מחשבות בעקבות נאום אובמה בסטנפורד

קורי דוקטורוב כתב תגובה מעניינת לנאומו של הנשיא לשעבר אובמה באוניברסיטת סטנפורד. הוא מסכים עם אובמה שישנה סכנה גוברת של חשיבה קונספירטיבית ושבמרכז הבעייה עומדות חברות ההייטק הגדולות, אבל חולק על מסקנתו של אובמה לגבי האופן שבו החברות הללו אשמות. יתר על כן, דוקטורוב טוען שאובמה משרת מבלי-דעת את האינטרסים השיווקיים של החברות הללו, בכך שהוא מאדיר את היכולת שלהן לשלוט באנשים מעבר לכח הממשי שלהן. בעיניו, אובמה מפיץ פה דיעה מקובלת אך שגויה בדבר היכולת של אלגוריתמים ללמוד דפוסי התנהגות של אנשים ואז להשתמש בדפוסים האלה לצורך שטיפת מוח.

אפתח בכמה השגות נקודתיות לפני שאעבור לתובנה המרכזית שהייתה לי בעקבות הקריאה.

שטיפת מוח: מעמיתי בן זלר למדתי שלא זו בלבד שהמונח "כתות" הוא מסגור שגוי לדיון בתופעה של תנועות דתיות צעירות, אלא שהתיאור הססגוני של שטיפת מוח נעדר אחיזה במציאות. הרעיון של שטיפת מוח מאפשר להתעלם מהסוכנות של אלה שבוחרים להצטרף לתנועה כזו או להישאר בה (ואני משתמש במונח סוכנות כדי להמנע מהטלת אחריות מוסרית או משפטית גורפת על אנשים כאלה – יש פעמים שיש סוכנות בלי אחריות).

זה נכון גם לגבי "שטיפת המוח" כביכול של אנשים ברשתות החברתיות. כלומר, דוקטורוב צודק שאין לרשתות החברתיות יכולת לשלוט בתודעה של משתמשיה, אבל זוהי אך דוגמה לכך ששטיפת מוח אינה דבר קיים, לא חריגה שנכונה לרשתות עצמן.

קונספירציות: דוקטורוב טוען שבבסיסה חשיבה קונספירטיבית היא דחייה של מערכות ממסדיות כדי לקבוע אמת. זהו אתגר מעניין לטענה שהעליתי בעבר שתיאוריית הקונספירציה פועלת לא-פעם לחזק אמון במערכת ממסדית שכשלה. כלומר, החשש מפני פגיעותה של המערכת מניע פיתוח תיאוריות כאילו המבוכה או המבולקה הייתה מהונדסת ורצויה לשלטון. הניסוח של דוקטורוב גורם לי לחשוב על הדיאלקטיקה המורכבת של דחיית האמת מפי השלטון תוך האדרת כוחו. אבל האדרת כוחו של השלטון משמשת לא רק כחסם מרגיע מפני הכרה ביכולות המוגבלות של השלטון, אלא גם כהסחת-דעת מפני בעיות ממשיות ואשמים אמיתיים שניתן להצביע עליהם. כפי שדוקטורוב אומר, החשדנות כלפי חברות התרופות, יש לה על מה לסמוך. אבל במקום להמציא בדותות על שבב של מיקרוסופט שמוחדר לגוף על-ידי החיסון, אפשר לדרוש נקיטת צעדים כנגד מגיפת האופיודים, או לדרוש הלאמה של החיסון, כך ששאלת הרווחים לא תשפיע על חלוקתו. אפשר להרחיב את הביקורת כדי להטיל ספק בהגיון של תעשיית תרופות מבוססת רווח. זוהי כמובן רק דוגמה לקונספירציה אחת מני רבות, אבל הקושי של אלה הששים לקבל קונספירציה להבחין בגורמים אנושיים ממשיים שקשורים לביקורת של עצמם חוזר לא-פעם. הקונספירציה על רצח רבין, למשל, שימשה הסחת-דעת עבור אנשי ימין מפני שאלות קשות על כשלים בדרכם.

הסכנה שבקונספירציות: דוקטורוב משתמש בשיח מקובל על חשדנות כביכול חדשה נגד המדע שמהווה סיכון ממשי לחברה. אלא שסקפטיות כלפי המדע מופיעה לכל אורך ההיסטוריה, והחידוש ביחס לחיסונים הוא סירוב להיענות לתכתיב ממשלתי בשם חופש הפרט. הקונספירציה מהווה כאן כלי-עזר להצדקת ההתנגדות לתכתיב הממשלתי. יש צורך, אם כן, להבחין בין כמה היבטים שונים של ההתנגדות הזאת:

עצם העובדה שרוב אוכלוסיית האנושות מאמינה במשהו מופרך איננו חדש. אמונות דתיות הן נרחבות הרבה יותר מתיאוריות קיו-אנון, ותפיסות קוסמולוגיות שגויות (כגון אלה שדוחים את העובדה שהארץ היא כדור) היו קיימות לאורך כל ההיסטוריה. הדיעות השגויות הללו ותפוצתן אינן מהוות איום לכשעצמן.

באותו אופן, אני גם סקפטי לגבי החידוש הקיים לכאורה בתקופתנו כעידן של "פוסט-אמת". הנכונות של אנשים להאמין בטענות מופרכות כדי להצדיק את המחנה הפוליטי שלהם אפיינה כל משטר אידיאולוגי באשר הוא. יש הבדלים באופני הפצת המסר, אבל הסירוב של תומכי נתניהו לעסוק בעובדות ממוסמכות בנוגע להתנהגותו וזריית חול בעיניים על ישראל השנייה כאילו נתניהו איננו אליטה אשכנזית בעצמו, איננו נשמע לי כשונה באופן מהותי מהאדרת סטלין בקיבוצים בשנות החמישים, למשל. בחירה סלקטיבית של עובדות, נהייה אחרי מנהיג כסמל במנותק מהוויתו הממשית, ביזוי המתנגדים לו ועוד הם חלק מההיסטוריה האנושית הרבה לפני טראמפ ודומיו.

החידוש שנראה בתקופתנו הוא היעדרה של יראת-כבוד כלפי הסמכות. בחלקה, זוהי התפתחות מבורכת שמעידה על הבטחון שאזרחים בדמוקרטיות מרגישים לחלוק על השלטונות מבלי שיאונה להם רע. אבל האדרת העצמי וחירויותיו על-פני משימה העומדת בפני החברה כולה היא בעייה ממשית. ההתנגדות לשלטון מבטאת חוסר-אמון בכך שהמשטר אכן דואג לרווחת אזרחיו, וכמו-כן מבטאת התפוררות של סולידריות חברתית, ובמקומה אנוכיות וחוסר-חמלה לאחר.

הפתרון, אם כן, איננו בחינוך טוב יותר למדע או בהשתקת קולות סקפטיים. ריבוי הקונספירציות דורש שינוי רדיקלי, שקשה להאמין שנראה בעתיד הקרוב, כדי שהממשלה תשרת את האזרח באופן ראוי, ותפעל להעמקת הסולידריות החברתית שבהכרח תבוא על חשבון נוחיותם של יחידים. בתרבות האמריקאית חשיבותו של היחיד מעל החברה היא חלק מהאתוס של הקמתה, וכתבתי בעבר על תורו ואמרסון, והפוטנציאל לאנרכיזם הטמון בגישה הזו. בישראל, בעיקר בעידן נתניהו (שטרם הסתיים), המגמה הזו התחזקה מאוד, כביכול כניגוד אידיאולוגי לסוציאליזם המפא"יניקי. בנט, עם עברו ההייטקיסטי ומורשתו האמריקאית מסמל את התחזקותה של המגמה הזו, למרות שהיא עומדת בניגוד ללאומנות, הקולקטיביסטית מטבעה, שהיא הכרח למי שאיננו חפץ בסיום הסכסוך.

*****

אלא שגם אובמה איננו מועמד מוצלח לבשר שינוי בנושא זה. הנאום שלו נישא בפני מצליחני סטנפורד, מלב-לבה של אליטה אקדמית הממוקמת סמוך לעמק הסיליקון, ולא בכדי. אנשי הקומפלקס האקדמי-תעשייתי של ההייטק האמריקאי אולי מוטרדים מהיכולת של האוכלוסיה המודרת מהרווחה שלהם לאיים על אורחות-חייהם, אך לא עד כדי נכונות לחלוק את הרווחה הזו, או להתייחס בצורה מכובדת יותר לצרכנים שלהם.

אולי היסוד הבלתי-צפוי ביותר של נאום אובמה הוא ההלימה בין תוכן הנאום, המבקר את התנהלות הרשתות החברתיות המבוססות על תוכן המשתמשים (פייסבוק וטוויטר בעיקר, בתור מוקדי ההפצה של אותן קונספירציות), לבין הקשר שלו לנטפליקס. כשנטפליקס הפיקה את "מסכי עשן" (The Social Dilemma) השתוממתי בהתחלה, כי בחוויה הפרטית שלי נטפליקס, פייסבוק, וטוויטר הן כולן באותו צד של מבזבזי זמן שמרוויחים ממשתמשים שבוהים כל היום מול המסך. אך אז בת-זוגי האירה את עיניי שלנטפליקס מוטב שאנשים יצמצמו את האינטרקציות החברתיות הבלתי-פוסקות שלהם בפלטפורמה של יצרני-תוכן, על-מנת להיות צרכני-תוכן פסיביים של נטפליקס. כמובן שנטפליקס איננה עויינת את הרשתות החברתיות לחלוטין: שיח ער בפייסבוק או טוויטר (להלן: פייסטר) על להיט חדש בנטפליקס פועל לטובתה. ועדיין, מדובר במתחרות על תשומת-לבו של צרכן המסכים.

אינני מהקונספירטורים האלה שדוקטורוב מגנה. אינני צריך לדמיין שאובמה נפגש עם מנכ"ל נטפליקס בחדר צדדי אפוף עשן ובעודם צוחקים צחוק מרושע הם מחליטים שאובמה יגיד דברים נגד הרשתות החברתיות. האינטרסים משולבים גם מבלי שייאמרו במפורש: נשיא לשעבר, כביכול כדי למנף את הנשיאות שלו להמשך פעילות פוליטית/חינוכית, כורת ברית עם יצרנית תוכן ומדבר נגד הסכנה שבחברות שמזמינות משתמשים ליצור תוכן. דברים דומים על הסכנות שבתכנים שנטפליקס בוחרת להפיק והמסרים העולים מהן ודאי לא נשמע ממנו.

המשותף בין הנאום של אובמה בסטנפורד לפעילותו בנטפליקס מהווה עבורי תובנה עגומה לגבי הקושי לברוח מתרבות פוליטית שנשענת על ייצוגים של תרבות הבידור. טראמפ היווה דוגמה קיצונית לכך, וזלנסקי דוגמה אחרת, כמו גם יאיר לפיד. למרות שאני יודע על הקשר של אובמה לנטפליקס כבר כמה שנים, המידע לא שקע אצלי לגבי האופן שבו גם הוא, שהתחיל את דרכו כפעיל חברתי אותנטי, לא יכול להימלט מזה. זהו עוד סימן לאופי הפוסט-דמוקרטי של הפוליטיקה החדשה.

וכמו במקרים רבים אחרים, גם כאן אמרתו של מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר", מוכחת כנכונה. כמו כולנו, אובמה לא יכול להיות אלא בן-דורו. מן ההכרח שהפוליטיקה של הדורות הקרובים תהיה אינסטגרמית, נטפליקסית, ועוד כהנה וכהנה. חגיגת העצמי בהיכל מראות של לייקים מחריפה את המתח הפנימי של הפוליטיקה בין הערכי והאינטרסנטי (שתמיד היה) לכדי שירות עצמי בלבד, ורק המרוויחים הבלתי-נראים מפוליטיקה מסורסת כזו אינם נפגעים.

חשבתי על מקלוהן גם בנסיון להבין טוב יותר את ההבדל בין נטפליקס לפייסטר, בין יצרני תוכן לפלטפורמות תוכן. החלוקה הקלאסית שלו בין תקשורת חמה וקרה נראית רלוונטית כאן: נטפליקס דורשת יותר תשומת לב מהצופה לעומת פייסטר, ופייסטר דורשת יותר עבודה מהמשתמש לעומת נטפליקס. בהקבלה למושגים שמקלוהן הכיר, נטפליקס היא יותר כמו טלוויזיה (מן הסתם), ופייסטר היא יותר כמו ספר. אבל ברור ששלושתן חמות הרבה יותר מהטלוויזיה, כפי שהייתה בשנות החמישים; פייסטר אולי דורשים פחות זמינות מנטפליקס, אבל בפועל העיסוק בהם נמשך לאורך היום הרבה יותר, בין היתר משום הגיוון הרב שהם יכולים להציע (בשונה מספר): תקשורת משפחתית/חברית; תקשורת עסקית; קשר עם דמויות נערצות; מעקב אחרי דמויות בדיוניות (או כאלה שנחוות כבדיוניות), ועוד ועוד. עושר סוגי התקשורת והתכנים, כולל היכולת לייצר תכנים חדשים בו במקום, הופכים את החוויה למרתקת ומחייבת הרבה יותר ולכן התחרות בינם לבין נטפליקס היא הרבה יותר קשה מאשר התחרות בין הספר והטלוויזיה. ההבחנה בין פלטפורמה שמייצרת תוכן לפלטפורמה שמזמינה ליצור תוכן לא מסתדרת לגמרי לפי החלוקה הקלאסית של תקשורת חמה וקרה, עד כמה שאני יכול לראות. ההתפתחויות הטכנולוגיות משנות לא רק את הרגלי הצריכה, אלא גם את התיאוריה שליוותה את התקשורת. עם זאת, אין לי ספק שכמה מעקרונות היסוד שמקלוהן ניסח ימשיכו להוות את המסד לתיאוריה הזו.

פוסטים קשורים:

מותו של הנמען

האומה הדיגיטלית

על הפוליטיקה של הביזוי (פוסטמן)

צמיתות מסוג משוכלל

לדמותה של הפוסט-דמוקרטיה

מגיפת הקורונה כמאיצת תהליכים שקדמו לה

שימושן של קונספירציות, ודאי כבר אמרתי זאת מתישהו, הוא לנסוך בטחון. הן מאשררות סדר קיים נוכח מציאות כאוטית. בזה הן דומות לאחד התפקידים שגירץ מועיד לדת: הדרת עובדות התוהו מפני תודעתנו. האפשרות שסתם אזרח יכול לירות בראש-הממשלה ולטרוף את הסדר הפוליטי מבהילה מדי, ולכן נמצא מי שמשוכנע שהכל היה מעשה מתוזמר ומדוקדק לפרטיו. הופעתו של נגיף שעד כה לא היה מוכר מאיימת עוד יותר, ולכן יש מי שמחליטים שזהו נשק ביולוגי מתוכנן שהשתבש או מזימה קומוניסטית להשבית את התעשיות הקפיטליסטיות. בזה הם אומרים לעצמם, מבלי צורך לפרש זאת באופן ברור, שלעולם לא יהיה נגיף שיפגע באנושות מאליו. אם יש איום כזה, ודאי מעשה-אדם הוא. במילים אחרות, הקונספירציה מטבעה, מייחסת לאדם, ובייחוד לשיכבה מסויימת בחברה, את אותן תכונות שבימים עברו ייחסו לאלים. היא תוצאה של תהליכי חילון, ואין זה פלא שפעמים רבות היא מרקסיסטית בהלכי מחשבתה ובחשדנותה, אף כאשר היא אנטי-קומוניסטית במוצהר.

אבל הזהירות מפני הקונספירציה והיבטיה שנועדו ליצור אשליית-בטחון בעולם, אינה צריכה לדחות כל טענה של חוברי-חבר וידעוני-הקשר למיניהם. בשום-שכל, ללא היסטריה ופראנויה, אפשר לברור במידה שקולה את המסתבר והידוע ולהפרידו מן הבדיוני והקולנועי:

שהעולם והטבע בשליטה מלאה של האנושות? יש לדחות.

שיש הלימה בין המקומות בהן הקורונה התפרצה ביתר שאת לבין אינטרסים פוליטיים מסויימים? יש לדחות.

שהמגיפה מתקדמת בקצב מדוד ומווסת היטב בידי בעלי אינטרסים מסויימים? יש לדחות.

מה בכל זאת סביר?

שפוליטיקאים יעשו כל שביכולתם כדי שמשבר לא יפגע במעמדם, כולל דברים שיש בהם כדי לסכן את הציבור, וכולל מסירת מידע שגוי.

שפוליטיקאים ישתמשו במשבר כדי להועיל למצבם האישי, וגם כדי לקדם מטרות ויעדים לאומיים שהם ביקשו לקדם בכל מקרה.

שאנשי עסקים ישתמשו במשבר כדי לשפר את מצבם האישי ולהגדיל את כוחם, ושחברות ותאגידים ינהגו באותה צורה דרך הקברניטים המובילים אותם.

לא רק שטענות אלה סבירות ביותר, אלא שיש תמימות רבה בחשש מפניהן או בדחייתן כבלתי-ראויות. אנשי עסקים מנסים להתעשר, פוליטיקאים מבססים את מעמדם ומגדילים את כוחם. הם עושים זאת בימים רגילים, הם עושים זאת אם קורה דבר חיובי באופן מפתיע, ובוודאי שהם עושים זאת בעת משבר. זאת מהות הפעילות שלהם. אין צורך להידרש לחשיבה קונספירטיבית או אפילו ציניקנית יתר על המידה כדי להבין שזהו טבעו של עולם, ובהכרה בכך אין משום האשמה חמורה.

גם בלי הקורונה אפשר היה להבחין בתהליכים של כרסום מעמד הביניים, שינוי דפוסי העבודה, צמצום משרות והסתמכות הולכת וגדלה על טכנולוגיה, ושינוי יסודי בכללי המשחק הפוליטיים, עם כניסה מוחצנת יותר של ההון אל השלטון. זהו המשולש הנאו-קפיטליסטי, פוסט-הומניסטי, ופוסט-דמוקרטי שכבר תיארתי יותר מפעם אחת ככיוון מובהק שהאנושות צועדת לעברו. מאוד ייתכן שבעתיד היסטוריונים ישגו לנתח את מגיפת הקורונה כגורם ומחולל של שינויים חברתיים שונים, אך נכון יותר לראות אותה כמאיץ של מסלול שהאנושות כבר עלתה עליו. למעשה, אלמלא כבר החלו השינויים האלה, ספק אם התגובה לקורונה הייתה דומה לאירועים שאנו עדים להם.

ללא האפשרויות שנתגלמו באינטרנט, אי-אפשר היה לדמיין אפילו מעבר לסגר מקיף כזה. הפיתוח של האינטרנט לא נעשה, כמובן, על-מנת לספק כלי התמודדות עם מגיפה כלל-עולמית, ואפילו לא לשם מעבר להתנהלות כלכלית-חברתית חדשה. אך כל דבר נוסף שהתפתח איתו, חיזק את המגמה ושרטט את המסלול. חברות שפיתחו עזרים ללמידה מרחוק לא ביקשו להיערך למגיפה הנוכחית, אך נקל לראות כיצד היא תועיל להם לבחון ולשכלל את המוצרים שלהם, ולעודד אנשים להשתמש בהם יותר. אוניברסיטאות לא היו מעזות לערוך ניסוי של סמסטר שלם מקוון על דעת עצמן, אך כעת משהנסיבות כופות זאת עליהן, לא מן הנמנע שמנהלנים יכירו בפוטנציאל של השיטות הללו לאפשר כמות גדולה יותר של תלמידים מהקיבולת הפיזית של המוסד ובחסכון גדול עוד יותר. סיפורו הידוע של אסימוב "איזה תענוג היה להם" נראה פתאום הרבה פחות פנטסטי, כשכבר אפשר לשמוע אנשים מדברים על החסכון בתחבורה, בחשמל, על היתרונות לאקלים ולכלכלה במעבר להוראה מקוונת. בשלב הראשוני, כולם מחכים בקוצר-רוח לחזור לחיים שהם הכירו, אבל לאט-לאט יגבר השיח על הדברים שנלמדו מהתקופה הזו, על החסרונות שבהסתמכות על כוח עבודה אנושי, כולל הצורך לשנע אותו ולהציב אותו במקום מסוים.

גם ההכנסה האוניברסלית, שאת משמעותה הנאו-קפיטליסטית (ולא הסוציאליסטית כפי שטועים לחשוב) ניתחתי בעבר, נשמעה בדיונית לחלוטין כשהמועמד לנשיאות אנדרו יאנג דיבר עליה, למעט עבור קומץ תומכיו. כעת, אנשים ממרכז המפלגה הרפובליקאית, ימנים גמורים, מדברים על מהלך כזה כצו השעה, אבל גם זאת יש להבין כנסיון שעשוי להתארך. אם באמת היה זה צעד סוציאליסטי, לא היינו שומעים אותם מדברים על צעד כזה אפילו בתור מהלך חד-פעמי.

אולי הסמן המדאיג ביותר לכך שהמגיפה הזאת תהווה נקודת מפנה שתגביר את קצב השינויים שכבר ניתן היה להבחין בהם, הוא השיח הרווח על המפולת הכלכלית הצפויה לכשתסתיים המגיפה. את הנזק הכלכלי הנוכחי ניתן להבין. אבל בסוף המגיפה אפשר היה לצפות לתנופה של עשייה, לתיירות גוברת (על-ידי אלה שמצבם הכלכלי לא השתנה בזמן המגיפה), לפעלתנות בתחומים שונים הן בתעשייה והן בפנאי. ההגיון אומר שיש מקום לאופטימיות, ושמנהיגים פוליטיים ואנשי עסקים יכלו לחזור על מסר הגיוני כזה כדי לעודד צמיחה ברגע שתתאפשר, לעורר קוצר-רוח אצל אנשים למה שצפוי להם. אבל כל הקולות מסמנים את ההיפך: מכינים את הציבור לשפל כלכלי, כי זה מה שמחכה להם. שפל כלכלי איננו אסון טבע, הוא איננו נגיף שצריך לחשוב עליו בקונספירטיביות. הוא החלטה של בעלי-הון, כאשר תקופות כאלה מאפשרות לחזקים ביותר להתעשר על חשבון אלה שאינם יכולים לעמוד בתקופת השפל ונאלצים להיפטר מנכסיהם.

כמו בכלכלה, גם בפוליטיקה, הקורונה לא יצרה תהליכים, אלא אפשרה החצנה של מה שכבר קרה. מי שטועה לחשוב ששלושה סבבי בחירות ללא הכרעה הם מופת דמוקרטי, לא מבין את רוח הפוסט-דמוקרטיה ששורה בישראל כבר למעלה משנה. הבחירות החוזרות ונשנות חיסלו את מפלגת העבודה ההיסטורית, שעם כל פגמיה, כשליה, ועוונותיה, עדיין ייצגה תנועה שעמדה בחוד החנית של הקמת המדינה ותשתיותיה. הציבור הישראלי לא היה ער לכך, כשרבים ממנו תומכים בנתניהו (ישירות או במפלגות לווין) למרות שהמגמה האנטי-דמוקרטית שלו כבר ניכרה לעין. רבים מדי ממתנגדיו הטילו את יהבם על מפלגת מרכז חסרת תוכן ותוחלת, כשכבר ידוע שבתוך המפלגה יש תומכי נתניהו שימנעו כל קואליציה שאיננה לרוחו. זהו הסיפור של חמישה-עשר החודשים האחרונים, ומגיפת הקורונה נתנה בידי נתניהו סיפק לעשות באופן גלוי צעדים שלא היו מתקבלים בימים כתיקונם, אך אילו באמת הייתה דמוקרטיה בישראל, לא היו מתקבלים גם בימים שאינם כתיקונם. כיוצא בזאת בארצות-הברית, ולא ארחיב כאן על הדברים שאמרתי עם כינון ממשלת טראמפ, הם ידועים ואמורים להיות מובנים. מצב החירום הוא אך תירוץ ליעדים ואינטרסים שעומדים ברקע הפוליטיקה מזה כמה שנים טובות.

כתמיד, אינני חותם בייאוש: יש לפקוח עיניים ולהבין את התהליכים ההיסטוריים הקורמים עור וגידים בימי חיינו. אמנם אני חוזה הדרדרות, אך אין פירוש הדבר שיהיה רק רע. כמו בכל תהליך אנושי, כמו בכל פיסת היסטוריה, כל אדם יחיה את חייו וימצא את נקודות האור בקרב אהוביו, בתחביביו ובעיסוקיו. לא מדובר על סוף העולם, אלא על מגמה חברתית-כלכלית. לא כדאי להתכחש לה, אך גם אין לחשוש ממנה. כדאי לדבר עליה, ולהתנגד – כשאפשר, אבל אסור לחשוב שכשלון בהסטת גלגלי ההיסטוריה משמעו כליה. הרוח האנושית חזקה מהאינטרסים החומריים הנכפים עליה.