שיכון עובדים

לצערי, אני לא מגיע לכתוב את כל הדברים שאני רוצה במהלך שהותי בברלין. הערב תכננתי לכתוב משהו על ליברמן ושות’, ואולי מחר אספיק, אך הידיעה הבאה (שראיתי בזכות תום – תודה), הזכירה לי משהו שהייתי חייב לשתף. דה מארקר מצטט את צבי אקשטיין, המשנה לנגיד בנק ישראל, שאמר בכנס קיסריה כי יש לדון בסוגיית הקמת מרכזי מגורים לעובדים זרים מחוץ לערים הגדולות. ברגע שקראתי את המשפט הזה, נזכרתי בתמונה הזו שראיתי בשבוע שעבר בתערוכה של שישים שנות צילום בדרום-אפריקה המתקיימת בבניין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, בבית וילי ברנדט:

 

Goldblatt

 

אני מתנצל מראש שהתמונה מטושטשת ושהזגוגית המכסה אותה מחזירה אור. היא צולמה על-ידי דיוויד גולדבלט ב-1988. השיכונים מגודרים, והמבנה הסימטרי והתועלתני מדי שלהם עלול לגרום לצופה לטעות שמדובר בבית-כלא. למעשה, אלה שיכוני עובדים שנבנו מחוץ ליוהנסבורג, על-מנת לוודא שביוהנסבורג יהיה כוח-עבודה, מבלי להוסיף לאוכלוסייה השחורה של העיר (כך בכתובית שליוותה את התמונות). לעבודות נוספות של דייויד גולדבלט, ראו כאן. עוד על התערוכה, אם יהיה זמן.

 

כבר אמרתי שישראל עתידה להתייחס לעובדים הזרים כאל בעייה בטחונית זהה, מקבילה או חופפת חלקית לסוגייה הפלסטינית. כמובן, שכדי שזה יקרה, טוב שהעובדים יהיו מרוכזים ביישובים משל עצמם, מודרים ומופרדים מהחברה הישראלית. כך גם ייקל עליהם להתארגן, וגם ייקל על ישראל להטיל עליהם עוצר, סגר, כתר (להבהרת המושגים ראו אצל יערת הדבש). הוסיפו לזה את דבריו הנוכחים של ג’ף הלפר על “אחסון בני אדם” (ביחס לפלסטינים), הביטו שוב אל התמונה.

[עוד על הקשר בין העובדים הזרים והפלסטינים: הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני; על חומות והגירה]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה