עוד על מימד הזמן בסכסוך

בבלוג החברים של ג'ורג' נתקלתי בפוסט הזה ("פיל בסלון"), שאני חושב שראוי לקריאה ולתגובה (זה נאמר במין סיוג כזה, כי לא תמיד הקוראים שלי מסכימים איתי לגבי מה ראוי לתגובה או להתייחסות. נראה בזה תרגיל, אם לא יותר מזה).

נתחיל ממה שאהבתי מאוד: למעשה, אנחנו רוצים שלושה דברים: ארץ ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטיה, אבל יכולים לקבל רק שניים מהם. איזה שניים, על זה כל הויכוח.

הגדרה יפה מאוד. אני מניח שאפשר לשחק עם זה באופן שאני אסכים או לא אסכים, אבל ככה מהשרוול – אהבתי את זה מאוד.

ועכשיו לדבר העיקרי שלא אהבתי, ולהרבה בעיות קטנות: הדבר העיקרי הוא אותה חשיבה "סופנית" של הסכסוך, שרוצה לדעת מתי זה נגמר, מה הסוף, וללכת הביתה. שימו לב לסיום: יותר סביר שזה פשוט יוביל למרחץ דמים שיגמר במדינה פלסטינית אחת גדולה עם מיעוט יהודי, בערך כמו במדינות הפוסט-קולוניאליות באפריקה. לא כיף בכלל. אם למישהו יש פתרון יצירתי ומעשי, זה הזמן. ואחר-כך שימו לב לדיון שהתפתח בתגובות על איך זה ייגמר.

אני אומר (אחרי ששמעתי את עמירה הס, המביא דבר וגו'): ואחרי מרחץ הדמים הזה, האם המיעוט היהודי לא יקים לו מחתרת קטנה, שביחד עם הלובי היהודי בוושינגטון (או בבייג'ין, או בטהראן, איפה שיהיה רלוונטי לשלוח אליו לובי יהודי אחרי כל זה), לא יתבעו מדינה קטנה ועצמאית בין ראשון לנתניה? והאם אפשר להבטיח שהם לא יקבלו את המדינה הזו? גם לא אחרי עשר שנים של מאמצים, או מאה שנה או אלפיים שנה (אם להתחבר אל מספר מוכר ואהוב)?

כך שבאופן אירוני, הדיון באיך זה ייגמר הוא מאוד קרוב לאנשי אתחלתא דגאולה שהפוסט מבקר: אלה שמאמינים שלהיסטוריה יש סוף, ושאינם יכולים לחכות לראות אותו. יש כאלה שמאמינים שמדובר בהפי-אנד, עם משיח שהורג את כל הערבים, ויש כאלה שמאמינים שמדובר בסרט אימה, עם מרחץ דמים ומדינה פלסטינית גדולה. אבל להיסטוריה אין סוף (כן, יום אחד יהיה מטאוריט שיהרוס את כדור-הארץ, או השמש תיכבה, אבל כשזה יקרה זה לא יהיה תלוי בגורל המדינה היהודית או המדינה הפלסטינית). אבל כל עוד השמש דולקת, יש תהליכים דינאמיים.

הציפייה הזו לסוף היא לא-נכונה במסגרת חשיבה פוליטית. אני לא רוצה להתחיל לדון אם היא יותר ילדותית משהיא דתית, או יותר אפוקליפטית מאשר הוליוודית. אבל היא לא מסייעת לניתוח פוליטי. משתי סיבות: היא משקפת מציאות בתנאים נטולי משתנים (ולכן ממילא שגויה ולא יכולה לנתח את המציאות באמת), היא משקפת לחץ שנעדר את שיקול הדעת הדרוש לניתוח פוליטי.

זו הבעייה העיקרית, ועכשיו להרבה בעיות קטנות, שרובן הן בעצם נגזרת של הבעייה הגדולה (כלומר, עצם ההנחה שיש פתרון אחד שאחריו הכל נגמר), ואחרות הן סתם זוטות שאני נטפל אליהן כדרכי:

פרופ' ליבוביץ זצ"ל: לא יודע אם הוא היה מקבל את התואר הזה על עצמו, אני ודאי שלא מקבל אותה. אדם שמכנה חילונים "בועלי נידות" ונלחם על החלטה של אוניברסיטה לפתוח בריכה בשבת (ועוד הרבה עוולות אחרות), איננו הומאניסט ואיננו צדיק. במקרה, התיאולוגיה שלו התאימה ליעדים מוגבלים של השמאל הרדיקלי, אבל השיטה שלו ככללה איננה צריכה להיות בכלל דבר שמתחשבים בו.

הימין הדתי צודק. זהו פיתרון דל מבחינת ההגשמה היהודית כלאום. זהו משפט שמניח שללאום צריכה להיות משמעות ערכית כלשהי, מלבד הביטויים האתניים והתרבותיים הצרים שמבדילים אותו. הדיעה הזאת מאחדת את מרטין בובר, ישעיהו ליבוביץ, והרב קוק. אני מתנגד לה. לאום לא צריך לשאת משמעות. מה המשמעות או ההצדקה המוסרית לקיומה של פינלנד או לוקסמבורג? שום כלום. ההבדל נעוץ בזה שאף אחד לא מבקש לשנות את דמותה של פינלנד או לוקסמבורג (באבחה, על כל פנים), ולכן הן אינן נדרשות לשאלה כלל. עצם זה שיש קבוצה של יהודים שרוצים לחיות ביחד ולדבר עברית (וליתר דיוק: שכיום חיים ביחד בתרבות עברית), היא-היא המשמעות הלאומית, ואין צורך לדרוש יותר ממנה.

ציפי לבני, כשסירבה להשתתף בממשלת נתניהו, נעלמה (ונאלמה) באופוזיציה וביבי, שהכתיר את שרון כיורשו בנאום התבוסה לברק בזמנו, הוא ממשיך דרכו של שרון היום. מן הדברים האלו עולה כאילו לבני רוצה להציע לפלסטינים יותר מן הבנטוסטנים של שרון, דבר שטעון הוכחה (ולדעתי גם בלתי-ניתן להוכחה, כי אינני רואה הבדל מהותי בין נתניהו ללבני כפי שמשתמע מן הכתוב).

התמיכה העולמית ההכרחית למהלך המופרך הזה, תושג באמצעות "מתקפת ההסברה" המיתולוגית הנצחית. הימין החילוני אשכרה מעמיד את כל המדיניות שלו על זה שכמה קלישאות שואה וצעקות על אנטישמיות ישכנעו את מנהיגי העולם לתמוך במדיניות בסגנון דרום-אפריקה טרם קריסתה.

לא שאני תומך במהלך כזה (של אוטונומיה פלסטינית תחת שלטון ישראלי), אבל אני מתנגד לתיאור שלו כמופרך. האו"ם אימץ הצעת חלוקה של הארץ ב-1947, כזכור. מלחמה שנמשכה מאז אותה הצעה ועד 1949 ציירה מפה שונה לחלוטין, והקהילה הבינלאומית קיבלה אותה, ולא דרשה יותר מדינה לפלסטינים, עד 1967. הקהילה הבינלאומית יודעת לקבל עובדות בשטח, גם אם בחירוק שיניים. עם כל זה שגבולות 1967 הפכו קדושים בשיח הבינלאומי על הסכסוך, רוב העולם יסכין עם הישארותן של אריאל ומעלה אדומים (וגוש עציון וכו' וכו'), וההבדל בין מדינה פלסטינית נוסח ז'נווה לבין הבנטוסטנים של שרון איננו גדול מספיק כדי לזעזע את העולם, או כדי להצדיק תיאור של יישום פתרון כזה כ"מופרך".

פתרון שתי  המדינות הלאומיות נראה בלתי אפשרי  כרגע. לא סביר שממשלה ישראלית כלשהי תוכל לפנות מאות אלפי מתנחלים.

לא נכון. בין הליכוד קדימה והעבודה ספק שתהיה ממשלה שתרצה לפנות מאות אלפי מתנחלים (וזו עוד נקודה שאהבתי בפוסט: תיאור הקמת קדימה כריסוק המערכת הפוליטית), אך אין לי ספק באשר ליכולת. שאלת היכולת הועלתה גם לגבי גוש קטיף. נכון שהיה מדובר בפינוי קטן יותר, ועדיין היו הבטחות מפה ועד אושוויץ שהפינוי לא יעבור. הוא עבר. בכל פעם שממשלה ישראלית קיבלה החלטה בניגוד לרצון המתנחלים – ההחלטה יושמה.אין שום בסיס לחשש ליישם משהו שהמתנחלים מתנגדים אליו.

הסיבה היא כמובן מה שתואר לעיל כבעייה הגדולה של הפוסט: נסיון להראות שכל הפתרונות אינם אפשריים כדי להבהיר שאנחנו מתקרבים לשעת הכרעה, השעון רץ, הזמן אוזל, והמציאות הולכת להביא אותנו ל"סוף". אני דוחה סוף כזה, ואני חושב שהפתרונות שהועלו הם בהחלט ישימים, אם כי לא ראויים. בראייה התהליכית הזו, גם פתרון המדינה הדו-לאומית הוא ישים (לטווח ארוך, כמוסכם), וגם מרחץ דמים עשוי להיות שלב בדרך. אך בהחלט לא המילה האחרונה.

[הדיון הזה, כמובן, הוא נדבך לפוסט הקודם, שבו פרטתי את שאלת "הסוף" בצורה אחרת: ניהול סכסוך והנצחת סכסוך]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

נגד כפיית הסדר

סילבן ציפל, עורך ראשי ב"לה מונד" הצרפתי הגיע היום לפרינסטון לדבר על ישראל ויחסה לפלסטינים. הוא פתח בתיאור שיחה שלו עם ציפי לבני, מעט לפני שמונתה לשרת החוץ, שבה הוא שאל אותה מה יחסה לזמן ומרחב. תשובתה, הוא סיפר, היתה שכשהגיעה למסקנה שהזמן פועל לרעת ישראל, אז החליטה שהיא מוכנה להתפשר על המרחב. ציפל טוען שהוא האמין לה אז, ומאמין בכנות כוונותיה היום, ועוד הוסיף שהוא מאמין שאולמרט כמו לבני רואה בהסכם סופי עם הפלסטינים יעד אסטרטגי ושהוא כן בכוונותיו.

התיזה הזאת משכה את תשומת לבי, אך בהמשך הוא ערבב עמדות שונות שהתקשיתי למצוא בהן עקביות. רק בסוף דבריו הוא אמר טענה שהובילה גם את שלב הדיון ושלגביה הוא היה עקבי. טענה זו הייתה שישראל לא תפעל מרצונה להגיע להסכם זה, ועל-כן ארצות הברית צריכה לכפות עליה הסכם כזה.

הקשר בין הטענה הראשונה, שבה הוא מאמין בכוונות המנהיגים, לבין טענת הסיום, שבה הוא טוען שישראל לא תפעל מעצמה הוא כדלקמן: לטענתו, למרות שמנהיגים ישראלים רבים מעוניינים להגיע להסכם, הם גם מעוניינים בשימור עליונות ישראל, והחשש שלהם מאובדן עליונות זו מול הפלסטינים משתק אותם מהתקדמות במשא ומתן.

אבל דווקא טענה זו, שלכשעצמה נשמעת סבירה, הופכת את הפתרון שלו לבלתי-סביר. מידת יכולתה של ארצות-הברית לכפות על ישראל דבר שישראל איננו רוצה בו מוטלת בספק. זאת למרות הדוגמאות שהוא הביא, כמו הנסיגות החוזרות מסיני שנעשו בלחץ אמריקני, או העובדה ששמיר הלך לועידת מדריד (לטענת ציפל בגלל איומו של בייקר לשלול את הערבויות. אגב, קטע זה עורר בי אי-נחת, כיוון שהקהל צחק והתמוגג מן המחשבה שהאמריקאים בזכות עושרם יכולים לקנות את ישראל בקלות רבה כזו. סביר להניח שהם חושבים שהאמריקאים יכולים לקנות כך את כולם, וטעות בידם).

חזרה ליכולתה של ארצות-הברית לכפות הסדר: לכל היותר, וגם באשר לזה אני מסופק, ארצות הברית יכולה לכפות מודל של הסדר. העובדה היא שקלינטון, למרות הכסף הרב של האמריקאים, ולמרות להיטותו לעשות זאת, לא כפה הסדר בין סוריה לישראל ולא בין הישראלים לפלסטינים. הסכם אוסלו שנעשה בראשית כהונתו היה יוזמה ישראלית, ואילו שיחות קמפ-דייויד שנערכו בשלהי כהונתו נכשלו, למרות שדווקא שם הוא הפעיל יותר לחץ. כך שעצם יכולתה של ארצות הברית לכפות הסדר מפוקפק ביותר.

אבל גם אם ארצות-הברית יכולה לכפות הסדר, היא איננה יכולה לכפות את התמשכותו. נניח שארצות-הברית יכולה לכפות פינוי שלם של כל ההתנחלויות בגדה, ויציאה של ישראל מכל שטחי יש"ע. האם זה יביא לשלום? האם מדינה כזו תהיה בת-קיימא? מה תעשה ארצות הברית כשישראל תבקש להגיב על ירי רקטות מהגדה לעברה? אלה הם דברים שאינם בשליטת ארצות-הברית ושאינם נמצאים בבסיס הפתרון.

הפתרון איננו יכול להתבסס על הכרה פרגמטית כמו זו שציפל מתאר מפיה של השרה לבני. הפתרון חייב לבוא מתוך הכרה ערכית, בחירה מודעת ששלילת חירויות-הבסיס  של קבוצות בני-אדם לא נתונה בסמכות המדינה. הפתרון חייב לכלול בתוכו לא רק את סיום הכיבוש, אלא גם את הנחת התשתיות לשיקום חברה אזרחית פלסטינית, תוך הכרה ישראלית באחריותה למצב שם. המחשבה שכל הסכם, מבלי קשר לתוכנו הוא טוב, היא האחראית לאסון שהסכם אוסלו הוביל וממשיך להוביל את המציאות. מיקוד הדיון בשליטה הצבאית ובהפרדות בין העמים תוך התעלמות מסוגיות של חברה, כלכלה, תרבות וחינוך הוא הנצחת המצב. לחברה הישראלית נוח שלחברה הפלסטינית לא תהיה יכולת היי-טק שוות-ערך לזו הישראלית. אני בטוח שיש גורמי צבא שרואים בהשכלה פלסטינית איום בטחוני על ישראל, שכן השכלה יכולה לשמש גם למטרות צבאיות (ומי כישראלים יודעים זאת). אבל חתירה לשלום אמת חייבת לכלול בתוכה חתירה לרמת השכלה גבוהה של האוכלוסייה בכללה. אלו הם דברים תהליכיים שארצות הברית ודאי לא יכולה לכפות על ישראל או על הפלסטינים. אם היא תכפה היפרדות שאין בה מרכיב של שיתוף-פעולה לעתיד, הדבר יהיה לא פחות גרוע מהמצב הנוכחי. שיתוף-פעולה, כאמור, אי-אפשר לכפות.

גירסה אנגלית

בין לבני לאולמרט – בעקבות עדות ציפי לבני בוועדת וינוגרד

בפוסט קודם שלי, לאחר שקראתי את עדויותיהם של אולמרט, חלוץ ופרץ בוועדת וינוגרד, סיכמתי את המסקנות שעולות מן הקריאה. המסקנה העיקרית שלי היתה שהמלחמה לא נוהלה באופן כושל בשל חוסר נסיון, אלא נוהלה כפי שנוהלה במכוון, על-מנת לעורר את הקהילייה הבינלאומית להגביר את נוכחותה בלבנון. זה הקו שאולמרט הציג בוועדה, ובאופן מפתיע, הוא תואם את מה שקרה בפועל (מפתיע כיוון שלרוב אין התאמה מרשימה כל-כך בין דבריו של פוליטיקאי לבין מעשיו).

כעת מתפרסמת עדותה של ציפי לבני, שבתוקף תפקידה כשרת החוץ, וגם כנראה מתוך ראייה רחבה יותר, מציינת שהעדיפה תהליך מדיני על-פני תהליך צבאי. דברים דומים לאלה ששמענו מפי אולמרט. יש כמה עובדות שלא מסתדרות לי, ואני רושם אותן כאן בנסיון לעשות לי סדר בדברים:

1. בין אולמרט ולבני שורר מתח מתמיד. קודם המלחמה, בזמן המלחמה, ואחריה.

2. אולמרט הצהיר שהוא העדיף הישג מדיני על-פני הישג צבאי.

3. לבני הצהירה שהיא מעדיפה תהליך מדיני על-פני תהליך צבאי.

4. לבני הצהירה שהיא לא רואה בהכנסת כוחות בינלאומיים כשלון או סכנה, ושהדבר עשוי להתאים גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

5. אולמרט הודה שהצבא אכזב אותו בזמן המלחמה.

6. "מקורבי אולמרט" הצהירו שהם מעוניינים באהוד ברק כשר בטחון במקומו של פרץ.

7. ברק התנגד להכנסת כוחות בינלאומיים או לבינאום ירושלים בזמן שהיה ראש ממשלה.

8. לאולמרט יש יותר נסיון מללבני כחבר ממשלה.

כשאני מנסה ליישב את העובדות האלה לתמונה אחת, אני מצליח לחשוב על האפשרויות הבאות כדרכים ליישוב הסתירות שעולות מכל העובדות שציינתי:

1. המתח בין אולמרט ולבני איננו אידיאולוגי, אלא בעיקרו מאבק כוחות על שליטה, תארים ואגו / או: איננו אידיאולוגי, אך בעיקרו Personality Clash, לכל אחד יש סגנון אחר.

2. אולמרט לא באמת רצה לבנאם את הסכסוך עם לבנון. הוא אכן קיווה להגיע להישג מדיני, אך לא זה ההישג שהוא כיוון אליו. לאחר שכך אירעו הדברים, הוא מציג את זה כהישג שלו על-מנת ליצור ספין.

3. אולמרט רצה לבנאם את הסכסוך. בניגוד ללבני, שחשבה שניתן למצוא פתרון מדיני / להניע תהליך מדיני לאחר ימים ספורים של לחימה, אולמרט לא סמך על הקהילה הבינלאומית, וחשב שהם רק יבטיחו הבטחות וברגע שתושג הפסקת אש לא ישלחו כוחות. לכן היה לו חשוב להאריך את המבצע, כדי לכפות מעורבות על הקהילייה הבינלאומית.

ההסבר הראשון הוא הכי פחות ריאלי בעיניי. פוליטיקאים יודעים לשתף פעולה עם אנשים שלא מוצאים חן בעיניהם כדי לקדם אינטרסים שלהם. היתרון היחיד של ההסבר הזה הוא היכולת שלו ליישב את המתיחות המתמדת עם הדברים הדומים שנאמרו בעדויות.

ההסבר השני טוב בכך שהוא עוזר להראות כיצד אולמרט וברק יכולים להיות בעלי-ברית למרות שלכאורה יש להם אג'נדות שונות. הוא גם יסביר למה חשוב לו להביא את ברק. הם רוצים לקדם מדיניות דומה, אך הוא זקוק לשר בטחון שיפעיל את הצבא טוב יותר מעמיר פרץ. הוא בעייתי כיוון שניהול המלחמה אכן מעיד, לדעתי, שאולמרט כן היה מעוניין במעורבות בינלאומית.

ההסבר השלישי מסביר כיצד לאולמרט ולבני יכלה להיות מטרה משותפת, ועדיין הוא היה רוצה למדר אותה. הם לא חלוקים על היעדים, רק על הדרך להשגתם. לפי הסבר זה, אולמרט פחד שלבני תקלקל לו; ראה אותה כתמימה מדי. הבעייה בהסבר הזה: נותר קושי לגבי ברית אולמרט-ברק (בשל היחס לבנאום הסכסוך).

ימים יגידו.

אגב, עוד דיון מעניין המופיע בעדותה של לבני נוגע להסברה. אליבא דלבני, הסברה יעילה בתוך ישראל מציגה את צה"ל הלוחמני, הרומס, צה"ל של העם (עם תמונות ילדים, עם תמונות דתיים). תמונות של משפחות במקלטים פוגעת בהסברה הפנימית, כי הציבור חש שישראל מפסידה, שידו של החיזבאללה על העליונה. כלפי חוץ המצב הפוך: תמונות של משפחות במקלטים, בתים הרוסים וכו', מחזקים נטייה לטובת ישראל בדעת הקהל, בעוד תמונות של הישגים צבאיים של צה"ל, פוגעים בישראל.

בעידן של תקשורת גלובלית, אין דרך להפריד בין הסברת פנים לחוץ, וזו הייתה אחת הבעיות העיקריות שההסברה הישראלית התמודדה עימן.