חופש היציאה וזכות ההדרה

טענתי ברשימה הקודמת שבעוד הזכויות, בהיותן הבנייה תיאורטית אינן מוגבלות כלל, מימושן של הזכויות מוסדר ואמנם גם מוגבל על-ידי המוסדות החברתיים, כאשר הגבלתן נועדה לשמר את מירב הזכויות באופן מיטבי, ניסוח המיוסד על רעיון האמנה החברתית, כמובן.

ברוח זו מציינת איימי גוטמן ש"חופש ההתאגדות בהכרח גורר את חופש ההדרה (exclude), ובכך גם מגביל את חופש הכניסה שלנו-עצמנו" (11). חופש ההתאגדות הוא אחת החירויות המבטיחות התנהלות דמוקרטית תקינה, והיפוכה סימנן של עריצויות ומלכויות, ומעניין שהתנגדות לו היא אחת ממאפייני עריצות השוק הקרוי בשגגה חופשי. אף-על-פי-כן, אומרת גוטמן, שאין התאגדות בלא הדרה, אין קבוצה מתקיימת מבלי להוציא פרטים מסויימים משטחה. זכות הדרה זו, היא זכותו של אדם ליהנות מחברת הדומים לו. אילו הייתי תובע להיכלל במועדון נבחרת ישראל בכדורגל, או בנבחרת מכבי תל אביב בכדורסל, הייתי מאמלל לא רק את עצמי, אלא גם את אלו שנהנים מאתגר ספורטיבי מהנה, ואת האוהדים הנהנים לצפות במשחק משוחק היטב. איזושהי זכות שלי נגד אפלייה או שייכות מופרת כאן, אך היא לטובת הכלל. הדוגמה הספורטיבית היא קלה יותר מדוגמאות אחרות של מועדונים סגורים, אך אני מעלה את המועדון שברור לי שלא ארצה להיות חבר בו ושלא הייתי מתקבל אליו במקום דוגמאות רגישות יותר, דוגמת המועדון המובהק שאני משתייך אליו, האליטה האקדמית. חופש ההתאגדות, שהוא זכות ההדרה, כפי שאומרת גוטמן, צריך להיבחן גם במדד זה: מי מודר ממנו, ועד כמה הדרה זו משרתת את הגברת הזכויות של אנשים, ומתי נחצה הקו הזה, וזכות ההתאגדות בעצם פוגעת בזכויות של יחידים או קהילות אחרות.

מדד נוסף שהכרחי לדיון בחופש ההתאגדות, הוא חופש היציאה, או זכות העזיבה: חופש ההתאגדות מניח שפרטים מסויימים נהנים מחיבור עם פרטים אחרים, דומים להם, סביב עניין משותף, בין אם אידיאולוגי ובין אם לאו. הם מממשים עצמם ומרחיבים תחומים מסויימים באישיותם דרך התאגדות זו. אך החירות הזו מבטאת את חירותו של היחיד, לא של ההתאגדות. על-כן, הכרחי לבחון שהיחיד שאיננו רוצה לקחת חלק בהתאגדות יותר חופשי לעשות זאת. אם העזיבה איננה חופשית, עצם ההתאגדות איננה חופשית, ושמירה על ארגון כזה לא תהיה בבחינת שמירה על חופש ההתאגדות אלא דווקא פגיעה בו. הדוגמאות המיידיות של פגיעה בחופש היציאה הן של קבוצות דתיות קיצוניות. קהילות של קבוצות אלה משתמשות במגוון אמצעים כדי להרתיע את חבריהן מעזיבה מלכתחילה, ומפעילות סנקציות ממשיות בדיעבד על אלה שבחרו לעזוב. ככאלה, עצם ההכרה בזכות ההתאגדות והקיום הקהילתי של קבוצות כאלה בתוך מדינה דמוקרטית מעורר דילמה קשה, ומציב אתגר ממשי לדמוקרטיה, במתח שבין חופש-הדת לחופש ההתאגדות.

אבישי מרגלית ומשה הלברטל נגעו בבעייה זו במאמר מרתק המשווה בין קהילות חרדיות לערביות בישראל, תוך הבאת שתי אנקדוטות שבהם נציגים מקבוצות אלה סירבו לשיר את ההמנון. ההקבלה בין חרדים לערבים נפוצה בשיח הישראלי, ואפילו נובעת מזהות אינטרסים ממשית המתבטאת בהצבעות וביוזמות חקיקה שונות. מרגלית והלברטל יוצרים את ההקבלה בצורה אפקטיבית מאוד על-ידי הבחירה בשני מקרים דומים כל כך. עם זאת, יש להודות שהיא גם בעייתית באשר "ערביי ישראל" הם פלסטינים ומייצגים לאומיות שרובה איננה חלק מהציבור הישראלי, ומצוי בקונפליקט עימה, בעוד החרדים הם קבוצה אידיאולוגית, לא-לאומית, ובאשר זה רלוונטי האידיאולוגיה שלהם נשענת על תפיסת-עולם משובשת וכחש פנימי, שמתגלה בדיוק ביחס למוסדות המדינה ועצם קיומה של הישות הציונית. אף שאינני מסכים עם המסקנות של הלברטל ומרגלית, הטוענים שיש לשמר את זכויותיהם של קהילות-מיעוט אלה להסתגר, מרתק לעקוב אחרי הטיעון שלהם הרואה בהסתגרות זו ביטוי של זכות היציאה, בהיותו ביטוי לסירוב של קהילות חרדיות וערביות להצטרף למרחב הציבורי של תרבות הרוב:

אף כי אנו מאמינים שיש להעניק למיעוטים שליטה כלשהי ביחס לכניסה למרחב הציבורי במקרים שבהם העניין נוגע לשימור התרבות שלהם, העניין שונה לחלוטין בכל הנוגע לזכות העזיבה. כפי שהדגשנו קודם, הזכות לתרבות מבוססת על תרומתה לאינטרסים הבסיסיים של יחידים, ולכן אין זכות זו יכולה להצדיק כפייה של תרבות כלשהי על יחידים על-מנת לשמר את התרבות. כיוון שכך, אין להצדיק כפייה של אלו המבקשים לעזוב להישאר בתרבות הזו, בתואנה שאם אנשים יחלו לעזוב התרבות תיהרס. מיעוט תרבותי איננו יכול לקבל שליטה על עזיבת חבריו. כך, לקהילה החרדית אין זכות להכריח את חבריה להישאר חרדים, כשם שלתרבות הרוב אין זכות למנוע מחבריה להצטרף לקהילה החרדית. כיוצא בזה המקרה של המיעוט הערבי בישראל (545-546).

לא איכנס למכלול הבעיות של ההשוואה שעולה גם בציטוט הקצר הזה. גם אם העקרון דומה, הרי שישנו הבדל עצום בין הצטרפות לקהילה אידיאולוגית והצטרפות לקבוצה אתנית, גם מבחינה עקרונית וגם מבחינת הנתונים בשטח. תופעה של התחרדות וחזרה בתשובה קיימת גם קיימת, בעוד מסתערבים משמשים רק כתחבולה צבאית ולא כתופעה תרבותית של עניין אמיתי.

מבחינה פוליטית דומני שאירועי החודשים האחרונים המחישו, אף כי לא היו חסרות דוגמאות גם קודם לכן, שהקהילה החרדית איננה נאבקת על שימור התרבות שלה, משתי סיבות: ראשית, בניגוד לשקר האורתודוקסי אין מדובר בשימור מסורת עתיקה, אלא בהמצאת חומרות חדשות לבקרים והקצנות הולכות ומחריפות כמגמה תרבותית ופוליטית גם יחד. מכיוון ומדובר בשינוי, הוא איננו חייב להתרחש דווקא בכיוון מסויים. שנית, וזו הנקודה החשובה יותר לענייננו, הקהילה החרדית איננה נאבקת על אורחות-חייה, שאינם נפגעים, אלא על אורחות-חייהם של אחרים, בין אם אלה ציונים-דתיים בבית-שמש, או חילונים בירושלים ובתל-אביב. בכך הם גם מונעים את זכות העזיבה של חבריהם, גם תובעים לעצמם את זכות העזיבה ביחס לסירובם להצטרף לתרבות הרוב, וגם כופים הלכה למעשה את תרבותם על תרבות הרוב, ודורשים להגדיל כפייה זו.

למרות שאינני שותף למסקנותיהם, מעניין להזכיר את המסקנה הליברלית המעניינת ביותר של מרגלית והלברטל, התובעת מן המדינה לסייע לקהילות-מיעוט לשמור על זהותן על-ידי הענקת פריבילגיות מיוחדות [אגב, רעיון הפריבלגיה, שאינני מתפנה אליו כרגע, ראוי אולי לתשומת-לב מיוחדת ביחס לסידרה הנוכחית, באשר זכות-יתר היא מושג שכביכול מתקיים בשיח של זכויות, אך בד בבד מגלם בתוכו אפלייה ואי-שוויון]. הדיעה שהמדינה היא זו שצריכה לספק אפשרויות מיוחדות לקהילות מיעוט עומדת בבסיס כמה דיונים פוליטיים עכשוויים, בראש ובראשונה סביב השאלה של ועדות הקבלה וזכויותיהם של יהודים וערבים לחיות בנפרד. לטעמי, המדינה צריכה לדאוג למרחב הציבורי כך שיוכל להכיל בתוכו מפגש רב-תרבותי ממשי, ואילו מציאות של קהילות נפרדות צריכה להיות תולדה של התאגדות חופשית של בני-אדם, ולא של הסדרה תרבותית. נסיון להסדרה תרבותית כזו, כפי שאנו רואים כבר כיום, מתחיל בדיון על זכויותיהן של קהילות, ומסתיים בפגיעה בזכות העזיבה או בזכות הכניסה של היחיד.

זהו כמובן רק קצה הקרחון של הדיון: איילת שחר טענה כנגד ההסתכלות הדיכוטומית המבוטאת בזכות העזיבה, שכביכול תובעת מחברי קבוצה מסויימת לקבל החלטה חד-פעמית, כאשר הישארות שלהם מסומנת כהסכמה לכל היבט בחיי הקבוצה, והתנגדות יכולה להתבטא רק בעזיבה. דווקא בחברה רב-תרבותית יש צורך לקבל את זכויותיהם של אנשים להישאר ולהתנגד מבפנים, לדחות היבטים מסויימים ולקבל אחרים של הקהילה שהם חברים בה. דוויט ניומן ממשיך בעקבות שחר לטעון שהתבוננות ליברלית על קבוצות בלתי-ליברליות דרך הפריזמה של זכות העזיבה היא חלקית, ומבקש להנגיד את מושג העזיבה (exit) עם רעיון הקול (voice), קרי הקול שנשמע (או שאיננו נשמע) בתוך הקבוצה עצמה. התפתחות זו, שאינני בטוח שאני שותף לה, הסתכמה יפה בדברי אונה רייטמן כנגד "המחשבה שלעזיבה יש תפקידים נוספים, כגון הצדקה או תפקיד ביצועי, בתיאוריות של רב-תרבותיות. ישנם אפיקים חלופיים ומבטיחים יותר בחיפוש פתרונות לבעיות של קבוצות-מיעוט בתוך קבוצות-מיעוט" (208).

היבט נוסף שיש להביא בחשבון בדיון זה, עולה מעיונו של מיכאל וולצר בהתאגדות שאיננה חופשית, או הבלתי-רצונית (Involuntary Association, ראו בספרו המצוטט להלן, עמ' 1 – 20, וגם בקובץ של גוטמן, 64 – 74). מלידתנו אנו שותפים לקהילה שלא בחרנו בה. לכאורה, זכות היציאה ניתנת לנו במדינה דמוקרטית. ישראל איננה ברית-המועצות הסובייטית או הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שסירבו לרוב בקשות ההגירה של אזרחיהן (להתפתחות הישראלית בעניין היציאה לחו"ל, ראו כאן). אך מעבר לקשיים הנעוצים בהגירה, כמו למידת שפה, מציאת פרנסה ועוד, לא כל אחד יוכל למצוא מדינה שתסכים לקלוט אותו. וכך, גם אם באופן תיאורטי זכות העזיבה איננה נשללת מן האזרח, הוא עשוי להרגיש כלוא באזרחותו, בלי יכולת להגר ולהתאזרח במדינה אחרת, ולכן גם בלי יכולת מעשית לעזוב. וולצר טוען שבמצבים מעין אלו, הישארות איננה המינימום שהאזרח חייב בה כברירת-מחדל. היות שהוא חלק מהקהילה הזו, גם אם הוא היה מעדיף לעזוב אותה, יש לו מחוייבויות נוספות כלפי אותה קהילה, הנובעות מהיותו שותף בה, ומן העובדה שהיא מעניקה לו בסיס-קיום והגנה על זכויותיו. הוא מזכיר את דעתו של רוסו, שבמקרי סכנה אפילו זכות העזיבה של האזרח מתבטלת, בשל המחוייבות העליונה לשמירה על הקהילה. טיעון כזה עשוי להישמע לאוזן הבלתי-מיומנת כפשיסטי, ויותר מזה, עומד בניגוד לתקוות אפוקליפטיות שמושמעות מדי פעם משמאל, כאילו החמרת מצב זכויות-האדם בישראל תשמש שעת-כושר לקבל מעמד פליטות באירופה, ובכך לממש את זכות העזיבה שאיננה ניתן ליישום כיום. דווקא בשעה החשוכה ביותר, אומר וולצר דרך רוסו, אין זכות לעזוב, ומובן שהוא איננו מדבר על מימוש הזכות, מבחינת האכיפה של כוחות החוק והבטחון, אלא על הזכות כעמדה מוסרית. ראוי להדגיש שוולצר איננו מתכחש לכך שמחוייבתו של אדם להתאגדות הבלתי-רצונית שהוא נולד לתוכה כוללת גם אפשרויות של התנגדות ומרי, אך זה איננו המוצא הראשון מבחינתו. הדגש שלו בדיון הזה נועד לעודד ולעורר שיח על מחוייבות, מתוך התנגדות להפרטה הקיצונית של שיח הזכויות הליברלית, המתמקד בזכויות הפרט תוך ביטול החובות כלפי הכלל. כסוציאל-דמוקרט אמיתי, הוא פונה לקהל אמריקאי, מפורר פוליטית וחסר-יכולת ניסוח תיאורטית של כל רעיון של מחוייבות, לאחר שנים של רתיעה מכל צל של שיח סוציאלי(סטי).

לאוזניים הישראליות הטיעונים האלה נשמעים יותר קרובים לליברמן מאשר לסוציאל-דמוקרטיים. ויש בזה לקח חשוב המציב אתגר לארגוני ופעילי זכויות האדם בישראל: כיצד מדגישים את חשיבות הרעיון של זכויות הפרט, מבלי להציב את הדגם האמריקאי כמופת, ומבלי לוותר על הדרישה למחוייבות חברתית? במובנים רבים, ויכוחים סביב המחאה והכיוונים שהיא צריכה לפנות אליהם נגעו בדיוק בשאלה הזו, תוך נסיון ללמוד להבדיל בין מאבק על זכויות, מאבק בין-מעמדי, ומאבק על צדק חברתי שמוכרח להיות גם המאבק לזכויות אישיות. הסיכום הזה חוזר לשאלת היחס בין קהילות שונות בתוך הקהילה הכללית של המדינה הדמוקרטית, ומחבר יחד את שני האתגרים של המחאה: המתח שבין קונצנזוס של הכלה לקונצנזוס של הדרה (כתבתי על כך בבלוג האנגלי שלי), והמתח בין זכויות אדם לצדק חברתי (התובע גם מחוייבות של הפרט, ולא רק דרישה אינדיבידואליסטית להקלה בעול ולהפרדה מהחברה).

Gutmann, Amy, ed. Freedom of Association. Princeton: Princeton University Press, 1998.

Margalit, Avishai and Moshe Halbertal. “Liberalism and the Right to Culture.” Social Research 71.3 (2004): 529-548.

Shachar, Ayelet. Multicultural Jurisdictions. Cultural Differences and Women’s Rights. Cambridge: Cambridge University Press, 2001.

Newman, Dwight G. “Exit, Voice, and 'Exile': Rights to Exit and Rights to Eject.” University of Toronto Law Journal 57.1 (2007): 43-79.

Reitman, Oonagh. “On Exit,” in Minorities within Minorities. Equality, Rights and Diversity (ed. Avigail Eisneberg and Jeff Spinner-Halev; Cambridge: Cambridge University Press, 2005), 189-208.

Walzer, Michael. Politics and Passion: Toward a More Egalitarian Liberalism. New Haven: Yale University Press, 2004.

מבוא: למה צריך לדבר על זכויות?

חלק א’: מהי זכות? כמה הערות מבוא להגדרה

חלק ב’: חופש היציאה וזכות ההדרה

חלק ג’: הזכות להתנהגות בלתי-מוסרית, ותפקיד החוק ביחס לזכויות אדם

חלק ד’: הזכות לחיים, או: ויתור על זכויות

חלק ה’: זכות הצבעה ושלילתה: הקשר בין זכויות לשוויון

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה