על אובדן כושר ההרתעה של צה"ל

הרתעה היא דוקטרינה צבאית לחלשים. זה הדבר הראשון שצריך להבין לגביה. צבא שיכול להרשות לעצמו, בוחר אסטרטגיה אחרת, של הכרעה ותבוסת האוייב, וההרתעה כבר תיווצר ממילא כנגזרת של התבוסה. גם אז אין זו ערובה מוחלטת להרתעה, כפי שקרה בתבוסת גרמניה במלחה"ע הראשונה שהפכה לאחד הגורמים של מלחה"ע השנייה. אך למרות יוצאי-הדופן, לתבוסה יש תוצא מרתיע יעיל יותר משיטות של הרתעה עצמה.

צה"ל עיצב תורת-לחימה המבוססת על הרתעה מתוך הבנה שאין לו יכולת להביס או להכריע את אויבי המדינה. כדאי להדגיש זאת: בבסיס תורת-הלחימה של צה"ל עומדת ההכרה שאין אפשרות של הכרעה. לכן, ססמאות כגון "תנו לצה"ל לנצח" לא רק שהן מבטאות משאלת-לב ילדותית נטולת הבנה באסטרטגיה, הן בעצם עומדות בניגוד לתורת הלחימה של צה"ל. כדי להתמודד עם אתגרי הבטחון של הנחיתות הצבאית והמשאבית של ישראל במזרח התיכון, פיתחו ראשי מערכת הבטחון בימיו המוקדמים של צה"ל דוקטרינה צבאית הלוקחת בחשבון את הנחיתות הזו: המטרה הצה"לית במלחמה לעולם איננה נצחון על האוייב, אלא רק הסבת נזק חמור דיו שיהפוך את המתקפה הבאה לבלתי-כדאית, לטווח זמן ארוך ככל האפשר. חוסר-יכולת להכריע את הסכסוך נתקבלה כהנחת-יסוד של תורת הלחימה הישראלית. אבל קבלת המצב של אי-הכרעה כנתון שאיננו בשליטת ישראל איננה הסכמה למלחמת התשה בלתי-נגמרת. תורת ההרתעה מחייבת סיום מהיר ככל האפשר של כל סבב אלימות והרחקת סבב האלימות הבא לצורך התאוששות.

תורת-הלחימה הזו, שהיא מתוחכמת מאוד ואף הולמת את שמו של צה"ל כצבא הגנתי בעיקרו, התאימה לסכסוך הישראלי-ערבי, אך איננה מתאימה לסכסוך הישראלי-הפלסטיני. כפי שכתבתי בשנה שעברה, צה"ל מעולם לא עדכן את תורת הלחימה שלו למצב מול הפלסטינים בכלל ובייחוד לכך שעיקר פעולתו כיום היא מול הפלסטינים ולא בהקשר הרחב של הסכסוך הערבי. אי-העדכון הזה הוא מחדל חמור, שמשאיר את מערכת הבטחון בקבעון מחשבתי ובמושגים שלא רק שאין בהם כדי להתמודד מול הפלסטינים, אלא הם גם גורמים נזק לחברה הישראלית. צה"ל מתבוסס כבר שנים במלחמת התשה שמחלישה ומשחיתה אותו, פוגעת באזרחים פלסטיניים באופן תדיר ובסופו של דבר גם בחברה הישראלית.

הסיבה המרכזית שתורת ההרתעה הזו איננה מתאימה לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שאין בצד השני ריבונות שנתונה להרתעה. תורת ההרתעה הצה"לית נסמכת על קיומה של ממשלה ששולטת על הצבא שלה, שיש לה אינטרסים של שימור-עצמי משלה. לכן, לישראל יש דרך להרתיע אותה, שאם היא תמשיך לתקוף את ישראל, היא מסכנת את שלטונה שלה, גם אם אין לישראל את היכולת להפקיע את הריבונות של אותה מדינה מידיה. במקרה הפלסטיני המצב הוא הפוך: לאוייב אין ריבונות; לא זו בלבד שיש לישראל היכולת להפקיע את הריבונות מידיהם, אלא זהו ממש המצב הנוכחי. האיום החמור ביותר שישראל יכולה להפעיל על מדינה שכנה כדי להרתיע אותה מלתקוף, הוא כבר המצב הקיים עבור הפלסטינים, כך שכל ציפייה להרתעה היא איוולת וכל דיבור עליה היא כזב. חמור מכך: בניגוד למזרח-התיכון, מול הפלסטינים לצה"ל יש אפשרות להנחיל לפלסטינים תבוסה מוחצת. הוא מסוגל להשתלט על כל השטח הפלסטיני. אלא שישראל בוחרת להמנע מהכרעה, משום שהיא איננה מעוניינת להכניס את צה"ל חזרה למרכזי הערים בעזה. כך נוצר מצב לא-טבעי בתולדות ההיסטוריה הצבאית שמחד הצבא מתנהל במושגים של הרתעה מול גורם שהוא יכול להכריע, ובו-זמנית בוחר לא להכריע, וכך גם מערער את הגיון ההרתעה. התוצאה היא קפאון נמשך בלי הכרעה ובלי הרתעה.

בנוסף לסיבה הראשית שמייתרת כל דיון של הרתעה מול הפלסטינים, יש עוד שני נדבכים חשובים במדיניות הישראלית בשטחים שתורמים לכך שאין לישראל שום עמדת הרתעה מול הפלסטינים. כאמור, היעדר הריבונות הפלסטינית מאיין את מושג ההרתעה. אבל נניח שאפשר להרתיע ארגונים פלסטיניים המקיימים מעין ריבונות, כגון חמאס ופת"ח: הגיון ההרתעה מחייב שהמצב לפני ואחרי פעולת ההרתעה יהיה טוב יותר מפעולת ההרתעה עצמה. אין זה המצב שישראל מקיימת בשטחים: מנגנון הדיכוי האלים של הכיבוש פועל בימי רגיעה ובימי אלימות כאחד. פלסטינים חפים-מפשע נהרגים בטעות, בזדון, בקלות-דעת – לאורך כל השנה. בתים של חפים מפשע נהרסים משום קירבת המשפחה שלהם למחבלים, גם אם הם עצמם לא עשו דבר. אנשים שמבקשים לצאת מהשטחים לביקורי משפחה, לטיפולים רפואיים, או ללימודים בחו"ל, צריכים לעבור מסכת ייסורים עד שהם מקבלים אישור, ולפעמים מבלי לקבל אותו, למרות שאין שום סכנה בטחונית במעשים שלהם. כדי שהרתעה תהיה יעילה, דרוש שלפלסטינים יהיה מה להפסיד, אבל אלה שמכחישים את קיומו של הכיבוש, או אלה שמודים בו ותומכים בו, מסרבים לכל צעד של רווחה כלפי הפלסטינים, ולכן פוגעים ביכולת ההרתעה הישראלית. הרתעה אינה יכולה להתקיים מול אוכלוסייה שאין לה מה להפסיד.

הנדבך השני שמזיק להרתעה הישראלית הוא היעדר מכוון של קורלציה בין מתקפה פלסטינית לתגובה ישראלית. משיקולים פנימיים שונים, ממשלת ישראל בוחרת תאריכים של הסלמת התגובה. לפעמים יש ירי רקטות על הדרום שישראל מבליגה עליו, או מגיבה באופן מוגבל, מבלי לצאת למבצע. ובמקרים אחרים, כפי שקרה השבוע, יש רגיעה ברצועה, וישראל יוזמת מתקפה, בשל שיקולים פוליטיים פנימיים. אבל ההגיון של ההרתעה מחייב שתגובה חריפה תקרה רק כאשר יש מתקפה שישראל איננה יכולה להרשות, כגון ירי לעבר ריכוזים אזרחיים, ואילו כל עוד רגיעה נמשכת מהצד השני, היא תימשך גם מצד ישראל. רטוריקת "ישראל תגיב במקום ובזמן שתבחר" חותרת תחת הגיון ההרתעה. מרגע שישראל בוחרת להתיר את הקורלציה הזו, אין לצה"ל שום יכולת של הרתעה, משום שתקיפות צה"ל אינן יכולות להעביר מסר שלא כדאי לארגונים הפלסטיניים לתקוף את ישראל. שרירותיות התגובה הישראלית מחלישה את ישראל ומסכנת את אזרחיה.

—————————

כל הדברים שלעיל נאמרים מתוך עמדה בטחונית שאמורה להיות מקובלת גם על גנרלים וגם על אנשי ימין אזרחיים. זאת לא העמדה שלי. אני לא חושב על הפלסטינים במושגי אויב, אלא רואה סכסוך לאומי בין שני צדדים שצריכים להגיע לפשרה של מסגרת דו-קיום ביניהם. אני דוחה את השימוש ב"סיכול" לתאור הרג של אנשים שישנים בביתם עם ילדיהם: סיכול פעולה יכול להתבצע רק כשהפושע נמצא בתנועה לעבר זירת פשע (וטרור הוא בראש ובראשונה פשע), ואין דרך אחרת לעצור אותו אלא בירי לצורך הגנה על חפים-מפשע. בכל מקרה אחר, אין להוציא פושעים להורג ללא משפט, בלי קשר לחומרת מעשיהם, אלא להביא אותם לדין. אני סבור שישראל צריכה להשקיע בתשתיות פלסטיניות גם מצד הדין הבינלאומי של מחוייבותו של כוח כובש, וגם כציווי מוסרי של מחוייבות מדינה לתושביה, מבלי קשר לאזרחותם. אני טוען שהגדלת המעורבות האזרחית בשטחים, וצמצום הנוכחות הצבאית תאפשר יצירה אחרת של מפגשים, שלאט-לאט תוכל להפיג את הסכסוך. בנוסף אני מאמין שהעמדה הפוליטית-המוסרית הזו היא נכונה אסטרטגית: כל הרג מיותר נוסף מעמיק את הטראומה, מאריך את מעגל האלימות, ומעצים את תחושות האיבה. ממשלת ישראל יכולה וצריכה לנקוט בצעדים פעילים כדי להגן על חיי-אדם, לצמצם את ההרג המיותר, ובמיוחד להפסיק את הילוך-האימים על ילדים חפים-מפשע שילדים פורצים לבתיהם באישון-לילה. זוהי מדיניות כושלת מוסרית שפוגעת בראש ובראשונה בפלסטינים, אבל משאירה צלקות גם בנפש החיילים הצעירים שנדרשים לבצע משימות שאין להן צידוק בטחוני וכל מהותן היא עוול אזרחי.

אך גם מי שחולק עליי צריך להכיר בכך שבשני עשורים ישראל יזמה 16 מבצעים בעזה, ושאף לא אחד מהם שינה את המצב הגיאופוליטי; אף לא אחד מהם יצר הרתעה מול הצד הפלסטיני; אף לא אחד מהם תרם לבטחון ישראל. דרושה תורת-לחימה חדשה שתפנים את היעדר יכולת ההרתעה מול הפלסטינים, ותציע חלופות שאינן מתבססות על הגדלת האש או הפעלת כוח, אלא על שינוי גישה מהותי. חלופות כאלה צריכות לכלול היבטים צבאיים ואזרחיים כאחד, תוך הכרה בהבדל בין כוח כובש לכוח הגנתי, בין פעולה מול מדינה ריבונית בעלת גבולות לפעילות בקרב אוכלוסייה אזרחית שנמצאת תחת שליטת המדינה, ועוד. כל עוד ישראל ממשיכה במצב הקיים, היא פוגעת בכושר ההרתעה שלה גם ברמה האזורית, פוגעת באותו פלח של אוכלוסיה שעומד בפני חובת גיוס לצבא שפועל ללא רשות להכריע וללא יכולת הרתעה, ובסופו של דבר מזיקה לטענות בדבר צדקת דרכה.

מחאת הרפורמה המשפטית: ב' – הגנה על מה שראוי לביקורת

מחאת הטייסים כנגד הרפורמה המשפטית הביאה שברון-לב בקרב לא מעט ישראלים בעלי מודעות פוליטית: האמנם יכלו כל השנים להרים קולם ולהגיד שכך אי-אפשר להמשיך, ופשוט היו מקשיבים להם, ואולי משהו היה משתנה? האם באמת חיו בשלום עם אמירתו של דן חלוץ על "מכה קלה בכנף" ולא ראו את הפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות-אדם של מעשיהם? ואם לא ראו, מתי החליטו להלחם למען דמוקרטיה – רק כשזה נוגע לזכויות שלהם עצמם?

אבל האכזבה הזו מציבור רחב שבחר להתעלם מעוולות הכיבוש במשך שנים ונושא עכשיו את ערכי הדמוקרטיה ברמה איננו יכול להיות הקו המנחה של הדיון. טעיתי כששיערתי שמחאת 2011 סימנה את הנסיון האחרון למחאה של דמוקרטיה קלאסית. יש לברך על כל התעוררות פוליטית, ולבקש – אולי אפילו לדרוש – שהמחוייבות הזו לדמוקרטיה תתנסח לא רק כסיסמה שמבקשת להגן על אורח-חיים ליברלי של הציבור החילוני, אלא כדרישה רחבה יותר לכלל האזרחים בישראל, ומתוך מחשבה על זכויותיהם של אלה שאינם אזרחים.

הויכוח סביב הרפורמה המשפטית מציב שני מחנות שכביכול כל אחד מהם מביע אמון רק באחת מרשויות השלטון: מתנגדי הרפורמה משליכים יהבם על בג"ץ בעוד שתומכיה אינם מאמינים בבג"ץ ומאדירים את הממשלה כמייצגת את רצון העם. שתי העמדות האלה פסולות. דמוקרטיה בריאה איננה יכולה להסתמך על המחשבה שאחת הרשויות תהיה טובה יותר מחברותיה. בג"ץ יכול להעמיד את פעילות הממשלה ואת חוקי הכנסת לביקורת שיפוטית, אך החלטות בג"ץ חייבות לקבל מענה מצד הממשלה ו/או הכנסת. הערתי דברים דומים על הסתמכותה המוגזמת של מערכת החקיקה האמריקאית על פסקי-דין תקדימיים. בארץ, המאבק הוא סימבולי ברובו באשר תומכי הרפורמה מתקשים להצביע על חוקים שבג"ץ פסל, ובעיקר מדמיינים מדיניות שהממשלה תרצה לקדם ללא התערבות בג"ץ מבלי שידוע אם הממשלה בכלל תקדם מדיניות כזו.

מתנגדי הרפורמה מצביעים על מקרים רבים בהם בג"ץ הגן על זכויות מיעוטים ויחידים כדוגמה לחשיבותו. דוגמאות אלה לחשיבותו של בג"ץ הן נכונות, אבל הן חסרות שני מרכיבים לתמונה מלאה: אחד, הכרה במקומות בהם בג"ץ כושל מלהגן על חלשים. כבר הזכרתי בחלק הקודם את התפקיד של בג"ץ במערך הכיבוש ומתן גושפנקא משפטית לקיומו. אפשר לקרוא על זה עוד ברשימה ישנה של חגי מטר, בבלוג של מעיין נייזנה (למשל, "הנטל שלא מדברים עליו"; "שופט בית המשפט העליון בטקס יובל לכיבוש"), ובמאמר עכשווי של הגר שיזף וחן מענית ("מה הבסיס החוקי לאטימת בתי מחבלים או הריסתם"). בנוסף לאופן שבו בג"ץ מגבה את המערכת הצבאית, הוא מגבה את בעלי ההון. נדב ארגוב כתב יפה על האופן שבו הכנסת היא זירה טובה יותר למאבקי זכויות עובדים, גם מבחינת תולדות הפסיקה בבג"ץ, וגם מבחינת יכולתם של עובדים לזכות לייצוג בכנסת. מי שמבקש לשמור על מעמדו של בג"ץ בשל חשיבותו לדמוקרטיה הישראלית, חייב לבקר את המקומות שבהם בג"ץ פוגע בזכויות הפרט.

המרכיב השני שחסר להערכת בג"ץ מצד המתנגדים לרפורמה המשפטית עולה גם הוא מדבריו של ארגוב: אם יש אנשים שסבורים כי בג"ץ מיטיב להגן על חלשים ולייצג את צרכי החברה הישראלית לגווניה יותר מהכנסת, הרי שעליהם לדרוש רפורמה פרלמנטרית. דמוקרטיה אינה יכולה להסתמך רק על רשות אחת, שלא לדבר על ערכאה אחת, כדי לייצג את כלל זרמיה ומגזריה ולהגן על החוליות החלשות ביותר שלה. מי שסבור שזהו אכן שימושו של בג"ץ כיום לא יוכל להסתפק במאבק להגנה על מעמד הרשות השופטת. יש צורך דחוף בשינוי אחוז החסימה והיבטים אחרים של הבחירות, על מנת שגם בית הנבחרים הישראלי ישקף את החברה לגווניה.

קיצורו של דבר, אין זה ראוי שהמאבק יתנהל בין שני מחנות הנושאים ססמאות שגויות. בג"ץ איננו מאור שתמיד מגן על זכויות החלשים, והוא איננו בעל כוח בלתי-מוגבל המחשק את פעולות הממשלה. באותה מידה, הממשלה איננה מבטאת את רצון העם ככללו באופן שיתיר לה לפעול כפי העולה על רוחה ללא ביקורת; והכנסת איננה ייצוגית דיה: לא לנשים, לא לערבים, לא לנכים. המתנגדים לשינוי קרויים בטעות או בהטעייה מכוונת "אנרכיסטים", כשלמעשה רבים מדי מהם מייצגים שמרנות אחוס"לית. התמיכה שלהם בדמוקרטיה מבורכת, אבל קריאה זו איננה יכולה להסתכם בשימור המצב הקיים, אלא חייבת להיות חלק מדרישה לרפורמה, רפורמה אחרת.

אופני השיח: היות שהמאבק מבקש להיות למען הדמוקרטיה, שומה עליו להיות מכיל ומכבד למגזרים שונים ולדעות שונות. שלטים רבים מדי מצד המפגינים עסוקים בבדיחות של דה-הומניזציה בין אם של מנהיגים או של תומכיהם. אף אדם איננו יצור, תת-אנוש, ושאר כינויים כגון אלה.

חלק מתומכי המחאה מאמצים שיח מיליטריסטי, בין אם כדי להצדיק את זכותם להביע התנגדות לממשלה, או כדי לגייס כוחות נוספים לצידם. יש לומר שבדמוקרטיה גם למי שלא שירתו בצבא, תהא הסיבה אשר תהא, ישנה הזכות להביע דעתם, להתנגד לממשלה, ולהפגין. יש להכיר בצד המדיר של השיח המיליטריסטי שהוא ברובו גברי, יהודי, ולעתים אף מעמדי, תלוי בחיל או בדרגה. שיח על הדמוקרטיה הישראלית צריך לכלול קולות של נשים, לא-יהודים, יהודים מעדות שונות, ובעלי הכנסות שונות. שיח שמאדיר את הצבא וקושר בין שירות צבאי ללגיטימיות של עמדות פוליטיות הוא שיח שהרבה יותר קרוב לעמדתה של ממשלת ימין אנטי-דמוקרטית מאשר להתנגדות לה.

בסרטון סאטירי, טל פרידמן התבדח על אנשים שמכירים את בצלאל סמוטריץ מטיפולי המרה. אין לי דרך לדעת אם סמוטריץ היה בטיפולי המרה, אם יש אנשים שיודעים משהו אחר על נטיותיו מלבד אלו המוצהרות. אבל ברור לי שהבדיחה מבוססת על ההנחה שיש משהו מצחיק, או אולי אפילו מביש, בהיות הומוסקסואל. בין אם הבדיחה היא רק על גברים גאים בארון או על גברים גאים בכלל, ההומור שבבסיסה מיוסד על השונות של ההומוסקסואל. היא לועגת לסמוטריץ כהומוסקסואל לא רק בגלל דעותיו ההומופוביות הפסולות שנשמעו לא פעם, אלא משום שתווי-פניו נראים רכים ולא-גבריים דיים לאנשים מסויימים. במילים אחרות, בעוד שפרידמן מבקש לתקוף את סמוטריץ, ההומור שלו מנרמל את אותן דיעות פסולות, דיעות הטרונורמטיביות שמכירות רק בסוג אחד של גבריות ומסמנות מטרה סביב מופעים מגדריים אחרים. אין מקום ללעג כזה כחלק מן המחאה.

בדומה לזה, ציטוט תמוה של איריס לעאל במאמר שעורכי "הארץ" מצאו לנכון לכלול בין טורי הדעות שלהם ונפתח במילים אלה:

"עם ישראל", כתב סטודנט מוכשר שלי ב–2014, "יתעורר אחרי אורגיית השנאה הזאת עם כאב ראש מהסרטים, צריבה לא ברורה בטוסיק, גמד קירח במיטה ותחושה עמומה שקרו כאן דברים שלא כדרך הטבע".

אם הסטודנט מוכשר או לא אינני יכול לדעת, אבל הטקסט שחיבר ושלעאל מהללת מגדיר מין אנאלי כ"דברים שלא כדרך הטבע" – אמירה הומופובית לעילא. יש פה גינוי להרגלים מיניים של אנשים (ולא רק הומוסקסואלים) וביזוי של תופעות גוף מסויימות (נמוכי קומה וקירחים), באופן נלוז שלא מוסיף לשום ניתוח פוליטי.

הדוגמאות לשיח בוטה, אלים, ומבזה הן רבות מספור. במובנים מסויימים, הן מבשרות את כשלונה הצפוי של המחאה. דמוקרטיה אמיתית לא צפויה לקום מבין ההריסות של התבטאויות כאלה. הליברלים בעיני עצמם הפנימו כבר יותר מדי מהנחות היסוד של הדעות החשוכות שכביכול הם מפגינים נגדן.

החשדנות כלפי האחר: גם מימין וגם משמאל נשמעת תדיר הטענה של מימון זר ומעורבות של גורמים מחו"ל באג'נדה פוליטית ישראלית. כשם שלטענות כלפי בג"ץ יש להתייחס באופן דיאלקטי, מבלי להיגרר לקיצוניות של תמיכה מוחלטת בבג"ץ או עוינות מוחלטת כלפיו, כך צריך לנהוג גם כאן. מצד אחד, טעות תהיה לייחס עמדה פוליטית כלשהי להשפעה חיצונית בלבד. גם משמאל וגם מימין פעילים אידיאולוגיים שמחים לקבל מימון לפעילותם, מהסיבה הפשוטה שהם באמת מאמינים בערכים שהם נלחמים עבורם. עצם קבלת המימון איננה הוכחה שהעמדה פסולה או שהפעילות היא כולה מניפולציה של גורם זר.

אך למרות שהמימון הזר לכשעצמו איננו מטיל דופי בכנות כוונותיהם של פעילים הנהנים ממימון כזה, יש מקום לתהות על המניעים של התורמים. מימין, ישנה הנחה שפעילי שמאל ממומנים על-ידי גורמים אנטישמיים שמבקשים להחליש את ישראל במאבקה נגד אויביה המבקשים להשמידה. טרם נתקלתי בדוגמה משכנעת לטענה זו: יש מקום להטלת ספק ברצינות כוונותיהן של מדינות אויב להשמדת ישראל, מסיבות שונות שלא ארחיב עליהן כאן; אבל למרות שיש גורמים שהיו רוצים להשמיד את ישראל (כגון חמאס וחזבאללה) שאין להם הכוח לעשות זאת, אין שום עדות לפעילות משולבת מצד גופים התומכים כלכלית בארגונים חברתיים בישראל (כגון האיחוד האירופי וקרנות שונות ממדינות האיחוד וארה"ב), לבין ארגוני אויב. נסיונות להצביע על קשרים כאלה הם עתירי-דמיון ומעוטי-הוכחות ולוקים בטיעונים פראנואידיים שאין בהם ממש, תוך קושי ליישב את הטענות האלה עם תמיכה צבאית ודיפלומטית בישראל מצד החזקות שבמדינות אירופה.

משמאל, הטענות החריפות ביותר עולות כרגע נגד פורום קהלת. טענות אלה נחלקות לשתיים: מחד, יש הטוענים שפורום קהלת מבקש לקדם סדר-יום חרד"לי שמרני קיצוני, והשיח הכלכלי שלו נועד לגייס ליברטראנים חילונים לטובת עניין אחר, שלא הוצג בחזית. מאידך, יש הטוענים שהאג'נדה הדתית היא המשנית, ורק נועדה ליצור בעלי-ברית בקרב הימין לטובת מדיניות כלכלית ימנית. אף שקשה להכריע בין שתי הדעות הללו, סביר יותר שהתורמים מעוניינים באג'נדה הכלכלית של מכון המדיניות ולא באג'נדה הדתית שלו. במצב כזה, בו התורמים הם בעלי הון שמבקשים לקדם מדיניות של הפרטה, יש יותר מקום לחשש שהמעורבות במדיניות קשורה לאינטרסים פרטיים. אין בכך כדי לבטל את כנות הפעילים או החוקרים שמצטרפים לצד הזה, אבל כשהמימון הזר מגיע מצד אנשים שעשויים להרוויח משינוי המדיניות באופן אישי, זהו אתגר מסוג אחר שיש להיות מודעים לו. אם יש לתורמים קשרים עסקיים לחברות שעשויות להרוויח ממדיניות כלשהי, מן הראוי לדווח על כך בגילוי נאות.

היבט נוסף של החשדנות בשני הצדדים היא הנטייה להניח שהצד השני מוביל את המדינה לאבדון. גם כאן נראה לי שחשוב לזכור את מה שכבר ניסחתי בהקשר של הקורונה: אנשים המסכנים אותנו הם בראש ובראשונה אנשים שחיים בטעות. האתגר של כיבוד אנשים שמסכנים אותנו מתוך הכרה שהם שרויים בטעות, ואין להם כוונה לסכן אותנו, איננו פשוט כלל ועיקר. בוודאי שאי-אפשר להיגרר לתיאורים של המתנגדים לנו הלוקים בדה-הומניזציה, כאילו הם בעלי-חיים, בני-שטן, וכיוצא בזה. ההתנגדות שלי לניבולי פה או לכינויים אלימים אין פירושם שאסור להוקיע התנהגויות או אמירות מסויימות. כמה פעמים הדגמתי לעיל איך אני מביע התנגדות וביקורת מבלי לבזות את אלו שאני מתנגד להם.

תמיכה בדמוקרטיה איננה יכולה להיות רק התנגדות לדיקטטורה. בעת הזאת היא צריכה להיות גם התנגדות לפוסט-דמוקרטיה. מתוך תפיסה זו אני מתנגד בחריפות לרטוריקה של ביזוי, שהיא אחד הכלים המובהקים של הפוסט-דמוקרטיה. מתוך התכוננות ליום שאחרי המחאה, אלה הנוטלים בה חלק צריכים לשים לב למקום שהם מפנים עבור אלה שאינם חיים כמוהם, עבור אלה שאינם חושבים כמוהם.

תפיסותיי שלי רחוקות גם מאלה שתומכים ברפורמה וגם מאלה המוחים כנגדה. אני חושב שהכנסת יכולה וצריכה להיות ייצוגית יותר על-ידי בחירות בהגרלה, לא בהצבעה. אני חושב שמערכת המשפט צריכה לעבור רפורמה רדיקלית שתעקר מתוכה פרקטיקות של ענישה, בהיותן ברבריות בעיניי; ואני חושב שמינוי שופטים צריך להיעשות גם הוא באופן שיבזר את הכוח המצוי בידיהם. מכל הסיבות הללו אני לא מצפה שהמחאה הזו תוליד בשורה גדולה. ולמרות זאת, אם הייתי בארץ כעת, סביר להניח שהייתי יוצא להפגין, כי בין שתי הברירות הגרועות האלה, אני יודע איפה אני עומד. בחלק האחרון של הדיון שלי, אני אדבר על המחאה בהקשר (או מחוץ להקשר) של תהליכים גדולים ממנה בהרבה.

בין ששת הימים ליום כיפור, ובין הסכסוך הישראלי-ערבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני

^{במלאת 55 שנה לסיום מלחמת ששת הימים}

א. הערכת היחס בין ששת הימים ליום כיפור

שתי דיעות רווחות לגבי מלחמת ששת הימים. ראשית, התפיסה המקובלת לגבי היחס בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור גורסת שההצלחה הכבירה של המלחמה הקצרה ב-1967 הולידה שאננות ויוהרה שגרמו לכשלון ב-1973. שנית, מקובל לחשוב שההצלחה הצבאית הציתה מחשבות משיחיות שהתבטאו בהקמה מהירה של התנחלויות ובעליית כוחה של הציונות בדתית בפוליטיקה הישראלית. דיעות אלה, למרות שאינן שגויות לחלוטין, נעדרות ראייה מרובדת וחסרות כמה ניואנסים שיש לעמוד עליהם.

בקצרה אומר לגבי הדיעה השנייה שתנופת הבנייה בשטחים בכל הגזרות (סיני, הגולן, הבקעה, ויהודה ושומרון) החלה אחרי מלחמת יום כיפור ולא אחרי מלחמת ששת הימים. נראה שהטראומה של המלחמה היא גורם משמעותי יותר בתנועה ההתיישבותית מאשר מלחמת ששת הימים. כמו-כן, מקומה של הציונות הדתית בפוליטיקה הישראלית מורכב יותר משחושבים: מראשית ימיה, מיצבה את עצמה תנועת ההתיישבות כאופוזיציה לממשלה, הן דרך ההתנהלות הפרטנית בקרב המתנחלים והן ברטוריקה של דובריה, כאילו הם קובעים עובדות בשטח בניגוד לרצון הממשלה. ועם זאת, היישובים עומדים הודות לתמיכה כלכלית ובטחונית של המדינה. חשוב מכך: טרם ראינו נסיון התנגדות אחד לפינוי שצלח. בסיני, ברצועת עזה, בצפון השומרון, וכן במאחזים המפורקים מעת לעת – בכל פעם שהמדינה ביקשה לפעול נגד הציונות הדתית, ידה היתה על העליונה. בהערת-אגב אפשר להעיר שגם בתחומים אחרים (כגון אופיה היהודי של המדינה, שבת, להט"ב, וכו') אין הציונות הדתית מצליחה להכתיב סדר-יום שמותווה לפי ערכיה. חשוב, אם כן, להכיר בכך שהמדינה אינה נכנעת לתכתיבי המתנחלים בשום מקום, אלא שנוח לה להציג זאת במקרים בהם פועלם של המתנחלים מתיישב עם המדיניות הכוללת. לסיבות  של המדיניות הזו אשוב בחצי השני של המאמר.

לגבי היחס בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור למדתי כמה נקודות חשובות מספרו של ישראל טל, "בטחון לאומי". כתבתי כבר בעבר על ספר זה שהוא ללא ספק החיבור החשוב ביותר על האסטרטגיה הצבאית הישראלית. לא זו בלבד שהספר מתאר אסטרטגיה זו לכל מי שמבקש להבין אותה, אלא הוא מהווה צעד אסטרטגי בפני עצמו, משום שכל הקורא בספר מבין שלטל היה ברור שאויביה של ישראל ילמדו אותו היטב. על-כן הוא בורר את דבריו בקפידה, ומציע חזון אסטרטגי שמושתת לא רק על מעשי ישראל, אלא גם על ההנחה שחזון זה יהיה ידוע ומובן לאויביה. נדיר שספר מצליח לא רק לתאר ולנתח אלא בעצם לממש את אותו הדבר שהוא מנתח בעצם קיומו. לא פחות מרשימה היא ההדגמה שאסטרטגיה צבאית מושכלת איננה דבר שנועד למחשכים, וששקיפות יכולה (וצריכה) להיות אבן-יסוד אסטרטגית.

גם טל מדבר על השאננות ששרתה בארץ בעקבות הישגי ששת הימים (197-200), וגם הוא מדבר על אנשי "ארץ הישראל השלמה" שדרכם החדשה פילגה את העם לא רק בשאלות של בטחון, אלא גם ביחס "למהות המדינה, דמותה ותכליתה" (201). אבל אצל טל יש נקודות נוספות ונכבדות שמאתגרות את השיח המקובל סביב שתי המלחמות הללו. אני מבקש להדגיש שלוש נקודות חשובות שלמדתי ממנו:

1. את כשלי מלחמת יום כיפור צריך להבין דרך מלחמת ההתשה, ולא דרך מלחמת ששת הימים. נוח לזכרון הקולקטיבי לזכור את ששת הימים ואז את יום כיפור, כאילו לא היה כלום בין השתיים. אבל דימוי זה, שהוא חזק במיוחד עבור אלה שנולדו אחרי המלחמות הללו (כמוני), רחוק מן האמת. לפלא הטקטי של מלחמה קצרה ומהירה בעלת הישגים נדירים (מדינה שמשלשת את שטחה תוך פחות משבוע) היה מחיר כבד, והלחימה נמשכה למעשה תחת שם אחר במשך שנים. הנכונות לקבל את מלחמת ההתשה חרגה מהאסטרטגיה הישראלית, גרמה למדינה להשקיע מאמצים בכיוונים שגויים (דוגמת קו בר-לב, שטל התנגד לו), ובסופו של דבר הסבה נזק לישראל. טל קובע שהמצרים "צברו נסיון במלחמת ההתשה לצד הרוסים ולמלחמת יום הכיפורים הם נכנסו מיומנים וחדורי ביטחון בתחום הנ"מ" (205).

2. ישראל לא השכילה לנצל את ההישג המרכזי של ששת הימים. ההישג המרכזי הוא כמובן הגדלת השטח, המאפשר לנקוט באסטרטגיה אחרת בעת לחימה. טל מבדיל בין הגנה גמישה להגנה נוקשה במלחמה: בהגנה נוקשה הצבא חייב למנוע אובדן שטח, בעוד שבהגנה גמישה אפשר לספוג אובדן כזה כמהלך אסטרטגי של המלחמה שמושך את האויב פנימה על-מנת להחליש אותו (למשל, כדי להרחיק אותו מגיבוי אש שנמצא מאחורי הקווים):

משניתן היה לנהל קרבות הגנה גמישה מכוח העומק האסטרטגי שנרכש במלחמת ששת הימים, היה ביכולתו של צה"ל להרשות לעצמו לאבד שטח כאמצעי להשמדת כוחות אויב רבים תוך שחיקה מינימלית של כוחו – אולם הוא המשיך לדבוק בעקרון ההגנה הנוקשה. כשם שבמישור המדיני לא הפכה ישראל את השטחים שכבשה לפיקדון השמור בידיה לשם מיקוח במשא ומתן מדיני, שתכליתו להגיע להסדר ולהבנה בינה לבין העולם הערבי, כך גם במישור הצבאי צה"ל לא ניצל את העומק האסטרטגי שרכש כדי לאמץ את תפיסת ההגנה הגמישה, המייצגת באמנות המלחמה את השיטה האופטימלית החסכונית. (202-203)

אחד הגורמים שמחייבים הגנה נוקשה הוא נוכחותם של יישובים אזרחיים בעומק האסטרטגי, שמונע את היכולת לאבד שטחים בזמן המלחמה. טל אומר כאן דברים לגבי מלחמת יום כיפור אבל הם יהיו נכונים ביתר שאת עם תנופת הבנייה בשטחים שנכבשו ב-1967, ובמיוחד לאחר הסכם השלום עם מצרים: בסיני היתה אפשרות גם להקים יישובים אזרחיים וגם ליהנות מעומק אסטרטגי שמפריד בין יישובים אזרחיים ישראליים ובין הגבול עם מדינת האויב. מרגע שהיישובים פונו וחצי-האי הוחזר למצרים, היישובים שבשטחי 1967 כולם חותרים תחת ההגיון של העומק האסטרטגי. במילותיו של טל:

במלחמת ששת הימים הרחיקה ישראל את האויב מגבולה וחזרה ונצמדה אליו שנית – לטווח תצפיותיו ואש הארטילריה שלו. היתה זו, אפוא, דיכוטומיה: יש ואין עומק בעת ובעונה אחת! יש עומק לאומי קיומי ואין עומק להגנה על יישובים ולניהול קרבות הגנה אופטימליים, ניידים וגמישים, שתכליתם אחת – השמדת כוחות האויב. (203-204)

3. לא היה מחדל מודיעיני ביום כיפור. הנקודה השלישית נוגעת לתפקידו של טל לקראת מלחמת יום כיפור כסגן הרמטכ"ל ולויכוחיו עם אלי זעירא. טל טוען שמטרת המודיעין היא לספק תמונת מצב של תנועת כוחות וכוננות ועל בסיס זה לשקף לראשי הצבא והמדינה את האיום העומד בפני ישראל. ניחושים והערכות לגבי כוונות האויב הן שונות מהותית ממידע קשיח לגבי פעולות האויב. הוא מנגיד את המידע ביום כיפור עם המידע ב-1960, במה שכונה לימים "כוננות רותם". פיסקה קצרה מתארת גם את סיכום האירוע בעיני טל, וגם את תפיסתו האסטרטגית הכוללת:

כושר ההתרעה של המודיעין הישראלי, על-פי מושג ההתרעה הצרוף של תורת הביטחון, נבחן ב-1960 ונחל כישלון. ב-18 בפברואר 1960 החלו כוחות מצריים לנוע לתוך סיני, מבלי שהמודיעין הבחין במתרחש. רק לאחר ארבעה ימים התברר שכוחות מצריים נערכו בסיני. משנודע הדבר לא עסק מטכ"ל צה"ל בבדיקת "כוונות" אלא הניע מיד את הכוחות הסדירים, שנערכו בדרום מול פני האיום. תגובה זו ננקטה בהתאם לתורת הביטחון, שלפיה על צה"ל להיערך בכוחות מספיקים נוכח האיום ולהשתדל להנחית מכה מקדימה, אם האויב אינו נסוג. תורת הביטחון גרסה שעל האויב להכיר את עקרונותיה ולדעת, שישראל אינה מסוגלת להחזיק צבא מגויס לאורך זמן ללא הכרעה.  (206-207)

בדומה לכך טל טוען כי "ערב מלחמת ששת הימים עסק המודיעין בהערכת "כוונות" ונחל כישלון" (207). טל גורס, בניגוד לריבוא ויכוחים שיתנהלו עוד שנים רבות לאחר מכן, כי רק ב-1973 המודיעין תפקד כהלכה:

במלחמת יום הכיפורים נתן המודיעין – לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל – "התרעת איומים" צבאית מלאה, ובכך הוא מילא את ייעודו על-פי תורת הביטחון. אבל הממשלה והמטכ"ל המתינו לעוד ידיעות על "כוונות" ולא הסתפקו במידע המפורט והמוסמך ללא תקדים שהיה בידיהם על האיום הצבאי החמור שרבץ לפיתחה של ישראל. (208)

הבעיה, אם כך, היתה נעוצה לא במידע המודיעיני, כי אם בהיסוס לפעול על-פיו. דומני שבדברים הבאים טל מקפל בדבריו האשמה כלפי זעירא:

מושג ההתרעה השתבש בין יוני 1972 לאוקטובר 1973 ונתפס כמושג המורה על "כוננות" האויב ולא על "האפשרויות" שלו. בשיבוש זה של תורת הביטחון ובסטייה ממנו טמון בחלקו הגדול סוד המכה של מלחמת יום הכיפורים. (207)

החלטת הדרג המדיני להמנע מגיוס הכוחות בשלב מוקדם יותר נתונה מזה שנים לפירושים שונים, קונספירטיביים יותר או פחות, אבל נדיר למצוא שמתווכחים על הסוגיה הזו מתוך דגש על המידע המודיעיני האיכותי שהיה, ובכך שהיה די בו כדי לשנות את נתוני הפתיחה של המלחמה, כפי שטל עושה.

ב. המעבר מסכסוך ישראלי-ערבי לסכסוך ישראלי-פלסטיני והשלכותיו האסטרטגיות

בפרק החותם את הספר, טל טוען שיש צורך בתורת ביטחון חדשה לישראל משלוש סיבות: התפתחות טכנולוגית שתגביל את הכוחו האווירי בשדה הקרב העתידי; שינוי הסדר העולמי; וקיומו של נשק להשמדה המונית במזה"ת שייצור מאזן אימה חדש ומסוכן (218-219). עצם היכולת שלו לראות שהתורה שהוא שרטט אינה נצחית ראויה לשבח, אבל מאכזבת קמעה ההסתופפות של מחשבתו כאיש חילות השדה. הוא צודק באשר להתפתחויות טכנולוגיות, אבל שוגה כשהוא חושב שהתפתחות כזו תפגע בחשיבות של העליונות האווירית. חמורה מכך היא התעלמות מהשינוי המהותי שחל ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני בתור לב הסכסוך. לאנתפאדה ואוסלו הוא מייחד עמוד ורבע (194-195), ומתאר את ההכרה בישות לאומית פלסטינית ובאש"ף כמייצגו במושגים של הפסד ישראלי באנתפאדה. החלטות אלה לגבי ספרו מראות את גדולתו כאסטרטג במערכת גיאו-פוליטית רחבה שמתנהלת בקרבות מסורתיים, ואת הקשיים להתאים תפיסה זו של גנרל למציאות של כיבוש מתמשך והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית גדולה.

את הנטייה לראות בסכסוך הישראלי-פלסטיני צד אחד בתוך סכסוך כולל של ישראל עם מדינות ערב יש לתלות בראש ובראשונה בועידת חרטום, שלצד שלושת הלאווים המפורסמים עמדה על הבעיה הפלסטינית. כריכת מצבם של הפלסטינים עם סירוב להכיר בישראל או שלום עם ישראל יצרה אצל ישראלים רבים את התחושה שהדאגה למצבם של הפלסטינים איננה אלא אמתלה להחליש ובסופו של דבר לנסות להחריב את ישראל. היוזמה הסעודית, שהועלתה לפני כעשרים שנה, כרכה את מצבם של הפלסטינים עם נרמול היחסים בין ישראל והעולם הערבי, מבלי לתת את הדעת על האופן בה הצמדה זו מהדהדת עבור ישראלים את ועידת חרטום. ראוי להזכיר כאן שאילו מדינות ערב באמת היו מוטרדות מזכויות הפלסטינים, הן יכלו לכפות על ישראל פתרון שתי מדינות קודם ל-1967: על יסוד החלטת החלוקה של האו"ם, יכלו מצרים וירדן למסור את השטחים שכבשו ב-1948 לפלסטינים, ובכך לחייב את ישראל לקבל את הצעת החלוקה גם כן (במצב כזה, כדאי להזכיר, באר שבע לא הייתה בתחום ישראל). אך נראה שהסכמי רודוס נועדו למנוע הקמת מדינה פלסטינית לא רק מצד ישראל, אלא גם מצד שכנותיה, שחברו יחד עם ישראל ליצירת המפה החדשה שמתעלמת מהחלטת האו"ם.

מאז מלחמת יום כיפור לא היתה עוד מלחמה של מדינות ערב נגד ישראל, וחלק נכבד מכך תלוי בהסכם השלום עם מצרים. מלחמת 1982 כוונה נגד ארגונים פלסטינים בלבנון וקשורה באופן הדוק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטילים מעיראק על ישראל היו מהלך שנועד לשבור את הקואליציה האמריקאית עם מדינות המזרח התיכון, ואפילו במקרה זה היה קשר סמלי לפלסטינים כשערפאת בחר לתמוך בסדאם חוסיין.

הסימנים מעידים שאין זו טקטיקה בלבד של מדינות ערב הבוחרות להציב את הסוגייה הפלסטינית בחזית, אלא ששינויים פוליטיים רחבים, בראש ובראשונה סיום המלחמה הקרה, אכן הביאו לכך שהסכסוך הישראלי-ערבי נדחק אחור. החששות שמהומות 2000 יהפכו למלחמה אזורית נתבדו, והסיכוי למלחמה אזורית עתידית הולך וקטן (גם אם לא נעלם, כמובן).

שתי משמעויות חשובות למעתק הזה:  ראשית, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ישראל היא הצד החזק, וממילא היא גם לרוב הצד הבלתי-צודק (וזאת למרות העוולות הרבות של הצד הפלסטיני שאינני מתכחש אליהם). זהו מצב הפוך למעמדה של ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, כשהעולם הערבי כולו מתקומם על מדינה קטנה וצעירה ומבקש להשמידה. שנית, האסטרטגיה שטל מציע איננה רלוונטית כלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. באסטרטגיה של טל, ההתנחלויות עומדות בניגוד לאינטרסים הישראליים, כי מוטב לישראל לשמור על הגדה כעומק אסטרטגי מבלי צורך להגן על יישובים. פעילות הבנייה של ישראל, כמו גם הזרמת תקציבי החברה לשטחים מעידות שכל הממשלות מאז 1974, מבלי קשר לשיוכן הפוליטי, ראו חשיבות אסטרטגית בקיומן של ההתנחלויות. זוהי חשיבות שאיננה מתכוננת לקרבות שדה כמו אלה שטל מתאר, אלא מתכוונת לבסס את אחיזת ישראל בשטח: לא מתוך התכוננות למלחמה עתידית, אלא כאסטרטגיה סיפוחית העומדת בפני עצמה.

הבחירה למנוע מדינה פלסטינית עצמאית שתתקיים לצד ישראל, בחירה שמשוקעת גם בניסוחים של הסכמי אוסלו וגם בבחירות של כל מנהיגי ישראל מאז 1974 וכנראה שגם לפני כן, משפיעה עמוקות על האסטרטגיה הצה"לית. גם מספרו של טל, וגם מהאזנה קשובה לגנרלים שונים מזה שנים רבות, עולה שצה"ל מעולם לא התאים את האסטרטגיה שלו לבחירה הזו, בין היתר משום שבחירה זו מעולם לא נעשתה באופן מוצהר. במקרה של מדינת אויב שמבקשת לפלוש, יש צורך להבהיר במהירות ובכוח שנסיון כזה לא יצלח לה, ושמוטב לה להניח לישראל ולהתמקד בענייניה הפנימיים. מסר כזה איננו רלוונטי לאוכלוסייה כבושה, שישראל היא זו שמחליטה על מידת החיכוך שלה עם הצבא. מה שהגיוני לחלוטין, כפי שטל מתאר, מול מצרים או סוריה, איננו רלוונטי מול מנהיגות בעזה או ברמאללה. לכן, רעיונות כמו "צריבת תודעה" מבטאים כשל חמור ועיוורון כלפי מצבם של הפלסטינים. אין שום דרך שהפלסטינים יחליטו להניח לישראל, כשישראל אינה מניחה להם. אין שום דמיון או בסיס להשוואה בין היכולת של מצרים לזנוח סכסוך צבאי עם ישראל ליכולת של ארגון כלשהו בשטחים לעשות זאת. בדומה לכך, הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" מניחה שהדרג המדיני מרסן את צה"ל ומונע ממנו לנצח, מבלי להפנים שאין לצבא דרך לנצח אוכלוסייה אזרחית כפי שמביסים מדינה בקרב. המדינה נמנעת מהכרעה כדי לא לשלם את המחיר של סיפוח, או במקרה של עזה – את מחירו של כיבוש הרצועה מחדש. אי-ההכרעה היא חלק מהאסטרטגיה הבלתי-מנוסחת. אלימות המתנחלים בשטחים, ברשות ובפיקוח חיילי צה"ל, היא חלק מהאסטרטגיה, והיא משבשת את מושגי הלחימה מהפעלת כוח רב באופן ממוקד לשם מטרה ספציפית להתעללות גרידא. הכיבוש הממושך, פעולות השיטור, והערבוב עם האוכלוסייה האזרחית שוחקות את הצבא ומעוותות את החשיבה האסטרטגית. העובדה שנדרשת לכך אסטרטגיה חסויה שלעולם איננה נמסרת במוצהר, בניגוד לאסטרטגיה הבהירה שטל מציג בספרו, היא נדבך נוסף לכשלים המוסריים והחשיבתיים של מדיניות ישראל בשטחים.

אסטרטגיה חדשה חייבת להכיר בהבדל בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך הישראלי-ערבי, במקום לראות בפלסטינים נספח חסר-חשיבות לסכסוך (כפי שמשתקף בספרו של טל, כנראה בגלל יכולותיהם הצבאיות הנמוכות). הכרת כוחה של ישראל מול הפלסטינים מחייב אותה קודם כל לצמצם את מוקדי החיכוך: להפסיק כליל את הפריצות לבתים של חפים מפשע, להוציא את צה"ל ממוקדי הערים, ולרכז מאמצים בנקודות מעבר מרכזיות בתוך ישראל. לצד צמצום מוקדי החיכוך הצבאיים, יש לפעול במישור הפוליטי לשיפור רווחת חייהם של הפלסטינים כדי להקטין את המוטיבציה לטרור, על-ידי השקעה (בעזרת הקהילה הבינלאומית) בתשתיות, בשיקום חיים עירוניים, ובתרבות. יש לאפשר חופש תנועה בתוך הגדה, בין הגדה לרצועה, ומחוץ לשטחים לחוץ לארץ. לאחר תחילת המאמצים הללו, יש לעודד פעילויות של הידברות ודו-קיום (כגון משלחות של לימוד שפה במסגרות דו-לשוניות, פעולות ספורט משותפות וכיוצא בזה), לצד פעילויות של חיזוק הקשרים בין קהילות פלסטיניות בישראל ובשטחים. אסטרטגיה מדינית זו של צמצום האיבה בין האוכלוסייה הפלסטינית לאוכלוסייה היהודית בישראל, תאפשר לצה"ל להסיר מעליו את  מארת השיטור שפוגעת בתפיסת הבטחון של ישראל, ותיתן מקום לניסוח מחדש של תפקידיו הבטחוניים, מבלי שיכללו מלחמה אינסופית שאין שום דרך לנצח בה, ועם תשומת-לב לשינויים אזוריים שצה"ל מוכרח להיערך אליהם.

טל, ישראל. בטחון לאומי: מעטים מול רבים. תל אביב: דביר, 1996.

[לקטעים מתוך הספר]

סיסמת היום: ישמח משה

שימושו הכפול של יום-כיפור בישראל הוא מעין תמצית, אך אולי גרוטסקה, של המהפכה הציונית. היום שהיה הקדוש ביותר בלוח-השנה היהודי הופך לעוד יום זכרון למלחמה "כבדת ימים, כבדת דמים". רידודה של מסורת בת אלפיים ויותר לכדי סכסוך לאומי ובעיית הישרדות הגוף, היא הדבר ממנו ליבוביץ הזהיר, הרבה יותר מן הכיבוש, שהיה בעיניו אך ביטוי של הסכנה הזו. לא בכדי משבחים אותו על הביטוי, ומשמיטים את התמונה הכוללת.

 

אם חייך שוד ושבר

בזכרון הצבורי מלחמת יום-כיפור איננה נתפסת בדרך-כלל כדוגמה לשבר שהציונות בישרה למסורת (אף שלא הייתה באמת הגורם לשבר, כי אם תגובה אליו), אלא כשבר של האופוריה שנוצרה בעקבות מלחמת ששת-הימים. זהו נראטיב נפוץ ומקובל, ובוודאי יש בו מן האמת, כל עוד לא חושבים על כך במושגי שחור-לבן. האופוריה לא הייתה נחלת הכלל, הערצת הקצינים לא פסקה אחרי 1973.

הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" מוזכר לעתים כדוגמה לשבר שחל בדימויו של צה"ל בעקבות מלחמת יום-כיפור. אבל את מערכון "המכונית המגוייסת" כתב נסים אלוני ב-1967, כשאותה אופוריה מדוברת הייתה בשיאה. לא רק ליבוביץ ו"שיח לוחמים" ו"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל השמיעו קולות אחרים לגבי אותה מלחמה. גם לב הקונצנזוס ידע ללעוג לברדק הצה"לי. הקשר בין השניים, והכזב לגבי סדיקת דימויו של צה"ל רק בעקבות מלחמת יום-כיפור, מקופל בחילופי-הדברים הנהדרים בין ויקטור חסון (שייקה לוי) והמח"ט (ראובן אדיב).

בקשר למה?

כדי להבין את המשמעות של המערכון הזה, צריך לזכור לא רק מתי הסרט נעשה, אלא גם על-ידי מי. אסי דיין, בנו של שר הבטחון במלחמת יום כיפור, מספק לאביו כתב-הגנה שמזכיר לצופים שהמבולקה הצה"לית איננה דבר חדש: איתה ניצחנו ב-1948, איתה ניצחנו ב-1956, ואף ש-1967 איננה נזכרת במערכון הזה, המכונית המגוייסת מזכירה גם אותה. מי שמכיר את יחסו של אסי אל אביו עשוי לתמוה על התיזה הזו: אפשר היה לצפות שהוא יבקר אותו, אף ישמיץ אותו. אולי אפשר אפילו לראות בסרט שלועג לצה"ל רמיסה מכוונת של מפעל חייו. אבל הדברים הרבה יותר מורכבים מזה: את עקבות הביקורת של אסי על אביו אפשר למצוא בסרט, אך דווקא לגבי הכשלון של יום-כיפור, היחס מורכב יותר. וזאת משתי סיבות שמקורן אחד: ראשית, הביקורת של אסי היא ברמה האישית-משפחתית, ולכן גם איננה יכולה להתחיל ביום-כיפור. שנית, כנגד המתקפה הציבורית, אסי יוצא להגנה על המורשת המשפחתית. מקור הקושי שלו טמון בנרקסיזם של אביו, שסירב לעודד את כשרונו. השבר של יום-כיפור מטיל מום בדמות האדירה של אביו, ועל-כן הוא חייב לדחות את נקודת-החולשה הזו, שפוגעת בצידוק הביקורת שלו.

הרציונאל של בני משפחת דיין להגנה על אביהם במלחמת יום-כיפור נוסח היטב על-ידי יעל דיין בספרה האוטוביוגרפי הראשון, "אבי, בתו". אני מצטט מתוך המהדורה המקורית, שהתפרסמה באנגלית:

To avoid being seen as an apologist, I preferred to give my father’s account of the events, from his point of view, as expressed and written by him. In his account there was no apology, and in his own eyes he was not responsible for the desperate, disastrous events of the first days of the war.

Many people–at given times, “the people” themselves–thought differently. The wave of victorious pride that lifted him high in 1967, attributing to him personally achievements which at times he deserved by proxy only, plunged now to a depth of malice and hurt self-pride and turned him into a scapegoat for all the mishaps the befell us. [217]

אף שיעל מבקשת להימנע מדברי סנגוריה, וטוענת שהיא מציגה את עמדת אביה בלבד, היא ממהרת לומר טענה על מלחמת ששת-הימים שאיננה טענת אביה כלל: לפיה, בששת-הימים הוא זכה לשבחים שלא באמת הגיעו לו, וביום-כיפור הוא זכה לביקורת שהוא לא באמת היה ראוי לה. בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך" (482-6) הוא אומר דברים אחרים לגמרי. לגבי מלחמת ששת-הימים, הוא טוען שקודם כניסתו לתפקיד, צה"ל לא נערך נכון למלחמה, וזוקף לעצמו את האחריות על כיבוש הגולן, שכן הרמטכ"ל ישן והוא לא השיג אותו בזמן אמת.

הטענה של יעל שדוחה את אחריות אביה למלחמת יום-כיפור על-ידי שלילת הישגיו במלחמת ששת-הימים מפרשת את המערכון בגבעת חלפון: ויקטור חסון אומר "מה שעשינו ב-1956, מה שעשינו ב-1948" אבל מוחק גם את זכר מלחמת ששת-הימים וגם את זכר יום-כיפור. עבור בני דיין, אחד כרוך בשני, וכדי להיפטר מעולו של אחד, יש לוותר גם על זוהרו של השני. הסרט מסמן פעמיים שהוא מתרחש אחרי מלחמת יום-כיפור: כשויקטור חסון אומר "אותך לוועדת אגרנט", וכשהוא מוסר ד"ש לאריק, וג'ינג'י משיב במבוכה שהוא כבר איננו בפיקוד דרום.

 

מי זה יעלי

הקשר בין הרציונאל של יעל לצידוק אחריות אביה וכתיבת הדיאלוג בגבעת חלפון מפתיע בפני עצמו. בניגוד מוחלט לאסי, שביקר את אביו בפומבי שוב ושוב, יעל הייתה כרוכה אחריו, דיברה עליו בהערצה, ותירצה את רוב כשליו בתירוצים דחוקים. כותרת ספרה לבדה מדגישה זאת: "אבי, בתו" – כאילו היא מסוגלת לדבר על עצמה בגוף ראשון רק דרכו, ועל עצמה ממש, רק כפי שהיא משתקפת מדמותו. מגמה זו, אגב, נמשכה גם בספרה האוטוביוגרפי השני, "מנגד". הכותרת מהדהדת כמובן את גורלו של משה  רבנו, "מנגד תראה את הארץ", שנקשר אל אביה כבר בטקסט מפורסם שכתבה אמו, דבורה דיין, על תקופת שבתו בכלא. דבורה הקדישה את זכרונותיה ליעל, "בכורת נכדותיי", ויעל מקדישה את "מנגד" לנכדיה. שלשלת הדורות המוהלת סיפור משפחתי בהיסטוריה לאומית נמשכת.

גם ב"גבעת חלפון" האישי מתערבב עם הלאומי. כשלאחות היפה והנחשקת קוראים "יעלי", הצופה טועה לחשוב שכך אסי רואה את אחותו. אך בחירת השם הזו רק ממסכת את העקיצה הצורבת באמת: האחות הגדולה והמכוערת, שכדי לגאול אותה מגורל הרווקה הזקנה, מוכרחים ללכת לארסנל הגברים הפנויים של הצבא: "נשיג לך חייל, טלפון אחד למוטה, כל צה"ל פה". אסי לא סלח לאחותו שגנבה לו את חתונתו הראשונה כשהצטרפה לחופה. אולי הוא לא העיז לקרוא לדמות הזו "יעלי", אבל בהחלט נתן סימנים, אף שאין זו הקבלה מדוייקת.

על הנישואים המפתיעים יעל כותבת:

I was a happy woman. Falling in love during a war made heart-searching, over-analysis, fancy courting, a need for compliments, and the customary doubts obsolete. Full exposure of good qualities and shortcomings, in a brief and compressed period of time, provided a tremendous shortcut. I knew Dov was the man with whom I wanted to share my life, and in fewer words he expressed the same feeling.

I was back home, in the full sense of the word. Being my father’s daughter those past few weeks was not merely a privilege; it was some kind of blessing, and a grace. If I had a worry in the world, it had to do with how long a man’s finest hour–or a nation’s, at that–can last; and must the attainment of a peak be followed by some kind of downfall. [185]

החשבון עם אסי ייסגר בדברי הספד מרירים החותמים את "מנגד" (233-44).

 

אני לא מבין איזה אינטרס יש להם

אולי בשל היריבות המשפחתית, תחרות כיאסטית-קמאית של בת אהובה לאב ובן אהוב לאם, לא הבחינה יעל ברבדים אחרים ביחסו של אסי לאביו. לא רק כעס ובקורת היו שם, כי אם גם הערצה ורצון לגונן. יעל נכנסה לפוליטיקה מתוך תחושת שליחות משפחתית אחר פטירתו של אביה ("אבי, בתו" 289), כדי שתמיד יהיה איזשהו דיין בכנסת (אף שלא הצליחה להיכנס לכנסת בנסיון הראשון). אחרי מלחמת יום-כיפור מגייס אסי את הגשש החיוור כדי להזכיר לישראלים שצה"ל תמיד היה צבא "בלתי-סדיר", ושאין לדעת למה הבלגאן הזה עלה יפה במלחמות קודמות ולא באחרונה. זהו מהלך מפא"יניקי מובהק, שמזכיר גם את אמירת הנשיא "כולנו אשמים", וגם ישכפל את עצמו עם הגששים, כשהמערך שוב יגייס אותם למערכת הבחירות של 1984 (וזו מערכת הבחירות הראשונה של יעל), בנסיון לסייע למפא"יניקים להיראות יותר מזרחיים, אחרי נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז בבחירות הקודמות.

הקשר בין שני השימושים הפוליטיים הללו של הגשש, האחד סמוי והשני גלוי, כמו גם הצלחת הסרט בתולדות התרבות הישראלית, חושף את הכזב ביסוד תפיסת הסרט כסרט שיוצא נגד הממסד. זהו סרט שנעשה מלב הקונצנזוס, ומתוך רצון לוודא שצה"ל נשאר במרכזו. זוהי בדיחה שמשחררת כעס עצום, ועל-כן מאפשרת לסלוח ולהמשיך כרגיל, בדומה לתפקיד של "אפס ביחסי אנוש" בדור האחרון.

כל היחידה הזאת מניאקים

הסרט אולי מצדיק במובלע את כשלון מלחמת יום-כיפור, על-ידי מסגור הבעייה בשאלה של מזל, ולא של היערכות או כשירות, אבל הוא מצביע על השחתת המידות בשני היבטים בצה"ל, ולא בכדי: צה"ל הוא זירה של הפקרות מינית, שבה המ"פ (טוביה צפיר) אפילו פוגע בתפקודו הצבאי במרדף אחרי בחורה, מבלי לראות שהיא עומדת להפיל אותו בפח; וצה"ל כאפשרות לרווח כספי אישי, כשהסחורה שנבזזת משטח הצבא מחולקת במעשה רוכלות עלוב, רמז לשוד העתיקות ומכירתו של דיין. "ססמת היום: ישמח משה" והסיפא נאמרת בלחישה: במתנת חלקו.

 

מה שעשינו בחמישים ושש

ויקטור חסון אומר "מה שעשינו ב-1956". אולי הבחירה רומזת שב-1967 וב-1973 הוא כבר היה מבוגר מכדי להילחם. אבל המשמעות האמיתית איננה בנוגע לביוגרפיה של גיבור בדיוני, אלא בנוגע לביוגרפיה של אבי הבמאי והתסריטאי.

מבצע קדש הייתה הילתו המוצדקת של דיין. הוא היה הרמטכ"ל, אבל פועלו חרג מהכנת הצבא בלבד, וגלש אל עבר ההיבטים המדיניים של המבצע הזה. כמעט מאתיים עמודים מוקדשים באוטוביוגרפיה שלו למבצע, קצת יותר ממה שמוקדש למלחמת ששת-הימים. אבנר פלק, שהציע ניתוח פסיכואנליטי לכל חייו הציבוריים של דיין, קושר בין המבצע למות אמו של דיין, דבורה (204-218), בין היתר דרך בחירת השם של המבצע. אך גם ללא השערות כאלה, מקומו של המבצע כנקודת מפתח בקריירה של דיין ובחייו בכלל ניכרים בבירור. בסוף המבצע, כשדיין הודיע לבן-גוריון שהלחימה נגמרה, השיב לו

ספק בהלצה ספק ברצינות: "ואתה אינך יכול לסבול זאת?"

לא השבתי לו. הוא יודע היטב כי מה שמעיק עלי אינו הפסקת הקרבות אלא החשש ליכלתנו לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה. ["יומן מערכת סיני", 177]

אין ספק שדיין נפגע מהבדיחה של בן-גוריון כאילו הוא שש אלי-קרב. רק הערצתו המוחלטת אליו מנעה ממנו לומר דברים חריפים יותר מעבר לשתיקה הזו. האנקדוטה הזו ידועה לנו מספר שדיין עצמו הוציא לאחר המלחמה, כדי לתת דין וחשבון מפורט על התנהלות הקרב.

הספר לא התקבל בברכה, ובייחוד זכה לביקורת על כך שדיין חושף את הפגמים שבצה"ל. מי שרגיל לשמוע שרק מלחמת יום-כיפור הביאה לשבירת המיתוס והפגת האופוריה, יתפלא לגלות מה הדברים שנאמרו על דיין, לא אחרי 1973, אלא אחרי 1956 – ודווקא בשל עדותו שלו עצמו! מפתיע לא פחות שמהדורה שנייה, שיצאה במרץ 1967 (!) כוללת נספח עם דברי הביקורת הללו (222):

דיין נהג, אמנם, לא לפי המקובל. כמעט שהבליע את ההישגים בעוד שאת הדגש הוא שם על המשגים, הטעויות ועל הכשלונות בדרך לנצחון. מה עשה אבינרי? [בהתייחס לביקורת שפורסמה ב"הארץ" – א.ע.] ליקט את הקשיים והגדיר את מסע-הגבורה למדבר כ"קופה של כשלונות", היעדר תכנון ורמת בצוע ירודה". וצה"ל גילה שם, לדעתו של אבינרי, כושר היזמה והיכולת להתאקלם ב"באלאגאן", המאפיינת בכלל את חיינו החברתיים בארץ…  – זלמן יואלי

בין ביקורת על צה"ל במסגרת התהליך הדמוקרטי הרגיל, שהוא אגב רצוי ולפי דעתי גם חיוני, לבין הצהרות קיצוניות על מיתוס שנשבר ועל "אימאז' מיתולוגי" ישנו מרחק רב, וחבל שביקורת על מבצע מוצלח ועל הצבא שניצח בו לובשת אופי חד גווני ומגמתי כזה.  – חיים הרצוג

אומרים שסצינה בסרט יכולה להיחוות כמזרת-אימה או כמשעשעת עד דמעות רק על-פי בחירת המוסיקה המלווה אותה. נראה שהדברים הללו נכונים גם כאן. בסוף כיבושו הראשון של סיני, רוב הציבור לא שם לב לביקורת הצבאית של דיין, על הפגמים שהוא ראה בצה"ל. אלה ששמו לב, חשבו שמוטב לא לדבר על כך. הספר אף נדפס שוב כדי להאדיר את דמותו הצבאית של דיין, כחלק ממאמציו לקבל את תיק הבטחון. אחרי מלחמת יום-כיפור, לא רצו עוד לשמוע ניתוחי הכשלים מפי דיין, וממילא הוא גם לא טרח לספר עליהם.

בנו הוא זה שמתנדב להזכיר לישראלים שמה שדיין עשה ב-1973 לא שונה מהותית ממה שעשינו ב-56' וב-48', אבל איכשהו הפעם זה התפקשש. בסרטו האוטוביוגרפי, "החיים כשמועה", אסי כבר יציג נראטיב אחר, שמייחס לאביו את הצלחת המלחמה בששת הימים, ושרק לאחריה הגיע הקלקול, אבל קשה להאשים אותו: ארבעים שנה, לך תזכור.

כמו כל תעמולה ראויה לשמה, "גבעת חלפון" לא מסתפקת בהצדקת כשלי העבר ודשדושי ההווה לציבור הרחב, אלא גם מכינה אותו למערכה הבאה: לקראת סוף הסרט ויקטור חוצה את הקווים ומגיע בטעות לבסיס מצרי, שם הוא פותח דיאלוג ידידותי, שנקטע רק על-ידי חיילים ישראלים המחופשים לחיילי או"ם על-מנת לחלץ אותו. שנה לאחר מכן משה דיין יחצה את הקווים בעצמו, כשייכנס לממשלת ליכוד בתור שר החוץ ויוביל את המו"מ לשלום עם מצרים. אשכרה ליכוד.

 

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט ארוך טווח שלי על משפחת דיין בתרבות הישראלית. בינתיים, אפשר לקרוא פוסט נוסף שלי על משה דיין. פוסט על דמותו של ראובן דגן בסדרה "בטיפול" ועל יחסה לביוגרפיה של אסי דיין, ימתין להזדמנות אחרת].

 

 

דיין, אסי, במאי. גבעת חלפון אינה עונה. בהפקת נפתלי אלטר ויצחק שני, 1976.
דיין, יעל. מנגד. בן שמן: מודן, 2014.
דיין, משה. יומן מערכת סיני. תל אביב: עם הספר, 1967.
———. אבני דרך: אוטוביוגרפיה. ירושלים: עידנים ותל אביב: דביר, 1976.
פלק, אבנר. משה דיין: האיש והאגדה; ביוגרפיה פסיכואנאליטית. ירושלים: כנה, 1985.

Dayan, Yaël. My Father, His Daughter. New York: Farrar, Straus & Giroux, 1985.

 

 

 

על לשון מיליטריסטית בשיח אזרחי

כשנתקלתי במאמר שעל-פי כותרתו עוסק בתחיית הז'רגון המיליטריסטי בארצות-הברית, ציפיתי שאוכל לערוך השוואות רבות למציאות הישראלית, שתרבותה ספוגה עד הלשד במיליטריזם. הופתעתי, אם-כן, לגלות שהמאמר לא עוסק בלשון מיליטריסטית בתרבות האמריקאית בכלל, אלא במינוחים התקפיים בשיח אודות הצבא עצמו. הישראלי המצוי יהיה מוכרח להודות שזה סטנדרט שהוא איננו רגיל אליו: לטעון שלמען שלום, אפילו כאשר מדברים על הצבא, יש להיזהר מללכת שבי אחרי שפת הגנרלים ולצעוד לקצב תופי המלחמה.

בקצרה, המאמר מבחין בעליית השימוש במילה warfighter בשפה האנגלית, במקום במילה soldier ואחרות. המאמר מוצא שהמילה חודרת לשימוש אזרחי ב-2003 (בניגוד לשימוש בתוך הצבא האמריקאי שם היא הייתה מקובלת כבר משנות השמונים), והופכת לנפוצה יותר ויותר. המאמר מבחין בין שימוש נדיר שלה ב-1996, אז כתב אחד השתמש בה כדי להבחין בין חייל אמריקאי שעסק בלחימה, לחייל שהוצב בכוח פיקוח בבלקן (peacekeeper). השימוש שהצבא עושה בה, ושמתוכו היא חדרה לשימוש העיתונאי בפרט ולאזרחי בכלל נועד לספק מונח מטרייה המאחד את כל החילות. בישראל ברור לנו ש"הצבא" כולל את כלל הזרועות, ואם רוצים להרחיב ניתן לומר "כוחות הבטחון". אך בשפה האנגלית Army מתייחס לכוחות היבשה. נוכחתי בכך כאשר קרובת-משפחה מבריטניה שאלה אותי למה בישראל כולם מדברים על הצבא (army) ואף-פעם לא מזכירים את חיל האוויר (air force) וחיל הים (navy). הופתעתי שמישהו יחשוב שהצבא לא כולל את החילות הללו. כיוצא בזה, המונח warfighter נועד לכלול את ה-soldier, sailor, marine, airman ו-airwoman. כלומר, יש כאן פתרון להיזקקות משפטית בחלקה, צורנית-קצרנית בחלקה, לתאר את כל מערך כוחות הלחימה (ושוב, יש להיזהר שלא לבלבל בין מונח זה למונחים מקבילים בעברית, שנועדו להבחין בין חיילים "קרביים" לשאינם).

הטענה העיקרית של המאמר היא ששימוש-לשון כזה מקבע בתודעה את המלחמה כמצב נורמטיבי: קיומו של הצבא הוא עובדה קיימת ונורמטיבית, ומסתמא יש לו חיילים. אלא ש-soldiers יכולים להיות אנשים שמשרתים בצבא ומתכוננים למשימות התקפיות והגנתיות כפי הצורך, וגם אם לא יתנסו בקרב בעצמם, יהיה זה נורמטיבי לחלוטין. לעומת זאת, "לוחמי מלחמות" (warfighters) שאינם נלחמים במלחמות איננו נשמע כדבר נורמטיבי. לכן, בחתירה אל שלום ויציבות עולמית יש לנכש ביטויים המשקפים הנחת קיומם של מצב מלחמה כמצב טבעי, שישנו תמיד.

המאמר עצמו איננו מרשים כל-כך. למרות שניכר שהמחבר ערך מחקר על שימושה של המילה, רובו איננו מגובה במחקרים נוספים, והוא עשיר בהכללות ובהאשמות שללא דיון מעמיק בהן נקראות כפובלוציסטיקה ולא כדיון אקדמי. כך, למשל, ממקד המאמר את האשמה בעליית השימוש הלשוני הזה ב"מיליטריזם הנוצרי המשיחי" של ג'ורג' בוש וטוני בלייר. כריכת בוש ובלייר יחדיו בצד הדתי טעונה ביסוס (ויש לי ספקות אם ניתן לבסס זאת), וכיוצא בזה ההכללה הגורפת שמחציתה השנייה של המאה ה-20 לא כללה מלחמות-כיבוש מצד המעצמות והמאה ה-21 כוללת כאלה היא בעייתית משני צידיה: אם המחבר מתעקש שלא לראות בוייטנאם וקוריאה (אותן הוא מונה במפורש) כמלחמות-כיבוש, עליו להבהיר טוב יותר את ההבדל של המלחמה בעיראק, ושוב – לי יש ספק רב אם ההבחנה בין השתיים ראויה. נהפוך הוא: דומני שנדרש דווקא ניתוח של עקביות המדיניות האמריקאית בהפעלת כוח, ובשרטוט הקווים הקושרים בין מקנמארה, קיסינג'ר, פאוול, וצ'ייני במקום המפריד המצטייר לאורך המאמר כונדטה כמעט אישית, אם לא פוליטית, אך בכל מקרה לא אקדמית.

גם המינוח ("מיליטריזם") נראה לי בלתי-מדוייק, מפני שמתאים יותר להשתמש בו למקרים בהם השיח הצבאי חודר לתחומים שאינם צבאיים, ואילו כאן המחבר דן במקרים בהם השיח הצבאי חודר לשיח אודות הצבא. יש כאן ניואנס שמוטב היה לדקדק בו. אגרסיביות, או לשון מוכוונת-התקפיות, היא בעצם הנקודה שמפריעה למחבר, ולא מיליטריזם. למרות זאת, אני מברך על קריאת המאמר ועל העלאת הסטנדרט שלי לבחינת השיח הצבאי: אפילו כשמדברים על הצבא עצמו יש מקום לבחינה ובקורת עצמית, לבל השפה עצמה תקבל כמובן-מאליו הנחות-יסוד של גנרלים, שיש להיזהר בהם בקביעת מדיניות אזרחית.

ואם נכון הדבר כשמדברים על צבא, עד כמה הוא נכון יותר כשמדברים על תחומים אזרחיים לעילא.

—

Babones, Salvatore. “The Revival of Militarist Language in the United States.” Peace Review 24.1 (2012): 84-91.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

אז מי חושב שעתידה של ישראל מוטל בספק, ומדוע

הדיעה שהריבונות היהודית בפלשתינה-א"י היא ברת-חלוף מיוחסת על-פי רוב לאנשי השמאל, אלה המזהירים אפוקליפטית שיש להציל את ישראל מידי עצמה, ושמנהיגים קצרי-ראות ו/או ערלי לב ואוזן מובילים אותה לאבדון. אזהרות כאלה, המקפלות בתוכן תקווה נאיבית כידוע, אינן נחלת השמאל הקיצוני בלבד. גם השמאל הלאומי לוקה ברוח זו, כפי שמתבטאת גם בכמיהה הנוסטלגית שלהם לעבר (הבטוח?) יותר. ספרות אפוקליפטית, אגב, מתאפיינת בפנייה אל העבר כביסוס לאזהרות העתיד.

על-כן, הסתקרנתי כשראיתי את הספר "ישראל: עתיד מוטל בספק" (רסלינג, 2011). רכשתי אותו מיד לטובת ידיד ומורה שביטא סנטימנט דומה בשיחה איתו, וטרם התפניתי למסור את המתנה, קראתי אותו בעצמי. הספר, ואולי אין זה מפתיע יתר על המידה, דווקא נחלץ להגנתה של ישראל. בתיאור האיומים המוחשיים מולם היא ניצבת מבית ומחוץ, המחברים מצדיקים, למעשה, את התנהלותה, ומבקרים את הביקורת האירופאית החריפה והמוגזמת, לדידם, על ישראל.

מפתיע, ואף מרענן, לראות ספר עם נטייה כזו בהוצאת רסלינג. ואף כי הוא איננו נטול-פגמים, שיימנו מיד, יש בו כדי להציב אתגר ממשי לחשיבה משמאל על הסכסוך. המגמה הפרו-ישראלית הברורה מונעת ראייה מפוכחת יותר על חלקה של ישראל ועל שלילת-זכויות שהיא באחריותה הבלעדית, ובצורתה הקולקטיבית איננה יכולה להיות מוצדקת מבחינה בטחונית. בעייה נוספת בספר נובעת מכך שהוא תרגום של ספר שנועד מלכתחילה לקורא שאיננו מכיר מקרוב את המציאות הישראלית. אף כי מקובל כיום להציע תרגום מלא ומדוייק ולאפשר לקורא לחוות את הפער התרבותי בתרגום, הקריאה המחישה את היתרונות של גישות ישנות יותר לתרגום, שהתקינו את המהדורה לקהל היעד. כך, למשל, החלוקה המפלגתית והמגזרית הנסקרת בדיון בשסעים הפנימיים של ישראל [עמ' 216 – 217] היא כמעט מיותרת לקורא הישראלי. אין בה פן מחקרי של ניתוח חדש, אלא שרטוט גס וידוע המיועד באופן מובהק למי שאיננו מכיר את הרכב החברה ומבנה המערך הפוליטי.

המחברים, על-פי המסופר עליהם בגב הספר, אינם חוקרים מומחים בתחום זה, ואף-על-פי-כן ביצעו עבודה יסודית באיסוף נתונים שיועיל ויעניין גם את הקורא הישראלי. עם זאת, חלק מן הנתונים הללו אינם יוצאים מגדר דמגוגיות רגילות ומוכרות, שאין בהן כדי לתרום להבנת הסכסוך או לפתרונו. כך, למשל, עמ' 127 – 132 כוללים סקירה מאלפת על החלטות שהתקבלו באו"ם, וחלקן היחסי הנוגע לישראל ביחס לכלל החלטות האו"ם. הנתונים מצביעים ללא ספק על בעייה והטייה של האו"ם, אך זוהי ביקורת שעיקרה נוגעת לחוסר התפקודיות של האו"ם. הקורא הישראלי יכול ליהנות מאישוש מספרי לתחושתו שה"או"ם שמום" הוא אנטישמי ורודף את ישראל, אך אין בכך כדי להצדיק אפילו עוול אחד שישראל מקיימת ממש יום-יום כנגד מיליוני פלסטינים. יתר על כן, סקירה כזו של מספר ההחלטות ואחוזיהן אין בה די כאשר ברור שהיא משרתת את המגמה הפרו-ישראלית של הספר, ומתעלמת מגורמים אחרים ההופכים את מעמדה הייחודי של ישראל למורכב יותר. כך, למשל, היחסים המיוחדים שבין ישראל לארה"ב, והמעמד המיוחד של ישראל באיחוד האירופי (בהתחשב בעובדה שישראל איננה באירופה). דברים אלה אינם דומים להצהרות של האו"ם, אלא מעשים ממשיים, שאין בהם כדי לשלול את העובדות המובאות בספר, אך יש בהם כדי להאיר מציאות מורכבות יותר ולהעלות שאלות שאינן מקבלות תשובה.

דוגמה אחרת מופיעה בדיון על עלות הקיום הבטחוני, שמוזכרת כגורם להתרוששות [214 – 216]. אף כי מובאת דיאגרמה הממחישה שחלקו של תקציב הבטחון ביחס לתמ"ג הוא עצום, המחברים אינם מביעים ביקורת על המבנה הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל, שמציב את צה"ל בפרט ומערכת הבטחון בכלל במרכז ההוויה הציבורית. האיומים הממשיים הם אמנם הגורם המרכזי לחשיבות צה"ל, אבל אין זה אומר שאפשר לפטור בלא-כלום את ישראל על היעדר פיתוח בריא של חיים אזרחיים. פיתוח כזה הוא הכרחי לא רק מן הצד הערכי-דמוקרטי, אלא אפילו מן הצד הבטחוני. דברים כגון אלו אפשר למצוא, גם אם במבט פחות ביקורתי משהייתי רוצה, בספרו של ישראל טל, "בטחון לאומי", שהננו עדיין החיבור המרשים ביותר שנכתב על אסטרטגיה ישראלית. המחאה החברתית שהחלה בקיץ שעבר מגרדת במעט את הפרה הקדושה של תקציב הבטחון, ויש לקוות שצדדים נוספים של מרכזיות צה"ל בקיום הישראלי ייחלשו כחלק ממגמה להציב את צרכי כלל הציבור במרכז (כולל הדוגמה המוכרת של גלי צה"ל, כמובן).

בסופו של דבר, אין המחברים מציבים פתרון או אפילו ניתוח מושכל של המצב. לעתים הסגנון גולש לדמגוגיה נרגשת של ממש, בעוד חלק מהבעיות אינן בעיות מהותיות, ואילו אחרות אינן מטופלות כראוי. עם זאת, הספר חשוב, כפי שאמרתי, בהציבו מראה מהופכת לסכנות המרכזיות שהשמאל מתרכז בהן, ושאינן תלויות בכיבוש: חולשתה הכלכלית של ישראל, סביבה עויינת אידיאולוגית, התפתחות והפצת אמצעי-השמדה המונית. איום הטרור איננו גדול, לדעתי, כפי שהמחברים מבקשים להציב אותו. הטרור הבינלאומי אמנם דורש התארגנות בינלאומית של כוחות שמירת החוק, אך יש לראות בו את מה שהוא: פגיעה ספוראדית באזרחים, ולא איום קיומי אידיאולוגי. ככזה, ארגוני הטרור אינם מציבים איום גדול יותר מאשר זה שמציבים רשתות של סחר בבני-אדם או קרטלי הסמים. כפי שאלה אינם מופיעים ברשימת האיומים של המחברים, אף כי אזרחים ישראלי נפגעים מהם, ואף מקפחים את חייהם, כך אין לראות ברשימה המפורטת של תאי הטרור כאילו כולם מציבים איום ממשי על ישראל.

כנגד האיומים הממשיים, לעומת זאת, השמאל הישראלי צריך לספק תשובה. כזו שאיננה ממעיטה בערכםם ולועגת למי שחושש מן העוינות הסובבת אותו, אלא מסוגלת לייצר מענה רהוט וערכי שמבלי לוותר על המחוייבות לזכויות-אדם, ניצב גם לצד הבטחון הלאומי. כל עוד השיח הציבורי מניח סתירה כוזבת בין זכויות לבטחון, השמאל ימשיך לבוסס במדמנת הכשל של עצמו, כמי שבחר לוותר על הבטחון.

—

רישאר לאוב ואוליבייה בורוכוביץ. ישראל – עתיד מוטל בספק. הקדמה מאת אלי בר-נביא. תרגום והערות: אבנר להב. תל אביב: רסלינג, 2011.

Richard Laub et Olivier Boruchowitch. Israël: Un avenir compromis. Préfacé par Élie Barnavi. Paris: Berg, 2009.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

זכר רבין רלוונטי מתמיד

כרגיל בשנים האחרונות, חלומות על רבין מופיעים כבר באוקטובר (כך כתבתי על זה לפני כמה שנים). יש לזה כל מיני סיבות, אני מניח. גם אחרי שאני מקלף את דמות יפה-הבלורית לוחם השלום שהשתקף מבעד לדמעות של נער הנרות, יש בי הערכה עצומה לאיש. בהרבה מובנים, דווקא דמות הקדוש שעוצבה מיד לאחר הרצח הזיקה לו, כי בכל זאת מדובר היה בלוחם, מאצ'ו, פוליטיקאי, וכל נסיון לצייר אותו כנטול פגמים (או בעל פגמים חינניים בלבד, כגון "ביישן"), סופו שיתגלה כשקרי. ההערכה אליו לא צריכה להיות כאל נער-פרחים שבמקרה התגלגל לצבא ולפוליטיקה, אלא במושגים הללו, בהתאם למה שהיה.

בחלום מלפני כמה שבועות, רציתי לספר לו שמאוד שמחתי לקרוא את שתי הכתבות האחרונות עליו ושאולי עכשיו יראו אותו באור נכון. שכחתי בינתיים אם לא הספקתי או שסיפרתי והוא הגיב בביטול. שתי הכתבות שהתייחסתי אליהן בחלום היו הכתבה של אמיר אורן על צבי צור ("חוטי ברזל, ברגים וקצת אטום", הארץ, 16 בספטמבר, 2011), ושל ניבה לניר על שיחות עם רבין ("מחרדה לא בונים מדינה", הארץ, 7 באוקטובר, 2011). אלה כתבות מדהימות בעומק שלהן ובחשיבות שלהן להבנת דמותו של רבין, להבנת הפוליטיקה הישראלית, ולהיסטוריה של הגרעין הישראלי.

כאמור, תהיה זו שגיאה לראות ברבין פציפיסט. מעולם לא הייתה לא אמירה פומבית חד-משמעית בגנות האטום שאנשי "חוג אורנים" יכולים להיתלות בה. אמנם, ניתוח של פוליטיקאי איננו יכול להישען על המילים שלו בלבד, אבל הקרדיט שניתן לו חייב לכלול גם את האומץ לומר דברים מפורשים שאפשר ללכת לאורם. אני בספק שאומץ היה המימד החסר בגישה של רבין לאטום.

המשנה האסטרטגית שנפרשת בספרון על המלחמה בלבנון היא מעוררת השראה ורלוונטית להיום. לאיראן, אך גם להתנהלות של ישראל מול החמאס. כשלון דרך רבין הוא כשלון הרבה יותר עמוק מקריסת הסכמי אוסלו, שספק אם רבין היה מבכה אותה (בזמן שלטון ברק, כזכור). למעשה, הרבה מן הדברים שהוא משרטט בספר הזה לא שימשו בסיס למדיניות אסטרטגית בכהונה השנייה שלו. ייתכן ומדובר במגבלות פוליטיות שהיו עליו, ייתכן והזמנים השתנו ואני אינני מעריך זאת אל-נכונה, וכמו תמיד ברור לנו שיש פער בין המשנה שמנהיג שוטח בספר כשהוא איננו אוחז בהגה השלטון לבין תקופת שלטונו. המחבר של "מקום תחת השמש" לא היה אמור להסכים לעיסקת שליט.

בנוסף לשתי הכתבות הללו, אני ממליץ לקרוא את הציטוטים שערכתי מתוך אותו ספרון, וכן ראיון שאבי שליים ערך עם רבין ב-1982.

לסגור את גל”צ אתמול (ואיך אפשר להשאיר אותה בכל זאת)

—

את התמונה הזו ראיתי לראשונה בפרק התשיעי של סידרת המופת של מודי בר-און, “במדינת היהודים” (הפרק נקרא “סקס שקרים ווידיאוטייפ”). מוני מושונוב וגידי גוב גוייסו בתחילת מלחמת לבנון כדי להופיע בפני חיילים, ובזמן שהיו שם, הגישו את “זהו זה” בטלוויזיה הלימודית, מתוך לבנון (!). בינתיים גם גיליתי שהפרק מופיע באתר הטלוויזיה החינוכית, למי שרוצה לצפות בו במלואו.

יש כל מיני תשובות אפשריות לשאלה הפשוטה “מה לא בסדר בתמונה הזו”. אבל הסיבה שהיא לא יוצאת לי מהראש היא מפני שהתמונה הזו אינה מתיישבת עם הדימוי שיש לי לגבי גוב כשמאלני קולני (כפי שהוא היה מול אורי אורבך ב”מילה האחרונה” – ואני משהה כאן אירוניה שתשתמע בסוף דבריי), כאינדיבידואל, וכאדם דעתן. יתר על כן, במרחק הזמן ולאור הדימוי השלילי שנוצר למלחמה ההיא ולשרון כשר בטחון (אף שזה לא הפריע לו לשוב כראש-ממשלה מאוחר יותר – עוד אירוניה היסטורית), מוזר לדמיין שגוב לא סירב להתגייס, לא מחה כנגד המלחמה, אלא לבש מדים והתחיל לשדר לילדים ובני-נוער משהו שאין דרך אחרת לכנות אותה אלא פרופוגנדה.

או-אז ניעור ההיסטוריון שבי: אם אני חוזר אחורה ל-1982, כשגוב עוד לא שמע על סברה ושתילה, ולא הכיר את המושג “הבוץ הלבנוני”, אני גם מנסה לחשוב מה ומי היה גידי גוב ביחס לצה”ל באותה שנה. אני מעיין באנציקלופדיה החופשית, ומגלה שגוב התגייס ב-1969, והשתחרר מתישהו בין 1972, אז היה “סולן בולט” בתוכניתה של להקת הנח”ל, “הפלנ”חניק”, ל-1973, אז “הקים ביחד עם כמה מחבריו ללהקת הנח"ל” את כוורת.

ב-1982, כשפקודת הגיוס למילואים הגיעה, גוב היה לכל היותר משוחרר מצה”ל 10 שנים. צה”ל הכשיר אותו, פירסם אותו, חנן אותו בתפקידי סולו שקידמו את הקריירה האזרחית שלו, וסיפק לו רשת חברתית איתנה שאיתה הוא המשיך לקריירה מזהירה באזרחות. יחד עם חבריו מהצבא הוא הופיע בתחרות יוקרתית בינלאומית ב-1974, לא יותר משנתיים לאחר השחרור, וכחמש שנים לאחר השחרור הוא כיכב בסרט “הלהקה”, שעלילתו התבססה על חוויות שהוא הכיר בעצמו, והסרט, כידוע, הפך לסרט פולחן. עשר שנים אחרי שצה”ל נותן לגידי גוב את הקריירה שלו במתנה, גוב איננו מסוגל לשאול שאלות כשהוא נקרא אל הדגל. יכול להיות שהיום הוא היה מעיז, אך אין לדעת.

 

—

זו הייתה ישראל בשנות השבעים. אומרים שהלם יום-כיפור שבר את המונופול שהיה לצבא על הבידור. הלהקות לא נהנו מאותו זוהר, ואנשים יכלו לבנות קריירה בעולם הבידור גם בלי לעבור דרך הלהקות הצבאיות. אבל מי שמשלה את עצמו שכל זה מאחורינו, טועה. אחת מתחנות הרדיו הפופולריות ביותר בארץ שייכת לצבא. רבים ממשוחררי גל”צ מוצאים עצמם בערוצי התקשורת בישראל, בעבודה יוקרתית פי כמה מזו של חייל משוחרר ממוצע. “עבודה מועדפת” – ללא לשון אורווליאנית. את הנורמות הפסולות שהם רכשו בצבא לגבי אתיקה תקשורתית הם גוררים אל החיים האזרחיים, ויחד איתם – את כל צרכני התקשורת בארץ. ההתבטלות בפני אלופים, הקראת קומוניקטים מדובר צה”ל ודובר המשטרה מבלי להצליב מידע או לבחון אותו בביקורתיות, חפיפניקיות וציניות – כל מה שהייתם יכולים לדמיין שצעיר יהיר בן 18 שמוצנח למרכז כוח עצום יספוג, נשאר איתם ומאפיין את התקשורת הישראלית. אין לי סבלנות ללקט את שמות כל אנשי התקשורת שהחלו בגל”צ, או אפילו למצוא ולציין לטובה את היוצאים מן הכלל, שהם עיתונאים טובים למרות הכתם הביוגרפי (קרן נויבך ששידרה אתמול בבוקר מן המאהל ברוטשילד עולה מיד כדוגמה, אבל אני עוצר עצמי מלהמשיך).

במסגרת מחאת הדיור האחרונה, שמעתי יותר מפעם אחת ביקורת על ההתנהלות של גל”צ בסיקור המחאה. כמובן, קובי אריאלי קומם עליו רבים בדברים שהוא אמר. כמו התמונה שבראש הפוסט, יש יותר מכיוון אחד שבו הסיפור הזה היה בעייתי. ניסיתי לתמצת את זה בציוץ: “שדרן חרדי בתחנת רדיו צבאית שתומך בעמדה הקפיטליסטית של ממשלתו. מישהו שם לב איפה שכחנו לקחת פנייה שמאלה?”. לירון תאני ביקר את הצפי של מהדורת החדשות בגל”צ במוצאי שבת, שצפתה שיהיו עשרת-אלפים מפגינים. הוא שאל בסרקאזם: “מי עורך את החדשות? אהוד ברק?” למחרת בבוקר כעסה צייצנית אחרת שהראיון בגל”צ עם גידי שמרלינג, דובר לשכת נתניהו, לא הציב בפניו שאלות קשות. אבל האמת היא שאין שום סיבה לצפות למשהו אחר. גל”צ מופעל על-ידי הצבא, באחריות משרד הבטחון, של הממשלה. אמנם, גם רשות השידור מופעלת על-ידי הממשלה, אך הרעיון של שידור ציבורי הוא שהממשלה מאפשרת עיתונאות חופשית ומניחה את התשתית להתנהלות המקצועית והכלכלית שלה (זה בתיאוריה). אין מקום לצפות שהצבא יעשה את זה, כפי שלא הייתם רוצים שהצבא יהיה אחראי על מערכת הבריאות או החינוך (אוי, רגע…).

לפני שאני מתפזר על שלל בעיות המיליטריזם בחברה הישראלית, אני אשוב לנקודה המקורית שלי: במקרה של גידי גוב אנחנו יודעים בוודאות שגם עשור לאחר השחרור שלו, המחוייבות שלו לצה”ל לא התערערה. אם יסגרו את גל”צ מחר, עדיין צפויים לנו כמה עשורים בהם התקשורת הישראלית מונהגת על-ידי מי שהוכשרו והועלו על מסלול הקריירה שלהם על-ידי הצבא. חשבו על כך: גם אם יסגרו את גל”צ מחר, בשנת המאה של ישראל עדיין יהיו אנשי תקשורת פעילים יוצאי גל”צ. ואף-אחד לא מתכנן לסגור את גל”צ מחר. אני מתבונן שוב בתמונה של גידי ומוני מעל ביירות. לא ככה אני רוצה שתיראה התקשורת בישראל. לסגור את גל”צ מחר – כי צריך להתחיל לתקן מתישהו.

—

—

נ.ב. – למען האמת, אין לי שום התנגדות שתדר אזרחי אחד יישמר לצבא, לשעת מלחמה. המצב הבטחוני של ישראל מורכב, ואין שום סיבה להתעלם מכך. אם תדר כזה נשמר, אין פסול בכך שיוכשרו כמה חיילים להשתמש במכשור הרדיו, כטכנאים ושדרים. אין צורך ביחידה של יותר מחמישה חיילים שתפעל במסגרת דובר צה”ל, ותהיה אחראית על שידורי רדיו לשעת הצורך. כדי לשמור על כושר, לא אתנגד שהיחידה הזו תפיק תוכנית שבועית של שיחות עם חיילים, אך אני בספק שהיא תעניין מישהו. תפעול היחידה לא ידרוש אחזקת בניין שלם ביפו, ודאי שלא ידרוש תשלומים גבוהים לשדרים אזרחיים, ואת הידע הטכני שירכשו החיילים הם לא יוכלו לבלבל עם מושגים של אתיקה ופרקטיקה עיתונאית, אותן הם יוכלו לרכוש בהיותם אזרחים, כאחד האדם. כמובן שלא תהיה לי שום התנגדות שלתדר הזה וליחידה הזו יקראו גלי צה”ל. השם יהלום אותם מאוד, כך שטכנית אני אפילו אינני מתנגד להמשך קיומה של גלי צה”ל, אלא במתכונתה הנוכחית.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על הנורמליזציה של הכיבוש

כשדווח בחודש שעבר שהוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד עדן אברג’יל נזכרתי בדברים שקראתי לאחרונה בספרה של אריאלה אזולאי, “מעשה מדינה”, אך עקב מעבר דירה לא הייתה לי נגישות אל הספר. “מעשה מדינה” כמו משלים את “אלימות מכוננת” של אזולאי, המתמקד בתמונות המתעדות את הנכבה בזמן אמת, ומנתח את מה שהתמונה מגלה או מסתירה. כמו ב”אלימות מכוננת”, גם ב”מעשה מדינה” הקורא מוזמן להוסיף ולגרוע פירושים משל עצמו, לדחות את הקריאה של אזולאי כמעשה של פרשנות-יתר שאיננה נטועה בתמונה עצמה, או – במקרים אחרים – להכיר תודה על הטקסט של אזולאי שמפנה תשומת-לב לפרטים שבקלות העין יכלה לדלג עליהם. במיוחד התפלאתי/התעניינתי לגלות ש”מעשה מדינה” קדם ל”אלימות מכוננת” בפרסומו, אף כי כרונולוגית (וגם מן המשתמע מכותרות שני הספרים), המעשה בא לאחר הכינון. אולי דומה הדבר ל”נוכחים נפקדים” של גרוסמן שבא לאחר “הזמן הצהוב”. אך במקרה של גרוסמן התאכזבתי כל-כך מקריאת “נוכחים נפקדים” שלא יכולתי להביא את עצמי לכתוב עליו. גרוסמן כל-כך טורח על הכחשת הפלסטיניות של מושאיו, כאילו רוחה של גולדה עוד שורה עליו ועל אמיתותיו.

—

אך נניח לזה, ונעבור לציטוטים מעוררי-מחשבה:

ההתעקשות על ההבדלים והניואנסים המאפיינים כל אחד מן התצלומים המוצגים, היא חלק מן ההתנגדות לשיח הטוען ש”עיני הצופים קהו”, ומאמץ לערער על גישה רווחת ביחס למראות מן הכיבוש: “ראינו תמונה אחת – אינו את כולן”. הסינגולריות המוטבעת בתצלום שאותה ביקשתי להדגיש אינה נתונה…

חרף הדמיון השטחי בין תצלומים מסויימים, בכל תצלום שנבחר אפשר כאמור לראות משהו שמופיע רק בו…לפעמים הרגע הזה קשור למרחב היחסים שהתקיים בשעת הצילום והוא מתגלה מבעד לתצלום רק אם מניחים שהמצולמים והמצולמות משתתפים באופן פעיל במעשה הצילום ולא רק נתונים בידי מי שמצלם אותם…

חשוב לא פחות לדעת פרטים על אופי מעורבותם של המצולמים והמצולמות: האם גילו נכונות להצטלם או שקפאו למול המצלמה משום שהצלם היה לבוש מדים, או חמוש, ונתפס כמי שפוקד עליהם “להצטלם”? …

מן היום הראשון לכיבוש הצדיק משטר הכיבוש את מרבית פעולות הדיכוי שלו בנימוק של הצורך ב”שמירה על הבטחון” ועל “הסדר הציבורי”. עצם קיומו של מרחב פוליטי פלסטיני נתפס כאיום בטחוני חמור. עד האינתיפאדה הראשונה הצליח משטר הכיבוש לחסל באמצעים משפטיים וצבאיים את רוב ההתארגנויות הפוליטיות ולמנוע כמעט לגמרי כל נסיון למסד התקהלות פומבית של פלסטינים…

שתי שאלות הטרידו אותי במיוחד כשהתבוננתי במשך השנים בתצלומים מן הכיבוש: כיצד כל חייל זוטר שנתקל בפלסטיני או בפלסטינית יודע מיד מה עליו לעשות בשם המדינה ולמענה, כיצד הוא יודע ש”כך” צריך לנהוג ו”כך” מותר לנהוג גם כשלא ממש צריך? ומה ידיעה זו מלמדת על השלטון שבשמו פועל החייל? … בחלק ניכר מן התצלומים שצולמו במהלך ארבעים השנים האחרונות אפשר לזהות דפוסי התנהגות המופיעים כבר בשנתיים הראשונות לכיבוש והם חוזרים על עצמם שוב ושוב, בסיטואציות דומות או נבדלות: ילדים עומדים בשולי הדרכים באמצע הלילה כדי להשיג עבודה ליום שלמחרת; עיניהם של פלסטינים נקשרות במטליות לניקוי נשק והם מעוכבים כך שעות ארוכות; חיילים מצטלמים עם פלסטינים כפותי ידיים כאילו היו תפאורה; פלסטינים נעצרים ברחוב בלי שום סיבה; חיילים פולשים לבתים עם מצלמות; פלסטינים נזרקים מבתיהם בתקופת המונדיאל כדי שחיילים יצפו במכשיר הטלוויזיה שלהם באחד ממשחקי הטורניר; פלסטינים מופשטים מבגדיהם בפומבי.

האנשים והנשים שמבצעים (בדרגות שונות של הרשאה ואחריות) פעולות אלה, מניחים שמותר לנהוג כך בפלסטינים למרות שהם יודעים שאילו ביקש מישהו לנהוג כך בכובשים הם היו הופכים עולמות, מרימים קול זעקה, תובעים את האשמים ודורשים פיצוי. אף אחד מן האזרחים במדינה דמוקרטית לא היה מסכים שינהגו בו כך או באנשים הקרובים לו. יחס זה כלפי הפלסטיניות והפלסטינים, החוזר על עצמו כל הזמן ומקבל ביטוי חדש מדי יום, אינו ענין פרטי המאפיין התנהגות של אזרח או אזרחית מסויימים, אלא הוא חלק מהתנהגות נורמטיבית כללית. לעובדה שחלק גדול מן המעשים האלה נעשה בציבור, לאור יום, וכחלק משיגרה, היתה תרומה מכרעת לנורמליזציה של הכיבוש ולהפיכתו ל”בלתי נראה” לפחות בשני העשורים הראשונים. (14 – 18)

—

אני מקווה שגם מי שקורא ברפרוף הבחין שבין הצילומים הסטנדרטיים המופיעים כבר בשנתיים הראשונות מוזכרות שתי דוגמאות שאפיינו את התמונה של עדן אברג’יל: “עיניהם של פלסטינים נקשרות במטליות לניקוי נשק והם מעוכבים כך שעות ארוכות; חיילים מצטלמים עם פלסטינים כפותי ידיים כאילו היו תפאורה”.

וכעת, אנחנו בכל זאת צריכים לשאול מה נשתנה: מדוע קמה צעקה על פרסום התמונה ועל תגובותיה של אברג’יל, כאשר מדובר בנורמה שידועה לכל אזרח כמעט ששירת בשטחים כבר למעלה מארבעים שנה? מה מגלמת הצעקה הזו, ומה השלכותיה לגבי היחס הישראלי לכיבוש? תשובות מספקות אין לי, אך אשתדל לשרטט כמה כיוונים ומסקנות.

ראשית, אני תוהה אם לדפוסי הגיוס והשירות בישראל יש השפעה על השיח הציבורי. בעצמי אסתייג מההסבר השטחי-משהו, מודע היטב לכך שהוא מתבסס על דימוי של התקשורת כאליטה תל-אביבית שאינה נושאת בנטל כשאר האוכלוסייה. ועדיין מנקרת בראשי המחשבה: האם עצם הפיכת התמונה הזו ל”פרשה” איננה מעשה של מי שלא הורגל במראות כאלה, שחשב שיש בהן משום “כלב נשך אדם”, כאשר רוב אלה ששירתו בשטחים ראו בתמונה הזו “אדם נשך כלב” (בניגוד למשל לאלוף בן, שגילה בכנות מרשימה שהתמונות לא עוררו בו זעזוע).

שנית, אולי לא התמונה הייתה בבחינת “אדם נשך כלב”, אלא פרסומה. היחס הנכון לרשתות החברתיות ולמתפרסם בהן טרם התקבע, ואולי הקושי היה בפרסום התמונות בבמה פומבית ולא בצינעת אלבום הזכרונות בבית.

שלישית, גם אם דפוסי הגיוס והשירות לא היוו גורם מכריע, הרי שמשטר ההפרדה שהתפתח מאז יישום הסכמי אוסלו השפיע בצורה דרסטית על הנראות הפלסטינית במרחב הציבורי, וממילא כך גם לגבי הנראות של הכיבוש. הפחתת נפח הנראות של הכיבוש מעצבת את טעמו האסתטי של הציבור ומשפיעה על הדימוי העצמי הקולקטיבי שלו. פעילי שמאל רבים מתפלאים או זועמים על ישראלים המתגאים באמת ובתמים במדינה שלהם כדמוקרטיה היחידה באיזור או בצבא שלהם כמוסרי ביותר בעולם. אבל כפי שהתיעוש וחברת השפע יצרו אדם המסוגל לאכול בשר שלוש פעמים ביום אף שלא יעמוד במחזה השחיטה של בעל-חיים אחד, כך גם אוסלו יצר מציאות של אנשים שאינם באים במגע עם פלסטינים בכלל, אינם מטיילים בערי הגדה, ועדיין מבקשים ליהנות מהפריבילגיות של בעלי זכויות-היתר במדינה. אי-הנראות של הכיבוש היא שמאפשרת את השניות הישראלית, המבקשת להידמות למדינה מערבית נורמלית, שרק הצד השני מפריע לה בשגרתה הנאורה והליברלית. מדובר בתהליך הפוך מזה שאזולאי מתארת לגבי השנים הראשונות, שבו דווקא הציבוריות והנוכחות היומיומית של הכיבוש הופכות אותו לבלתי-נראה, ואת השינוי יש לתלות באוסלו (אם כי כמו אוסלו עצמו, שורשיו עשויים להימצא באינתיפאדה הראשונה).

אך המסקנה העצובה ביותר שעולה מן הקריאה בדברים של אזולאי היא לגבי גבולות הנורמטיבי שהורגלנו בהם. התמונות של עדן אברג’יל, אולי גם ההומור שליווה אותן בפייסבוק, עוררו סערה. אך איש לא הזדעזע מהמחשבה שאנשים חפים מפשע נעצרו, נכפתו, עיניהם כוסו במטלית, והוחזקו כך במשך שעות ללא הליך משפטי וספק רב לגבי הצידוק הפלילי או הבטחוני למעשה הזה. הפרט הזה, שעולה בבירור מתוך התמונות והשיח עליהן, הופך לתפאורה שאין מהרהרים אחריה. מן התמונות אין שום תחושה של סכנה או זעזוע. אילו היו בידינו תמונות או עדויות על רגע הכפיתה, אפשר לתהות אם היינו חשים שמדובר באנשים אלימים במיוחד. ואם הם אינם מציבים סכנה מיידית, ואין שום עילה לעצור דווקא אותם, יש לתהות מה פשר הנוהל, וכפי שאזולאי אומרת, כיצד היינו מגיבים אם היו מתייחסים אלינו או אל מישהו מהקרובים לנו ללא שום חשד קונקרטי, רק משום שאפשר. הנה הדבר שנראה באופן ברור לעין, אך בו-זמנית הוא בלתי-נראה בכלל. החומות והגדרות והמחסומים ומישטר ההיתרים והלשון הפכו את העוולות האלה לנורמה, שרק צילומים בטעם רע יכולים לדרוש את תשומת-הלב למציאות היומיומית הזו.

—

אריאלה אזולאי. מעשה מדינה: היסטוריה מצולמת של הכיבוש, 1967 – 2007. תל אביב: אתגר, 2008.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

בין אחריות מוסרית לחוקית במלחמה צודקת ובלתי-צודקת

כתב העת אנליזה (Analysis) הקדיש במת דיון נכבדת לספרו של הפילוסוף ג'ף מקמהן, "הרג במלחמה". ספרי עיון על הצדק במלחמה משמשים תמיד דוגמה מובקת לאופן שבו מגדל השן האקדמי לעולם איננו נבדל לחלוטין מן החברה שבה הוא נטוע. ספרו הקלאסי של מיכאל וולצר קנה לו שם משום שהוא העניק ביסוס תיאורטי מקיף לדור שלם שזעם על המלחמה בויאטנם. הוא תורגם לעברית וזכה להצלחה בארץ, בין היתר, משום שהוא הקדיש דיון נרחב לא פחות למלחמת ששת-הימים אותה הוא הנגיד למלחמת ויאטנם והצדיק אותה. אין זה מפתיע, ודאי, שהביקורת של וולצר על "עופרת יצוקה" לא התקבלה באותה הערכה בה הוכרו יכולותיו כהוגה כשהוא הצדיק את ששת-הימים.

ספרו של מקמהן מודע לחוב שהוא חב לוולצר ולרבים אחרים שהתפנו לעסוק בשאלה הזו, אך אין הוא הולך בעקבותיהם. אחד ההבדלים החשובים בין השניים הוא ההתנגדות של מקמהן לטענת וולצר שכל הלוחמים שווים במעמדם המוסרי בזמן הלחימה. תחת זאת, מציע מקמהן להבדיל בין מעמדם המוסרי למעמדם המשפטי. מעמדם המשפטי שווה, גם אם מעמדם המוסרי איננו שווה. מעמדם המשפטי – גם מבחינת החסיון המשפטי והזכויות המשפטיות העומדות להם על דברים שעשו בלחימה, אך גם מבחינת החובות המשפטיות המוטלות עליהם בזמן הלחימה.

ההבחנה בין המוסר למשפט היא משמעותית, ויש לה פוטנציאל לתרום לשיח הישראלי על פשעי מלחמה, שמתאפיין לרוב בויכוח חירשים בין תומכי ה-jus ad bellum (המגזימים בטיעוניהם), לבין מבקרי ה-jus in bello (המגזימים טענתם גם הם).

הדיון איננו נסוב רק על הנוהג הנכון במלחמה – שמופעיה במאה ה-21 מעלים שאלות מסדר שונה לעומת המאה ה-20, עם ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות לצבאות להתקיף מבלי להציב את חייליהם בסכנה בשטח האוייב – אלא גם על הראוי והצודק בהפללת אחראים ולוחמים לאחר המלחמה. לשאלות כאלה יש השלכות מעשיות על תביעות חוזרות ונשנות נגד בכירים ישראלים בחו"ל, ושינוי השיח עשוי לדחוף לשינוי חוקים שייצרו מציאות חדשה.

מקמהן מבקש לדחות את ההשוואה המוסרית בין הצדדים, דווקא משום שהצד העליון מוסרית עשוי לקחת לו חירויות בקרב שאותו צד לא היה רוצה לתת ליריבו. הדוגמה ששבה ועולה בדיונים כאלה היא על גרמניה הנאצית, אבל אנו יכולים גם לגזור מקבילות למציאות הישראלית: לישראלים ברור שהם הצד המוסרי העליון בסכסוך, והיות שהצד הנחות יותר משתמש בדרכים שפלות כמו השתלבות בתוך אוכלוסייה אזרחית, יש לישראל זכות לפגוע באוכלוסייה אזרחית במהלך הלחימה. זהו נראטיב ישראלי מצוי. מקמהן טוען שאין דרך להצדיק פגיעה באוכלוסייה אזרחית מצד אחד, מבלי להעניק את אותה רשות (חוקית) לצד הנחות מוסרית לנהוג באותה דרך ובאותם אמצעים. אם נוסיף לכך את ההכרה שכל צד משוכנע שהוא הצד העליון מוסרית, נבין את מורכבות הבעייה. לכן, מקמהן מוכן להודות שיש היירככית מוסר במלחמה, ושתיאורטית לצד המוסרי יותר מותר היה לעשות צעדים חריפים יותר כדי להביס את הצד הפחות מוסרי, אך מסיבות פרגמטיות הצד המוסרי יותר צריך לאסור על עצמו לנהוג בדרכים שהוא לא היה רוצה שיופנו כלפיו. כמה שונות העמדות בשיח הציבורי בישראל כאשר מדברים על החמאס המתערבב באוכלוסייה אזרחית או על המתנחלים כחיילים אזרחיים המיישמים מדיניות כיבוש צבאית-בטחונית. לו רק היו יותר אנשים נכונים לדבר על עמדה עקבית ביחס לפגיעה באזרחים בשני הצדדים, שלא לדבר על קריאה לכל הלוחמים ללבוש מדים בשעת קרב (את התביעה האחרונה כמעט אי-אפשר להעלות על דל-שפתיים כי מימין ומשמאל מקובל שאין להרשות לפלסטינים להקים צבא, ואיך ילבשו מדים אנשים שאין להם צבא?).

אני רוצה לצטט רק קטע קצר מתוך התגובה של מקמהן לפאנל הפילוסופים שדן בספרו, ובייחוד מתוך קטע שבו הוא מגיב למייקל אוצוקה מהמככלה האוניברסיטאית של לונדון (UCL):

אוצוקה ואני מסכימים שאין להעניש לוחמים בלתי-צודקים על הרג לוחמים צודקים. אני טענתי שאין זאת משום תנאים מקלים בלבד התקפים לפעולתם, אלא גם בשל מגוון שיקולים מעשיים שהופכים את הענישה למזיקה. אוצוקה טוען שאפילו בהיעדר השיקולים המעשיים הללו תהיה זו טעות להענישם, ושהרעיון לפיו הם פעלו במסגרת הזכויות שלהם מספק הסבר טוב יותר לחסינותם מרעיון החנינה.

אני מפרש את המצב אחרת. לוחמים בלתי-צודקים חסינים מוסרית מענישה חוקית משום שמבחינה מוסרית אסור להעניש אנשים שלא הפרו את החוק. אך הסיבות שבעטיין החוק פוטר לוחמים בלתי-צודקים מעונש הן מעשיות, המבוססות על הקושי להבחין בין לוחמים צודקים ובלתי-צודקים. אלו הם שיקולים מעשיים שונים מאלו שאוצוקה הציע שנתאר לעצמנו כנעדרים על-מנת לשקול אם עדיין יש לראות בהענשת לוחמים בלתי-צודקים טעות. כך שהבסיס לחסינות שלהם מעונש הוא בסופו של דבר מעשי ואיננו תומך בטענה שיש להם זכות מוסרית להרוג, במובן שזכות גוררת הרשאה. זכות להרוג ממין זה איננה יכולה להיגזר מההיתר החוקי להרוג, שיסודו תואם את אי-המוסריות של ההרג עצמו.

(McMahan, “Who is Morally Liable,” 545-6)

—

מרתק לעקוב אחר פיתולי היחס בין החוק והמוסר בטיעונים הנגדיים בין מקמהן ואוצוקה. החוק עצמו צריך להיות מוסרי (לפי שניהם), והענשה בחוק של אדם שלא הפר את החוק תהיה לא רק בלתי-חוקית, אלא גם בלתי-מוסרית, אפילו המעשה של הנאשם הוא בוודאות מעשה בלתי-מוסרי. אני נזכר בהקשר זה בדברים שכתבתי על החובה המוסרית שבציות לחוק (פוסט שנזכרתי בו גם אגב הפוסט הקודם, בנוגע לחוק החרם, והעמדות השונות שלי ושל דובי בנוגע לתגובות הראויות לחוק הזה).

הקושי להבחין בין לוחמים מוסריים ללוחמים בלתי-מוסריים נשען על אותה הבחנה בין הצדק עד המלחמה והצדק במלחמה. מקמהן מדגיש שכשהוא מדבר על "אזרחים בלתי-צודקים", הוא מתכוון במובן טכני לאזרחים של מדינה שנכשלה במבחן הצדק עד המלחמה, ולכן כל אזרחיה הם בבחינת אזרחים בלתי-צודקים, מבלי קשר להתנהגותם במלחמה עצמה (ממילא אנחנו מניחים שאזרחים אלה אינם מעורבים בלחימה, כי אם הם מעורבים בלחימה ולא מזהים את עצמם כלוחמים, הם אינם בגדר אזרחים, אלא לוחמים בלתי-צודקים גם בתוך הלחימה). אבל הלוחמים נבחנים לא רק מצד ההשתייכות שלהם והצדק של הצד שלהם עד המלחמה, אלא גם על הנוהג שלהם בזמן המלחמה. תיאורטית יכול להיות לוחם ששייך לצד הצודק, ואפילו שכל היחידה שלו נהגה באופן ראוי בזמן הלחימה, ולכן הוא באופן מוחלט שייך לצד של "הלוחמים הצודקים", אך די בפעולה בלתי-צודקת אחת שלו במהלך הלחימה, כדי להפקיע אותו מכלל זה, ולהפוך אותו ללוחם בלתי-צודק. ההבחנה הזו קשה, ודאי כשאין לנו עניין בצדדים של שחור ולבן בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושני קווים מנחים צריכים להיות לפנינו בכל דיון בנושא: ראשית, להכיר בכך שאי-צדקתו של החייל הבודד איננה מכפישה את המערכת בכללה, ואפשר גם לגנות את החייל הבודד, וגם להצדיק את המלחמה. שנית, לוודא שהמערכת איננה נוהגת כך בחייליה כדרך לנקות את עצמה על-פני השטח, ולטעון לעשבים שוטים הפוגמים בשלמות המערכת.

—

McMahan, Jeff. Killing in War. Oxford and New York: Oxford University Press, 2009.

____. “Who is Morally Liable to be Killed in War,” Analysis 71.3 (2011): 544-559.

Lang, Gerald, Michael Otsuka, Bradley Jay Strawser and Jeff McMahan, “Book Symposium: Killing in War,” Analysis 71.3 (2011): 511-559.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת

בפוסט על התגובות לרצח באיתמר, העליתי שוב את האפשרות להתייחס לפעולות טרור כקטגורייה פלילית. מובן שכבר יש התייחסות פלילית לטרור במובן זה שפעולות טרור הן עבירה על החוק ושמבצעיהן נשפטים על-פי הדין הפלילי. ועם זאת, להצעה הזו יש השלכות הן ביחס הרטורי-תקשורתי-ציבורי לפעולות עצמן, הן במישור האתי-ערכי של היחס לטרור, ואולי אף במישור המשפטי-פוליטי.

ראשית, אציין שצורמת לי לעתים ההבחנה בין פשעים קטלניים "על רקע לאומני" לבין פשעים קטלניים בעלי רקע אחר, המכונה לרוב "פלילי" סתם. הצרימה ניכרת במיוחד כאשר טיבו של האירוע טרם הוברר, והקריין מדווח כי " לא ברור אם הרקע למעשה לאומני או פלילי". כמעט אפשר לשמוע דריכות רבתי: אם הרקע הוא לאומני, הרי שזה חמור מאוד שמחבל חדר ללב תל אביב, הרצליה או בת-ים, ודקר אדם חף מפשע. הציבור נמתח כקפיץ כדי לגנות את הטרור, את הפלסטינים, את ההסתה, את השמאלנים, להאשים את משרד הבטחון שאיננו מזדרז בהקמת הגדר, את השב"כ, את מי לא. ואם אלו נערים שפעלו על דעתם עצמם? ניד ראש, צער מעושה, לא יותר מזה. אי-אפשר להפיק לקח פוליטי על הפלסטינים, והעניין דועך.

לכן, אני חש שיש חשיבות להצביע על הדמיון בין הדברים, להזכיר שיסוד פושע בנפש האדם מחפש מוצא, עניין ופעילות. גדל האדם בחברה בה יש סכסוך לאומני אלים, או מהפיכה אידיאולוגית כלשהו, רשאי הוא לרתום את יצריו הרצחניים לאידיאולוגיה הזו. גדל בסתם חברה קפיטליסטית מתירנית, ייאלץ לקנות לו סכין או נשק ולרצוח בלי אידיאולוגיה. התבוננות כזו מחריפה את הביקורת על כל אותם רוצחים שאינם מחבלים, ומוציאה את העוקץ הגזעני מההתבוננות הלאומנית על מחבלים, כאילו יש בהם יסוד רצחני גדול יותר מאצלנו. ולא היא: אותו יסוד רצחני פועל בשתי החברות, ואילו בשנייה הוא מקבל ביטוי בולט יותר בהקשר הפוליטי. גם מבין הישראלים, כמובן, יש כאלה שהיסוד הזה מקבל אצלם לגיטימציה לאומית והם הופכים לגיבורים לאומיים, אף כי עיקר פעולתם היה פגיעה בחפים מפשע. האחדת ההתבוננות מחלישה את הדה-הומניזציה הכללית של האוייב, כיוון שבמקרה כזה הפיגוע באיתמר, למשל, איננו נתפס כמעשה שבאמת נעשה בשם הלאומיות הפלסטינית, או כמעשה ששירת את כלל העם הפלסטיני, אלא ממוסגר כמעשה רצח שמבצעיו ביקשו לתת לו הקשר כזה, ואילו אנו כוללים אותו באותה קטגוריה של הטבח במשפחת אושרנקו או רצח אריק קארפ, למשל. וכך יאה. המניעים האידיאולוגיים של המבצעים אינם צריכים לעניין אותנו במקרים כאלה, אלא רק כוונותיהם הרצחניות. אם האידיאולוגיה ראויה או צודקת, היא תישמע ותפלס לה דרך במעשי צדק ובדברים, ואין לה צורך במעשים כגון אלה. על אחת כמה וכמה כשאין אידיאולוגיה.

הבעייה השנייה שההפרדה הזו יוצרת היא מיסגור פשעי טרור כאירוע צבאי. במלחמה אנו משהים קודים תרבותיים ומשפטיים מסויימים (לא את כולם, לכן "מסויימים"). בניגוד לטרור ולפשיעה, לא הכוונה המיידית של החייל חשובה, אלא דווקא "הכוונה המורכבת", אותה אידיאולוגיה בשמה הוא פעל. במילים אחרות, גם בין חיילי גרמניה הנאצית, וגם בין חיילי צבא ארצות-הברית נמצאו יחידים שבשעת-כושר מסויימת כיוונו את נשקם וירו על מנת להרוג. הכוונה המיידית היא ליטול חיים, אותה כוונה שביום-יום היא החמורה מכל. אבל החייל האמריקאי שפעל כך, עשה זאת במסגרת גוף רחב יותר, בהקשר רחב יותר, כאשר הכוונה המורכבת, או האידיאולוגיה שבשמה הוא לחם, היא מאבק למען החירות, השוויון והצדק, ואילו החייל הגרמני עשה זאת למען מישטר חשוך ואידיאולוגיה דכאנית. כך אנחנו מעריכים את מעשיהם בבחינה ערכית, ועל כן כמעט ואין מקיימים משפטים לאנשים שהרגו בני-אדם אחרים בשעת קרב. מיסגור הטרור במסגרת לאומנית מציב אותו באיזור דמדומים בעייתי הנתון בין דיני המלחמה לבין דיני הפשיעה. כך, כאשר אנשים מדברים על שחרור מחבלים למען חייל חטוף, הם בעצם משווים את כל המחבלים לחיילים, מבלי להבחין בין אלו המוגדרים מחבלים שפעלו כנגד מטרה צבאית לבין אלו שפעלו כנגד אזרחים (ואלו שפעלו באופן לא-אלים, ומוחזקים בכלא רק משום שמחו כנגד הכיבוש, תוך הפרת צו אלוף כזה או אחר).

העמדה הזו, המשווה את כל סוגי הפעילות וההתנגדות לפעילות חיילית של צבא אוייב היא בעייתית מאוד מבחינה מוסרית, אם כי בעייתית לא פחות היא הבחנה מוסדרת מבחינה משפטית. הבחנה כזו איננה יכולה להיעשות מבלי שישתמע שישראל מתירה פגיעה בחייליה אך לא באזרחיה, כאשר ברור שאף ממשלה איננה יכולה לומר במפורש שהיא מתירה פגיעה בחייליה (גם אם זהו המצב דה-פאקטו בשעת הקרב). אך כל עוד המדינה לא נקטה בהפרדה כזה, קשה לטעון כנגדה על שאיננה מבחינה בין סוגיהמחבלים הללו בזמן משאים-ומתנים מעין אלה. הבעייה נכונה ביתר שאת כאשר המדינה מבקשת לשחרר אסירים במסגרת הסכם שלום.

הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית מבסס אותה כישות מדינית ואת אלו שפעלו למענה כחיילים שלא הוכרו ככאלה משום שלא הייתה מדינה ולא הייתה לה צבא. לכן, הגיוני לבקש את שחרורם של אותם פעילים שעשו מעשים שבזמן הכיבוש היו אסורים, ואילו לאחריו הפכו מותרים. הדבר דומה לגבי אסירים פוליטיים בכל מציאות של משטר משתנה, למשל שחרור אסירים פוליטיים בתום משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה או עם סיום משטרים רודניים אחרים. אלא ששוב מתבקשת הבחנה בין אלו שהפרו חוק שהיה בלתי-מוסרי, לבין אלו שהפרו חוק שאמנם היה בתוקף ונאכף על-ידי השלטון החשוך, אך תוקפו ומוסריותו של החוק תקפים גם במשטר החדש. בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדאי להדגיש שהדבר נכון, דומני, לא רק עבור המשטר הישראלי, המבקש לבסס את צידקת כליאתם של אי-אלו פושעים, אלא גם עבור הצד הפלסטיני, שמוטב לו להתעקש על שחרורם של לוחמי חופש, ולקבל את המשך כליאתם של אנשי דמים שפגעו בחפים מפשע. במילים מפורשות יותר: שחרור גורף של אסירים פלסטינים, ללא קשר למעשיהם ולקרבנותיהם (או להיעדר קרבנות ממעשיהם), משרת דווקא את אלו המבקש לראות באסירים מיקשה אחת של מחבלים רצחניים.

מבין הדברים עולה גם הבנה שקריאה למדינה פלסטינית מפורזת ללא צבא יוצרת קושי לקיום סכסוך בעתיד, כפי שראינו כבר בעופרת יצוקה: צה"ל לא יכול היה להתקיף בסיסים צבאיים, משום שאין ברשות הפלסטינית בסיסים צבאיים, ואז גורמים שונים מבקרים את ישראל שתקפה מבנים אזרחיים כולל המשטרה הפלסטינית. ראשית, מי שתומך באמת ובתמים בקיומה של מדינה עצמאית לצידו, צריך לקבל על עצמו שבעצם ריבונותה של המדינה משוקעת העובדה שהמדינה תחליט באופן עצמאי אם רצוי לה צבא אם לאו; שנית, כל מי שמבין שפתרון שתי המדינות לא יוביל לסיום הסכסוך, צריך לקוות שלמדינה הפלסטינית השכנה יהיו אזורים צבאיים שיהיו מובחנים מאזורים אזרחיים, שאחרת הברירה היחידה שתעמוד בפני ישראל בכל עימות עתידי תהיה פגיעה באזורים אזרחיים.

——

לקריאה נוספת:

– על היסוד הרצחני שבכל חברה

– מתוך: "מלחמות צודקות ולא צודקות"

– עוד מחשבות על כוונה: בין משפט לפילוסופיה

– המשפט בין התחום הצבאי לאזרחי

– פשעי מלחמה – בין הפרטי לממסדי

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

ממתי החוברת ההיא של "לייף"?

—

מעט לפני שנסענו, נתקלתי בחנות הספרים בכרך הראשון של Bloom County. על התחושה המוזרה שבקריאת קומיקס פוליטי משנות השמונים הערתי כבר בפוסט אחר. כאן הצטרפה לתחושה הרגילה גם השמחה שבפגישה מחודשת, עם העצבות הנוסטלגית על החומר שהתיישן. מצד שני, עוד רגע אדגים מה הם הדברים ש"התיישנו"; סוגיות כאלה, אתם יודעים, שאנשים נאורים כמונו כבר לא מתמודדים איתם, כמו גזענות, שוביניזם, פחד מהאחר. אבל בתור פתיחה מוטב אולי להתחיל עם זוטה משועשעת יותר, שגם מעידה על הזמן שחלף: קומיקס לכבוד הלידה של המשך שושלת בית-המלוכה הבריטי, צ'ארלס ודיאנה מתלבטים על השם. בערך באותו זמן שקניתי את הספר, ויליאם הודיע על אירוסיו:

 

(מצד אחד, ברת'ד לא היה מדמיין שצ'ארלס ודיאנה יקראו לילד שלהם בשם כמו "הארי". מצד שני, הארי מעולם לא יועד להיות יורש-העצר).

—

בנוסף להיותו תלמיד בית-ספר, עובד גיבור הקומיקס, מיילו בלום, במערכת העיתון המקומי, שם הוא מציק בדר"כ לסנאטור בדפלו (אני לא יכול לחשוב על דרך לתרגם את השם הגאוני הזה לסנאטור):

 

 

 

הקריאה בקומיקס הזה שימשה עבורי מבוא לביקורת התקשורת ולציניות התקשורת (עם שיעורים משלימים מ"כן, אדוני ראש הממשלה"). כרגיל, ההומור משמש צינור מידע לדברים שקשה לאנשים להתעמת איתם או לחשוב עליהם באופן יומיומי.

—

וכעת, לביקורת החברתית. כשמיילו בלום איננו העיתונאי הציני, הוא אומר דברים רדיקליים, שמכוונים להרגיז את המרכז האמריקאי, שמרנים, דתיים, או סתם אוכלי-בשר באשר הם:

 

סטיב דאלאס בתפקיד המאצ'ו האולטימטיבי, לא מצליח לקנות את ליבה של בובי:

 

ההומור על מאבקי המינים ממשיך כשבובי מוצאת מישהו שהוא יותר לרוחה, קאטר, המרותק לכיסא גלגלים:

 

הכניסה של קאטר מאפשרת גם בדיחות אין-ספור על מעריצי "מסע בין-כוכבים" (שלא מיוצגות במבחר שלי כאן), וגם על אי-הנוחות שאנשים חשים בנוכחות כיסא-גלגלים (או "אחרים", באופן כללי). כאן, קאטר יושב בסלון עם אמה של בובי, בת-זוגו:

ועוד פיסה קטנה של חשש מהאחר, כשבינקלי מספר לאבא שלו על הילדה שהוא אוהב:

 

—

הגיבור החמוד מדי שהפך לחביב-הקהל הוא הפינגווין אופוס. לרוב הוא מופיע בהקשרים אישיים של העלילה (מאמציו של דאלאס לכבוש מחדש את בובי, אחד משחקני "מסע בין-כוכבים") או בסטריפים צמחוניים, אבל בחרתי להביא עוד דוגמה שאיננה מייצגת את הסטריפ דווקא, אבל שוב ממחישה את מרחק הזמן: שני סטריפים בגנות המלחמה באיי-פולקלנד, כדוגמה לאירוע שכבר נשכח כליל. באלבום The Final Cut, פינק פלויד מעמידים את פולקלנד ומלחמת לבנון בשורה אחת, את בגין ותאצ'ר בשורה אחת. פולקלנד כבר נשכחה, מלחמת לבנון כבר הפכה למלחמת לבנון השנייה, ויש כבר המדברים על השלישית. המחאה הנאיבית של הפינגווינים תקיפה גם היום: זו אכן דרך ירודה, אם לא אנכרוניסטית, ליישוב סכסוכים.

 

 

—

התלבטתי עם איזה סטריפ לסיים. שני קטעים על הליברלים כזן נרדף ונכחד עוקצים במיוחד. שוב, ארה"ב של שנות השמונים, לא ישראל 2011:

 

 

(ומצד שני, בישראל לא הייתה אף-פעם תנועת סטודנטים המונית).

—

אבל לבסוף החלטתי לחתום בקטע קצת אקזיסטנציאליסטי, קצת חנוך-לויני, על זכרון, נוסטלגיה ודמיון:

 

[נ.ב. – קיוויתי שלחיצה על הגדלה תוביל לגירסה מוגדלת, נוחה לקריאה. זה לא ממש הצליח. נאבקתי בזה שלוש פעמים, שלוש שיטות, וכל פעם אותה תוצאה. המעוניינים ייאלצו לחפש את הספר…]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

זוהי דוגמה קלאסית לאופטימיות של הבוחר

בטפשותי מיהרתי להכריז בטוויטר שאני לא אכתוב פוסט על הקריאה להתפטרות/פיטורי אלי ישי, כי הכלל היה נראה לי ברור ולעוס לעייפה. גם ידעתי איזה דברים סימנתי לעצמי שאני רוצה לכתוב עליהם, שהם קצת יותר חשובים מהקריאה האווילית הזו. אלא שככל שהעמקתי לקרוא בעיתון סוף-השבוע, הבלוגוספירה והטוקבקיאדה הישראלית, אני מבחין שהקול הזה כמעט ואיננו נשמע, ואף כי אין לי אשליות שהבלוג הזה קיים בציבוריות הישראלית בשום מובן פרקטי, אני בכל זאת אגיד את מה שיש לי לומר.

אז בוא נתחיל ממקבץ שאלות רטוריות: האם מישהו מבין קוראיי היה מרוצה מתפקוד אלי ישי כשר פנים קודם האסון? האם יש שר כלשהו שאתם מרוצים מאוד מתפקודו? חשוב לי להדגיש כאן את המאוד – לא מספיק להיות אפאתיים, או "נראה לי שבני בגין לא פישל בתחומים שהוא מופקד עליהם". ממש שר שאתם מתפעלים ממנו ושאתם מקווים שימשיך בתפקיד הזה גם בממשלה הבאה. האם יש לכם מועמד שיתאים להחליף את אלי ישי לאחר שיתפטר, שאתם יכולים לערוב לכך שיעשה זאת טוב יותר ושאתם יכולים להבטיח שיסכים לקבל על עצמו את התפקיד?

חשבתי כך. כשאני שואל את עצמי את השאלות הללו, יש לי כמה מסקנות פשוטות: ראשית, שבין אלה שקוראים להתפטרות אלי ישי, נתקשה למצוא אדם אחד שיש לו תוכנית טובה יותר. שנית, הנובעת מהראשית, שהקריאה הזו איננה הרבה יותר מנהמת המון משולהב המבקש נקמה בכך שייפרע מהקורבן הראשון שיזדמן לידיו. נדב פרץ צייץ שתי הערות מחכימות:

"מכירים את זה שאתם משחקים סימסיטי, ומקצצים כל פעם עוד אחוז ועוד אחוז מתקציב מכבי האש, ומתפללים שלא תהיה שריפה? אז זהו" – אני מרגיש שלא כאן המקום להתוודות שכשאינני משחק סוליטייר, אני משחק סימסיטי, ובטח ובטח שאין זה המקום להתוודות שאני מרמה על-ידי ביטול אופציית האסונות, מה שמאפשר לי לקצץ בשירותי הכבאות לאפס בלי חשש. אבל ההערה הזו היא רק סיפתח לציוץ החשוב יותר, המתייחס אל העולם האמיתי:

"למרות שהתפטרות של אלי ישי תהיה בהחלט מאורע משמח, צריך לזכור: ההזנחה של מכבי האש היא סיפור של עשרים שנה". מי שזה לא מספיק בשבילו, שיילך לקרוא את יוסי דהאן, "השריפה מתחילה באוצר", ואחר-כך שישאל את עצמו למה שאלי ישי יתפטר ונתניהו לא. אבל זה חוזר לשאלות הרטוריות בהתחלה: יש יותר מדי סיבות שנתניהו צריך להתפטר, וממש לא היינו צריכים את השריפה הזו כדי לדעת שאיננו מרוצים מהתפקוד שלו או מהאידיאולוגיה שלו. כך שהמטקבקים והמצייצים והפרשנים אינם שונים מההמון שהיה נאסף בכיכר ומוכן לעשות לינץ' במלך או בכוהן שלא הביאו גשמים השנה. אנחנו כל-כך עתידניים וטכנולוגיים ומנוכרים, שאנחנו אפילו לא צריכים לקום מהכיסא, ואין לנו שום כיכר עיר ללכת אליה. במקום זאת, אנחנו יושבים בבתינו וכותבים שאלי ישי צריך להתפטר. אבל אין לנו מושג איך זה ישנה במשהו. יותר מזה, אין לנו את האומץ להתמודד עם העובדה העגומה שזה לא ישנה משהו. שאחרי שאלי ישי יתפטר אז ימונה ח"כ אחר מש"ס לשר הפנים, או שפואד יקבל את משרד הפנים ומישהו מש"ס יקבל את משרד התשתיות, או משהו כזה.

באופן עקרוני אני נגד קריאות לפיטורים על כשלון. זו נשמעת לי אסטרטגיה שמתאימה למשחקי ספורט ו… זהו. שם זה נגמר. אני בטוח שגם משקיעים אוהבים לראות איזה סמנכ"ל מפוטר כשהמנייה צונחת, אבל זה לא אומר שהפיטורים שלו בהכרח ישנו משהו.

לקראת סיום הכהונה של אולמרט, קראו לו אנשים לסיים את "המשמרת שלו" בשחרור שליט. הערתי אז שמטבע הדברים מנהיג משאיר ליורשו בעיות בלתי-פתורות. לא אתפלא לגלות חפיפה חלקית בין האנשים שקראו לאולמרט לא לעזוב את המשרד לפני שחרור שליט לבין האנשים שקוראים לאלי ישי להתפטר. ההגיון שלי אומר אחרת. שאלי ישי צריך להישאר בתפקיד עד שהוא מסיים לשקם את הכרמל. מה, לא? אבל זה קרה במשמרת שלו. סתם, זוטה על טיעונים מטופשים. אפשר להתעלם מהפיסקה הזו.

נחזור למהות: אדם שטעה או אפילו אדם שכשל, עשוי להיות אדם שלומד. הוא לא חייב להיות, אני מודה. הוא יכול להיות אדם יהיר / טיפש / מוגבל בכישוריו / אפאתי שלא יוכל ללמוד מכישלונותיו. אבל מצד שני, ייתכן מאוד שדרושה שנה או יותר ללמוד ניהול נכון וחכם של מערכת מורכבת כגון משרד ממשלתי. ולכן, אם כל שנתיים נקרא לפטר שר זה או אחר בשל חוסר-הכישרון שלה, אנחנו עשויים להנציח את חוסר-הנסיון ואת החובבנות שבה הממשלה מתנהלת, במקום לשפר אותה. וזה נכון גם למערכות אחרות. ושוב, אם יש סימנים ממשיים שהאדם לא יוכל ללמוד מהטעות שלו, שמדובר בכשל בסיסי באופי, אפשר לשקול פיטורים בתור הכלי הטוב ביותר להתמודד עם המחדל, במיוחד אם כבר יודעים על מועמד טוב יותר. זה לא המקרה של אלי ישי. למעשה, זה כמעט מקרה הפוך: הסיבות לכשלון ידועות, העובדה שאלי ישי איננו האחראי העיקרי ידועה, אבל התמודדות עם הסיבות האמיתיות, הקשורות למבנה הפוליטי בישראל, ליחסי כלכלה וחברה, למיסוי ולחלוקת משאבים הן קשות מדי להכלה. נפטר את אלי ישי, ואולי כך נצליח לשכך את זעם האלים, או לכל הפחות את תחושת חוסר-האונים הנוראה שלנו. זוהי דוגמה קלאסית ל"אופטימיות של הבוחר".

אי-אפשר לדון בסוגיית התפטרות כלקיחת אחריות מבלי להזכיר את שני המקרים הקלאסיים של נתניהו וברק. 1999, 2001, בהתאמה. כל אחד מהם מסיים כהונה שהתחילה עם ציפיות גבוהות והבטחה לדרך חדשה שתצעיד את ישראל קדימה, וסיים כהונה בזמן-שיא ובתור האדם הבזוי ביותר בציבוריות הישראלית. במקום להישאר במפלגה, בכנסת, לקחת אחריות על התנהלות כושלת, ולהילחם על הדרך שהאמינו בה, כביכול, כל אחד מהם החליט "לעזוב את הפוליטיקה". אז איך זה שאחרי ההבטחות הנרגשות שלהם לעזוב את הפוליטיקה, אנחנו מוצאים את עצמנו עשור אחרי בתוך אסון לאומי כשהראשון הוא ראש-הממשלה והאחרון הוא שר-הבטחון? הם לא "לקחו אחריות", אלא בחוכמה הנמיכו פרופיל, ביודעם היטב כי הזכרון של הציבור הוא קצר-טווח, וככל שיזדרזו להיעלם מהתודעה, כך יוכלו לשוב אל כס ההנהגה מהר יותר. זאת התרבות שהקוראים לפיטורי אלי ישי מקדשים, ואלו תוצאותיה. התפטרות אחר התפטרות, שאך מכשירה את הדרך להתחמקות מאחריות, להתמודדות עמוקה ואמיתית עם הבעיות ועם החיפוש הכן לפתרונן.

אגב, הציפייה שהאסון הזה יגרום לשינוי במדיניות הפרטה ו/או תקצוב היא ריאלית בערך כמו הציפייה שהמפולת הפיננסית בארה"ב דאשתקד תחולל שינוי בגישה למעורבות ממשלתית בוול סטריט. ואם כבר הזכרתי את ארצות הברית, תחשבו על מגדלי התאומים. אם זה היה קורה בארץ, ודאי היו קוראים להתפטרות שר הבטחון, ראש הממשלה, מפקד חיל האוויר, מנכ"ל רשות שדות התעופה, ומר עזריאלי עצמו. בארצות הברית יצאו בתמיכה בנשיא מקיר אל קיר. וזה היה ג'ורג' בוש! (ואלה היו מגדלי התאומים). מאוחר יותר, בעיקר ככל שההסתבכות בעיראק העמיקה, קולות אחרים חדרו למיינסטרים. אבל בימים הראשונים אחרי ההלם התגובה הייתה של תמיכה פוליטית. ובישראל עוד לא כבו הלהבות, וכבר כולם יודעים מה יהיה הפתרון ההולם. אולי אני סתם מדבר שטויות כהרגלי. אולי זו אשמתי שאני קורא פחות מיינסטרים (ידיעות ומעריב), ויותר בלוגים של אנשי-שוליים. אולי אם הייתי צורך ככה מדיה אמריקאית ב-2001, הרושם שלי היה שונה.

אבל אם כבר הזכרתי את מגדלי התאומים, זה מזכיר לי שבחסות אותו אסון נעשה חוק ה"פטריוט", שדחק לקצה את הגדרות הדמוקרטיה האמריקאית. לפחות את ניצול האסון לשם העברות עוד סמכויות לכוחות הבטחון כבר לומדים מהם, גם אם מכיוון מפתיע, במבט ראשון:

אלוף בן הוסיף עוד הצעה תמוהה לפיה יש לשקול את העברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים. תמוה, בעיקר על גבי העיתון הליברלי של ישראל, לקרוא הצעה שבמרכזה המחשבה שהצבא יעשה זאת טוב יותר. דמיינו שציטטתי שוב את אותו קטע מופתי של עמוס קינן שהבאתי לאחר מותו. העברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים למשרד הבטחון / בטחון פנים, פירושו שיותר כבאיות ייכנסו לערים ערביות לפזר הפגנות, שעוד גוף בישראל יעסוק בשיטור והפרדה במקום לעסוק במשימות שלשמן הוקם. לא תהיה בזה שום בשורה לאזרחים. במקום ששירותי הכבאות יקבלו את תקצובם ממשרד הפנים בצורה שקופה ושאפשר לדון בה (אף כי אין זה מעניין אף-אחד), המימון שלהם יהפוך לסעיף נוסף בשורה ארוכה של סעיפי בטחון, שבאופן מסורתי אין דנים בהם. אני יכול לראות איך זה יכול להועיל לכבאים, כי אם הם צריכים עוד כסף, עדיף שהרמטכ"ל יילחם עבורם מאשר מפקד שירותי הכבאות. אבל זו לא דרך לנהל מדינה מתוקנת. הצבא צריך לשמש להגנת הגבולות ולדברים אחרים הנוגעים לבטחון הקיומי. וכל דבר אחר, כמו רדיו, או מורות להוראת עברית, או רבנים שמגיירים חיילים, אינם צריכים להיות באחריות הצבא. אבל אנחנו לא מתפלאים שזו איננה אמירה ששומעים רבות בתקשורת, אפילו לא ב"הארץ".

אין לי כל כוונה להגן על אלי ישי. האיש עומד בראש מפלגה שפונה למגזר מיעוט על בסיס אמונה ומוצא, ואלה הן שתי סיבות שהיו אמורות להספיק כדי לפסול את ההתמודדות שלה במדינה דמוקרטית. אין לי כל כוונה לטעון שהמנהיגים שלנו בעלי-יכולות גבוהות יותר מאלו הקוראים לפיטורים כאלה ואחרים. אבל עד שלמישהו תהיה דרך מתוחכמת יותר שתבטיח שרק אנשי-מקצוע מוכשרים ביותר יגיעו לעמדות-הכרעה, אנחנו נמצאים במצב שבו כל ארבע שנים אנחנו בוחרים בקבוצה של אנשים שמרעים עם המדינה בצורה זו או אחרת. קצת נאיבי לקרוא להתפטרות של מי מהם כל פעם שפירות הביאושים של השיטה גלויים לעין. פירוש רש"י: הקריאות החוזרות ונשנות להתפטרות על כל אסון שהוא (והשריפה בכרמל היא חורבן נורא, אך יש להודות שהקריאות עלו גם בשל כשלים מינוריים יותר), בסופו של דבר מחלישות את האמון בכוחה של הדמוקרטיה ככלי לניהול המדינה, וחורשות קרקע נוחה לעליית "מנהיג חזק", שאפשר יהיה להיות בטוחים מראש שלא יתפטר. "בימים ההם אין מלך בישראל", כזכור.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הברית המושתקת

גם העיתונאי הותיק ג'וזף לליוולד לא פסח על ההשוואה בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד בביקורתו על הספר The Unspoken Alliance, הסוקר את תולדות יחסיה של ישראל עם דרום-אפריקה, תוך התמקדות בתקופת משטר האפרטהייד. אך כפי שניתן לראות גם מהביקורת של לליוולד, ובוודאי מהספר של פולאקוב-סורנסקי (שכותב בזהירות רבה ומגיש לקוראיו תמונה מאוזנת מאוד, ברוב המקרים), הברית הנדונה לא התבססה על דיכוי המיעוט, אלא על צרכים כלכליים ואסטרטגיים.

אמנם, במקום אחד מספר פולאקוב-סורנסקי כיצד התרשם גנרל דרום-אפריקאי מיעילות מערך המחסומים והבידוק בשטחים הכבושים (עמ' 103). זה היה ב-1977. כמה פעמים הוא מזכיר את הקשר שרפול ושרון קשרו בין מאבק המיעוט הלבן בדרא"פ למאבק היהודי בישראל, כרטוריקת התנגדות לחרם על דרא"פ. אבל זו לא הייתה המדיניות הרשמית של ישראל, שנקטה אחד בפה ואחד ביד, וחשוב מכך: קווי-דמיון אלה לא הניחו את המצע לפעילות. ניתן אף לומר, וגם הביקורת של לליוולד מקבלת זאת, ששיתוף הפעולה הבטחוני התקיים למרות הקשיים הדיפלומטיים שנערמו בשל מדיניות האפרטהייד.

כך שלמרות שפולאקוב-סורנסקי מזכיר את הדמיון בספרו, ולליוולד חוזר עליה בביקורת, ובוודאי עוד רבים אחרים יצביעו על הקשר הזה כעדות מפלילה, מדובר בקישור רטורי, בוודאי בהקשר לספר עצמו, אך גם במידה ריאלית. באותה מידה אפשר להזכיר קשרים שראשי היישוב קיימו עם הנאצים, ולהצביע על קווי-דמיון בין המשטרים, או להזכיר קשרים בין ישראל לארצות-הברית, או בין ישראל לשוודיה ולהצביע על קווי-הדמיון ביניהם. וכפי שמבקרי ישראל אינם מקבלים את קווי-הדמיון בינה לבין ארצות-הברית כהוכחה לכך שהכל בישראל בסדר (וממילא מספקים הנחה סמויה שבארה"ב "הכל בסדר"), כך קווי-הדמיון בין ישראל למשטר האפרטהייד אינם צריכים להיות בגדר עדות מפלילה. פולאקוב-סורנסקי עצמו מעיר יפה על התהפוכות שמתקיימות בתוויות ומעמדות במהלך ההיסטוריה:

הישראלים לא קידמו בברכה את התווית הקולוניאלית. ככלות הכל, הציונות הייתה באופנים רבים תנועה אנטי-אימפריאליסטית. ההסתדרות הציונית העולמית אולי חיקתה טקטיקות של מושבות אירופאיות קולוניאליות בתחילת המאה ה-20, אך בשנות הארבעים נלחמו התומכים הקיצוניים של הציונות כדי להוציא את ממשלת המנדט הבריטי מפלשתינה. בעקבות זאת, ישראלים רבים ראו בעצמאותם נצחון פוסט-קולוניאלי הדומה למאבקי שחרור של מדינות עצמאיות חדשות באפריקה ובאסיה, והם התנגדו לכל נסיון להשוות בין ציונות לקולוניאליזם אירופאי. (עמ' 5)

כמובן, שניכוש ההשוואה הרטורית אין בה כדי להצדיק את עוולות הכיבוש, או כדי להכחיש את קווי-הדמיון. לדידי, השוואה מושכלת תמיד תכלול את קווי-הדמיון כמו גם את קווי-השוני, שאם לא כן אין מדובר בהשוואה, אלא בהזהייה (מלשון זהות, ומתוך מודעות לדמיון המצלולי עם "הזייה"). אותם קווי-שוני הם בין האחראים העיקריים לסירוב הישראלי לקבל את התווית הזו. בנוסף, היות שמדובר בתווית ולא בניתוח מושכל, אין כמעט התמודדות ציבורית עם הסכנה הממשית שתעמוד מול ישראל אם ייושם פתרון שתי מדינות (ברוח ביילין-נתניהו), שרק לאחריו תחל ההאשמה האמיתית של האפרטהייד, בניגוד לציפיות השמאל הציוני שהפתרון יסיר את ההאשמה. כתבתי על כך בקצרה כאן.

לאחר הסרת הרלוונטיות של האפרטהייד לדיון בספר, ניתן לחזור לסוגייה המרכזית שהוא עוסק בו, כוחה הגרעיני של ישראל ויחסי דרום-אפריקה. הספר מדגיש את הפן הכלכלי-אסטרטגי של עסקי-הנשק של ישראל ודרא"פ: לאחר שהשקיעה בפיתוח יחסים עם כמה מדינות אפריקאיות בשנות השישים, סבלה ישראל ממפח-נפש כאשר אלה הפנו לה עורף, בין אם בשל שינויי-שלטון פנימיים משלהן, בין אם בעקבות מלחמת יום-כיפור ומשבר הנפט. ישראל הייתה מעוניינת למכור מנשקה, כיוון שייצור עודף על צרכיה הוזיל את עלויות הייצור, וכך ניתן היה לממן חלקית את צרכי הבטחון שלה. אינני מצליח לזכור כעת אם הטענה הבאה עולה בספר או בביקורת, אך החלטה זו מסומנת כתוצאה של מלחמת יום-כיפור, והטלטלה שחוותה ההנהגה הישראלית מההיסוס האמריקאי במשלוח הרכבת האווירית. אמיר אורן כתב השבוע מאמר מעניין מאוד על הקשרים בינלאומיים נוספים של היסוס זה (בעיקר ביחס לוייטנאם, אך גם בהקשר ליחסי ארה"ב עם מדינות אירופה), ואל דבריו על "סדרת הכשלונות של ההנהגה הישראלית" כדאי להוסיף את הלקחים שהנהגה זו הפיקה ויישמה בממשלת רבין הראשונה, כשפרס כשר בטחון מסתובב עם מזוודת מרכולתו בדרום-אפריקה ומן הסתם גם במקומות אחרים:

…ההיקלעות לפינה שהביאה לאותם דיונים, משקפת סדרת כישלונות של ההנהגה הישראלית. היא לא הגדירה לעצמה מטרות-על לאומיות, מציאותיות, מפוכחות ובנות השגה. היא מעלה בחובתה למנוע מלחמה ולהכין, אם תתחולל מלחמה, צבא שינצח בה במהירות ובזול. לכן, הנושא המרכזי שהעסיק את המחליטים בשעות שלפני הלחיצה הערבית על ההדק ואחריה היה הסיוע האמריקאי – בציוד לחימה ובמהלכים מדיניים להפסקת אש. בלעדיו היתה ישראל מותשת ומובסת במלחמה ארוכה; אתו פיתחה תלות מוחלטת בוושינגטון.

לליוולד מזכיר פליטת-פה של הנשיא אובמה אותה הוא רואה כעדות לתפיסת ארה"ב את הנשק הגרעיני של ישראל כדריסת-רגל אסטרטגית אמריקאית במזרח-התיכון. השרטוט של אורן את קיסינג'ר טוען טענה דומה, שלושים שנה קודם: משרד החוץ האמריקאי והבית הלבן ראו במלחמת יום-כיפור ובמלחמת וייטנאם מתקפה משולבת של מדינות הגוש המזרחי. זהו גם ההקשר שבו צריך לקרוא את התיאור לפיו לאחר שגילתה ארה"ב שהניסוי הגרעיני לא נערך על-ידי דרא"פ באופן עצמאי, אלא במשותף עם ישראל, הוסר הלחץ. ללא הסבר, ניתן לראות בזה יחס מיוחד, "לא רציונאלי" של ארה"ב כלפי ישראל, או לחלופין את טביעות-אצבעותיהם של זקני ציון דרך השדולה היהודית בוושינגטון. ההקשר האסטרטגי חשוב מאוד, גם אם הוא אפור וציני יותר.

ובכל זאת, חזרה לרטוריקת האפרטהייד, הטובים והרעים: התמונה שמופיעה בשער הכתבה ברוויו, מספרת סיפור אחר מהטקסט. לליוולד חוזר על סיפור המופיע בספרו של פולאקוב-סורנסקי, לפיו כששוחרר נלסון מנדלה מן הכלא, הרעיף עליו חבר-הכנסת לשעבר אלעזר גרנות שבחים, מתאר אותו כמשה הזוכה להגיע אל הארץ המובטחת. מנדלה דחה את המחמאות, ואמר שאנשי דרום-אפריקה לעולם לא ישכחו את תמיכתה של ישראל במשטר האפרטהייד. סיפור זה מופיע בפיסקה הלפני-אחרונה של ביקורתו של לליוולד. הכתבה פותחת בתמונה של מנדלה לוחץ ידיים עם שמעון פרס. אולי אלה שני הפרצופים המוכרים ביותר, ועורך ביקש איקונות של שתי המדינות לוחצות ידיים, כדי לסמל את השותפות שהכתבה דנה בה. אך התמונה גם חותרת תחת הכתבה, מוכיחה שלפרס המתואר כצבוע במפורש (בביקורת כמו גם בספר), יש שותפים בכל מקום.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

זוטות

בין מוסר לפוליטיקה

הויכוח על הופעות תיאטרון באריאל מדגים את בעייתיות היחס הישראלי לכיבוש. למה אריאל לא ובאר-שבע כן? התשובה המוכנה היא כי שם הכיבוש זכה להכרה בינלאומית ואילו שם לא. מעניינת במיוחד ההערה של הספרי, איש השמאל הלאומי, כזכור, שבעצם לא רואה פגם מוסרי באריאל. הרי אם הייתה מעוז כיבוש מתועב, לא היה מייחל שהיא תיכלל בישראל במסגרת הסכם מדיני. מצד שני, אם אין בה בעייה כלל, מדוע להתנגד כעת להעלאת מחזותיו שם? כנראה משום שלמרות שאין פגם מוסרי באריאל (לשיטת הספרי), הוא משתמש במעט הלחץ הפוליטי שיש לו, כדי לקדם את הפתרון הפוליטי הרצוי לו. ועד שהפתרון ייושם, יש בעייתיות במעמדה של אריאל, משום שהוא זהה למעמד של מקומות אחרים, שאינם מקובלים עליו, ושצופנים סכנה עבור המדינה והציונות, לשיטתו. זוהי, כמובן, פרשנות שלי להצהרה שלו. נזכיר שביוזמת ז'נווה, בניגוד למפות ששורטטו עד אז, אריאל לא נכללת. זו יכלה להיות התחלה טובה לפוסט שיבהיר את הצעד הדרוש, לדעתי, מצד אנשים הגונים התומכים בפתרון חלוקתי, אך אין לי כח לכתוב אותו. בקצרה: ההסכמה הבינלאומית הקודמת על חלוקה (החלטה 181 של האו"ם) צריכה להיות הבסיס לחלוקה, ומשא-ומתן על החלפת שטחים יכול להסתיים בגבולות 1967, פחות או יותר. רוב התומכים בפתרון חלוקה, מעדיפים שגבולות 1967 יהוו את הבסיס, שמשם נושאים ונותנים על תיקוני גבול. פתרון כזה, בפועל, הוא מה שג'רי הבר כינה "פתרון המדינה היהודית".

—

אומץ ופחדנות בתהליך השלום

לא ברורה לי החלוקה של אלוף בן לפיה אם נתניהו יחתור לפתרון שתי מדינות יהיה זה "מהלך פוליטי מבריק", ואם לא יחתור אליו, הרי שמדובר באדם לחוץ החושש מאביו ומאשתו. ראשית, לא במקרה נתניהו נשוי לאישה בעלת דיעות ימניות, ולא במקרה אביו הוא רביזיוניסטי. אין זה מופרך שדיעותיו קרובות לאלו הקרובים אליו, ושהוא איננו נתון ללחציהם, אלא שותף לתחושותיהם. חשוב מכך, אנחנו יכולים לשער שאנשי ימין יראו דווקא בפתרון חלוקה את הפתרון של הפחדן הנתון ללחצים, ואילו את המשך הכיבוש כמדיניות אמיצה. אני חושב שאלה ואלה טועים, ושאף-אחד מן הפתרונות איננו "אמיץ" אינהרנטית או פחדני באופן מהותי. אפשר להגיע להסכם שלום מתוך פחד, או להימנע ממנו באומץ ולהיפך. לכן, גם כאן שאלות "מדוע" ו"איך" ימשיכו להעיב על ניתוח ה"מה".

ככלל, כתבה מעניינת מאוד. אחת הנקודות המעניינות ביותר היא שרטוט דמותו הצבאית של נתניהו:

בהתאם לאופיו וכפי שנהג בקדנציה הראשונה, הוא חסכן בהפעלת כוח צבאי. תגובותיו לירי מעבר לגבול מדויקות ומדודות... הוא מרגיש הרבה יותר בבית ב"או"ם-שמום" מאשר בתרגיל אוגדתי או בחמ"ל, וממעיט בסיורים צבאיים.

—

משבר מביך

אמיר אורן מצביע על מכשולים אפשריים בדרך למינוי הרמטכ"ל:

טירקל הוא כרגע המחסום מפני משבר מביך בהליך מינוי הרמטכ"ל. גלנט יוכל בוודאי לצלוח את מסלול השאלון והראיון ללא רבב מכשיל. אבל מה אם החקירה המשטרתית תגיע בעקבות הרפז אל עוזרים של ברק, אפילו פעלו ללא ידיעתו, ותתחולל מהומה ציבורית שתביא לסילוק שר הביטחון מתפקידו, ושר הביטחון החדש יחליט להמליץ על אלוף אחר לרמטכ"ל? ההיגיון מחייב להמתין עוד זמן מה עד שכל הנתיבים הללו, דחוקים ככל שנראים סיכוייהם, יישללו. וטירקל מתכוון לחכות. הכרעת הדין, יודע השופט, קודמת לגזר הדין.

רשמתי לפניי גם את ההערה הבאה:

כדאי לו לוותר מראש על שנה רביעית; האופק שלאחריו ייראה קרוב יותר לאלופים המתלבטים.

—

הדים רבים

המכתב של "אם תרצו" לנשיאת בן-גוריון, פרופ' כרמי, ממשיך לעורר הדים. בין המגיבים: אקדמאים מובילים ומוערכים מאוד בישראל ובעולם (כולל אזרחי, גזית, הירשפלד, חבר, שטרנהל ואחרים. קישורים כאן). התגובה הנחרצת הזו היא בדיוק מה שהאקדמיה הישראלית הייתה צריכה, וכל הכבוד לכל אלו שהשמיעו ושישמיעו את קולם למען החופש האקדמי. במישור הפוליטי, לעומת זאת (ולא שאני אומר חלילה שלתנועת הקונצנזוס הציונית יש כוונות פוליטיות), אני לא בטוח שמדובר בפרסום מזיק למרות הביקורת החריפה. בטווח הארוך, לצערי, זה אף עשוי להיטיב עימם.

את התגובה השפויה ביותר, וגם המשעשעת ביותר, כתב אדם שהתכנה (בפסבדונים, אני מניח) ג'ו קריידן, בתגובה לפוסט של יובל דרור:

אני לא מצליח לגרום לסטודנטים שלי לקרוא את המאמרים שבסילבוס, אז להשפיע על העמדות שלהם?

הערה זו הצליחה להאיר באור כל-כך נכון את האיוולת הגדולה של הקמפיין של "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" (שום קשר בין השניים, כמובן). יש תמימות רבה במחשבה שמרצים משפיעים על דיעותיהם של סטודנטים עד כדי כך שציונים נלהבים יוצאים מהשיעור כשהם אנטי-ציונים. הזלזול במרצים, ההתבוננות הפונקציונלית על הקורס במספר השעות שלו, מספר נקודות הזכות שהוא מקרב את הסטודנט לתואר וכן הדרך הקלה ביותר לעבור את הקורס עם מינימום השקעה אינטלקטואלית (קניית עבודות, קריאת סיכומים של אחרים ועוד) הן כל-כך נפוצות בתוך האקדמיה הישראלית, שהמחשבה שבסילבוסים טמון האיום הקיומי על ישראל היא נואלת כמעט כמו הציפייה שבוגרי מבוא לסטטיסטיקה מוכשרים לעסוק בסטטיסטיקה, או יזכרו משהו מהקורס הזה בסמסטר הבא.

כמובן, שהאינטילגנציה הישראלית משפיעה רבות על הלכי-רוח בציבור. לא עד כדי שינוי הקונצנזוס ב"עופרת יצוקה," אך בתהליכי עומק שעוברים על החברה בישראל. אך השפעה זו נעשית על-ידי שיג ושיח של מרצים עם עמיתיהם בחו"ל, על-ידי הופעות בטלוויזיה וברדיו ופרסום טורים פובליציסטיים בעיתונות הכתובה. אולי כש"אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" יבינו את זה (בנפרד, בנפרד), הם יזנחו את הסילבוסים וינסו לצמצם את מקור ההשפעה האמיתי של האקדמיה.

—

ובינתיים בעולם

גרמניה ופולין מצמצמות את הצבא הסדיר שלהן; ריצ'רד סילברסטיין מודיע על המינוי הצפוי לראש השב"כ הבא, מגיב לסקפטיות של מלמן בעניין, ומדווח על הצנזורה ביו-פוסט.

—

ונעבור לפרסומות.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

השלמה עם מלחמת התשה היא משגה אסטרטגי

חיפשתי דבר אחד ומצאתי אחר, שלא ידעתי על קיומו. ספרון (73 עמודים כולו) מאת יצחק רבין על המלחמה בלבנון, ובו אוסף רשימות ומאמרים שנתפרסמו תוך כדי המלחמה בתקשורת. חלק מן הדברים רלוונטיים גם לימינו, אחרים פחות. הציטוטים אינם נוגעים כולם לאותה מלחמה, באשר רבין עובר לנושאים רחבים יותר שלמלחמה הייתה השלכות עליהם, ובראש ובראשונה הסכסוך מול הפלסטינים. ככלל, הקריאה עוררה אצלי מחשבה גם על החזית הלבנונית דהיום, גם על משמעויותיה של המלחמה ב-2006, שטרם הובררה די הצורך, וגם על "כיפת ברזל" הנדונה בימים אלו בתקשורת. חלק ניכר מן הציטוטים הוא לצורך תיעוד ראיית הדברים אז, ולאו דווקא בשל השלכה אופרטיבית למצב כיום:

הציטוטים הבאים הם מתוך הפרק הראשון שנכתב באוגוסט 1981:

"בסוריה חוששים מאוד, ומבחינה צבאית החשש גם מוצדק, שאם ישראל תחליט לפעול נגדם – אין בכוחם לעמוד בצורה נאותה בלי אבטחת אגפם המערבי. האינטרס האסטרטגי הסורי, כפי שהוא מוגדר על-ידם, מכתיב להם, אפוא, תפיסת מאחז צבאי רציני בבקעת הלבנון." (8)

" המדיניות הסורית המוצהרת היא מניעת חלוקת לבנון. מדיניות זו מבטאת אינטרס סורי בסיסי, שלהערכתי לא ישתנה גם אם יתחלף המשטר בדמשק. בישראל נשמעה דעה כאילו ניתן לעשות 'עסקה' עם הסורים: לוותר להם בלבנון כדי שיוותרו לנו על חלק מרמת הגולן. כל המעלה על דעתו אפשרות זו – משלה עצמו.

הסורים נאבקים על מעמדם בעולם הערבי, על-כן עמדתם בנושאים הנוגעים גם לישראל היא מן הקיצוניות. הם, למעשה, נושאי הדגל של הפתרון האש"פיסטי יותר מכל מדינה הגובלת עם ישראל, למעט לוב, יותר מכל מדינה אחרת בעולם הערבי. איני רואה שום סיכוי לשינוי בעמדה הסורית הזו." (9)

"תהא זו אשלייה להניח, שעל-ידי פעולה צבאית ניתן לחסל את ארגוני הטרור בלבנון ולשלול מהם את רצון הפעולה נגד ישראל. תיאורטית ניתן הדבר אם נכבוש את לבנון כולה, כולל ביירות, ונחזיק בה במשך שנים. איני ממליץ על דרך זאת… נראה לי, על-כן, שעלינו להציב לעצמנו יעדים מוגבלים יותר.

ראשית – עלינו למנוע חדירה של מחבלים מלבנון לשטח ישראל. זה נעשה עד-כה בצורה יעילה, על-ידי מערכת הגנתית אקטיבית פעילה, שמשולבות בה התקפות סלקטיביות…

שנית – היום, כאשר הפסקת האש תקפה, צריכה ישראל להודיע לכל העולם שהיא לא תשלים עם מלחמת התשה בצפון. השלמה עם מלחמת התשה – ולו רק מוגבלת – בגבול הצפון היא משגה אסטרטגי מדיני ישראלי ממדרגה ראשונה..

אין לנו עניין בפעולות איבה יזומות על-ידינו בלבנון… המדיניות הישראלית צריכה להיות ברורה: לא עוד מלחמת התשה, אי-השלמה עם עצם קיומה. עלינו להבהיר זאת לציבור בישראל, לעולם הערבי, לעולם המערבי ובעיקר לממשל ולדעת הקהל האמריקאית.

אם המחבלים יפרו את הפסקת האש, ויפתחו מחדש בהטרדת יישובים על-ידי ירי ארטילרי או קטיושות – הרי לאחר שלושה-ארבעה מקרים כאלה לא יהיה מנוס לישראל, אלא להיכנס ללבנון בעצמה צבאית, להרחיק את המחבלים… ולהחזיק במקומות הללו תוך הצהרה שישראל לא באה לכבוש שטחים על-מנת לספחם." (11 – 12)

"אני תומך בשיפור המקלוּט… אבל אי-אפשר להכניס חיים אזרחיים של עשרות-אלפי תושבים אל מתחת לאדמה. התשובה אינה במקלוּט. התשובה צריכה להימצא על-ידי פתרון בסיסי שלא יאפשר ירי על יישובים לפי רצון מחבלים." (12)

"הנזק שנגרם למדינת ישראל בעקבות ההפצצות המסיביות – חמור. ממשלת ארצות-הברית עשתה מעשה ללא תקדים (ויצרה בכך תקדים) שמנעה מאיתנו קבלת מטוסים…

יש תחושת הזדהות ערכית של העם האמריקאי עם ישראל, על אורח החיים הדמוקרטי, על כיבוד זכויות האזרח, על כיבוד חיי אדם. בלי הזהות הזאת, שהיא בעיני התשתית למערכת היחסים בין העמים, לא היינו מגיעים להישגים ביחסים שבין שתי המדינות. טועה מי שחושב שהבסיס ליחסים המיוחדים בין ארצות-הברית לישראל הוא אינטרסנטי בלבד. אילו כך היה – מה היה משקלה של ישראל מול משקל הנפט הערבי?

הנזק הוא, אפוא, גם בהרס התשתית האידיאולוגית המשותפת שעליה נבנו יחסינו עם ארצות-הברית. הציבור האמריקאי רגיש לנושאים אנושיים ובשנות כהונתי בוושינגטון, ראיתי הפגנות של מאות-אלפי אמריקאים נגד מדיניות הממשלה שלהם בווייטנאם… העם האמריקאי קם נגד ממשלתו הוא בנושא כזה, האם לא יקום נגד ממשלת ישראל? נגד מדינת ישראל שתנקוט מדיניות כזו?" (14 – 15).

מכאן ואילך הציטוטים נלקחים מפרקים שנכתבו לאחר פרוץ המלחמה.

"כשמדובר במלחמה במחבלים צריך לזכור, כי מאז 1948 לא עמדנו לפני בעיה צבאית של כוח לוחם כזה; זה לא צבא, אלא בעיקרו גרילה, ההופכת אוכלוסיה בלתי-לוחמת, על כל התשתית שלה, למחסה ומסתור בלחימה – כלומר, טשטוש של חזית ועורף. בבעיה דומה נתקלנו בעצם רק בשלבים שונים של מלחמת-העצמאות, כאשר נאלצנו לתקוף כפרים ערביים, למשל לאורך הכביש לירושלים או במקומות אחרית, חיפה, טבריה, צפת וכדומה, משום שבאוכלוסייה היה הפוטנציאל שתקף את הדרך וחסם אותה. לא יכולת להפריד בין לוחמים ובלתי-לוחמים בהשגת יעדיך. הפעם חזרנו לאותו המצב שהתנסינו בו במלחמות אחרות." (22 – 23)

"אין ספק שמצבורי הנשק במחסנים שנתגלו הם גדולים ועצומים. אבל כדאי לזכור באיזה סוג נשק מדובר. מדובר בעיקר בנשק קל וקצת מעבר לו. אין מדובר בארטילריה בקנה-מידה גדול, אין מדובר בטנקים, ובוודאי שלא בחיל-אוויר. מדובר בנשק קל… האם אש"ף יכול לסכן את קיומה של ישראל? לא. אש"ף יכול להיות גורם מטריד מבחינה ביטחונית; הוא יכול להיות גורם הפוגע בשלום ובתהליך השלום; אבל העצמה הצבאית שלו, שהיתה מרוכזת בדרום לבנון, לא סיכנה את קיומה של ישראל" (23 – 24)

"בסיכומו של דבר אנחנו רוצים לראות שתי מדינות, מדינת-ישראל ומדינה ירדנית-פלשתינאית, שיהיו בה חלקים נכבדים מהגדה ומהרצועה וחלק ניכר עוד יותר של התושבים הפלשתינאים, ושהמדינה הזאת תוכל לפתור את בעייתם." (28)

"אל מול 'קונצפציית הסדר החדש במזרח-התיכון' התייצבה תנועת העבודה על כל מפלגותיה. השקפת העולם שלנו היא שייעודו של צה"ל כשמו כן הוא – צבא הגנה לישראל (אגב, אין זה מקרה שראש הממשלה מר מנחם בגין נמנע מלהשתמש בשמו הרשמי והמלא של צבא הגנה לישראל, ומעדיף לכנותו צבא ישראל), המשתמע מכך שאין להפעיל את צה"ל בפעולה צבאית יזומה ומתקיפה אלא למטרות הבטחוניות הישירות של ישראל. כמו כן, אין לראות בצה"ל את השוטר המשליט סדר מדיני כזה או אחר במזרח-התיכון. בוודאי שאין לראות בצה"ל את השוטר מטעם ארצות-הברית באזורנו.

בעקבות עמדה זו גם התנגדנו בתוקף למזכר ההבנה האסטרטגי בין ארצות-הברית לישראל שהושעה בינתיים על-ידי ממשל רייגן….

יצדק מי שיטען שבתקופת כהונתו של דוד בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, חרגה תנועת העבודה מעמדתה העקרונית בעת מבצע 'קדש' – אולם היה זה בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל" (33)

"מעולם לא קיבלתי את ההפרדה בין הדרג הצבאי למדיני באשר לאחריות המשותפת להישגיו או מחדליו של צה"ל, כפי שעשתה זאת 'ועדת אגרנט' לאחר מלחמת יום-הכיפורים." (37)

"תכנית אלון הפכה, בעיקרה, למדיניות מפלגת העבודה רק ב-1977, אם כי שלושת ראשי-ממשלות של המערך – לוי אשכול, גולדה מאיר ואנוכי – התבטאנו אישית בזכותה. גם תכנית ההתנחלויות של ממשלות המערך נעשתה לפי תכנית-אלון.

כל עוד תכנית-ריגן היא עמדת ארצות-הברית כשותפה בלבד לתהליך השלום ובתנאי שתביא להצטרפות ירדן למשא-ומתן, אפשר לחיות עמה. זאת תוך הדגשת ההתנגדות לחלקים השליליים בה. מבחנה של יזמת ריגן יהיה, אם תצליח להביא את ירדן לצד מצרים, ארצות-הברית וישראל, למשא-ומתן על כינון אוטונומיה ולאחר מכן – פתרון קבע." (65 – 66).

את הפיסקה שלפני האחרונה בספר חותמת השורה המצמררת הבאה:

"הטלת הרימון על הפגנת 'שלום עכשיו' מהווה שיא האלימות הפיסית בחיינו הציבוריים מאז קמה המדינה." (73)

—

יצחק רבין. המלחמה בלבנון. ספריית מן המוקד. תל אביב: עם עובד, 1983.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

ואנזה

"מחר, ב-20 בינואר, בשעות הבוקר, תתישב לחופי האגם הזה לסעוד את לבה חבורה אחרת של בני-אדם. למען הדיוק ההיסטורי חמישה-עשר אנשי ממשל בכירים ששמותיהם חקוקים לזיכרון עולם על כותלי חדר האוכל. גם הם יכסחו ראשיהן של ביצים רכות, גם הם יעבירו באש פרוסות לחם, גם הם יצקו רותחין על פרחי בבונג ענוגים," אמר רפפורט ועיני עצומות. "גם הם אהבו להקשיב לסונטות לפסנתר ולכינור של מוצרט, גם הם תיבלו את שיחות החולים שלהם באנקדוטות ודברי רכיל אבל בשל המשמעת העצמית שלהם ומחויבותם לשליחותם יתנערו וישובו לעבודה. לאחר שישמעו דוחות על פעולותיהן של עוצבות המבצע בברית-המועצות ועל שיטות ההשמדה שכבר החלו, הם, שרבים ביניהם בוגרי הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות יוקרתיות, יתפנו לתיכון תוכנית השמדה כוללת של יהדות אירופה ויתוו את דרכי שיתוף הפעולה של כל המערכות הממשלתיות ברצח העם היהודי. זה יהיה בדיוק מחר לפני שישים ושלוש שנים, בשנת האדון 1942, ומה איומה, איומה ונוראת הוד, היתה השנה ההיא לאלהינו."

קתרינה שערמה שוב ושוב את הסוכר שבקערית לתלולית ואחר-כך שיטחה אותה, העירה בקול איטי, כי בכל מקום, ולא רק בגרמניה, מתנהלים החיים בכמה וכמה מפלסים בו-בזמן ולאו דווקא במישור אחד.

–

יכולתי לסיים את הציטוט כאן, כמובן, בפאנץ'-ליין קצר ושקט שמגיבה קתרינה זיגל לשלמה רפופורט. אלא שבאר עצמו לא חתם את הדיון כך. זכות המילה האחרונה שמורה לרפופורט, ונראה שאין כאן רק עיצוב דמות של מי שמוכרח תמיד שהמילה האחרונה תהיה שלו, אלא גם נטיית הלב של באר בדיון. אני, כידוע, עם קתרינה.

"כן, כמובן. את צודקת העלמה זיגל," ויתר רפופורט אחרי התלבטות קשה על עוד כיסן. "אבל התהום הפעורה כאן בין מפלסי הקיום השונים מטילה אימה," ותהה אם אפשר יהיה לגשר אי-פעם בין המהוגנות הבורגנית של חדר המגורים בשטאופן ובין הרשע המפעפע מן המעמקים שמתחתיו; בין הפסטורליות של האגם היפה להלל ובין הזוועה שהתחוללה בווילה שעל שפתו; בין השגרה היומיומית של רציפי הרכבות ובין הזעקות שצפירות הקטרים ושקשוק הקרונות לא יצליחו להחרישן עד קץ הימים.

– חיים באר, לפני המקום (ספריה לעם 578). תל אביב: עם עובד, 2007. 88 – 89.

–

השואה הייתה ייחודית במימדיה, ובשיטתיות המתודית שבה האלימות תועשה. אך היא לא הייתה ייחודית בעצם קיומה של האלימות האנושית, בכוחות הקסנופוביים שהיא שחררה מלב הציבור, ובאופן שבה שני אלה יכולים לדור יחד לצד אסתטיקה ועידון. המדורים שהנפש הציבורית עושה שבה היא מפרידה בין זה לזה, מכחישה את התלות של האחד בשני, עד כדי הדחקה מוחלטת של כל מה שאיננו נעים ואיננו הולם את הדימוי העצמי, אינם שונים מהותית מהמדורים שכל איש פועל לגבי עצמו בחייו. מסתמא, האפקט המצטבר של מעשי הציבור, על הישגיו ועל שפלותיו, הופך את הפער לחריף יותר, אך הוא קיים בכל מקום ובכל עת. הרצון לייחד את הגרמנים דווקא לעניין זה גם הוא סוג של הכחשה והדחקה, בעיקר כאשר הוא נכתב עברית.

הדימוי של המפלסים הקונטמפורנטניים שבה קתרינה מתמצתת את דברי רפופורט הרי משוקע במסורת היהודית אודות "ירושלים של מעלה" ו"ירושלים של מטה", והסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בין היתר, במאבק על אותם מפלסים של מקומות, מפלסים המשורטטים כמו תל ארכיאולוגי בשמות מקראיים, שעליהם נערמים שמות ערביים, ומעליהם שמות ישראליים של עברית מחודשת.

ההכחשה של קיום המפלסים האלה במקומות אחרים והתעקשות על קיומם בגרמניה דווקא, בעצם מבקשת לא להזכיר את הרבדים המורכבים שבהם מציאויות פוליטיות ואישיות-רגשיות כאחת מתקיימות, אלא דווקא לשטח את החוויה כולה למפלס אחד. הווי אומר, המניפסט המצוטט של רפופורט, בסיכומו של דבר, איננו מכיל את ריבוי המפלסים האלה, אלא מצביע ומאשים: "הכל אחד. הכל זה רק העבר, ואין הווה או עתיד." במקומות אחרים בספר הוא יגיד זאת גם במפורש.

הנראטיב הגרמני (או לפחות הברלינאי), כפי שהערתי בפוסט קודם, באמת מכיר בריבוי המפלסים הללו ומנסה להכיל אותם. בסיום התערוכה שבבית-הוועידה על אגם ואנזה (הגדול), מופיעים עדויות של בני הדור השני. על קיר אחד תלויים דיוקנותיהם של יהודה פוליקר וקתרין הימלר (אחיינית), ובקיר שממול נמצאים אתגר קרת ואולריקה קריגר, בתו של וולפראם סיברס, קצין ס.ס. שהיה אחראי, בין היתר, על ביצוע ניסויים בבני-אדם.

שתי תמונות נוספות שחשוב לי להזכיר מהתערוכה, אף כי כל אחת מהן בהקשר שונה לחלוטין מהדברים שנאמרו עד כה:

א. פולחן השכול, שאינני רגיל לראות אותו שלא בעברית:

"לאמהות הגרמניות… 12000 יהודים נפלו בקרב… נשים גרמניות, אל תרשו ללעוג על האם היהודייה בכאבה."

ב. לני ריפנשטאל, מזועזעת ממעשי הוורמאכט:

התמונה הזכירה לי סצינה חזקה בסרט "ז'אן ד'ארק" של לוק בסון, שבו הגיבורה מובילה את הכוחות לקרב כשרוייה בטראנס, ומתעוררת באמצע הקרב (למעשה, ישו מדמם הוא זה שמעיר אותה בקריאות-שבר: "מה את עושה לי?") לחזות בזוועותיו ובמציאות הקשה של אימי המלחמה. ריפנשטאל, שביימה את "נצחון הרצון" ו"אולימפיה," שרתמה את כשרונה לפאר את האידיאולוגיה הנאצית, לא חשבה שהם רציניים או שלה עצרה לדמיין לעצמה חזותית איך ייראה המאבק ביהודים שודאי שמעה את היטלר מדבר עליו לא פעם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

חשיבותו של החוק כמתווך בסכסוך

אני כותב את הדברים הללו, כפי שגם קראתי את הדיווחים על המשט, בעת חופשה בברלין, במדינה שאחד הסטריאוטיפים היותר נפוצים לגביה הוא המעמד העליון שניתן לחוק. אני מנסה לחשוב מה היחס של ישראל או של ארצות הברית ביחס לחוק. שתי חברות בעלות מסורת משפטית מפוארת, אפילו עוברות תהליך דומה של משפטיזציה, ועדיין החברה עצמה אינה מתנהלת כאילו החוק הוא מעל לכל.

למעשה, ניכר שיש סתירה בין הדימוי של ישראל כחברה עם משפטיזציית-יתר (טיפול עודף בבעיות באמצעות הליכים משפטיים), לבין השחיקה הנמשכת של שלטון החוק. אני חש שחלק מהשחיקה הזו ניכר בעצם הביטוי "שלטון החוק" שכאשר אני אומר אותו בעברית, אני חושב על מושג מאוד בנאלי, משהו שאפשר היה להחליף במילים "צריך לשמור על החוק", בעוד שבאנגלית הביטוי The Rule of Law, אינו מתפרש באוזניי כ"צריך לשמור על החוק" אלא כ"החוק הוא מעל לכל". ראוי היה שבישראל יהיה מאמץ ממשי להחזיר לביטוי "שלטון החוק" את המובן של "החוק הוא מעל לכל", במקום המובן של "צריך לשמור על החוק".

"החוק הוא מעל לכל" – לא משום שהוא בהכרח טוב יותר, חכם יותר, או צודק יותר. החוק הוא מעל לכל כי זוהי פשרה שבה צדדים שונים יכולים לתווך בין עמדות, אמונות ותפיסות-עולם שונות. החוק הוא לא הרבה יותר מסך המאמצים והשדולות של כוחות פוליטיים שונים בעלי אינטרסים וערכים שונים בנקודת זמן מסויימת. אך ההסכמה עליו מאפשרת שיתוף-פעולה בין גורמים שונים. היצמדות בויכוח לדברי החוק מייתרת ים של טיעונים שאינם מאפשרים לנהל דיון מושכל.

תארו לעצמכם, למשל, דיון על המשט שהובילה מרמרה לעזה, ועל תקיפת השייטת. מבלי לשים לב, הדיון על הלגיטימיות של התקיפה יכול להוביל ללגיטימיות של הריבונות הישראלית, לראשית הציונות, לנסיבות החטיפה של גלעד שליט, או להבטחה האלוהית לתת את ארץ ישראל לעם ישראל. אלה סטיות בדיון שקורות באופן תדיר בתקשורת, בצורה מפורשת או ברמיזות משתמעות. הרעש והלהט שנוצר, אינו מאפשר דיון מושכל.

הקביעה שהחוק הוא מעל לכל היא בעייתית, כמובן, בעיקר ככל שמתגברים החוקים שאין מסכימים איתם. כאן צריך להפריד, כמובן, בין חוק שלא מסכימים איתו שאפשר לחיות איתו (או לחיות בלעדיו), לבין חוק שחשים חובה מוסרית להפר אותו. אני מתנגד עקרונית לכל איסור על סמים, אך אין לי שום עניין לצרוך סמים, וממילא אינני חש חובה מוסרית להפר את החוק. הלכה למעשה, זהו חוק שאני חי בלעדיו. אם מישהו חש חובה מוסרית להפר חוק, עליו להפר אותו בהכרת המחיר של ההתנגשות האפשרית עם סמכויות האכיפה, ותוך שמירה על חוקים שאינם רלוונטיים לחוק זה (הרחבתי על כך כאן וכאן).

לבסוף, הכרת שלטון החוק ("שהחוק מעל לכל"), אין פירושה שאי-אפשר לבקר את החוק. הכרת הכוחות הפועלים לעיצובו של החוק היא הכרח של גורם עם עניין חברתי, והגדרת חוק מסויים כחוק בלתי-מוסרי הדורש שינוי היא זכותו של כל אדם. עליונות החוק היא עליונות מעשית, לא עליונות ערכית או תיאורטית – ודאי שלא עליונות מוסרית.

גרמניה, כמובן, עם החיבה שלה לשלטון החוק (ומפעלה המפואר של ה-BGB), מהווה תדיר את הדוגמה הקיצונית ביותר למקרים בהם שלטון החוק יכול להיות הרה אסון. זה לא כזה קשה לדמיין: כל מה שדרוש הם "חוקים לא טובים", והישמעות לחוק. הבעייה הטמונה בביקורת הזו היא שהיא מקפלת הנחה כאילו אין (או כמעט ואין) חוקים לא-טובים כיום, וכאילו יש הסכמה רחבה לגבי אלו חוקים הם טובים ואלו לא. הכרה בשסעים החברתיים שממילא מובילים להגדרות שונות לגבי חוקים לא טובים (וכן ההכרה שמצב זה לא יוכל להשתנות אף-פעם), מבהירה את היתרון שבחוק כמתווך. זהו מתווך זמני, בדרך להמשך הדיון על החוק.

על-מנת לקשור את הדיון באופן ברור ומהודק יותר אל הפוסט האחרון, אני רוצה לומר שהחברה הישראלית נמצאת כבר זמן רב במאבק המשורטט לרוב כמאבק בין מחנה שתומך בצה"ל, למחנה שתומך בזכויות אדם. למשל, הפגנת השמאל ברחבת בית-אריאלה (בה, כך קראתי, נזרק רימון עשן והותקף אורי אבנרי), הוגדרה כמה פעמים על-ידי המארגנים כהפגנה התוקפת את המדיניות ולא את צה"ל, ולמרות זאת בכמה כותרות ראיתי שכתבו "הפגנת השמאל נגד צה"ל".

אלה הם שני מחנות מוזרים, כמעט פיקטיביים. הרי כל אזרח ישראלי שהיו פוגעים בזכויותיו-הוא, היה מזדעק. כל אזרח ישראלי שביתו הותקף על-ידי טילים, רצה את הגנת הצבא. לכן, ההבחנה כאילו יש אזרחים רבים שזכויות אדם אינן חשובות להם, או אזרחים רבים שהיו רוצים בפירוקו של צה"ל – היא דחיקה לפינות שאינה מסייעת לדיון. אמנם, הדאגה של אזרחים לזכויותיהם-שלהם אינה דומה לדאגה לזכויות אחרים (במיוחד כאשר זו פוגעת בזכויות-יתר).

עם זאת, חוסר-עקביות מחשבתית מאפשרת לאנשים לחשוב שהם אינם גזענים, ועדיין לדרוש עבור עצמם זכויות שהם אינם דורשים עבור אחרים. חוסר-עקביות מחשבתית מאפשרת לאנשים לחשוב שכל מה שצה"ל עושה הוא רע, ובאותה נשימה לצפות שאובמה, המפקד העליון של צבא ארצות הברית, יכפה הסדר על ישראל.

החלוקה הפיקטיבית הזו גורמת לכך שהיא נשארת גם במקרים שונים לחלוטין: האנשים שתומכים במפגיני שייח' ג'ראח הם אותם אנשים שתקפו את הממשלה על המשט; האנשים שבזים למפגינים הם אותם אנשים שיצאו להפגין נגד טורקיה ולהביע תמיכה בשייטת 13. בילעין, "עופרת יצוקה", ועוד – אני מבקש להציע חלוקה אחרת, חלוקה שאני לא משלה את עצמי שתקנה לה אחיזה בקרוב, אך שאני עודני מאמין בחשיבות שלה לשיח הציבורי.

בחלוקה הזו, על ישראלים להזדעזע מהפרת החוק (כפי שהמשטרה נוהגת כלפי המפגינים בשייח ג'ראח) גם אם הם לא תומכים במסקנות המשתמעות, ועליהם לתמוך באכיפת החוק, גם אם התוצאות הן הרות-אסון. בנפרד מהדיון הזה, הם רשאים, כמובן, להתווכח עד מחר על פרשנות החוק, ועל הצורך לשנות את החוק (מסיבות ערכיות, מוסריות ואמוניות). במקרים מסויימים, הקונצנזוס הישראלי נוהג כך: למשל, למיטב הערכתי, רוב הציבור הישראלי הסתייג באופן מסורתי מסרבנים ואנשים שיצאו כנגד צה"ל מימין ומשמאל גם יחד. אמנם, אני מסתייג מהקונצנזוס הזה, הנשען על רוח מיליטריסטית ולא על עצם שלטון החוק, אך בהיעדר דוגמה טובה יותר, אשתמש בו.

ההפרדה החשובה הזו בין המחוייבות של כל הצדדים לשמירה על החוק, לבין הביקורת של כל צד על חוקים מסויימים, היא הכרחית לתפקודה של מערכת פוליטית וציבוריות פוליטית. היעדר ההפרדה הזו, שבה כל צד מתיר לעצמו להפר את החוקים שאינם מוצאים חן בעיניו, היא תחילתו של מדרון תלול של כוחניות, שאת פירות ביאושיה אפשר להריח כבר עתה.

זה יצא קצת פחות מסודר מהרשימה הקודמת, אבל אני מקווה שביחד עם שאר רשימות “חוק/מוסר” שלי, זה בסדר, או לכל הפחות באותו בלגן תיאורטי שבו נמצא המחקר האקדמי.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

לקראת דיון מושכל בתקיפת המשט ההומניטארי

קצר, כי אני טס לברלין עוד כמה שעות:

התוצאה הראשונה של אלימות היא בכך שהיא מייצרת עוד אלימות אצל קרבנותיה (במעגלים הולכים ומתרחבים של קרבנוּת והתקרבנות), וכך אנשים משני הצדדים שוראים עצמם נפגעים מהאלימות הזו, צועקים אחד על השני באלימות הולכת וגוברת, והדבר איננו מסייע לדיון מושכל, בלשון המעטה. וללא דיון מושכל, אין שום סיכוי לשינוי מוכוון לטובה (אני מדבר על טווח מאוד ארוך מן הסתם).

לצערי, רוב הדיונים שקראתי ושמעתי בנושא, דיברו ברמת המוסר הראשונה והשנייה של קולברג. כלומר, לא היום שום ערכים נעלים ודיון מהותי לגבי מה ישראל עושה בעזה ומדוע. הדיון המרכזי היה איך זה ייראה, והאם זה יפעל / פעל לטובתנו. עמדה מוסרית צריכה להיות נפרדת ממה שפועל לטובת צד אחד בכל מקרה נתון.

אנשי שמאל צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגיה הבאה: בתוך המערך המדינתי-צבאי של העולם (כולל המשפט הבינלאומי וכו' וכו'), מה מותר ומה אסור למדינה לעשות במים הטריטוריאליים שלה, ואילו צעדים מותר ואסור לה לנקוט כדי להגן על המים האלה. זאת סוגייה שהיא נפרדת מהמקרה הספציפי של המשט הזה, כיוון שהמצור עצמו הוא לא-מוסרי ושגוי (ושימו לב להיפוך המעניין בין עמדתי לעמדת רוב מי שתשמעו בשמאל הלאומי: הם תומכים במצור אבל מתנגדים לאופן שבו נעצר המשט הזה).

אנשי ימין צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגייה הבאה: אף כי מקובל עליהם שכל מה שצה"ל עושה בשם בטחון המדינה הוא לגיטימי, כיצד הם יכולים לתמוך בפעולה שנועדה לבסס שליטה של ישראל על איזור שהם עצמם טוענים שכבר איננו בשליטה ישראלית?

האומה הדיגיטלית

צפיתי בסרט תעודה טלוויזיוני שהוכן עבור סידרת "Frontline", ושודר בפברואר של שנה זו (אם אני מבין נכון כיצד עובדת הטלוויזיה האמריקנית, ואין זה בהכרח המצב).

מחקר באוניברסיטת MIT בחן סטודנטים שנוטים לריבוי-משימות (Multitasking), וגילה שזמן המעבר שלהם ממשימה למשימה, בניגוד לתחושתם האישית, הוא איטי באופן משמעותי מהזמן שנדרש לאותה משימה עבור אנשים שאינם נוטים לעסוק בפעילות מרובת-משימות (המשימה עצמה אותה הם נדרשו לבצע הייתה פשוטה במכוון – מיון מספרים לזוגיים ואי-זוגיים, ואותיות לתנועות ועיצורים). שני מרצים מ-MIT (שאינם קשורים לניסוי), העידו מחוויה אישית שתוצאות המבחנים יורדות באופן משמעותי. התלמידים חושבים שהם מסוגלים להיות מרוכזים בשיעור, לסכם ולהפנים תוך כדי שהם בודקים אי-מייל, מדברים עם חברים בפייסבוק, אך ההערכה הסובייקטיבית שלהם שגויה, לפי מדדים אובייקטיביים. מחקר אחד יכול להיות מוטה, שגוי, להגדיר לא נכון כישורים וכו' וכו', אבל זו נקודה חשובה, כי החוויה האישית שלי היא שבדיקת האי-מייל תוך כדי העבודה איננה מפריעה משמעותית.

מחקר אחר שהוצג בתוכנית, שנערך באוניברסיטת סטנפורד, בדק את פעילות המוח של אנשים בזמן פעילות מרובת משימות, וגם במהלך פעילות אחת באינטרנט. המוח היה הרבה יותר פעיל במהלך חיפוש בגוגל מאשר פעילות המוח הממוצעת בזמן קריאת ספר. לכאורה, המוח פועל יותר, אנחנו חושבים, נדרשים לקבל החלטות, אקטיביים וכולי. אך המדען שערך את המחקר המשיל זאת לפעילות ספורטיבית שבה האדם עם הכושר הטוב יותר יידרש לפחות מאמץ מחברו שאיננו בכושר. במילים אחרות, המוח עובד קשה יותר בעת חיפוש בגוגל מאשר בקריאה. הסוגייה המרתקת הזו לא נדונה לעומק בתוכנית. סיבה אחת היא אולי עומס המידע שהמוח נחשף אליו בכל עמוד אינטרנט, לעומת ההתקדמות ההדרגתית והחד-סוגתית שהמוח חווה בזמן קריאה. כך או כך, זו הייתה המחשה גראפית מאוד של החלוקה שמרשל מקלוהן עורך בין מדיה חמה לקרה. האינטרנט, למרות שלכאורה הוא נותן יותר אוטונומיה למשתמש בו מאשר הספר (או אפילו הטלוויזיה), למעשה תובע ממנו הרבה יותר.

כמה מנהלי בתי-ספר דיברו על הכנסת מחשבים לכיתות. הדבר המטריד ביותר בדבריהם היה היחס התכליתי מדי לתהליך החינוך. שוב ושוב חזרו אנשי בתי-הספר על-כך שהכנסת מחשבים לבית-הספר מכינה את התלמידים טוב יותר לשוק העבודה. לא לחיים בוגרים, לאזרחות, למשפחה או לקיחת אחריות. שוק העבודה הוא תכלית מערכת החינוך האמריקאית, בעיניהם של אנשים שהם בעלי הכוונות הכי טובות, עם חזון חינוכי ואכפתיות. בחברה הוורקוהולית של יבשת זו, זה אולי איננו מפתיע, ובכל-זאת מצער.

אחד הנושאים האחרונים שנדונו בתוכנית הוא ניהול המלחמה באפגניסטן ועיראק על-ידי מזל"טים, כאשר המפעילים שלהם יושבים בבסיס בארצות-הברית, ומפעילים את המזל"ט כאילו היה זה משחק מחשב. אחד המפעילים נשאל אם הוא תוהה לפעמים על חפים מפשע שאולי נפגעו כתוצאה מן הפעילות. כמובן, שכשהטייס כלל לא יושב בתא הטייס, אפילו מכה קלה בכנף כבר לא מרגישים. הצבא האמריקאי, לפי הנאמר בתוכנית, פתח לראשונה השנה תוכנית למפעילי מפציצים שכאלה, שלא יצטרכו לעבור שום הכשרה בהטסת מטוס ממשי. כל זה מטריד, ומזכיר את הדברים החכמים שאורוול כתב על האופן שבו המטוס שינה את פני המלחמה. ההרחקה שהמטוס היה בעצמו הכלי שלה, הוכפלה בחזקה מופשטת עוד יותר.

מה שהיה מטריד ביותר בחלק הזה של הסרט, הוא שהצבא האמריקאי קיצץ בתקציב הגיוס שלו, ופתח מרכז למשחקי מלחמה ממוחשבים, שדרכו מאתרים נערים לגיוס. לפני גיל 17 אסור להציע להם להתגייס, אבל אפשר לעודד אותם להשתתף בטורניר. כשהם יגיעו לגיל 17, מן הסתם יציעו להם לקבל כסף על אותו משחק שהם שיחקו כבר כמה שנים, והכל למען הגנת המולדת. אלה יהיו טייסי הקרב המאומנים ביותר שהיו אי-פעם בארה"ב, שכן מבלי לדעת הם עברו אימונים מילדות. מערך זה יאפשר לארצות הברית להמשיך מערכות דוגמת עיראק ואפגניסטן בקלות רבה יותר, במחיר נמוך הרבה יותר.

כפי שאפשר לראות, סרט התעודה הזה, Digital Nation, התפרס על נושאים רבים, שכמעט כל אחד מהם יכול היה להספיק לסרט שלם בפני עצמו. אולי הבמאים ידעו שלקהל שלהם לא יהיה הקשב הדרוש לסידרה שלמה כזו.

חוקר מאוניברסיטת מדינת אריזונה (Arizona State, אני מתנצל ששכחתי את שמו), דיבר בטוב-טעם, ברוח הדברים של ינון ויאיר בפוסט קודם על הנושא. הוא דיבר על האופן שבו מהפיכת הדפוס שינתה לחלוטין הרגלים אנושיים ואף מחקה כישורים מסויימים. בתור דוגמה הוא ציין יכולות של אנשים לשנן את כל האיליאדה או האודיסיאה של הומרוס. בתרבותנו אפשר להזכיר את התורה שבעל פה (וכן את שינונה של התורה שבכתב, כמובן). מהפיכת הדפוס ביטלה את הצורך הזה, ובעצם דרדרה את יכולת הזכרון האנושית, אבל העניקה משהו אחר כל-כך משמעותי במקומה, משהו שכעת מתחילים לקונן על היעלמו. כפי שהספרים הפכו לדבר יקר, בעל ערך רגשי וסמלי, ויכולות השינון, הגם שהן מעוררות-קינאה, עדיין זניחות בעינינו, אנשי הספר, ייתכן שכך צריך להסתכל על השינויים העתידיים. אינני אומר זאת כדי לעצור את הקינה או לבטל אותה. אני בין המקוננים. בהיותנו דור מעבר, היינו חוטאים לתפקידינו ההיסטורי לולא היינו מקוננים. אך בנטילת האחריות לתפקיד הזה, אני גם מכיר בזה שכבר הפכתי לחלק מההיסטוריה (וזה עוד לפני שהתחלתי ללמד).

–

[נ.ב. – כמעט שכחתי: במסגרת התוכנית גם ראיינו סבתא יהודייה שהנכד שלה הקים לה אתר, עם מתכונים ותוכנית בישול: Feed me Bubbe. ויש מקום כמובן לדיון שלם על האינטרנט שאיננו תקשורת וירטואלית אלא משמש השלמה לתקשורת קיימת בין אנשים, ומאפשר לגשר על דורות, על מרחק ועל זמן].

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על כפל מערכות המשפט בישראל

גם הדיון המשפטי של מיכאל ספרד בספר "חומה ומחדל" טועה, לצערי, בנקיטת אותה הפרדה מלאכותית בין "שיקול בטחוני" או "שיקול צבאי" – הנתפס, לכאורה, כשיקול מקצועי וענייני, ולכן גם לגיטימי – לבין השיקול הפוליטי-מדיני, הנתפס כשיקול זר.

נפתח בתהייה: האם ממשלה יכולה בכלל לקבל שיקול מקצועי "טהור", שאיננו "פוליטי"? נראה לי שמעצם הגדרתה, אופייה ותכליתה כגוף פוליטי, יהיה זה בלתי-אפשרי לממשלה לקבל החלטה שאינה פוליטית. לא בשיקוליה (כל החלטה שתתקבל, וגם ה"מקצועית" וה"עניינית" ביותר, תהיה לכל הפחות החלטה שעולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה, אם לא למעלה מזה); ולא בהשלכותיה (הרי לכל החלטה וביצוע בעקבות החלטה יש השלכות, ואם מדובר במעשה של הממשלה, הרי וודאי שיש השלכות פוליטיות להחלטה).

נמשיך במקרה הספציפי: ספרד מתאר כיצד הממשלה רימתה את בית המשפט העליון, ותיארה תוואי מסויים כבטחוני, כשלמעשה הוא היה פוליטי. אך כפי שהספר עצמו מעיד (בעיקר בדברי שאול אריאלי, בפרקים הקודמים לפרק החמישי שאני מתייחס אליו כרגע), עצם ההחלטה להקים את החומה היא החלטה פוליטית. החומה איננה המענה הבטחוני היחיד או המתבקש לאיום הטרור (ולדידי, הוא מענה שגוי), וההחלטה להתמודד עם הטרור בדרך זו, היא החלטה פוליטית, שלטענת אריאלי נכפתה על הממשלה, ולא הייתה רצונה מלכתחילה. בהקשר זה, קשה לראות איך החומה יכולה להיות בטחונית-צבאית-עניינית-מקצועית בלבד.

לזכותו של ספרד, לפחות, עומדת עקביות משפטית, בעלת הגיון ורציפות שניתן לעקוב אחריהם, בשונה מאריאלי. ספרד רואה בכל מפעל ההתנחלויות כהפרה של המשפט הבינלאומי, ומצר על החלטתו של בג"ץ להימנע מדיונים על חוקיות ההתנחלויות. עמדה זו מאפשרת לו, בקו אחד עם המשפט הבינלאומי להבנתו, להתנגד לכל פעילות של בנייה או שינוי נתונים בשטח כבוש. אצל אריאלי, יש נכונות לבנייה בשטח הכבוש, אבל החומה חייבת לעקוב אחר שיקולים "בטחוניים" בלבד. שיקולים כאלה, כאמור, הם היתממות או אשלייה, כשמביאים בחשבון את דבריו של אריאלי עצמו.

קודם קריאת הספר, לא ידעתי שבג"ץ מסרב באופן עקבי לדון בחוקיות ההתנחלויות (בטענה שמדובר בסוגייה פוליטית ולא משפטית). אם כך, אני מתפלא שהמדינה לא אימצה את הקו הזה של בג"ץ ותבעה ממנו לנקוט באותו קו באשר לחומת ההפרדה, תחת שימוש בשיקולים צבאיים, שמצד אחד מהלכים קסם ונוחים מאוד להעלאה, ומצד שני, עשויים להיות מוקד לויכוח מקצועי, כפי שאכן קרה. אני מניח שהיו שיקולים ענייניים ופרגמטיים שלא לנקוט בקו הזה, אבל ייתכן שגם מדובר בחוסר-מחשבה מצד נציגי המדינה. ייתכן גם שבית המשפט לא היה מקבל את הטענה הזו. קיצורו של עניין: יש תמיהה בעובדה שלא נמשכה מדיניות זו של בג"ץ, אך זו סוגייה מורכבת מדי (עם מידע רב שאיני בקיא בו), מכדי שאוכל לדון בו.

הדבר שעולה בבהירות מן הדברים של ספרד, הוא המצב המשפטי המורכב שנוצר בשטחים. אני מתבייש להודות שפעם אחר פעם אני מופתע עד כמה המצב המשפטי במדינת ישראל גופא שונה מן המצב המשפטי בשטחים. בין אם מדובר בהיתרים מיוחדים הניתנים למי שזכאים לעלות לפי חוק השבות (כאילו זו קטגוריה רלוונטית לדיני תנועה ותעבורה), בין אם מדובר באיסורים מיוחדים, ובין אם מדובר באפלייה גזעית שאיננה מרכינה ראשה. בהקשר אחר כתבתי על הניגוד שיכול להיווצר בין הקושי לחוקק חוקים שנוגדים את האתוס של המדינה, לבין הרצון של הזרוע הביצועית ליצור מדיניות מסויימת. מדינת ישראל איננה אפרטהייד, והיא לא תחוקק חוקי אפרטהייד בזמן הקרוב. עם זאת, משטר אפרטהייד בגדה קיים כבר כיום, לפי ספרד:

בשנים האחרונות גוברת אצל פלסטינים רבים וגם בחלקים בשמאל הרדיקלי בישראל הנטייה לדמות את המשטר הישראלי בשטחים הכבושים למשטר האפרטהייד שהחילו הלבנים בדרום אפריקה על תושבי המדינה השחורים (וגם על אסיאתים ואנשים ממוצא מעורב). אנלוגיה זו אינה בלתי-בעייתית. לשליטה הלבנה על השחורים בדרום אפריקה יהו מאפיינים שונים מהותית מאלה של השליטה הישראלית בשטחים שכבשה. ההבדל המהותי ביותר נעוץ בעובדה שלמשטר הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים לא מתלווה אידיאולוגיה גזענית רשמית. כמו כן, בעוד שמשטר האפרטהייד של דרום אפריקה עסק ביחסים בין מדינה לאזרחיה, השלטון הישראלי בגדה ובעזה הוא שלטון כיבוש של מדינה אחת על אוכלוסייה חיצונית לה…

בלי להיכנס לשאלה הסבוכה האם משטר ההיתרים עומד בכל הרכיבים של הגדרת פשע האפרטהייד כפי שהוא מוגדר במשפט הבינלאומי, ניתן בהחלט לומר שבעניין סוגיית ההגבלות על תנועת הפלסטינים, במדיניות היוצרת בפועל אזורי מחיה לישראלים בלבד ו"מעודדת" יציאת פלסטינים מהם, יש קווי הקבלה ברורים לשלטון האפרטהייד.

(שאול אריאלי ומיכאל ספרד, חומה ומחדל. גדר ההפרדה – ביטחון או חמדנות. תל אביב: ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2008. עמ' 192 – 195).

בעצם רציתי לעצור כאן. זו פואנטה מוצלחת וחריפה מכל מה שאוכל לומר, אבל תיאור המצב הזה גורר עמו מורכבות פוליטית שיש לעמוד עליה: על-מנת לשמר את אחיזתו בשטחים בקונטקסט של עולם מערבי פוסט-קולוניאליסטי, נדרש השלטון הישראלי ליצור מערכת חוקים נפרדת שבה אפשר לחוקק חוקים שאי-אפשר (או "לא נעים") לחוקק בכנסת ישראל. מצד אחד, אילו ישראל הייתה הולכת בעקבות החוק הבינלאומי ולא מקימה אף התנחלות או משנה את תוואי השטח הכבוש (למעט לצורכי האוכלוסייה המקומית וגו'), לכאורה לא היה צורך שהמשטר הצבאי/המינהל האזרחי יחוקק מערכת חוקים עניפה ונפרדת. מאידך, יש להכיר בזה שהמישטר הצבאי לא נועד מלכתחילה לשרת את האוכלוסייה היהודית בשטחים, אלא להיפך: יישוב השטח באוכלוסייה אזרחית נועד לשרת את המישטר הצבאי. ההתנחלויות ותושביהן אינם העילה למערכת המשפטים הנפרדת הזו, אלא התירוץ, והדבר ניכר כמעט בכל דיון משפטי שאריאלי או ספרד מתארים בנוגע לבטחון המתנחלים.

לכן, ככל שיגבר השיח המקביל בין האפרטהייד הדרום-אפריקני למשטר הצבאי בגדה, כך יקשה לקיים אותו. או-אז ייאלץ למצוא השלטון דרך לשלוט בשטח מבלי שתהיה לו אחריות שיפוטית עליו. למעשה, התהליך הזה כבר החל, אלא שהלחץ והביקורת סביב המשטר הצבאי עדיין איננה חזקה דיו כדי להכריח אותו לעבור לשלב הבא. אבל את דמותו "כולנו מכירים".

אם וכאשר יצלח המצב הזה, הוא לא יהיה בחינת תחנה סופית, שכן הצורך להקים משטר חירום בתוככי ישראל להתמודד עם הסכנות הדמוגרפיות בתוכה, יוביל להחלת אותו שיח שהציבור הישראלי הורגל בו בזמן הכיבוש על תופעות בישראל עצמה, ושוב יחזור הפער בין מה שהשלטון מוכן/יכול להכניס לספר החוקים, לבין הצרכים של הזרוע הביצועית.

הדברים עולים בעקבות הקריאה אצל מיכאל ספרד, כאמור, אך מתחדדים לי בעקבות המשך דיאלוג פורה ומאיר-עיניים עם יערת הדבש. על כך תודה.

[הערות קודמות בעקבות הספר: המפות של אריאלי; המאבק המשפטי של שאול אריאלי; עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות; על סוג אחר של כפל מערכות משפט בישראל: בתי דין דתיים במדינה חילונית; עוד על כפל זה: מראית העין הכפולה של הכיבוש; המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

פשעי מלחמה – בין הפרטי לממסדי

הדיון הציבורי על פשעי המלחמה שנעשו במהלך "עופרת יצוקה" כושל בראש ובראשונה משום שהוא מערבב בין שני סוגי טענות כנגד פשעים שהיו במבצע, הן מצד הטוענים והן מצד המסנגרים. הטשטוש הזה נוח רטורית, אך מקשה על הדיון (וגם אני כשלתי בו בדיונים קודמים). כדי להבחין בהם כאן, אני אתן להם את הכותרות הללו (לא מוצלחות, אני מודה): פשעים אינדיבידואליים לעומת פשעים ממסדיים.

תחת "פשעים אינדיבידואליים" אני מבקש לכלול כל פגיעה באזרחים שנעשתה ביוזמת יחיד ללא הוראות / פקודות מפורשות מסמכות בכירה, וללא הצדקה מבצעית. חשוב להדגיש: "יחיד" איננו קטגוריה מספרית כאן. אחת היא לי אם מדובר באחד ממשי, או בשניים, או אפילו בחבורה של עשרה, שהלהיבו אחד את השני למעשה. הנקודה היא שזו הייתה יוזמה שלדרגים בכירים (בצבא ומעליו) לא הייתה שליטה על המעשים הללו בזמן אמת.

תחת "פשעים ממסדיים", לעומת זאת, אני כולל כל פגיעה באזרחים במהלך המבצע שהיא תוצאה של החלטה ממסדית: של הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד, מפקד אוגדה.

לפני שאעבור לדוגמאות ואסביר את החשיבות שבהבחנה הזו, חשוב להזכיר שכל מלחמה היא בעצם רשיון לפשוע. לא רק כסיסמה פציפיסטית מתיפייפת שזה לא מוסרי להרוג ושבמלחמה קורים דברים נוראיים. זה נכון. אבל מה שחשוב לענייננו, הוא שבמלחמה יש לאדם הפרטי רשיון לעשות דברים שאסור לו בחיים האזרחיים, ובראש ובראשונה לקיחת חיים של אדם אחר.

פשע אינדיבידואלי, למשל, ניתן לראות בכתיבת כתובות נאצה על קירות בתים בעזה על-ידי חיילים. למרות שזו דוגמה שולית, לכאורה, המהווה פגיעה ברכוש ולא פגיעה בנפש, היא דוגמה מצויינת מכמה בחינות: ראשית, כי אי-נחיצותו של המעשה מבחינה מבצעית כל-כך ברור לעין ואין שום מקום לספק (בניגוד, למשל, לירי באזרחים הנושאים דגל לבן, שאפשר להעלות כל מיני ספיקות באשר מי זיהה ומתי). שנית, משום שהיא מדגישה את סוגיית האינדיבידואל. עמירה הס ציינה, ובצדק, שמעשה כזה ודאי דורש תחושת גיבוי של כל המפקדים, ולכן לכאורה יש כאן עניין ממסדי, אבל לצורך ההבחנה שלי אני מבדיל בין הגיבוי הממסדי העמום (הקרוי גם "רוח המפקד"), לבין החלטות ממסדיות מפורשות. כאן אין שום החלטה ממסדית מפורשת, והיוזמה האישית מודגשת. לבסוף, עצם העובדה שמדובר בפגיעה ברכוש ולא בפגיעה בנפש מעלה בחריפות את השאלה של פשעי מלחמה: דווקא משום שאף-אחד לא נפגע, ואין כאן עניין של "לרחם על פלסטינים יותר משמרחמים על חיילים שלנו," האם מצפים מחיילי צה"ל לנהוג כך? במילים אחרות, גם הימני שההצדקה המבצעית היא מפלטו בכל הדיון, יהיה חייב להודות שכאן אין שאלה של רחמים על האוייב, כי לא מדובר באוייב אלא בקיר שלו. והשאלה בכלל איננה דיכוטומית – יהודים או ערבים, בעד או נגד – אלא שאלה פנימית בלבד: מה קוד ההתנהגות המצופה מחיילי צה"ל? כאמור, זה המקרה הקל ביותר / החריף ביותר, ויש מקרים אחרים בהם הדיכוטומיה הזאת לא עובדת ויש צורך במערכת טיעונים מוסריים מורכבת יותר.

כדי להשלים את התמונה של ההבחנה בין שני סוגי הפשעים, ניקח כעת את הלוחם הבודד: טייס-הקרב המשליך פצצה אל לב אוכלוסייה אזרחית וחש "מכה קלה בכנף", או התותחן היורה פצצות זרחן האסורות באמנות בינלאומיות. למרות שיש מקום לשאלות מוסריות באשר לתפקוד של כל אחד מהאנשים הללו בתוך הסיטואציה הזו (שאלת ה"פקודה הבלתי-חוקית בעליל" הידועה; תירוץ ה"רק מילאתי פקודות" הידוע), הרי שהתמודדות ראויה יותר עם המקרים הללו, כאשר אנו מנסים לחשוב מי אשם באמת ואיך אפשר למנוע הישנות מקרים כאלה, היא דווקא ברמה הממסדית.

משהבחנתי בין שני הסוגים הללו של פשעים, כפי שבאו לידי ביטוי במהלך "עופרת יצוקה", אני רוצה להסביר כעת איך אני חושב שההבחנה הזו תורמת לדיון:

פשעים אינדיבידואליים יהיו תמיד בזמן מלחמה. כפי שאמרתי מיד כשעלו השאלות ועדויות החיילים, התגובה הפסיכולוגית שבה האדם הופך לתת-אדם כדי לשרוד נראית לי בלתי-נמנעת. החוקים כנגד המעשים הללו הם במקומם, אבל הציפייה שכל פיון מסוגל למהלך מחשבתי, מוסרי ולכוחות-נפש ויכולות הדחקה עצומות כדי להרגיש שההרג הזה הוא בסדר, וההרג הזה הוא לא בסדר, היא לא במקומה. אז יש שמקבלים הלם-קרב ומפסיקים לתפקד לגמרי, ויש שהורגים גם את מי שלא צריך להרוג, ויש שמצליחים לשמור על "טוהר הנשק", ויש שהופכים לאכזריים צמאי-דם.

אלה תופעות שמן הראוי שהצבא עצמו היה מגנה ומוקיע, בהכנה לקראת, בשיחות תוך-כדי, ובפעילות משפטית אחרי. אני אומר זאת בלי שום ציפייה שאפשר יהיה לחקור את כל המקרים, או להוכיח את כל הטענות. יהיו מקרים שאנשים לא ידברו, או שאי-אפשר יהיה להוכיח. אבל כשהסיפורים כבר יוצאים, כפי שהם יצאו במלחמה הזו, אז יש צורך בתהליך. כפי שארה"ב ובריטניה שפטו והאשימו חיילים שהתעללו באסירים עיראקיים. אף-אחד לא משלה את עצמו שהמשפטים האלה עצרו את ההתעללויות, או שאלה שנשפטו היו היחידים שעשו זאת. אבל עצם קיום התהליך מעביר מסר חברתי, וכן מרתיע לפחות חלק מהאנשים, בשל הסכנה שהם יהיו השעיר לעזאזל הבא. צה"ל בחר להכחיש ולטייח.

בשביל הפשעים האלה, לא צריך ועדת חקירה בראשות השופט ברק. ועדת חקירה ממלכתית רק תסייע להעמיק את השקר כאילו עופרת יצוקה הייתה יוצאת דופן בהתנהגות האנושית שהוצגה בה. עם זאת, אני מסייג את ההתנגדות העקרונית שלי, ואסביר: בעקרון, מקרים כאלה קורים ויקרו בכל מלחמה, ולכן ועדת חקירה ממלכתית היא תגובה לא-פרופורציונאלית אליהם. מצד שני, אם הצבא באופן עקבי מסרב לחקור את החיילים שלקחו חלק במעשים כאלה, ואין ספק שהיו מעשים כאלה, ייתכן שיש צורך בכוח חיצוני שישנה את הנורמות של הצבא. כדי לעשות זאת, יצטרכו לבסס עדויות ולוודא שבאמת היו מקרים כאלה. אבל השאלה החשובה צריכה להיות "למה הצבא לא התייחס לדברים הללו?" ולא "איך קרו דברים כאלה בזמן מלחמה?"

פשעים ממסדיים, לעומת זאת, יהיה מטופש לחקור. זאב שטרנהל ניסח זאת היטב במאמרו "אין מה לחקור" [הדגשות שלי]:

"הביקורת הישראלית על דו"ח גולדסטון מתעלמת מעובדת יסוד: דפוסי הפעולה שננקטו בעזה נקבעו כבר למחרת מלחמת לבנון השנייה. בקיץ של שנת 2006 התברר סופית, שהחברה הישראלית לא תהיה מוכנה עוד לעמוד במלחמת ברירה התובעת קורבנות. ישראל רוצה בניצחונות צבאיים, אך מסרבת לשלם את המחיר האנושי הכרוך בהם.

"לכן התקבלה החלטה מפוכחת, פרי של שיקול פוליטי קר, לנהל את מסע העונשין נגד עזה בלא אבידות. אין ישראלי, במיוחד לא מי שהיו בעצמם חיילים, שחיי הצעירים במדים אינם יקרים לו. אולם המשמעות המעשית של הכרעה זו היתה, שאת המחיר הכבד תשלם האוכלוסייה הפלסטינית כולה, בלא הבחנה.

"לפיכך אין צורך בוועדת חקירה ישראלית – כי אין מה לחקור: העניין כולו ברור כשמש בצהרי היום. מאחר שאנשי החמאס פועלים מתוך ריכוזי האוכלוסייה באחד האזורים הצפופים ביותר בעולם, כל ניסיון להגיע אליהם בלא פגיעה באזרחים הוא בלתי אפשרי. אילו הוחלט לשמור על חיי האזרחים, היה צריך לאמץ דפוס פעולה אחר לגמרי: פשיטות נקודתיות בעומק שטח האויב, העלולות להיות יקרות מאוד במונחים של חיי חיילינו.
"וכך, על מנת לנהל מלחמה מתוך אפס אבידות לכוחותינו, החליטה ההנהגה הפוליטית והצבאית לעשות שימוש מסיבי בעוצמת אש אדירה, בלי שתהיה יכולת להבחין בין לוחם המכין רקטה לשיגור לבין ילד המשחק בחצר. לצורך זה גובשה גם דוקטרינה מוסרית חדשה מבית מדרשם של פרופ' אסא כשר והאלוף עמוס ידלין, המוכרת היום בשפת היום יום הישראלית כ"רשיון להרוג".
"ואמנם, כל מקבלי ההחלטות ידעו מראש, שבעזה יתרחש אסון כבד. הצבא ביצע בדייקנות את ההנחיות שקבל ממוריו הרוחניים, ממפקדיו ומהממשלה עצמה. הוא לא ביקש בכוונה תחילה להרוג אזרחים, הוא רק פוצץ, מחק ושיטח כל מה שנראה נחוץ לצורכי תצפית, תמרון והתקדמות. מאחר שכל מבנה היה יכול לשמש עמדת לחימה לאנשי החמאס – לא היה גבול לבנק המטרות."

האו"ם חקר, כצעד פוליטי שנועד להפעיל לחץ על ישראל, אבל יהיה זה טיפשי (או יותר נכון, צבוע) מצד ממשלת ישראל למנות ועדת חקירה שתחקור כשהדברים ידועים.

על כן, אלה שדורשים חקירה כנגד מאורעות "עופרת יצוקה" צריכים בראש ובראשונה להבהיר לעצמם מה הם מבקשים לחקור: את מקרי החייל הבודד שירה על אזרחים (אם אפשר למצוא אותו, אכן יש לחקור אותו, אך זה תפקידו של מצ"ח, ואם מצ"ח לא יכול לזה, אז רשויות הפלילים בישראל – אין צורך בועדות חקירה) או את השימוש בכוח אש מופרז (אין צורך בוועדת חקירה, אלא בקבלת החלטות פוליטיות)?

אין לנו צורך בעוד ועדת אור או בעוד דו"ח וינוגרד. אלה שרוצים שלא יהיה עוד מקרה כמו עופרת יצוקה, צריכים לנסח את הדברים שצריכים להשתנות במלחמה הבאה, כולל המחיר האפשרי שלהם, ולהתארגן פוליטית כדי שהמסר הזה יעבור במוסדות הרשמיים של ישראל. זינוב ברשות המבצעת באמצעות הרשות השופטת הוא טוב במינונים מסויימים ולדברים מסויימים, אבל לא כדרך חיים.

[נכון, סביר להניח שבמגרש הפוליטי התארגנות כזו תנחל הפסד, כי לרוב הציבור בישראל לא איכפת מחייהם של ערבים, כפי שלא איכפת לו מחירותם. אבל לא נראה לי שבמציאות כזו רצוי להפוך את מערכת המשפט לעלה התאנה של הדמוקרטיה הישראלית כדי לכסות על חוסר הבחירות הדמוקרטיות של הציבור, כפי שמשתקף בהצבעותיו].

 

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

דופק זה לא מילה

את הקטע הבא רציתי לצטט ביום הידיעה על מותו של עמוס קינן, אך הספר לא היה איתי. בספר יש שני מחזות של קינן מראשית שנות השבעים: "חברים מספרים על ישו" ו"עודני מאמין בך". קניתי אותו לפני שנים בשוק, בדוכן מאולתר ברחוב אגריפס. נראה לי ששילמתי עליו חמישה שקלים, ומצאתי שם דברים שגם עשרים שנה אחרי שעלו על הכתב נשמעו אוונגארד. כנראה שגם שלושים וארבעים שנה אחרי:

אני משוגעת על יעילות. פשוט לא יכולה לסבול חוסר יעילות. אני תמיד אומרת שהדבר הכי יעיל זה הצבא. יש הרבה מה ללמוד מהצבא בשטח היעילות. אתמול שמתי לב שהעוזרת שלי לא מנגבת טוב את האבק מהשולחן. תיכף על המקום פיטרתי אותה והבאתי את הצבא במקומה. עכשיו הצבא אצלי בבית עושה סדר. תענוג להסתכל איך הכל דופק, איזו מכונה משומנת. דופק זה לא מילה. גם בעלי התגלה כבלתי יעיל. הבאתי במקומו את הצבא. עכשיו זה דופק כמו מכונה משומנת. הילד שלי התגלה כבלתי יעיל. הבאתי במקומו את הצבא ועכשיו הוא יעיל. בכלל, מאז שהכל מתנהל בידי הצבא, הכל נעשה יותר יעיל. בתי הכנסת יעילים יותר. מערת המכפלה יעילה יותר. הכותל המערבי יעיל יותר. מדיניות החוץ, הפנים הדואר והמשטרה, הכל יעיל והולך חלק, כמו על שמן. מהיום שהצבא מנהל את המכבסות, הכביסה לבנה יותר. אני מאושרת. גם האושר עכשיו יעיל יותר. אבל מה שאני שמחה הכי הרבה, זה מהעובדה שעשו מהצבא אלוהים. עכשיו סוף סוף גם אלוהים יעיל יותר.

רק שנים אחרי שקראתי את השורות הללו בהערצה גיליתי את דבר עברו החבלני של קינן. השורות קשות יותר לקריאה כפשוטן מחד (האם קינן לועג לאלימות הממוסדת הצבאית בעודו נוהה אחרי האלימות הספונטנית של המהפכן הבודד?), אך היוו עוד נדבך בשיעור ארוך, מסובך ומתמשך על היצירה שלעולם עומדת בזכות עצמה, לפעמים אף בניגוד ליוצרה.

ועוד משהו: מולי בנטמן כתב לפני כחצי שנה על ספרה של נורית גרץ, "על דעת עצמו" – למי שלא קרא אז, זו הזדמנות לשוב.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מצב החירום כדפוס ממשל

מתוך "מצב חירום" של ג'יורג'יו אגמבן. שם הספר הוא מצב חירום, אך משחק עם מושג המדינה, שכן המדינה על-פי אגמבן מתקיימת כולה על-פי מצב חירום שכזה. תרגום שלי על-פי התרגום האנגלי מהמקור האיטלקי:

      Giorgio Agamben. State of Exception. Trans. Kevin Attell. Chicago: Chicago University Press, 2005.

(מספרים בסוגריים על-פי מהדורה זו):

אחד היסודות המקשים במיוחד על ההגדרה של מצב החירום הוא בוודאי יחסו הקרוב למלחמת אזרחים, התקוממות והתנגדות. היות שמלחמת אזרחים היא המצב ההפוך לתנאים רגילים, היא נמצאת בתחום נעדר הכרעה בנוגע למצב החירום, שהוא התגובה המיידית של כח המדינה לעימותים הפנימיים הקיצוניים ביותר…

 נוכח התקדמות בלתי-ניתנת לעצירה של מה שכונה כ"מלחמת אזרחים גלובלית", מצב החירום נוטה במידה גוברת להיראות כדפוס השולט של ממשל בפוליטיקה בת-זמננו. מהפך זה של צעד זמני ויוצא-דופן לטכניקת ממשל מאיים לשנות – למעשה, כבר שינה באופן ממשי – את המבנה והמשמעות של ההבחנה המסורתית בין צורות חוקתיות שונות. אכן, מבחינה זו, מצב החירום נראה כמפתן של חוסר-הכרעה בין דמוקרטיה לאבסולוטיזם. (2 – 3).

[בהתייחס לאירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה]: כצפוי, הרחבת סמכות הרשות המבצעת אל  תחום המחוקק המשיכה לאחר תום האיבה, ויש חשיבות לכך שהחירום הצבאי פינה את מקומו לחירום כלכלי (עם הידמות משתמעת בין מלחמה וכלכלה) (13).

המשימה המונחת לפתחנו איננה, כמובן, להשיב את מצב החירום חזרה אל גבולותיו המוגדרים במקום ובזמן כדי לאשרר את עליונות הנורמה והזכויות שבעצמן משוקעות בו בסופו של דבר. ממצב החירום האמיתי שבו אנו חיים, אי-אפשר לשוב למצב של מדינת חוק, כי המושגים "מדינה" ו"חוק" עצמם הם תחת סימן שאלה. אך אם ניתן לנסות לעצור את המכונה, להראות את הבדיה המרכזית שלה, זה מפני שבין אלימות ובין חוק, בין החיים לנורמה, אין שום ביטוי ממשי. לצד התנועה המבקשת לשמר את היחס ביניהם בכל מחיר, יש תנועה נגדית הפועלת בכיוון מהופך בחוק ובחיים, מבקשת כל העת לבתק את שנקשר באופן אלים ומלאכותי. כלומר, בשדה המתח של תרבותנו, פועלים שני כוחות, אחד שמכונן ועושה, ואחד שמשבית ומדיח. מצב החירום הוא גם נקודת המירב של שניהם וגם – היות שהוא חופף לכלל – זה שמאיים להפוך אותם לבלתי-ניתנים להבחנה. לחיות במצב החירום פירושו לחוות את שתי האפשרויות הללו, ועדיין, על-ידי הפרדה מתמדת של השתיים, לנסות ללא הרף להפריע את פעולת המכונה המובילה את המערב אל עבר מלחמת אזרחים גלובלית…

אל המילה שאיננה כובלת, שאינה מצווה דבר ואינה אוסרת דבר, אלא אך מודיעה את עצמה, הייתה מותאמת פעולה כאמצעי הטהור, המגלה אך את עצמה, נטולת-יחס למטרה כלשהי. ובין השתיים, לא מצב מקורי אבוד, אלא רק השימוש והמעשה האנושי שכוחות החוק והמיתוס ביקשו לשבות במצב חירום.  (87 – 88).

הפעולה בעזה (שאת שמה המטופש חבל להגות) חושפת את השבריריות של הדמוקרטיה הישראלית, וזה צריך להדאיג גם את אלה הנהנים להתגאות שישראל טובה מהחמאס ושהאלימות שלה מוסרית יותר מזו של החמאס בגלל שהיא "הדמוקרטיה היחידה באיזור". נניח לרגע לבעייתיות הטיעון – כאשר תוקפים ישות זרה, אחת היא מה צורת השלטון הפנימית של כל אחד מן הצדדים – ונבחן את הדמוקרטיה הישראלית:

הפעולה בעזה החלה כאשר ישראל בממשלת מעבר. זו אותה ממשלה שעליה נאמר שאין היא יכולה לעסוק בתהליך מדיני, או בכל החלטה משמעותית אחרת. מסתבר שכלל זה נכון עד שהתותחים רועמים. כל אנשי הימין שכחו שהם אמרו שלאולמרט אין מנדט לקבל החלטות גורליות בעת הזו, וטענתם לסדרי שלטון נחשפה במלוא מערומיה וצביעותה.

נזכיר שממשלת המעבר הגיעה לכך כיוון שעל אולמרט נערמו עוד ועוד חקירות, עד שכל הציבור מאס בו. זאת, לצד האכזבה ממלחמת לבנון השנייה בה השתכנע הציבור שאולמרט איננו כשיר להיות ראש ממשלה (אינני מסכים עם הבחנה זו, אך כך חשב רוב הציבור).

מרגע רעום התותחים והפגזת המטוסים, עוד ועוד פוליטיקאים העלו את אפשרות דחיית הבחירות בשל הפעולה, והציבור היה אדיש להצעה זו, נע בין תמיכה לחוסר עניין. הציניות שבה ניתן להאריך שלטון מחווירה ביחס להאשמות שאולמרט התקדם בציר הסורי כדי להציל את כסאו. האם באמת היה טוב לישראל להפקיד את גורלה בידי אדם שכבר אולץ להתפטר, שאיננו מתמודד בבחירות הבאות, ובקיצור – שמוראו של הבוחר אינו שולט בו?

לאחר מכן מנעה המשטרה הפגנה של פלסטינים ישראלים בתל אביב, בטענה שזו תפגע במורל העם. במקרה אחר, שבו המשטרה כן אפשרה את ההפגנה עצמה, היא החזיקה כמה מפגינים עצורים, וביקשה להאריך את מעצרם בשל אותה פגיעה במורל.

ממתי המשטרה אחראית על המורל? וכשגרוסמן עמד בכיכר רבין והודיע שההנהגה שלנו חלולה, האם לא היה בזה כדי לפגוע במורל העם? מדוע לא נעצר בו-במקום? המשטרה כמובן נסמכת על חוקים המופיעים בספר החוקים ורק עליהם. על-כן ברור שכבר כיום קיימים חוקים שהיו מאפשרים לעצור את גרוסמן. אלא שהמשטרה לא עשתה כן, אולי בגלל שהיה לה נוח להפיל את אולמרט, ואולי בגלל שהיא מפעילה חוקים דרקוניים רק נגד ערבים, ואולי בגלל שהיא ידעה שהציבור לא ישבע נחת מכך.

והנה, אנחנו מצויים ב – state of exception, והציבור מקבל בהבנה עיכוב של מפגינים הפוגעים במורל. המשטרה הפכה לצוות מצב-רוח טוב…

אתמול ליוו כמה אוטובוסים שיירת משאיות עם ציוד הומינטרי לעזה של "רופאים למען זכויות אדם". נזכיר שגם שר הבטחון ברק מעוניין בפואייה הומניטרי (או שמא היה זה מסדרון? אינני זוכר). כך שגם לשיטת תומכי המבצע, אין מדובר בסיוע לאוייב, אלא בהליך המתרחש כל עת הלחימה.

המשטרה עצרה את השיירה באשקלון, ובאיומים דרשה מהנהגים לשוב לתל אביב. לאחר מכן, ליוותה ניידת את השיירה, לוודא שאכן הם חוזרים לתל-אביב. הדברים לא יאומנו. אני אזרח ישראלי, ומעולם לא תיאמתי עם המשטרה את הנסיעות שלי. ואם מתחשק לשיירה לנסוע לבאר שבע? או לפוש באילת? או לבקר בירושלים? מה פתאום שמשטרה תלווה אזרחים ותבדוק לאן הם נוסעים?

אלא שבאר-שבע ואשקלון וכל המדינה נמצאות ב-state of exception. אשקלון נתפסת כאיזור מלחמה, ועל-כן כוחות הבטחון יכולים להרחיק אנשים מהמקום כראות עיניהם. וכפי שאגמבן כותב על מלחמת העולם הראשונה, כך יהיו הדברים תקפים גם כאן. שאיש לא ישלה את עצמו שזו השהייה זמנית של זכויות, שתשוב עם הרגיעה. משטרה שמרשה לעצמה למנוע תנועה חופשית של אזרחים בארצם, שוב לא תחזיר את הזכות הזו. משטרה שאוסרת על הפגנות ומגדירה אותן "התקהלות בלתי חוקית" כיוון שהן פוגעות במורל העם, תמשיך ותפקח על תוכנן של הפגנות. ההפעלה הספציפית של הכוח תופיע ותיעלם לפי צורכי השלטון, וגם לפי שרירות לבם של השוטרים.

השקט שבו מתקבלים הדברים האלה, הנכונות להארכה שרירותית של כהונת אולמרט (ודווקא אולמרט, בנסיבותיו), מוכיחים שהדבר אפשרי.

על עזה ועל אוכלוסייה אזרחית

מכל סיפורי החסידים שבספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז", הכי אני אוהב את הסיפורים על רבי ישראל, המגיד מקוזניץ (הנה עוד אחד):

 

 המגיד מקוזניץ היה אומר אל הבורא:

 "רבון העולמים, אני מבקש ממך שתגאל את ישראל. ואם אינך רוצה, גאל את הגויים".

אף אנו מבקשים, אך שלא כמגיד, אין לנו אל לפנות אליו. אנו פונים אל ממשלת ישראל, שריה ויועציה: "ממשלת ישראל, עשי למען מדינת ישראל ועם ישראל. ואם אינך רוצה, עשי למען הפלסטינים".

הבאתי אל תוך הדיון מקצת דבריו של מיכאל וולצר באשר למלחמות צודקות ולא-צודקות. הקושי הגדול בהשלכת דבריו אל מציאות ימינו נעוץ כמובן באיסור שהוא מטיל על פגיעה באוכלוסייה אזרחית לא חמושה. שני קשיים, לכאורה, נמצאים בזה. ראשית, טענת "הוא התחיל" המנוסחת לעתים כ"גם הם פוגעים באוכלוסייה אזרחית". שנית, העובדה שחמאס (וכן חיזבאללה בתורו) יורה מתוך אוכלוסייה אזרחית, ומשתמש באזרחים כמגינים חיים לאנשיו. 

הטענה הראשונה אין בה שום הצדקה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית. יש בה משום הצדקה לעצם הפגיעה בחמאס וליציאה למלחמה, כיוון שתוקפנות כנגד אזרחים היא מעשה פשע המצדיק פתיחת מלחמה. יש בה כדי להחליש את צדקת המאבק של חמאס גם במישור המוסרי-אידיאולוגי, וגם במישור הטקטי-פוליטי. אבל אין בה שום הצדקה בעצמה כדי לירות על אזרחים.

הטענה השנייה, לעומת זאת, אכן מספקת, בעיניי, הצדקה לפגיעה באזרחים (למקרה שמישהו ינסה להתלהם: אינני מדבר עכשיו על מקרים ספציפיים, ואינני בא להתווכח אם צה"ל משקר לגבי ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית או לא. אם חיילי צה"ל משקרים זה לא בסדר, והם פוגעים במוסריות של צה"ל. הטענה המובאת כאן היא טענה עקרונית באשר לנסיבות בהן יש הצדקה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית). אם האוייב משתמש באוכלוסייה אזרחית כמחסה לפעילות שלו, ואין דרך להילחם בו אלא על-ידי פגיעה באותם ריכוזי אוכלוסייה, הרי שיש לפגוע בריכוזי האוכלוסייה כדי לנצח במלחמה (וזאת מתוך הנחה שעצם היציאה למלחמה היא מוצדקת, ולכן נצחון בה הוא הכרחי). יש להבהיר לאוייב שכך יקרה, בתקווה שמנהיגי האוייב יחוסו על אזרחיהם ויחדלו מכך, ויש להזהיר את האזרחים עצמם, כדי לאפשר להם לנוס. ואילו אם הירי נמשך מתוך האוכלוסייה האזרחית, ועדיין יש שם אזרחים, הנחת העבודה צריכה להיות שאזרחים אלו של האוייב מזדהים עם כוחות הלחימה ומסייעים לו, ולכן הם כלי-מלחמה לכל דבר ועניין. יש שיטענו שחמאס מאיים על האנשים ומכריח אותם לשמש מגן אנושי, או מכריח אותם לתת מחסה למרגמות. ייתכן שכך הדבר, אך זהו בדיוק מה שהופך אותם לחיילים. נזכיר שגם חיילי צה"ל, רובם ככולם, הם חיילים מכורח זרועו של השלטון. אלמנט הבחירה מצומצם אצלם כמו אצל אנשי עזה מול החמאס. גלעד שליט לא התנדב לצבא, ובוודאי שלא התנדב להיחטף.

אנחנו מרבים לדבר על החמאס כארגון מחבלים, כיוון שהוא פוגע באזרחים. עם יד על הלב, האם הציבור הישראלי היה מפסיק לקרוא לחמאס ארגון מחבלים ומתחיל לקרוא להם "לוחמי חופש" לו היו מגבילים את פעולתם לחיילים בלבד? ודאי שלא. ההתייחסות לגלעד שליט היא ההוכחה הטובה ביותר לכך, בייחוד אם זוכרים שבמסגרת מבצע החטיפה נהרגו שני חיילים עמו, חנן ברק ופבל סלוצקר. הציבור הישראלי איננו מוכן לקבל לא פגיעה באזרחים ולא פגיעה בחיילים.

הנה האבסורד ביחס ללחימה בחמאס שדווקא השמאל הוביל אותנו אליו: ההתנתקות מעזה לא לוותה בשום ניתוק שלטוני של עזה מישראל. עזה עדיין תלויה לחלוטין בישראל לכל צורכי קיומה, וכל החלטה הקשורה בתנועה ממנה ואליה, טעונה אישור של ישראל. אפילו על הגבול בין עזה למצרים ישראל מבקשת את זכות הווטו. כך שעזה איננה עצמאית. היא תחת כיבוש ישראלי. אבל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים: כיבוש ללא כובשים. החיילים נמצאים מסביב לרצועה ולא בתוכה, וכך הציבור הישראלי מאמין לשקר שהכיבוש הסתיים. ולחמאס אין שום לגיטימציה להיאבק נגד הכיבוש: לפגוע באזרחים אסור, לפגוע בחיילים הופך אותם למפלצות אדם בעיני הלב היהודי הרחום, וגם לצאת לפיפי אסור. הכל אסור.

ואז מתחיל מבצע, והשמאל מתחיל לצעוק נגד הפגיעה באזרחים. נו, אז איך אתם רוצים שצה"ל יילחם בחמאס מבלי לפגוע באזרחים? שיפגע במחנות שלהם? שייערך בשדה הקרב? הרי ישראל עצמה היא שדרשה שהרשות הפלסטינית לא תקים צבא. ובמקום זה יש רק מחנות אימון לשוטרים, כפי שישראל ביקשה. אז השמאל כועס על ישראל שהיא מפציצה מחנות שוטרים. אבל איפה חמאס יכול לאמן חיילים שלו אם לא במחנות שוטרים אזרחיים? הרי כל דבר אחר אסור היה לו מלכתחילה. על כן, ברור שכדי שישראל תוכל להילחם מול פלסטין בצורה הוגנת, היא צריכה להפסיק עם הדרישה למדינה מפורזת. בכלל, כל הרעיון הזה של הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית שקמה לפי התנאים שלנו הוא מטופש מיסודו, ואף מדינה עצמאית לא הייתה מסכימה לו; אבל ישראל לא רוצה מדינה פלסטינית עצמאית, היא רוצה מדינה פלסטינית משועבדת. וזו רק דוגמה אחת לאופן שבו "הסכמי שלום" החריפו את המצב בין ישראל והפלסטינים.

הערת ביניים: למה אני כועס רק על השמאל? העירו לי שהערות פלגניות כמו שלי פוגעות בשמאל ומחזקות את הימין. אבל על מי רוצים שאכעס? על אריק שרון? ההוא מ-101, מקיבייה, מאלון מורה, מסבסטיה, מסברה ושתילה? אליו אני אלך בטרוניות? מאריק שרון אין לי שום ציפיות, ולכן איך ששמעתי אותו אומר שהוא הולך לפנות התנחלויות הייתי נגד. אחר-כך גם ראיתי שצדקתי. אבל מיוסי ביילין וזהבה גלאון אני חושב שמותר לצפות אחרת. לפי רוממות השלום בגרונם, אפשר היה לצפות שידאגו לזכויות הפלסטינים. והעובדה שמרצ תמכה בהתנתקות, תמשיך ותעמוד לגנותה. היא יכלה לבקש הצבעה מפוצלת על סעיפים מסויימים, היא יכלה להתנגד לכל התוכנית בצורתה. אבל היא הייתה גיבורה גדולה ונתנה לשרון "רשת בטחון" מול המורדים בליכוד, וכל הציבור שלה הריע לה. אז עכשיו יש לנו חמאס בעזה, שמסתובב בתוך אזרחים, ואפילו להילחם בהם כמו שצריך אי-אפשר.

אילו ישראל הייתה מעוניינת באמת במלחמה נגד החמאס ובחיסולו, היה עליה לאפשר לאזרחים התמימים לברוח, ואז להילחם בחמאס בכל הכוח, ואז לאפשר להם לחזור. איך? דרך הכביש הבטוח בין עזה לגדה, המקשר בין החלקים השונים של הרשות הפלסטינית. אה, עוד לא סללו כביש כזה? מעניין. לא, זה מעניין, כי כבר 15 שנה לפחות שפתרון של מדינה פלסטינית מצומצמת בגבולות 1967 נמצא על השולחן בתור המוצא הריאלי, אז מעניין שעוד לא הצליחו לפעול בכיוון הזה. בחודשים שטרם הפעולה, הסבירו שיש פלסטינים שרוצים לעבור או לחזור לגדה, ולא מרשים להם, כי זה עשוי לערער את השלטון של אבו-מאזן בגדה. זה הסבר מלומד שאנשי שמאל מקבלים אותו. ואילו היו אומרים להם שמונעים תנועה של אוטובוסים מהצפון לתל אביב כי זה עשוי לערער את השלטון של אולמרט הם גם היו מקבלים את זה? זכויות אדם אינן מותנות ביתרון פוליטי זה או אחר. מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא הדבר שהיה הכי הכרחי במלחמה הזו, והוא לא התקיים, כי ישראל מעוניינת ליצור נתק, כדי להחליש את המאבק הפלסטיני עוד יותר, ופרשנים שונים מקבלים את הטיעון שזה נעשה כדי להחליש את חמאס.

לישראל יש את האמצעים ליצור מציאות אחרת בעזה, ובראש ובראשונה לחדול משלילת הזכויות הטבעיות. אלו ששוגים לחשוב שישראל יכולה להתנתק מעזה ולהסיר כל עול אחריות ומחוייבות מעליה של מה שנעשה שם בארבעים השנים האחרונות, חייבים לדרוש שלשלטון שם, יהא אשר יהא, תהא שליטה מלאה על דרכי האוויר, הים והיבשה. ישראל יכולה להחליט שאין לה מעבר גבול עם עזה, אבל אל לה להתערב במעבר הגבול עם מצרים. הטענה שגבולות פתוחים שכאלה יאפשרו לחמאס להכניס לשם נשק מגוחכת. כל מדינה מכניסה נשק דרך נמליה. שנית, יש להעלים עין מכל בנייה של מחנות צבאיים שם (דווקא אם לפלסטינים הייתה זכות להקים מחנות צבאיים, הביקורת על כך שהם מתחבאים בין אזרחים הייתה מוצדקת יותר).

אבל יש גם דרך אחרת, נכונה יותר, והיא שקודם שהכיבוש יסתיים, ישראל תיקח על עצמה לתקן מעוולותיו. הצעד הראשון, שיכול היה להיעשות תוך חצי שנה (אך אין לי אשליות), צריך להיות כמובן סלילת כביש מהיר בין עזה לגדה. מן הראוי שכל סולליו יהיו פלסטינים, אולי אפילו עזתים, ושמשכורתם המלאה תשולם מקרן משותפת שיתרמו לה ישראל, מדינות הליגה הערבית, האיחוד האירופי, ארצות הברית וגם משלם המיסים הפלסטיני (להבהיר שהתרומה הישראלית לקרן לא תילקח מכספי המיסים הפלסטינים). דבר זה לכשעצמו יהיה בו כדי להעניק דחיפה לכלכלה העזתית ברמות שלא תשוערנה.

לצד הכביש, ישראל צריכה ליזום, בשיתוף עם הקרן, שיקום של תשתיות בתוך עזה. ודאי שתשתיות רבות נפגעו במבצע, אך רבות היו חסרות עוד קודם לכן וללא כל קשר אליו. יש לדאוג למערכת חשמל, גז, מים טלפוניה ופס רחב מאורגנת שתעמוד בסטנדרטיים מינימליים. גם פעולות אלו יכולות להיעשות תוך הכשרה והעסקה של פועלים עזתים.

בנוסף לתשתיות, יש לדאוג להקמת כמה מפעלים בכל אחת משלוש הערים ברצועה, ומוטב ראשית להקים מפעלים שיספקו צרכים של העזתים מאשר מפעלים שנועדו לייצוא. כך יווצר הון שחוזר פנימה לרצועה.

לבסוף, יש להזרים אספקה מתמדת של מוצרי יסוד, כדי לספק את צורכם של הפלסטינים, ולאפשר להם להתחיל להשקיע בדברים שמעבר למוצרים הבסיסיים. בהמשך, שיקום והקמה של מרכזי קניות, תרבות והשכלה.

לא שמשהו מכל הדברים האלה יקרה. נוח לישראל שעזה תתבוסס בעונייה, ונוח לעולם שלא לחשוב על עזה, ולחשוב שכל עוד לא טובחים בהם אז מצבם שפיר. אבל נניח שכך היה קורה – האם אני מצפה שאחרי כל זה הפלסטינים יהפכו לציונים? לא. אני אינני מבקש לעשות זאת בגלל טובה שתצמח לישראל מכך. אבל אני רואה בכך את המחוייבות הטבעית הישראלית לאחר שנות הכיבוש ולאחר שגשוגה של ישראל בשל כוח העבודה הפלסטיני. אני חושב שפראקטית שיפור רמת החיים של הפלסטינים תסייע בסופו של דבר גם להקלת הסכסוך, אך אינני מצפה שהוא יפתור את הסכסוך, וגם אם היו מוכיחים לי בוודאות שלאחר יישום תוכנית כזו שוב היו נורות ראקטות על באר-שבע או אפילו על תל אביב, עדיין הייתי תומך בתוכנית הכלכלית עצמה. אלא שאז, עמדתה המוסרית של ישראל ביחס לתגובתה לירי הראקטות הייתה שונה בתכלית.