אשליית השלום

הישראלי התומך בשלום ידבר, על-פי רוב, על שלום עם הפלסטינים. לעיתים, כדי למסך את הבעייה הלשונית, ידבר על השלום "בינינו לבין הפלסטינים". הפראזה האחרונה מעידה על הכרה כלשהי בקושי לקבל ריבונות פלסטינית כעובדה. חלק מן הקושי נובע מן המופת האונטולוגי הידוע: היעדר קיומה של מדינה פלסטינית מקשה על האדם הסביר לדמיין מציאות שבה יש כזו. המציאות איננה אלא מה שאנחנו מכירים. אנחנו לומדים היסטוריה ציונית, וברור לנו שהחלוצים ידעו שתהיה מדינה, ושהיא תהיה בערך ככה. במבט לאחור, ההיסטוריה תמיד נראית בלתי-נמנעת. לפלסטיני שנולד בעזה בעשור האחרון ברור שאין לו מה לחפש בתל אביב. ברור שיש נתק בין הגדה לרצועה. ברור שאין התנחלויות לעבוד בהן. כשם שלאביו או לסבו היה ברור שנוסעים לעבוד בתל אביב, שעוברים במחסום ארז, שצריך לקום מוקדם מאוד, שכך היה וכך יהיה.

לכן, אנחנו מדברים על שלום "עם הפלסטינים". כי אין פלסטין. שלום כבר יש, או היה, במקומות אחרים, עם מדינות אחרות. פלסטינים תמיד יהיו קבוצה, ספק רוב מאיים, ספק מיליציה בלתי-מאורגנת. בכל מקרה: לא גוף, בלי רשמיות.

לא אכביר במילים. הבעייה מובנת, מושרשת. מוכרת. דומה שמוצא ממנה מגולם בשתי דרכים, גם הן כבר מוכרות לעייפה: מי שחפץ בפתרון מדיני של חלוקת הארץ, צריך להתחיל להרגיל עצמו לחשוב על ישראל ופלסטין. צריך לדעת שההסדר לא יבוא עם הפלסטינים, אלא עם פלסטין. בכלל, שלום הוא הסדר מדיני בין גופים, לא בין אנשים. אנשים מקיימים דו-קיום, או דיאלוג, או מסחר, או תיירות. לא יהיה שלום בינינו ובין הפלסטינים. אבל עשוי להיות שלום בינינו לבין פלסטין. במילים אחרות, על התומכים בפתרון שתי המדינות לתמוך בריבונות פלסטינית כתנאי מקדים להסדר שלום, במקום הנוסחה המקובלת כיום לפיה רק לאחר שהפלסטינים יסכימו לשלום בתנאיה של ישראל, הם יזכו לעצמאות מדינית, גם זו בתנאיה של ישראל. אין שלום כזה, ואין הסדר כזה. כל-כולו הוא אשלייה. השלום, אם יבוא, יהיה הסדר שייחתם בין נציג של מדינת ישראל ונציג של מדינת פלסטין. ולפני שזה קורה צריכה להיות מדינת פלסטין, שאולי אפילו תהיה מדינת אויב. זו המשמעות האמיתית של "שלום עושים עם אויבים", ולא בפירוש הנפוץ שלה כיום, כאילו שלום עושים עם אסירים נטולי-זכויות.

המוצא השני, כמובן, הוא להמשיך לחשוב על "פלסטינים" ולא על "פלסטין". להשלים עם הקושי הישראלי לדמיין מדינה פלסטינית, מסיבות שגויות ואוויליות או מסיבות מוצדקות לעילא. להכיר בפלואידיות של המונח "פלסטינים", המקבילה במידת-מה לגמישות של המונח "יהודים". לחשוב על דו-קיום, זכויות מלאות ושוות, שוויון, צמצום פערים, בני-אדם שמקיימים ביניהם דיאלוג ושנגזר עליהם לחלוק את הקרקע, את הנוף, את המשאבים, גם אם ללא חיבה יתרה. גם בתרחיש הזה אין "שלום" יותר. הוא מוחלף בדו-קיום, ומכיל בתוכו אלף איומים שונים, כגון שינוי הדגל וההמנון, לצד אלף הזדמנויות חדשות, יצירת תרבות רבגונית, היברידית, רב-שכבתית, ומודולרית. גמישה ונזילה ומותאמת לתרבות הוירטואלית של המאה ה-21.

המחשבות הקצרות הללו עלו בעקבות שני מאמרים חדשים שקראתי לגבי הסכסוך. אלון בן-מאיר שמציע התערבות אירופאית אגרסיבית יותר, משום שאי-אפשר לסמוך על האמריקאים יותר וצריך מישהו שיציל את ישראל מעצמה. נאמני הבלוג הותיקים יידעו שאני מתנגד לכל גירסה של בינאום הסכסוך, וכך גם בהתייחסותי להצעה זו. ההצעה של נתן תראל להפסקת-אש מדורגת שבויה עדיין בפרדיגמה השגויה של הסדר מדיני עם גוף שאיננו מדיני, אלא שמתוך הכרה בכך שאין אפשרות להגיע להסכם מדיני, הוא מציע משהו זמני ארוך-טווח. בכך, שתי הנחות-היסוד של ההצעה מבטלות זו את זו.

הסדר מדיני יוכל להיות אם תהיה מדינה. מי שלא רואה היתכנות של ייסוד מדינה כזו, או שאיננו רוצה בכך, צריך לשנות כיוון לעבר תמיכה בהסדר אזרחי. בכל מקרה, גם תומכי החלוקה וגם תומכי המדינה הדו-לאומית צריכים לפתוח בדרישה לשינוי מצבם של הפלסטינים לקראת מימוש זכויותיהם הטבעיות כצעד מקדים הכרחי לפני פתרון, שאיננו מותנה בשום דבר אחר. כל הסדר שניתן לדמיין אותו יוכל להתממש רק בין שווים.

חשבתי שאתה בהודו

א מענטש טראכט.

יום לאחר שחשבתי שסיימתי את הסידרה "סיבוב קטן בחו"ל" נתקלתי במאמר המאלף והמרגש של ריס ג'ונס מאוניברסיטת הוואי, שכותרתה הנחושה מסכמת נקודה קריטית לסדרה הזו: "הנחת-היסוד הכוזבת של חלוקה". כשלון הקונספציה, אומרים בעברית. המאמר דן בחלוקת הודו ופקיסטן, אבל ג'ונס מציב אותה כיאות בהקשר ההיסטורי של סיום מלחמת העולם השנייה והתפוררות הקולוניאליזם ומזכיר את פלשתינה-א"י בהקשר זה. גם הדברים שהוא אומר על הנחות-יסוד שגויות ראויות להיאמר על מגוון פתרונות החלוקה שהוצעו לסכסוך הישראלי-פלסטיני:

הבעייתיות בחלוקה נעוצה בסדרה של הנחות שגויות לגבי אנשים וקשריהם לשטח. מפת עולם פוליטית מהלכת קסם בגבולותיה, קווים נקיים וצבעים שונים לארצות השונות. בגירסה הזו של העולם, לכל אחד יש נאמנות למדינה אחת, ולמדינה הזו ריבונות מובהקת, נטולת-עמימות על אותו השטח. המורכבות של העולם מרודדת לכדי פשטנות. הכל הגיוני. אך מפות ומפקדי-אוכלוסין אינם העולם. מפה היא פשוט ציור של העולם כפי שמישהו היה רוצה שיהיה. (2)

זר לא יבחין בהבדלים שבין הפקיסטנים, למעט השיוך הדתי. הזכרתי בעבר שבביקור בקרואטיה לא הצלחתי להבחין בהבדלים שבין קרואטים, סרבים, ובוסנים. עילת המלחמה נראית תפלה במבט בחוץ. אני מזכיר זאת, כי למקרא הדברים של ג'ונס יהיו מי שיגידו שהם אינם הולמים את המצב הישראלי. שהנאמנויות אמנם מחולקות לפי קווים אתניים ברורים שנקל להבחין בהם. שני דברים חשוב לזכור: (א) למתבונן מן החוץ, ההבדלים התרבותיים בין ישראלים לערבים הם מזעריים, נרקסיזם של הבדלים קטנים; (ב) גם מי שמתעקש על ההבדלים בין העמים צריך לקבל את טענת השטח.

באשר להבדלים התרבותיים, יש לזכור שתרבות הישראלית היא אחרי כמה מהלכים מודעים וארוכים של הפרדת הישראליות מהערביות. המטבח הערבי אומץ לכדי ישראליות שאין בה שום הודאה בפלסטיניות, כי אין עם כזה, לכאורה. מהגרים מארצות ערב נדרשו להשיל את התרבות שלהם ולהשתיק אותה. אמנם, כחלק משלילת הגולה שלא פסחה על האשכנזים, אבל התרבות האירופאית נשללה רק באופן חלקי. הסיפור מורכב יותר מכור היתוך ישראלי נטול זהות. הסטנדרט הבלתי-נראה של היטמעות נותר אירופאי.

חלוקת השטח נשענת על הנחת-יסוד שאין העמים יכולים לחיות ביחד. אם כך הוא, אין היא יכולה להיעשות לפי קווי 1967, ולהותיר פלסטינים רבים כל-כך בשטח הישראלי. אני משתדל להימנע מלחזור על עצמי, אז לא אמחזר את כל טענות חילופי האוכלוסין שהעליתי בעבר(למשל: אשליית ההתנתקות; מסרבים להיות שכנים; מתנחלים תחת ריבונות פלסטינית), אבל לכל הפחות ארשה לעצמי לבקש שוב שמי שתומך בפתרון חלוקתי צריך לא רק להכיר את המודל הפשטני של נסיגה מהגדה, אלא את ההיסטוריה של מפות החלוקה, את הדרישות שכבר מולאו, את הדרישות שנזנחו, את ההצעות העתידיות האלטרנטיביות. בחינה כוללת של מודל חלוקתי בהקשרה אמור להאיר את הכשלים שבה, בוודאי שבמתכונתה הנוכחית, אבל גם מבחינה עקרונית.

וחזרה להודו:

כשלון חלוקת הודו איננו פשוט תוצאה של האופן בו הבריטים ניהלו את החלוקה. היא לא הייתה טובה יותר אילו היו להם מפות טובות יותר או נתונים משופרים. הכשלון גם איננו באשמת האיבה ההיסטורית שקיימת לכאורה בין הינדואים למוסלמים. הבעייה אפילו איננה קשורה ספציפית לחלוקת הודו, אם כי ודאי שהעובדות המיוחדות לכל מקרה אכן משפיעות. הבעייה עם כל החלוקות היא שהן מבוססות על הנחת-יסוד כוזבת ש"אומות" דתיות או אתניות קיימות, ושלקטגוריות הללו יש קשרים לשטחיים מסויימים ושהן יכולות לשמש בסיס לגיטימי לחלוקות פוליטיות. הקטגוריות הללו אינן זהויות מהותיות ונצחיות שמסמנות הבדלים קבועים בין אנשים, אלא קבוצות טריטוריואליות של משמעות שהתגבשו בנקודות סויימות בזמן כחלק מנראטיבים ואירועים. (2)

אינני זוכר מתי, אבל בטוח הערתי פעם שיש בעייה עצומה בין מה שההיסטוריון רואה ויודע לגבי הנזילות של אמירות מהותניות, לבין החוויה התודעתית של פרטים רבים כל-כך המרכיבים את השיח הציבורי, ומשוכנעים באופן עמוק בצדקת התודעה שלהם, כך שכל טענה שכנגד נראית כלהטוט אקדמי מתעתע, נטול-אחיזה בעולם החומר. היות שהאמירות התודעתיות תורמות נכבדות לעיצוב המציאות הפוליטית הנתונה, ההיסטוריון לא יכול לשכנע קהל רחב בנזילות שלהן. מתוסכל, הוא יכול להישאר, פחות או יותר לבדו, עם הידיעה שיום אחד תעלה דוגמה שתוכיח שהוא צדק כשהוא אמר שהזהויות האלה אינן נצחיות אלא נתונות לשינויים.

במבט לאחור, כותב ג'ונס, ברור שפקיסטן והדרך בה נוסדה ב-1947 נועדה להיכשל. הוא מביא ציטוטים של דיעות נפוצות שזאת הייתה המזימה הבריטית מלכתחילה. דיעה זו נוסחה גם בסדרה הבריטית "כן, אדוני השר", כשהאמפרי מספר לשר (או שמא לראש הממשלה) שהם ("הבריטים") דאגו לחלוקת הודו, קפריסין, פלשתינה ואירלנד, כדי להעסיק אותם בקרבות אזרחים. לא מפתיע, אולי, לגלות כמה מוקשים כאלה טמונים בהצעות חלוקה שונות של פתרון שתי-המדינות בסכסוך הישראלי-פלסטיני: החל בנתק האינהרנטי שבין שני החלקים של פלסטין, שמבטיחים שתושביה ימשיכו לראות בעצם קיומה של ישראל מכשלה, וכלה בהצעות השונות להשארת מתנחלים בגדה, או לפחות במעבר חופשי עבורם למיני המקומות הקדושים. ג'ונס מצרף מפה שלא הכרתי, של הודו החוצה את פקיסטן לשני חלקים, בטרם בנגלה דש קיבלה עצמאות:

pakistan

אני מסתכל על המפה, חושב על העצמאות של בנגלה דש, חושב על עזה, וחושב גם על ספרו המשובח של אילן אסיה "תסמונת דיין", המתאר בפרוטרוט כיצד הערבים ראו בישראל מזימה מערבית לחיץ יבשתי שינתק את ערב האסייתית מערב הצפון-אפריקאית.

ג'ונס מפתח את הצד התיאורטי שלו בעזרת ספרו של רוג'רס ברובייקר, "אתניות ללא קבוצות".

[ברובייקר] מבקר את ההנחה שכאשר אנשים מתלכדים, פירוש הדבר שהם הפכו לגוש הומוגני עם אמונות, היסטוריות, ומטרות משותפות. (6)

ברובייקר מבחין בקבוצות שונות ואיך הן הפכו – באופן היסטורי, אך כמעט מיידי – לאמצעי הדרה: גזע, לאומיות, מגדר, שבטיות. הוא מציע למזג את כל ה"איזמים" המדירים שהקבוצות האלה הפכו להגדרה רחבה של "קבוצתיזם" (groupism). ואמנם, זה מוזר לקרוא דיווחים על אנשים שמתנגדים נחרצות לגור ליד ערבים, שמתעקשים לגור ביישוב שכולו יהודי, כאילו קיים בישראל יישוב יהודי שאין בו איבה, טינה, סכסוכי שכנים, חוסר-כימיה, וכל דבר אחר בקשת הרגשות השליליים. ודאי, אם יגורו ערבים ביישוב יהיה לו אופי שונה, ממש כמו שאוניברסיטאות היוקרה ומועדוני הגולף שינו את האופי שלהם מרגע שהתירו ליהודים ושחורים לבוא בשעריהן. לא עצם הטענה שזה ישנה את האופי של היישוב שגויה. השכנוע העמוק שהשינוי הזה יהיה לרעה הוא ליקוי המאורות של הטיעון הזה. היעדר היכולת להשוואה ולאמפתיה על בסיס זכרונות מהמאה ה-20 הופכים את ההתנגדות, בנוסף לטיפשותה, לבלתי-מוסרית בעליל.

ג'ונס חותם את המאמר בדברים שמתקשרים לפוסטים בסדרה שהתמקדו בזכרון לאומי.

להגשמת הקו על המפה אמנם יש השלכות נורמטיביות בעוד אירועים מסופרים וממוקמים בזכרון הקולקטיבי של האוכלוסייה. עם הזמן, דור של תלמידי בית-ספר בבנגלה דש גדל עם הידיעה שהם בנגלדשים ושיש להם היסטוריה שקשורה לשטח הזה. דור חדש של ילדים בהודו גדל, והם לומדים שהם הודים ושיש להם היסטוריה שקשורה לשטח הזה. התהליך של תיחום שטח הוא דרך עוצמתית ליצור כלים שיכילו את מערך הרגשות שקשורים לקטגוריות זהות, ויוצרים סדר במורכבות של העולם. הקטגוריות והשטחים הם ממשיים, אך רק במידה בה אנשים מאמינים בהם ומשתמשים בהם כבסיס להחלטה ופעולה. יוצא איפוא שהנחת-היסוד הכוזבת של חלוקה נעשית מוחשית על קרקע המציאות יותר ויותר, לפחות לעת עתה, על-ידי נראטיבים של אזורים תחומים, נהגי גבולות וחלוף הזמן. (14)

Brubaker, Rogers. Ethnicity without Groups. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2006.

Jones, Reece. “The False Premise of Partition.” Space and Polity 2014 (early view)

 

סיבוב קטן בחו"ל, לרגל המצב

"עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים"

נורווגיה

קפריסין

צ’ילה

שוויצריה

אלבמה, שנות הארבעים

הודו

 

שני ניירות עמדה על הסכסוך: ישראל 2023 ומדיניות הבידול

שני ניירות עמדה חשובים מאוד בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני התפרסמו באחרונה, ואני ממליץ בחום לקרוא את שניהם לעומקם.

ישראל 2023: יחסי יהודים וערבים

מאמר נרחב מאת פרופ' שלמה חסון (PDF) סוקר תרחישים עתידיים אפשריים ליחסי יהודים וערבים, פותח סדרת פרסומים מבטיחה של מכון גילדנהורן ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד העוסקים בתחזיות לישראל בשנתה ה-75 (2023). המאמר מחולק לשלושה תסריטים (עימות, סיפיות והתפייסות), כאשר בכל תסריט ניתנים כמה דגמים אפשריים. החלוקה לדגמים בתוך התסריטים הופכת אותם למורכבים יותר מהכותרות שלהם (וטוב שכך). כך למשל, אחד מדגמי ההתפייסות הוא "מדינת כל אזרחיה", עליה חסון מוסיף תסריט משנה של "מדינה אזרחית קרועה", המזכירה לנו שגם בתסריט התפייסות לא הכל ורוד.

חסון קובע כי שני צירים ישפיעו על התנועה לעבר תסריט זה או אחר: לאומיות ודמוקרטיה. כדאי להדגיש ששני צירים אלה מראים כי "יהודית-דמוקרטית" איננה בעייה ייחודית לישראל, אלא ביטוי מיוחד למתח הקיים בין לאומיות לדמוקרטיה בכל מדינת לאום דמוקרטית. אמנם, "יהודית-דמוקרטית" לכאורה מתייחס לפער שבין הדת לדמוקרטיה, אך רוב מקורות ההתנגשות נובעים מהיותה של הדת כלי במאבק הלאומי, ולא מתוך אדיקות שומרת-מצוות. כפי שאפשר לראות באיור (מתוך המאמר), התרחישים החיוביים יותר תובעים את החלשת הלאומיות והתגברות הדמוקרטיה, אך רובם המוחלט מניח קיומה של מידה ניכרת של לאומיות:

Hasson

אחת הסיבות שאני תומך במדינה דו-לאומית ומתעקש לקרוא לה כך ולא "פתרון המדינה האחת", הוא שאינני צופה היחלשות משמעותית בלאומיות, ואני חושב שפתרון ראוי צריך לכלול בתוכו אפשרויות ביטוי קהילתיות-לאומיות לשני העמים. הניתוח של חסון גם מסייע לי להבין את הכשל המובנה בפעילותו הפוליטית של עזמי בשארה שקרא למדינת כל אזרחיה מחד, אך המשיך להיות מעורב בפעילות פאן-ערבית מאידך. מדינת כל אזרחיה כפתרון יכולה להתרחש (ולהיות מוצדקת) רק אם הלאומיות נחלשת עד שהיא איננה משמשת גורם בסיסי בהבניית זהות. אותו כשל נמצא בחיבוריו השונים של עלי אבו-נימה, אחד מהדוברים הקולניים ביותר בעד "מדינה אחת" (אך לא דו-לאומית).

לפי חסון, המצב הבסיסי – זה שישראל מקיימת כיום – הוא מצב של סיפיות (מן המילה סף; liminality): המדיניות הישראלית משתמשת ברטוריקה של התפייסות, אבל המעשים בשטח מניחים הנחות-יסוד של עימות, ויוצרים מציאות כזו. מצב הביניים הזה הוא בלתי-יציב מטבעו, אבל חסון איננו גוזר מכך שהוא מוכרח להסתיים: "מצב הסיפיות, כפי שעולה מחיבור זה, אינו מצב סטאטי. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. הוא עלול להתדרדר לעימות, או להגיע להתפייסות" [61]. זוהי תגובה הולמת ונכוחה לכל אותם רואי-שחורות אפוקליפטיים, משיחיים מימין ומשמאל, שמאמינים שמשום שהמצב הוא ארעי מטבעו, בלתי-מוגדר ובלתי-נסבל, הוא מוכרח גם להסתיים. ולא היא. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. אלה ודאי לא חדשות טובות, אבל הן מאפשרות להציב את הדיון על עתיד הסכסוך במקום אחראי, שקול, נטול-פאניקה, המאפשר לחתור בעיקשות ובכובד-ראש לעבר מציאות מוסרית יותר.

מדיניות בידול: דף מידע

עמותת "גישה" – מרכז לשמירה על הזכות לנוע פרסמה בחודש שעבר דף מידע על "מדיניות הבידול" (PDF), שהיא ייצור הבידול המעשי בין רצועת עזה לגדה המערבית. כפי שנאמר בדברי הפתיחה, מטרתה המוצהרת של מדיניות זו היא "ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית בגדה המערבית", ולמרות זו, אין החלטה רשמית לקיים מדיניות בידול. היא מורכבת מאוסף של החלטות בטחוניות ספציפיות, שכולן יחד מצטרפות ליצירת נתק בין הגדה לרצועה.

בניגוד להצהרות הרשמיות, יכולות להיות גם מטרות לא-רשמיות. כפי שציינתי בהזדמנויות רבות, "חיזוק הרשות הפלסטינית בגדה" משמעה החלשת הצד הפלסטיני בכללו. מאמר של מירון בנבנשתי מ-2007 אמר זאת בצורה החדה ביותר, רגע לפני ש"הארץ" הפסיק לפרסם את רשימותיו המחכימות:

תהליך הריסוק של העם הפלשתיני מגיע לתחנתו האחרונה. ב-1993, כשהסכסוך הגיע לנקודת ה"צומוד", דיבר ערפאת בשם מחצית העם הפלשתיני שנותר במולדתו. עכשיו פיאד מדבר בשם כרבע העם הזה, השוכן בגדה; כל השאר יצטרכו לדאוג לעצמם.

כמובן, אי-אפשר לפתוח בהשערות סביב מטרות לא-רשמיות מבלי להיחשד בקונספירטיביות. דא עקא, אין ספק שממשלת ישראל איננה יכולה להצהיר על כל מטרותיה באופן רשמי, ואין צורך במחשבה קונספירטיבית מורכבת כדי לראות שהפרדה בין עזה לגדה מחלישה את הצד הפלסטיני ולכן זה פועל לטובת ישראל. הוסיפו לכך את העובדה שאנשי ימין התומכים במדינה דו-לאומית חושבים שהפתרון הזה אידיאלי ללא עזה (למשל, משה ארנס), ומתחילה להסתמן לא רק תועלת כי אם גם מטרה.

"גישה" עשתה עבודה מצויינת באיסוף ההיבטים השונים של הבידול, כל אחד מהם כמדיניות ספציפית הקיימת לעצמה, שרק חיבור הנקודות יחד משקף היטב כיצד מדובר במדיניות כוללת ועקבית. החלק החשוב ביותר הוא "השלכות מדיניות הבידול", הפותח באופן ראוי לציון ב"פגיעה בחיי משפחה, בחינוך ובבריאות". אחר-כך מופיעות גם השלכות כלכליות, בטחוניות ומדיניות. זהו סדר-עדיפות ראוי לארגון זכויות-אדם ולכל אדם מוסרי באשר הוא: קודם-כל לבדוק את השלכות המדיניות על האזרח הקטן, ורק אחר-כך לבדוק את ההשלכות על המדינה בכללה. ההיפוך המקובל מציב את אפרטוס המדינה מעל האדם, וכך, אפילו בהחלטה זוטה של ניסוח פועלת גישה לעמקת שיח הזכויות ושינוי דפוסי החשיבה של הישראלים על הפוליטיקה שלהם.

הערות סיום

ברשימה קודמת שלי התייחסתי למאמר של משה בהר, שטען שרעיון המדינה הדו-לאומית הוא "עוצר נשימה", אך בזמן שאקדמאים מתדיינים על יתרונות "מדינה אחת" או "שתי מדינות" (ואפילו "שלוש מדינות"), ישראל מקדמת כיוון אחר לגמרי, שהוא מדינה הומוגנית. המאמר של חסון מדגים יפה כיצד מאמר אקדמי יכול להיות נטוע בין עולם המחקר לעולם המעשה, והוא מתייחס לקשת רחבה של תרחישים, כולל תרחישי טרנספר ומדינה הומוגנית, לצד מדינה דו-לאומית.

הקשר בין המאמר של חסון לבין דף המידע של גישה נובע בראש ובראשונה מאיכות הניתוח שכל אחד מהם מגיש, בהציבם עובדות קשות לגבי הסכסוך שאינן נלקחות בחשבון בשיח המצוי סביב הסכסוך. מעבר לזה, חיבור הנתונים מצביע על דמיון בטקטיקה ובאסטרטגיה הישראלית: שימור מצב סיפי על-ידי שיח של פיוס ושלום בעוד המדיניות מורה על פעילות של עימות וכוח הוא בדיוק מה שקורה במדיניות הבידול בעזה. אם מטרת מדיניות הבידול הזו מכוונת למה שגמלאי מדיניות כמו ארנס מתארים, הרי שלפי הצהרות רשמיות של אנשי ליכוד, קשה לומר מתי תבוצע הקפיצה משלל פעולות כיבוש המכשירות את הקרקע לתרחיש כזה אל-עבר סיפוח ומתן אזרחות לתושבי הגדה. לכן, המצב סיפי עשוי להשתמר עוד זמן רב.

בתוך כך, אהוד ברק הודיע בשבוע שעבר ש"יש לשקול נסיגה חד-צדדית בגדה". מבידול לניתוק, כיבוש בלתי-נראה ובלתי-מודע, ממש כמו בעזה. יש עוד מקום לבחון כיצד ולמה יבוצע צעד כזה (אם הוא ממשיך את הבידול מעזה, או שמא יוצר אחדות בין שני החלקים המבותרים), אבל אין דרך לדון בזה מבלי התקדמות מעשית. נקווה שלא נגיע לשם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שהכרה בתהליכיות איננה פוטרת מהתייחסות לפתרון

בשבוע שעבר פרסמה עמירה הס ב"הארץ" מאמר שכלל את ההכרזה הפרובוקטיבית: "השאלה האמיתית איננה אם הפתרון הוא ‘שתי מדינות’ או ‘מדינה אחת’. ההיסטוריה ממילא אינה מכירה שלבים סופיים: כל שלב מוביל לאחר". בהערת אגב אעיר שמאז "עופרת יצוקה" נדמה שחל שינוי חד בכתיבתה של הס, שכבר איננה מתאמצת לתקשר ולשכנע את מי שחולקים אליה, אלא כמו כותבת בקצרנות לאלה שבקיאים בקודים הפנימיים שלה וממילא גם יסכימו לדיעותיה. ייתכן שכתיבה אחרת היא חסרת-תוחלת ואינני אומר זאת לגנותה, אלא כהבחנה שיש לשים לב אליה.

את האמירה שאין שלב סופי שמעתי מהס לא-פעם, דומני שלראשונה בכנס בניו יורק (עליו כתבתי בזמנו בבלוג), והיא סייעה לי לנטוע את הביקורת שלי על התהליכיות של הסכסוך בראייה אופטימית ומפוכחת גם-יחד, בנסיונות ממשיים להחליף את הנהייה אחר פתרון שתי-המדינות ברעיון שיהיה אופטימי אך לא נאיבי, הומניסטי-דמוקרטי, ולא משיחי-אסכטולוגי (למשל: כאן, כאן, כאן וכאן).

אני מאמץ את הטענה הזו בכל מאודי, אך חושב שאין בה כדי לבטל את הדיון בשאלה "שתי מדינות או מדינה אחת". למרבה הצער, אני שומע יותר מדי אנשים שמזלזלים בשאלה הזו, בעיקר משמאל – כאשר לרוב נראה שמדובר באחד משני סוגים: אנשים שבילו יותר מדי שנים מחייהם בתמיכה נלהבת בפתרון שתי-המדינות, ועל-כן מתקשים לקפל את הדגל, על אף שברור להם שהוא לא יתממש, ואם יתממש – לא יוביל למה שדימו במשך שנים רבות כל-כך; או: אנשים ששבעי וריאציות על הדיון הזה בתוך השמאל (אוטונומיה לעומת מדינה, מדינה לעומת פדרציה, ועידה בינלאומית לעומת מו"מ ישיר, קונפדרציה עם ירדן או מדינה קנטונאלית), שהם אינם רוצים לנקוט עמדה בדיון הפנים-שמאל הנוכחי, בידיעה שהוא יעלה חרס כמו הדיונים הקודמים שעליהם הם הטילו את יהבם. הניסוח הפרקטי הראוי של הבעייה הזו הופיעה במאמרו של משה בהר שדנתי בו, שם נטען כי בעוד האקדמיה מתדיינת בלהט על שתי החלופות, המציאות יוצרת אלטרנטיבה שלישית שהמתדיינים אינם מתפנים להבחין בה.

אני אולי לא תמכתי בפתרון שתי-מדינות במשך שנים רבות כל-כך כמו פעילים אחרים, אך גם עבורי זניחת הרעיון, מסיבות מעשיות ואידיאולוגיות גם יחד, לא היה צעד פשוט. יש להכיר בכך שפתרון שתי המדינות כמעט מעולם לא כלל פתרון למצב הדו-לאומי הממשי בשטח שישראל מצויה בו (והכרה בכך אני חב מזה שנים ליאיר וולך, שבראשית דיוננו התווכחתי איתו קשות עד שהוכרחתי להודות בצדקתו): מדינה דו-לאומית איננה נמדדת ביכולת של ראש-ממשלה מלאום אחר להיבחר לראשות-ממשלה, אלא בחלקם היחסי באוכלוסייה. במילים אחרות, האשלייה שתומכי פתרון שתי המדינות מחזיקים בה כאילו עשרים או עשרים-וחמישה אחוזים של פלסטינים אינם מהווים "בעייה דמוגרפית" משום שהם לא יוכלו להרכיב קואליציה פרלמנטרית היא שגיאה פוליטית, אנליטית ומוסרית. רבע מהאוכלוסייה זכאי ודורש ייצוג בכל היבט של חיי המדינה, כולל דגלה והמנונה, אך גם בהרכב הממשלה, בתי-המשפט, התקשורת ועוד. זה איננו מיעוט בטל בשישים, זה מיעוט נוכח מאוד בכל צורה שתנסו לחלק את מאת האחוזים הללו. על-כן, פתרון שתי המדינות חוסל לא בגלל מלחמת ששת הימים ומפעל ההתנחלויות, כפי שאנשים טוענים לא-פעם, אלא בגלל מלחמת העצמאות, שבסופה שלטה ישראל על יותר שטחים משנמסרו לה בתוואי החלוקה של החלטת האסיפה הכללית של האו"ם 181, ועם אוכלוסייה ערבית בולטת.

השאלה של "שתי מדינות או מדינה אחת" היא אכן פחות חשובה מהנחות היסוד שאנשים מניחים לגבי שורשי הסכסוך ומתוכם הדרכים לפתרונו, אבל הדיון הזה, באשר הוא מתקיים, כולל בתוכו ויכוח ממשי על הנחות היסוד הללו. צודקת הס שתמיד יהיה שלב נוסף לאחר מכן, אבל השלבים הללו מצטברים לדרך המבוססת על רעיון ובסופו של דבר יוצקים צורה ממשית. מלחמת העולם השנייה הובילה לשלב אחד במאבקי הכוח הפוליטיים באירופה, שהשתנו לאחר קריסת הגוש המזרחי, והשתנו עוד יותר עם ביסוס גוש האירו, ועוברים עכשיו גלגול נוסף. העובדה שהיו כמה שלבים ושינויים לא שינתה את מהות הלאומיות האירופית (אני יודע שזהו עניין נתון במחלוקת, אך העובדה היא שמדינות הלאום עומדות וקיימות, שהן אינן נוטות להיעלם בקרוב, ושכל הלך-רוח אינטלקטואלי פוסט-לאומי מתקיים רק בתנאי בועה בהן אין איום על קיומה העצמאי של הלאומיות הזו).

על כן, יש מקום לשאול מה הם השלבים שאנו מדמים לעצמנו ושאנו שואפים אליהם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: תמיכה בשתי מדינות איננה מכחישה שיהיו שלבים אחרים (אולי מלחמות בין שתי המדינות, אולי חילופי אוכלוסין ביניהן, אולי חיזוק קשרי מסחר ותחבורה, אולי יצירת קונפדרציה), אבל מתחילה משלב מאוד מוגדר ומובחן: ייסוד ריבונות פלסטינית, קביעת גבולות והסגת כוחות צה"ל. למיטב הבנתי היא גם מניחה שאין לחיים של דו-קיום ושיתוף תוחלת, ומתחילה תהליך של הפרדה, שבשלב הבא יכריחו חילופי אוכלוסין (או קריסת ההבחנה המדינית, כתוצאה של שמיטת הנחת-היסוד של הפרדת האוכלוסיות). בדומה לכך, גם מדינה אחת יכולה להתגלגל לשלבים שונים, אך הנחות היסוד שלה שונות לחלוטין, וגם השלב המיידי יהיה שונה לחלוטין מהשלב המיידי הנדרש לפתרון שתי מדינות (אינני משרטט שלב מיידי זה כי הוא נתון במחלוקת, וברור לי שאני בעמדת מיעוט גם בנושא זה, אך אוכל לציין שהפסקת שלילת זכויות בסיס חייבת להיות השלב המיידי הראשון, וקביעת תנאים לבחירות כלליות משותפות – אולי עם שמירת כוחן של הקבוצות השונות כשלב ביניים).

ההכרה בכך שאין דרך לפתור את הסכסוך בנוסחה פשוטה ליישום, שניתן להגיע אליה תוך חודשים, היא חשובה ביותר. היא עומדת בסתירה למה שרבים מבין תומכי שתי המדינות טוענים, בין אם מדובר בפוליטיקאים ותיקים, בלוגרים בכירים, או שתדלנים וגנרלים התומכים בעקרון ההפרדה. עמדתם היא לא נאיבית אלא מיתממת ומסוכנת, כי הבטחה כזו אינה יכולה להוליד דבר מלבד אכזבה מאפשרות של שלום, כפי שקרה ב-2000. פירות הבאושים של הבטחות השווא של אוסלו הותירו סימנים בשמאל הישראלי עד היום.

מצד שני, הכרה בתהליכיות, בטווח הארוך ובאורך-הנשימה הדרוש לחתירה אל השלום והשוויון אינן יכולות לשמש הצדקה להתחמקות מפני שרטוט התוואי של השלום, גם אם אין דרך להבטיח שתוואי זה יתממש בדיוק בדרך זו. התבוננות מושכלת אל יסודות הסכסוך – שלא החל ב-1967 ולכן גם לא יכול להפתר בגבולותיו – כמו גם על ההיבטים השונים הדורשים התייחסות בפתרון – הנחות-יסוד זהותיות, לאומיות ואידיאולוגיות; ארגון ותשתיות; התמודדות עם איומים וסכנות – היא תולדה הכרחית של ההכרה באופי התהליכי של הסכסוך, ורק דרכה אפשר לדבר עליו לעומקו, נטולי ססמאות המופרחות מכל המחנות.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הפתרון המדיני בין עולם המחקר לעולם המעשה

תודה רבה לדובי שהפנה אותי אמש למאמרו של משה בהר. מיד אדבר על חשיבות המאמר בעיניי, אך קודם אומר גם מילה על רשימתו האחרונה של דובי. בשני משפטים, דובי מספר ש"העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית." והלקח הוא להמשיך להילחם, אבל לדעת שהמדרון החלקלק איננו תמיד התקדמות לינארית מטה. אמנם, ככל שמתרבים הסימנים, הסכנה גוברת לשינוי דרמטי שיהיה קשה שבעתיים לחזור ממנו. אבל גם נוכח האיום הזה, אני תמיד מרגיש שאפשר לשאוב השראה מגרמניה. גם החשיכה הגדולה ביותר מסתיימת.

אף כי אני חש כך כבר זמן רב, אני מברך על הדוגמה הארכיונית המדוייקת הזו. דומה שהיא עולה דווקא בימים שבהם כמה מחוזי השחורות הבולטים יותר בבלוגוספירה מוכנים לדבר אחרת, ואפילו לשקול לפעמים לדבר באופן פחות נחרץ על אסון המדינה הדו-לאומית (למשל, סביב היוזמה החדשה של "ארץ יושביה"). וזה מתקשר בדיוק למאמרו של בהר. לצורך הקיצור, אצטט מן הסיכום בלבד, כשכל אחד מקוראיי יכול להבין לבד שיש בזה משום מחסור, לטענות שעשויות להיות להישמע עמומות שבעצם פורטו ובוססו קודם לכן. כמו-כן, מובן שבכל מאמר יש פגמים, וגם אם מאמר זה איננו מושלם, וסגנונו של הכותב עמו, הוא מעלה נקודות חשובות לדיון שאני מקווה שיהיה מועיל לכולם לשקול אותם:

מאמר זה קשר יחד שבע הצעות מרכזיות הנטועות בתחומי פנים, תחומים אזוריים וגלובליים: (א) נכון לעכשיו, אין בנמצא ציבור אזרחי או מבוסס-מדינה שיכול להשיג פתרון שתי-מדינות בר-קיימא ולו בהיקף צנוע; (ב) מדינה אחת (דמוקרטית או דו-לאומית) היא רעיון עוצר-נשימה אך כזה שאין לו סבירות להתגבש במהלך חייהם של נכדינו; (ג) התהליך הממשי היחיד שנפרס באופן מוחשי על הקרקע הישראלית/פלסטינית הוא פתרון המדינה האחת של ישראל, כלומר קונסולידציה עקבית/בלתי-פוסקת של השליטה הישראלית-יהודית על השטח הכולל של פלשתינה המנדטורית שלאחר 1922; (ד) התערבות בינלאומית במדיה נמרצת דיה בישראל/פלסטין איננה צפויה להתרחש בעתיד הלא-כל-כך-קרוב; (ה) סביר שעימות אזורי ישראלי-איראני פוטנציאלי יפרוץ לפני שתישקל תוכנית משמעותית לפתרון שתי-מדינות (אם תישקל בכלל); (ו) תהיה זו טעות, מבחינה אקדמית, לבטל כלאחר-יד את האפשרות לפיה – כפי שאירע ב-1948 וב-1967 – עימות אזורי שישראל ואיראן מעורבות בו (ושלוחיהם, בהתאמה) עלול לערב תצורה כלשהי של התפתחות נכבה-אית שתוצאותיה המעשיות יהיו בנוכחות ממשית פחותה של ערבים בשטח (שכבר עכשיו בשליטה ישראלית מלאה) של פלשתינה המנדטורית; ו(ז) אם "דמוגרפיה מתקנת" של התפתחות נכבה-אית שכזו תתרחש במסגרת אבק מלחמה אזורית, יהיה בכוחה לדחות לעתיד רחוק דיו אפשרויות של פתרונות המכונים אמיתיים, במיוחד אלה המוצעים על-ידי אקדמאים התומכים בפתרון-שתי-מדינות או בפתרון-מדינה-אחת. התפתחות נכבה-אית אפשרית שכזו תקדם בו-זמנית את המציאות הקיימת של מדינה-אחת נוסח ישראל (ואולי אף תוסיף ל"פלסטיניזציה" של ירדן). [עמ' 371]

המאמר, כפי שעולה מן הסיכום, נוגע בשאלות שמאוד מעסיקות את הבלוג הזה [קריאות לדוגמה על ההתמודדות שלי עם שאלת המעשיות של פתרון המדינה הדו-לאומית, אפשר למצוא ברשימות "על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית"; "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?" ו"הפרדה ודו-קיום: בין פרגמאטיזם לאוטופיה"]. הטענה של בהר היא שהויכוח האקדמי בין תומכי החלוקה לתומכי המדינה האחת (בוריאציות השונות, כולל הוריאציה הדו-לאומית שאני תומך בה) הוא ויכוח עקר, שמתקיים ביקום מקביל למציאות הפוליטית, שעתידה לייתר את הויכוח. יש לטענה שלו השלכות פוליטיות: הוא מבקש להסב את תשומת-הלב למציאות הזו, כדי שחוקרים יוכלו להציע דרכים להתמודד עם ההתרחשות הבלתי-נמנעת לדעתו שהוא משרטט.

נקודה חשובה נוספת היא שהוא מעלה את היתכנותה של נכבה נוספת כחלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני (אני הזכרתי את הסכנה הזו כאן). זהו דבר שכמעט אין מדברים בו, ואם אין מדברים בו כי הוא דבר כה מגונה, שאיש לא יעז להעלות על הדעת, הרי שזה דבר טוב. אך אם אין מדברים בו מחשש, ובלב חושבים אותו, הסכנה אורבת עוד יותר משהיא מדוברת. התרחיש של בהר הוא תסריט-בלהות, אבל יש להבין שלא מעטים יראו בו השתלשלות שהיא בבחינת "הרע בשירות הטוב". באופן אירוני, דווקא מחייבי ההפרדה הליברלים עשויים להיות אלה שמטמיעים את התפיסה שאין תוחלת לדו-קיום, ובכך לסייע לצמיחת פעולה שכזו.

אני מקבל כמעט כלשונן את ארבע הנקודות של בהר. יש לי סייג לגבי הניסוח של נקודה ב', משום שאני חושב שלעיתים ההיסטוריה משתנה כל-כך דרמטית, שאין לצפות אותה. נסו לדמיין פעיל ציוני צעיר בזמן הקונגרס הציוני ב-1903, כשהרצל מציע את תוכנית אוגנדה, משום שסיכויי ההתממשות של עצמאות מדינית בציון נראים בלתי-אפשריים. בנוסף לעובדה שהצהרת בלפור, השמדת שליש מיהדות העולם (כולל בצורה סיסטמטית במקלחות גזים) והצהרה של העולם כולו בעצרת האו"ם בזכות מדינה יהודית אינם דברים שהוא יכול היה לשער, הוא בוודאי לא היה משער מלחמה שבה ישראל מביסה את כל שכנותיה תוך שישה ימים, ומבססת עצמה כמעצמה אזורית. זה קרה 64 שנים לאחר אותו קונגרס, כלומר בזמן סביר של חיי הנכדים של אותו פעיל, ואפילו בזמן חייהם של פעילים ציונים רבים בתקופה.

נקודה א' היא החשובה ביותר. בצד הקיצון של מחייבי פתרון שתי המדינות נמצאים אלו שדורשים פינוי של כל ההתנחלויות, ואין להם כל השגות לגבי עצמאות המדינה הפלסטינית. אנשים אלה אינם מהווים ציבור משמעותי בישראל, ואפילו להם אין מושג איך תתקיים תחבורה בין שתי הערים המרכזיות של פלסטין (רמאללה ועזה), או איך הכלכלה הפלסטינית תצליח לבסס עצמה. ימינה מהם, ועדיין בקבוצה שנחשבת לשמאל ולא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי, נמצאים אנשי יוזמת ז'נווה. הם כבר מדברים על פירוז המדינה הפלסטינית, שליטה על המעברים שלה וזכות וטו על כניסת אישים וסחורה לתחומה. הם גם מדברים על מעבר בין עזה לרמאללה בשליטת ישראל, ועל סיפוח התנחלויות שפוגעות ברצף המדינה הפלסטינית. כך שכבר כשנענו למרכז דרך יוזמת ז'נווה כבר אין מדובר בפתרון של מדינה בת-קיימא, אלא במדינת חסות של ישראל, שמטפלת עבור ישראל בבעיות בטחון שוטף (ראו, למשל, איך רביב דרוקר מדבר עליה). לפתרון כזה קרא הציוני המגנסאי, "פתרון המדינה וחצי" (אני לא מוצא ציטוט מדוייק, ראו למשל כאן וכאן): בנוסף למדינה שיש לישראל, היא גם רוצה חצי לשלוט בשכנתה, שתהיה רק חצי מדינה. מנגד, החשש הישראלי המוצדק, הוא למאבק על אופייה היהודי של המדינה, שעלול להביא למצב של שתי חצאי מדינות, במקום שתי מדינות (אם כי גם אם ישנו את ההמנון והדגל, עדיין אפשר לצפות שהמדינה הישראלית תהיה עליונה כלכלית וצבאית על שכנתה). במצב כזה, ההבדלים שקיימים בין יוזמת ז'נווה לפתרון שתי-מדינות כפי שנתניהו הציע בנאום בר-אילן הם חסרי משמעות. אפילו דעת-המיעוט הדורשת את פינוי כל ההתנחלויות איננה יכולה להועיל.

נקודה ג' עולה לא רק מהלגיטימיות שהרעיון הדו-לאומי מקבל בקרב קבוצות ימין, אלא גם מההמדיניות בפועל של כל ממשלות ישראל, ימין או שמאל, בלי קשר להתקדמות תהליך השלום. הערתי על כך בקצרה אגב הדיון בתגובות לרצח באיתמר. השוואה בין המילים של ארנס ו/או ריבלין לבין המעשים של נתניהו מאששת את ההבחנה.

המאבק של איראן על הדומיננטיות שלה באיזור ודאי יימשך, וטוב שמאמרו של בהר מזכיר לנו לחשוב על הסכסוך לא בואקום שבו רק ישראל ופלסטין קיימות, אלא גם כוחות גדולים מהם. מצד שני, אני אינני בטוח שלאיראן יהיה עניין בעימות גלוי עם ישראל. בהר מקדים את הביקורת הזו על-ידי ציון "השלוחים", כלומר גם חמאס או חיזבאללה הם "איראן". אך אליה וקוץ בה. כוחם של ארגונים אלה הוא דל לאין-ערוך מכוחה של איראן, וגם אם יש בידיהם היכולת להטריד את האוכלוסייה הישראלית, הם נחותים ממנה צבאית באופן מוחלט. שינוי מאזן הכוחות הזה יכול להתאפשר רק על-ידי זליגת נשק בלתי-קונבנציונאלי (נניח, דרך איראן) לאחד הארגונים הללו. אך אם החמאס, שאין לו צבא שיכול להכריע את צה"ל, ינסה להכריע את המערכה על-ידי נשק גרעיני (למשל), על אוכלוסיה אזרחית בישראל, הוא יחתום במו-ידיו את תוצאות הגירוש המוחלט שיבואו. או-אז הנבואה של בהר תתגשם מילה במילה, אך עם יתרון מוסרי עצום לישראל, שייתר את הדיון התיאורטי בכוונותיה המקוריות. כל עוד איננו מדברים על תרחיש כזה (ואני מקווה שזהו המצב), היכולת של הארגונים הללו לפגוע בישראל היא שולית ומוגבלת להישגים טקטיים קצרי-טווח. מתקפות החיזבאללה בלבנון משמשות למטרות נוספות, דוגמת אינטרסים סוריים (ואיראניים), אבל באשר חיזבאללה הוא כלי נגד ישראל, המשרת אינטרסים כלכליים סוריים בלבנון, שוב אין לזה השלכה ממשית על ישראל או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא דבר שמתקיים כמעט בלי קשר לישראל, והיא נאלצת לספוג אותו.

בנקודה ו', אני מסכים שאין לבטל את האפשרות כבלתי-סבירה לחלוטין. זוהי סכנה ממשית, שעולה בעיקר עם עליית הגזענות הישראלית, ויש לחשוש ממנה, ולכן אני מברך את בהר שמעלה אותה בבמה אקדמית רשמית. עם זאת, אני מבחין משפתו הזהירה מאוד של בהר בנקודה זו שקשה מאוד לצפות את התרחיש או לאמוד את סבירותו. חשוב מכך, אני חושב שיש מקום להבחין בין 1948 ו-1967 הבחנה מהותית. ההבדל בין הנכבה לבין הנכסה הוא אחד הגורמים המשמעותיים שהשמאל הישראלי עדיין חושב שהוא יוכל לפתור את הסכסוך עם התייחסות ל-1967 בלבד, ותוך התכחשות נאמנה ל-1948. בפלגים הרדיקליים יותר כבר מוכנים לדבר על הנכבה, לעיתים עדיין תוך התעקשות על מתווה שתי המדינות, אך יש עדיין גושים נרחבים בשמאל (וכמובן שבימין ובמרכז) שמתכחשים לנכבה כליל. ההתכחשות הזו נובעת מהצלחתה: מחיקה והשכחה של נוכחות ערבית במקומות אסטרטגיים. לא זה המצב ב-1967, שמאז ועד היום מתקיים משטר כיבוש, אך היישובים ברובם המוחלט נותרו על כנם.

למרות הסייגים שלי, המאמר מציב אתגר ממשי ומרשים, ותובע לגזור מעשים פוליטיים מן ההכרה שלא רק שפתרון שתי המדינות כבר איננו בר-השגה (סיסמה שגם תומכיו וגם מתנגדיו משננים היטב), אלא שבזמן שדנים בו או בהיפוכו, מעשים ממשיים בשטח יוצרים מציאות אחרת. גם הסיום הזה חוטא באפוקליפטיקה, ושוב כדאי להיזכר ברשימה האחרונה של דובי: ונניח ששישראל מנסה לקדם פתרון מדינה אחת נוח לה, ונניח שהיא תסכל סופית את פתרון שתי המדינות. גם זה איננו סוף פסוק. גם מתוך מציאות כזו אפשר יהיה להיאבק על שוויון-זכויות, שותפות במשאבים, וחירות לכולם.

Moshe Behar. “Unparallel Universes: Iran and Israel's One-state Solution.” Global Society 25.3 (2011): 353-376.

אחרית-דבר רפלקטיבית: התחלתי לכתוב את הבלוג עם תחושה עמומה שאני תומך במדינה דו-לאומית, אך שאסור לי לומר זאת במפורש. כמו תורנתון דיאל, האמן שקבר יצירות שלו מחשש שילעגו לו, הרגשתי שאני מוכרח לכתוב, אך לא רציתי לשלם את המחיר של דיעה כפרנית. הרייטינג הנמוך יחסית של הבלוג (ודאי שהדבר נכון לפני שלוש וארבע שנים), התיר לי לכתוב בידיעה שבין כה וכה אין כמעט התייחסות. מכאן, נוצרה לי תחושת שחרור ילדותית, לדבר בגנות תומכי החלוקה משמאל. השחרור הזה הוביל גם לטון של זלזול, הנאת הילד האנדרסני. אחרי שהתנקיתי מהצורך הזה לומר את הדברים האסורים ולהתענג עליהם, וככל שהרעיון קונה לו שבת במעגלים מתרחבים (אף שהוא רחוק מהקונצנזוס, אני חף מאשליות), אני עדיין מלא-ביקורת כלפי תומכי החלוקה, בעיקר אלה מביניהם המפוכחים, שבו-זמנית תומכים בה ומדברים על אי-ההיתכנות שלה, אך בו-זמנית גם מרגיש צורך להקשיב באמת לחששות ואף לחרדות שמיילדות ומגדלות את ההתנגדות. המאמר של בהר, לדעתי, דוחף אותי לשלב חדש, מתוך תביעה להכיר בכך שהויכוח בין תומכי פש"מ לתומכי מד"ל הוא בעצמו כבר חסר-תוחלת. ייתכן שמבחינה מעשית הוא צודק. אך בו-זמנית, אני מזכיר שהתמיכה שלי בפתרון דו-לאומי תמיד הייתה כרעיון, יותר מאשר מהלך חד-פעמי לביצוע. עצם הרעיון הוא הכרה בתהליכיות ובטווח הארוך. זהו התהליך שיימשך גם אם תהיה חלוקה ופינוי התנחלויות מסויימות, וגם אם במקום מהלך כזה, יהיה מהלך דמוי-נכבה. בכל מקרה, יהיה גם את היום שאחרי, ואת החתירה לשיתוף ושוויון, שחייבת להיעשות מתוך תפיסה של דו-קיום, ולא של הפרדה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בגנות טיעון "הזמן פועל לרעתנו" (או לטובתנו)

הסיפור על הסיבילה הרומית השורפת את ספרי הנבואה שלה משום שהמלך לא מוכן לשלם את המחיר לכדה את דמיון ההיסטוריונים משום שהיא מקפלת בתוכה את תחושת התסכול שלהם על העדויות הנעלמות, מתפוררות, קרועות או גנובות שמקשות על פענוח העבר. בנוסף, זהו גם אחד הסיפורים המוצלחים ביותר על מחיר שעולה עם הזמן, ועל הזמן שאיננו פועל לטובתנו. נזכרתי בזה בצער כשקראתי את הפוסט האחרון של שלום:

המציאות, כמובן, הפוכה. מיד אחר מלחמת 67 היינו יכולים לסגור דיל עם המנהיגות הפלסטינית המקומית. הם היו מקבלים סוג של מדינת חסות, אנחנו היינו נשארים עם ירושלים השלמה בריבונות ישראל ובלי שום פליטים וכל העולם היה מוחא לנו כפיים. ראשי גופי המודיעין כבר סידרו הכול, אבל זה אפילו לא עלה לדיון בממשלה. תירצנו את זה בשלושת הלאווים של חרטום.

בשנות השמונים עוד יכולנו לסגור דיל עם ירדן, כשהמלך חוסיין האב היה בשיא כוחו ולפני שהפלסטינים התקוממו. באוסלו כבר היינו צריכים להרשות למנהיגות אש"ף להגיע, ועכשיו אנחנו נדרשים לדבר גם עם החמאס. המחיר עולה בכל סיבוב, וימשיך לעלות. וזה קורה כי הפלסטינים מבינים שהזמן עובד לטובתם ולרעתנו, ואנחנו חיים בסרט. הדבר היחיד שגורם לפלסטינים בכלל לרצות להגיע איתנו להסכם הוא עיקרון ה"טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ".

התיאור השטחי הזה שהופך את וועידת חארטום לסיפורי-בדים ישראליים שאין להם עוגן במציאות של איבה ממשית, נובע – אני מניח – מאמונה ילדית בכוחה הבלתי-מוגבל של מדינת-האם לעצב את המציאות ללא קשר למצב האחרים.

אנחנו איננו יודעים שבשנות השמונים יכולנו לסגור דיל עם ירדן. אנחנו יודעים ששמעון פרס אומר את זה, ואם שלום מקבל את דבריו של פרס כעד אמין זוהי בחירה שלו כאדם בוגר ותבוני. אנחנו יודעים דבר אחד בוודאות: לא סגרנו דיל עם ירדן. לא סגרנו דיל עם אש"ף. לטעון בנחרצות שהיינו יכולים פירושו לקבל את מנגינת הכזבים הנושנה של המנהיגים הישראלים, שכל פעם מספרים לנו שהם היו ממש קרובים, ורק הפוליטיקה הפנימית שיבשה זאת: רבין היה כל-כך קרוב לפתור את כל הסכסוך הישראלי-ערבי ויגאל עמיר שיבש הכל; ברק יכול היה להגיע לשלום בטאבה, אבל בגלל הבחירות הוא לא התפנה לזה; אולמרט ממש ממש כבר הוציא את אחד העטים שלו מהאוסף בשביל לחתום סופית עם אבו-מאזן ואז טלנסקי הוריד הכל לטמיון.

מצטער, אבל אני לא קונה. אם כל-כך הרבה פעמים היינו קרובים וזה התפקשש, לכל הפחות חייבים להסכים שאין עדות פוזיטיבית חד-משמעית לכך ששלום הוא בר-השגה או שהסכסוך פתיר בקלות. אני אפילו הייתי מרחיק-לכת לטעון שהמציאות מוכיחה את ההיפך, אבל אני מוכן להתפשר על הגירסה האגנוסטית, לצורך הדיון.

הבעייה עם הרטוריקה הזו, ששלום איננו הראשון או האחרון שמשתמש בה, איננה בטיפוח-תקוות השווא ותפיסת המציאות המשובשת המקודמת על-ידה, אלא בהילוך-האימים על הציבור. בימים האחרונים אני מחפש דירה בעיירה בויסקונסין. אחד מבעלי-הבית שיצרתי איתו קשר כתב לי שהוא מבקש שאני אקבל החלטה בהקדם כי יש לו כבר שישים פונים, והוא לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות.

לא עניתי לו על כך, אבל אני מניח שלכולם ברור, שהאפשרות של שישים פונים לדירה אחת בעיירה בויסקונסין היא קצת בלתי-סבירה, ומה שבהחלט לא סביר, זה שמוכר שיש לו שישים קונים מוטרד מהקונה הספציפי הזה, במקום להיות רגוע שמשהו יסתדר. וגם כאן, אומרים לנו שהזמן אוזל, והוא פועל לרעתנו, וצריך לקבל החלטה מהר, וקצת קשה לנו להאמין. מי שזוכר ש-2011 איננה השנה הראשונה שבה אמרו לו ש"חלון ההזדמנויות נסגר", מבין את הכזב שבדברים. שלום לא יושג מתוך פחד-בלהות או מתוך לחץ. שלום-אמת הוא תהליך ארוך-טווח, חדור-אמונה ומבוסס ערכים.

כדי להחליט אם "הזמן פועל לטובתנו" או "לרעתנו" צריך קודם להחליט מה הן טובתנו ורעתנו, ואלה מוגדרות על-ידי הנחת-יסוד נוספת, שנותנת לנו מובן לגבי מהו "הטוב" ו"הרע". אלה שרוצים "ישות אפקטיבית בצד השני, ששולטת על חיי הפלשתינים ולוקחת מאיתנו את הכיבוש" – קרי, אינם מעוניינים לא בזכויות הפלסטינים ולא במימוש הלאומי שלהם, אלא רק במיקור-חוץ של הכיבוש – ודאי שכל יום שעובר עובד לרעתם. אלה שרוצים סיפוח של הגדה, הזמן עובד לטובתם. אז מיד יהיה מי שיקפוץ ויטען שסיפוח יהיה אסון לישראל, כי אז או שיהיה אפרטהייד או מדינה דו-לאומית. יש אפשרויות אחרות, שלא מדברים עליהן יותר מדי, אבל אם תחשבו רגע מי רוצה לספח את הגדה, ואילו עוד אפשרויות קיימות, אפשר יהיה להבין שהדברים אינם רחוקים מדי.

אבל לא צריך להרחיק עד הטרנספר כדי להבין מי חושב שהזמן פועל לטובתנו. פעם אחר פעם מוכיחה ההנהגה הישראלית שאובדן השליטה בביקעה מפחיד אותה יותר מהאיום הדמוגרפי. פעם אחר פעם מזכירים הפובליציסטים את האיום הדמוגרפי, ולמרות שהפוליטיקאים מסכימים איתם הם מוכיחים שבבחירה בין הביקעה לדמוגרפיה, הם מבכרים את הגדה. אפשר לא להסכים לזה, אפשר לבקר אותם שהם רואים הכל דרך הטנק, ושזו הסתכלות מיושנת. אולי.

אבל הטיעון של הסיבילה ששורפת את הספרים, או של ירדן שהופכת לאש"ף שהופכת לחמאס, לא יבהיל אותם – זאת לא ההסתכלות שלהם. כי באותו זמן שירדן הפכה לאש"ף ולחמאס, נבנו כך וכך ההתנחלויות, החמאס פגע בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני, היריבויות הפנימיות הקטינו את השטח שעליו הצדדים נושאים ונותנים, יותר ויותר ישראלים משתכנעים שאי-אפשר לפנות התנחלויות, וכולם כבר מקבלים את הנוכחות הישראלית בביקעה כתנאי הכרחי במשא-ומתן. אז זה לטובתנו או לרעתנו? כאמור, תלוי מה רוצים להשיג.

בעיני שלום, להעביר את הפלסטינים למלך חוסיין ולעזאזל החלום על לאומיות פלסטינית, זה טוב. את זה הפסדנו, ואיך אנחנו יודעים, כי אחרי זה קבלנו את אש"ף, ואש"ף הוא רע. עבורי, הטוב איננו להיפטר מהפלסטינים במינימום מחיר. בשביל להגיע לטוב, אנחנו קודם-כל צריכים להכיר במציאות, שיש בה יהודים ופלסטינים שחיים מעורבבים זה בזה – לא בגדה, בגליל ובשפלה! – ושהמסגרת המדינית צריכה לשקף את העובדה הזו בצורה ההוגנת ביותר שמתחלקת בשלטון בין הצדדים ומבטיחה את זכויות הפרט השווה לצד מתן ערוץ לביטוי התרבויות הלאומיות הנפרדות. את זה אני לא חושב שאפשר היה להשיג במציאות של ועידת חארטום, ואני בספק שנוכל להשיג את זה ב-2011. אבל זה לא מניא אותי מלהמשיך להגיד את זה עכשיו, בציפייה לעתיד. ואני אומר זאת, בידיעה כנה שגם אם יסגרו דיל השנה (כי אם כ"כ פשוט והמחיר עולה, אז למה לא), עדיין יהיו הרבה מהלכים שיביאו אותנו פעם אחר פעם לבקש את ההכרה הזו.

ואני מסרב לפעול בלחץ לא משום שאני מניח שיש זמן. באמת אין זמן. אבל לא משום שהזמן פועל לרעתנו, אלא כי כל יום חיים מיליוני אנשים משוללי-זכויות ולי ולכם יש אחריות עליהם, כאזרחים ישראלים האחראים לממשלתם. את המצב הזה היה צריך לחתור לסיים אתמול, ולפני שנתיים, ולפני ארבעים שנה. אבל לא כי "נרוויח מזה", אלא כי זה הנכון והראוי והמוסרי, ואנחנו מתעקשים על הנכון, גם כשאנחנו מפסידים מזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת

בפוסט על התגובות לרצח באיתמר, העליתי שוב את האפשרות להתייחס לפעולות טרור כקטגורייה פלילית. מובן שכבר יש התייחסות פלילית לטרור במובן זה שפעולות טרור הן עבירה על החוק ושמבצעיהן נשפטים על-פי הדין הפלילי. ועם זאת, להצעה הזו יש השלכות הן ביחס הרטורי-תקשורתי-ציבורי לפעולות עצמן, הן במישור האתי-ערכי של היחס לטרור, ואולי אף במישור המשפטי-פוליטי.

ראשית, אציין שצורמת לי לעתים ההבחנה בין פשעים קטלניים "על רקע לאומני" לבין פשעים קטלניים בעלי רקע אחר, המכונה לרוב "פלילי" סתם. הצרימה ניכרת במיוחד כאשר טיבו של האירוע טרם הוברר, והקריין מדווח כי " לא ברור אם הרקע למעשה לאומני או פלילי". כמעט אפשר לשמוע דריכות רבתי: אם הרקע הוא לאומני, הרי שזה חמור מאוד שמחבל חדר ללב תל אביב, הרצליה או בת-ים, ודקר אדם חף מפשע. הציבור נמתח כקפיץ כדי לגנות את הטרור, את הפלסטינים, את ההסתה, את השמאלנים, להאשים את משרד הבטחון שאיננו מזדרז בהקמת הגדר, את השב"כ, את מי לא. ואם אלו נערים שפעלו על דעתם עצמם? ניד ראש, צער מעושה, לא יותר מזה. אי-אפשר להפיק לקח פוליטי על הפלסטינים, והעניין דועך.

לכן, אני חש שיש חשיבות להצביע על הדמיון בין הדברים, להזכיר שיסוד פושע בנפש האדם מחפש מוצא, עניין ופעילות. גדל האדם בחברה בה יש סכסוך לאומני אלים, או מהפיכה אידיאולוגית כלשהו, רשאי הוא לרתום את יצריו הרצחניים לאידיאולוגיה הזו. גדל בסתם חברה קפיטליסטית מתירנית, ייאלץ לקנות לו סכין או נשק ולרצוח בלי אידיאולוגיה. התבוננות כזו מחריפה את הביקורת על כל אותם רוצחים שאינם מחבלים, ומוציאה את העוקץ הגזעני מההתבוננות הלאומנית על מחבלים, כאילו יש בהם יסוד רצחני גדול יותר מאצלנו. ולא היא: אותו יסוד רצחני פועל בשתי החברות, ואילו בשנייה הוא מקבל ביטוי בולט יותר בהקשר הפוליטי. גם מבין הישראלים, כמובן, יש כאלה שהיסוד הזה מקבל אצלם לגיטימציה לאומית והם הופכים לגיבורים לאומיים, אף כי עיקר פעולתם היה פגיעה בחפים מפשע. האחדת ההתבוננות מחלישה את הדה-הומניזציה הכללית של האוייב, כיוון שבמקרה כזה הפיגוע באיתמר, למשל, איננו נתפס כמעשה שבאמת נעשה בשם הלאומיות הפלסטינית, או כמעשה ששירת את כלל העם הפלסטיני, אלא ממוסגר כמעשה רצח שמבצעיו ביקשו לתת לו הקשר כזה, ואילו אנו כוללים אותו באותה קטגוריה של הטבח במשפחת אושרנקו או רצח אריק קארפ, למשל. וכך יאה. המניעים האידיאולוגיים של המבצעים אינם צריכים לעניין אותנו במקרים כאלה, אלא רק כוונותיהם הרצחניות. אם האידיאולוגיה ראויה או צודקת, היא תישמע ותפלס לה דרך במעשי צדק ובדברים, ואין לה צורך במעשים כגון אלה. על אחת כמה וכמה כשאין אידיאולוגיה.

הבעייה השנייה שההפרדה הזו יוצרת היא מיסגור פשעי טרור כאירוע צבאי. במלחמה אנו משהים קודים תרבותיים ומשפטיים מסויימים (לא את כולם, לכן "מסויימים"). בניגוד לטרור ולפשיעה, לא הכוונה המיידית של החייל חשובה, אלא דווקא "הכוונה המורכבת", אותה אידיאולוגיה בשמה הוא פעל. במילים אחרות, גם בין חיילי גרמניה הנאצית, וגם בין חיילי צבא ארצות-הברית נמצאו יחידים שבשעת-כושר מסויימת כיוונו את נשקם וירו על מנת להרוג. הכוונה המיידית היא ליטול חיים, אותה כוונה שביום-יום היא החמורה מכל. אבל החייל האמריקאי שפעל כך, עשה זאת במסגרת גוף רחב יותר, בהקשר רחב יותר, כאשר הכוונה המורכבת, או האידיאולוגיה שבשמה הוא לחם, היא מאבק למען החירות, השוויון והצדק, ואילו החייל הגרמני עשה זאת למען מישטר חשוך ואידיאולוגיה דכאנית. כך אנחנו מעריכים את מעשיהם בבחינה ערכית, ועל כן כמעט ואין מקיימים משפטים לאנשים שהרגו בני-אדם אחרים בשעת קרב. מיסגור הטרור במסגרת לאומנית מציב אותו באיזור דמדומים בעייתי הנתון בין דיני המלחמה לבין דיני הפשיעה. כך, כאשר אנשים מדברים על שחרור מחבלים למען חייל חטוף, הם בעצם משווים את כל המחבלים לחיילים, מבלי להבחין בין אלו המוגדרים מחבלים שפעלו כנגד מטרה צבאית לבין אלו שפעלו כנגד אזרחים (ואלו שפעלו באופן לא-אלים, ומוחזקים בכלא רק משום שמחו כנגד הכיבוש, תוך הפרת צו אלוף כזה או אחר).

העמדה הזו, המשווה את כל סוגי הפעילות וההתנגדות לפעילות חיילית של צבא אוייב היא בעייתית מאוד מבחינה מוסרית, אם כי בעייתית לא פחות היא הבחנה מוסדרת מבחינה משפטית. הבחנה כזו איננה יכולה להיעשות מבלי שישתמע שישראל מתירה פגיעה בחייליה אך לא באזרחיה, כאשר ברור שאף ממשלה איננה יכולה לומר במפורש שהיא מתירה פגיעה בחייליה (גם אם זהו המצב דה-פאקטו בשעת הקרב). אך כל עוד המדינה לא נקטה בהפרדה כזה, קשה לטעון כנגדה על שאיננה מבחינה בין סוגיהמחבלים הללו בזמן משאים-ומתנים מעין אלה. הבעייה נכונה ביתר שאת כאשר המדינה מבקשת לשחרר אסירים במסגרת הסכם שלום.

הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית מבסס אותה כישות מדינית ואת אלו שפעלו למענה כחיילים שלא הוכרו ככאלה משום שלא הייתה מדינה ולא הייתה לה צבא. לכן, הגיוני לבקש את שחרורם של אותם פעילים שעשו מעשים שבזמן הכיבוש היו אסורים, ואילו לאחריו הפכו מותרים. הדבר דומה לגבי אסירים פוליטיים בכל מציאות של משטר משתנה, למשל שחרור אסירים פוליטיים בתום משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה או עם סיום משטרים רודניים אחרים. אלא ששוב מתבקשת הבחנה בין אלו שהפרו חוק שהיה בלתי-מוסרי, לבין אלו שהפרו חוק שאמנם היה בתוקף ונאכף על-ידי השלטון החשוך, אך תוקפו ומוסריותו של החוק תקפים גם במשטר החדש. בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדאי להדגיש שהדבר נכון, דומני, לא רק עבור המשטר הישראלי, המבקש לבסס את צידקת כליאתם של אי-אלו פושעים, אלא גם עבור הצד הפלסטיני, שמוטב לו להתעקש על שחרורם של לוחמי חופש, ולקבל את המשך כליאתם של אנשי דמים שפגעו בחפים מפשע. במילים מפורשות יותר: שחרור גורף של אסירים פלסטינים, ללא קשר למעשיהם ולקרבנותיהם (או להיעדר קרבנות ממעשיהם), משרת דווקא את אלו המבקש לראות באסירים מיקשה אחת של מחבלים רצחניים.

מבין הדברים עולה גם הבנה שקריאה למדינה פלסטינית מפורזת ללא צבא יוצרת קושי לקיום סכסוך בעתיד, כפי שראינו כבר בעופרת יצוקה: צה"ל לא יכול היה להתקיף בסיסים צבאיים, משום שאין ברשות הפלסטינית בסיסים צבאיים, ואז גורמים שונים מבקרים את ישראל שתקפה מבנים אזרחיים כולל המשטרה הפלסטינית. ראשית, מי שתומך באמת ובתמים בקיומה של מדינה עצמאית לצידו, צריך לקבל על עצמו שבעצם ריבונותה של המדינה משוקעת העובדה שהמדינה תחליט באופן עצמאי אם רצוי לה צבא אם לאו; שנית, כל מי שמבין שפתרון שתי המדינות לא יוביל לסיום הסכסוך, צריך לקוות שלמדינה הפלסטינית השכנה יהיו אזורים צבאיים שיהיו מובחנים מאזורים אזרחיים, שאחרת הברירה היחידה שתעמוד בפני ישראל בכל עימות עתידי תהיה פגיעה באזורים אזרחיים.

לקריאה נוספת:

על היסוד הרצחני שבכל חברה

מתוך: "מלחמות צודקות ולא צודקות"

עוד מחשבות על כוונה: בין משפט לפילוסופיה

המשפט בין התחום הצבאי לאזרחי

פשעי מלחמה – בין הפרטי לממסדי

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על מעקשי לאום וטריטוריה באידיאולוגיות שמאל

כבר הערתי במקום אחר שכדי לדון בצמיחה של "השמאל הלאומי" צריך להתבונן בו על רקע פעילות "אם תרצו", וזהו מרכיב חשוב עוד יותר מהואקום הממשי או הלכאורי שמפלגת העבודה ומרצ הותירו בשדה הפוליטי. במילים אחרות, הצד "הלאומי" חשוב פה יותר מהנסיון להחיות את השמאל. הרי העבודה ומרצ הן לאומיות לא פחות מ"השמאל הלאומי". הן עומדות בלי קושי בכל מדדי הקונצנזוס והציונות של אנשי "אם תרצו", ואם פה ושם נפלטה אמירה שאיננה תואמת את רוח הקונצנזוס, הרי שהמעשים בפועל של המנהיגים – ולא פחות חשוב, של הבוחרים – של תנועות אלה העידו שאין סטייה ממשית מהקונצנזוס הזה.

ככלות הכל, שני ההיבטים של "השמאל הלאומי" מעידים על משהו שהשתבש בתפיסת השמאל, אם כי – כפי שנועם שיזף מזכיר בפוסט שמאוד רלוונטי לדיון הזה – אולי זה תמיד היה ככה, ושום דבר לא השתנה.

לשמאל, מעיקרו, אין עניין לא בלאום ולא בשטחים. יש וריאציות שונות של שמאל, אני יודע. אבל במרחב שבין הליברלי לסוציאליסטי, בולט הצד ההומניסטי, הדאגה הכנה לזכויות-אדם ולרווחת הפרט. יש ויכוחים גדולים על הדרך להגיע לשם; עוד קודם לכן – על טבע האדם (וממילא, על אופן ההתמודדות הראוי עם האתגרים שהטבע הזה מציג, כפרט או כחברה וכיחידים הפועלים בתוך חברה); על סדר-העדיפויות של הזכויות: קניין, חיים, בריאות, חופש ביטוי, התאגדות. אין תשובה אחידה לכל השאלות האלה בקרב אנשי "שמאל". אך מכל השאלות האלה ניכר באופן מובהק העיסוק באנושיות, בחוויה האנושית, בסבל האנושי, ברוח האדם.

הלאום, יש שיאמרו, הוא פן אנושי. כל אדם מחפש הרחבות לזהות שלו, קבוצות השתייכות, תרבות. הצד הלאומי שבשמאל, יאמרו לי, עונה לצרכים האלה, והנגדה בין "שמאל" ל"לאומי" היא מעשה מלאכותי המתכחש לפן בסיסי ולצורך ממשי בחוויה האנושית. אולי. כלומר, אי-אפשר להתווכח שזה צורך ושהתנועה הזו עונה להרבה אנשים על הצורך הזה. לכשעצמי נראה לי שקבוצות ההשתייכות והגדרות הזהות הן נתון תרבותי וחברתי שבו הפוליטיקה פועלת, לא עניין ערכי לכשעצמו שיש לשאוף לבסס אותו. להיפך: העלאת הלאום לכדי ערך בפני עצמו (שיש לחתור אליו ולשרת אותו, במקום שיהא פשוט גורם שמתחשבים בו), היא סמן שמבדיל בין שמאל לימין. אחת מצורות הימין, המבקש לכאורה לשמר את הסדר הקיים על-ידי הגדלת בסיסי הכוח של בעלי הכוח, היא הלאומיות. מרגע שהלאום הוא מטרה, הפרט הוא משני. אם רווחת הפרט או זכויות הפרט הן המטרה, הרי שבתיווך זכותו לחופש ההתאגדות, להנאה תרבותית וכולי, גם הזהות הלאומית תבוא לידי ביטוי. אך יש כאן הבדלי דגשים.

השיבוש החמור יותר, בעיניי, הוא העלאת שטחים מסויימים / גבולות מסויימים לדרגת קדושה שאין לפגוע בה. זה בוודאי מאפיין ימני מובהק, שקשה להצביע כיצד, מתי ומדוע הפך הוא לסמן של השמאל. אני מדבר, כמובן, על גבולות 1967. ובעצם, מדובר באותה גישה מימין ומשמאל, רק שצד אחד אומר "יופי!" והשני אומר "פויה!"

סיום הכיבוש, כעניין שמאלני, הוא בראש ובראשונה עניין הומניטארי. אלא שלשמאל הלאומי, כמו מרבית השמאל בארץ גם ככה, לא מפריע העניין ההומניטארי. מצב זכויות האדם בשטחים ביום שאחרי ההפרדה, לא משנה לאף-אחד. וההוכחה היא היחס לרצועת עזה: פונו ההתנחלויות, נגמר הסיפור. לא רוצים לשמוע יותר, ולא רוצים להודות שעזה היא בכיבוש ישראלי (אני יודע שאני נכנס כאן לשטח-אש, כיוון שיש כל מיני אנשים בשמאל הישראלי, והם לא מדברים בקול אחד בעניין הזה, ודווקא מבין פעילי השמאל הרדיקלי יש כאלה שמבינים את המצב בעזה לאשורו, אבל אני חושב שהקול שאני מדבר עליו כאן הוא בולט דיו בכדי שאפשר יהיה להתייחס אליו כך).

והנה השאלה: או שיהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד, או שהם יכולים לחיות ביחד. אם הם אינם יכולים לחיות ביחד, כפי שתומכי פתרון ההפרדה מסמנים, אזי יש בעייה חמורה עם למעלה ממיליון תושבים פלסטינים שיישארו אזרחי ישראל לאחר החלוקה. אבל על זה אסור לדבר, כי הם אזרחים ומה פתאום שנזכיר אפשרות של טרנספר של אזרחים. והנה, אדם רציני כמו שר-החוץ של מדינת ישראל מציע לא לעשות טרנספר, אלא לערוך כמה תיקוני גבול, כדי שיהיו פחות ערבים במדינה היהודית לאחר החלוקה, מתוך התייחסות כנה וישירה לעמדה לפיה יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד (שהיא העמדה המעשית של השמאל הלאומי, ורוב השמאל בארץ בכלל!). ההתנגדות לעמדה הזו, מעידה על קידוש גבולות 1967 כאדמה שיש בה קדושה אימננטית או טומאה אימננטית – קרי, הסתכלות דתית ימנית מובהקת – שאיננה מתייחסת לא לאדם, לא לצרכיו, ולא לבעיות ההומניטאריות העולות מתוך המצב הקיים, ולאלו שתעלינה לאחר יישום פתרון חלוקה.

אני מסיים בדיסקליימר הרגיל שלי: הדברים האלה לא מכוונים לנעוץ מסמר סופי ואחרון בארון פתרון שתי המדינות (כן, כבר יש ארון). זוהי הצבעה על כשל מחשבתי ממשי ובעייה אידיאולוגית הדורשת התייחסות מצד התומכים. אני משוכנע שיש תשובות טובות, ויש סיבות הומניטאריות לדגול דווקא בפתרון חלוקה ולא בפתרון אחר. "ציונים לא מתנחלים" איננה דוגמה לתשובה כזו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים

אפתח בציטוט של נמרוד:

ההבחנה שיצרתי בין פתרון המדינה האחת והפתרון הדו-מדינתי גסה מדי, באופן טבעי. אבל בקווים כלליים מאד, היא מציעה לאנשי שמאל שני נתיבים ארכיטיפים: פתרון שתי המדינות הוא פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן. בין זכויות היתר הללו: בטחון וחופש יחסיים למיעוטים יהודיים. פתרון המדינה האחת נועד, לעומת זאת, לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים. מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

כדי לעשות צדק עם המתנגדים לי, עליי לחשוב קודם כל על אופן ייצוג פתרון שתי-המדינות בפיסקה הזו, לפני שאסביר מדוע היא מצאה חן בעיניי. חשוב, אם-כן, להדגיש, שמטרת ההנגדה בין שתי השיטות היא המניע לתמיכה מצד התומכים, ולא ההערכות של המתנגדים. לכן, התיאור של "פתרון המדינה האחת" כ"נועד לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון" הוא נכון, גם אם רבים מעריכים שמדינה כזו תביא להגדלת אי-השוויון, לצמצום החופש וכולי. הערכת המתנגדים היא סוגייה נפרדת מהמניע של אלו התומכים בתום-לב.

שתי המילים האחרונות (תום-לב), יוצרות קושי עבורי לצייר את התמיכה בפתרון שתי המדינות: נדמיין מישהו שמדבר על תמיכה בפתרון מדינה אחת, מתוך מחשבה שפתרון כזה יהפוך את היהודים למיעוט במדינה פלסטינית ואולי אף מוסלמית. האם אפשר לומר שהתמיכה שלו היא ב"תום-לב"? ואם הוא איננו מצהיר שזו המטרה, ומדבר על מדינה דמוקרטית, כשהוא חולם על מדינה מוסלמית, האם עדיין נוכל לדבר על תמיכה שהיא ב"תום-לב"? במילים אחרות, אם כדי להחשיב מישהו לתומך כן ונלהב של המד"ל, אני מצפה ממנו לתמוך בשימור הזכויות של היהודים כקהילה מבלי קשר למספרם, האם אין זה ראוי שתומך כן של פש"מ יהיה רק זה שמדבר על מודל כזה מתוך רצון לשלום ודו-קיום?

ולמרות הסייג הזה, נמשיך: יש כמה שיקולים לתמיכה בפתרון שתי המדינות. הם אינם סותרים זה את זה. הסיבה הראשונה (והיא ראשונה כי היא האקוטית ביותר, ונוגעת להווה בכל רגע ורגע) היא ש"הכיבוש הוא רעיון גרוע", כפי שתמצת זאת אריאל שרון, ועל-כן יש לסיימו. סיבה נוספת היא היסטורית, הנובעת מאסכולה לאומית-ליברלית, הרואה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית עקרון חשוב, שתלוי קשר הדוק בזכות ההגדרה של העם היהודי. אסכולה זו אף עשויה להודות שחברון, בית-לכם ושכם הן המורשת ההיסטורית של העם היהודי, אך יש להתפשר עליהן למען מימוש ההגדרה העצמית של כל אחד מן העמים, ושפשרה זו מאפשרת הצדקה היסטורית של הויתור הפלסטיני על מולדתם ביפו, מג'דל ובאר-שבע (וגם אום-אל-פאחם ונצרת). סיבה שלישית היא האיום הדמוגרפי שיוצב בפני ישראל, אם ייכפה עליה להעניק זכויות ואזרחות לתושבי הגדה והרצועה.

בנוסף לשיקולים בסיסיים אלו, ישנם שיקולים להעדיף את פש"מ על-פני המד"ל (בנוסף לטיעון הלאומי-היסטורי שנזכר): בראש ובראשונה מדובר בהנחה שהפערים בין החברות היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית עמוקים בכל-כך הרבה תחומים שנסיון לגשר עליהם – ואף חמור מכך, כפייה לניהול משטרי משותף – נדון לכשלון. שנית, מדינה משותפת פירושה שיתוף במשאבים, שישראלים אינם ששים לחלוק עם פלסטינים. שלישית (ואיני אומר "לבסוף", למקרה ששכחתי טיעונים נוספים), מודל של שיתוף, מעצם טבעו, מחייב הבנייה תהליכית ארוכת-טווח, ואין שום הבטחה שתהליך מעין זה יימשך. מודל חלוקתי בעקרון של שטחים תמורת שלום יכול להיות מיושם, לפחות מבחינת צורנית, במהירות, תוך שינוי מהותי של המציאות בשטח בעקבות החלטה אחת וקצרת-טווח (קוראים ותיקים יזהו כאן את קולו של דודו המשפיע עליי).

מבין שלל השיקולים הללו, הייצוג של נמרוד שואב, כך נראה לי, מהשיקול השלישי לעצם התמיכה בפתרון, ומהשיקול השני לתמיכה בפתרון זה על-פני פתרון דו-לאומי. שתי קושיות נותרות פתוחות בעיניי: האם קיומם של שיקולים נוספים, "נעלים" יותר או "פרגמטיים" יותר מן השיקולים האינטרסנטיים, מקהים את המהות האינטרסנטית? הרי אפשר גם להסתכל על זה מן הכיוון ההפוך: אף אדם לא פועל בניגוד לאינטרס של עצמו, ולכן אין להתפלא על קיומם של אינטרסים כאלה. השאלה היא, לכן, אם ישנן טענות שהן ראויות יותר מהאינטרס הצר בלבד. הקושייה השנייה נוגעת לרטוריקה: האם יש לנו דרך להבחין בין מי שמאמין בשיקולים הנעלים או הפרגמטיים יותר אך משתמש ברטוריקה האינטרסנטית למען קהלו, לבין מי שהמניע העיקרי בעיניו לתמיכה בפש"מ הוא המניע האינטרסנטי?

עשיתי כאן תרגיל שעתיד לבלבל גם אותי: נמרוד העלה בעצם טיעון שאני העליתי כאן לא פעם. הוא מצא חן בעיניי מאוד, וכשהבאתי אותו לידיעת קוראיי, החלטתי לנתח אותו מכל כיוון אפשרי. בעצם, מלכדתי את עצמי לביקורת עצמית, שאינני יודע איך הייתי מתמודד איתה לו הופנתה כלפיי. וכעת היא מופנית: עם כל השאלות הקשות הללו, מדוע אני עדיין תומך במד"ל כפתרון, והאם אני יכול לעמוד מאחורי הביקורת החריפה שהבעתי לא פעם נגד תומכי פש"מ?

ראשית, אציין את הסיבה שהפיסקה הזו העלתה בי כל-כך הרבה הרהורים: אני חושב שהפער הסוציו-אקונומי בין ישראלים לערבים הוא אחת הבעיות הפחות מדוברות, בין היתר משום שרבים ממנהיגי מחנה השלום ותומכי פתרון חלוקתי הם ליברלים בתפיסתם הכלכלית. עם זאת, אני חושב שהפער הוא כל-כך משמעותי, שאין כמעט אפשרות לחזות פתרון שלום יציב, מבלי לכלול בו מהפך משמעותי בכלכלה הפלסטינית. מהפך שכזה יהיה חייב לבוא, לפחות בחלקו, על חשבונה של החברה הישראלית. מכיסה. הדבר הזה נובע משתי סיבות מרכזיות: לישראל חלק משמעותי בנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית; פיתוחה של ישראל נעשה תוך ניצול של כח-אדם פלסטיני זול. לאלו שתוהים מה היה מצב הכלכלה הפלסטינית אלמלא ישראל, אילו הם נשארו תחת כיבוש מצרי וירדני, או אילו הייתה קמה מדינה פלסטינית ב-1947, נבהיר: אילו הכלכלה הפלסטינית הייתה מתפתחת להיות כלכלה נחשלת במדינה עצמאית הנפרדת מישראל, לא היה זה באחריות ישראל לפצות על-כך. היות שכך התפתחו הדברים, מוטלת על ישראל החובה הזו.

היסוד הזה נעדר מכל ההסכמים המוכרים לקראת פתרון שתי מדינות. במקומו אנו מוצאים את היפוכו: בהסכם יוזמת ז'נווה נאמר שישראל לא תהרוס התנחלויות, והפלסטינים ישלמו לישראל כפיצוי על המבנים הללו. ומי יפצה את הפלסטינים על כל שעות העבודה שהם השקיעו בבניית ההתנחלויות הללו ללא שכר הוגן? ומי יפצה את הפלסטינים על עתודות הקרקע שנלקחו מהם, ושישראלים נהנו מבלי לשלם במשך למעלה מארבעה עשורים? ומי יפצה את הפלסטינים על כל המחסומים הכרוכים בשעות-עבודה ושינה אבודות שהוקמו כדי להגן על המבנים הללו? את כל זה אין הסכם ז'נווה מזכיר.

על-כן, למרות שיש בעיות גם במודל שאני תומך בו, למרות שיש שיקולים כבדי-משקל מצד המתנגדים, שעדיין לא מצאתי לכולם תשובה הולמת, אני חושב שעול ההוכחה עדיין נמצא במחנה הפש"מ: כיצד תומכים בפתרון חלוקתי שאיננו מבוסס על פחד, גזענות, זלזול ושינאה? אלו מרכיבים אפשר להכניס לתוך הפתרון, כדי שיעודד דו-קיום, הכרת האחר ושיתוף-פעולה בין הצדדים, גם לאחר מימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית, ומתוך רצון כן להשתלב במרחב? אלו מאמצים ישראל מוכנה לקחת על עצמה כדי לתרום לכלכלה הפלסטינית ולקדם אותה לקראת המהפיכות של הדורות האחרונים מבחינת הגלובליזציה והתקשורת?

כל עוד תגבר הרטוריקה בזכות היפרדות, הימנעות מאפרטהייד או מ"סיוט המדינה הדו-לאומית", יהיה מקום לחשש שהתמצות של נמרוד הוא מדוייק: " פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן". אלה שתומכים בפתרון הזה, הגם שאין צורך להתבייש בפן ריאל-פוליטי הגלום בו, מחוייבים להתייחס לצדדים הללו, שאינם פחות ריאליים או רלוונטיים להסכם שלום. וגם מן העבר השני, כמובן, נותרות שאלות רבות מדי, שמחזקות את הקביעה שבה חתם נמרוד את דבריו: מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

זוטות

בין מוסר לפוליטיקה

הויכוח על הופעות תיאטרון באריאל מדגים את בעייתיות היחס הישראלי לכיבוש. למה אריאל לא ובאר-שבע כן? התשובה המוכנה היא כי שם הכיבוש זכה להכרה בינלאומית ואילו שם לא. מעניינת במיוחד ההערה של הספרי, איש השמאל הלאומי, כזכור, שבעצם לא רואה פגם מוסרי באריאל. הרי אם הייתה מעוז כיבוש מתועב, לא היה מייחל שהיא תיכלל בישראל במסגרת הסכם מדיני. מצד שני, אם אין בה בעייה כלל, מדוע להתנגד כעת להעלאת מחזותיו שם? כנראה משום שלמרות שאין פגם מוסרי באריאל (לשיטת הספרי), הוא משתמש במעט הלחץ הפוליטי שיש לו, כדי לקדם את הפתרון הפוליטי הרצוי לו. ועד שהפתרון ייושם, יש בעייתיות במעמדה של אריאל, משום שהוא זהה למעמד של מקומות אחרים, שאינם מקובלים עליו, ושצופנים סכנה עבור המדינה והציונות, לשיטתו. זוהי, כמובן, פרשנות שלי להצהרה שלו. נזכיר שביוזמת ז'נווה, בניגוד למפות ששורטטו עד אז, אריאל לא נכללת. זו יכלה להיות התחלה טובה לפוסט שיבהיר את הצעד הדרוש, לדעתי, מצד אנשים הגונים התומכים בפתרון חלוקתי, אך אין לי כח לכתוב אותו. בקצרה: ההסכמה הבינלאומית הקודמת על חלוקה (החלטה 181 של האו"ם) צריכה להיות הבסיס לחלוקה, ומשא-ומתן על החלפת שטחים יכול להסתיים בגבולות 1967, פחות או יותר. רוב התומכים בפתרון חלוקה, מעדיפים שגבולות 1967 יהוו את הבסיס, שמשם נושאים ונותנים על תיקוני גבול. פתרון כזה, בפועל, הוא מה שג'רי הבר כינה "פתרון המדינה היהודית".

אומץ ופחדנות בתהליך השלום

לא ברורה לי החלוקה של אלוף בן לפיה אם נתניהו יחתור לפתרון שתי מדינות יהיה זה "מהלך פוליטי מבריק", ואם לא יחתור אליו, הרי שמדובר באדם לחוץ החושש מאביו ומאשתו. ראשית, לא במקרה נתניהו נשוי לאישה בעלת דיעות ימניות, ולא במקרה אביו הוא רביזיוניסטי. אין זה מופרך שדיעותיו קרובות לאלו הקרובים אליו, ושהוא איננו נתון ללחציהם, אלא שותף לתחושותיהם. חשוב מכך, אנחנו יכולים לשער שאנשי ימין יראו דווקא בפתרון חלוקה את הפתרון של הפחדן הנתון ללחצים, ואילו את המשך הכיבוש כמדיניות אמיצה. אני חושב שאלה ואלה טועים, ושאף-אחד מן הפתרונות איננו "אמיץ" אינהרנטית או פחדני באופן מהותי. אפשר להגיע להסכם שלום מתוך פחד, או להימנע ממנו באומץ ולהיפך. לכן, גם כאן שאלות "מדוע" ו"איך" ימשיכו להעיב על ניתוח ה"מה".

ככלל, כתבה מעניינת מאוד. אחת הנקודות המעניינות ביותר היא שרטוט דמותו הצבאית של נתניהו:

בהתאם לאופיו וכפי שנהג בקדנציה הראשונה, הוא חסכן בהפעלת כוח צבאי. תגובותיו לירי מעבר לגבול מדויקות ומדודות... הוא מרגיש הרבה יותר בבית ב"או"ם-שמום" מאשר בתרגיל אוגדתי או בחמ"ל, וממעיט בסיורים צבאיים.

משבר מביך

אמיר אורן מצביע על מכשולים אפשריים בדרך למינוי הרמטכ"ל:

טירקל הוא כרגע המחסום מפני משבר מביך בהליך מינוי הרמטכ"ל. גלנט יוכל בוודאי לצלוח את מסלול השאלון והראיון ללא רבב מכשיל. אבל מה אם החקירה המשטרתית תגיע בעקבות הרפז אל עוזרים של ברק, אפילו פעלו ללא ידיעתו, ותתחולל מהומה ציבורית שתביא לסילוק שר הביטחון מתפקידו, ושר הביטחון החדש יחליט להמליץ על אלוף אחר לרמטכ"ל? ההיגיון מחייב להמתין עוד זמן מה עד שכל הנתיבים הללו, דחוקים ככל שנראים סיכוייהם, יישללו. וטירקל מתכוון לחכות. הכרעת הדין, יודע השופט, קודמת לגזר הדין.

רשמתי לפניי גם את ההערה הבאה:

כדאי לו לוותר מראש על שנה רביעית; האופק שלאחריו ייראה קרוב יותר לאלופים המתלבטים.

הדים רבים

המכתב של "אם תרצו" לנשיאת בן-גוריון, פרופ' כרמי, ממשיך לעורר הדים. בין המגיבים: אקדמאים מובילים ומוערכים מאוד בישראל ובעולם (כולל אזרחי, גזית, הירשפלד, חבר, שטרנהל ואחרים. קישורים כאן). התגובה הנחרצת הזו היא בדיוק מה שהאקדמיה הישראלית הייתה צריכה, וכל הכבוד לכל אלו שהשמיעו ושישמיעו את קולם למען החופש האקדמי. במישור הפוליטי, לעומת זאת (ולא שאני אומר חלילה שלתנועת הקונצנזוס הציונית יש כוונות פוליטיות), אני לא בטוח שמדובר בפרסום מזיק למרות הביקורת החריפה. בטווח הארוך, לצערי, זה אף עשוי להיטיב עימם.

את התגובה השפויה ביותר, וגם המשעשעת ביותר, כתב אדם שהתכנה (בפסבדונים, אני מניח) ג'ו קריידן, בתגובה לפוסט של יובל דרור:

אני לא מצליח לגרום לסטודנטים שלי לקרוא את המאמרים שבסילבוס, אז להשפיע על העמדות שלהם?

הערה זו הצליחה להאיר באור כל-כך נכון את האיוולת הגדולה של הקמפיין של "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" (שום קשר בין השניים, כמובן). יש תמימות רבה במחשבה שמרצים משפיעים על דיעותיהם של סטודנטים עד כדי כך שציונים נלהבים יוצאים מהשיעור כשהם אנטי-ציונים. הזלזול במרצים, ההתבוננות הפונקציונלית על הקורס במספר השעות שלו, מספר נקודות הזכות שהוא מקרב את הסטודנט לתואר וכן הדרך הקלה ביותר לעבור את הקורס עם מינימום השקעה אינטלקטואלית (קניית עבודות, קריאת סיכומים של אחרים ועוד) הן כל-כך נפוצות בתוך האקדמיה הישראלית, שהמחשבה שבסילבוסים טמון האיום הקיומי על ישראל היא נואלת כמעט כמו הציפייה שבוגרי מבוא לסטטיסטיקה מוכשרים לעסוק בסטטיסטיקה, או יזכרו משהו מהקורס הזה בסמסטר הבא.

כמובן, שהאינטילגנציה הישראלית משפיעה רבות על הלכי-רוח בציבור. לא עד כדי שינוי הקונצנזוס ב"עופרת יצוקה," אך בתהליכי עומק שעוברים על החברה בישראל. אך השפעה זו נעשית על-ידי שיג ושיח של מרצים עם עמיתיהם בחו"ל, על-ידי הופעות בטלוויזיה וברדיו ופרסום טורים פובליציסטיים בעיתונות הכתובה. אולי כש"אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" יבינו את זה (בנפרד, בנפרד), הם יזנחו את הסילבוסים וינסו לצמצם את מקור ההשפעה האמיתי של האקדמיה.

ובינתיים בעולם

גרמניה ופולין מצמצמות את הצבא הסדיר שלהן; ריצ'רד סילברסטיין מודיע על המינוי הצפוי לראש השב"כ הבא, מגיב לסקפטיות של מלמן בעניין, ומדווח על הצנזורה ביו-פוסט.

ונעבור לפרסומות.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבחר ציטוטים

התגית מבחר ציטוטים תוביל (גם) לעוד פוסטים כאלה:

ענייני נשים

כשנתבקשו המארגנים להסביר את פשר הבקשה להגיע בבגדים מכוסים, הטילו אלה פצצה: הבקשה הגיעה מהנשים הפלסטיניות. כאן נתקלו תומכות ותומכי המאבק בדילמה – אם אנחנו באמת תומכות בזכויות נשים, אזי בראש ובראשונה חשוב לאפשר לנשים הפלסטיניות להרגיש בנוח כדי שהן תגענה להפגנות (ההפגנה צריכה להצטייר כבעלת חזות "מכובדת" כדי שהן תגענה). מאידך, טוענות הפעילות כי שוב אנו דוחות את המאבק המגדרי מול מאבקים "חשובים יותר", מדיניים-ביטחוניים, ושהנשים "תתגברנה". מה שנקרא, יש "עניינים פוליטיים" ויש "ענייני נשים"…

לכן הרעיון הנפלא של אחת הפעילות לערוך מפגשים בין פעילות יהודיות לפלסטיניות, ולשמוע את אשר על ליבן, בקשותיהן ודיעותיהן ממקור ראשון נשמע כרעיון הכי טוב שעל השולחן. זאת כדי להימנע מהקרע הקיים בין פמיניזם מערבי לפמיניזם מזרחי ולנסות ליצור שיתוף פעולה ופתרונות חדשים בצורה יצירתית.

– מיה ולנשטיין, "על גופיות ותחתונים במאבק נגד הכיבוש", פורסם ב"העוקץ", 28 ביולי, 2010.

פתרון המדינה היהודית

מי שתומך במדינה פלסטינית מפורזת, בעצם מתנגד לפתרון שתי-מדינות אמיתי. הוא כלוא בסתירה פנימית. אולי כדאי שנתחיל לכנות הצעות פשרה כאלה "פתרון המדינה היהודית", כשהיהודים מקבלים מדינה משלהם, ואז מחליטים כמה מתוכה לתת לפלסטינים.

– ג'רי הבר, "מה הפלסטינים באמת רוצים?" הציוני המגנסאי, 29 ביולי, 2010. (תרגום שלי).

רמון בוגד

סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.

זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.

ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".

זה מעשה שקרוב מאד לבגידה.

– יוסי גורביץ, "התחמן", החברים של ג'ורג', 30 ביולי, 2010.

לבוש ושוויון

…הרי נשים רבות מתחתנות, יולדות ילדים, מכפיפות את עצמן לדיאטות חמורות, עוברות ניתוחים פלסטיים ולובשות בגדים לא נוחים ויקרים בשל צווים תרבותיים שהם לא בהכרח פחות פטריארכאליים ודכאניים. כל אלה אינם אסורים בצרפת. אז למה לאסור דווקא פרקטיקה תרבותית המזוהה עם התרבות הפטריארכאלית המוסלמית? זהו ויכוח ערכי עקרוני אמיתי ויסודי, המתנהל בחברות ליברליות רב-תרבותיות רבות, ופתרון טוב – עדיין אין. ..
הצעת החוק של מרינה סלודקין מטילה עונש של חודש מאסר על כל אדם בישראל שיעז ללבוש על פניו כובע צמר בחורף. שומרים הניצבים בפתח בתי קפה וחיילים במשמרת לילה בחרמון יסתכנו בחודש מאסר אם יחבשו "כובע גרב" שיכסה את פניהם או חלק מהם. גם מפגינים שאינם רוצים שמצלמת המשטרה תקלוט אותם, בין שהם מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט ובין שהם מפגינים נגד ניסויים בבעלי חיים, יעברו עבירה פלילית אם יכסו חלק מפניהם כדי להגן על פרטיותם מפני פלישה דורסנית של הרשויות.
לעומת זאת, נשים שיוכפפו לדיכוי פטריארכאלי חמור, בין אם מוסלמי, יהודי או נוצרי, לא תזכנה לשום סעד מן החוק המוצע – בלבד שפניהן לא יכוסו "באופן שלא ניתן לזהותן בבירור". אם הן ייאלצו לכסות את כל חלקי גופן, לרבות כפפות על ידיהן, אך הרעלה על פניהן תהיה כזו שמאפשרת לזהותן בבירור – החוק המוצע לא יגן עליהן.
במקום לשלוף מהמותן הצעות חקיקה מבישות, מן הראוי לקיים דיון ציבורי ערכי-עקרוני על ערכי היסוד של החברה הישראלית, ולהילחם על כך שגם השוויון יוכר כערך יסוד כזה, לצד כבוד האדם והחירות.

– אורית קמיר, "הצעת החוק הישראלי לאיסור רעלות- רחבה מדי וצרה מדי", כבוד אדם וחוה, 16 ביולי, 2010 (לצערי, לא קראתי את הדברים הללו כשהערתי את ההערה שלי עצמי על כובע הצמר. הוספתי לשם קישור בדיעבד).

הכי טוב צ'ק

ואכן, היבט ההענקה של פעולת-חליפין עשוי להיות נפרד מאיזשהו חפץ חומרי, כפי שהנשאל רוברט מסביר: "אני חושב שהחלק של המתנה, כמו מחוות משמעותיות שאתה נוקט כלפי הזוג, הם המהלכים בשיחה, מחיית-דמעה כשמישהו אומר משהו מרגש בזמן הנאומים, ההעמדה לתמונה". אף כי המערכת הקפיטליסטית עורכת התאמה להיבטים אלו של המתנה, ובייחוד במיצרוּך (commodifying) של מוצר או שירות שיימכר בהקשר של חתונה, הם אינן ניתנות בנסיבות רגילות לרכישה או מכירה בחברה האירו-צפון-אמריקאית. הבעייה השנייה, אם-כן, במתנת המזומנים היא שהיא מקושרת קשר הדוק מדי לשוק, למצרכים ולחליפים, ויש מעט מדי דרכים להפריד אותה מהקשר האינהרנטי הזה…

ומכאן הבעייה האחרונה שבמתנת המזומנים: היא מוכתמת בתכונות הכלכליות, הניתנות לחלוקה, המחללות, הבלתי-אמצעיות המשחיתות והממצרכות שלכאורה קשורות לכסף עצמו. אף כי רוב האנשים באירו-צפון-אמריקה כמעט אף פעם אינם מודים שלכסף יש כמה או אפילו אחת מן התכונות הללו, קיומן של סתירות בתיאורים תרבותיים איננו מערער על תוקפן של אמונות אלו…

הקידוד של הצגת המתנות נעשה מורכב עוד יותר ברגע הנתינה: בחנויות שונות למוצרי מסיבות וחתונות באיזור ויניפג, זוגות יכולים להשיג כלי-קיבול בצורת באר-משאלות, כלוב ציפורים, סלים, כנסיות, מחוכים, סככות או מרכבות סוסים כדי לאסוף בהם כרטיסים של הצגת המתנות. חפצים אלו אינם באים במקום עטיפת המתנה, כפי שהם עשויים להיראות; במקום זאת, מיכלי התצוגה מרחיבים את הערך הרפלקסיבי, על-ידי העברת העול של הסוואת המתנה מהמעניק למקבל. הקידוד המשותף הזה מתרחב לאופן שבו הזוגות מחווים הכרה בקבלת המתנה. כפי שרוברט מסביר, הם אינם מודים לנותני המתנה ישירות: "יש מידה של צניעות כשמגיעים לזה… לא מדברים על זה ישירות שנתת להם מזומנים. הם מודים לך על ההשתתפות."

– Pauline Greenhill and Leah Allen, "The Most Ambiguous Gift: Cash and the Presentation Wedding Tradition in Manitoba," Parallax 16.1 (2010): 7-18.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

השלמה עם מלחמת התשה היא משגה אסטרטגי

חיפשתי דבר אחד ומצאתי אחר, שלא ידעתי על קיומו. ספרון (73 עמודים כולו) מאת יצחק רבין על המלחמה בלבנון, ובו אוסף רשימות ומאמרים שנתפרסמו תוך כדי המלחמה בתקשורת. חלק מן הדברים רלוונטיים גם לימינו, אחרים פחות. הציטוטים אינם נוגעים כולם לאותה מלחמה, באשר רבין עובר לנושאים רחבים יותר שלמלחמה הייתה השלכות עליהם, ובראש ובראשונה הסכסוך מול הפלסטינים. ככלל, הקריאה עוררה אצלי מחשבה גם על החזית הלבנונית דהיום, גם על משמעויותיה של המלחמה ב-2006, שטרם הובררה די הצורך, וגם על "כיפת ברזל" הנדונה בימים אלו בתקשורת. חלק ניכר מן הציטוטים הוא לצורך תיעוד ראיית הדברים אז, ולאו דווקא בשל השלכה אופרטיבית למצב כיום:

הציטוטים הבאים הם מתוך הפרק הראשון שנכתב באוגוסט 1981:

"בסוריה חוששים מאוד, ומבחינה צבאית החשש גם מוצדק, שאם ישראל תחליט לפעול נגדם – אין בכוחם לעמוד בצורה נאותה בלי אבטחת אגפם המערבי. האינטרס האסטרטגי הסורי, כפי שהוא מוגדר על-ידם, מכתיב להם, אפוא, תפיסת מאחז צבאי רציני בבקעת הלבנון." (8)

" המדיניות הסורית המוצהרת היא מניעת חלוקת לבנון. מדיניות זו מבטאת אינטרס סורי בסיסי, שלהערכתי לא ישתנה גם אם יתחלף המשטר בדמשק. בישראל נשמעה דעה כאילו ניתן לעשות 'עסקה' עם הסורים: לוותר להם בלבנון כדי שיוותרו לנו על חלק מרמת הגולן. כל המעלה על דעתו אפשרות זו – משלה עצמו.

הסורים נאבקים על מעמדם בעולם הערבי, על-כן עמדתם בנושאים הנוגעים גם לישראל היא מן הקיצוניות. הם, למעשה, נושאי הדגל של הפתרון האש"פיסטי יותר מכל מדינה הגובלת עם ישראל, למעט לוב, יותר מכל מדינה אחרת בעולם הערבי. איני רואה שום סיכוי לשינוי בעמדה הסורית הזו." (9)

"תהא זו אשלייה להניח, שעל-ידי פעולה צבאית ניתן לחסל את ארגוני הטרור בלבנון ולשלול מהם את רצון הפעולה נגד ישראל. תיאורטית ניתן הדבר אם נכבוש את לבנון כולה, כולל ביירות, ונחזיק בה במשך שנים. איני ממליץ על דרך זאת… נראה לי, על-כן, שעלינו להציב לעצמנו יעדים מוגבלים יותר.

ראשית – עלינו למנוע חדירה של מחבלים מלבנון לשטח ישראל. זה נעשה עד-כה בצורה יעילה, על-ידי מערכת הגנתית אקטיבית פעילה, שמשולבות בה התקפות סלקטיביות…

שנית – היום, כאשר הפסקת האש תקפה, צריכה ישראל להודיע לכל העולם שהיא לא תשלים עם מלחמת התשה בצפון. השלמה עם מלחמת התשה – ולו רק מוגבלת – בגבול הצפון היא משגה אסטרטגי מדיני ישראלי ממדרגה ראשונה..

אין לנו עניין בפעולות איבה יזומות על-ידינו בלבנון… המדיניות הישראלית צריכה להיות ברורה: לא עוד מלחמת התשה, אי-השלמה עם עצם קיומה. עלינו להבהיר זאת לציבור בישראל, לעולם הערבי, לעולם המערבי ובעיקר לממשל ולדעת הקהל האמריקאית.

אם המחבלים יפרו את הפסקת האש, ויפתחו מחדש בהטרדת יישובים על-ידי ירי ארטילרי או קטיושות – הרי לאחר שלושה-ארבעה מקרים כאלה לא יהיה מנוס לישראל, אלא להיכנס ללבנון בעצמה צבאית, להרחיק את המחבלים… ולהחזיק במקומות הללו תוך הצהרה שישראל לא באה לכבוש שטחים על-מנת לספחם." (11 – 12)

"אני תומך בשיפור המקלוּט… אבל אי-אפשר להכניס חיים אזרחיים של עשרות-אלפי תושבים אל מתחת לאדמה. התשובה אינה במקלוּט. התשובה צריכה להימצא על-ידי פתרון בסיסי שלא יאפשר ירי על יישובים לפי רצון מחבלים." (12)

"הנזק שנגרם למדינת ישראל בעקבות ההפצצות המסיביות – חמור. ממשלת ארצות-הברית עשתה מעשה ללא תקדים (ויצרה בכך תקדים) שמנעה מאיתנו קבלת מטוסים…

יש תחושת הזדהות ערכית של העם האמריקאי עם ישראל, על אורח החיים הדמוקרטי, על כיבוד זכויות האזרח, על כיבוד חיי אדם. בלי הזהות הזאת, שהיא בעיני התשתית למערכת היחסים בין העמים, לא היינו מגיעים להישגים ביחסים שבין שתי המדינות. טועה מי שחושב שהבסיס ליחסים המיוחדים בין ארצות-הברית לישראל הוא אינטרסנטי בלבד. אילו כך היה – מה היה משקלה של ישראל מול משקל הנפט הערבי?

הנזק הוא, אפוא, גם בהרס התשתית האידיאולוגית המשותפת שעליה נבנו יחסינו עם ארצות-הברית. הציבור האמריקאי רגיש לנושאים אנושיים ובשנות כהונתי בוושינגטון, ראיתי הפגנות של מאות-אלפי אמריקאים נגד מדיניות הממשלה שלהם בווייטנאם… העם האמריקאי קם נגד ממשלתו הוא בנושא כזה, האם לא יקום נגד ממשלת ישראל? נגד מדינת ישראל שתנקוט מדיניות כזו?" (14 – 15).

מכאן ואילך הציטוטים נלקחים מפרקים שנכתבו לאחר פרוץ המלחמה.

"כשמדובר במלחמה במחבלים צריך לזכור, כי מאז 1948 לא עמדנו לפני בעיה צבאית של כוח לוחם כזה; זה לא צבא, אלא בעיקרו גרילה, ההופכת אוכלוסיה בלתי-לוחמת, על כל התשתית שלה, למחסה ומסתור בלחימה – כלומר, טשטוש של חזית ועורף. בבעיה דומה נתקלנו בעצם רק בשלבים שונים של מלחמת-העצמאות, כאשר נאלצנו לתקוף כפרים ערביים, למשל לאורך הכביש לירושלים או במקומות אחרית, חיפה, טבריה, צפת וכדומה, משום שבאוכלוסייה היה הפוטנציאל שתקף את הדרך וחסם אותה. לא יכולת להפריד בין לוחמים ובלתי-לוחמים בהשגת יעדיך. הפעם חזרנו לאותו המצב שהתנסינו בו במלחמות אחרות." (22 – 23)

"אין ספק שמצבורי הנשק במחסנים שנתגלו הם גדולים ועצומים. אבל כדאי לזכור באיזה סוג נשק מדובר. מדובר בעיקר בנשק קל וקצת מעבר לו. אין מדובר בארטילריה בקנה-מידה גדול, אין מדובר בטנקים, ובוודאי שלא בחיל-אוויר. מדובר בנשק קל… האם אש"ף יכול לסכן את קיומה של ישראל? לא. אש"ף יכול להיות גורם מטריד מבחינה ביטחונית; הוא יכול להיות גורם הפוגע בשלום ובתהליך השלום; אבל העצמה הצבאית שלו, שהיתה מרוכזת בדרום לבנון, לא סיכנה את קיומה של ישראל" (23 – 24)

"בסיכומו של דבר אנחנו רוצים לראות שתי מדינות, מדינת-ישראל ומדינה ירדנית-פלשתינאית, שיהיו בה חלקים נכבדים מהגדה ומהרצועה וחלק ניכר עוד יותר של התושבים הפלשתינאים, ושהמדינה הזאת תוכל לפתור את בעייתם." (28)

"אל מול 'קונצפציית הסדר החדש במזרח-התיכון' התייצבה תנועת העבודה על כל מפלגותיה. השקפת העולם שלנו היא שייעודו של צה"ל כשמו כן הוא – צבא הגנה לישראל (אגב, אין זה מקרה שראש הממשלה מר מנחם בגין נמנע מלהשתמש בשמו הרשמי והמלא של צבא הגנה לישראל, ומעדיף לכנותו צבא ישראל), המשתמע מכך שאין להפעיל את צה"ל בפעולה צבאית יזומה ומתקיפה אלא למטרות הבטחוניות הישירות של ישראל. כמו כן, אין לראות בצה"ל את השוטר המשליט סדר מדיני כזה או אחר במזרח-התיכון. בוודאי שאין לראות בצה"ל את השוטר מטעם ארצות-הברית באזורנו.

בעקבות עמדה זו גם התנגדנו בתוקף למזכר ההבנה האסטרטגי בין ארצות-הברית לישראל שהושעה בינתיים על-ידי ממשל רייגן….

יצדק מי שיטען שבתקופת כהונתו של דוד בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, חרגה תנועת העבודה מעמדתה העקרונית בעת מבצע 'קדש' – אולם היה זה בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל" (33)

"מעולם לא קיבלתי את ההפרדה בין הדרג הצבאי למדיני באשר לאחריות המשותפת להישגיו או מחדליו של צה"ל, כפי שעשתה זאת 'ועדת אגרנט' לאחר מלחמת יום-הכיפורים." (37)

"תכנית אלון הפכה, בעיקרה, למדיניות מפלגת העבודה רק ב-1977, אם כי שלושת ראשי-ממשלות של המערך – לוי אשכול, גולדה מאיר ואנוכי – התבטאנו אישית בזכותה. גם תכנית ההתנחלויות של ממשלות המערך נעשתה לפי תכנית-אלון.

כל עוד תכנית-ריגן היא עמדת ארצות-הברית כשותפה בלבד לתהליך השלום ובתנאי שתביא להצטרפות ירדן למשא-ומתן, אפשר לחיות עמה. זאת תוך הדגשת ההתנגדות לחלקים השליליים בה. מבחנה של יזמת ריגן יהיה, אם תצליח להביא את ירדן לצד מצרים, ארצות-הברית וישראל, למשא-ומתן על כינון אוטונומיה ולאחר מכן – פתרון קבע." (65 – 66).

את הפיסקה שלפני האחרונה בספר חותמת השורה המצמררת הבאה:

"הטלת הרימון על הפגנת 'שלום עכשיו' מהווה שיא האלימות הפיסית בחיינו הציבוריים מאז קמה המדינה." (73)

יצחק רבין. המלחמה בלבנון. ספריית מן המוקד. תל אביב: עם עובד, 1983.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שמאל ציוני – אין זו אגדה

כשהחלטתי לרכז מאמרים על הפעילות של "אם תרצו", קראתי למאסף "כוח מרכזי" כהערה על הפער בין הקונצנזוסיאליות המתונה שבה הם רואים עצמם, לאגרסיביות הכוחנית שבה אחרים תופסים אותה מפרשה אחת למשנהָ. נעמה כרמי כתבה בטוויטר: "מתברר ש'אם תרצו' מתנהלת בכוחנות ואיומים בכל מקום. גם כלפי ויקיפידיה גם כלפי האפשרות שתגובתה לא תוכנסה במלואה לעיתון" (14 במאי, 12:21).

אני תוהה אם ניתן לרשום את הפגנת השמאל הלאומי אמש בירושלים כהצלחה נוספת של "אם תרצו". אם תרצו ואם לא תרצו, גבולות השיח הלגיטימי בישראל כיום מסומנים בעזרת התיוג "ציונות". הציונים הם הטובים – עכשיו כל מה שנשאר לכם להחליט אם אתם תומכים באלה שאומרים שהקרן החדשה לישראל איננה ציונית, או שמתנחלים אינם ציונים. על עצם התאמת המונח ועל מיסגור הויכוח במונחים אלה, אין שאלות.

בתמונה שפורסמה ב"הארץ" רואים שווה בשווה שלטים של "ציונים לא מתנחלים," "שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה". אין לי דרך לדעת אם זו תמונה "להמחשה בלבד", כמו שאומרים, או שהיא אכן משקפת את החלוקה המגזרית בהפגנה. הנה הבעייה: אזרחים ישראלים פלסטיניים ודאי תומכים בפינוי התנחלויות ורובם ככולם לא יגדירו עצמם כציונים. הפגנה בכותרת זו, מדירה אותם מהשתתפות לגיטימית בשיח הציבורי על עתיד ההתנחלויות. מסר כזה, לכאורה (ואינני יכול להדגיש די את חשיבותה של "לכאורה" בהקשר הזה), איננו תואם את עמדותיהם של ראשי "שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה". אני חושב שהוא אכן הולם יותר את רוח הדברים שנישבה במניפסט של הספרי ויניב.

זו בעייה אחת שעומדת לפתחו של השמאל, ואם הוא יתגבר עליה בנקל, הרי שזה משום הלכאוריות של הפער בין "השמאל הלאומי" לציר "שלום עכשיו-מרצ". הבעייה השנייה היא באשליה שאם מדובר במאבק לאומי בין ישראלים לפלסטינים (וכותרת דוגמת "ציונים לא מתנחלים" מדגישה את חשיבות הזהות הלאומית של התומכים בפתרון על בסיס פינוי מהגדה), ניתן יהיה לפתור אותה על-ידי נסיגה לגבולות 1967. מי שמזהה עצמו כציוני, ומעמיד את הזהות הזו מעל לצדדים ההומניים הדורשים פתרון, יאות לפינוי התנחלויות, אך לא ינקוף אצבע כאשר מפציצים ללא רחם וללא הצדקה אזרחים בעזה, או כאשר מונעים לשם העברת סחורות. אכן, עמדת מרצ בשתי מלחמות אולמרט הוכיחה זאת. ההתנתקות בעזה הוכיחה שאפשר לפנות התנחלויות בלי לסיים את הכיבוש, בטח מבלי להביא שלום, או להביא רווחה הומניטארית לתושבים הפלסטיניים. פתרון ברוח זה מתבקש כעת גם לגדה. ומה יעשו אותם מניפי שלטים ברוח "ציונים לא מתנחלים" כשהם יראו שהם פינו את כל ההתנחלויות, "נתנו להם הכל", "עזבנו אותם בשקט", ו"הם עדיין יורים עלינו"? אפשר רק לנחש.

האמנם אפשר לראות בהפגנה הזו נצחון של "אם תרצו"? אני לא זוכר כעת את הכרונולוגיה, אך אני מניח שהדיונים לקראת פרסום המניפסט של יניב והספרי קדמו לקמפיינים הרועשים של "אם תרצו". מעל הכל, אני חושב שההפגנה הזו מוכיחה (שוב) את הניתוח השגוי שעומד בבסיס הפעילות של "אם תרצו". השמאל הישראלי, ברובו המכריע, איננו פוסט-, ואיננו אנטי-. מרחב ההסכמה בין מרצ לאיחוד הלאומי עודנו רחב מאוד כתמיד, והאיום הקיומי שתדמור ושובל זיהו, לא ממש היה שם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

הפרדה ודו-קיום: בין פראגמטיזם לאוטופיה

הרגשתי לאחרונה בגל נוסף של כותבים על המדינה הדו-לאומית לעומת פתרון שתי המדינות (אולי בעקבות ההפגנה ההיא בשייח ג'ראח, אולי משהו אחר).

אני רוצה לנסות להתייחס, שוב, לשאלת הפרגמטיות של העמדה שלי. הטענה היא, שמדינה דו-לאומית היא לא פרגמטית בגלל האיבה בין העמים או מפני נטייה של החברה הערבית המסורתית לאנטי-דמוקרטיות. כלומר, או "יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד", או "אם תיתן לכולם זכות הצבעה, אז תוך כמה שנים זו תהיה מדינת הלכה איסלאמית".

השאלה היא כיצד מתמודד עם הבעיות הללו מודל החלוקה ("פתרון שתי המדינות"), ומה החלופה שעולה ממנו. לגבי הטענה השנייה, ברור שמודל החלוקה מספק מענה: אם הרוב הפלסטיני איננו אזרח ישראל ואיננו תושב ישראל, ממילא המדינה היהודית דמוקרטית תישאר על עומדה. עם זאת, זהו רק חצי פתרון. כי אז אנחנו צריכים להניח שהמדינה השכנה לנו, בעלת הקירבה הגדולה ביותר לאזור המרכז, תהיה מדינת הלכה איסלאמית. ומכאן, הדרך לתרחיש אימים קצרה לפחות כמו במודל המדינה הדו-לאומית, אם לא יותר מכך: מדינה עצמאית, עם שלטון שקרוב אידיאולוגית ופוליטית לאיראן, שיכול לכרות איתה ברית ולהכניס לשטחו נשק (גרעיני?) איראני – במרחק "עשר דקות מכפר סבא" (ותודו שזה הרבה יותר קרוב לכפר סבא מהמיקום שקיים כיום של נשק גרעיני, לפי פרסומים זרים).

לכן, עלה רעיון המדינה המפורזת: ישראל תודיע מראש, שלמדינה הפלסטינית אסור יהיה לכרות ברית עם איראן, ואסור יהיה להכניס לתוכה כוח צבאי, ואסור יהיה לה להחזיק נשק גרעיני.

זה לא עובד. כי כל מי שתומך במדינה דו-לאומית, תומך במדינה דמוקרטית עם חוקה, שלא יכולה להפוך סתם ככה יום אחד למדינת הלכה איסלאמית (או מדינת הלכה יהודית, for that matter). אז אם לתומכי החלוקה מותר לומר שזה לא יצליח, ולמרות החוקה המדינה הדו-לאומית תעבור מהפיכה דמוקרטית בדרך להיותה לא-דמוקרטית, אז גם לתומכי המדינה הדו-לאומית מותר להרוס את הרעיון של החלוקה, ולומר שהוא יביא נשק גרעיני במרחק כלום קילומטרים מישראל, וטילים (קונבנציונליים, קונבנציונליים) על נתב"ג.

מה ישראל תעשה ביום שבו איראן תשלח משלוח נשק כזה או אחר לפלסטין? תגיש תלונה רשמית באו"ם? ואחר-כך? תבקש מארצות הברית לעשות סנקציות? ואחר-כך? הרי מתישהו או שהיא תצטרך לחיות עם האיום החדש והלא-ממומש, או שהיא תצטרך לפלוש לפלסטין כדי להסיר את האיום. ואחרי שהיא תפלוש לפלסטין? כמה זמן היא תישאר שם? ומה היא תעשה אם הצבא הסורי, או האיראני, או העיראקי יחליט לסייע ולתקוף את ישראל בגין הפלישה הזו?

כלומר, פתרון שתי המדינות מספק מענה אסטרטגי לישראל כנגד סכנת המדינה הדו-לאומית, אך רק כשחושבים עליו בצורה המנותקת מהמציאות של המזרח התיכון, שבה לאחר יישום הפתרון יש שלום והכל בסדר. הבעייה היא, שבצורת חשיבה כזו גם המודל הדו-לאומי מצליח.

יש סיבות לתמוך ברעיון החלוקה, בראש ובראשונה בשל העובדה שציבור רחב בשני העמים מעוניין בעצמאות לאומית, ואין די אנשים התומכים ברעיון הדו-לאומי כדי להצדיק ויתור על רצון ההגדרה הזה. אבל דווקא הטענה הפרגמטית כנגד המדינה הדו-לאומית מתעלמת מהבעיות הפרגמטיות של רעיון החלוקה. לא רק בשל האיום של מדינת הלכה איסלאמית, אלא גם מהיבטים אחרים.

נפתח בזה שכל מודל חלוקה שיכול להתקבל בציבור בישראל משאיר פתח להמשך הסכסוך: למדינה הפלסטינית לא יהיה רצף טריטוריאלי (ויכול להתגלע סכסוך, דיפלומטי או אלים סביב אי-הרצף הזה). המדינה הפלסטינית תיתן מענה חלקי בלבד לפליטי הפזורה, ומעל הכל מתעלמת מעוולות הנכבה. תביעות פיצויים, דרישה לשיבה, מאבק להנכחת הנכבה בשיח על הסכסוך – כל אלה גם הן יישארו מבעבעים מתחת לפני השטח, ויוכלו לצוף לפי הנוחות הפוליטית של מי מהצדדים. הפלסטינים באופן עקבי מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, ובזה מאותתים שהסכסוך על דמותה של ישראל יימשך גם לאחר החלוקה. מנגד, ישראל אינה נסוגה מן הקשר שלה למקומות היסטוריים ודתיים (בראש ובראשונה קבר רחל בפאתי בית לחם, מערת המכפלה בלב חברון וקבר יוסף בשכם), באופן שגם הוא יאפשר להצית מחדש את הסכסוך.

בניגוד למצב זה, מודל המדינה הדו-לאומית מתייחס לבעיות האלה, לא מתוך מחשבה שהן ייעלמו, אלא מתוך רצון להתמודד איתן ולהכיל אותן:

  • רצף טריטוריאלי – כל אזרחי המדינה חופשיים לנוע בכולה. המדינה מכילה שתי קהילות לאומיות שחיות בחפיפה חלקית בחבל-ארץ אחד, כאשר כל קהילה אזורית מקיימת קשרי תרבות עם קהילות הקרובות לה מבחינה לאומית, וקשרי שכנות ושיתוף פעולה עם קהילות הקרובות לה גיאוגראפית על בסיס חלוקה שווה של משאבים ותשתיות. פירוש הדבר בפועל: תיאטרון קהילתי מכפר-סבא ייסע, ככל הנראה, להופעת אורח ברמת-גן או במנרה, אבל עיריית כפר-סבא תקיים שיתוף-פעולה מוניציפאלי לא רק עם רעננה והוד השרון, אלא גם עם ג'לג'וליה. וגם הפוך: התיאטרון של ג'נין אולי ימשוך יותר עניין במקומון של עזה ממקומון בכרמיאל, אבל עיריית ג'נין תשתף פעולה עם המועצה של בית שאן או עמק יזרעאל. ודאי שיהיה עידוד לשיתוף-פעולה, לתיאטרון דו-לאומי / דו-לשוני, אבל אני לא משלה את עצמי שזה יקרה מיד (ומיד זה גם כמה שנים). ההבדלים התרבותיים יישארו לאורך זמו, ולכן מה שחשוב להדגיש הוא שהמרחב שייך לכולם, ושיתוף הפעולה מתקיים על בסיס צרכים מזה, ותחושות הזדהות והשתייכות מזה.
  • פליטים – אני, כידוע, מתנגד למימוש זכות השיבה. פתרון חלקי או סמלי בתוך ישראל / פלסטין מקובל עליי, אבל מרבית הפליטים יצטרכו לעבור יישוב מחדש במקום מושבם או במדינה שלישית. במקביל, חוק השבות גם הוא יבוטל, ותשורטט מדיניות הגירה חדשה, שתשקף גם את המצב בפועל, וגם את הרצונות והחששות המקבילים בקרב יהודים וערבים.
  • נאכבה – אין לנסות להחזיר את הגלגל לאחור. בהחלט יהיה מקום לפיצויים, אבל מעל הכל, המודל הדו-לאומי מכיר בנאכבה גם בזה שהוא מודה שכל השטח הוא פלסטין, כפי שכל השטח הוא ישראל (ולא "פלסטין" או "ישראל" או "שטחים כבושים" – בעברית ובערבית).

אני לא אומר שאפשר לעבור למודל כזה מחר והכל יהיה בסדר. אבל אני אומר שחתירה למודל כזה היא, בניגוד למה שמקובל לחשוב, יותר פרגמטית מאשר חתירה לעבר מודל שלא מתייחס לבעיות האלה, שמוצג כיותר בר-מימוש, אך למעשה משאיר את הנושאים הטעונים והנפיצים ללא מענה באופן קבוע.

פן נוסף שמבטא את הפרגמטיות של המודל הדו-לאומי הוא העובדה שבהגדרה זהו מודל תהליכי: אין רגע אחד שבו הכל משתנה ("יום הנסיגה מהשטחים", "יום הכרזת העצמאות הפלסטינית"). יש תהליך ממושך, שמודע לכך שיהיו בעיות וחריקות, כולל מנגנוני הכלה והתמודדות עם התפרצויות של אלימות (שייתפסו כמלחמות אזרחים בין שווים במדינה, ולא כאוייב המורכב מ"הם" דמוני לעומת ה"אנחנו" האנושי – השיח של שני הצדדים במודל של הפרדה), וכולל מנגנונים לעידוד שיתוף-פעולה ודו-קיום. מאידך, היות ורוב היחידים בשני הציבורים הללו אינם נכונים לוותר על המרכיב הלאומי שבזהות שלהם, כולל המודל הדו-לאומי גם התייחסות לייחוד התרבותי, הלשוני והלאומי של כל אחת מהקבוצות. בקיצור, מודל מורכב המכיל גם מאפיינים של שיתוף-פעולה וביטול גבולות, וגם מימדים של חידוד הבדלים והדגשת מרכיבי זהות שונים, מגיב טוב יותר, למיטב שיפוטי, למציאות כפי שהיא בשטח מאשר מודל המבוסס על רטוריקת הפרדה, המתכחש לעובדות הרבות בשטח ובהיסטוריה, קרי: במרחב ובזמן, המעידות על האופן בו שני העמים משולבים זה בזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני

 

קראתי היום את ספרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר "משטר זה שאיננו אחד. כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 – )." (פטיש – סדרת מקור לביקורת התרבות. תל אביב: רסלינג, 2008). זהו ספר רחב-יריעה, עשיר בפרטים ועובדות, המנותחות בצורה מעמיקה ונבונה. זהו ללא ספק אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפרקים הראשונים אף הרגשתי שזהו הספר החשוב ביותר שנכתב על הנושא אי-פעם, אלא שאחריתו, לצערי, אינה טובה כראשיתו מכדי שאוכל להרגיש נוח להכתיר אותו כך. אך גם עם הפגמים המצויים בו, מדובר בספר מצויין ובתרומה משמעותית לשיח הפוליטי, שקוראת גם לי לבחון מחדש כמה מהעמדות שפרשתי בבלוג הזה בפעמים שונות.

כשנתקלתי בספר בספרייה, הצטערתי שלא הכרתי אותו כשכתבתי על "כפל מערכות המשפט בישראל" ועל "מראית העין הכפולה של הכיבוש", שכן מהכותרת והתקציר היה נראה שבזה עיסוקו. ואכן, לוז הספר עוסק בסוגייה זו, ובצורה חדה מנתח כיצד ההפרדה הזו לא תיתכן מבחינה פוליטית, ועל כורחה של ישראל הכיבוש משפיע גם על המשטר בישראל גופא, לא רק על דרכי פעולתו, אלא גם על הדרך הראויה לנתח ולהגדיר אותו. במילים אחרות, ההפרדה המלאכותית בין שתי מערכות המשפט הללו, אין בכוחה לחסוך מישראל את מחיר שינוי אופי המשטר שלה עצמה. יתר על כן, כיוון שהכיבוש במהותו איננו חותר להפרדה אלא להכפפה שמבוצעת במעשים סותרים של הפרדה ומעורבות (ובזה נגעתי ברשימה על מראית-העין), הרי שאין לצפות להפרדה כזו ברמה השלטונית.

ביקורת

לפני שאצטט כמה פנינים מעוררות-מחשבה, וכן כמה אגרופים בבטן שצריך לספוג, כנראה, אתחיל בתיאור הבעיות שמצאתי, כדי לא לסיים בדברי ביקורת (למעט רשימת תיקונים טכנית שאצרף כנספח בסוף).

אופיר ואזולאי מיטיבים לתאר את אחידות העמדות ביחס לכיבוש בין מפלגות השמאל והימין (עם שינוי גוונים קלים בלבד בין ממשלותיהן). למרות זאת, בכמה מקומות הם מתפתים לתיאורים המשקפים הנחות-יסוד של ויכוח מחנאי "קלאסי" בשדה הפוליטי בישראל, שבו הימין מעוניין בכיבוש והשמאל מתנגד לו. כך, למשל, מתוארת צבירת הכוח של המתנחלים שמשתמעת ממנה תיזת "אדוני הארץ" הידועה (133), שגם ההתנגדות שלי אליה ידועה. דווקא התיאור המדוייק של מעשי הממשלה איננו מצריך תיאור של צבירת הכוח של המתנחלים כפעולה המנוגדת לממשלה, אלא מהווה גיוס כוח נוסף על-ידי השלטון. בדומה לזה, לאחר ביקורת נוקבת על מהותם של הסכמי אוסלו, מתוארת ממשלת פרס באוזלת-יד שאינה משכילה לנצל את המומנטום שלאחר רצח רבין (183 – 184) כדי להתקדם בתהליך השלום. ביקורת זו אינה עולה בקנה אחד עם הביקורת על עצם ההסכמים. בשני המקרים, אינני יודע אם אופיר ואזולאי שבויים בשיח של המילייה שלהם, או בדיעות שקדמו לניתוח שהתפתח והוליד את הספר הזה, אך בכל מקרה היה מוטב לנכש מתוך הספר אמירות מעין אלו, שה"שמאל הציוני" ישמח למצוא ולהיאחז בהן, אך אינן מבטאות את עיקר הספר (למיטב הבנתי).

בסוף הספר, כאמור, מופיעות כמה אמירות שגם הן אינן מתיישבות עם רוב רוחו של הספר. בעמוד 424 נכתב:

למעשה השלטון בשטחים יצא מכלל שליטה. הזרוע המצומצמת של הממשלה המופקדת עליו מתומרנת על-ידו יותר מאשר היא מנחה אותו. בכל החלטותיה היא נשענת על תיאורי המציאות המסופקים לה על-ידי מערך זה עצמו, שמפקדיו אוספים את המידע הנוגע לאוכלוסייה שתחת שלטונם, מפרשים ומעריכים אותו, מציגים אותו לממונים עליהם ופועלים על פי הנחיות שהתקבלו במידה רבה על בסיס המידע הזה.

זוהי אמירה מרחיקת-לכת, שגם היא חותרת תחת אמירות הרבה יותר מפורטות של הספר, בהן מתברר כיצד השלטון מפעיל את זרועות המשטר, ובעיקר מה הן המטרות המנחות את מאבק הכוח הזה. נראה כאילו על-מנת להגדיל את הביקורת על הכיבוש, התפתו המחברים לתיאור כמעט היסטרי של גולם הקם על יוצרו, מתוך רצון שיוצרו יחזור וישתלט עליו. אלא שראשי ממשלה ושרי בטחון אחראים על מינוי אותם אנשים הממונים על מערך המשטר, ובעת הצורך מבקשים לקבל חוות-דעת הפוכות (כפי שקרה בהסכמי אוסלו ולקראת ההתנתקות) – ומקבלים את מבוקשם! לכן, גם אם אין לראש-הממשלה ידע בלתי-אמצעי על המצב בשטח, הרי שהעקרון לפיו הוא מגבה את צורכי ויסות האלימות וההכפפה של הפלסטינים נשמר, ובהחלט נמצא תחת שליטה במלוא מובן המילה (אגב, ההדגשה של הביטוי מופיעה במקור, דבר שבהחלט מטריד, בהתחשב בבעייתיות התיאורטית שלו).

אמירה בעייתית נוספת מופיעה בעמ' 443:

הכיבוש כבר חולל את האסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי לאחר השמדת יהדות אירופה. האסון הוא נורא קודם כול בגלל דמות היהודי החדש שהוא הצמיח כאן. היהודי הזה מגויס כדי לקיים את הצורה החדשה של קיום יהודי ריבוני המבוסס על משטר הפרדה מסוג יחידי במינו, יהודי במינו. הצורה הזאת גרמה לעיוות של הקיום היהודי לא רק בישראל, אלא כמעט בכל מקום בעולם, לצמיחה ולהתפשטות של צורות חדשות של גזענות יהודית וללגיטימציה חסרת תקדים שלהן.

אינני יכול להבין כיצד אזולאי, החתומה על כמה פרויקטים חשובים המתמקדים בהעלאת זכר הנכבה בתרבות הישראלית, סומכת ידיה על ניסוח כזה, שעולות ממנו (א) נוסטלגיה ורומנטיזציה של המצב שקדם ל-1967, ו-(ב) תפיסה מהותנית צרה כל-כך של היהדות. הרי אם הכיבוש הוליד "עיוות של הקיום היהודי," ודאי שיש קיום שהוא "נכון," "ישר," "לא מעוות". כאילו יהודים אינם מתפללים בוקר-בוקר "שלא עשני גוי," הכיבוש כעת מואשם בלגיטימציה של גזענות יהודית, שלכאורה לא הייתה לפניו.

נקודה זו מובילה לבעייתיות קטנה אחרונה והיא הכותרת: הסוגריים שמציינים את השנים משקפים בעייתיות הן מבחינת נקודת ההתחלה (1967, בניגוד למה שעולה מן הפרקים הראשונים), והן מבחינת הסוף. הסוף הוא פתוח, אלא שהספר עוקב אחר היסטוריה של הכיבוש, ועוקב בזהירות אחרי השינויים שאפיינו כל תקופה, החל מהייחוד של השנה הראשונה, ועבור בכל אחת מנקודות המפנה המרכזיות של כל אחד מארבעת העשורים שבאו לאחר-מכן. לכן, לא-נכון היה להשאיר את התאריך פתוח. תאריך סיום לא היה מעיד על סיום הכיבוש, אלא על התיחום של הניתוח ההיסטורי, מתוך הכרה שכפי שכל עשור אופיין בדברים שונים עד כה, כך העתיד עשוי לטמון בחובו שינויים ותפניות שאי-אפשר לצפותם.

מקצת שבחו
הנקודות האלה הפריעו לי דווקא משום שלא עלו בקנה אחד עם רוב הספר, כאמור, ואין בהן כדי להעיב על רוב איכותו. לא אוכל למנות כאן את כל הדברים הטובים שנמצאים בו. לפעמים הערת שוליים אגבית חושפת תובנה שהמחברים לא מרחיבים את היריעה עליה, אך היא עמוקה יותר מתיזות מרכזיות של ספרים אחרים (למשל, ההערה הסוציולוגית על הסנגוריה בבתי-המשפט הצבאיים, שמורכבת ברובה מקבוצות מודרות של ערבים ונשים, עמ' 95; או הערת השוליים על טענת "מדינת הרווחה" של גוטווין, עמ' 159, הע' 337).

הספר מספק סקירה של תולדות הכיבוש, וכן של המחקר על הכיבוש. אף כי המחברים עצמם מעידים כי "ההיסטוריה של הכתיבה על הכיבוש טרם נכתבה ואין בכוונתנו למלא את החסר" (30, הע' 20), הרי שסקירת הספרות שהם מציעים בעמודים אלה (29 – 55), היא מבוא שלא יסולא בפז. בכמה נושאים הספר מרחיב בדיון בעל משמעות תיאורטית שחורגת מהבנת הסכסוך בלבד, ובוחן מושגים שיש בהם חשיבות למחשבה פוליטית באופן כללי. כך ההבחנה בין האלימות המתפרצת והאלימות הכבושה ודרכי הפעולה ויחסי הגומלין שבין השתיים (221 – 277), וכן ההבחנה בין משטר, מערך שליטה ומדינה (331 – 393, ואני מתנצל מראש אם בלבלתי במושגים כפי שהם משתמשים בהם ברשימה זו).

הופתעתי לגלות שאזולאי ואופיר מעניקים פרשנות דומה להוראת "לשבור את העצמות" המפורסמת של רבין לפרשנות הניתנת על-ידי חוג אורנים (155), וכן שלדעתם הצבא היסס בכניסה לערים והסלמת האלימות ב-2000, בניגוד לדרג המדיני שנתן לו חופש פעולה (209, הע' 414. זאת בניגוד לדיעה ששמעתי כמה פעמים לפיה הצבא הוביל את ההסלמה בניגוד לרצון הדרג המדיני). הספר מלא גם בביקורת חריפה על בית-המשפט. החטא הקדמון שלו לדידם של המחברים הוא בקבלת הפרשנות הישראלית לפיה אמנת ז'נווה לא חלה על השטחים (81 – 92, פרשנות שעלתה לראשונה על-ידי הפרקליט הצבאי הראשי דאז, לימים נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר), ולכך מצטרפת ביקורת על פועלו להנצחת / שימור / שותפות עם משטר הכיבוש עד ימינו.

ציטוטים

כדי לתפוס את הכיבוש כזמני יש להפריד בין המדינה שנוסדה ב-1948, שאליה מתייחסים כעובדה מוגמרת, ובין השטחים שנוספו לה ב-1967, בין הפלסטינים שנותרו בישראל ב-1948 והתאזרחו בה ובין אלה שסופחו לתחום השליטה שלה ב-1967. כשמפרידים כך את הפלסטינים לשתי קבוצות מוחקים בין השאר את העובדה שכמחצית מן הנכבשים ב-1967 הם בחזקה כפולה, מפני שגורשו מישראל או עזבו אותה ונעשו לפליטים תחת שלטון ירדני או מצרי ב-1948 והפכו לכבושים תחת שלטון ישראל ביוני 1967. אם הכיבוש זמני, מעמד הפלסטינים והמתנחלים בשטחים הוא נושא פתוח למשא ומתן; אם ישראל היא עובדה מוגמרת, הפלסטינים שנותרו מחוצה לה, צריכים לוותר על תביעותיהם ולשלם את מחיר תבוסתם; להשלים עם כך שישראל קובעת לבדה את מניין שנות החשבון הפתוח בינם לישראל, ולפי החשבון הזה הנכבה היא עניין סגור (11).

אנחנו מבקשים לתאר כאן את צורת השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ביוני 1967 ולנתח הן את צורות השליטה המופעלות והן את מקומן במשטר המפעיל אותן. אנחנו מניחים כי לצורה הזאת היסטוריה והיגיון משלה, שאי אפשר למצותם בדיבור על "כיבוש" וגם לא בקטגוריות מוכנות של המחקר האקדמי ושל השיח בשמאל הביקורתי, כגון "קולוניזציה" ו"אפרטהייד". שלושת המונחים, השאולים מהשיח הפוליטי-משפטי המקובל, הכרחיים אך אינם מספקים. הם מציינים היבטים קיימים של צורת השלטון הישראלי בשטחים אבל אינם מאפשרים לתפוס היבטים אחרים. ובכל מקרה אי אפשר להניח מראש שהכיבוש הוא מקרה של קולוניאליזם או אפרטהייד – צריך להראות את זה מתוך ניתוח דפוסי השליטה הישראלית בשטחים (13 – 14).

המשטר הישראלי מבוסס על שתי חלוקות יסודיות שלא מתקיימת ביניהן חפיפה גמורה. א. הפרדה טריטוריאלית בין השטח הישראלי המוכר ובין השטח הכבוש שבו ישראל שולטת זה ארבעה עשורים; ב. יחסי כפיפות על בסיס הבחנה יסודית בין אזרחים (יהודים ולא-יהודים, בעיקר פלסטינים) ללא-אזרחים (פלסטינים). החלוקה הראשונה פועלת כדי להפריד ולנתק בין שתי קבוצות לאומיות בתוך מערכת שליטה אחת; החלוקה השנייה פועלת כדי להכפיף את הקבוצה האחת לשלטון קבוצה האחרת, להכיל אותה בתוך מערכת השליטה האחת למרות ההפרדה והניתוק, לשלוט בה ולשמור על אפשרות קבועה להתערב בחייה… (57)

את הממשל הצבאי ליוותה "ועדת המנכ"לים", גוף שהשתתפו בו המנהלים הכלליים של רוב משרדי הממשלה, שהתכנסה בתכיפות ובקביעות מסוף יוני 1967. בוועדה התקבלו החלטות מנהליות מפורטות שנגעו לניהול שוטף של חיי היום יום בשטחים בכל התחומים ובכל הרמות… באופן רשמי הוועדה הייתה כפופה לוועדות שרים שונות, אבל אלה התחלפו לפי הנסיבות הפוליטיות, ואילו ועדת המנכ"לים התגבשה כמוסד שנהנה מהמשכיות ונתפס כבעל סמכות ביורוקרטית מקצועית (99 – 100).

עד מהרה קיבלה המחלוקת (בין המתנחלים לממשלת המערך – א"ע) אופי ריטואלי, חזרתי, וכל המשתתפים בה הפיקו טקסטים צפויים וידועים מראש. הטקסטים האלה יצרו חזות של קיטוב וטשטשו את העובדה שבין הצדדים היריבים שררה הסכמה עקרונית (גם אם לא תמיד מפורשת) על עצם ההתיישבות בשטחים (ולא רק סביב לירושלים) והתקיימו ערוצים רבים של שיתוף פעולה (114).

היחס אל הפלסטינים היה כאל נתינים פורקי עול בלי להתנער לגמרי מן האחריות לשמור על חייהם ובלי לוותר על היומרה להמשיך ולמשול בהם. קריאתו המפורסמת של רבין "לשבור להם את העצמות" היא ביטוי מובהק לריסון הזה, שנקנה במחיר של אכזריות רבה (155).

השינוי הזה (של הסכמי אוסלו – א"ע) היה רדיקלי והתרחש בארבעה מישורים נבדלים אך קשורים: פיצולו של הכוח הריבוני בשטחים בין מערך השליטה הישראלי לרשות הפלסטינית שגרר אחריו ארגון מחדש של הכוח הריבוני והאחריות הממשלתית, הקצאה מחדש של הסמכות להפעיל אלימות ופריסה מחדש של האלימות המופעלת למעשה; ארגון מחדש של המרחב הפלסטיני תחת משטר תנועה חדש, שהסגר והמחסום הפכו לסמל המובהק שלו; תנופה חדשה של קולוניזציה החותרת לקבוע במהירות "עובדות בשטח" (בדמות התנחלויות ומאחזים) ולפזר אותן על פני מרחבים גדולים ככל האפשר וכך לחבל באפשרות להסיג את הכוחות הישראליים או לפחות להשפיע על מפות ההסכמים בהמשך המשא ומתן; משטר ייצוג חדש שבמסגרתו התפרצויות האלימות, מנגנוני השלטון, זהות האויב, פני הנוף, החוק, "הסכסוך" והתוכניות לפתור אותו עטו לפתע דו-משמעות רוויית סתירות ואי אפשר היה יותר לקבוע הבדל ברור בין ממשות להתחזות ואשליה, בין ידיד לאויב, בין איום להגנה (166).

ההתנערות ההדרגתית מאחריות זו שאפיינה את שנות אוסלו קדמה להתנתקות ובישרה אותה וגם הגיעה לשיאה בעקבותיה. היא סימנה צורה חדשה של הפרדה: הפרדה של השליטה בשטחים עצמם (ולא רק בין השטחים וישראל), בין שני סוגים של פלסטינים (ולא רק בין ישראלים לפלסטינים): ההפרדה בין פלסטינים שישראל שולטת בהם באופן עקיף… ובין פלסטינים אחרים שישראל ממשיכה לשלוט בהם כממשלה כובשת ומוסיפה לספק להם שירותי ממשל שונים (169).

אולם בישראל לא מתקיימים הפרדה ממשית ויחסי כפיפות ברורים בין ההנהגה המדינית להנהגה הצבאית, והעירוב בין הרשויות מועצם במסגרת משטר הכיבוש בגלל דמיון מבני בין פעילות הדרג המדיני ופעילות הדרג הצבאי. במסגרת זו יסוד מרכזי בפעילות הצבאית הוא התוויית מדיניות וחקיקה, ואילו הפעילות המדינית מתאפיינת בהכרעות שוטפות וכלליות על הפעלת כוח צבאי… (203)

חומת ההפרדה לא רק מעצימה את ההרס והחורבן, אלא גם מרחיקה אותם מן המבט הישראלי, ובמידה שהיא מאפשרת להם להיראות היא מאפשרת להם להופיע כנפרדים וחיצוניים. על זה יש להוסיף את איסור הכניסה הכללי לשטחי פלסטין מחוץ לאזורי ההתנחלויות שחל על ישראלים, ובכלל זה גם על עיתונאים. כדי לחרוג מן האיסור הזה צריך לבקש אישור מיוחד. משמעות העובדה שברירת המחדל היא איסור והפללה של יחסים בין יהודים לפלסטינים המתקיימים בשטחים, מחוץ למרחב החיים היהודיים ולפיקוח הישיר של כוחות הביטחון(215).

בתנאים אלה אם ישנה הפרדה אחת יציבה וקבועה היא איננה הפרדה בין העמים, אלא בין מערכות המשפט והחוק, השליטה וניהול החיים ששתי האוכלוסיות כפופות להן (219).

יציאת מערך השליטה מעזה ופירוק ההתנחלויות שהיו שם יצרו מצב חדש שכמותו לא היה מאז ראשית הכיבוש – הלימה בין ההפרדה הטריטוריאלית ובין ההפרדה האזרחית (305).

…קיום מערך של אלימות כבושה שאיננה נזקקת עוד כלל לאלימות המתפרצת בנוסח החיסולים הממוקדים. הרי את המכלאה אפשר לקיים בלי לירות ירייה אחת, למעט היריות שנועדו לפגוע במעטים המתעקשים להתקרב לגדר או לחצות אותה. מצב כזה אינו פנטזיה, אלא התכלית המובלעת של המאמץ שמפגינים כוחות הביטחון להקטין חיכוך, לפעול מרחוק, לצמצם ככל האפשר את המפגש בין שולט לנשלט ולהפוך את ההפרדה למוחלטת. אבל מצב כזה אינו מתקיים מפני שמשטר הכיבוש איננו שואף באמת להפרדה. ההפרדה מבחינתו היא צורה לקיים את הכפיפות ולבטא אותה, ואילו הכפיפות היא המצע לקיום ההפרדה (324).

בין משרד הביטחון לבית המשפט העליון מתקיים (כפי שתיארנו לעיל) משא ומתן בעניין סף הפגיעה ההומניטארית המותרת שיביא בסופו של דבר לקביעת תקן מוסכם לאסון שמותר לישראל להפיק ברצועה. אבל החיסול הממוקד איננו עניין הומניטרי ולכן יישאר כנראה מחוץ לתחום ההתערבות המשפטית. במקום יחידים פרברטיים ישנה עכשיו מכונת אלימות פרברטית, שבית המשפט מוסיף להיות חלק ממנה בעצם סירובו להתחכך בה; הוא בשלו והיא – בשלה. הוא גם ידאג לכך שלרצועת עזה יגיעו דלק וחשמל בכמות שתספיק לטיפול בקורבנות האלימות – אם רק תנהג ממשלת החמאס באחריות הנדרשת (327).

הטענה המרכזית שלנו בחלק זה תהיה שמשטר הכיבוש נתפס כפרויקט ולא כמשטר, כמשימה של השלטון ולא כצורת נבדלת, בעלת אפיונים ייחודיים, של שלטון פוליטי. העובדה הזאת, כך נבקש להראות, אחראית לכך ש"הכיבוש" נתפס כחיצוני למשטר הישראלי, אף על פי שהשטחים ותושביהם מוכלים בתוכו (351).

כשהופיע המשטר הנבדל-לא-נפרד הזה הוכפל המשטר הישראלי. לאזרחות הישראלית הוצמדה הלא-אזרחות הפלסטינית, ולמרחב הישראלי הריבוני, שכבר זכה להכרה בינלאומית (פרט לאזור ירושלים), הוצמדו השטחים הכבושים, שמעמדם המשפטי נותר ללא הכרעה…מערך שליטה אחד המשיך לשלוט ולטפל באזרחים שבתחומי הקו הירוק ובהדרגה גם בחלק מן העניינים האזרחיים של היהודים שמעבר לו, בעוד שמערך שליטה אחר הופקד על השליטה והטיפול בכל היבטי החיים של האזרחים הלא-יהודים. את האפליה בין האוכלוסיות בשטחים יש להבין לא רק כהמשך והעצמה של האפליה בין אזרחים יהודים לאזרחים פלסטינים, אלא כתוצאה של ההפרדה בין שני מערכי ממשל, בישראל עצמה ובשטחים, ובכלל זה שתי מערכות משפט, ובאחרונה גם שני מרחבי קיום גיאוגרפיים נפרדים (395 – 396).

האם זה סוף הציונות? לא בהכרח. היהודים הציונים יוכלו להגדיר מחדש את אופי המחויבות של המדינה לעם היהודי, אבל יצטרכו לעשות זאת במסגרת משא ומתן עם האזרחים הערבים ומתוך נכונות למחויבות דומה של המדינה ללאום הפלסטיני. המחויבות הזאת תישא כמובן אופי שונה אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל או אם תקום בארץ ישראל פדרציה של לאומים, אבל העיקרון שלה אמור להיות זהה: תפיסת המדינה כמכשיר בידי כלל האזרחים ולא כמטרה בפני עצמה (457).


וזו רק טיפה בים. רוצו לקרוא. נקווה שיופיע גם תרגום לאנגלית.

תיקונים

13, ש8: "בעונה" >"ובעונה"

57, ש12: "לשלטון קבוצה האחרת" > "לשלטון הקבוצה האחרת"

77, ה110: "זיאדה 2007; לביא 2004" (הפניות לא מופיעות בביליוגרפיה)

82, ה119: "et al." < "et Als"

123, ה232: "תשל"ו" > "1976" (או להחליף בביליו')

203, ה402: "Bishara 2002" (לא מופיע בביבליוגרפיה)

297, ה548: "ראו (אלדר 2005, פרקים 5, 6);" > "ראו אלדר 2005, פרקים 5, 6;"

326, שורה אחרונה: "שקפאם" > "שכפאם"

351, ש12: "ולא כצורת נבדלת" > "ולא כצורה נבדלת"

470: Beinin, Joel and Rebecca Stein, eds."" < "Beinin, Joel and Rebecca Stein."

476: "Said, Edward W. 2000. The End of the Peace Process" < "Said, Edward, W. 2000. The end of the Peace Process"

476: Said, Edward W. 2001."" < "Said, Edward, W. 2001."

480: "כרמי, נעמי." > "כרמי, נעמה."

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

ישראל מגבילה את תנועת הפלסטינים ביותר מצורה אחת ומובן אחד. כתבתי על זה לא מעט, ויש מקורות מידע מוצלחים יותר ממני לסוגייה הזו (בראש ובראשונה אתרי גישה ומחסום ווטש). למעשה, זאת הנקודה שהכי פחדתי להגיע אליה בסדרה הזו של הפוליטיקה של הניידות: מצד אחד, זו הדוגמה הכי בנאלית, הכי מיידית לקשר שבין ניידות ובין פוליטיקה. מצד שני, היא כל-כך קשורה לסוגיות של בטחון, שנראה לי שלישראלי הממוצע יהיה מוזר לקשור בין מדיניות המצור והמחסומים לבין זכותו של מאן דהוא להצביע בקונסוליה בניו יורק, טורונטו או לונדון.

הצעד הראשון הוא, להבין כמובן שההגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים אינן הכרח מצד הבטחון המיידי. הן אמנם נעשות בשם הבטחון, אך במובן הרחב יותר של מדיניות אסטרטגית, שמטרתה להשאיר כמה שיותר שטח בידי ישראל, עם כמה שפחות פלסטינים (הרחבתי על ההבחנה הזו כאן). אני תמיד תוהה אם זו עובדה שעמוק בפנים ידועה לישראלים, ורק בשל צרכים רטוריים הם מדברים על הבטחון המיידי, או שבאמת ובתמים הם מתייחסים להגבלות הללו כהגבלות אד-הוק, שנועדו לצורך הבטחון המיידי.

באחד הפרקים של הסדרה "מחוברות" נשמעת שרי אנסקי אומרת למירי חנוך שהיא תומכת בגדר ההפרדה כי בזכותה אין פיגועים בתל-אביב. אחד התעתועים הגדולים ביחס לגדר הוא שכולם יודעים שיש ויכוח סביבה ושהיא טרם הושלמה (ולכן אפשר עדיין להתווכח עליה), אך כולם גם משוכנעים שהיא הפסיקה את הפיגועים. כיצד גדר שלא קיימת יכולה למנוע פיגועים? ואם אכן די במקטעים שכבר הוקמו כדי לעצור פיגועים, האם אין בזה הצדקה להפסיק את הבנייה הלאה? המשמעות המדינית של הגדר הזו נדונה כמעט למן היום הראשון של בנייתה. למרות זאת, שולטת בשיח הטענה הבטחונית המיידית, כאילו מדובר באמצעי למניעת פיגועים.

עמירה הס דיווחה בשבוע שעבר על אסירים פלסטינים המוחזקים בישראל בעוון שהייה בלתי-חוקית בגדה, שהוצע להם להשתחרר אם יסכימו לגירוש לעזה. אלה הם אנשים שנולדו בירדן והגיעו לגדה במסגרת "איחוד משפחות" (אם הבנתי נכון, רק חלקם הסדירו את העניין חוקית), נעצרו בשל עבירות בטחוניות, מעמד התושבות שלהם בוטל, וכעת מוצע להם להשתחרר ולהשתקע בעזה (כיוון שכל אחד מהסיפורים שונה, כנראה, הניסוח הזה הוא קצת בעייתי, אבל נשאיר אותו ככה, מבלי לדקדק בפרטים). כידוע, גם במו"מ לשחרור גלעד שליט ישנם אסירים שישראל הסכימה לשחרר אם יגורשו לעזה. מה היחס של ישראל לעזה במקרים הללו? אם באמת רוב הציבור הישראלי מאמין בפתרון שתי המדינות כדרך לברוח מן השד הדמוגרפי, ואם באמת מצפים שנתניהו יכול (אם ירצה) כבר בכהונה הזו להגיע להסדר כזה, הרי שכל המגורשים לעזה יוכלו בטווח של שנים ספורות לנוע בחופשיות בין עזה לגדה.

במילים אחרות, העובדה שגירוש לעזה עולה פעם אחר פעם, מלמדת שהממשלה וזרועות הבטחון שלה רואות בניתוק בין עזה לגדה מצב לטווח ארוך. גם אם הוא לא יהיה קבוע, הוא לא עתיד להסתיים בטווח הנראה לעין. ובמצב כזה, אין פתרון שתי מדינות. הסכם עם הרשות הפלסטינית, אם בכלל יגיעו אליו, יהיה על הגדה בלבד, ועזה תישאר לבדה (אולי תאומץ על-ידי מצרים, למרות שאני בספק שיש למצרים אינטרס כזה).

רצועת עזה פחות חשובה לישראל מן הגדה מכל בחינה: למרות העדויות הארכיאולוגיות שהכתומים אספו בשקדנות לפני ביצוע ההתנתקות, אין ברצועה אתרי מורשת. בגדה באמת נמצאים חברון ובית-לחם, שמהווים חלק מהמיתוס היהודי. מן הבחינה הבטחונית, יש לישראל עומק בטחוני בינה לבין מצרים בדמות חצי-האי סיני, והיא איננה זקוקה לשליטה בעזה לא עבור העומק הבטחוני מול מצרים, ולא עבור גישה לים התיכון.

כך שהמאבק נותר על הגדה: משיקולים בטחוניים לכאורה יגורשו עוד ועוד אסירים ככל האפשר לעזה (ממש בשיטת האחסון שג'ף הלפר מדבר אליה); הבנייה בגדה מבססת את השליטה של ישראל במערב הגדה, והצורך הבטחוני להשאיר נוכחות צבאית בביקעה יצדיק את הכיתור של המדינה הפלסטינית על-ידי ישראל גם ממזרח. גם אלה הם פוליטיקה של ניידות: הניוד של אזרחים מן הגדה לרצועה, לפי הנוחות הפוליטית של ישראל; ההגבלות על הניידות בתוך הגדה עצמה, כאמצעי לאמלל את חיי התושבים, לעודד עזיבה שלהם ועוד. תמיד הזהירו את הישראלים שאחת הסכנות הטמונות בסכסוך הוא עקרון "הצומוד" – ההיצמדות לקרקע שה"ערבי" מחשיב אותה מאוד. ישראל נטלה את העקרון הזה, והפכה אותו לחסרון. הנצמדים לקרקע, כותרו ובותרו, כך שהם נותרו רק עם אותה פיסה שהם נצמדו אליה, כמו פינגווינים על פיסת קרח שנשברת מן הצדדים; מנגד, אלה שלא תמכו ב"צומוד", והיו ניידים, הפכו את הניידות שלהם למקור כוח. הישראלים נמצאים בניו-יורק, לונדון וטורונטו, ומשם הם יצביעו על המשך המדיניות הזו. ושוב אני אצטט את דברי פרס בוועדת וינוגרד: " מה זה היי-טק? שאנחנו ניתקים מהגבולות של הארץ וכל השוק העולמי הוא השוק שלנו, לא קשורים בערבים, לא קשורים בכלום" (ציטוט רחב יותר כאן).

מעניין שלצד הרצון לגרש תושבי גדה לעזה, ישראל מקשה על תושבי עזה לצאת ממנה: סיפורו של איימן קאדר מהווה דוגמה מאלפת (אף כי יש לו סוף טוב), אך כפי שמצויין בכתבה, יש עוד 600 סטודנטים שמחכים לאישורי יציאה. האינטרס של ישראל למנוע השכלה פלסטינית ברור. הדבר האחרון שישראל צריכה זה עוד אדוארד סעיד שיושב בניו יורק ומייצג את העניין הפלסטיני באופן שאיננו רק רהוט, אלא גם משפיע על שיח מחקרי שלם.

תם אך לא נשלם. כפי שיאיר כתב באחת התגובות הקודמות, יש פה יותר שאלות מתשובות. מה שהתבהר לי מההתמקדות בנושא, הם שלושה דברים חשובים: (א) שהפוליטיקה של הניידות מתקיימת בין שני צירים: אלה שהניידות שלהם כמעט בלתי-מוגבלת (ואף מעודדת) כסמן של כוח, ואלה שהם ניידים מחוסר-ברירה (או מיעוט-ברירות), והם אינם נוסעים וחוזרים ונדים, אלא עוברים מנקודה א' ל-ב', בתקווה למצוא תחנה אחרונה. כנגד שני צירים אלו, מתקיימים גם צירי יושבי-הקבע, מבחירה ושלא מבחירה; (ב) שבהקשר הפוליטי הישראלי, המתח בין ניידות לטריטוריה משחק תפקיד חשוב (וישחק תפקיד הולך וגובר), במסגרת המאבק על הריבונות (שעובר טרנספורמציה ממאבק טרטוריאלי בלבד, למאבק דמוגרפי המנותק מטריטוריה, לצד המשך המאבק הטריטוריאלי-פיזי); (ג) שהפליטים ומהגרי העבודה בישראל עשויים לעמוד בפני סכנה שהם אינם מסוגלים לצפות, אם הדברים יגיעו לידי כך שהממשלה והציבור יראו בהם כסכנה לדמוגרפיה היהודית.

הסדרה:

הפוליטיקה של התנועה

מה ההבדל בין בורג ללוי?

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בקצרה

 

1. האיום האסטרטגי שבהשכלה

 

"מדינת ישראל היתה אמורה לצהול. בלי להשקיע פרוטה היא מקבלת אזרחים שיכולים לתרום לחברה פי כמה מאחרים, שהיא משקיעה בהם מיליארדים. אך אף על פי שהממשלה קוראת לערבים להשתלב ולהיות חלק מן המדינה, התלמידים המצטיינים שלומדים רוקחות ורפואה משתלבים כי זקוקים להם כאוויר לנשימה, ואילו האחרים – אנשי ההיי-טק, המהנדסים ועוד – מתדפקים על הדלתות ונדחים בנימוקים ביטחוניים שקריים. לא יותר מ-3% מביניהם מצליחים לחדור למערכות הציבוריות, ומעט יותר למערכות הפרטיות. השילוב, שעשוי לשפר את המצב הכלכלי ולמתן את ההקצנה, מסוכל בכל התחומים."

– אבירמה גולן, "נגד שילוב", הארץ, 21 באוקטובר, 2009.

 

התשובה לביקורת של גולן מצויה במאמר דיעה אחר שהתפרסם לא מזמן ב"הארץ":

"בעבור ישראל, מערכת של אוניברסיטאות עילית אינה לוקסוס, אלא עניין של חיים ומוות. אנחנו מדינה קטנה בלי משאבים טבעיים, ואנחנו לא יכולים להתחרות במזרח בענפי הייצור. אם ישראל לא תהיה חברת ידע, שפורחת בזכות מחקר ופיתוח, היא תגווע ברעב. בהתמודדות מול האיומים הקיומיים באמת, כמו זה שמציבה איראן, ההישרדות שלנו תלויה בעליונות טכנולוגית…"

– קרלו שטרנגר, "פרס הנובל האחרון?", הארץ, 16 באוקטובר, 2009.

 

[עוד על כך כתבתי בפוסטים הללו: ערביי ישראל, כלכלה התנחלויות; על מיתוס הרוב הדמוגרפי)

 

2. אשמה תמוהה

 

דבריו של ז'וז'ה סראמאגו כנגד התנ"ך הם תמוהים, בלשון המעטה. התנ"ך הוא אנתולוגיה שנשתמרה מן העת העתיקה (אני מנחש שהוא לא אמר "תנ"ך", אלא "ביבליה" והתכוון גם לברית החדשה), שבלעדיהם לא היינו יודעים על אמונות ודיעות שהיו קיימות בזמנן. האם סופר כסאראמאגו אכן יכול לצפות שתהיה תקופה אנושית ללא כתיבה? וחלק מן הדברים הם יפים ומשובבי-נפש, ואחרים אינם. כך הדבר גם בימינו. הבעייה איננה בעובדה שדברים נכתבו, ואפילו לא שנשתמרו. שתי אלה הן עובדות מרהיבות ומבורכות. הבעייה נעוצה באנשים שחושבים שחיבורים שנכתבו לפני מאות ואלפי שנים יכולים להיות ישימים כיום, או אמורים להדריך חיי יום-יום גם כאשר ברור שהדברים מתבססים על הנחות כוזבות. יתר על כן, גם כאשר המאמינים עצמם אינם מקיימים את הכתובים כלשונם, עדיין הם נשענים על הכתובים כאילו זה מקור הסמכות.

הפירכה בדבריו של סראמאגו ברורה: "ללא התנ"ך היינו שונים, וסביר להניח שהיינו אנשים טובים יותר". אך מנין לו לדעת מה היה במקום אותם כתובים, ואם בהכרח זה היה טוב יותר? נראה לי נכון יותר שהטבע האנושי הוא הבעייתי, וסאראמגו הפך מסוֹבֵב למסוֹבַב, לא בחוכמה.

 

3. רשמתי לפניי

איש בעולם כבר לא מקבל את מה שגם כל ישראלי הגון ופטריוט מבין: ישראל לא תשב בחברון או בעפרה כשתחגוג יום הולדת 70. אז למה לא לגמור עם זה קודם?

– אלדד יניב, "דה קלרק ישראלי", הארץ, 19 באוקטובר, 2009.

 

אני לא הייתי מהמר על זה. "כולם יודעים מה יהיה בסוף" הוא טיעון שחוק שכבר איננו קביל בעיניי (ראו אצל יאיר). פינוי התנחלויות? אולי. כמו שראינו בעזה. ישראל, כזכור, לא יושבת בנווה דקלים, אבל היא צרה על עזה לא פחות מלפני-כן. אני חושב שאפילו לראות את פינוי עפרה תוך תשע שנים זה מרחיק לכת (אבל אני אתוודה שעד הרגע הלפני-אחרון לא האמנתי ששרון יפנה את גוש קטיף). אבל גם אם יהיה פינוי כזה, ישראל תשב בחברון, או תצור עליה מדרום, ממערב וממזרח.

ולמה לא לגמור עם זה קודם? ניהול סכסוך והנצחת סכסוך; עוד על מימד הזמן בסכסוך.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד על מימד הזמן בסכסוך

בבלוג החברים של ג'ורג' נתקלתי בפוסט הזה ("פיל בסלון"), שאני חושב שראוי לקריאה ולתגובה (זה נאמר במין סיוג כזה, כי לא תמיד הקוראים שלי מסכימים איתי לגבי מה ראוי לתגובה או להתייחסות. נראה בזה תרגיל, אם לא יותר מזה).

נתחיל ממה שאהבתי מאוד: למעשה, אנחנו רוצים שלושה דברים: ארץ ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטיה, אבל יכולים לקבל רק שניים מהם. איזה שניים, על זה כל הויכוח.

הגדרה יפה מאוד. אני מניח שאפשר לשחק עם זה באופן שאני אסכים או לא אסכים, אבל ככה מהשרוול – אהבתי את זה מאוד.

ועכשיו לדבר העיקרי שלא אהבתי, ולהרבה בעיות קטנות: הדבר העיקרי הוא אותה חשיבה "סופנית" של הסכסוך, שרוצה לדעת מתי זה נגמר, מה הסוף, וללכת הביתה. שימו לב לסיום: יותר סביר שזה פשוט יוביל למרחץ דמים שיגמר במדינה פלסטינית אחת גדולה עם מיעוט יהודי, בערך כמו במדינות הפוסט-קולוניאליות באפריקה. לא כיף בכלל. אם למישהו יש פתרון יצירתי ומעשי, זה הזמן. ואחר-כך שימו לב לדיון שהתפתח בתגובות על איך זה ייגמר.

אני אומר (אחרי ששמעתי את עמירה הס, המביא דבר וגו'): ואחרי מרחץ הדמים הזה, האם המיעוט היהודי לא יקים לו מחתרת קטנה, שביחד עם הלובי היהודי בוושינגטון (או בבייג'ין, או בטהראן, איפה שיהיה רלוונטי לשלוח אליו לובי יהודי אחרי כל זה), לא יתבעו מדינה קטנה ועצמאית בין ראשון לנתניה? והאם אפשר להבטיח שהם לא יקבלו את המדינה הזו? גם לא אחרי עשר שנים של מאמצים, או מאה שנה או אלפיים שנה (אם להתחבר אל מספר מוכר ואהוב)?

כך שבאופן אירוני, הדיון באיך זה ייגמר הוא מאוד קרוב לאנשי אתחלתא דגאולה שהפוסט מבקר: אלה שמאמינים שלהיסטוריה יש סוף, ושאינם יכולים לחכות לראות אותו. יש כאלה שמאמינים שמדובר בהפי-אנד, עם משיח שהורג את כל הערבים, ויש כאלה שמאמינים שמדובר בסרט אימה, עם מרחץ דמים ומדינה פלסטינית גדולה. אבל להיסטוריה אין סוף (כן, יום אחד יהיה מטאוריט שיהרוס את כדור-הארץ, או השמש תיכבה, אבל כשזה יקרה זה לא יהיה תלוי בגורל המדינה היהודית או המדינה הפלסטינית). אבל כל עוד השמש דולקת, יש תהליכים דינאמיים.

הציפייה הזו לסוף היא לא-נכונה במסגרת חשיבה פוליטית. אני לא רוצה להתחיל לדון אם היא יותר ילדותית משהיא דתית, או יותר אפוקליפטית מאשר הוליוודית. אבל היא לא מסייעת לניתוח פוליטי. משתי סיבות: היא משקפת מציאות בתנאים נטולי משתנים (ולכן ממילא שגויה ולא יכולה לנתח את המציאות באמת), היא משקפת לחץ שנעדר את שיקול הדעת הדרוש לניתוח פוליטי.

זו הבעייה העיקרית, ועכשיו להרבה בעיות קטנות, שרובן הן בעצם נגזרת של הבעייה הגדולה (כלומר, עצם ההנחה שיש פתרון אחד שאחריו הכל נגמר), ואחרות הן סתם זוטות שאני נטפל אליהן כדרכי:

פרופ' ליבוביץ זצ"ל: לא יודע אם הוא היה מקבל את התואר הזה על עצמו, אני ודאי שלא מקבל אותה. אדם שמכנה חילונים "בועלי נידות" ונלחם על החלטה של אוניברסיטה לפתוח בריכה בשבת (ועוד הרבה עוולות אחרות), איננו הומאניסט ואיננו צדיק. במקרה, התיאולוגיה שלו התאימה ליעדים מוגבלים של השמאל הרדיקלי, אבל השיטה שלו ככללה איננה צריכה להיות בכלל דבר שמתחשבים בו.

הימין הדתי צודק. זהו פיתרון דל מבחינת ההגשמה היהודית כלאום. זהו משפט שמניח שללאום צריכה להיות משמעות ערכית כלשהי, מלבד הביטויים האתניים והתרבותיים הצרים שמבדילים אותו. הדיעה הזאת מאחדת את מרטין בובר, ישעיהו ליבוביץ, והרב קוק. אני מתנגד לה. לאום לא צריך לשאת משמעות. מה המשמעות או ההצדקה המוסרית לקיומה של פינלנד או לוקסמבורג? שום כלום. ההבדל נעוץ בזה שאף אחד לא מבקש לשנות את דמותה של פינלנד או לוקסמבורג (באבחה, על כל פנים), ולכן הן אינן נדרשות לשאלה כלל. עצם זה שיש קבוצה של יהודים שרוצים לחיות ביחד ולדבר עברית (וליתר דיוק: שכיום חיים ביחד בתרבות עברית), היא-היא המשמעות הלאומית, ואין צורך לדרוש יותר ממנה.

ציפי לבני, כשסירבה להשתתף בממשלת נתניהו, נעלמה (ונאלמה) באופוזיציה וביבי, שהכתיר את שרון כיורשו בנאום התבוסה לברק בזמנו, הוא ממשיך דרכו של שרון היום. מן הדברים האלו עולה כאילו לבני רוצה להציע לפלסטינים יותר מן הבנטוסטנים של שרון, דבר שטעון הוכחה (ולדעתי גם בלתי-ניתן להוכחה, כי אינני רואה הבדל מהותי בין נתניהו ללבני כפי שמשתמע מן הכתוב).

התמיכה העולמית ההכרחית למהלך המופרך הזה, תושג באמצעות "מתקפת ההסברה" המיתולוגית הנצחית. הימין החילוני אשכרה מעמיד את כל המדיניות שלו על זה שכמה קלישאות שואה וצעקות על אנטישמיות ישכנעו את מנהיגי העולם לתמוך במדיניות בסגנון דרום-אפריקה טרם קריסתה.

לא שאני תומך במהלך כזה (של אוטונומיה פלסטינית תחת שלטון ישראלי), אבל אני מתנגד לתיאור שלו כמופרך. האו"ם אימץ הצעת חלוקה של הארץ ב-1947, כזכור. מלחמה שנמשכה מאז אותה הצעה ועד 1949 ציירה מפה שונה לחלוטין, והקהילה הבינלאומית קיבלה אותה, ולא דרשה יותר מדינה לפלסטינים, עד 1967. הקהילה הבינלאומית יודעת לקבל עובדות בשטח, גם אם בחירוק שיניים. עם כל זה שגבולות 1967 הפכו קדושים בשיח הבינלאומי על הסכסוך, רוב העולם יסכין עם הישארותן של אריאל ומעלה אדומים (וגוש עציון וכו' וכו'), וההבדל בין מדינה פלסטינית נוסח ז'נווה לבין הבנטוסטנים של שרון איננו גדול מספיק כדי לזעזע את העולם, או כדי להצדיק תיאור של יישום פתרון כזה כ"מופרך".

פתרון שתי  המדינות הלאומיות נראה בלתי אפשרי  כרגע. לא סביר שממשלה ישראלית כלשהי תוכל לפנות מאות אלפי מתנחלים.

לא נכון. בין הליכוד קדימה והעבודה ספק שתהיה ממשלה שתרצה לפנות מאות אלפי מתנחלים (וזו עוד נקודה שאהבתי בפוסט: תיאור הקמת קדימה כריסוק המערכת הפוליטית), אך אין לי ספק באשר ליכולת. שאלת היכולת הועלתה גם לגבי גוש קטיף. נכון שהיה מדובר בפינוי קטן יותר, ועדיין היו הבטחות מפה ועד אושוויץ שהפינוי לא יעבור. הוא עבר. בכל פעם שממשלה ישראלית קיבלה החלטה בניגוד לרצון המתנחלים – ההחלטה יושמה.אין שום בסיס לחשש ליישם משהו שהמתנחלים מתנגדים אליו.

הסיבה היא כמובן מה שתואר לעיל כבעייה הגדולה של הפוסט: נסיון להראות שכל הפתרונות אינם אפשריים כדי להבהיר שאנחנו מתקרבים לשעת הכרעה, השעון רץ, הזמן אוזל, והמציאות הולכת להביא אותנו ל"סוף". אני דוחה סוף כזה, ואני חושב שהפתרונות שהועלו הם בהחלט ישימים, אם כי לא ראויים. בראייה התהליכית הזו, גם פתרון המדינה הדו-לאומית הוא ישים (לטווח ארוך, כמוסכם), וגם מרחץ דמים עשוי להיות שלב בדרך. אך בהחלט לא המילה האחרונה.

[הדיון הזה, כמובן, הוא נדבך לפוסט הקודם, שבו פרטתי את שאלת "הסוף" בצורה אחרת: ניהול סכסוך והנצחת סכסוך]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית

בתגובה לפוסט הקודם, דודו העלה שאלות לגבי התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, שחשבתי שמצדיקות פוסט נוסף בנושא. כדי שלא לחטוא בייצוג לא נכון של העמדה שלו, אני מצטט מתוך התגובה:

ייתכן וכבר ציינתי שאני מאד מעריך רבים מהטיעונים שלך בזכות מדינה דו-לאומית ברמה תיאורטית. הם מכילים מנות גדושות של צדק והגיון. למרות זאת אני לא משוכנע בתקפות המסקנה שלך, דהיינו שזה פתרון רצוי לסכסוך. סיבה מרכזית לכך היא, וזו לא התחכמות, שאין כל הגיון באמונה בהצלחתו של פתרון הגיוני לבעיה שסובלת ממחסור כרוני בהגיון.

בקצרה, סוג מסויים של תהליכים חברתיים אינו יציב במובן שדי באחוז מהאוכלוסיה או פחות – ריבוא מתנגדים נחרצים ממליון – בכדי לדרדר את הפתרון ואת סביבתו לתהום. שמידה כזו או אחרת ועם כל ההבדלות הרלוונטיות זה קרה בלבנון, יוגוסלביה, אזארביג’אן, צ’צ’ניה ועוד. כיוון שלפחות אחוז מהאוכלוסיה בשני הצדדים שייך לגרעין אידיאולוגי נחוש – דתי, פונדמנטליסטי, לאומני וקנאי – וכיוון שמעגלים רחבים הרבה יותר לא מגלים חיבה יתרה לחשיבה שקולה והגיונית, הטיעון שלך בעייתי ללא סימוכין אמפיריים.

הייתי שמח לבחון דוגמאות בהן סיכסוך דתי-לאומני בא על פתרונו בדרך של הסכנה עם מדינה דו/רב-לאומית המתגלה לאורך זמן כ*יציבה*. מטרת התרגיל היא לא הוכחת היתכנות גרידא אלא נסיון לבחון אילו דוגמאות היסטוריות, או מאפיינים של-, יותר רלוונטיים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כאן בדיוק יכולים רעיונות של ברנרד אבישי, או אפילו עובדות ואנקדוטות שהוא מצטט, להיות לעזר רב. אין עוררין על כך שהוא יודע את החומר…

תאוריה של פתרון, צודקת ואלגנטית ככל שתהיה, לא תשכנע אפילו את הקוראים המוכנים עקרונית להשתכנע והקרובים אליך בעמדותיהם מלכתחילה. החינוך (הנטיות?) שלי גורם לי לראות תאוריה כזו כחסרה, פגומה ולא עקבית אם היא מתיימרת לדון בתופעות מה”עולם האמיתי”.

לפני שאני אתחיל לדבר על הנקודה החשובה שעולה מהדברים, שהיא מידת המציאותיות שיש ברעיון המדינה הדו-לאומית, חשוב לי לומר כמה הערות מקדימות על פתרון שתי המדינות.

אין לי התנגדות לפתרון שתי המדינות בפני עצמו. אני מתנגד לפתרון שתי המדינות כפי שהוא נתפס ומיוצג בדיון הציבורי בשתי רמות: בהנחות שעומדות בבסיסו, ובמציאות שתיווצר בעקבות יישום שלו, כפי שעולה משלל ההסכמים שנחתמו עד היום. הנחת היסוד המרכזית של פתרון שתי המדינות, כפי שאני מזהה, היא שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות יחד, שכל נסיון שלהם לדו-קיום נדון לכשלון, ולכן יש צורך בהפרדה. גישה זו מתומצתת, לטעמי, בשתי הסיסמאות המרכזיות שליוו את המאבק על דעת הקהל בישראל לפתרון שכזה: "שתי מדינות לשני עמים" ו-"אנחנו כאן והם שם".

אני שולל את הנחת היסוד הזו משתי סיבות: מצד הפלסטינים החיים בגדה וברצועה, אני חושב שהאמירה הזו מסוכנת, כיוון שיסוד ההפרדה בה מסיר אחריות מישראל מן המצב הנוכחי של הפלסטינים. אנחנו עדים לגישה הזו כבר כיום ביחס לעזה: "עזבנו אותם, מה עוד הם רוצים מאיתנו", תוך התכחשות גם לכיבוש שנמשך, אך אפילו הכיבוש בעזה באמת היה מסתיים לחלוטין הייתי מתנגד לגישה כזו, שמסירה כל אחריות של ישראל לפלסטינים מרגע שהכיבוש נגמר. הסיבה השנייה שאני שולל את סיסמת ההפרדה הזו היא כיוון שבמודלים הנוכחיים של פתרון שתי המדינות, עדיין יישארו בישראל למעלה ממיליון פלסטינים. להערכתי, שיעור כזה של פלסטינים בקרב האוכלוסייה הישראלית, מקשה על תפיסת פתרון זה כפתרון "שתי מדינות לשני עמים", גם במובן מהותי וגם בתרחישים האפשריים שיהיו לאחר חלוקת הארץ (בעיקר המאבק על "מדינת כל אזרחיה").

בנוסף להנחת היסוד הבעייתית הזו, אני גם מתנגד לדמותה של המדינה הפלסטינית כבעלת ריבונות מוחלשת כפי שעולה מהמתווים המוצעים, לכאורה משיקולי בטחון (וכן שיקולים פסולים אחרים החל מחופש דת וכלה בנוחות). שילוב המציאות שתיווצר עם הנחת היסוד השגויה הן מתכון ביטוח לפיצוץ כאשר הפלסטינים מזה "יגלו" שאין להם באמת מדינה (כי הם אינם עצמאיים לקבל החלטות שכל מדינה עצמית יכולה לקבל), והישראלים מזה "יגלו" שלמרות שהבטיחו להם שתי מדינות לשני עמים, יש עוד המון ערבים במדינה שהייתה אמורה להיות של היהודים (לפי הסיסמה), ושהם עוד באים בדרישות.

כל הדיון הצדדי הזה על פתרון שתי המדינות איננו התחמקות משאלת ההיתכנות של רעיון המדינה הדו-לאומית, אלא בדיוק להיפך. אני טוען שמודל שתי המדינות איננו מציאותי יותר מרעיון המדינה הדו-לאומית, כפי שאנשים מנסים להציג אותו. כן, אני מכיר בזה שהוא "מציאותי" במובן הזה שיהיה קל יותר להגיע להסכם כזה, ולשכנע חלקים נרחבים בציבור הישראלי והפלסטיני לתמוך בו מאשר ברעיון המדינה הדו-לאומית. אבל לאחר שייחתם וייושם, אני אתפלא אם הוא יחזיק מעמד חמש שנים. כך שאינני חושב שזה מציאותי לתמוך בו. יתר על כן, אני גורס שהסכנה האמיתית הגלומה בו היא בדיוק מה שהיינו עדים לו עם קריסת הסכמי אוסלו: ציבור מיואש, שאין לו מגע אנושי או טיפת עניין בצד שכנגד, ובכך נותן יד חופשית לממשלה לפעול כרצונה (ואני מנגיד בכך את אנתפאדת 2000 והעובדה שהיא טרם הסתיימה ממש, לבין כל פרצי האלימות הקודמים ממאורעות תר"ף ועד דצמבר 1987).

כעת לגבי המציאות של רעיון המדינה הדו-לאומית: אני אינני מכיר ואינני מתיימר להכיר לעומק סכסוכים מאזורים אחרים. אני מרגיש שאני בקושי מצליח להבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמישהו שגדל בתוכו, ואני מכיר היטב את תחושת המבוכה כשאני שומע אמריקאי או אירופאי שחושב שהוא מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מדבר. אני משתדל שלא ליפול לאותו פח.

שאלת המציאותיות של הפתרון נוגעת ביחס שבין המציאות והתודעה (או "הוויה" ו"הכרה" למי שמרגיש נוח יותר עם המונחים הללו). באיזו מידה התודעה, שדודו מתאר אותה כתוצר של חינוך ו/או נטיות, משפיעה על המציאות השפעה כזו שאי-אפשר לשנות אותה, ובאיזו מידה המציאות היא זו שמעצבת את התודעה? זהו סבך שאי-אפשר להתיר אותו באבחת סכין אחת. אני חושב שבכל מקרה, שינוי צריך להיות תהליך הדרגתי שבו אנשים בעלי תודעה מפותחת לגבי הכיוון שטוב להוביל אליו, יוצרים תנאי מציאות שיאפשרו גם את שינוי התודעה.

ספיקות לגבי מציאותיותו של מהלך כלשהו מוכרים לנו ממקרים רבים בהיסטוריה: הציונות עצמה נתפסה כבלתי-מציאותית. שחרור העבדים הוא דוגמה נוספת למהלך כזה שנתקל בהתנגדות שהייתה, בין היתר, גם "פרגמטית". שתי הדוגמאות האלה הן גם הוכחה טובה לכך שכשמישהו טוען שמשהו איננו מציאותי, הוא יודע על מה הוא מדובר. הבחירה של בראכ אובמה לנשיאות אינה מסיימת את המאבק של השחורים בארצות-הברית לשוויון, אך היא צעד חשוב. אינני מסכים עם אלה שמזלזלים בצעדים האלה, כיוון שבתמונה הכוללת עדיין נותרו בעיות רבות. אין מהלך אחד שישנה את המציאות מן הקצה אל הקצה, אבל השאלה היא לאן חותרים, ומה נוצר מהמהלכים כשהם מצטרפים זה לזה. בכך, אני בעצם נוגע גם בשאלה הקודמת שדודו העלה שהפכה לפוסט – כיצד מגיעים לידי פתרון כשעצם הזמן הנדרש כדי ליישם צעדים מסויימים, כבר משנה את המציאות שאותה הפתרון היה אמור לשנות?

אם השתמע מהתמיכה שלי במדינה דו-לאומית שאני חושב שאפשר מחר לחלק תעודות כחולות לכל תושבי הגדה והרצועה והכל יסתדר, איכשהו – לא היא. אבל אני חושב שהפתרון חייב להיות כזה שמושתת על דו-קיום, ואף שניתן ליצור תנאים לדו-קיום במסגרת שתי מדינות, אני חושב שיש פונציאל גדול יותר במודל הדו-לאומי (מעבר לכך שרוב התומכים בפתרון שתי המדינות תומכים בפתרון שמיוסד על עקרון ההפרדה ולא על עקרון הדו-קיום, כפי שהסברתי לעיל).

ביום החתימה על אוסלו במדשאת הבית הלבן, התקשורת בישראל געשה סביב השאלה עם רבין ילחץ לערפאת את היד אם לאו. חלק רחב בציבור התייחס ללחיצת היד הזו כמעשה שלא ייעשה בידי מנהיג ישראלי. התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים סיימה את הדיון הזה, ובאחת העבירה את התודעה הישראלית למקום אחר.

אריאל שרון יצא ממשרד הבטחון בתור אחת האישויות המאוסות ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלעולם לא ישמש יותר כשר בכיר בישראל. תוך 15 שנה מצא עצמו במשרד החוץ, ועוד כמה שנים לאחר מכן נהיה ראש ממשלה. התדמית שלו כאדם מסוכן שאסור שיתפוס תפקיד בכיר חוסלה, ושונאיו הגדולים ביותר כתבו מאמרים בשבחו עם ביצוע ההתנתקות.

אלה הן דוגמאות בודדות שמבהירות את היחס שלי לאמירות מהלכות אימים לגבי מדינה דו לאומית: "אני לא אסכים לחיות עם שכנים ערבים"; או "אני לא אוכל לחיות במדינה שראש-הממשלה שלה הוא ערבי". אלה אמירות שימשיכו להישמע כל עוד הדבר נתון לדיון. כשה"סיוט" יהפוך למציאות, התודעה גם היא תשתנה בעקבותיה.

אבל לא בן-לילה, כמובן. אובמה לא היה נבחר לנשיאות מיד לאחר אברהם לינקולן. נדרשו כמה וכמה דורות שייאבקו על עצם החירות של העבדים, משם מאבק על זכויות שוות, מאבק נגד הפרדה, מאבק על חינוך, על נישואים בין-גזעיים, ועוד ועוד, שהכשירו את הדרך למועמדות של ג'סי ג'קסון, שהכשירה את הדרך למינוי של קונדוליסה רייס כראש המועצה לבטחון לאומי, שהכשירה את הדרך למינוי של רייס כמזכירת המדינה שהפכה את המועמדות של מועמד מעורב (!), שהוא גם אורטור סוחף, וגם נישא על הטינה לאחר שמונה שנות בוש, למשהו אפשרי.

התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, אם-כן, היא קריאה להתחלה בדרך שתוביל לדו-קיום, מתוך הכרה שלא הפלסטינים ולא היהודים הולכים להיעלם מחבל הארץ, ושלא ראוי שהם ייעלמו. קודם צריך להפסיק את שלילת הזכויות הקולקטיווית של הפלסטינים בכל מחיר. מדובר במחיר של טרור ואלימות, ומדובר במחיר שהחברה הישראלית תוכל לשאת, להערכתי. אחר-כך צריך להתחיל בהשקעה בתשתיות כדי להביא את הרצועה והגדה לרמה תפקודית סבירה. בתוך כך, אפשר לפתוח במו"מ בין נבחרים פלסטינים וישראלים כדי לנסח חוקה שתעגן את הזכויות במדינה דו-לאומית, ואני מדבר על זכויות פרט מזה, וזכויות של קבוצות לאום ותרבות מזה. אני הדגשתי בכמה מקרים שאסור לחשוב על המדינה הדו-לאומית כעל מדינה של לאום אחד שיווצר מתוכה "ישרטיני" או "פלאלי". אני חושב שאלה דברי שטות שנאמרים על-ידי אנשים שאינם מבינים דבר במרכיבי זהות. דבר כזה ייתכן שייווצר, על-ידי תהליך טבעי של נישואי תערובת, לאורך כמה מאות שנים של דו-קיום, אבל הוא איננו יכול להוות את היסוד לדו-קיום, ואין מקום לשאוף אליו בצורה מלאכותית.

עוד פעם אחת לפני סיום: אני נולדתי לתוך מציאות שבה קיומו של עם פלסטיני הוכחש על-ידי הימין, והשמאל דיבר על "אוטונומיה פלסטינית", רק הרדיקלים דיברו על מדינה פלסטינית. לא הייתי מתאר לעצמי מציאות שבה ישראל מפנה את יישובי חבל עזה. זו עובדה מוגמרת, ורוב הציבור תמך בה. עשרים שנה קודם לכן זה לא היה נראה מציאותי. אני חושב שראש ממשלה שהיה מודיע שהוא מפסיק את שלילת חופש התנועה של הפלסטינים, ושממשלת ישראל מקימה גוף מקביל למ.ע.צ. שיעסיק פלסטינים בשיפור תשתיות בגדה ובסלילת כביש מהיר בין עזה לרמאללה, היה זוכה לקיתונות של ביקורת. אין ספק. אבל עד סוף הקדנציה שלו, אנשים היו חושבים אחרת על פלסטינים ועל אפשרויות של דו קיום. פלסטינים היו חושבים אחרת על ישראלים. דו-קיום היה נראה חלופה ראויה להפרדה.

כך שהטענה שנשארת לגבי המציאותיות, אם הבנתי נכון, היא שראש ממשלה כזה לא היה נבחר אף פעם. אם זו הטענה כנגד המציאותיות, אזי אין לי ברירה אלא להסכים. רוב הציבור בישראל, בדומה לרוב הציבור בכל מקום אחר בעולם, איננו מאמין שדו-קיום הוא באפשר, פוחד תדיר מן הזר והאחר, וייתן מבטחו בזה שיבטיח כוח על-פני זה שיבטיח שלום.

כשאני כותב את הדברים האלה, אני מרגיש שאני כותב דברים שהם מציאותיים וקשורים לעולם האמיתי. מצד שני, אני מרגיש שטרם עניתי לשאלה. ניסיתי. אם למישהו (ובראש ובראשונה דודו, כמובן), יש נקודות שיסייעו לחדד את השאלה, אני אשמח.

עוד על הקשר בין איראן, הגרעין, ופלסטין

אולי זו אירוניה היסטורית שסוגיית הנשק הגרעיני במזרח התיכון חוזרת ונכרכת עם הסוגייה הפלסטינית. לי קשה לדמיין מדוע הקשר ביניהם צריך להיות כה הדוק, אך הנה – שוב ושוב חוזרים ואומרים פרשנים פוליטיים, בכירים בממשל האמריקאי וכן אישי ציבור ישראלים, שכדי להתקדם במסלול האיראני, ישראל צריכה לקבל את עקרון שתי המדינות ולחתור מהר ליישומו. נניח לרגע בצד את העובדה ש"שתי המדינות" היא כותרת מעט מטעה, כיוון שגם בראכ אובמה או טוני בלייר אינם משלים את עצמם לגבי אופייה של המדינה הפלסטינית: לית מאן דפליג שזו תהיה המדינה הנחשלת והמוחלשת ביותר במזרח התיכון, שריבונותה מצומצמת ביותר, אם וכאשר.

הסוגייה הגרעינית נכרכת בסוגייה הפלסטינית כבר מראשיתה, כך למשל על-פי פרופ' שלמה אהרונסון, שפירסם לאחרונה מאמר הדן במאבק בין בן-גוריון ללוי אשכול על יכולתה הגרעינית של ישראל (אני מנחש שדברים אלה הם המשך ישיר לספרו על נשק גרעיני במזרח התיכון, אך לא קראתי אותו). לטענת אהרונסון, בן-גוריון התנגד לכיבוש של הגדה המערבית כיוון שחזה ששליטה על מספר גדול של פלסטינים תחליש את יכולת עמידתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מנגד, הוא ראה את הנשק הגרעיני כהכרחי על-מנת לפצות על החסרון של ישראל מול מדינות ערב, במשאבים, גודל ויכולת עמידה. ישראל גלילי ויגאל אלון מאחדות העבודה, לעומת זאת, התנגדו לפיתוח נשק גרעיני והאמינו שתפיסת שטחים נוספים בגדה תיצור עומק אסטרטגי שייתן יתרון אלטרנטיבי, במקום היתרון הגרעיני. שותפיו לדרך של בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין, נטשו אותו בהצטרפותם לממשלת החירום של לוי אשכול, שאפשרה את כיבוש הגדה המערבית ברוח חזונו של יגאל אלון. לוי אשכול מוצג במאמר כאיש פשרות שאיננו נוטה לאף-אחת מהעמדות האלה – הוא התנגד לפיתוח הנשק הגרעיני, אך לא עד כדי ביטול הפרוייקט לחלוטין, ולטענת אהרונסון גם לא התכוון לכבוש את הגדה, אף כי לא התנגד לפעולה מוגבלת בה.

המאמר מעלה עוד נקודות חשובות – כגון העובדה שמצרים ראתה בפיתוח יכולת גרעינית על-ידי ישראל עילה למלחמה, הצהירה על-כך ב-1965, ואת הנסיבות של תקופת ההמתנה ב-1967 יש לראות בהקשר זה. לטענת אהרונסון, סגירת המיצרים הייתה אמורה לגרור את ישראל למלחמה, שתיתן למצרים הצדקה להתקיף בדימונה, מה שמסביר את הצורך לחסל את היכולת האווירית של מצרים בפתיחת המלחמה. יתר על כן, פיתוח יכולת גרעינית נתפס כבעל חשיבות דווקא מול הסכסוך עם מצרים, כיוון שרק ראש-חץ גרעיני היה מאפשר לפוצץ את סכר אסואן בצורה אפקטיבית. שיקול מעניין, כשנזכרים בדברים של אביגדור ליברמן על הפצצת הסכר (שאת השלכותיהם אני מנחש שרוב הציבור הישראלי לא הבין, כפי שגם אני לא הבנתי קודם לכן).

הקושי העיקרי עם התיזה הבן-גוריונית (פיתוח נשק גרעיני כפיצוי על חולשת ישראל בתחומים אחרים), הוא שפיתוח נשק כזה מזמין מירוץ חימוש גרעיני. כשישראל החלה בפיתוח הכור בדימונה, לא הייתה אמנה שאסרה על הפצת נשק גרעיני, והעולם היה בעיצומה של המלחמה הקרה, מחולק בין שתי מעצמות בעלות נשק גרעיני. לכן, קשה להבין כיצד לא היו חוזים מנהיגים דאז את התרחיש שישראל ניצבת מולו היום, גם אם איראן לא הייתה המועמדת הטבעית לתפקיד הנוכחי שלה, בזמנו (כלומר, אז מירוץ כזה היה יותר צפוי מול מצרים).

האירוניה, אם כן, היא כזו: בנימין נתניהו, בהתפתלויות הניסוח ושאר הקשיים שהוא מציג נגד הכרה במדינה פלסטינית, מחזיר לכאורה את השעון לאחור, מבקש להחזיר את המציאות לימי שמיר, ערב הועידה במדריד (או מיד לאחריה). אך מנגד, מבקש אותו שמעון פרס שמופיע במאמר של ההיסטוריון אהרונסון, וכמובן ממשיכי דרכו, להחזיר את השעון עוד יותר לאחור, לימים שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר הנשק הגרעיני משמש פיצוי על "המותניים הצרות" שיהיו לישראל לאחר יישום פתרון שתי המדינות. בתרחיש הזה, ההבדל בין 2017 ל-1957 הוא שב-1957 יצירת מאזן אימה גרעיני בין ישראל לשכנותיה היה צפוי, אך טרם מומש, בעוד שעתה עיסקת החבילה הקושרת בין גורל הגדה, לגרעין הישראלי ולכלל המזרח התיכון תהיה שלמה.

שאלות שנותרו פתוחות (עבורי, לפחות): האם זה מה שהנשיא אובמה מבקש להשיג, כאשר הוא לוחץ על פתרון שתי המדינות, או שהוא חושב שהוא יוכל גם לחלק את הארץ, וגם למנוע גירעון של איראן (או אפילו לפרז את המזה"ת כולו מנשק גרעיני)? כיצד מסביר אהרונסון את יצירת הקשר מלכתחילה ע"י בן-גוריון ושותפיו בין הגרעין לגדה, ומה היו הנסיבות לניתוק הקשר הזה? האם פתיחת שוק העבודה לפלסטינים, מהלך שנעשה ע"י דיין, כידוע, חתרה באיזשהו אופן תחת המטרות שאלון ביקש להשיג עם כיבוש הגדה, ואם כן, באיזה אופן?

 

Aronson, Shlomo. "David Ben-Gurion, Levi Eshkol and the Struggle over Dimona: A Prologue to the Six-Day War and its (Un)Anticipated Results." Israel Affairs 15,2 (2009): 114-134.

ועוד הפנייה למי שפספס: מאמר חשוב של ראובן פדהצור – מסמך: כך, בדיוק, תיראה ההתקפה הישראלית על מתקני הגרעין של איראן

 

[לגירסה אנגלית של המאמר, לחצו כאן]

 

 

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

 

מלחמת לבנון השנייה: ההיבט הפלסטיני (2)

מאמרו של רונן שובל, "נכשלנו", שפורסם ביום חמישי ב"הארץ" ודאי הרגיז רבים. עולה ממנו שמחאת המילואימניקים נגד אהוד אולמרט בעקבות מלחמת לבנון השנייה הייתה, למעשה, אחיזת עיניים. המחאה התרכזה בתפקודו של אולמרט במהלך המלחמה, אך למעשה הייתה לה אג'נדה פוליטית ימנית, שהייתה הכוח המניע מאחורי המחאה, ועליה שובל מוכן להתוודות כעת.

וידוי שכזה עשוי להרגיז גם אנשי ימין שיטילו ספק בתבונה של החשיפה הזו, וכמובן שאנשי שמאל שתמכו במחאת המילואימניקים ספציפית נגד אולמרט, ועלולים לחוש ששובל הוליך אותם שולל. אני מרשה לעצמי לשער שגם בין חבריו של שובל לפעילות ישנם אנשי שמאל שמחאתם הייתה באופן אותנטי כנגד אולמרט בלבד, ולאו דווקא כנגד תוכנית ההתכנסות, למשל, שאינם מרוצים ששובל שם אותם תחת כותרת אחת, כאילו ההגיון היחיד הנובע מתוך המחאה ומתוך ועדת וינוגרד היא תמיכה בתוכנית אלון – לכל הפחות.

כמה הערות:

– ראשית, הרעיון שהתוצאה היחידה של טעות היא הליכה הביתה היא קטסטרופלית לכל ארגון, ודאי שלמדינה. אם מכירים בכך שכל אדם מועד לטעות, הכרחי להסכים שכל אדם יטעה בזמן שהוא מתרגל לתפקיד חדש. עריפת ראשים כתגובה לטעות, פירושה הנצחת הארגון כארגון של חסרי נסיון. טעות איננה חטא. טעות צריכה להבחן על-פי מידת תום-הלב שהיה בה; על פי הכוונות הטובות או הזדון שהיו משוקעות בה; על-פי הסבירות שלה; על-פי התוצאות שלה; ועל-פי הצעדים שננקטו למנוע הישנותה או לתקן לאחר שנעשתה.

תפיסה זו מנחה את ההתנגדות העקרונית שלי לקריאות לעריפת ראשים. ההתנגדות שלי למחאת המילואימניקים נבעה מההתנגדות שלי לניתוח כאילו אולמרט טעה במלחמה, וכבר הרחבתי על זה מספיק. יהיה נכון יותר לומר שהמילואימניקים טעו במלחמה, ולא אולמרט. מי שיצא למלחמה בציפייה שהחזרת רגב וגולדווסר היא יעד ריאלי – הוא זה שטעה. מי שחשב שסיכון חיי-אדם רבים מספור כדי להציל שניים שספק גדול אם הם בחיים – הוא זה שטעה. אלה היו הלכי הציבור בתקופת המלחמה שלובו בידי התקשורת. אולמרט ניצל זאת כדי לקבל גיבוי למלחמה, אך ברור שהוא עצמו לא ראה בכך יעד ריאלי. על הספין התקשורתי הזה הוא שילם ביוקר, וראוי לו לתהות (ופוליטיקאים רבים אחריו) אם הספין היה כדאי, ואם לא היה עדיף לצאת למלחמה עם קצת פחות תמיכה, אך גם עם פחות ציפיות, שלא יצרו תחושה שהמלחמה נכשלה בסיומה.

– שובל אומר "נכשלנו" בגלל שהקונספציה של טכנולוגיה במקום טריטוריה כשלה. אולמרט, אגב, אמר מפורשות בעדותו בוועדת וינוגרד שהוא מתנגד לתפיסה של כיבוש שטח. האמנם זו תפיסה מופרכת? התקפות חיזבאללה על ישראל לא פחתו בזמן שהייתה שליטה בשטח (רצועת הבטחון).

כך שהשאלה היא מה הייתה המשמעות של תפיסת שטח בלבנון. תפיסת שטח לאורך זמן מבלי לספח אותו רשמית, לא יכולה להיות אופציה למדיניות רשמית. כך שישראל לא הייתה יכולה לכבוש מחדש את רצועת הבטחון ולהחזיק בה. אם מדובר בתפיסה זמנית של שטח לצורך המלחמה, שישראל הייתה נסוגה ממנו לאחר סיום המלחמה, ייתכן שיש בזה טעם. אך ההשלכה שעושה שובל ממלחמת לבנון לגדה המערבית מעידה שהוא איננו מדבר על תפיסה זמנית של שטח במהלך קרב, אלא על תפיסת שטח לאורך זמן.

– בהמשך לבעייה המבנית של תוכנית אלון המתעלמת מיצירת שלושה מעמדות של פלסטינים בין הירדן לים (בנוסף לפזורה הפלסטינית שמחוץ לשטח ישראל), הצעתו של שובל מתעלמת גם היא מגורל התושבים. אם אמנם דרושות לישראל שתי רצועות ממזרח וממערב הגדה, היא איננה יכולה לשלוט בהם ללא להסדיר את מעמדן. שטח שישראל חושבת שדרוש לה לצורך הגנתה צריך להיות מסופח באופן רשמי, ותושביו צריכים לקבל אזרחות ישראלית, על כל המשתמע מכך. אחרת, פירוש הדבר הוא להנציח את ישראל כמדינת עראי, שאין לה לא גבולות, ולא הגדרה לאזרחיה, חסרת אופי, מטרה והצדקה.

לבסוף, יש להעיר על כך שהתפיסה של צרכי המדינה נובעת תמיד רק מתוך מה שניתן לעשות ולהשיג, והדבר הזה מבהיר את החמקמקות של הצורך, ועד כמה הוא אכן צורך. בימים אלה, כאשר מציינים שלושים שנה להסכם קמפ-דייויד, כדאי להיזכר ולהנגיד את טענותיו של שובל בדבר הצורך בגדה כדי לגונן על גוש-דן בתפיסת הגבולות שרווחה בזמן שישראל שלטה בסיני. הן מתנגדי הנסיגה והן תומכיה הביאו את המרחב העצום של סיני כסוגייה בטחונית. הרעיון שעמד מאחורי פירוז סיני היה שגם אם תרצה מצרים לפתוח במתקפה על ישראל, יהיה לישראל די זמן להיערך, בגלל הזמן הרב הדרוש להעביר כוחות בתוך סיני. אי אפשר להשוות בין רוחב סיני לרוחב הגדה, ואם הטיעון של סיני הוא ממשי, ראוי שאנשים כשובל יראו בגדה או בתוכנית השדרות של אלון פתרון לא מספק, ושהגנה על גוש דן דורשת גם כיבוש מירדן. אלא שכיבוש ירדן או חלק ממנה איננו ריאלי, ולכן ההכרחי מיוצג בגדה. אילו הבריטים לא היו מחלקים את א"י-פלשתינה, ומעניקים להאשמים עצמאות, ודאי שהיו נמצאים מומחי בטחון שהיו מסבירים את חשיבותו של כל עבר הירדן המזרחי.

במילים אחרות, מדיניות פירושה – בין היתר – להסתדר עם מה שיש. כיוון שעבר הירדן המזרחי אינו נמצא בידיה של ישראל, גם אין בנמצא מי שידון ביתרונותיו הבטחוניים. לכן, קודם שנדבר על יתרונות הגדה המערבית ההכרחיים לבטחונה של ישראל, ראוי לשאול האמנם היא בידינו. האמנם הגדה היא חלק מ"מה שיש" שאיתו צריך להסתדר? אם כן, צריך לדבר גם על תושביה ועל ההשלכות שבכך. אבל אין לקבל כהנחת עבודה שהגדה היא חלק מ"מה שיש". במצב כזה, תוכנית אלון איננה דבר כה מובן מאליו כפי ששובל הציג אותה.

קוראים קבועים עשויים להתפלא שאני מעיר הערות שמשתמע מהן תמיכה בפתרון שתי המדינות. התמיכה שלי בפתרון המדינה הדו-לאומית היא תמיכה הומניטארית מעיקרה. אני דוחה את התפיסה שנמצאת בבסיס מאמרו של שובל, המסתכל על הגדה בראייה פונקציונאלית כשטח ותו לא. בנוסף, ההתנגדות שלי לרעיון שתי המדינות היא מסוייגת (כפי שהבהרתי לא מזמן), ובוודאי שאיננה נשענת על שיקולי בטחון, שאינם אלא אחיזת עיניים נוספת, כמחאתו הקודמת של שובל.

עוד על המדינה הדו-לאומית

אחרי שכתבתי את הפוסט של אתמול קצת הצטערתי, כי גם אני נפלתי בו לתסריטי אימה. ישנם תסריטי אימה לגבי המשך הסכסוך, ובהחלט מן הראוי לשקול אותם. אך שימושם לנוחות הרטוריקה היא די מטופשת. כך הרגשתי כשקראתי את המאמר של יוסי שריד, ובקלות נחפזתי לאותה שיטה עצמה.

ההגיון של הרטוריקה הזו הוא פשוט כשם הוא שקרי: הדובר מתאר את הפתרון שהוא מתנגד לו על-פי התרחיש הגרוע ביותר האפשרי, וכנגדו מציע את הפתרון הרצוי בעיניו על-פי התרחיש האופטימלי.

מובן שלכל פתרון יש תרחיש אופטימלי ותרחיש גרוע, ובין שתי הקצוות הללו ניצבות כמה תחנות ביניים. הבטחתי מזמן שאני אכתוב על הפן האוטופי והפן הפרגמטי שבבסיס רעיון המדינה הדו-לאומית, ונראה לי שאני מגיע לזה עכשיו.

אם כן, אני מודה שהתמיכה שלי בפתרון של מדינה דו-לאומית לא נולדה מכיוון שאינני רואה אפשרות לתרחיש גרוע. העניין הוא שבתרחישים גרועים אין באמת חוכמות. אם הצדדים הולכים לאחוז זה בגרונו של זה ולהלחם עד מוות, אז זה מה שיקרה. במקרה כזה, זה לא ממש משנה אם תומכים במדינה דו לאומית, או בפתרון שתי המדינות, או בארץ ישראל השלמה, או בהחזרת המנדט הבריטי. רע יכול להיות ורע יהיה.

השאלה, אם כן, היא אילו אפשרויות טמונות בפתרון כאשר מנסים שהוא יצליח, ואיזה איזונים ובלמים יש בו כנגד התרחיש השלילי. הבלמים שישראל העלתה עד עכשיו הם בעלי אופי מיליטריסטי. מהבחינה הזו, אינני מוצא הבדל בלתי-ניתן לגישור בין האופן שבו יוסי ביילין, למשל, מדבר על הפתרון, וקיר הברזל של ז'בוטינסקי. התפיסה היא עדיין שישראל היא עם לבדד ישכון, ושכל פתרון צריך להיות מיוסד על כוחה של ישראל להדוף מתקפה.

אינני מצפה שבהסכם שלום לא יהיו סידורי בטחון, אבל אני חושב שהבעייה המרכזית של מדיניות החוץ והבטחון של ישראל היא בכך שבזמן שלום אנחנו כל הזמן עסוקים בהכנות למלחמה, ובזמן מלחמה אנחנו עסוקים בהכנות לשלום. בכל פעולה צבאית נרחבת נמצא מי שיזהיר שאסור להשפיל את האוייב באופן כזה שהוא לא יהיה מוכן לעשות שלום איתנו. בכל תהליך שלום יסבירו לציבור הישראלי יותר על האופציות שעומדות בפני ישראל במקרה של הדרדרות למלחמה, במקום לתאר את התנאים במקרה והשלום מצליח. אני נזכר בימים של הסכם אוסלו, וזוכר כמה קראתי על שטחי A, B ו-C, ועל מרדף חם, ומתי כן מותר לצה"ל להיכנס ומתי אסור לו. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שמהשיח הזה נעדרה כל התבוננות על מתי מותר לישראלי להיכנס לשטחי A, ולמה שיהיה אסור להם, ומתי פלסטיני יוכל להיכנס לשטחי C ולשטח ישראל.

שוב: אין בזה כדי לומר שאין טעם בסעיפי המרדף החם, ושצריך להתעלם מסידורי בטחון וכולי. אבל מה שאנתפאדת 2000 מלמדת באופן חד משמעי היא שכאשר האלימות פורצת, כל הסעיפים של ההסכם על האופן שבו האלימות תתנהל מתאיידים מכוח הזרוע. לכן, מעמדם בהסדר צריך להיות חשוב הרבה פחות מההסדרים של האופן בו הדברים יתנהלו במצב בו לא תהיה אלימות.

העקרון צריך להיות שההסכם הוא הסכם שלום. אם הוא נכשל, אז יש מלחמה, ואז הכלל היחיד הוא à la guerre, comme à la guerre . טוב שיש אמנות בינלאומיות להסדרת המותר והאסור במלחמה, אבל מעבר לזה אין צורך להרחיב בתנאים. מוטב היה שהסכם עם הפלסטינים לא היה מתעסק כלל בדקדוקים שבהם הסכסוך יכול להמשיך. אם מחבל מבצע פיגוע ובורח לשטחי הרשות, יש לפעול כפי שהיו פועלים בכל מקרה שאזרח של כל מדינה זרה היה מבצע רצח ובורח חזרה לארץ מולדתו. אם יש צורך בשביל זה לחתום על הסכם הסגרה – יהי כך. אם דעתה של ישראל לא נחה מטיפולה של פלסטין, ויש יסוד להניח שמדובר בטרור בחסות פלסטין, אפשר לראות בזה פגיעה בריבונות הישראלית, ולהתייחס לזה כאל צעד מלחמה לכל דבר ועניין.

חזרה לרעיון המדינה הדו-לאומית: עבורי, התמיכה ברעיון המדינה הדו-לאומית חשובה יותר מבחינת האופן שבו היחסים נבנים בין שני הלאומים. אני חושב שזהו מודל שמדגיש את השיתוף, את השכנות, ואת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שכל אחד מהצדדים נמצא כאן, ושהוא לא ייעלם. הפתרון צריך להיות מיוסד על הכרה באחר, ועל בניית מרחב מחייה משותף, שבו כל צד יכול להגשים את עצמו. יותר מפעם אחת הבעתי את העמדה שאם תפיסה זו תעמוד בבסיס פתרון שתי המדינות, אין לי שום התנגדות אליה.

אך כמעט בכל פעם אני נוכח מחדש שזו איננה התפיסה שמנחה רבים מן התומכים ברעיון שתי המדינות. התמיכה בהתנתקות ובשיח עליה היו דוגמה קיצונית לכך. הדוגמאות לאנשים שמופתעים מכך שהטרור מעזה נמשך הן רבות. כל פעם מופתעים מחדש. "הרי עזבנו אותם בשקט, מה הם רוצים מאיתנו?" הסוציולוג האמריקאי פיליפ סלייטר כתב בספרו "החתירה אחר הבדידות" (The Pursuit of Loneliness) על "אפקט השירותים", שבו האדם מתרגל לכך שהוא מוריד את המים והלכלוך נשטף, ומפתח רצון לפתור כל בעייה בקלות כזו. הסטיקר שפרסמו גופי שמאל (אולי שלום עכשיו?) בעד ההתנתקות ("כשהמצב חרא, חייבים להתפנות"), המחיש שאפקט השירותים עמד בבסיס התמיכה בהתנתקות. אני גורס שהתמיכה בפתרון שתי המדינות כולה מבוססת על אפקט השירותים.

מתישהו בשיא תקופת הפיגועים של שלטון רבין, פירסם יאיר לפיד טור שבו הוא אמר שהוא תמיד הצביע מרצ, והוא מקווה שתקום מדינה פלסטינית, אבל כשהיא תקום – נגיד להם להתראות, ושלא יבואו לבקר. הסיסמה שברק רץ איתה לבחירות ב-1999, "אנחנו כאן – הם שם", תימצתה את התפיסה הזו באופן הקליט ביותר, וברק אכן זכה.

אם אכן תקום מדינה פלסטינית, ישראלים רבים יופתעו ויתאכזבו לגלות שכל-כך הרבה ערבים עדיין חיים כאן. הרי הורדנו את המים, פינינו יישובים – מה עוד הם רוצים מאיתנו?

לכן, כל דיבור על פתרון של שתי מדינות, חייב להיות מונחה לא על-ידי הפחד ממדינה דו-לאומית (או האיום הדמוגרפי), ולא על-ידי "אפקט השירותים" (המקופל, בין היתר, בהצהרות על כך ש"אני לא רוצה שהבן שלי ישרת בעזה או בחברון"). פתרון שתי המדינות צריך להיות פתרון עומק, המיוסד על ערכים של חירות ושוויון, שיבהיר מה יהיו האמצעים הממשיים שבהם שתי המדינות יקיימו יחסי שיתוף הנובעים מהצרכים לחלוק יחד את המשאבים הטבעיים, לצד האתגר שביחסי גומלין של מסחר, חינוך ותרבות.

עבורי, התמיכה במדינה דו-לאומית היא תמיכה במודל שמאפשר אופציות רבות יותר לשיתוף הפעולה הזה, ושממחיש בצורה החדה ביותר את שותפות הגורל שחולקות שתי התנועות הלאומיות הללו על אותו חבל ארץ. בה בעת, הוא גם משוקע בתוך התפיסה של זהות מורכבת יותר, שאיננה מיוסדת אך ורק על בידול ("אנחנו והם"), ובמקום זה מציע חלופה של זהות המורכבת מהקשר והשיח עם האחר. התפיסות שלנו לגבי אוכל ישראלי, מוסיקה ישראלית, סלנג ישראלי ועוד מרכיבי תרבות רבים נוספים אינם מנותקים מהתרבות המקומית שהייתה כאן עוד קודם התנועה הציונית. אני מרשה לעצמי להניח (הגם שאני פחות עמוס בדוגמאות) שגם התרבות הפלסטינית הועשרה מן המגע עם התרבות הישראלית.

שתי הקבוצות הן עדיין לאומים נפרדים, בעלי תרבות ולשון יחודיות להן, ושניתן להבחין ביניהן. אך כל אחת מן הקבוצות היא כבר לא לגמרי נפרדת ונבדלת מן האחר, וכבר היום מתקיים מצב ביניים, שאין להכחיש אותו. את הזהות המועשרת הזו ניתן לפתח במסגרת מדינית של שתי מדינות המקיימות ביניהן יחסים הדוקים של שיתוף פעולה וגבולות פתוחים, או במסגרת מדינית של מדינה אחת, המעגנת את הזהות העצמאית של כל אחת מלאומיה בחוק. מודל הביתור או ההתנתקות שאחריו לא יהיו פלסטינים כחלק מהחוויה הישראלית היה ונותר אשלייה מסוכנת.

 

מדינה אחת או מדינה וחצי

יוסי שריד כתב בסוף השבוע נגד רעיון המדינה הדו-לאומית. לא איכפת לי שמתנגדים לרעיון המדינה הדו-לאומית –  יש סיבות טובות להתנגד לו. אני עצמי חושב שהרעיון של עצמאות מדינית לעם היהודי היה רעיון טוב בבסיסו, ומכיר בכך שמדינה דו-לאומית משמעה סופה של אפשרות כזו.

התמיכה שלי ברעיון המדינה הדו-לאומית איננה מתוך דמיון אוטופי של חיים ביחד כעם אחד, וכבר הבהרתי זאת במקום אחר. התמיכה שלי במודל זה לפתרון נובעת מתפיסה הגורסת שאין עוד אופציה אחרת. רעיון שתי המדינות יכול להצליח רק אם מדינה פלסטינית תהיה בת-קיימא, ורק אם לא יהיה לה עניין להמשיך באלימות כלפי ישראל. שני היסודות הללו לא באים בחשבון במציאות הקיימת, בחלקה בשל המדיניות הישראלית.

רעיון שתי המדינות מתבסס על מדינה ישראלית רציפה, שכחמישית מתושביה הם פלסטינים, ועל מדינה פלסטינית מבותרת שבה לא מורשים לגור יהודים. בכל מודל שהוצע עד כה, המדינה הפלסטינית מתוכננת להיות מוגבלת בדרכי התחבורה שלה, ביכולת היבוא והייצוא שלה, ובריבונותה על גבולותיה. אפילו בגירסה "הקיצונית" של גוש שלום, שבה מפנים את כל ההתנחלויות, וישראל נסוגה לתחומי הקו הירוק, מדובר במדינה קצוצת-כנפיים, שתלויה בישראל מבחינת בטחון וכלכלה. איך לומר, "כמעט מדינה".

אין –  וחשוב להגיד את זה בפה מלא – אין גורם ישראלי, גם לא יוסי שריד, שמציע לפלסטינים מדינה במובן שאנחנו מכירים מדינות עצמאיות שעומדות על רגליהן. במצב כזה, התסכול הפלסטיני צפוי להיות מופנה כנגד האשם הטבעי במצבם –  השכנה שמבתרת את מדינתם ממזרח לרצועה וממערב לגדה. אנתפאדת 2000 הייתה, בחלקה, נסיון של הרשות הפלסטינית לתעל תסכול ומורת-רוח פנימית כלפי הישראלים, כדרך להגן ולבצר את שלטונם.

הרי תמיד אפשר יהיה להעלות תביעות חדשות, גם אם סוכם שנגמרו התביעות ההדדיות. אפשר יהיה להחליט שרוצים לפתוח מחדש את סוגיית הפליטים, שרוצים לחזור להחלטה 181 (טענה שערפאת כבר השתמש בה עוד בימי אוסלו, ברצותו לסבך את המו"מ), או שרוצים לסייע לאחיהם הפלסטינים תושבי ישראל.

ההנהגה הפלסטינית הישראלית כבר שוללת מזה זמן את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ויש סיבה להניח שתביעותיהם יגברו לאחר כינונה של מדינה פלסטינית.

כשזה יקרה בצורה של מדינה – כיצד ישראל תנהג? עוד פעם פעולה בעזה? שצה"ל יפלוש חזרה לג'נין? ואז להיות שם עוד כמה שנים רעות "משיקולי בטחון"?

פתרון מלא של הסכסוך צריך להיות מיוסד על אמירת האמת באומץ: האם יש זכות קיום למדינה יהודית אם לאו; מה היחס בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, שחלקם קרובי משפחה שחלקו אותו כפר עד 1948? מה היחס בין הפליטים שגרו בתחומי 1948 וברחו לעזה או לגדה, לבין תושביה המקוריים של הגדה והרצועה? מדוע לא מדובר באותו עם, ומדוע אין להם זהות משותפת השואפת להתאחד בריבונות אחת?

העלאת שאלות קשות אלה פירושה למוטט את ההכחשה הנמרצת המונחת בבסיס רעיון שתי המדינות, כאילו ההפרדה המלאכותית שנוצרה ב-1948 היא בעלת משמעות אתנית, ושהקבוצה המכונה "ערביי ישראל" אינה פלסטינית, וכאילו אין לה קשר לקבוצה הנאבקת על עצמאות מדינית.

אפשר להתקדם אל עבר פתרון של שתי מדינות, מתוך הכרה שישראל ופלסטין הן תולדה של שתי תנועות לאומיות (שהתעוררו מאוחר יחסית) ושלכל אחת מהן זכות הגשמה וביטוי עצמי. אך מכיוון שאיתרע מזלן של שתי תנועות לאומיות אלה להתייחס לאותו שטח אדמה, גם בתוך מימוש העצמאות המדינית דרושה גמישות גדולה יותר משרטוט גבול.

גמישות זו פירושה שיכולת הניוד של הפלסטינים בכל השטח שממערב לנהר הירדן ועד לים תהיה גדולה יותר, בעיקר בכל הנוגע לניוד בינם לבין עצמם. כיוון שהפרדה מוחלטת יוצרת נסיבות שאינן מאפשרות לסכסוך להירגע בשמונה השנים האחרונות, יש צורך ביחסים טבעיים של מסחר בין ישראלים לפלסטינים גם כן. פירוש הדבר שהגבולות בין ישראל לפלסטין יצטרכו להיות פתוחים ככל האפשר.

במקום תלות חד-כיוונית שמעניקה לישראל את היכולת להטיל מצור על פלסטין כאוות נפשה, דרושים צעדים שיצרו את יכולתה של ישראל לפגוע בפלסטין. על-ידי השקעה בחינוך, תעשייה ותשתיות, יש ליצור תנאים של הדדיות, שיתוף פעולה וחלוקה שווה של המשאבים הטבעיים בין שתי המדינות, שתהווה אלטרנטיבה ליחסי הניצול והתלות של העבר וההווה.

כפי שציינתי בעבר, אינני חוזה את המדינה הדו-לאומית כמדינה שמוחקת את הזהויות הלאומיות. בתוך המדינה הדו-לאומית יש ליצור מנגנונים שיְשַמרו את הזהות התרבותית הנבדלת של שני העמים.

לכן, כשאני חושב על מודל של מדינה דו-לאומית שבה יש מנגנוני חינוך ותרבות מקבילים (משתפי-פעולה אך נפרדים), לעומת מודל של שתי מדינות המקיימות ביניהן גבולות פתוחים, המתאמות את חלוקת המשאבים, ומנהלות יחסי מסחר ושיתוף פעולה בכל שאר תחומי המדינה, אינני מוצא הבדלים כה גדולים. בין שני המודלים, אני סבור שהמודל הדו-לאומי ייטיב לענות על צרכי האוכלוסיות.

אך פתרון של שתי מדינות שמיוסד על הפרדה ברוטאלית דוגמת חומת ההפרדה, מודל שמדמה הפרדות מוחלטת, התנתקות מהפלסטינים ובריחה מאחריותה של ישראל כלפיהם, איננו ראוי ולא יצלח. לשונו של שריד מיליטריסטית מדי מכדי לתאר חזון שלום: לבתר, לגזור ולשמור.

לפני שמחלקים, על ישראל לחדול משדידת זכויות האדם הטבעיות של הפלסטינים (ראשית כל, חופש התנועה). לאחר שתחדול מכך, אפשר יהיה לדבר עם מנהיגיהם כבני אדם, גם על אפשרות החלוקה.

[למחרת, ניחמתי על הפוסט הזה, וכתבתי המשך, הבהרות, תיקונים וכו' – כאן]

לצביונה של מדינה דו-לאומית

נראה שרבים מבין התומכים ברעיון המדינה הדו-לאומית שוגים בחשבם שמדינה זו תתפתח במהירה למדינה חד-לאומית, מדינה של לאום חדש שנוצר ממיזוגם של שני עמים קודמים. אני מניח שבתוך המחשבה האווילית הזו חבויה גם תקווה שהלאום החדש ידמה בעיקר אל ______ (מלא את החסר). פלסטינים שקוראים למדינה חד-לאומית מקווים שבמהרה המדינה הזו תהיה מדינה עם רוב ערבי, שהיהודים בה יהיו מיעוט נסבל; ואילו יהודים מדמיינים שללא הכיבוש, הפלסטינים יהיו דומים יותר ליהודים. אחד הביטויים המובהקים של התפיסה הזו הוא בדיון על שמה של המדינה הדו-לאומית, שמא יהא זה ישרפל או פלאל.

לכן, יש לומר שרעיון המדינה הדו-לאומית כשמו כן הוא: מדינה של שני לאומים, שתי שפות, שתי תרבויות. רעיון המדינה הדו-לאומית לא נועד לטשטש זהויות אלה, אלא לאפשר להן מסגרת טכנית – תשתית פיסית, כלכלית וחברתית – שתאפשר להן מימוש וביטוי מלא. כיוון שהתפיסה המשובשת של מדינה דו-לאומית התגלמה כה יפה בהצעת שמה של המדינה, גם האנטיתיזה שאני פורש כאן תציע שם. אני צופה שתי אפשרויות: אחת, שבעברית יקראו לה ישראל ובערבית פלסטין. ובאנגלית? שישברו את הראש. השנייה, שאולי תהיה גם אופציה לשם האנגלי של המדינה, היא שם ארוך ומסובך שיכיל ויבטא את המורכבות של המדינה עצמה. למשל, "הרפובליקה הישראלית-פלסטינית" או "האיחוד הערבי-יהודי של עבר הירדן המערבי". אני בטוח שעם הצעות בכיוון הזה, יימצא גם מי שיחשוב על ראשי-תיבות מוצלחים שקל לזכור, כמו UPI.

רעיון השם הכפול מבטא את העובדה שהמדינה היא מסגרת אחת, אך היא רבת זהויות. עד 1948 היה מקובל לקרוא לאיזור הזה בעברית "פלשתינה-א"י", וייתכן שיש לבכות על הפסקת נוהג זה. שוויץ, כידוע, הוא השם הגרמני של אותה מדינה, שהצרפתים קוראים לה סוויס. באנגלית אומרים סוויטצרלנד. בשונה מ"ישראל" ו"פלסטין" אלה ביטויים פונטיים שונים לאותו שם, ועדיין – העובדה היא שהמדינה מתקיימת כשאזרחים שונים קוראים לה אחרת. למקומות רבים בשוויץ יש שם כפול, ורוב האזרחים מכירים את שתי הגרסות.

לא לחינם הוזכר כאן המודל השוויצרי. האמירה הלעוסה שישראל היא לא שוויץ, או שהמזרח התיכון אינו סקנדינביה היא טיעון פרגמטי, מהלך-אימים במידה. אין לה דבר עם הראוי, שהוא הנושא של רשימה זו. בשוויץ כשבעים אחוז מהאוכלוסייה דוברת גרמנית. עובדה זו כנראה הכריעה את מיקומה של הגרמנית כראשונה בכל המסמכים והשלטים הרשמיים של המדינה, אך מקומה של הצרפתית תמיד שמור, ואף הניב האיטלקי השוויצרי מופיע כשווה בין שווים, למרות שמיעוט זה אף קטן מאוכלוסיית הישראלים הפלסטינים.

על-כן, ייתכן שהשפה הראשונה במדינה הדו-לאומית תהיה עברית (לפחות באזורים בעלי רוב יהודי). אך אין פירושו של דבר שהשפה הערבית תישמט ממסמכים רשמיים, או ש"ישכחו" להוסיף אותה בשלטים שונים. להיפך. המדינה הדו-לאומית תצטרך לעשות מאמץ מודע לתקן שנים של הדרת מקומה של הערבית בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל והשבתה למעמד שווה. אגב, אם יבוא מישהו ויטען שכיוון שהערבית היא שפה נפוצה לאין ערוך בעולם בכלל ובאזור בפרט ראוי שזו תהיה השפה הראשונה בשלטים, ועברית אחריה – לא תהיה לי התנגדות לכך.

מעמדה של הערבית צריך להיות מושב אל כנו לא רק למען רווחת תושביה הערביים של המדינה הדו-לאומית, אלא לא פחות מכך עבור תושביה היהודיים. ייתכן שבקרב המעמד הנמוך בשוויץ אנשים דוברים בעיקר את שפת האיזור ממנו באו. גרמנים דוברי גרמנית, צרפתים דוברי צרפתית. אך בקרב המעמד הבינוני והגבוה ידיעת שתי השפות היא דבר מובן מאליו. לימוד שתי השפות מגיל צעיר לא פוגע בלימוד האנגלית, אלא להיפך. על-כן, כינונה של מדינה דו-לאומית יהיה כרוך בלימוד ערבית מגיל צעיר בבתי-ספר יהודיים, על-ידי שאילת מודלים משוויץ ומבתי-ספר יהודים-ערביים הפועלים כבר כיום בישראל. בעניין השפה הערבית והדרתה המודעת בתרבות הישראלית הייתה רשימה מעניינת בקפה, שבינתיים הורדה, ואולי עכשיו תשוב, כדי שאוכל לקשר אליה. נסתפק בכך שלא בכדי זוכרים התלמידים הטובים יותר במערכת החינוך הישראלית משפט בודד או שניים על ביקור שר החוץ במצרים או פיגוע במרכז שכם, בעוד התלמידים הגרועים אינם זוכרים דבר. קריאה בספרות יפה כחלק מלימודי ערבית היא כמובן טאבו. לימוד השפה באופן ראוי יצטרך להחליף את כל ספרי הלימוד הנהוגים כיום, כך שהערבית לא תתקשר אצל הלומד ישירות לסכסוך, אלא תהיה טבועה בתרבות הערבית.

ועוד דבר של המודל השוויצרי שראוי לאמץ למדינה הדו-לאומית היהודית-ערבית היא שיטת המחוזות, שמעניקה אוטונומיה רבה לאזורים, וממילא ללאומים. בעוד הפרלמנט והממשלה יהיו דו-לאומיים, בתי המשפט יהיו משותפים וכן הלאה, החינוך והתרבות יהיו נתונים בידי ממשל מצומצם יותר. הביטוי הלאומי המרכזי – חגי לאום, ימי זכרון וחינוך פרטיקולרי – ייעשה במעגלים הקטנים יותר של החברה, בעוד המרחב הציבורי הכללי יהיה נייטרלי, ללא תחרות על עליונות בו.

ולא מפריע לך ראש ממשלה ערבי? ראשית, למיטב ידיעתי החוק בישראל איננו אוסר על בחירת ערבי לראשות הממשלה. אשמח אם מישהו יעמיד אותי על טעותי, אך אם אינני טועה, ישנו מצב מגוחך שערבים מנועים מלהיות בתפקידים שונים בצבא, או אפילו בכנסת, אך מבחינה תיאורטית, יכולים להיבחר לראשות הממשלה ובכך לקבל גישה לכל מידע שהוא. אם מישהו חושש מבחירה של ראש-ממשלה ערבי, ראוי שיפעל לשנות את החוק כבר עכשיו, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך לגבי אופייה הדמוקרטי של ישראל (ברי לי שיש אנשים שממילא לא מוטרדים מכך, אך בשלב זה ודאי כבר ברור גם להם שהבלוג שלי אינו מופנה אליהם).

לגבי ראש-ממשלה ערבי במדינה דו-לאומית: אני מאחל לכל מדינה דמוקרטית שהעומד בראשה ייבחר על-פי התאמתו לתפקיד, על-פי יכולתו לקדם צמצום פערים בחברה, לפעול לחיזוק ערכים של שלום, שוויון וערבות הדדית, ולפתור את הבעיות האקוטיות של כלל האזרחים על הצד הטוב ביותר. מינו, גזעו, השתייכותו הדתית או האתנית וכן קבוצת הכדורגל החביבה עליו, אינם ממין העניין.

אינני מתכחש לכך שבמדינה דו-לאומית תהיה תחרות או אפילו יריבות ידידותית בין הלאומים השונים. כל מי שגר אי-פעם במועצה אזורית יכול לספר לכם שעם בחירתו של תושב זה או אחר לראשות המועצה, מקבל היישוב שבו מתגורר ראש המועצה הנבחר חיזוק כלשהו: תאורה בשביל המוליך אל היישוב, השקעה יתירה בגינון. זה לא לגמרי אתי, אבל אם התחלופה של ראשי מועצה היא סבירה ומיישובים שונים, זה גם לא כזה נורא.

ייתכן שראש-ממשלה ערבי יפעל להפנות יותר משאבים לקנטונים ערביים מיהודים. כל עוד לא מדובר בפגיעה משמעותית בקנטונים היהודיים אין בכך רע. בבחירות הבאות ייבחר ראש-ממשלה יהודי, ויעביר עוד תקציבים ליישובים יהודיים. גם כיום יש דברים כאלה: לכל ראש-ממשלה יש פינה חמה בלב לפרוייקט חברתי כלשהו, שמזורז או מקודם בתקופת כהונתו. כל הפרוייקטים חשובים, כולם צריכים עידוד, ולפעמים זה הפרוייקט הזה, ולפעמים אחר. כל עוד לא מדובר בשחיתות, או בהזנחה מוחלטת של פרוייקטים אחרים, זו נדנדה או קרוסלה שמדינה דמוקרטית יכולה להכיל כחלק מהמשחק הדמוקרטי.

הרשימה הזו הייתה, מטבעה ומתוך בחירה מודעת, בעיקר על מה שראוי, ולא על מה שיכול להיות. עוד כמה שאלות שיצטרכו לבוא על פתרון, ואדון בהם כשאוכל: חוק השבות / זכות השיבה; מדינה דו-לאומית – אוטופיה או פרגמטיות?

לשאול את השאלה הנכונה

אחד הדברים הידועים לגבי מחקר, או לימוד בכלל, היא שהשאלה הנכונה חשובה יותר מכל תשובה, באשר זו אפשרית. את הביטוי האמנותי המדוייק ביותר לתפיסה הזו, העלה יוסל בירשטיין בספרו "כתם של שקט" (ואם איני טועה, אותו סיפור פורסם אחר-כך גם בקובץ האחרון שלו שפורסם).

הבעייה היא שבהרצאות רבות שאני טורח לשבת בהם, אנשים שואלים דווקא את השאלות הלא-נכונות. לא אתן בהם סימנים, ראשית בגלל שאיני בטוח שאני אוהב את הז'אנר, ושנית בגלל שאיני בטוח שכוחי יפה לכך.

למרות זאת אי-אפשר בלי טיפוס אחד, שחזר בשתי ההרצאות הפומביות האחרונות שהייתי בהן, של עמירה הס ושל סילבן ציפל, והוא השואל "אבל מה איתם?"

מובן שבהרצאה על ישראל לגיטימי לשאול על מדיניות פלסטינית ועל מגמות אצל הפלסטינים. גם השאלה שהטרידה אותי (לגבי אופיו של העימות הנוכחי ואם הוא המשכו של אוקטובר 2000) היא בעצם שאלה כזו. אך יש אנשים שהשאלה שלהם בעצם אינה שאלה, וכל רצונם לומר שגם הפלסטינים לא-בסדר. אילו היו חושבים עוד רגע היו מבינים שאין ספק בכך, אבל אין בעוול אחד כדי להצדיק אחר.

לכל שואל כזה יש בדרך-כלל את הפיגוע המסויים שנגע לליבו. אם זה הפיגוע בבית-ליד, בדיזנגוף, בסבארו, באוניברסיטה, בדולפינריום או בחיפה. אתמול השואל הביא את הפיגוע במרכז הרב. אני זוכר את הפיגוע של קו 18. מדיניות, עם זאת, לא מבססים על סמך אירוע זה או אחר שמשום מה היה בעל משקל רגשי עבור אדם זה או אחר. ציפל התחיל להשיב, ובאיזשהו שלב השואל שיסע את דבריו ואמר: "אז אתה לא מוכן לגנות את הפיגוע במרכז הרב?" מובן שציפל לא הביע שום תמיכה בפיגוע, אבל זה לא הפריע לשואל. אנשים כאלה מייאשים אותי. כאילו שאם ציפל יגנה את הפיגוע יהיה בזה כדי לבטל את כל דבריו קודם לכן על הצורך בסיום הכיבוש. כאילו שהבעייה היא שלאנשים לא אכפת שנהרגים יהודים. ודאי שיש אנשים שלא אכפת להם שיהודים נהרגים, אבל הבעייה איננה באנשים שלא אכפת להם שנהרגים יהודים. הבעייה היא שלאנשים באופן כללי לא אכפת שאנשים נהרגים. כשמישהו מתעקש להחזיר את הדיון לפיגועים נגד ישראל, הוא בעצם נוקט אותה עמדה. פלסטינים נהרגים? לא חשוב. אבל קצת לידם יש אדם שקנה ירקות ופירות לביתו והוא יהודי.

שאלה אחרת שהביעה חוסר הבנה מוחלט והייתה מצערת, הייתה של מישהי שהתנגדה לגדר ההפרדה, ובשל כך הסכימה עם ציפל שארצות הברית צריכה להפעיל לחץ על ישראל. אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הדבר הראשון שיהיה כלול בפתרון שתי-מדינות הוא גבול בין שתי המדינות הללו. הדיון על הגובה הפיזי של הגבול הוא כמו הדיון על גובה המחיצה בבתי-כנסת. האישה הזו בעצם לא שאלה שאלה, אלא פשוט רצתה להביע את התנגדותה לגדר ושציפל יחרה-יחזיק אחריה (וכך עשה). משהו בשאלה שלה גרם לי לחשוב שהיא מבלבלת בין המחסומים לגדר, ואני לא אתפלא שהרבה מבלבלים ביניהם. אני מתנגד לגדר, אבל אני חושב שהחנק העיקרי של הכלכלה הפלסטינית נעשה דרך המחסומים, אלא שאלו פחות איקוניים מעמודי בטון של 8 ו-12 מטר. יתר על כן, ההתנגדות שלי לגדר משוקעת בתוך ההתנגדות שלי לפתרון שתי המדינות. אפילו אם הפתרון יהיה שתי מדינות, אני חושב שאלה צריכות להיות שתי מדינות עם גבולות פתוחים, כמו באיחוד האירופי וכמו קנדה וארצות-הברית, עד לא מזמן.

כששמעתי את השואל הראשון, התייאשתי. כששמעתי את השואלת על הגדר, נבהלתי. נבהלתי כי ראיתי כיצד שוב בעלי רצון טוב יניעו להסדר שנשמע להם נחמד, כמו פתרון שתי מדינות ונסיגה מוחלטת מהגדה, ויתעוררו ביום למחרת ויבינו את הטעות הגדולה שלהם. כמו שאנשים מתחרטים על ההתנתקות, וכמו שאנשים מתחרטים על אוסלו (ו"התפכחו" מאוסלו בעקבות אוקטובר 2000).

נבצר מבינתי להבין כיצד אפשר לתמוך בפתרון שתי המדינות ולהתנגד לגדר. אפשר להתנגד לחד-צדדיות שבה (כי ישראל כביכול מכתיבה את הגבול), אפשר להתנגד לתוואי שלה או לעובדה שלמרות שהגבול הישראלי-פלסטיני מוקם, עדיין לא פונתה שום התנחלות, ואף להיפך. אבל אלה התנגדויות ספציפיות, ולא משתמע מהן התנגדות עקרונית לגדר. ועדיין, יש התנגדות עקרונית לגדר לצד תמיכה בפתרון שתי המדינות. מדוע? כי זה לא מצטלם טוב? כי זה מזכיר את חומת ברלין? מה מדמים לעצמם אותם אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות? גדר נמוכה עם שלט קטן שכתוב בו שהמעבר אסור? אני מלא שאלות וללא תשובות כלל, כי כאמור, אינני מבין. אלא אם כן מדובר באנשים שלא חשבו על פתרון הסכסוך כמכלול לעומק, וגם זה לא חדש.