה מכל משמר.

בכך, מסתיימת סידרת הרשימות על זכויות, וכבכל סדרה בבלוג, אצרף עוד רגע את הקישורים לשאר הרשימות. הפיסקה האחרונה קישרה בין תחילת הסידרה, שטענה לכך שזכויות הן הבנייה אנושית, לרעיון הקיום המשותף שאין להרהר אחריו, שעמד בבסיס הרשימה על המתת חסד אך גם מהווה יסוד חשוב להתאגדות הבלתי-רצונית שהוזכרה ברשימה השלישית, והזכות לפעול רע, שהיה נושאה של הרשימה הרביעית, ואף הזכיר – דרך מאמרו של הרשטיין – את הזכות להצביע למפלגות לא-דמוקרטיות.

הסידרה כולה נכתבה כהרהורים המתפרסמים מסיבה פוליטית: תחת המתקפה החוקתית והעממית נגד זכויות אדם, יש להגיב לא רק במחאה על הפגיעה הספציפית בזכויות, אלא גם בראייה רחבה יותר המעודדת שיח והתדיינות על משמעותן של זכויות. כדי ששיח כזה יוכל להתקיים בשום-שכל ובעומק וללא דמגוגיה, יש להיות מונחים להציב את הכל על השולחן באומץ, ולא לקבל שום אקסיומה כמובנת מאליה. רק מי שמישיר את מבטו אל החשיכה המבעיתה של עולם ללא זכויות, יכול לטעון שוב בעדן. הרבה הרהורים שפרשתי כאן עלו בראשונה במסגרת דיונים עם אביב, קורא בבלוג שאיננו חושש לשאול שאלות קשות, את עצמו ואחרים. עם חתימת הסידרה אני מודה לו מעומק-לב על ההזדמנות הזו.

מבוא: למה צריך לדבר על זכויות?

חלק א’: מהי זכות? כמה הערות מבוא להגדרה

חלק ב’:  חופש היציאה וזכות ההדרה

חלק ג’: הזכות להתנהגות בלתי-מוסרית, ותפקיד החוק ביחס לזכויות אדם

חלק ד’: הזכות לחיים, או: ויתור על זכויות

חלק ה’: זכות הצבעה ושלילתה: הקשר בין זכויות לשוויון

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

דברים שכותבים על בגדים

דווקא מאמר על שיח מיזוגני ביחס להוריקן קתרינה מאפשר תובנה על השיח השוביניסטי הפוליטי בישראל שלא ניסחתי לעצמי קודם לכן. הגליון האחרון של כתב העת לתרבות פופולרית כולל מאמר המנתח חולצות טי הומוריסטיות (אם כי זה עניין של טעם, כמובן) המגיבות לאסון קתרינה. אפתח בציטוט מדברי הסיכום של המאמר, כדי לתמצת את טענתו:

על-ידי עיסוק ביקורתי בתוצר תרבותי רגיל, בחנו את טבען של הסיסמאות הממוגדרות והמיניות על חולצות טי של הוריקאן קתרינה. אנו טוענים שהסיסמאות האלה מרמזות על קול גברי הטרוסקסואלי הדובר דרכן, ומניחות קורבן גברי והטרוסקסואלי של הסופה. הסיסמאות הללו משקפות ומגלות דמיונות גבריים והטרונורמטיביים של יוצרי התרבות שלנו; הדימויים והמסרים הדכאניים שהן נושאות הם גם הסמנים התרבותיים שפונים לגישות פרטיות ולאידיאולוגיות חברתיות גם יחד. סיסמאות חולצות הטי האלה מציעות לציבור ייצוגים הגמוניים של מיניות נשית בזמן שתוצרי תקשורת אחרים (לדוגמה, תוכנית הטלוויזיה סקס והעיר הגדולה) מתגאים בייצוגים מתקדמים יותר של נשים והמיניות שלהן. לכן, אנו גורסים כי יש להצביע על צורות של ביטוי תרבותי המשמשות כמצע-פרסומת לסקסיזם.

אני מסתייג מההנגדה של חולצות סקסיסטיות ו"סקס והעיר הגדולה" כאילו שבייצוג המסויים הזה של נשים פעילות-מינית המדברות על מין בצורה מסויימת בהקשרים מסויימים ובשימוש עודף בדימויי גוף מסויימים אין משום החפצה ושאר בעיות ההופכות גם סידרה כזו למושא ראוי לביקורת פמיניסטית. לכל היותר, יש מקום להרהר אחר ההבדלים שבין מסרים סקסיסטיים ישירים ובוטים, לבין מסרים סמויים שפועלים בניגוד למסרים גלויים שלכאורה מקדמים סדר-יום הפוך.

הטענה המגולמת בפיסקה מהצוטטת אכן אומרת נקודה חשובה: תפיסות תרבותיות נפוצות לא רק באמצעים של התרבות הפופולרית הותיקה (כמו מוסיקה, טלויזיה וקולנוע), ובוודאי לא מוגבלת לאמצעים של התרבות הגבוהה (אמנות פלסטית, ספרות, תיאטרון ומחול), אלא גם בהיבטים של תרבות פופולרית שכמעט איננו חושבים עליהם במובן של "תרבות". איננו חושבים עליהם במובן זה שמוסף הגלריה של "הארץ" או מגזין תרבות טלוויזיוני ידווחו על סרטים, ספרים, מופעים וכו', ואפילו על אירועי אופנה, אבל כמעט לא תהיה התייחסות לחולצות טי, או סטיקרים, והרבה דברים אחרים. ועדיין, זהו חלק משמעותי מהתרבות הפופולרית שמבנה שיח.

אבל חוזקו של המאמר איננו מתמצה בביקורת על המסרים הסקסיסטיים הגלויים של החולצות. הכותבות מתייחסות בכבוד למקום של הומור וכעס כאמצעים פסיכולוגיים המאפשרים לקרבנות האסון לייצב תחושת-שליטה וסדר בחיים שלהם כחלק מתהליך ההתמודדות שלהם. הצגת הפן הזה של התפקיד של החולצות מאפשר לכותבות להימנע מעמדה של בוז מוחלט לחולצות, ומדגיש שהדיון שלהן הוא רציני ומכבד, ומבקר פן מאוד מסויים בחולצות הללו, שמוטב שלא היה.

המאמר נפתח בציטוט מחולצה שכזו:

That Bitch Katrina

Blew Me

Stewed Me

Pretty Much Screwed Me!

No wonder they name hurricanes after women!

לפני שאמשיך, אולי כדאי להזכיר שבאנגלית לשמות העצם אין מין, ולכן ההתייחסות לסופה כנשית איננה נעוצה בהסבר לשוני. דבר שני שחשוב לזכור הוא שהשמות ניתנים מראש ולא בדיעבד, וששמות גבריים ונשיים ניתנים לסירוגין. הציטוט שלעיל משקף לכאורה לא יותר מבורות ביחס לתהליך הזה, ולמקריות שבה הסופה הקטלנית נשאה שם נשי ולא גברי, אבל במובן עמוק יותר היא חושפת שהמניע לבדיחות האלה איננו טמון בתגובות לאסון, וכמעט אפשר לומר שהתהליך הוא הפוך: דיעות סקסיסטיות ותסכול מיני מחפשות דרכי-ביטוי, וצירוף המקרים האומלל של הסופה עם השם הנשי והאסון שהיא הביאה הוא כמעט בגדר תירוץ נוסף לבטא את הדיעות והתסכולים האלה.

והתובנה הזו היא כל-כך פשוטה, ואולי בנאלית מדי למי שעוסקים בנושאי מיגדר באופן יומיומי, שאני כמעט מופתע שנזקקתי למאמר כזה כדי לנסח אותה. אבל בזה בדיוק העניין: כל עוד הבעייה של השיח השוביניסטי נושא מטרה פוליטית קונקרטית, קל לחשוב שהמטרה משתמשת באמצעי לא-ראוי, מבלי לראות שהשיח הזה הוא מטרה בפני עצמה. למשל, כאשר מבקרים את היכולת של ציפי לבני או של הילרי קלינטון לענות לטלפון האדום בשלוש בבוקר, אני אוטומטית מניח שהדבר העיקרי שמנחה אנשים שמעלים טענות כאלה זה הצורך לפגוע במועמדות הנשית לטובת מועמד אחר. במילים אחרות, שהדברים נאמרים בשביל לקדם את נתניהו, ברק או אובמה. ושכדי לקדם את המועמד שלהם, אנשים מוכנים לומר דברים חשוכים, נוראיים, מטומטמים. מאוד יכול להיות שהניתוח הזה הוא עדיין נכון, אבל הוא מחמיץ מסר שהוא לא פחות חשוב. הרי אלה שאמרו דברים כאלה על קלינטון ולבני לא התייחסו לכשירות הספציפית שלהן לתפקיד על-פני המועמד הנגדי, אלא לכשירות של כל אישה באשר היא אישה. ולכן, לא נכון לראות באמירה כזו כאמצעי נלוז למטרה פוליטית קצרת-טווח, אלא לראות בהטלת הספק הזו מטרה בפני עצמה: אין אישה שיכולה להיות נשיאת ארצות-הברית. אין אישה שיכולה להיות ראש-ממשלת ישראל. וכשרואים שזה המסר המקופל בתוך האמירה הזו, מבינים שלבני או קלינטון הן פתאום לא המטרה, אלא בעצמן אמצעי כדי להטמיע ולהעמיק בתודעה את התחושות העמומות האלה, שלא מרבות לקבל ניסוח ישיר, כמו זה שעל החולצות.

הדיון בחולצות חושף את זה כי אין סיבה ממשית להתעסק יותר מדי במיניות של כוח-טבע, ולכן המניע המיזוגני – שהוא-הוא המטרה של כל השיח הזה – הופך למאוד גלוי, גס ומחוספס, בשלל הדוגמאות שהכותבות מביאות במאמר. אבל למשל כשיוסי ורטר, שוביניסט ידוע, משווה את שרה נתניהו למפלצת-עוג מצויירת, אין לראות בזה רק את הנטייה התקשורתית הרגילה להסיר כפפות ומראית-עין של אתיקה בסיסית כשנתניהו ראש-הממשלה. תהיה זו טעות לראות בזה עוד כלי במסגרת "כל הכלים כשרים" במלחמת החורמה של התקשורת נגד נתניהו. כי בראש ובראשונה, זו הרשאה לעסוק במראה החיצוני של אשת ראש-הממשלה כחלק מדיון פוליטי תקשורתי. וכדי שלא יאשימו אותי בהתחסדות, אזכיר שיש הבדל בין מה שאומרים בשיחת-סלון מול המירקע, בלי יותר מדי בלמים וצנזורה, לבין סגנון עיתונאי, של מה שראוי לדפוס. פה ושם יש הערות גם על מראה חיצוני של גברים פוליטיקאים, זה נכון. הרבה פחות. הרסן על המקלדת איננו מהודק כשהוא נוגע לנשים, וזה עניין אידיאולוגי מובהק, וצריך לראות אותה כפי שהיא: זו אינה ביקורת על המראה של שרה נתניהו כאמצעי לבקר את נתניהו; זו איננה ביקורת על הנשיות של ציפי לבני כאמצעי לנגח אותה; במקרים יוצאי-הדופן שבו נדרשים להתייחס לנשים בפוליטיקה, משתמשים בזה בשביל להעביר מסרים עמוקים וקמאים על נשים. כאלה שלכאורה כבר לא ראוי לחשוב אותם, אבל הם מופיעים על חולצות טי גסות-רוח ובמדורים פוליטיים כאחד.

—

Macomber, Kris, Christine Mallinson and Elizabeth Seale. “'Katrina That Bitch!’ Hegemonic Representations of Women’s Sexuality on Hurricane Katrina Souvenir T-Shirts.” Journal of Popular Culture 44.3 (2011): 525-44.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שובר שוויון

נדמיין משפחה שיושבת לצפות ב"עשרת הדיברות" של ססיל דה-מיל כל שנה בערב פסח. במובן אחד, זהו מעשה שנוגד את המסורת, כיוון שהוא מפר את נוהג הסדר, ומפר מצוות שונות (חילול שבתון החג על-ידי הדלקת טלוויזיה, למשל). במובן אחר, ההחלטה משקפת היענות למסורת, ומהווה מופע וטקסיות של סיפור יציאת מצרים החוזרת שנה אחר שנה. לשאלה "מהי מסורת?" ומה יכול להיכלל בכנפי הגדרתה לעולם אין תשובה אחת, בניגוד למה שניתן היה לצפות מהכותרת המאובנת לכאורה שהיא מגלמת.

לרגע אחד אני מתיישב בקרב המשפחה הדמיונית הזו, המכונסת בטקס המנוכר משהו שלה, כולם צופים לעבר המסך, במקום להיות מעורבים בשיחה פנים אל פנים, אחד מול השני. יש שם סצינה שמראה את יול ברינר כרעמסס הבן, מפקח על העבודה על הפירמידות. המצלמה מתמקדת בפנים שלו, ומבעד להם נראים ברקע המוני עבדים, מחוץ לפוקוס, כי לאף אחד מהם אין שם או פנים, אף אחד מהם לא שרד את ההיסטוריה הכתובה והמסורה כמו רעמסס. רעמסס ההיסטורי, לאו דווקא הדמות הספרותית שעולה לשלטון בשמות א’ 8, זכה ששחקן ספציפי עם שם, משכורת, פנים ומצלמה שמתמקדת בהם, משום שהוא עצמו עשה כדי להנציח את זכרו בזמן חייו. אבל הוא לא היה לבד. מאות ואלפים עבדו בפרך כדי ששמו ישרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה עד שססיל דה-מיל התחיל להסריט את סרטו. והם נותרים מטושטשים, מגולמים על-ידי ניצבים, שכמותם שמותיהם אינם ידועים לנו.

התמונה הזו לוכדת גם את היעדר השוויון החריף בין רעמסס ועבדיו, וגם את ההישגים של התרבות הזו, ועל-כן משמשת נקודת-פתיחה מצויינת להרהור אחר טיבו ותועלתו של השוויון. כשכתבתי בפוסט הקודם שישראלים אינם מתעמתים די עם הפער הנגלה-לעין בין ערכים שהם כביכול מאמינים בהם לבין המציאות שהם בפועל מתחזקים, אחד הערכים המיידיים שחשבתי עליהם הוא שוויון. כל בחינה של עמדה כלפי שוויון חייבת להשיב על השאלות הבאות:

מה מקורו וסמכותו של השוויון כערך?

מה התשתית המציאותית והרעיונית שעליה הוא מתבסס?

תחת איזה תנאים אפשר יהיה לומר ששוויון הושג?

אילו צעדים יש לנקוט כדי להגדיל את השוויון?

מה הם האיומים המרכזיים על שוויון וכיצד ניתן להתמודד איתם?

ישנו אי-שוויון מולד בין בני-אדם: יש כאלה שיפים יותר מאחרים, חזקים יותר מאחרים, חכמים יותר מאחרים. עקרון השוויון מניח שלמרות ההבדלים הללו, ולמרות שתמיד יהיו הבדלים כאלה, היתרונות אינם מעניקים פריבילגיות חוקתיות ומשפטיות למי שנהנה מהם.

התמונה של רעמסס ועבדיו חסרי-הפנים מעלה את השאלה אם המאמצים בשם ערך השוויון הם צעד חכם, ועוד יותר מזה, מועיל, ראוי, ומוסרי. בחברות משעבדות כח-אדם היה גורם זניח, הקיים בשפע, והתוצרים שלהם היו מונומנטים ששרדו דורות, סיפקו השראה חוצת-תרבויות, מרחב וזמן (וכן, גם מעמדות).

אם האופציה היא בין חברת אדונים ועבדים לחברה חופשית, ודאי שאני מעדיף את האחרונה. אבל האם ההעמדה הזו איננה שקרית משהו? אני חושב על ההיספאנית שנמצאת בסניף הסטארבקס המקומי. כל ימות השבוע, במשמרות בוקר או ערב, גם בחג ההודיה, בחג המולד. ואני אינני תמים דיו כדי להניח שהמשכורת שלה משקפת את כל זה (לא שאני משמיץ את סטארבקס, חלילה. זו דוגמה. אפשר גם מקדונלד'ס או וול-מארט). אני חושב על הפיליפינים בארץ. מאות שעזבו מולדת, משפחה תרבות ושפה כדי לבלות בקרים שטופי-שמש עם זקנים תפקודיים לשליש ולרביע, ואחר-כך גם לנגב להם את הפה והאחוריים.

בהינתן וזו המציאות, האם לא היה מוטב לוותר על השקר הזה של השוויון, ושכל העבדים המודרניים האלה יעסקו במשהו מועיל באמת? במקום לסעוד יהודים במעמד בינוני, או להגיש מפגעים תזונתיים, אפשר היה להפנות את כח-העבודה הזה להנחת תשתיות לפיתוח התחבורה הציבורית בתל אביב, או לשתול ירק בערים, או לצחצח את תחנות הרכבת התחתית בניו יורק מצחנת השתן שלהן. וגם לבנות מבנים מונומנטליים, כמובן. מה הסיכוי שתראו גרגוילז מושקעים על מבנים חדשים? כשמחשבים את עלות פועלי הבניין לפי שעה, והקבלן רוצה לחסוך כל שקל שהוא יכול, אין זמן להשקיע בגרגוילים, ואין מסורת או גילדה שתאפשר לאנשים לפתח את היכולות הללו ולרצות להוסיף יופי או נגיעה אישית לפועלם. אלה הכל דוגמאות לנקודה הגדולה. בדוגמאות אפשר גם להזכיר שאין כל-כך צורך במעמד ביניים רחב כל-כך שמתפרנס מאקדמיה, יצירה, פרסום, עיצוב ושאר דברים. אמנים גדולים יהיו עילית נבחרת המשרתת את האצולה, והשאר יסתדרו בלי, כמו שהם יסתדרו בלי פיליפינית שתסעד את הסבתא החורגת.

הנה עולה בעייה עקרונית במודל הזה: מי יהיו האדונים? הרעיון של משפחות אצולה המעבירות את התארים בתורשה לא יתאים לרעיון. המטרה, הרי, היא שעבוד כח-אדם לטובת האנושות בכללה, ועל-כן האדונים שיפקחו עליהם, ויתכננו את הפרוייקט הבא (ו-כן, גם ייהנו מפריוולגיות ומתנאי נוחים יותר משל העבדים), צריכים להיות אנשים יצירתיים, מוכשרים, בעלי-חזון, חריפי-שכל ונדיבי-לב. האם אני מדמיין מבחני כניסה למעמד האדונים? אולי גילדה של הנדסאים, מתכנני-ערים, ארכיטקטים, אמנים ואנשי-רוח, שמצרפת אליה אנשים חדשים בשיטת השולייה, קצת בדומה למסורת האקדמית, ודאי זו שהייתה נפוצה עד לפני כחמישים שנה? ודאי שזו איננה מערכת מושלמת: בכל מערכת יהיו מאבקי-כוח ושחיתות, אבל בעוד האדונים נאבקים את מאבקי-הכוח שלהם, האם לא מוטב לאנושות שהעבדים ייצרו פירמידות וקפלות סיסטיניות במקום תחרויות "כוכב נולד" וכובעי מיקי מאוס?

הרעיון שאני מציג כאן רחוק מלהיות חדש, כמובן. הגירסה המשוכללת שלו נמצאת אצל ניטשה ("המדע העליז"), ומעט מהסנטימנטים הושאלו מלנון ("גיבור מעמד הפועלים"). המטרה שלי (בניגוד לניטשה, שדומני שהיה כן בכוונותיו) היא לאתגר את מושג השוויון כאקסיומה שאין לערער עליה, כדי לאשש אותו מחדש כאידיאל בלתי-מושג שאף-על-פי-כן יש להמשיך לחתור אליו.

התשובה הדמגוגית לניטשה היא היטלר, כמובן. הרעיון שיש אנשים שווים יותר ופחות, ושאלו ששווים פחות צריכים להסכין עם גורלם לשרת מטרה נעלה יותר למען הכלל קרובה כפסע לרעיון שיש אנשים שחייהם אינם שווים כלל, ושיש להיפטר מהם. הבעייה עם התשובה הזו נעוצה בדמגוגיות שלה: היא איננה מכחישה בהכרח את קיומה של הייררכיה אנושית על פי כישורים ויכולות, אלא מבקשת לדמיין שאין, מציבה סייג על-מנת לא להתדרדר לג'נוסייד.

תשובה אחרת יכולה לעלות משילוב של דה-קונסטרוקטוביסטיים למיניהם עם ג'ון רולס (שילוב מעט מפתיע, אני מודה). נפתח בהודאה שאף-אחד מאיתנו לא היה חותם על ההצעה הניטשיאנית ששרטטתי לעיל מבלי לנסות לברר מה יעלה בגורלו. לכל הפחות, אם הרעיון קסם למישהו, כנראה שהוא האמין שגורלו יהיה עם האדונים, מדמה עצמו להיות רעמסס שדמותו תהיה חקוקה בראש חוצות. בתור הלקוחות בסטארבקס אולי אנחנו אפילו יכולים להרשות לעצמנו מידה של נדיבות, להכין לעצמנו את הקפה בבוקר ולשחרר את הזבנית ממטלותיה, כדי שתחנת הרכבת התחתית לא תצחין שוב. אבל אם היה מתברר למי מאיתנו שאנחנו נמנים על אותם חסרי-תועלת ממעמד הביניים שמשרותיהם בוטלו בסדר החדש, וכעת עלינו מוטל לצחצח תחנות רכבת, או להניח מסילות לרכבת קלה בתל אביב בצהרי אוגוסט לח ומהביל, אולי המדע העליז של ניטשה היה קוסם פחות.

לעצמנו, אנחנו מבקשים את החירות לקבוע את גורלנו. ואנחנו חייבים להניח שכך הוא גם לגבי זבנית הסטארבקס וקופאית הוול-מארט. ואנחנו איננו יכולים לדעת היכן יצמח הגאון הבא, או אפילו לקבוע הייררכיה של כישורים, כאילו שהשכל עליון על הכח הפיזי, מדעי הטבע על האמנויות, ואיזה שילוב של כישורים יצמח מהמקום הכי פחות צפוי. לכן, במקום לקבוע מראש שמישהו נולד לחיים של עבדות, ואחר נולד לחיים של אדנות, אנחנו שואפים לתת לכולם את ההזדמנויות הטובות ביותר, ויכולים רק לקוות שבעלת-הכישורים הטובה ביותר תזרח באופן טבעי, ללא הסדרה חברתית מראש.

אנחנו עוד לא שם. זאת שאיפה. אבל דבר אחד ברור לי באופן מובהק, אחרי חמש שנים שאני חי בחופה המזרחי של ארצות-הברית. השוק החופשי הוא מצע גרוע ביותר (אם לא הגרוע ביותר) לפיתוח אסתטיקה ועידון. עוד פחות מכך לאתיקה. התנאים של היצע וביקוש מוכיחים שתמיד יהיה מי שמוכן לשלם פחות כסף עבור איכות ירודה יותר: כך באוכל, כך בתשתיות, כך בבידור ואמנות, כך במערכת הבריאות, וכך במערכת החינוך. ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות משוועת לדיקטטור של טעם טוב, והיא אפילו לא יודעת את זה. לא שאני בעד דיקטטורים, חלילה, אך אם מישהו תוהה למה ניטשה קוסם דווקא לאקדמאים בארצות-הברית, גם זו תשובה.

הסוגייה החשובה יותר של הפוסט, שאלת השוויון, היא בעלת משקל לפוליטיקה הישראלית, כמובן. הערתי כבר בעבר, שהיהודים היו כח מניע במאבקים לשוויון באירופה ובארצות-הברית. העובדה שניניהם וניני-ניניהם בישראל נהנים מהיותם קבוצת הרוב ומדירים אחרים, מוכיחים שהמאבק לא היה רולסיאני. הוא היה מאבק פוליטי של כוח, שוויון למען עצמם בלבד, שדיבר גבוהה-גבוהה על ערכים אוניברסליים. לא שישראלי ב-2011 צריך להיות מחוייב למאבקים של יהודים באירופה במאה ה-18, אבל אני חושב שטוב שהוא יהיה מודע לאירוניה ולתהפוכות ההיסטוריה. הגלגל ממשיך להסתובב.

—

*****

דברי סיכום: לא תכננתי לכתוב סידרה, ויש כאלה שירגישו שהיא לא מספיק הדוקה כדי להיות סידרה. אבל כל רשימה העלתה אצלי שאלות שרציתי לפתח עוד. אין לי ממש כותרת ראויה לשלל הדברים שהעליתי כאן, בנקודת המפגש של הבניית ערכים, מסגרת תרבותית, ויחסי-הגומלין שבין העולם הערכי לעולם הפוליטי-המעשי. אני אקרא לה “סידרת פסח”. הנה הפוסטים שנכללים בה:

—

– רב תרבותיות והנראטיב הציוני

– פרדוקס הבן הרשע

– זכויות וערכים בין מיתוס לאתוס

– זהות של איפה ומאיפה

– על האתגר הערכי בין ישראל ליהדות העולם

– שובר שוויון

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

זכויות וערכים בין מיתוס לאתוס

אינני בטוח אם אני עצמי לא הייתי מודע לקשר בין שני הפוסטים הקודמים שפרסמתי עד הרגע, או שפשוט לא טרחתי להזכיר זאת. בכל מקרה, כדאי לחזור אליו:

ב"רב-תרבותיות והנראטיב הציוני" טענתי, בהמשך לפוסט "הרצל אמר" שבו אמרתי דברים דומים לפני כמה שנים, שהאתגר הרב-תרבותי קיים בכל מדינת הגירה אך קשה במיוחד בישראל בשל הנראטיב הציוני. אובמה הוא דוגמה פשוטה מאוד. נשיא אמריקאי שחור היה משהו שרבים התקשו להאמין שיתקבל עד רגע הבחירה, ואני ביניהם. ראש-ממשלה ערבי בישראל (ולו ערבי-למחצה בלבד, בדומה לאובמה) הוא דבר שקשה הרבה יותר להעלות על הדעת. כמובן, אלה שאינם מוכנים לשמוע על גזענות בישראל, יגידו שהמקרה שונה לחלוטין בשל הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט והסכסוך הישראלי-ערבי בכלל. ניחא. אבל האם זה אומר שאין לאנשים שום בעייה עם ראש-ממשלה ערבי לאחר שייחתמו הסכמי שלום עם כל המדינות השכנות? האם אפשר להוציא את המילה "יהודי" מההמנון הלאומי? אלה שאלות רחוקות מדי והיפותיטיות מדי, וגם אם יש המשיבים עליהן בחיוב, הרי שגם הם חייבים להודות שרוב הציבור בישראל יתקשה לקבל זאת. ומה לגבי רוב לא-יהודי בישראל? לאו דווקא פלסטיני, אם שד הדמוגרפיה הנודע. רוב לא-יהודי בגלל פיליפינים, ניגרים, תאילנדים, סינים ורומנים. דומני שגם אופציה כזו מהווה בעייה לנראטיב הציוני.

הנראטיב הציוני מספר על עם שחי בגולה ובנדודים במשך דורות רבים ושב לארצו, ריקה או לא. הוא מספר על עם שהבין שהדרך היחידה לבטחון מפני רודפיו היא עצמאות מדינית. הוא איננו מספר – וחשוב להדגיש זאת: הנראטיב הציוני איננו מספר – על עם שסבל מרדיפות ונדודים ולכן החליט להקים מדינה שבה כל אדם שסובל מרדיפות ונדודים יוכל למצוא מקלט. הוא מספר על מקלט לאותו עם ספציפי. ואילו אחרים שנרדפים צריכים לדאוג לעצמם, כנראה. ההיסטוריה חשובה לא פחות ממה שהנראטיב מספר. כי בזמן שהסיפור סופר על עם שחי ברדיפות ונדודים, התחיל עם אחר לחיות בגולה, בנדודים ואפילו ברדיפה. וכשזוכרים שמדינת ישראל קמה בתוך מלחמה שהפכה רבבות לפליטים, מבינים שלא בקלות יסכימו אזרחיה לשינוי הנראטיב, ולהפוך את מדינתם למקלט פליטים כולל. המקלט ממשיך להיות לעם היהודי ולא לפליטים באשר הם.

ב"פרדוקס הבן הרשע" אמרתי שהנראטיב הוא חשוב ושהוא מספק מסגרת לדיון, ושיש מסגרות שמוטב לסרב להיכנס אליהן מראש, מאשר נסיון לספר סיפור אחר בתוכן (כתבתי בקמץ, אפשר לקרוא גם בסגול). דוגמת העובדים הזרים היא דוגמה טובה מאוד, כי מוטיבים של פסח כמו עבדות וגאולה לאומית גורמים לאנשים להכניס את פסח לדיון על העובדים הזרים. אבל פסח מספר על עם שבורא העולם, ישות שמיימית שצופה על כל המעשים ואחראית לכל מה שקורה, החליט לגאול אותו. הוא קרע את ים-סוף עבור העם, הרג את כל הבנים הבכורים של המצרים, הוביל אותם להר סיני ושם נתן להם את התורה, ובסוף הוביל אותם לארץ המובטחת, עם הוראות ברורות למלחמה בכל הגויים היושבים בארץ.

כן, בין לבין הוא אמר גם משהו על הגר הגר בתוככם. אין דרך להפריד בין הדברים. ראשית, הפרדה מלאכותית כזו איננה מעידה על יושר אינטלקטואלי בעיניי. להגיד "הגר הגר בתוככם" בלי להתייחס למקור ולהקשר של האמירה, מי הדובר ומה הם הדברים שצריך לעשות לגר החי בתוככם זו אחיזת-עיניים. "הגר הגר בתוככם" גם משקף מציאות של הפרדה, של בעלי-זכויות יתר ובעלי זכויות מופחתות, שיש לדאוג לא להגזים עם האפלייה שלהם. התנ"ך, כזכור, גם מפרט מה הדרך הנכונה להתייחס לעבד. אז אם זה כלי מוסרי שמלמד אותי דרך הנהגה ראויה, אני צריך להתייחס למכלול שלו. ואם צריך לקחת רק חלק ממנו, אז צריך להסביר לי מה העקרון של מה לוקחים. למיטב הבנתי, אין שום עקרון שאפשר לבסס מתוך התנ"ך עצמו לאימוץ עקרונות הומניסטיים בלבד. במילים אחרות, העקרון המנחה אנשים שמעוניינים לאמץ רק חלקים מסויימים הוא מחוץ לתנ"ך, ואם כבר מקובל עלינו שהאותוריטה האתית שממנה אנו בוררים את הדברים הראויים בתנ"ך היא מחוצה לו, לשם מה אנחנו צריכים אותו בכלל? כמובן, גם אנשי הלכה בוררים מתוך התנ"ך את מה שמתאים להם על-פי סמכות חיצונית לו, שמתחילה בספרות חז"ל ומסתעפת משם להייררכיה של סמכויות. ההבדל הוא שהם עושים זאת תוך הכחשת החתירה תחת סמכות התנ"ך, ולכן מדובר, למיטב שיפוטי, במעשה שנעדר יושר אינטלקטואלי. בעולם החילוני אין לי צורך באחיזת עיניים שכזו, ואני יכול לומר במפורש שהתנ"ך, הגם שהוא אוצר תרבותי חשוב ושריד היסטורי בל יסולא בפז, איננו קובע את עמדותיי הפוליטיות ואיננו חלק מהדיון הציבורי בישראל.

אבל חשוב מכך: מה היא האמירה המעשית של מיסגור הדיון בתוך הנראטיב הזה? “וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים”. האם אנחנו רוצים שילדים בישראל יגדלו בתחושה שפעם אבות-אבותיהם היו עבדים ולכן הם צריכים להיות נחמדים לפיליפינים ולניגרים שבכיתה שלהם? אם אנחנו מסכימים לקיים את הדיון במסגרת הזו, אז מקובל עלינו שלאנשים תהיה תחושה עמומה שהיסטורית הם היו גרים ולכן הם צריכים להיות נחמדים לגרים, הגם שהם לא חלק מהעם הזה. וגם מי שלא מקבל את ההיסטוריות של יציאת מצרים יבין בבירור את הקשר בין הרטוריקה הזו לזכר השואה ולתפקיד שיש לה בעיצוב השיח הציבורי על העובדים הזרים.

וזהו שיח שאיננו אתי. זכויות המהגרים, המוסדרות והבלתי-מוסדרות, הטבעיות ואלו הנתונות בויכוח, אינן נובעות מהחוויה של השואה, כאילו למדינות אחרות אין מחוייבות כזו, או כאילו אלמלא השואה לא היו יכולים ישראלים להבין את עקרון השוויון. אם רוצים שהילד הפיליפיני או הניגרי ירגישו שהם שווים לחבריהם הישראלים לכיתה, אז בלתי-רצוי, בלשון המעטה, שחבריהם הישראלים יאמינו שפעם אבות-אבותיהם היו במצרים ואח"כ קיבלו את התורה מסיני, שבה אלהים הבטיח להם את הארץ הזו. שיח של זכויות-אדם ושוויון צריך להתבסס על יסודות אתיים ורציונאליים, לא על יסודות מיתיים.

האם זה אומר לא לעשות סדר? לא בהכרח, כבר אמרתי. האם זה אומר לא ללמד תנ"ך? חס וחלילה. אבל צריך לחשוב מה מלמדים, איך ולמה. ובהחלט יש לחשוב איזה נראטיב יכול להכליל לא-יהודים כשווים ולא כ"גרים" מעוטי-זכויות, כחלק מהמאבק הפוליטי להפוך אותם לכאלה באמת.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

רב-תרבותיות והנראטיב הציוני

ההבחנה של מינוב, שציטטתי בפוסט הקודם, לפיה "שונה" הוא תמיד ביחס למשהו, חשובה מאוד גם לדיון ביקורתי על שיח תקין פוליטית, וגם לעניין ההפרדה שכבר הוזכר. "מגדר", הוא כמובן דוגמה מצויינת. בשלל אוניברסיטאות בארץ ובעולם קיימות תוכניות ללימודי "מיגדר ונשים", או רק "מיגדר" או רק "נשים". לגברים, לכאורה, אין מיגדר; על גברים לומדים בחוגים להיסטוריה, לפילוסופיה, לפוליטיקה וכולי. גברים הם בכל מקום, ואינם צריכים חוג שיתמקד בהם. זוהי כמובן הקצנה: הפריחה של לימודי המגדר העלתה שאלות רבות שרלוונטיות גם לזהות הגברית ואופני הבנייתה, כשאחד החלוצים שהגיב לכך היה חיבורו של ג'ורג' מוסה, The Image of Man: The Creation of Modern Masculinity. אמנם אפילו בחיבור מאוחר זה הדגש של מוסה הוא על לאומיות לא פחות מאשר על גבריות והיבטי מיגדר, ואם ניתן דעתנו על מחברות דוגמת וירג'יניה וולף וסימון דה-בובואר ועד כמה הן מקדימות כל התבוננות רפלקסיבית על גבריות או זכריות, נראה עד כמה שלת התפיסה של גבריות בתור נורמה או ברירת מחדל שאיננה ראויה לעיון בפני עצמה. המלכוד הוא ברור: אם בנוסף לעובדה שכל תולדות התרבות והמחשבה האנושית נשלטות על-ידי גברים (גם מבחינת מושאי המחקר וגם מבחינת החוקרים), גברים יבקשו חלקה שווה בתוכניות לימודי מיגדר, הרי שאפשר יהיה לראות גם בזה נסיון פטריארכלי דורסני, שמבקש להילחם בהשמעת קולות נשיים. אבל מבלי התייחסות לבעייה הזו, אנחנו גם מקבלים את המציאות שההיסטוריה, הפוליטיקה, הספרות והפילוסופיה הם גבריים, בעוד שהנשים נדחקות לקרן פינה בחוגים המיוחדים להן. את המלכוד הזה אין לפתור, אלא להיות מודעים אליו, בגישוש עדין אחר הדרך הנכונה להתייחס אל מיגדר כמרכיב-וכמַבנה-זהות.

התובנה לגבי הגדרת הנורמה ומסגור השונה (כחלק מתהליך יצירת הזהות), היא משהו שאירופה נאבקת בו הרבה יותר מישראל, וישראלים, בהכללה גסה, משתוממים על ההתמודדות האירופאית וכושלים בפענוחה, כאילו מדובר בשינאת זרים גרידא, וש"עכשיו הם מבינים". לפענוח נכון כדאי להנגיד אולי לא רק את ההתמודדות האירופאית מול הישראלית, אלא גם את ההתמודדות האמריקאית. אף כי הפטריוטיות האמריקאית איננה נופלת מאף לאומיות אירופאית ואחרת, ברטוריקה שלו הזהות האמריקאית מתבססת על לאומיות שהיא לכאורה נטולת-אתנוס, או אולי נכון יותר לאומיות פוסט-אתנית, המבוססת על אידיאולוגיה (כאן כתבתי על זה ביתר בהירות). האירופאים מבקשים לעתים לחקות את הנטייה הזו, אלא שכל מהותה של אירופה, שככלות הכל מאוד דומה זו לזו (הכל בהכללות גסות, כמובן), היא ההפרדה על בסיס הבדלים דקים מאוד. ללא אמונה לטנטית ב"צרפתיוּת" או "שוודיוּת", אין ממש הצדקה לכל ההבדלים וההסדרים ההופכים את אירופה למה שהיא. וכך המהגרים, מתבקשים להתאים עצמם לצרפתיות או הולנדיות או שוודיות, שטיבה איננו ממולל עד הסוף. האם הצרפתיות הזו היא לבנה? נוצרית? ליברלית? איזשהו תמהיל של הדברים הללו, מן הסתם, אלא שלא כולם נאמרים. מן הסתם, אף אחד לא יבקש מכם להודיע שישוע נולד מבתולה כדי לקבל אזרחות צרפתית, אך מהגר שיסרב לחגוג את חג המולד מוציא עצמו מן הכלל. האם צרפת מוכנה לנשיא שמודה בריש גלי שהוא איננו חוגג את חג המולד? ושוודיה? וארצות-הברית? אלה דברים קטנים שאינם עומדים במרכז סדר היום הפוליטי אך מחשבה עליהם מעידה עד כמה עמוקות אמונות תפלות שונות, המעצבות את סדר-היום האזרחי. מוטב לדון במפורש על גבולות הסבירות של הזרות המבקשת להיטמע, אך לרוב מעדיפים לדבר בנאומים כלליים על יכולת ההשתלבות במקום לפרוט אותה לדקדוקיה. חוק הבורקה הצרפתי הוא משל, אך הוא גם תוקף סמן גלוי וברור כל-כך, ואיננו מתמודד עם הרבדים העמוקים יותר, שהחוק איננו בהכרח הנתיב המומלץ להתמודדות עימם.

ישראלים ליברליים מבקשים לחקות את המודל האירופאי, ולהכליל בהגדרה שלהם לזהות הישראלית גם את אלו המודרים והמדירים עצמם ממנה. המכשולים הרבים יוצרים בעיות שהליברלים מבקשים להחליק בשיח שלהם, תחת התמודדות עימם. העלייה האתיופית היא אולי המכשול הפשוט ביותר, הגם שרבים מעדיפים לדמיין את שרוליק כבהיר-עור. אבל החרדים והפלסטינים האזרחים אינם מודרים כשונים סתם; אלה הן אוכלוסיות שבנראטיב שלהן טבועה התנגדות יסודית לקיום מדינת ישראל, ויש לי ספיקות לגבי התבונה שבהכללה התקינה פוליטית של מי שמבקש שלא להיטמע במודע. הפרדה כעניין טבעי ומלאכותי, כבחירה וכנתון.

האתגר הישראלי, שאין לצפות להתמודדות עימו בקרוב (אך אם לא בקרב הציבור הרחב, הייתי מייחל לדיון פנימי לפחות בקרב הציבור הפרוגרסיבי יותר בארץ) הוא להיישיר מבט אל סוגי השוני המגוונים הקיימים בישראל, וחיפוש עיקש אחר נראטיב שיכול להכיל את המציאות על מורכבויותיה. התהליך הזה כולל זניחה של רעיונות מיושנים שכבר אינם תואמים את המציאות הקיימת.

נוח לפנות ליהדות ארצות הברית לבקש תרומות וסיוע פוליטי לקידום סדר-יום ליברלי. אך מאבק להשארת הפליטים בישראל איננו מתיישב עם רעיון המדינה היהודית, המעניקה אזרחות על-בסיס שייכות אתנית / דתית. אם מבקשים להפוך את ישראל למדינת הגירה מן השורה, במודל האירופאי, יש להעריך מחדש את היחס לחוק השבות, את היחס בין ישראל ליהדות העולם, ואת הבסיס המוסרי לפנייה לגורמים יהודים-אמריקאים כאמצעי הפעלת-לחץ או מינוף פעילות.

אם מבקשים להתייחס לפלסטינים ישראליים כאזרחים מן השורה, שווים לכל דבר ועניין, יש לתהות כיצד עמדה כזו מתיישבת עם רעיון שתי המדינות, מה היחס של אותם ישראלים למדינה הפלסטינית, ומה החשש משותפות ישראלית-פלסטינית כאשר הפלסטינים הם רוב? אם ישנו חשש, הרי שאין מקום לדבר על אותה חמישית (כמעט רבע) מן האזרחים כשווים לכל דבר.

כתב העת "תרבות ציבורית" (Public Culture) הקדיש את גליונו האחרון לרב-תרבותיות, הגירה וגזע בצרפת (Racial France, כלשונו). ייצוגי הצרפתיות השחורה היו מגוונים ומרתקים, ולהקשר הפוליטיקה של הניידות אולי היה מעניין בעיקר הייצוג של צרפתיות שחורה שלא בצרפת. כתוצר קולוניאלי, אני נוטה לחשוב על צרפתי מחוץ לצרפת כעל אדם לבן, קולוניאליסט, היושב באפריקה, אסיה או צפון אמריקה. אבל הנה האופציה של הרחבת הזהות מעבר לקבוצת השייכות האתנית מתרחבת בעצמה, להגדרה שגולשת מעבר לטריטוריה, ומסבכת עוד יותר את שאלת הזהות. אבל חזרה לצרפת עצמה: מאמר של דומיניק מלאקֶה (Dominique Malaquais) כולל תמונה של כניסה לבית-דירות בפאריז, מאת כריסטופר מור, כחלק מפרוייקט "דמוקרטיה בפאריז":

—

תיבת האינטרקום לרגלי מגדל במאנט-לה-ז'ולי מספרת סיפור על קוסמופוליטיות שכמעט ואיננה מתוארת בתקשורת הצרפתית. אם השמות בתיבה יכולים לשמש אינדיקציה כלשהי, יותר יבשות ותרבויות מכונסות כאן מאשר בסלונים העולמיים ביותר של פאריס (236).

הצילום רחוק מלהיות אוטופיה. התוויות המלוכלכות, היעדר האחידות, מרמזים על טיפוח חלקי, אולי על מעמד סוציו-אקונומי חלש. המרחיקים לכת יראו באיקונוגרפיה כזו סמל לניכור מודרני, שבו השמות הנפרדים נפגשים רק בביורקרטיה התשתיתית, מבלי לספר לנו דבר על טיב המפגשים, אם קיימים בכלל, בין הדיירים. ועדיין, תיבת-דואר כזו רחוקה מלהיות מציאות ישראלית. אך הסיפור הנדרש כדי ליצור תיבה כזו חשוב לא-פחות, והסיפור על גלויות שנקבצו בארבע כנפות חזרה אל "הארץ שלנו" איננו הולם אותו. מי שרוצה סיפור כזה, צריך לחשוב על פתרון לשוק העבודה ולהגירה אל ישראל. מי שרוצה סיפור אחר, צריך לחשוב כיצד הוא מצדיק את הישיבה שלו במקום הזה, את הורשת הארץ מפני תושבים קודמים, ואת חלוקתה לפי הגיון כזה ולא אחר. אלה הן תשובות מורכבות, שאם נדונות בכלל, הן נדונות בנפרד. התשובה תהיה ראויה יותר אם הדיון יכלול את כולן.

—

Malaquais, Dominique. “Imag(IN)ing Racial France: Envoi.” Public Culture 23.1 (2011): 233-254

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שוני מניח בסיס התייחסות

אם אני אתאר במילים ממשיות את ההתרוממות שחשתי לקראת, תוך כדי ולאחר שהסתיים הסמינר שארגנתי אודות הפרדה, זה יישמע כסופרלטיבים זולים. בנוסף לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שממנו צמח העניין הפרטי שלי בנושא, הדיון כלל הפרדה בין נשים וגברים בחופים בישראל, הפרדה בין סרבני מצפון לחיילים בבסיסי צבא אמריקאיים במלחה"ע הראשונה, הפרדה בשואה, מזרח ומערב ברלין, הפרדה בין שחורים ללבנים במרטיניק שלאחר הקולוניאליזם הצרפתי, והפרדה בין נזירות לכלל החברה (שהיא חלקית הפרדה מגדרית) במנזרים בפורטוגל. את רשימת הדוברים וכותרות תוכלו למצוא כאן (מושב 2.14).

דיון משותף בכל הדוגמאות המאוד שונות הללו סיפק לי המון השראה לבחינת המושג כהפשטה תיאורטית וככוח חברתי. הנה תרגום דברי הפתיחה שנשאתי:

—

העניין שלי בהפרדה החל כעניין פוליטי. היה לי מוזר, לומר זאת בעדינות, שפחות משני עשורים לאחר נפילת חומת ברלין, הרעיון של חלוקת עירי, ירושלים, צבר הסכמה רווחת בתור הדרך הטובה ביותר לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, ההנגדה בין ברלין לירושלים היא מעשה של דמגוגיה שטחית. ככלות הכל, ברלינאים ממזרח וממערב אכן היו שייכים לאותו עם, וחלוקת העיר הייתה מעשה מלאכותי של כח ופוליטיקה שנבע מאידיאלוגיה שהתעוותה. חלוקת ירושלים, לעומת זאת, מוצעת כדי להפריד בין שתי קבוצות אתניות שעשו כל שבידן כדי לשכנע את העולם שהן אינן יכולות להסתדר, או לחיות בדו-קיום.

לכן, המסע שלי עצמי בחקר ההפרדה כרעיון וכמציאות, כלל מעתק מההתנגדות הנחרצת לכל מושג של הפרדה, ותפיסתה כרעיון מרושע – או לכל היותר, אווילי – לביקורת מרובדת יותר, והשלמה עם העובדה שגם אני מקבל את השימושיות של ההפרדה בהקשרים מסויימים. אני בהחלט חושב שכדאי להפריד רוצחים פסיכופתיים ועברייני מין סדיסטיים משאר החברה למען תחושה כללית של בטחון מוגבר בציבור; ייתכן שמומלץ להגביל את התנועה של אנשים מסויימים עם מחלות מדבקות, לפי מיטב שיפטם של רופאים ומומחים בתחום; אני כן תומך בהפרדה בין גברים לנשים בשירותים ציבוריים, על-מנת לספק תחושת פרטיות ובטחון.

כיצד אני מצדיק, אם-כן, תמיכה בהפרדה מגדרית בשירותים ציבוריים, ועדיין מתנגד להפרדה מגדרית בתחבורה ציבורית, למשל, נוהג שהופך בהדרגה לרווח יותר בישראל? פשוט מאוד: בעוד שהדוגמה הראשונה נוגעת לאיברי-מין, גוף ופרטיות, האחרונה איננה נוגעת לאלה. אך השאלה ממשיכה: אם כך, היכן אני עומד בשאלת החופים הנפרדים? הנטייה הטבעית שלי היא להתנגד להם, אבל הקריטריונים מיטשטשים ומאתגרים את הערכים שלי, באופן שקורא לי לבחון את הדיעות הקדומות שלי עצמי.

הפרדה היא מושג מרתק, משום שהיא מקפלת בתוכה נקודת המפגש בין שתי מערכות של קטגוריות: ברמה אחת, היא כוללת את המפגש שבין מרחב לחברה. כמה מן המאמרים שקראנו להיום, התייחסו להפרדה פיזית, כזו שכללה ייצור פוליטי של מרחב, ששיקף – אך גם ביקש לעצב – הבניות חברתיות. במישור אחר, הפרדה היא נקודת המפגש שבין הטבעי למלאכותי: מיגדר, גזע ואתנוס הם מאפיינים מובנים: אנו נולדים עם הבדלים גנטיים וביולוגיים, ניכרים וברורים לעין. ערכים איכותניים ומוסריים שמיוחסים למאפיינים המובנים של הזהות שלנו הם שאלה נפרדת, כמובן, ועוד יותר מזה, פרקטיקות ההפרדה המיוסדות על ההבדלים הללו. במילים אחרות, העובדה שאנשים הם שונים, אין פירושה בהכרח שיש להפריד ביניהם, ועלינו לחשוב מתי איך ולשם מה מיוצרת ומובנית הפרדה שכזו. שוב, הבדלים בין אנשים יכולים לנבוע מסדר טבעי, נעדר בחירה: גברים ונשים, שחורים ולבנים, יהודים וערבים, יהודים ופולנים; אך ישנם גם הבדלים הנובעים מבחירה: חיילים וסרבני מצפון, דתיים וחילונים, מזרח ומערב גרמנים.

מרתה מינוב, מרצה בבית-הספק למשפטים של הרווארד, פותחת את ספרה, Making all the Difference, עם שתי דוגמאות של הפרדה, על-מנת להסביר את מה שהיא מכנה "דילמת השוני" (The Dilemma of Difference): ב-1974 קבע בית המשפט העליון בארה"ב שסטודנטים דוברי סינית במערכת החינוך הציבורית בסן פרנציסקו הופלו לרעה מהרוב דובר- האנגלית, משום שצרכיהם המיוחדים לרכישת השפה לא נענו, ועל-כן המערכת הותירה אותם מאחור. בעקבות כך, נקבעו שיעורים מיוחדים לתלמידים דוברי-סינית. באותה תקופה של שנות השבעים, הורים לילדים בעלי מוגבליות גופניות ושכליות ערכו מאבקים משפטיים למען שילוב ילדיהם בבתי-ספר וכיתות רגילים, כצעד לקראת אינטגרציה של ילדים בעלי מוגבליות בחברה הכללית. פתרונות הפוכים, אם-כן, הוצעו לבעיות של הפרדה ושוויון. במקרה הראשון הפרדה נתפסה ככלי מקדם שוויון, במקרה השני הפרדה נתפסה כפוגעת בעקרון השוויון האמריקאי.

מינוב מסכמת: שוני, ככלות הכל, הוא מושג משווה. הוא מניח בסיס התייחסות: שונה ממי? אני אינני שונה יותר משאת שונה ממני. אדם נמוך הוא שונה רק ביחס לאדם גבוה; תלמיד דובר-ספרדית הוא שונה רק ביחס לתלמיד דובר-אנגלית. אך על-פי רוב בסיס ההשוואה איננו מוכרז. נשים מושוות עם הנורמה הבלתי-מוכרזת של גברים, גזעי "מיעוטים" עם לבנים, נכים עם בריאים בגופם, ודתות וקבוצות אתניות של "מיעוטים" עם אלו של הרוב. אם נזהה את בסיסי ההשוואה הבלתי-מוכרזים שחיוניים למושג השוני, נוכל לבחון את היחסים בין אלו שיש להם הכח להדביק את תווית השוני ואלו שאין להם… תפיסות אודות שוני יכולות להצביע לבעיות רחבות יותר של מדיניות ציבורית ואחריות אנושית. המעבר ממיקוד תשומת-הלב מ"אדם שונה" להבנייה חברתית ומשפטית מאתגרת אופני הצדקה מבוססים זה-מכבר של המציאות והחוק. (עמ' 22 – 23).

ועם ציטוט רב-ההשראה הזה אני מבקש לסיים את דבריי ולהודות לכולכם שהתעניינתם בסמינר הזה, ומאחל לנו דיון פורה ביותר.

—

עד כאן דברי הפתיחה שלי. ואכן היה דיון פורה ביותר. ויש לי עוד דברים להגיד, אולי מחר.

—

Minow, Martha. Making All the Difference. Inclusion, Exclusion, and American Law. Ithaca, N.Y.: Cornell University Press, 1990.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

גזענות ותקשורת: על המורליזציה של הנורמה

אחת השאלות הפתוחות הגדולות בקשר ליחסים שבין התקשורת וקהלה (ובעיקר, קהל-צרכניה) נוגעת לעיצוב ההדדי בין השתיים, כלומר, עד כמה התקשורת מספקת את "מה שהקהל דורש", ועד כמה התקשורת אחראית בעיצוב טעמו ורצונותיו של הקהל. המכשול העיקרי בכל דיון כזה הוא הפער המלאכותי בין התקשורת לחברה, כאילו התקשורת היא נפרדת מן החברה, ולא שיקוף ותוצר שלה. עם זאת, ההפרדה המלאכותית הזו דרושה לנו לצורך הדיון, כיוון שאין להכחיש את התקשורת כגורם רב-השפעה האמון על ערוצי מידע ועיצב דעת-קהל חשובים, ולכן הכוח הטמון בידה הוא רב, הגם שאין לשגות באשליות כאילו איננו מוגבל.

בהמשך לפוסט על "מר אני לא גזען", חשבתי על ההיפוך בין זה שאומר "אני לא גזען" כפתיח להכרזה גזענית כלשהי, לבין ההכרה בכך שיש בי גזענות כפתיח למאמץ סיזיפי להיפטר ממנה כליל. בעצם, השאלה איננה "מי גזען?" כי אנחנו נולדים לתוך חברה קיימת עם סדר קיים, עם סטריאוטיפים קיימים ותבניות קיימות, וכחלק מתהליך ההתחנכות שלנו אנחנו לומדים לחלק לקטגוריות. היכולת של ילד להבין את ההבדל בין חתול לכלב, למרות ששניהם יונקים הולכי-על-ארבע שנפוצים מאוד כחיות-בית, איננה כה פשוטה או מובנת מאליה כפי שנראה לנו. ההתלהבות מהיכולת של בן-שנתיים להבדיל בין זה שעושה "הב-הב" לזה שעושה "מיאו" נחשבת לפעמים לאינפנטילית בפני עצמה, אבל אם יש בה משהו אינפנטילי הרי שזו ההתלהבות מזה שהילד עושה "חוכעמס", ושאין תמיהה עמוקה על כך שהבדל גנרי כזה כבר מובן עבורו. זו סטייה גדולה מהדיון במסגרת סטייה קטנה מהדיון, כי כל מה שרציתי להגיד, שאותו ילד בן שנתיים שיודע להבדיל בין הב-הב למיאו, יודע בגיל ארבע-חמש להבדיל בין יהודי לערבי ופיליפיני, ועוד קודם לכן בין גבר לאישה, והיכולת הזו היא בעצם יכולת קוגניטיבית בריאה, שהורה צריך לייחל שתהיה לילד שלו, אבל הטרגדיה היא שהיכולת הקוגניטיבית הזו איננה מתפתחת (אינני רוצה להיות פטאליסט ולטעון שהיא "איננה יכולה להתפתח" אבל לכל הפחות עד כה היא איננה מתפתחת) מבלי שנלווית לה איזושהי מהותנות. במקרה הרע, מדובר בשיפוט מוסרי (זה עושה הב-הב, זה עושה מיאו, זה טוב וזה רע), אבל לכל הפחות, מדובר בקטגוריזציה של "משלנו", "לא משלנו".

"משלנו" / "לא משלנו" איננו כולל בהכרח שיפוט מוסרי, אבל אנחנו נוטים יותר לסמוך על מי ש"משלנו" ולכן ההבחנה וההכרה שיש כאלה שהם "לא משלנו" יוצרת בעייה. ההתכחשות לצורת החשיבה הזו, המקבלת ביטוי רטורי בקרב "עיוורי הצבעים" למיניהם, יוצרת בעייה מוסרית גדולה יותר לטעמי, וגם בפוסט ההוא הזכרתי את ההסתייגות שלי מתוצאות המאמץ של שיח תקין-פוליטית [וגם בפוסט ישן יותר, שאולי כדאי לי לקרוא שוב]. לכן, לתחילת הפרוייקט שלי לקידום בחינת מושג ההפרדה בצורה אקדמית הענקתי את השם "הפרדה כמצב וכפתרון". קודם כל, הפרדה היא מצב. והיא איננה בהכרח שלילית או חיובית (לכן "מצב ופתרון" ולא "בעייה ופתרון" – מצב עשוי להיות בעייתי, אך איננו כזה בהכרח). העובדה שהיא נחשבת ל"פתרון" היא מפתיעה הרבה יותר מהעובדה שהפרדה היא "מצב". אמנם, ברוב הדוגמאות שניתן להעלות על הדעת להפרדה כמצב, המצב הזה יהיה תולדה של קונסטרוקט אנושי כלשהו, או במילים אחרות – פתרון שניתן לבעייה קודמת. אבל הפתרון המלאכותי הזה נובע, לא פעם, מהבדלים ממשיים שקיימים במציאות, שהם אינם קונסטרוקט מלאכותי. כדוגמה נוחה ופשוטה אני שוב אזכיר את ההפרדה בין נשים לגברים בשירותים ציבוריים (עמדתי להזכיר גם מלתחות ציבוריות, אבל שירותים הם דוגמה טובה עוד יותר, כשחושבים על פרטיות התא שיש גם לאחר הכניסה למתחם הנפרד). בעניין השירותים הציבוריים יצא לאחרונה ספר בהוצאת אוניברסיטת ניו יורק. אני עדיין לא עיינתי בו, אבל מי שמתעניין יכול לחפש.

[אני בחיים לא אסיים את הפוסט הזה עם כל ההערות הצדדיות האלה. שוין]

מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת למחקרים ביקורתיים בתקשורת המדיה (אי-אפשר שלא לתהות איך היו מנסחים את הכותרת הזו בלטינית…) דן בדיוק בבעייה הזו [וכאן סיימתי את כל הערות המבוא והערות הביניים וחזרתי לקשר בין הפיסקה הפותחת של יחסי התקשורת והציבור ובין הפיסקה השנייה על הגזענות].

המאמר עוסק בפרויקטים נגד גזענות שהתקיימו במערכות עיתונים שונות (בעיקר בשנות התשעים וראשית שנות ה-2000). הרבה מהפרויקטים החלו כרצון להתמודד עם גזענות באיזור הסיקור המרכזי של העיתון במוסדות שונים, והתפתחו להכרה במבנה הגזעני שמערכת העיתון הושתתה עליו בעצמה והתמודדות עימה. במילים אחרות, המאמר כמעט איננו דן בבעיות הסיקור הגזעי, אלא בשלב מקדים של האופן בו עיתונאים תופסים גזע, מערכות-יחסים מקצועיות והבניות זהות מבוססות-גזע (לרוב, באופן מוכחש, מן הסתם). כל אלה הם תנאים מקדימים המאפשרים הנחות סמויות גזעניות הרוויות בדיווח ה"אובייקטיבי". כלומר, עוד לפני ששואלים איך מסקרים, צריך לשאול איך עובדים, מי עובד, מול מי וכן הלאה. זוהי דוגמה מובהקת להכרה שהתקשורת איננה נפרדת מהציבור, אלא חלק ממנה, בד בבד עם ההכרה בחלק המכריע שלה בעיצוב דעת-הקהל (ומכאן הדחיפות בשיח הרפלקסיבי על הדיעות הקדומות המבנות את כל מערך הסיקור והדיווח).

חוויות העיתונאים נוכח סדרות הגזע הללו מעלות כמה אסטרטגיות שימושיות להבנת גורמים שיסעייו לקיומה של "עיתונאות אנטי-גזענית" בעתיד. ראשית, מפעלי המדיה הללו דרשו וקיבלו תמיכה מבנית, בצורת אנשי-צוות, סיוע כספי, ובעיקר, שטח כתיבה מעל-דפי העיתון. ללא תמיכה מוסדית, סדרות אלה היו נותרות עניין לעיתונאים ספורים שידעו על קיומה של גזענות כבעיה בתוך המקצוע שלהם, אך מבלי לזכות לדריסת-רגל מבפנים שתאתגר את העיתון שלהם להתמודד עימה.

שנית, סדרות הגזע הדגימו את ערכם של פרויקטים מוכוונים ארוכי-טווח, המאפשרים לעסוק בתהליך של גילוי וניתוח עם אחרים. קשה לטפח מודעות ופעולה ביקורתית ללא הזמן הדרוש להתבוננות עצמית ויישום. פרויקטים אנטי-גזעניים מאפשרים למשתתפים הזדמנות להכיר במיקום החברתי שלהם עצמם ביחס לגזע ולגזענות, כמו גם להתחיל לשלב את ההכרה הזו והידע הזה אל-תוך השקפת עולמם. הממצאים שהוצגו כאן מצביעים על כך שאין זה יכול להתרחש בבידוד, שפרויקטים אנטי-גזעניים הם בראש ובראשונה יוזמה חברתית התובעת הוויה של מתח ביקורתי עם אחרים.

עיתונאות אנטי-גזענית מתאפשרת גם דרך הפיתוח של קשרים בין-גזעיים עמוקים יותר. הפרדה גזעית פועלת כמכאניזם המבטיח שדיונים על גזענות כמעט ולא יתקיימו במסגרת בין-גזעית, וכך מקשה על תודעה ביקורתית ומנציח את הסטטוס קוו. יתר על כן, הערכים התומכים בתחומים כמו עיתונות – כמו אובייקטיביות ונייטרליות – לא מעודדים חשיבה ביקורתית על האופן בו גזע מעצב אפיסטמולוגיה וכיצד השקפת-עולם זו משתקפת בחדשות. על-ידי העלאת שאלות לגבי האופן בו העשייה המקצועית שלהם מגוזעת (racialized), מפיקי סדרות חשפו כיצד המיקום החברתי שלהם השפיע על האופן בו הם חוו וניסחו מציאות חברתית מסויימת… פתיחות לבחינת צורות ממוסדות של גזענות וגילוייה בהשקפות ובהתנהגות של יחידים, יכולה לאפשר עלייה של פרקטיקות המבוססות על ערכים ושקיפות. (עמ' 17).

—

אפשר, וישראלים לא מעטים עושים זאת, לבוז לפרקטיקות האמריקאיות לפיהן תאגידים יוזמים סדנאות שמדברים בהן על ערכים ורגשות, גזענות ומיגדר. אבל הטקסט הזה, שבחרתי ממנו בכוונה קטע שהוא כללי ואיננו מביא דוגמה ספציפית מאחת הסדנאות הללו, הוא כמעט חתרני בחברה שבה כלי התקשורת מקבלים כמובן מאליו ש"ערבי" ו"מחבל" הן מילים מתחלפות, ש"פיליפיני" או "תאילנדי" כבר חדרו באופן רווח במובן של מקצוע ולא של ארץ מוצא ושערוצי תקשורת מקבלים סבסוד משכורות עבור העסקת מיעוטים. וכן, הוא נכתב בידי מישהי שחושבת שיהיה טוב עם עיתונאים יישבו אחד עם השני ויגידו "כן, אני גזען. כן, אני מאמין לדובר צה"ל יותר מלדיווחי אל-ג'זירה. לא, אין לי חברים ערבים", ואחר-כך יחשבו איך הדבר הזה מבנה את ייצוג המציאות במערכת שבה הם עצמם עובדים.

כמובן, שהדבר תקף לפורמטים אחרים של תקשורת, ולא רק של סיקור חדשות. לא צפיתי באף תוכנית ריאליטי ישראל בקביעות מספקת שאוכל לחוות דיעה, אך כן קראתי, למשל, את הויכוח בין נועם יורן וירון לונדון לגבי השתתפות האחרון ב"היפה והחנון". כתב העת Continuum ללימודי תקשורת ותרבות פרסם מאמר מעניין של דוקטורנטית באוסטרליה על השימוש שעושות תוכניות ריאליטי אוסטרליות במיתוסים לאומיים ועל התרומה של התוכניות הללו להבניית זהות קולקטיבית:

הן במסגרת תוכניות ריאליטי והן במיתוס, ניתן לזהות "יומיום אשלייתי". אשלייה אין פירושה כאן כזב או הונאה, אלא חזיון תעתועים התואם את הנורמות וההתענגות של יצרניהם וקהלם. הן המיתוס והן תוכניות ריאליטי משמשים כאתרים של סיפיות, בהם היומיום נמתח ומטושטש דרך אידיאלים שליטים וטכניקות ייצוג, המתפתחות תדיר כמרחבים פתוחים ועמומים של נראטיבים ואידיאלים לאומיים, בין בדיון למציאות. עבור הטלוויזיה, הכללת יסודות תרבותיים לאומיים בהפקת הפורמט, הוגדרה כמופע של "אוסטרליוּת" המדברת אל הקהל המקומי. זו מושגת בהפקה המקומית של פורמטים המדגישים יסודות של "בנאליות לאומית [המשכפלת] זהות לאומית דרך פרטים מרובים הנלקחים כמובנים מאליהם, בלתי-נראים או בלתי-מובחנים". באמצעות מיתוסים לאומיים פופולאריים, לא רק שלפורמטים יש נגישות של סמלים והתייחסויות קלים לזיהוי, הם גם נושאים מבט מלא-שאיפות לעבר האידיאלים והערכים הלאומיים למען הזדהות הצופה. במובן זה, לטלויזיה תפקיד חשוב בטיפוח התרבות הלאומית על-ידי קידום "תחושת אזרחות, זהויות חברתיות וייצור וייצוג של גרעין תרבותי ופוליטי משותף". עם זאת, ההבנייה והביצוע המעורבים בז'אנר "המציאות" מובילים לשאלות על מהות הייצוג בפועל וכיצד הוא מתווך על-ידי איכויותיו המיתיות וההפקה הטלוויזיונית גם יחד. (עמ' 453)

—

אלה הם דברים שתקפים, בוודאי, גם לתוכניות הריאליטי בישראל. במאמר מ-2009 שנכתב במשותף על-ידי נלי אליאס, אמאל ג'מאל ואורלי סוקר, נסקרו שתי תוכניות ריאליטי מ-2005 ("השגריר" ו"דרוש מנהיג"):

ההשתתפות החד-פעמית של השניים [זוהיר בהלול וריעפת טורק, – אם אני לא טועה, א"ע] בפאנל השופטים משקפת את הטבע המניפולטיבי של התוכנית, משום שהם מהווים דוגמה ליחסים "נורמליים" בין יהודים לערבים. אין זה מקרה, אפוא, שהמאמן הערבי נשאל אם הוא עמד בזמן שירת ההמנון. תשובתו החיובית הייתה די צפויה, והיא חיזקה את הדימוי השלילי של עביר [קובטי – א"ע] כ"ערבייה רעה", וסיפקה סיבה לגיטימית לפסילתה מבלי שהשופטים יואשמו באי-סובלנות על שפסלו אותה על רקע לאומי ומבלי לחתור תחת האופי הפלורליסטי לכאורה של התוכנית [עמ' 387]

גמישות זו יוצרת חזות פלורליסטית, ומאפשרת למיעוטים למצוא ביטוי בתוכנית ואף להשיג נצחונות מסויימים, גם אם אלו מתגלים בסופו של דבר, כזמניים בלבד. בתוכניות ריאליטי, נציגי המיעוט אינם מוגבלים מראש לתפקידים ולספירות הקבועים שלהם (כפי שקורה בדרך-כלל בז'אנרים טלוויזיונים אחרים), וניתנת להם הזדמנות לקדם סדר-יום משל עצמם, אפילו אם הוא מאתגר ערכים דומיננטיים…

עם זאת, ניתוח מעמיק של הטקטיקות של משתתפי הרוב והמיעוט בתוכנית, והדקונסטרוקציה של נראטיב-העל של כל תוכנית, מראה שהפלורליזם הוא בגדר אשלייה יותר משהוא ממשי. אף כי נציגי המיעוט יכלו להשמיע עצמם, ההזדמנות הזו הוגבלה על-ידי תכתיבים של ההגמוניה ששרדה בתוכנית. [עמ' 388]—

אין באמת דרך לצאת מהמבוך הזה. הרוב תמיד יהיה מיוצג יותר מהמיעוט, ותמיד ייתפס כ"נורמה". לתאר את זה גובל בטאוטולוגיה, והתנגדות משולה למלחמה בטחנות-רוח, אם נמצאים בלה מאנשה או הולנד. אני לא רואה דרך, אולי גם לא סיבה, לחתור נגד האינטואיטיביות האנושית לזהות נורמה. חינוך טוב, עם זאת, ראוי שירופף את הקשר שבין הנורמה למוסר. בכל מקרה, כלומר, כדאי לעודד רתיעה מעדריות, לטפח חיבה (שאיננה אינטואיטיבית) לנון-קונפורמיסט, ולדבר נגד הנטייה שלנו להניח שהנהוג הוא בהכרח גם הנכון, או שהנורמה היא נורמה משום שהיא מוסרית. אלה הם אשליות שלא מעט לוקים בהם (טיעון ה"כך עושים כולם" הידוע).

אני נזכר עכשיו שלפני מיליון שנה, כשכתבתי את הפיסקה השנייה רציתי גם להגיד משהו על אנטישמיות, ועל כך שהרבה מאלה שמדברים על אנטישמיות ומוטרדים ממנה, לא טורחים להודות בפני עצמם על הגזענות שבתוכם. ואם במקום שיח על "למה כל-כך שונאים אותנו", היה מתפתח שיח של "אה, זה כמו שאנחנו שונאים/חוששים/מרגישים מוזר ליד…" , זה היה מאפשר להבין את שורשי האנטישמיות ולהתייחס אליה אחרת. לא בסלחנות, חלילה, אך בהקשר היסטורי נכון. לטיעון הזה תמיד מוצמד טיעון הנגד הבטחוני "כן, אבל היהודים באירופה לא ניסו להרוג או לחסל מבפנים…". אז למקרה שמישהו בטעות חשב להעלות את הטיעון הבטחוני המטופש הזה בהקשר אליי, אני אגיד "לא אמרתי ערבים. תחשבו רוסים, תחשבו תאילנדים, תחשבו אתיופים. תחשבו על איזה קבוצה שבא לכם, שאתם מרגישים שיש להם את הקטע הפנימי שלהם, ואתם לא שייכים אליו, ושזה מוזר להרגיש לא שייך כשאתה קבוצת הרוב".

אמרתי קודם שאני בחיים לא אסיים את הפוסט הזה, ואני מבין שבאמת אין לי שום פואנטה לסיום. יש לי עוד המון דברים להגיד, והם יכולים גם לחכות לפעם אחרת, להקשר אחר. סביר להניח שהוא יצוץ. במקום לסיים, אני פשוט אפסיק. באחד הפוסטים האחרונים הבטחתי כתיבה פחות אסוציאטיבית, יותר הדוקה. מסתבר ששיקרתי.

—

Drew, Emily M. "'Coming to Terms with our Own Racism': Journalists Grapple with the Racialization of their News." Critical Studies in Media Communication [Online First: published on: 13 October 2010; issue and page numbers still N/A]

Price, Emma. "Reinforcing the Myth: Constructing Australian Identity in 'Reality TV'." Continuum; Journal of Media & Cultural Studies 24.3 (2010): 451-459.

Elias, Nelly, Amal Jamal, and Orly Soker. "Illusive Pluralism and Hegemonic Identity in Popular Reality Shows in Israel." Television & New Media 10.5 (2009): 375-91.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

ממתי החוברת ההיא של "לייף"?

—

מעט לפני שנסענו, נתקלתי בחנות הספרים בכרך הראשון של Bloom County. על התחושה המוזרה שבקריאת קומיקס פוליטי משנות השמונים הערתי כבר בפוסט אחר. כאן הצטרפה לתחושה הרגילה גם השמחה שבפגישה מחודשת, עם העצבות הנוסטלגית על החומר שהתיישן. מצד שני, עוד רגע אדגים מה הם הדברים ש"התיישנו"; סוגיות כאלה, אתם יודעים, שאנשים נאורים כמונו כבר לא מתמודדים איתם, כמו גזענות, שוביניזם, פחד מהאחר. אבל בתור פתיחה מוטב אולי להתחיל עם זוטה משועשעת יותר, שגם מעידה על הזמן שחלף: קומיקס לכבוד הלידה של המשך שושלת בית-המלוכה הבריטי, צ'ארלס ודיאנה מתלבטים על השם. בערך באותו זמן שקניתי את הספר, ויליאם הודיע על אירוסיו:

 

(מצד אחד, ברת'ד לא היה מדמיין שצ'ארלס ודיאנה יקראו לילד שלהם בשם כמו "הארי". מצד שני, הארי מעולם לא יועד להיות יורש-העצר).

—

בנוסף להיותו תלמיד בית-ספר, עובד גיבור הקומיקס, מיילו בלום, במערכת העיתון המקומי, שם הוא מציק בדר"כ לסנאטור בדפלו (אני לא יכול לחשוב על דרך לתרגם את השם הגאוני הזה לסנאטור):

 

 

 

הקריאה בקומיקס הזה שימשה עבורי מבוא לביקורת התקשורת ולציניות התקשורת (עם שיעורים משלימים מ"כן, אדוני ראש הממשלה"). כרגיל, ההומור משמש צינור מידע לדברים שקשה לאנשים להתעמת איתם או לחשוב עליהם באופן יומיומי.

—

וכעת, לביקורת החברתית. כשמיילו בלום איננו העיתונאי הציני, הוא אומר דברים רדיקליים, שמכוונים להרגיז את המרכז האמריקאי, שמרנים, דתיים, או סתם אוכלי-בשר באשר הם:

 

סטיב דאלאס בתפקיד המאצ'ו האולטימטיבי, לא מצליח לקנות את ליבה של בובי:

 

ההומור על מאבקי המינים ממשיך כשבובי מוצאת מישהו שהוא יותר לרוחה, קאטר, המרותק לכיסא גלגלים:

 

הכניסה של קאטר מאפשרת גם בדיחות אין-ספור על מעריצי "מסע בין-כוכבים" (שלא מיוצגות במבחר שלי כאן), וגם על אי-הנוחות שאנשים חשים בנוכחות כיסא-גלגלים (או "אחרים", באופן כללי). כאן, קאטר יושב בסלון עם אמה של בובי, בת-זוגו:

ועוד פיסה קטנה של חשש מהאחר, כשבינקלי מספר לאבא שלו על הילדה שהוא אוהב:

 

—

הגיבור החמוד מדי שהפך לחביב-הקהל הוא הפינגווין אופוס. לרוב הוא מופיע בהקשרים אישיים של העלילה (מאמציו של דאלאס לכבוש מחדש את בובי, אחד משחקני "מסע בין-כוכבים") או בסטריפים צמחוניים, אבל בחרתי להביא עוד דוגמה שאיננה מייצגת את הסטריפ דווקא, אבל שוב ממחישה את מרחק הזמן: שני סטריפים בגנות המלחמה באיי-פולקלנד, כדוגמה לאירוע שכבר נשכח כליל. באלבום The Final Cut, פינק פלויד מעמידים את פולקלנד ומלחמת לבנון בשורה אחת, את בגין ותאצ'ר בשורה אחת. פולקלנד כבר נשכחה, מלחמת לבנון כבר הפכה למלחמת לבנון השנייה, ויש כבר המדברים על השלישית. המחאה הנאיבית של הפינגווינים תקיפה גם היום: זו אכן דרך ירודה, אם לא אנכרוניסטית, ליישוב סכסוכים.

 

 

—

התלבטתי עם איזה סטריפ לסיים. שני קטעים על הליברלים כזן נרדף ונכחד עוקצים במיוחד. שוב, ארה"ב של שנות השמונים, לא ישראל 2011:

 

 

(ומצד שני, בישראל לא הייתה אף-פעם תנועת סטודנטים המונית).

—

אבל לבסוף החלטתי לחתום בקטע קצת אקזיסטנציאליסטי, קצת חנוך-לויני, על זכרון, נוסטלגיה ודמיון:

 

[נ.ב. – קיוויתי שלחיצה על הגדלה תוביל לגירסה מוגדלת, נוחה לקריאה. זה לא ממש הצליח. נאבקתי בזה שלוש פעמים, שלוש שיטות, וכל פעם אותה תוצאה. המעוניינים ייאלצו לחפש את הספר…]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

כשמר אני לא גזען פגש את גברת אני לא פמיניסטית

נמאסו עליי אנשים שאומרים "אני לא גזען" רגע לפני שהם אומרים משפט גזעני. התופעה הזו היא מסוג הדברים שמעידים על הצלחת-יתר של קמפיין. אני מניח שזה קשור לשואה, אבל לא רק, כי ארצות-הברית בשנות השישים עדיין לא גיבשה עמדה חד-משמעית ביחס לגזענות. בכל מקרה, "גזענות" הפכה מתווית דסקריפטיבית שמתארת עמדה מסויימת, אפילו עמדה לגיטימית (לפחות עד אמצע המאה העשרים) לתווית שיפוטית של הדבר המגונה ביותר. אמרת "גזען", כמו ניצחת בדיון. ומכאן גם: אמרו לך "גזען", אתה מחוייב לדחות את הדברים לפני שתמשיך. התופעה הזו מובילה לשיח שקרי ומגוחך ברוב המקרים, במקום שאדם יוכל לומר "כן, אני גזען" ולהמשיך להגן על עמדתו מאותם שיקולים שהוא מגן עליהם גם כשהוא אומר "אני לא גזען".

כמעט קראתי לפוסט "להחזיר את הלגיטימיות לגזענות". כותרת פרובוקטיבית, שאינני מסכים איתה באמת, כי אין שום דרך שבה אני יכול לראות את הגזענות כלגיטימית. אבל אני חושב שאם הטיעון שדובר עומד להשתמש בו הוא טיעון גזעני, עדיף שלא ידחה את התווית בתחילת דבריו ("אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען, אבל…"). עוד בעייה ששינוי מעמדה של המילה מתווית תיאורית לשיפוטית הוא שבדרך גם המשמעות שלה השתנתה מייחוס תכונות ואיכויות לפי גזע, למשמעות כללית של אפלייה או דיעה קדומה. כך אנו מוצאים אנשים מדברים על גזענות נגד חרדים, נגד הומואים, או נגד תושבי הפריפריה. וזה צד אחר של אותו מטבע, כי ברגע שאנשים חושבים שלגזענות יש מובן כללי של "דיעה קדומה", אז כמעט מתבקש שאנשים יקפצו ויאמרו "אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען", ואולי הם בכלל מתכוונים שהם לא מוכנים שיבטלו את העמדה שלהם כדיעה קדומה נטולת-בסיס אמפירי.

אני לא רואה סיכוי לשינוי בעניין הזה, אבל זו המחשה חדה מאוד לבעיות השיח של הפוליטיקלי קורקט. באורווליאניות מבהילה החלו לחשוב שאם אסור יהיה להגיד מילים מסויימות, אז גם לא יחשבו אותן. נותרנו עם אותם גזענים, עם אותן דיעות קדומות, שבעצם לא יודעים איך לקרוא לעמדה שלהם.

כדי לנסות ולהחזיר אותה למילה תיאורית, יש לזכור ולהזכיר שגזענות איננה בהכרח אפלייה. אפלייה על בסיס גזע היא מסקנה מעשית מן הגזענות, אבל היא איננה הכרחית. אפשר לחשוב, למשל, שהשחורים פחות מוכשרים אינטלקטואלית, ועדיין לא להתנגד להשכלה האקדמית שלהם. "זה יועיל להם פחות, זה קצת פוגע באיכות המוסד שלנו, אבל זה לא אסון גדול". אפשר לחשוב שכל היהודים הם רמאים תאבי-בצע מבלי לשלוח אותם לתאי-הגזים, ואפשר לחשוב שהערבים רוצים לזרוק את היהודים לים, ועדיין לתת להם שוויון-זכויות מלא. האירוניה בהצעה הזו היא שהרבה מן השיח הגזעני שנשמע כיום הוא מפי אנשים שדווקא רוצים להאמין בשוויון התיאורטי של כל בני-האדם, אך עם הגבלות מעשיות על קבוצות מסויימות. היפוך מעניין: גזענות כעמדה אידיאולוגית או (פסאודו-)אמפירית איננה תובעת דרך פעולה או יישום מעשי כלשהו, היא אך גורסת שאונטולוגית ומהותנית היררכיית הגזעים היא כזו או אחרת. בישראל 2010 אנו מוצאים אנשים שדוחים את האידיאולוגיה מכל וכל, ועדיין מבקשים את היישום המעשי, ברוח "נפרדים אך שווים". ההיסטוריה מלמדת שהכזב שביסוד "נפרדים אך שווים" נחשף בסופו של דבר: אם הייתה הפרדה, כנראה שלא היה שוויון.

כדאי בהקשר זה להכניס לדיון את "מסך הבערות" של רולס (יש לי ספק לגבי התאמת המילה "בערות" לתרגום המילה ignorance בהקשרה כאן, אך זוהי המקבילה העברית של המושג בויקיפדיה, ולא עלה בידי לחשוב על תרגום ראוי יותר): האם אנשים מוכנים באופן עקרוני שמעשים של קבוצת קיצון מסויימת תשליך על קבוצת-השתייכות רחבה יותר? האם אנשים מוכנים להימדד על-פי השיוך האתני שלהם ולא על-פי תכונותיהם האישיות? הבעייה היא כמובן שאנשים אינם נוטים להיות כנים בשאלה זו. המקרה הקלאסי הוא אותו מאמר של גאולה כהן שקראתי פעם, ואני מזכיר שוב ושוב כי הוא משעשע אותי יותר מדי [בקצרה: גדעון לוי שאל את אהוד ברק מה היה עושה לו היה פלסטיני, ברק השיב מה שהשיב ועורר סערת-רגע בציבוריות הישראלית; כהן פרסמה מאמר ב"מעריב" שבו טענה שלו הייתה פלסטינית הייתה מבינה שארץ-ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי, ולכן הייתה מהגרת מכאן]. כהן אפילו מוכנה לוותר על "מסך הבערות", וטוענת כי אפילו אם הייתה יודעת שגורלה הוא להיות פלסטינית, עדיין הייתה תומכת בעמדות "התחייה".

אבל ההיסטוריה היהודית עשירה מעט יותר מן המאמר של גאולה כהן, ולכן גם נוכח אנשים שיטענו שגם ב"מסך הבערות" הם היו מקבלים את האפלייה הזו, אנו יכולים להוכיח להם שאין זה נכון. היהודים נלחמו באפלייה. נתן שרנסקי מגדיר עצמו פעיל זכויות-אדם, כי פעם באמת חשבו שהוא כזה, נלחם על זכותם של בני-אדם לנוע בחופשיות ולהתגורר במקום שיחפוצו. אך מאז שהגיע לישראל מסתבר שהוא נלחם על זכותו שלו בלבד לנוע בחופשיות, ולא על חופש-התנועה באשר הוא.

תושבי משגב יכולים להבין לליבם של אותם חברי מועדוני גולף ובוגרי אוניברסיטאות פרטיות שלא רצו לכלול יהודים. "זו לא גזענות", חלילה, אבל יש קונטקסט חברתי מסויים, אנשים שמתאימים למירקם-חיים ואנשים שאינם מתאימים. ואני אומר לכם שהיהודים לא התאימו למירקם-החיים של האוניברסיטאות הנוצריות, ולא התאימו למירקם-החיים של מועדוני החברים שבחדרים אפופי-סיגרים ומקטרות סיפרו בדיחות אנטישמיות! הם ממש לא התאימו, ובכל זאת התעקשו.

היחיד שקונסיסטנטי והיה עובר את מבחן מסך הבערות בהקשר זה הוא הרב כהנא, שהעיר פעם שהוא תמיד תומך באותם מועדונים שאינם מקבלים יהודים. ולכן ראוי שכל תושב יישוב קהילתי שנוסע לחו"ל ונכנס ללובי של מלון יוקרה או למסעדת-יוקרה בלונדון, פאריז או ניו-יורק, צריך לשאול את עצמו אם לפני מאה שנה היו מתירים לו לישון כאן, ואם לא, ואם הוא חושב שבדיקה גזעית-חברתית הקודמת לבחינת תכונות אישיות (או אפילו למבחן הכיס הפשוט), ראוי שישקול אם הוא יכול לשבת שם בין אנשים שנכפה עליהם לקבל אותו. אני יודע שעבורי, לימודים במוסד שבעברו לא קיבל יהודים, שחורים ונשים (בין היתר), הוא בחירה שיש בה גם משום הבעת עמדה לגבי אפלייה כזו בישראל.

זהו, זה המקום שאנו נמצאים בו לגבי הגזענות. את רצף הציוצים שלי על מכתב הרבניות אולי עוד אהפוך לפוסט סאטירי, אם יהיה לי זמן.

עכשיו לשאלה השנייה שמקופלת בכותרת שהענקתי בסוף לפוסט: איך תופעת "אני לא גזען, אבל…" חדרה גם ביחס לפמיניזם. ברור לי שמדובר בשני תהליכים שונים לגמרי, אבל השימוש הרווח של שני הביטויים הללו מעיד שלפעמים, באוכלוסיות מסויימות, בהקשרים מסויימים, פמיניזם הוא פסול כמו… גזענות? הייתכן? נזכיר שעמדה אחת היא אנטי-שוויון ולכן הפכה למאוסה, והשנייה היא חתירה לשוויון, ולמרות זאת הפכה למאוסה. כשמישהו אומר "אני לא גזען, אבל…" אתם יכולים להיות בטוחים שעד סוף המשפט כבר ייאמר משהו מכליל או גזעני. כשמישהי אומרת "אני לא פמיניסטית, אבל…" הסיפא בדר"כ יכולה להתיישב עם פמיניזם, עד שאתה מוצא את עצמך שואל: "אבל למה שלא תהיי פמיניסטית, לעזאזל? מה כל-כך רע בזה?"

אני לא מייחס את התופעה התמוהה הזו ליחסי-ציבור רעים של הפמיניזם, אלא לדומיננטיות פטריארכאלית שהופכת את עצם הקריאה לשוויון למקור-בושה. והדמיון הזה שהתחלתי לחשוב עליו גרם לי להבין עד כמה המאבק לשוויון מגדרי הוא רחוק מסיום, מהישג. אנשים לפחות מתביישים בגזענות, חושבים שאסור להם להיות גזענים גם כשעמוק בפנים הם יודעים שהם כאלה. זה הישג כל-כך מרשים, שאני חושב שצריך להיאבק בו, כדאי שאפשר יהיה לדבר על גזענות. אבל נשים? מי שרוצה זכות על הגוף שלה, או דירוג-שכר שווה, או שיתייחסו אליה לא כגוף בלבד צריכה להתחיל את הטיעון שלה מ"אני לא פמיניסטית…" כאילו שהפמיניסטיות צריכות להתבייש.

אולי, אולי, אולי אני עוד אזכה בחיי לשמוע מישהו אומר, "אני לא שוביניסט, אבל…" עד אז אני אתבייש. בישראלים שיושבים במבואות של מלונות-פאר או באוניברסיטאות יוקרה בתפוצות, אבל מצדיקים את הפרדת הקהילות; בנשים שרוצות פריוולגיות לעצמן אבל לא מוכנות לשלם את המחיר שבתווית האידיאולוגית "פמיניסטית"; ביהודים שמזדעזעים מאנטישמיות אבל שונאים ערבים; באמריקאים שיש להם משנה מאוד סדורה לגבי זכויות פלסטינים או עובדים זרים בישראל, אבל לא מעניינות אותם זכויות של עובדים זרים או תביעות לעצמאות על אדמתם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על הקשת הרחבה של הגזענות, שלא תמיד החוק יכול לספק לה מענה

האנטישמי שאמר לי בדאבלין שהיהודים שולטים בתקשורת, יצא בלא עונש. אם הייתי תוקף אותו פיזית, היה זה בניגוד לאופיי – לא רודף-שלום, חלילה, פחדן וחלוש. אם הייתי מתלונן על ההערות שלו – ומנין לי לדעת בכלל מה החוק באירלנד אומר על אנטישמיות – עד שהמקרה היה מגיע לבית-משפט היה בזה טירחה רבה מדי עבורי, הוא היה אומר שלא הבנתי אותו נכון, אני הייתי מצטייר כפרנואיד שאי-אפשר לספר לו חצי-בדיחה. מיהרתי לסיים את השיחה ולהימנע ממנו בהמשך הכנס. כן, אם היטלר היה מגיע לאירלנד, הוא כנראה לא היה מחסידי אומות עולם. ואני? עם הפחדנות שלי והנאמנות לשלטונות? הרבה יותר טוב ממנו? במבחן התוצאה, במבחן התוצאה.

האנטישמי בניו-יורק שלא משכיר חדר לדייר-משנה יהודי. עכשיו לך תוכיח שהוא אנטישמי. ואולי הוא באמת שינה את דעתו על השכרת החדר? ואולי אין לו שום-דבר נגד יהודים, אבל אותי אישית הוא לא חיבב. לא הרגיש כימיה, והלא צריך לגור ביחד, להסתדר. אם אין כימיה בהתחלה, חבל על המאמץ. להתלונן עליו? עד שיקבלו את התלונה, יחקרו אותו, הוא יגיד שהוא לא זוכר אותי בכלל, יביא חבר יהודי מהעבודה להעיד שהוא לא אנטישמי, אני אטרטר את עצמי, ובסוף אצטייר כעוד יהודי פרנואיד. גם שולטים בהוליווד, וול סטריט וגבעת הקפיטול, ועדיין לא מספיק להם.

ערבים לא שולטים בהוליווד או גבעת הקפיטול, אבל יש להם 21 מדינות. טוב, אלה לא הערבים שכאן. אבל אני צריך להשכיר להם דירה? ואם יש לו קרוב משפחה שב"ח, או יפעילו עליו לחץ מהחמאס, יסחטו אותו, אני צריך את זה על הראש שלי? אני לא גזען, אני סתם פחדן.

יש אנשים שאומרים טענות כאלה. זוכרים את המאמר ההוא שהארץ פירסם, נגד העסקת מטפלות ערביות? כן, כן. מערכת "הארץ", זאת שמזדעזעת מרבנים שקוראים לא להשכיר דירות לערבים, חשבה שצריך להעלות בכובד ראש את סוגיית העסקת המטפלות הערביות, כדי שקוראים יחשבו פעמיים לפני שהם מעסיקים ערבייה. ולמה שנעצור במטפלת, שוקן, למה שלא ניזהר מלהעסיק ערבים בכלל? גם אצלי בבלוג כתבו דברים כאלה, על שכן ערבי. לא גזענים, חלילה, פרגמטים.

החוק מתיר לנו, ובצדק, להתאגד ולסחור על-פי הטעם הפרטי שלנו. מישהו שלא סומכים עליו שיביא את התשלום השני או השלישי לרכב, או שיצליח לעמוד כל חודש בשכר-דירה – מותר לא למכור לו, לא להשכיר. זה שונה מלחשוד בכל הערבים מלכתחילה, אבל ביום-יום, האדם הפרטי לא מקבל טלפון מכל הערבים, בייצוגה של הליגה הערבית, כדי למכור את האוטו. הוא מקבל טלפון אחד, מערבי בודד, שבמקרה או שלא במקרה, הוא מחליט שלא לסמוך עליו. וזה חוקי. מוסרי? כנראה שלא. חוקי, אמרתי? אם זה רק משום שהקונה הפוטנציאלי הוא ערבי, והוא מוכן להצהיר את זה בבית-משפט, זה כבר לא חוקי. אם זו תחושה עמומה שהוא איננו מעוניין לעשות עם האיש הזה עסקים, ועכשיו לך תוכיח שזו גזענות, זה יהיה חוקי.

מה לגבי אותו אדם שאיננו משכיר דירה, אבל לא רוצה שיהיו לו שכנים ערבים? "לא רוצה," ניסוח קצת מפוצץ. הוא מרגיש אי-נוחות קלה כשאין לו שפה משותפת עם השכן. המוסיקה שבוקעת בשבת בצהריים מציקה לו. יכול להיות שהיה מציק לו גם רוק כבד, לואי ארמסטרונג או מזורסקי, אם הוא היה שומע את זה בדציבלים האלה, אבל עובדה שזה לא עמד במבחן. עכשיו לשכן יש מסיבה, חאפלה הם קוראים לזה, לא, והמוסיקה מפריעה לו בשנ"צ של שבת. אבל עוד קודם. נשים את האיש הזה בקיבוץ או ביישוב קהילתי. בלי שום תקנון דרקוני, אבל עם ועדת קבלה שעורכת מבחנים פסיכוטכניים, סידרת ראיונות מפרכת וגובה דמי הרשמה גבוהים, וכל אלה יחד כבר פוסלים אנשים שונים מלהתקבל ליישוב. לא גזענות, חלילה, הוא הכי בעד ערבים, אבל צריך לעבור את ועדת הקבלה, שהוא איננו חבר בה, וזה כולם. הנה, גם הוא עבר אותה, וזה באמת סיפור מפרך, אבל צריך להקריב בשביל איכות חיים. ועדת הקבלה, אגב, איננה מרחיקה רק ערבים. ספק אם מישהו חשב שערבי ירצה לגור ביישוב יהודי כשהקימו אותה. אבל הקימו אותה. תחשבו לבד את מי רצו להרחיק. רוזנר סיפר פעם על ועדת קבלה שרצתה להרחיק שמאלנים. גם כאלה יש.

מה לגבי אדם ליברל שגר בעיר: מה פתאום שהוא יצטרך ועדת קבלה? מדינה חופשית – כל מי שיכול לשלם, יכול להיות שכן שלו, בלי ועדת קבלה ובלי רבנים. אבל אויה, במחיר הדירה במגדלי אקירוב הוא מקבל רק שכנים מסוג מסויים. אין רעש בשבת, אין מוסיקה שבוקעת בדציבלים גבוהים, וגם אין ערבים. גזענות? מה פתאום.

איפה עובר הקו בין המוסרי ללא-מוסרי, והחוקי ללא-חוקי? ברור שהצבת הדברים כעובדה שמתגאים בה, כפי שנעשה במכתב הרבנים, היא צעד אחד קדימה לעבר שלטון גזעני תיאוקרטי מוצהר. העובדה שלא ננקטו הליכים נגדם מחריפה זאת (ומילים של ראש-ממשלה כנגד פקידי ציבור אינן מעשים. מחדל מלווה במילים, שהן הודאה בהיכרות עם העבירה, הוא גרוע משתיקה). חוקים בכנסת, כמו שינוי תקנונים ביישובים, מאפשרים לאדם הפרטי להציג עצמו כליברל שידיו כבולות. אבל היעדר חוקים כאלה, והענשת הרבנים הן רק נקודת-אפס שממנה צריך להתחיל לעבוד על גילויי הגזענות ומגמות ההסתגרות בחברה הישראלית. הצבתן בתור הבעייה, מאפשרת לאנשים לחשוב שזה לא אצלם, הם הרי לא גרים ביישובים עם ועדות קבלה, והם לא מקשיבים לרבנים. להיפך, הם גינו את זה בחריפות. חמישית מתושבי ישראל הם ערבים. בכל השנים שגרתי בישראל לא היה לי חבר ערבי אחד. הכרתי כמה אנשי שירות שחייכתי אליהם תמיד. אבל לא אוכל לומר שחמישית ממעגל חבריי היה ערבי. יש נטייה אנושית להסתובב עם הדומים לנו ולהתרחק מן השונים מאיתנו. אני לא משוכנע שזו נטייה שראויה לגינוי, ואף פחות בטוח שזו נטייה שניתנת לשינוי (וכמובן שהיא לא אצל כולם, חלילה שאאשים כאן כשרים).

כל זה מוביל לסדרת שאלות נוספת על הראוי להיאסר בחוק. כבר אמרתי לא פעם שבמקום בו ישנה התנגשות בין חוקי הדת לחוקי הדמוקרטיה, אין מקום לפשרה, אלא חוקי הדמוקרטיה צריכים להיות עליונים על חוקי הדת. אחרת, אין זו דמוקרטיה. אם נכון לאסור על רבנים להוציא דברי הסתה וגזענות כחלק מן העיון האקדמי שלהם, יש מקום לשאול על חוקים אחרים. למשל, על היחס של רבנים לנשים. מקובל בחברה הישראלית שרבנים אינם יכולים להתייחס לנשים כאל בני-אדם שווים להם, והעובדה שהחברה הישראלית רוגשת יותר סביב מכתב שנועד להיות פרובוקציה על-פני התנהלות יומיומית ביחס לנשים, היא תעודת-עניות לחברה. אבל אם אנחנו לא עוצרים ביחס של הרבנים לנשים, מה כן נסכים שהם יאמרו? אני מעלה את זה כשאלה אמיתית. חופש הביטוי הוא גם החופש לומר שטויות, אבל לא החופש לפגוע בכבודו של אחר. אם כך הוא, עובדיה יוסף היה צריך להיות בתחנת המשטרה לפחות פעם בחודש. בתבונה פוליטית, מעדיפים להתעלם מעלבונותיו על-פני ליצור שערורייה משפטית מכל שטות שהוא מפריח. הגבול לכאורה ברור: מכתב הרבנים הוא פנייה לאזרחים ישראלים להפלות על בסיס גזעי באופן פעיל. אבל לי לפחות ברורה גם העובדה שמכתב כזה לא היה נכתב, אלמלא הצהרות רבות נוספות התקבלו בשתיקה, וסיפקו את התחושה שמדובר בחברת קורי-עכביש, כפי שמנהיג דתי אחר אמר, ושלכן ניתן לערער על הדמוקרטיה שלה מבלי לשלם מחיר אישי.

אז הקו האדום צריך להיות מוקדם יותר. אני ניסיתי, בכוחי הדל (ולא כהצטנעות) לטעון שהוא נחצה כש"הארץ" דן בהעסקת ערבים כתהייה לגיטימית. נכשלתי. איפשהו בין האיש שסתם לא רוצה למכור רכב לקונה ערבי מזדמן למכתב הרבנים יש קשת רחבה של מקרים, שהחוק איננו בהכרח הדרך הנכונה לטפל בכולם, אך יש לדון בהם ולשקול אותם לגבי עצמנו.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים

אפתח בציטוט של נמרוד:

ההבחנה שיצרתי בין פתרון המדינה האחת והפתרון הדו-מדינתי גסה מדי, באופן טבעי. אבל בקווים כלליים מאד, היא מציעה לאנשי שמאל שני נתיבים ארכיטיפים: פתרון שתי המדינות הוא פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן. בין זכויות היתר הללו: בטחון וחופש יחסיים למיעוטים יהודיים. פתרון המדינה האחת נועד, לעומת זאת, לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים. מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

כדי לעשות צדק עם המתנגדים לי, עליי לחשוב קודם כל על אופן ייצוג פתרון שתי-המדינות בפיסקה הזו, לפני שאסביר מדוע היא מצאה חן בעיניי. חשוב, אם-כן, להדגיש, שמטרת ההנגדה בין שתי השיטות היא המניע לתמיכה מצד התומכים, ולא ההערכות של המתנגדים. לכן, התיאור של "פתרון המדינה האחת" כ"נועד לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון" הוא נכון, גם אם רבים מעריכים שמדינה כזו תביא להגדלת אי-השוויון, לצמצום החופש וכולי. הערכת המתנגדים היא סוגייה נפרדת מהמניע של אלו התומכים בתום-לב.

שתי המילים האחרונות (תום-לב), יוצרות קושי עבורי לצייר את התמיכה בפתרון שתי המדינות: נדמיין מישהו שמדבר על תמיכה בפתרון מדינה אחת, מתוך מחשבה שפתרון כזה יהפוך את היהודים למיעוט במדינה פלסטינית ואולי אף מוסלמית. האם אפשר לומר שהתמיכה שלו היא ב"תום-לב"? ואם הוא איננו מצהיר שזו המטרה, ומדבר על מדינה דמוקרטית, כשהוא חולם על מדינה מוסלמית, האם עדיין נוכל לדבר על תמיכה שהיא ב"תום-לב"? במילים אחרות, אם כדי להחשיב מישהו לתומך כן ונלהב של המד"ל, אני מצפה ממנו לתמוך בשימור הזכויות של היהודים כקהילה מבלי קשר למספרם, האם אין זה ראוי שתומך כן של פש"מ יהיה רק זה שמדבר על מודל כזה מתוך רצון לשלום ודו-קיום?

ולמרות הסייג הזה, נמשיך: יש כמה שיקולים לתמיכה בפתרון שתי המדינות. הם אינם סותרים זה את זה. הסיבה הראשונה (והיא ראשונה כי היא האקוטית ביותר, ונוגעת להווה בכל רגע ורגע) היא ש"הכיבוש הוא רעיון גרוע", כפי שתמצת זאת אריאל שרון, ועל-כן יש לסיימו. סיבה נוספת היא היסטורית, הנובעת מאסכולה לאומית-ליברלית, הרואה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית עקרון חשוב, שתלוי קשר הדוק בזכות ההגדרה של העם היהודי. אסכולה זו אף עשויה להודות שחברון, בית-לכם ושכם הן המורשת ההיסטורית של העם היהודי, אך יש להתפשר עליהן למען מימוש ההגדרה העצמית של כל אחד מן העמים, ושפשרה זו מאפשרת הצדקה היסטורית של הויתור הפלסטיני על מולדתם ביפו, מג'דל ובאר-שבע (וגם אום-אל-פאחם ונצרת). סיבה שלישית היא האיום הדמוגרפי שיוצב בפני ישראל, אם ייכפה עליה להעניק זכויות ואזרחות לתושבי הגדה והרצועה.

בנוסף לשיקולים בסיסיים אלו, ישנם שיקולים להעדיף את פש"מ על-פני המד"ל (בנוסף לטיעון הלאומי-היסטורי שנזכר): בראש ובראשונה מדובר בהנחה שהפערים בין החברות היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית עמוקים בכל-כך הרבה תחומים שנסיון לגשר עליהם – ואף חמור מכך, כפייה לניהול משטרי משותף – נדון לכשלון. שנית, מדינה משותפת פירושה שיתוף במשאבים, שישראלים אינם ששים לחלוק עם פלסטינים. שלישית (ואיני אומר "לבסוף", למקרה ששכחתי טיעונים נוספים), מודל של שיתוף, מעצם טבעו, מחייב הבנייה תהליכית ארוכת-טווח, ואין שום הבטחה שתהליך מעין זה יימשך. מודל חלוקתי בעקרון של שטחים תמורת שלום יכול להיות מיושם, לפחות מבחינת צורנית, במהירות, תוך שינוי מהותי של המציאות בשטח בעקבות החלטה אחת וקצרת-טווח (קוראים ותיקים יזהו כאן את קולו של דודו המשפיע עליי).

מבין שלל השיקולים הללו, הייצוג של נמרוד שואב, כך נראה לי, מהשיקול השלישי לעצם התמיכה בפתרון, ומהשיקול השני לתמיכה בפתרון זה על-פני פתרון דו-לאומי. שתי קושיות נותרות פתוחות בעיניי: האם קיומם של שיקולים נוספים, "נעלים" יותר או "פרגמטיים" יותר מן השיקולים האינטרסנטיים, מקהים את המהות האינטרסנטית? הרי אפשר גם להסתכל על זה מן הכיוון ההפוך: אף אדם לא פועל בניגוד לאינטרס של עצמו, ולכן אין להתפלא על קיומם של אינטרסים כאלה. השאלה היא, לכן, אם ישנן טענות שהן ראויות יותר מהאינטרס הצר בלבד. הקושייה השנייה נוגעת לרטוריקה: האם יש לנו דרך להבחין בין מי שמאמין בשיקולים הנעלים או הפרגמטיים יותר אך משתמש ברטוריקה האינטרסנטית למען קהלו, לבין מי שהמניע העיקרי בעיניו לתמיכה בפש"מ הוא המניע האינטרסנטי?

עשיתי כאן תרגיל שעתיד לבלבל גם אותי: נמרוד העלה בעצם טיעון שאני העליתי כאן לא פעם. הוא מצא חן בעיניי מאוד, וכשהבאתי אותו לידיעת קוראיי, החלטתי לנתח אותו מכל כיוון אפשרי. בעצם, מלכדתי את עצמי לביקורת עצמית, שאינני יודע איך הייתי מתמודד איתה לו הופנתה כלפיי. וכעת היא מופנית: עם כל השאלות הקשות הללו, מדוע אני עדיין תומך במד"ל כפתרון, והאם אני יכול לעמוד מאחורי הביקורת החריפה שהבעתי לא פעם נגד תומכי פש"מ?

ראשית, אציין את הסיבה שהפיסקה הזו העלתה בי כל-כך הרבה הרהורים: אני חושב שהפער הסוציו-אקונומי בין ישראלים לערבים הוא אחת הבעיות הפחות מדוברות, בין היתר משום שרבים ממנהיגי מחנה השלום ותומכי פתרון חלוקתי הם ליברלים בתפיסתם הכלכלית. עם זאת, אני חושב שהפער הוא כל-כך משמעותי, שאין כמעט אפשרות לחזות פתרון שלום יציב, מבלי לכלול בו מהפך משמעותי בכלכלה הפלסטינית. מהפך שכזה יהיה חייב לבוא, לפחות בחלקו, על חשבונה של החברה הישראלית. מכיסה. הדבר הזה נובע משתי סיבות מרכזיות: לישראל חלק משמעותי בנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית; פיתוחה של ישראל נעשה תוך ניצול של כח-אדם פלסטיני זול. לאלו שתוהים מה היה מצב הכלכלה הפלסטינית אלמלא ישראל, אילו הם נשארו תחת כיבוש מצרי וירדני, או אילו הייתה קמה מדינה פלסטינית ב-1947, נבהיר: אילו הכלכלה הפלסטינית הייתה מתפתחת להיות כלכלה נחשלת במדינה עצמאית הנפרדת מישראל, לא היה זה באחריות ישראל לפצות על-כך. היות שכך התפתחו הדברים, מוטלת על ישראל החובה הזו.

היסוד הזה נעדר מכל ההסכמים המוכרים לקראת פתרון שתי מדינות. במקומו אנו מוצאים את היפוכו: בהסכם יוזמת ז'נווה נאמר שישראל לא תהרוס התנחלויות, והפלסטינים ישלמו לישראל כפיצוי על המבנים הללו. ומי יפצה את הפלסטינים על כל שעות העבודה שהם השקיעו בבניית ההתנחלויות הללו ללא שכר הוגן? ומי יפצה את הפלסטינים על עתודות הקרקע שנלקחו מהם, ושישראלים נהנו מבלי לשלם במשך למעלה מארבעה עשורים? ומי יפצה את הפלסטינים על כל המחסומים הכרוכים בשעות-עבודה ושינה אבודות שהוקמו כדי להגן על המבנים הללו? את כל זה אין הסכם ז'נווה מזכיר.

על-כן, למרות שיש בעיות גם במודל שאני תומך בו, למרות שיש שיקולים כבדי-משקל מצד המתנגדים, שעדיין לא מצאתי לכולם תשובה הולמת, אני חושב שעול ההוכחה עדיין נמצא במחנה הפש"מ: כיצד תומכים בפתרון חלוקתי שאיננו מבוסס על פחד, גזענות, זלזול ושינאה? אלו מרכיבים אפשר להכניס לתוך הפתרון, כדי שיעודד דו-קיום, הכרת האחר ושיתוף-פעולה בין הצדדים, גם לאחר מימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית, ומתוך רצון כן להשתלב במרחב? אלו מאמצים ישראל מוכנה לקחת על עצמה כדי לתרום לכלכלה הפלסטינית ולקדם אותה לקראת המהפיכות של הדורות האחרונים מבחינת הגלובליזציה והתקשורת?

כל עוד תגבר הרטוריקה בזכות היפרדות, הימנעות מאפרטהייד או מ"סיוט המדינה הדו-לאומית", יהיה מקום לחשש שהתמצות של נמרוד הוא מדוייק: " פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן". אלה שתומכים בפתרון הזה, הגם שאין צורך להתבייש בפן ריאל-פוליטי הגלום בו, מחוייבים להתייחס לצדדים הללו, שאינם פחות ריאליים או רלוונטיים להסכם שלום. וגם מן העבר השני, כמובן, נותרות שאלות רבות מדי, שמחזקות את הקביעה שבה חתם נמרוד את דבריו: מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

חרדים בחו"ל (3)

בעקבות הפוסט על ההפרדה בין נשים לגברים, נזכרתי שלא כתבתי את הפוסט על חרדים בחו"ל שרציתי לכתוב עם חזרתי בברלין. מי שלא מכיר, מוזמן לקרוא גם את הפוסט הראשון והשני בסדרה.

ומעשה שהיה כך היה: בטיסה מניו-יורק ללונדון (שם החלפתי מטוס לברלין) זיהה אותי חרדי מבוגר כדובר עברית. וברגע שהוא זיהה, הוא אמר לי שיש לו תפילין, ושהוא ישמח לתת לי להניח בסוף הטיסה, לפני שנרד מהמטוס. הגבתי בנימוס: "לא, תודה". בסוף הטיסה הוא אכן ניגש אליי, והציע לי להניח תפילין, סירבתי שוב, ואז הוא תפס בראש, ונישק אותי במצח. ייתכן והוא מאמין בכוחה של ברכתו, או שחשוב לו להדגים אהבת ישראל. אני מתאר לעצמי שאם הייתי מנשק את אשתו על המצח באותו אופן, הוא היה פחות נינוח, ובסטנדרטים הללו אני שופט אותו. אתה לא רוצה שזרים ינשקו את אשתך ברחוב? אל תנשק אותי.

עכשיו הוא שאל אותי מדוע אינני מוכן להניח תפילין, וידעתי שאני רוצה להכאיב לו. בקול שקט ורגוע, בטון עובדתי מאוד, אמרתי לו שאני כופר בקיומו של בורא עולם. אם הייתי צועק עליו, הייתי מאפשר לו להתחפר בעמדתו המיתממת: הוא ניסה להאיר פנים לתינוק שנשבה, אבל שטופי-המוח החילונים לא מוכנים להקשיב. אבל הניסוח הזה, שהבהיר לו באופן חד-משמעי שאני מכיר את השפה שלו, את הטרמינולוגיה שלו, ושאינני מאותם עצלנים שיש להם חיבה למסורת, אך לא נוח להם לשמור שבת, שבר לו את הלב. ראיתי בעיניים שלו, בגמגום שהגיע אחרי זה. לתשובה כזו הוא לא ציפה. מפגש עם אפיקורוס מדעת בדרכו לארץ הקודש לא היה מה שהוא תכנן. כשהתעשת, אמר לי: ובכל זאת, זה שנפגשנו כאן, זה לא מקרה. מישהו הביא אותנו ביחד. ושוב, עניתי: ואני חושב שלא. מקרה גמור. אין השגחה פרטית שזימנה אותנו לכאן. בשלב הזה הוא לחץ לי את היד, ואמר לי "תהיה בריא".

אני מספר את זה בעיקר בבחינת "דע מה להשיב". להערכתי, למחזירים בתשובה אין לב מספיק חזק כדי לעמוד בפני קהל חילונים שיעמוד מולם ויאמר להם "אני כופר בבורא עולם". לא רוצים לשמוע את תפיסתי האמונית? אל תפנו אליי ברחוב עם התפיסה שלכם. הצעתם לי להניח תפילין? תהיו מוכנים לשמוע גם את דעתי.

אבל יש עוד סיבה שאני מספר את הסיפור הזה: חודש וחצי לאחר מכן, במטוס מלונדון לניו-יורק, ישבתי קרוב למעבר. מן העבר השני ישב חרדי מבוגר, ולידו אישה אמריקאית. היא לא הייתה לבושה בחושפנות מוגזמת, אך גם לא בצניעות מכוונת. החרדי כנראה שכח את אזהרתו הידועה של יוסי בן יוחנן, כיוון שהוא שוחח שיחה מנומסת עם שכנתו לספסל. לא שיחה ערה מדי, לא אוציא את דיבתו רעה ואטען שהוא היה נלהב מדי, אבל הוא בהחלט יכול היה להחליף איתה כמה משפטים, לשאול אותה לאן היא נוסעת, לספר לאן הוא נוסע וכיוצא בהם. ואני ידעתי: אם זו הייתה טיסה אל-על, ולא בריטיש, לא כל שכן אם הוא היה חבר בקבוצת חרדים במטוס אל-על, הוא כבר היה מבקש שיחליפו לו מקום, ואם לא היו מחליפים הייתה קמה זעקה, על ההתנכלות של דיילות אל-על לחרדים, וחוסר-רגישות כלפי אנשים שדתם אוסרת עליהם לשבת ליד נשים וכו' וכו'. אבל האופציה להתנהג כמו בני-אדם מתורבתים, אופציה שהחרדי שפגש אותי באותה טיסה בכיוון ההפוך לא בחר, קיימת. והיא קיימת בעיקר ככל שאופציות אחרות נחלשות.

וכדי שלא יבואו אליי בתלונות כאילו אני משמיץ רק חרדים, אני אספר שבברלין עצמה ראיתי איש עם כיפה סרוגה, שפם ומשקפיים, במתכונת אורי אורבך, יושב בבית-קפה בסגנון וינאי, על גדת נהר שפרה. בית-קפה נעים מאוד, שישבתי בו כמה פעמים, ועיינתי בתפריט שלו. לא מקום כשר. ואני יודע שהבחור א-לה אורבך הזה מצקצק בלשונו כל פעם שפותחים מסעדה לא כשרה נוספת בירושלים, ובודק בציציותיהן של תעודות הכשרות של מסעדות בארץ: יש תעודה? עד מתי? יש גם תעודה לפסח? אבל כתוב כאן רק לאוכלי קטניות…? אבל בחו"ל, הרבנות והרב ביישוב שלו, והמשפחה והחברים וכולם יכולים לקפוץ לו: הוא לא יטריח את עצמו עוד תחנה אחת לקפה הכשר המעפן ליד תחנת אורניינבורגשטראסה, כשיש לו קפה מעולה על גדת השפרה.

וכמובן, אין לי שום דרך לדעת אם אותו אדם ספציפי מקפיד על תעודות הכשרות בארץ. אך הנאבקים על כך בארץ, נאבקים בשמו של הציבור, בשמם של אנשים שמחוייבים על-פי מצוות אלוהיות שאין לשנות אותן ואין לסטות מהן. וכל דוגמה שמוכיחה שאנשים פרטיים עושים דין לעצמם באשר לחוקים אלה, מצדיקה את הדרישה מצד הציבור החילוני, שזכאי לכל הפחות לאותו דין. כי מה בסך-הכל רציתי מהחרדי שטס איתי בטיסת הלוך? שיתייחס אליי באותו נימוס ובאותה אדיבות שומרת מרחק השמורים עמו לכל גוי שטס עמו. וזה מה שאנחנו מבקשים מכל החרדים, גם בטיסות אל-על וגם בחוצות ירושלים: תתייחסו אלינו כמו לגויים, שיכולים לאכול מה שהם רוצים, ולנסוע מתי שהם רוצים, ולצעוד במצעדי גאווה כשהם רוצים, ולטוס להנאתם מבלי לחשוש שיחזרו אחריהם עם רצועות-עור. זה הכל – תדמיינו שאנחנו גויים.

מנהלות

לבקשת הקהל:

א. הנה ריכוז של כל מה שכתבתי, נכון להיום, על ההפגנות בשייח' ג'ראח:

– על שניות ההפגנה בשייח ג'ראח ובכלל

– הגבלות על הלבוש במרחב הציבורי

– הם לא פינלנדים (וגם הפינלנדים לא)

– פמיניזציה בשייח' ג'ראח

– המרחק שבין הספרייה לבית-הכנסת

ב. הנה קישור לפלייר על הספר שזכיתי להיות בין עורכיו, ושיצא לאחרונה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

קשה להשגה

"לשחק אותה קשה להשגה" זו עיצה ידועה בהתחלות של קשר. יש והיא מועילה, ויש שהמשחק מוצלח מדי, עד שהצד השני נואש. זה נכון, אגב, לא רק ביחסים רומנטיים.

עלה בדעתי שהעיצה הזו מתבססת על שתי הנחות: הראשונה היא הקשר או היחס הישיר שאנחנו נוטים לחוות בין הטוב לבין הנדיר. אם נרצה או לא נרצה, אנחנו מעתיקים את היחס הזה לבני-אדם, מניחים שהטוב הוא הנדיר. כך שאם מישהו הוא קשה להשגה, הוא כנראה טוב מאוד, איכותי, כמו תבלין שרק דוכן אחד בשוק מוכר.

לכאורה, ההנחה הראשונה היא חיובית: אדם ישחק עצמו כ"קשה להשגה," ובזה הצד השני יראה אותו כמו תבלין נדיר, וירצה אותו יותר. אך הצד השני הוא שאנחנו מצפים מהטוב להיות קשה להשגה. אדם שהוא "נגיש", הוא כנראה פחות טוב. וכך הבנתי שההנחה השנייה שבתשתית העיצה הישנה הזו היא שלא מגיע לך. הטוב יהיה קשה להשגה, כי בעצם לא יכול להיות שמישהו שהוא כה מוצלח, או מישהי שהיא בדיוק כמו שאני רוצה, תהיה מעוניינת גם. הווי אומר, הוא קשה להשגה, כי אני לא ראויה; או: היא קשה להשגה, כי אין סיבה שמישהי כמוה תהיה מעוניינת במישהו כמוני.

לשנה חדשה, שתביא עימה מפגשים חדשים או מחודשים, אני מאחל לעצמי לזכור שאין אנשים מושלמים, כלומר כאלה שאין להם מה ללמוד ממני, או שלי אין מה ללמוד מהם; להאמין שאני ראוי, ולהשתדל שלא להיות קשה להשגה בעצמי.

ועכשיו צריך ללכת לגלגל עלי-גפן. שנה טובה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

אדם לעמל יולד

המגזין "טיים" ערך פרוייקט עתידני על דמותה המשתנה של העבודה בארצות הברית. הפרוייקט סקר עשרה תחומים שבהם צפוי להיעשות שינוי בשוק העבודה: עלייה ביזמות היי-טק, יותר אנשים שיעבדו מהבית (או מרחוק, על כל פנים), ויותר אנשים שיעבדו בפרילאנס הם אולי הדברים הצפויים יותר מפרוייקט שכזה, אך הצד השני שלו, כמובן, הוא צמצום בהטבות (בראש ובראשונה הבטחון הבריאותי והפנסיוני שהעבודה המסורתית סיפקה). הקשר בין העבודה לרשת הבטחון עם בגידת הגוף איננו רק פרי מאבקי פועלים במאה ה-20, וניתן לראות את שורשיו בהקשר כולל יותר של הערבות ההדדית של הקהילה השבטית הקרובה. אני התקשיתי עם היחס של הכתבה ב"טיים" – אולי בהתאמה לתפיסה האמריקאית – אל מרכיבי שכר אלו כאל perks, הטבות היוקרה שמעבר לחובה הבסיסית של המעביד.

חלק מהשינויים העתידיים לא היו "צפויים", אלא בגדר משאלת-לב פחות מציאותית. כך, למשל, הכתבה שהבטיחה להסביר כיצד יותר ויותר נשים תעבורנה לניהול, בעצם הסבירה מדוע ראוי שזה יקרה, אך לא סיפקה שום אינדיקציה שאמנם צפוי שינוי בתחום זה.

המרכיב שנעדר מהחזון הירוק-מדי, פמיניסטי-מדי, אפילו הייתי אומר כיפי-מדי, הוא עבודת הכפיים. בכתבה בפרוייקט שכותרתה Yes, We'll Still Make Stuff, המיקוד הוא על תעשייה, ובעיקר מכונאות ורכב. אך מה לגבי בנאים, חקלאים, עובדי הזבל, שאלתי את עצמי – כל אלה שמספקים את צורכי החיים הבסיסיים ביותר?

ארצות-הברית, כמו ישראל וכמו מדינות מערביות אחרות, מעלה את אחוז כוח העבודה הזר שכלל האוכלוסייה נסמך עליה לצרכים אלה. אנשים שקופים אלה, ששקופים גם עבור פרוייקט עיתונאי נרחב על שוק העבודה, הם כורח לחברה, שיותר ויותר מאנשיה אינם מעוניינים לעצמם או לילדיהם בעתיד כזה.

ישראל, שראשיתה החלוצית וההרואית נטועה בקרב אנשים שהחליטו לעשות את ההפך הגמור, היא מקרה מעניין במיוחד בהקשר זה. כך כתב מוקי צור על המעבר מדור החלוצים לדור המדינה:

——

אחרי מלחמת-העצמאות בתש"ח חל שינוי גדול בדור העולים ארצה. התברר כי הוא עומד לקבל על עצמו שלטון על ארץ. הוא נפרד מאורח-החיים המהפכני. הוויות בראשית, שהיו קשורות באורח-חיים נזירי (מרצון או מאונס), הובילו אותו עד לנצחון הפוליטי. הוא מצא את עצמו מייצג חברה המתפתחת במהירות, העוברת למצב של שפע יחסי. הוא הפך להיות שליט על אמצעים כלכליים רבי-עוצמה.

הורים עמדו נבוכים בפני בניהם. עליהם היה להסביר מה קרה. הם היו צריכים להחליט אם לקרוא לבניהם ללכת בדרך שהם עברו בתקופת נעוריהם או להציע להם נסיגה ונתח מנתחי ההווה המתעשר. הם שאלו עצמם האם הנאמנות לעקרונות העבר לא תהפוך את בניהם לזרים במציאות העתיד.

היו הורים שנאחזו באורח-החיים של תקופת נעוריהם וסירבו לקבל על עצמם את אותות הזמן החדש: בלבושם, באורח-חייהם, בערכים שהם גילמו – הם תבעו להישאר בעולם שהיה. אחרים ניסו להוריש לבניהם תחושה לפיה ניתן ורצוי להסתגל לזמן החדש. בדאגתם לבניהם הם חינכו אותם להיות משוחררים מכל המעצורים הרוחניים והמוסריים שהפכום לאנשים מתלבטים. הם הורישו לבניהם את כל המאוויים שהודחקו אצלם משך שנים: את הרעב להרמת רמת-החיים, את התביעה להתקדמות בקריירה. לעיתים הם חינכו זעיר-בורגנים למופת (המשוחררים אפילו מן הפיתוי להשתנות). אולם ההצלחה הייתה מרירה מאוד, שכן אחרי הכל היו ההורים קשורים לערכים שהנחו אותם בתקופת נעוריהם. הם הרגישו עצמם זרים בעולם החדש שהלך וקם לנגד עיניהם כתוצאה מפעולתם.

– מוקי צור. ללא כתונת פסים. תל אביב: עם עובד, 1976, עמ' 130 – 131.

——

עבודה, ולא רק עבודת-כפיים, היא מאבק מתמשך בין האדם לבין עצמו ובין האדם לסביבתו. עצם הגדרת משימה כלשהי כ"עבודה" הופכת אותה לפחות רצויה. אפילו בזמן כתיבת שורות אלה, אני יודע שאני אמור לכתוב משהו על לשון מגילות קומראן. אך אילו חיכתה לי משימה להגשה על אופייה המשתנה של העבודה בארצות הברית, אולי הייתם קוראים עכשיו פוסט על לשון מגילות קומראן.

המיתוסים הקדומים ביותר מתארים את העבודה כסוג של עונש, משהו בלתי-צודק שנכפה על האדם. כך בסיפור הגירוש מגן-עדן (בראשית ג), או בסיפור הבריאה הבבלי, אנומה אליש, בו מתואר שבני-האדם נבראו כדי לחסוך עבודה לאלים:

——

כִּשְׁמֹעַ מַרְדֻךְּ אֶת דְּבַר הַאֵלים,

נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לִבְרוֹא נִפְלָאוֹת;

הִגִּיד אִמְרֵי פִּיהוּ לְאֶאַה,

הוֹדִיעַ הָעֵצָה אֲשֶׁר הָגָה בְּלִבּוֹ:

"דָּם אֶבְלֹל, עֲצָמוֹת אָצוּר,

אֶעֱשֶׂה יְצוּר, 'אָדָם' יְהִי שְׁמוֹ,

אֶבְרָא יְצוּר אָדָם,

לוּ יוּשַׁת עָלָיו עֲמַל הָאֵלִים, וְהֵמָּה לוּ יָנוּחוּ;

– אנומה אליש, לוח שישי, שורות 1 – 8. מתוך: ש. שפרה ויעקב קליין (תרגום ועריכה). בימים הרחוקים ההם. אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. תל אביב: עם עובד (בשיתוף המפעל לתרגום ספרי מופת), 1996, עמ' 39.

——

זהו בדיוק פירושו של "אדם לעמל יולד" (איוב ה). גם בתוך שוק העבודה המשתנה של ארצות הברית, אינני חושב שאנשים היו חופשיים לחלוטין לבחור את מה שיביא להם אושר, ולהציב אותו לפני העבודה שלהם, כפי שטוענת אחת הכתבות (כשדור איקס ישלוט בעניינים). גם מאה-ארבעים שנה אחרי הקפיטל של מרקס, האתגר החברתי הטמון בעבודה עודנו ניצב בפני האנושות: למצוא את האיזון הנכון בין העבודה הדרושה למילוי הצרכים, המימוש העצמי, המנוחה והפנאי.

 

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—