התגית מבחר ציטוטים תוביל (גם) לעוד פוסטים כאלה:
—
ענייני נשים
כשנתבקשו המארגנים להסביר את פשר הבקשה להגיע בבגדים מכוסים, הטילו אלה פצצה: הבקשה הגיעה מהנשים הפלסטיניות. כאן נתקלו תומכות ותומכי המאבק בדילמה – אם אנחנו באמת תומכות בזכויות נשים, אזי בראש ובראשונה חשוב לאפשר לנשים הפלסטיניות להרגיש בנוח כדי שהן תגענה להפגנות (ההפגנה צריכה להצטייר כבעלת חזות "מכובדת" כדי שהן תגענה). מאידך, טוענות הפעילות כי שוב אנו דוחות את המאבק המגדרי מול מאבקים "חשובים יותר", מדיניים-ביטחוניים, ושהנשים "תתגברנה". מה שנקרא, יש "עניינים פוליטיים" ויש "ענייני נשים"…
לכן הרעיון הנפלא של אחת הפעילות לערוך מפגשים בין פעילות יהודיות לפלסטיניות, ולשמוע את אשר על ליבן, בקשותיהן ודיעותיהן ממקור ראשון נשמע כרעיון הכי טוב שעל השולחן. זאת כדי להימנע מהקרע הקיים בין פמיניזם מערבי לפמיניזם מזרחי ולנסות ליצור שיתוף פעולה ופתרונות חדשים בצורה יצירתית.
– מיה ולנשטיין, "על גופיות ותחתונים במאבק נגד הכיבוש", פורסם ב"העוקץ", 28 ביולי, 2010.
—
פתרון המדינה היהודית
מי שתומך במדינה פלסטינית מפורזת, בעצם מתנגד לפתרון שתי-מדינות אמיתי. הוא כלוא בסתירה פנימית. אולי כדאי שנתחיל לכנות הצעות פשרה כאלה "פתרון המדינה היהודית", כשהיהודים מקבלים מדינה משלהם, ואז מחליטים כמה מתוכה לתת לפלסטינים.
– ג'רי הבר, "מה הפלסטינים באמת רוצים?" הציוני המגנסאי, 29 ביולי, 2010. (תרגום שלי).
—
רמון בוגד
סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.
זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.
ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".
זה מעשה שקרוב מאד לבגידה.
– יוסי גורביץ, "התחמן", החברים של ג'ורג', 30 ביולי, 2010.
—
לבוש ושוויון
…הרי נשים רבות מתחתנות, יולדות ילדים, מכפיפות את עצמן לדיאטות חמורות, עוברות ניתוחים פלסטיים ולובשות בגדים לא נוחים ויקרים בשל צווים תרבותיים שהם לא בהכרח פחות פטריארכאליים ודכאניים. כל אלה אינם אסורים בצרפת. אז למה לאסור דווקא פרקטיקה תרבותית המזוהה עם התרבות הפטריארכאלית המוסלמית? זהו ויכוח ערכי עקרוני אמיתי ויסודי, המתנהל בחברות ליברליות רב-תרבותיות רבות, ופתרון טוב – עדיין אין. ..
הצעת החוק של מרינה סלודקין מטילה עונש של חודש מאסר על כל אדם בישראל שיעז ללבוש על פניו כובע צמר בחורף. שומרים הניצבים בפתח בתי קפה וחיילים במשמרת לילה בחרמון יסתכנו בחודש מאסר אם יחבשו "כובע גרב" שיכסה את פניהם או חלק מהם. גם מפגינים שאינם רוצים שמצלמת המשטרה תקלוט אותם, בין שהם מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט ובין שהם מפגינים נגד ניסויים בבעלי חיים, יעברו עבירה פלילית אם יכסו חלק מפניהם כדי להגן על פרטיותם מפני פלישה דורסנית של הרשויות.
לעומת זאת, נשים שיוכפפו לדיכוי פטריארכאלי חמור, בין אם מוסלמי, יהודי או נוצרי, לא תזכנה לשום סעד מן החוק המוצע – בלבד שפניהן לא יכוסו "באופן שלא ניתן לזהותן בבירור". אם הן ייאלצו לכסות את כל חלקי גופן, לרבות כפפות על ידיהן, אך הרעלה על פניהן תהיה כזו שמאפשרת לזהותן בבירור – החוק המוצע לא יגן עליהן.
במקום לשלוף מהמותן הצעות חקיקה מבישות, מן הראוי לקיים דיון ציבורי ערכי-עקרוני על ערכי היסוד של החברה הישראלית, ולהילחם על כך שגם השוויון יוכר כערך יסוד כזה, לצד כבוד האדם והחירות.
– אורית קמיר, "הצעת החוק הישראלי לאיסור רעלות- רחבה מדי וצרה מדי", כבוד אדם וחוה, 16 ביולי, 2010 (לצערי, לא קראתי את הדברים הללו כשהערתי את ההערה שלי עצמי על כובע הצמר. הוספתי לשם קישור בדיעבד).
—
הכי טוב צ'ק
ואכן, היבט ההענקה של פעולת-חליפין עשוי להיות נפרד מאיזשהו חפץ חומרי, כפי שהנשאל רוברט מסביר: "אני חושב שהחלק של המתנה, כמו מחוות משמעותיות שאתה נוקט כלפי הזוג, הם המהלכים בשיחה, מחיית-דמעה כשמישהו אומר משהו מרגש בזמן הנאומים, ההעמדה לתמונה". אף כי המערכת הקפיטליסטית עורכת התאמה להיבטים אלו של המתנה, ובייחוד במיצרוּך (commodifying) של מוצר או שירות שיימכר בהקשר של חתונה, הם אינן ניתנות בנסיבות רגילות לרכישה או מכירה בחברה האירו-צפון-אמריקאית. הבעייה השנייה, אם-כן, במתנת המזומנים היא שהיא מקושרת קשר הדוק מדי לשוק, למצרכים ולחליפים, ויש מעט מדי דרכים להפריד אותה מהקשר האינהרנטי הזה…
ומכאן הבעייה האחרונה שבמתנת המזומנים: היא מוכתמת בתכונות הכלכליות, הניתנות לחלוקה, המחללות, הבלתי-אמצעיות המשחיתות והממצרכות שלכאורה קשורות לכסף עצמו. אף כי רוב האנשים באירו-צפון-אמריקה כמעט אף פעם אינם מודים שלכסף יש כמה או אפילו אחת מן התכונות הללו, קיומן של סתירות בתיאורים תרבותיים איננו מערער על תוקפן של אמונות אלו…
הקידוד של הצגת המתנות נעשה מורכב עוד יותר ברגע הנתינה: בחנויות שונות למוצרי מסיבות וחתונות באיזור ויניפג, זוגות יכולים להשיג כלי-קיבול בצורת באר-משאלות, כלוב ציפורים, סלים, כנסיות, מחוכים, סככות או מרכבות סוסים כדי לאסוף בהם כרטיסים של הצגת המתנות. חפצים אלו אינם באים במקום עטיפת המתנה, כפי שהם עשויים להיראות; במקום זאת, מיכלי התצוגה מרחיבים את הערך הרפלקסיבי, על-ידי העברת העול של הסוואת המתנה מהמעניק למקבל. הקידוד המשותף הזה מתרחב לאופן שבו הזוגות מחווים הכרה בקבלת המתנה. כפי שרוברט מסביר, הם אינם מודים לנותני המתנה ישירות: "יש מידה של צניעות כשמגיעים לזה… לא מדברים על זה ישירות שנתת להם מזומנים. הם מודים לך על ההשתתפות."
– Pauline Greenhill and Leah Allen, "The Most Ambiguous Gift: Cash and the Presentation Wedding Tradition in Manitoba," Parallax 16.1 (2010): 7-18.
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 