לדמותה של הפוסט-דמוקרטיה

בעוד המון אדם צהל ברשתות החברתיות על מחאת התלמידים בארה"ב נגד אלימות רובים, לא יכולתי אלא לצעוד אבל על זיו העלומים המובלים כהון לרווח. תחת מעטה דמוקרטיה, חזינו בגיוס מעמד הביניים לטובת מטרה פוליטית שאמנם איננה פסולה בעצמה, אך אופני הגיוס הכרוכים בה הן סימן נוסף לעידן הפוסט-דמוקרטי שאנו עומדים על ספו. את התמורות החברתיות המדוברות ניתן לשרטט כמשולש של מדע, כלכלה, ופוליטיקה: במדע, אנחנו נעים אל עבר העידן הפוסט-הומניסטי; בכלכלה אל הנאו-קפיטליסטי; ובפוליטיקה אל-עבר הפוסט-דמוקרטיה. החיבור בין השלושה מבשר משהו שדורות מאוחרים יותר יעניקו לו שם, מן הסתם, ויתפלאו על שאנשים ניאותו לחיות כך שנים כה רבות, כפי שאנו תוהים על תקופות שלמות בהיסטוריה האנושית.

בניגוד לנאו-קפיטליזם, שמשמר בבסיסו את חשיבות הקפיטל ומלחמת המעמדות של הקפיטליזם הקלאסי, הפוסט-דמוקרטיה לא תשמר את העקרון המארגן של הדמוקרטיה הליברלית, אף שמבחינה חיצונית מעט עשוי להשתנות. מהבחינה הזו, מדובר בתהליך הופכי לעומת המעבר לנאו-קפיטליזם: נאו-קפיטליזם עתיד לשנות את אופני העבודה והצריכה במידה מהפכנית, אך לשמר את ההגיון הפנימי והמאבק המעמדי של הקפיטליזם אותו הוא יורש. הפוסט-דמוקרטיה, לעומת זאת, צפויה לשמר את ההתנהלות החיצונית (בחירות, חקיקה וכולי), אך לרוקן מתוכן את התהליכים וכך לאיין את העקרונות שעמדו בבסיסם. במילים אחרות, זו הסיבה שמדובר ב"פוסט" ולא ב"נאו", אך אין לצפות שהפוסט-דמוקרטיה תהיה ההיפך מדמוקרטיה בצורתה החיצונית.

שלוש תופעות מלמדות על אופיו הצפוי של העידן הפוסט-דמוקרטי, ותקנה אחת לשלושתן.

כניסת בעלי-ההון אל הפוליטיקה: ככל שאפשר לשפוט, טראמפ ומקורביו לא ציפו לזכות בבחירות לנשיאות ב-2016, ואך השתמשו במערכת הבחירות לצורך הגדלת חשיפתו הציבורית, במטרה להקים חברת תקשורת ימנית שתתחרה מול פוקס, ותהווה מפלט לבכירים שונים בפוקס שקצו בה מסיבה זו או אחרת. חתנו של טראמפ כבר נכנס עוד קודם לעסקי התקשורת בקניית עיתון, וכנראה קיווה להתרחב לעולם הטלוויזיה בעזרת חמיו. כמובן, הבחירה להשתמש בתהליך פוליטי לצורך עסקי, ולהשתתף באופן מלא בתהליך, היא בפני עצמה חריגה ממה שהיה מקובל עד אז.

אל הבחירה הבלתי-צפויה של טראמפ נלווה כינון קבינט שנשען לא רק על בעלי-הון כי אם בעלי-עניין בתחומי משרדיהם. היקף השחיתות וניגוד העניינים שמתבצע כעת בממשל באופן יומיומי גדול מכפי שאפשר לעקוב. לעתים נדמה שהממשל עצמו אינו מפנים את עומק השינוי: הלחץ שהוביל להתפטרותו של טום פרייס, על שבזבז כספי ציבור על טיסות, היה שריד לעולם ישן, גם אם הטיסות עצמן כבר היו חלק מהעולם החדש. פרייס פרש, אך מזכיר האוצר סטיבן מנוחין ממשיך באותן טיסות יקרות, ומצפצף על הביקורת, תוך הבנה שמחאה ציבורית טיבה להיחלש ולדעוך, אם מתעלמים ממנה.

כבר אמרתי בשלב מוקדם של כינון ממשלת טראמפ שטילרסון ומנוחין מהווים בשורה משמעותית הרבה יותר גדולה מאשר טראמפ עצמו. בטסי דה ווס יכלה בנקל לתמוך במועמד שייראה כאיש מקצוע במקום לבקש את התפקיד לעצמה. מאחורי הקלעים, הייתה לוחצת על איש אמונה לקבוע מדיניות שתיטיב עם עסקיה הפרטיים. זו הייתה דרך הפעולה המקובלת בין ההון והשלטון. בחירת ההון לעבור מירכתי הבמה אל אור הזרקורים, ללא בושה וללא התנצלות, היא הבשורה המשמעותית של ממשל טראמפ, ואין יסוד להניח שתהליך זה הפיך, או שהוא ייעלם כליל עם נפילתו הבלתי-נמנעת של טראמפ. אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתנה בעקבות נאומה של אופרה וינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב בינואר השנה. מתנגדי טראמפ אינם חולמים להציב בבית הלבן כלכלן או משפטן סוציאל-דמוקרט משמים ונטול כריזמה שיחזיר לאחור את מדיניות טראמפ. הם כמהים לכוכבנית ובעלת אימפריה כלכלית שאולי מדברת בשם ערכים ראויים יותר מטראמפ, אך נטולת כל נסיון פוליטי. הרטוריקה שלה אינה מלמדת על מדיניות עתידית. הכמיהה אליה מעידה שהטירוף שבהצבעה עבור איש שאיננו פוליטיקאי מקצועי למישרה הבכירה ביותר בממשלת ארצות הברית איננו מעידה חד-פעמית. השמאל האמריקאי לא מחוייב למנוע זאת בבחירות הבאות. זו עשויה להיות תחילתה של מגמה.

 

אקטיביזם כורסתי וצרכני: ראשית עידן טראמפ הוציאה רבים לרחובות. עוד בליל הבחירות, כשנצחונו החל להסתמן, יצאו אנשים רבים לבטא את זעמם. הם שבו מהר לרחוב לצעדות מחאה מיד אחרי ההשבעה, בהפגנות שכללו מספר רב יותר מקהל הצופים בהשבעה, והציפו את שדות התעופה במחאה על צו ההגירה שטראמפ פרסם, במלאת שבוע לכניסתו לתפקיד. אקטיביזם כזה נצפה גם בהצעות השונות של הרפובליקאים לבטל את ביטוח הבריאות של אובמה, והיה נראה שהוא עובד.

במקביל, הרשתות החברתיות מלאו בקריאות לפעולה שאיננה דורשת מאנשים לצאת מהבית: שיתוף של פוסט זה או אחר, תרומה לגוף כזה או אחר, קניית מנוי לעתון או לאתר זה או אחר. יש בפעילות כזו צד חיובי וראוי, אינני מתעלם מכך: להפגנה יש את הכוח שלה, אך אפשר להתעלם ממנה. תרומה לגוף מסויים שיכול לקדם מדיניות של ממש, לשלוח עורכי-דין לפעילות בעד מהגרים, לקיים עוד מרפאה לנשים, לטעון לזכותם של הומוסקסואלים לשוויון בפני החוק, ועוד, עשויה להיות משמעותית יותר מהפגנה. מאידך, הפעילות המנוכרת שאיננה מבוססת על התאגדות של אנשים שמכירים אלה את אלה בחיים, צופנת סכנות רבות.

בראש ובראשונה, המימד הצרכני של פעילות פוליטית מעין זו מאיים על מהותה של הפעילות הפוליטית: לא כל התורמים בעלי הכוונות הטובות מבחינים בהכרח בין תרומה לעמותה שפועלת כדי לשנות את המציאות בשטח, לבין רכישת מנוי של גוף עסקי. למשל, ההמונים שקנו ספר כדי לקחת חלק בבדיחה של ג'ון אוליבר אולי חשו שהם עוסקים במחאה פוליטית חריפה נגד סגן-הנשיא פנס. הספר יושלך אחר כבוד לפח בניקוי השנתי של המוסכים, ומכירתו המוגברת מהווה חלק מבולמוס קניות חסר-דעת שמקיים את הכלכלה האמריקאית ופוגע בסביבה. תומכיו הרבים של ג'ון אוליבר שמחים להוציא כסף כדי להשתתף בבדיחה, ובתוך-כך טופחים לעצמם על השכם על החתרנות הפוליטית שלהם.

הדוגמה הזו מלמדת על עוד קושי של האקטיביזם ברשתות החברתיות: הפוליטיקה משתנה מקמפיינים ארוכים שנבנים אט-אט עד כדי צבירת הכוח הפוליטי הדרוש לשינוי, לטרנדים שמתלהטים במהירה ודועכים במהירה. במשך שבוע, אולי שבועיים, הרשתות החברתיות מלאו בתיאורים של הטרדות ותקיפות מיניות. העלאת הנושא למודעות היא חשובה, אבל יש מקום לחשש שהאופנתיות הייתה בעוכריו. כמה שעירים לעזאזל שנקראו בשם דווקא באותו הזמן, אולי ישלמו מחיר בקריירה שלהם, כפי שקרה להארווי ויינשטיין וקווין ספייסי. אבל באותה מידה שהציבור גילה עניין, כך גם הוא איבד עניין. השיתופים לא תורגמו (למיטב ידיעתי) לפעילות פוליטית מקיפה למניעת הטרדות מיניות, על-ידי יוזמות חקיקה, שינוי באכיפה וכולי. שלא מדעת, הקמפיין עשוי לשמש את הפטריארכיה כמו וסת שמשחרר לחצים, במקום שימור הלחץ ליצירת שינוי משמעותי. חשוב להדגיש: אינני בא בטרוניה כלפי כל מי שנטל חלק. במציאות שבה מקשיבים כ"כ מעט, יש משמעות לפעולה נכונה ברגע הנכון. הדוגמה איננה מבקרת את אלו שמבקשים להשמיע את קולם, אלא את אופני המחאה באופן כללי, ואת האופן שבו הרשתות החברתיות מנטרלות את האפקטיביות של מחאות.

השילוב בין התרבות הצרכנית לאקטיביזם הכורסתי הוא הבעייתי ביותר: חרמות אופנתיים, קמפיינים למימון המונים שיש בהם מימד פוליטי או שאין בהם, ההצהרה הוירטואלית על השתתפות באירוע (מבלי להשתתף בו באמת), הלהבה שניצתת ונכבית מיד, היעדר הזכרון ההיסטורי שמציב את האירועים השונים בקונטקסט משותף – כולם יחד מלמדים על ניטרולה של המחאה הפוליטית, וכן על הקשר המתבקש בין הפוסט-דמוקרטיה והנאו-קפיטליזם.

שינוע המוני תלמידים למחאה כנגד רובים התרחשה באמצעות הרשתות החברתיות, אותם מצעים שהיוו כר נוח לדיסאינפורמציה של הציבור האמריקאי סביב בחירות 2016, במתקפה משותפת של ההון האמריקאי עם הממשלה הרוסית. רוב ההרוגים מנשק בארצות-הברית אינם קרבנות של מקרי טבח המוני, אלא של פשיעה רגילה. היות שפשיעה זו איננה מהווה איום על מעמד הביניים, היא לא זוכה לעניין של התקשורת. הצלחת הקמפיין הזה עד כה מלמדת על הכח של הרשתות החברתיות לעצב מסרים פוליטיים. הצלחת טראמפ בבחירות מלמדת על הסכנה של הכח הזה.

התאגידים מתאימים עצמם לביקורת הציבורית הנשמעת על הכח שלהם: גוגל חשפה בימים אלה מיזם חדש שישפר את צריכת החדשות של משתמשיה ויאפשר להם להבחין בין ידיעות אמיתיות למזוייפות. הזיוף טמון במיזם עצמו, לדידי, שכן אני דוחה את הטענה על "פוסט-אמת" כאילו מדובר במגמה חדשה המתאימה לדורנו. ה"פייק ניוז" איננו שונה במהותו מן התעמולה והברווזים העיתונאיים שהילכו תמיד על-פני הארץ. התביעה לחדשות אמיתיות מסתירה את המניפולציה הטמונה לא באמיתות החדשות, כי אם בסלקטיביות של חשיבותן. פרשיות האימיילים של קלינטון ופרשיות המין של בעלה לא היו שקריות. הבעייה הייתה בחשיבות שיוחסה להן במערכת הבחירות, כאילו שאלה נושאים חשובים יותר מנסיונו של טראמפ, מקשריו העסקיים, מכישוריו, מסירובו לחשוף את דו"חות המסים שלו, ועוד ועוד. הבחנה באמיתות הדיווח לא הייתה מונעת את המתקפה התקשורתית שתוזמרה על-ידי רוסיה במערכת הבחירות הזו.

 

ייאוש מן הפוליטיקה ומסוכניה: המאפיין השלישי הוא הייאוש מן היכולת לשנות משהו דרך הפוליטיקה. שני המאפיינים הקודמים מבהירים למה ייאוש כזה הוא רציונאלי. בפני עצמו, הוא איננו חדש. בדיחות על פוליטיקאים שמבטיחים דבר אחד לפני הבחירות ומקיימים דבר אחר למחרתן הן לחם חוק בכל דמוקרטיה. החשדנים והציניקנים היו תמיד חלק מן השדה הדמוקרטי. השינוי איננו בעצם התפיסה הזו, אלא בהיקף שלה בציבור, והאופן שבו היא משפיעה על פעולה. להצביע למועמד הטוב ביותר מבין הקיימים, ולהיות נכון לאכזבה לאחר הבחירות זהו צעד רציונאלי. קלינטון לא הייתה הופכת לנשיאה מושלמת לו נבחרה, כשם שיש מקום לביקורת על נשיאותו של אובמה (הערכה מקיפה ראשונה של כהונתו פורסמה לא מכבר בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון). להסיק מכך שמוטב לא להשתתף בבחירות בכלל, בשל החשש שתמיכתך תושם ללעג ולקלס, זהו ייאוש שאיננו רציונאלי. הבחירה תיעשה בעל כרחך, ומוטב שייבחר המועמד הראוי יותר לשיטתך, כפי שכתבתי בעבר.

חלק מן הייאוש הזה נובע בשל מחטפים פוליטיים שאנשים בעלי כושר ניתוח ירוד מתפתים אליהם. המחאה החברתית של 2011 היוותה אולי את הנסיון האחרון בישראל לשינוי שנעשה בכלים פוליטיים מקובלים של הדמוקרטיה הקלאסית, וכשלונה לעורר שינוי היא זרז משמעותי בתהליך הפוסט-דמוקרטי של ישראל (אבל שהיה קורה בלאו הכי, כפי שהתבוננות על העולם מלמדת). עם זאת, המחאה הרבגונית הזו לא תורגמה לשינוי פוליטי בשל שחקנים פוליטיים שהשתמשו בה כדי לקנות כוח לעצמם ולא לשם קידום מטרות המחאה. יאיר לפיד ומפלגתו הם הדוגמה המובהקת לכך. כל מי שבקיא בניתוח חברתי כלכלי יכול היה לדעת שלפיד יהיה ימין כלכלי ולא יעשה דבר לצמצום פערים ולקידום הצדק החברתי, אבל אלפי בוחרים הרגישו שיש קשר בין חלקם במחאה החברתית והצבעתם ללפיד. המחטף הזה התאפשר בכלים של הדמוקרטיה הקלאסית, אבל המפלגה של לפיד לא הייתה דמוקרטית בפני עצמה. אילו למפלגה היו מוסדות שקובעים מצע דרך השתתפות של חברי המפלגה, היה מקום ללחץ מלמטה שהיה מונע מלפיד לחטוף כל-כך הרבה קולות למטרה הפוכה משהם ציפו להשיג. סוג המפלגה, ולא עצם המחטף, מבשרים על אופיה של הפוסט-דמוקרטיה. אנשים יתלהבו באופן ארעי מכוכבים שייצרו קמפיין מרגש, אבל הקשר בין ההצבעה והמדיניות יילך ויתרופף. דוגמה לכך אפשר למצוא בתומכי טראמפ שממשיכים לתמוך בו גם כאשר הוא איננו מקדם את החומה שהבטיח, ומנגד מקדם מדיניות פייסנית כלפי צפון קוריאה. התמיכה בו היא פרסונלית לחלוטין, בלי מראית-עין אפילו של תמיכה אידיאולוגית.

 

שלושת המאפיינים יחד מבשרים על מעגל קסמים: הכניסה הצינית של בעלי ההון אל הפוליטיקה מסמנת שהם העריכו אל-נכונה את רמת הייאוש הציבורי וחולשת ציבור הבוחרים להתנגד למהלך כזה. האקטיביזם השרירותי והארעי שיתנהל ברמה הצרכנית יעמיק, באופן אירוני, את כוחם של התאגידים ובעלי ההון, גם כאשר אנשים מוחים על מדיניות הממשלה. ניטרול יעילותה של המחאה, יעמיק את הייאוש הפוליטי. הייאוש הפוליטי לצד הקיצוץ המדיניותי שבעלי ההון עורכים במשרדים שהשתלטו עליהם, יגדיל את החשדנות הקיימת ממילא כלפי הממשלה, ויעצים את אידיאולוגיית ההפרטה (כאילו לא ידוע כבר עתה שתאגידים דואגים לאינטרסים של הלקוחות עוד פחות משהממשלה דואגת לאזרחים): מעבר כלל-עולמי לחברות בינלאומיות שיהיו אחראיות על שירותים שבדמוקרטיה הקלאסית היו באחריות הממשלה יסמנו את קיבועה של הפוסט-דמוקרטיה בכל תחומי החיים, ולא רק לתהליך הפוליטי עצמו, עם התדרדרות באיכות התשתיות ולכן גם באיכות החיים של רוב האזרחים. ממשל טראמפ כבר החל בתהליך של הפרטת תשתיות נוספות.

בפוסט קצר שכתבתי לפני עשור בבלוג הזה, ציטטתי טור של תום פרידמן, שכתב כי "אילו כל האמריקאים יכלו להשוות את תחנת הרכבת המרכזית המהודרת בברלין של ימינו עם (תחנת) פן סטיישן המזוהמת והמנוונת בניו יורק, הם היו נשבעים שאנו אלה שהפסידו במלחמת העולם השנייה". הזנחה פושעת ניכרת בכל ערי ארצות-הברית. כל תשתית שבאחריות ממשלתית מתפקדת ברמת המינימום החיונית ולא מעבר לה. התחזוקה של משאבים לטובת הציבור היא ברמה של מדינת עולם שלישי ולא של מדינה מתקדמת. המגמה הזו תחריף עד סיום כהונתו המיוחל של טראמפ, ואין לצפות שיורשו, מכל מחנה פוליטי שהוא, יפעל להחזיר את הגלגל אחורה. כרסום כוחו של מעמד הביניים יגרום לאנשים רבים יותר להכיר עד כמה דק המעטה שסיפק להם אשליה של נוחות, אך עד אז כבר לא יהיה בכוחם לשנות זאת. אם הדת הייתה אופיום ההמונים שכרעו תחת הנטל בימי-הביניים, הרשתות החברתיות יספקו את הסם המשכיח בעידן החדש שאנו עומדים על ספו.

 

תקנה אחת לכולן

עוד קודם שבחירתו של טראמפ נראתה כתרחיש סביר, שוכנעתי, בעקבות רוסו, שדמוקרטיה צריכה למנות את נציגיה בהגרלה ולא בבחירות. הטיעון המנצח כנגד שיטת הסורטיציה היה שפוליטיקה טובה מנוהלת על-ידי מקצוענים. טיעון זה נשמט עם היבחרו של טראמפ לא משום שזו פוליטיקה טובה, אלא משום שהדמוקרטיה הקלאסית היא חלשה מכדי להבטיח שהטובים ביותר ייבחרו לתפקיד. סיכוייו של ברני סאנדרס או כל אדם הגון אחר להגיע להגה השלטון טובים יותר תחת סורטיציה מאשר בשיטת בחירות שנותנת כוח רב יותר לבעלי ההון.

סורטיציה איננה שיטה מושלמת, אבל היא מפחיתה את המוטיבציה לשחיתות ברמה ניכרת, שכן שחיתות נשענת על טווח ארוך ויכולת לסחוט נבחרים ככל שהקשר המושחת איתם נמשך, ובכך מקיימת ומגדילה את עצמה. רפובליקאים לא היו חוששים להדיח נשיא כל-כך בלתי מתאים לתפקיד, לפי המושגים השמרניים שלהם עצמם, משום שגורלם לא היה נכרך בגורלו. יתר על כן, גורלם לא היה נתון בידי הבוחרים, והתמריץ להצביע לפי צו המצפון היה גבוה יותר.

התהליך המהיר של בחירות היה מדרבן נציגים לאחריות גבוהה יותר. אם הנשיא היה יודע שהקונגרס יכול להדיח אותו ולמחרת היום לקבל נשיא חדש, שאיננו ידוע, היה עליו להיזהר יותר ולעבוד לקראת קונצנזוס. שר היה יודע שלנשיא יהיה תמריץ גבוה לפטר אותו (כדי לא להיות משוייך לביקורת על השר), ולכן היה נמנע מבזבזנות. זאת לעומת מנוחין שמסיבה עלומה יודע שמקומו בממשל טראמפ מובטח, ולכן יכול להרשות לעצמו לצפצף על הכללים.

בסורטיציה אין מקום לקמפיין מבוסס על אישיות המנהיג. קמפיינים היו יכולים להתקיים רק על בסיס נושאים. הבעייה של קוצר תשומת-הלב ומחזור הדליקה-דעיכה של הטרנד האינטרנטי לא הייתה נפתרת, אבל חלוקת הקשב לא הייתה מתפצלת בין מדיניות לסוגיות אד הומינם.

חבר קונגרס שהיה מגיע לכהונה של שנתיים או ארבע שנים ויודע שסטטיסטית זו הפעם היחידה שלו בבית הנבחרים לא היה רוצה לבלות את הזמן שלו בחוסר מעש, ותופעה אינטרנטית כלשהי, גם אם קצרת ימים, הייתה מאומצת על-ידו לכדי מדיניות. בשנתיים שהוקצבו לו, הוא היה פועל לאור המגמה הזו, מבלי צורך לרצות את דעת הקהל המשתנה.

ממילא, שיפור התרבות הפוליטית היה מפחית את הייאוש, והתחלופה הגבוהה של הנציגים שאינם פוליטיקאים מקצועיים הייתה מפחיתה את החשדנות כלפיהם, כשפלח גדול יותר באוכלוסייה היה חווה בעצמו ודרך מעגל של חברים ומשפחה את הבעיות הממשיות הכרוכות בפעילות פוליטית. ברשימה המקורית בנושא הצעתי ניסוי חברתי שידגים כיצד פרלמנט כזה היה נראה ומתנהל.

 

 

תקנה זו לא תיושם בקרוב. לבעלי הכוח אין אינטרס ליישם אותה. העידן ששמו טרם נקבע, שיעוצב על-ידי המשולש הטכנולוגי-כלכלי-פוליטי של פוסט-הומניזם, נאו-קפיטליזם, ופוסט-דמוקרטיה, אפילו לא הגיע לכדי השלמה עדיין. ראשית, הוא צריך להתממש ולהשתכלל. אחרי שיקרה ויהפוך לעובדה, הוא יתקיים לאורך תקופה ארוכה, הרבה אחרי שנות חיינו, והוא יסתיים בסוג כזה או אחר של התנגדות, מרידה, הפיכה, או רפורמה חברתית. סביר יותר להניח שהרפורמה הזו תהיה נסיון לחזור לדמוקרטיה הקלאסית, ובכך השינוי שהיא תבשר יכיל בתוכו כבר את זרע הפורענות של צמיחת הבעיות מחדש, במקום תיקון ממשי על-ידי סורטיציה. ועדיין יש טעם לומר את הדברים, גם אם אין בכוחי או בכוחך למנוע אותם או לשנות אותם.

[אל לדוגמאות העכשוויות לשוות ארעיות לדברים הכתובים כאן. מדובר בתהליכים ארוכים שיילכו ויתפתחו הרבה אחרי שהפעלול הפרסומי של אוליבר או הפגנות הנשק יישכחו. דוגמאות כגון אלו נוצרות חדשות לבקרים, ואילו היה לי זמן, הייתי מעדכן את הרשימה כל שבוע בדומגאות רלוונטיות. את המטלה הזו אני משאיר לפתחך, תלויה בעיתוי הקריאה].

 

אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית (בטייק-אוואי)

נביא הזעם שוב מסתובב ברחובות ובקרבי, עמוס צדקנות-יתר ורחמים עצמיים מגוחכים. מי שומע, מי מקשיב, הוא ממלמל וגם משיב. ולמי איכפת. הוא איננו משיב. קראו את דברי העורך היוצא קלר על מלכודת הצייצן. דברים דומים כתבתי גם אני (האומה הדיגיטלית; מותו של הנמען; וגם באנגלית). קראו גם על שירת התפוח, או על רמיסת הפרטיות של טיילר קלמנטי. וכיצד ינון מסכם את לימודיו. הדברים אינם נטולי-הקשר. הם נטועי-הקשר. פול סיימון בתפקיד נביא בעצמו מתאר היטב את המהפיכה שאנו שותפים לה יום-יום:

And in the naked light I saw
Ten thousand people, maybe more.
People talking without speaking,
People hearing without listening,
People writing songs that voices never share
And no one dare
Disturb the sound of silence

מדברים ללא אמירה, הרי הם סימני ה"לייק", ה"שייר" והשציוצים למיניהם. השמיעה נטולת-הקשב היא בפועל המשמעות של לעקוב אחרי חמישים או מאה בלוגים, ללא הזדמנות לקרוא אותם; לעקוב אחרי אלף או חמשת-אלפים משתמשים בטוויטר, ולהיחשף לציוצים חשובים רק דרך יד המקרה. ותוך כדי שאני כותב זאת, אני מצייץ ומשצייץ, משתף לינק בפייסבוק, עושה לייק לאחר, או מפרסם סטטוס, והופך עצמי לחלק מסאון-המלל הזה שאין בו שיטה להפריד בין החשוב ללא-חשוב. לבסוף, המילים האלה אכן אינן יכולות לשאת את עול המשמעות והמסר שהן, והשורות שבהן הן מופיעות אינן נהירות יותר מציוצי הציפורים, צפצופים שמודיעים "אני קיים", ולא יותר מזה.

הפרדה בין עיקר לטפל, והייררכיה של חשיבות בתוך העיקר עצמו, הייתה אבן-יסוד של התרבות הטרום-אינטרנטית: עיתון היה חשוב יותר ממגזין אופנה, עמודיו הראשונים היו חשובים יותר מעמודיו האחרונים; ספר היה מעמיק יותר (ולכן נצחי יותר, חשוב יותר) מעיתון וכן הלאה. הציוץ לעומת זאת יכול להיות בדיחה תפלה, חיפוש עבודה, ברכה ליום-הולדת, קריאה לפעילות משמעותית, דיווח על אובדן חיים ועוד. הם כולם באותו מסר. בדיוק ההיפך ממה שאליזבת פוסט או חנה בבלי לימדו את קוראיהן.

התובנה הזו הייתה מקופלת כבר ברשימה "מותו של הנמען": אין דרך לאבד את הנמען מבלי שהמוען מאבד משהו ממה שהיבנה את הזהות שלו עצמו. העובדה שמישהו יקר לו מקשיב לו. מישהו שהוא מעריך ומכבד, מישהו שהשתקפותו שלו בעיניו מעודדת באותו זמן שהיא תובעת, מאמינה אבל גם מצפה.

אבל הכותב לא איבד רק את הנמען שלו, עולם הדימויים שלו הולך ודל. בעולם שבו אמצעי התקשורת פחותים, החיים עצמם הופכים להיות אמצעי תקשורת. לחם מסמל בית או אהבה, שדה מסמל לחם. אני נזהר, כתמיד, מהתמסרות לרומנטיזציה של הפרה-תעשייתי. אני נזהר, כתמיד, מחזונות אפוקליפטיים של החיים המודרניים והפוסט-מודרניים. אנשים עדיין יוצאים מהבית, מריחים לחם, ואפילו מריחים שדות. אנשים עדיין זקוקים לאהבה, ושום אמצעי טכנולוגי לא יכבה אותה, הוא ישנה את הדרכים לחפש וגם למצוא אותה. ועדיין, נראה שלא נתתי את הדעת על עולם-הדימויים שבהכרח ישתנה בעקבות שינוי האמצעים הללו.

"כשצלצלת רעד קולך", כתב זך, וכבר ביטא משהו שמאה שנים קודם לכן לא היה נהיר לאף קורא שירה: כיצד תשומת-הלב יכולה להינתן לקול בלבד, ושינויי הקול מבטאים את שינוי המסר מבלי שאפשר לצרף אליהם גם תיאור של הבעת-פנים, צורת עמידה וכן הלאה. בתרבות שבה הרבה מן התקשורת הרומנטית מתפתחת בצורה אינטרנטית, יש לתת את הדעת על ההבדל הזה: אין פה קול ולא מראה, ועם זאת, ישנו גם הבדל מהותי מן המכתב. כתב היד האישי איננו והאריכות של המכתב, גם הקצר ביותר, גורמת לתמצית המסרונים או 140 תווי הציוץ להחוויר.

רעד הקול כבר איננו סמל לקשר, אפייה איננה סמל לקשר (אם אינני טועה, גם אצל עמיחי וגם אצל דיקינסון), וקשה לדמיין שירים שבהם מספר הריבועים האדומים בראש סרגל הפייס שלהם או מספר השציוצים הופך להתעסקות לירית. ואני שוב אומר – הקושי שלי לדמיין זאת הוא בראש ובראשונה מכשלה שלי, מגבלה שלי שאני מבקש להיות מודע לה, רגע לפני שאני נכנס לכיתה של בני 18 שנולדו כאשר האינטרנט כבר החל להיות בשימוש פרטי ומסחרי. גם "כשצלצלת רעד קולך" היה נשמע מגוחך לו נכתב שנתיים אחרי המצאת הטלפון, ושפתו הפנימית לא הייתה נוגעת בלבות הקוראים, שלרובם לא היה טלפון בבית. הריבועים האדומים והספרות המונות בהם את מספר ההתייחסויות האנושיות יכולים בהחלט להפוך לסמל נושא-משמעות המשותף לקהילה רחבה של קוראים.

אבל בה-בעת, יש לי חשש ממשי מאובדן הקהילה הזו בדיוק. זמן החיים וטווח-ההשפעה של יצירה דומה כמתקצר. ההשפעה מוחלפת ברייטינג, והרייטינג מתורגם לרווח, לא למשמעות או לאבן-בנייה של חיים משותפים, של קהילתיות.

אני מרגיש שאני הולך על חבל דק, כי מפתה מאוד להגיד דברים אפוקליפטיים על אנשים שיושבים בבית ולא נפגשים פנים אל פנים. אני תמיד סולד מאמירות כאלה. אנשים תמיד ירצו להיפגש פנים אל פנים, ועוד לא נתקלתי בתופעת אינטרנט שלא הולידה איתה גם פגישות פנים אל פנים. אז למה בכל-זאת אני מרגיש שיש הבדל בין "כשאומרים לחם מרגישים בית" לבין "הכי מצחיק זה להזמין כרובית באינטרנט"?

אולי מטאפורה טובה שאני יכול להביא מהחיים שלי (הגם שהיא לא תדבר לכולם) נמצאת בהבדל שבין ספרייה עם גישה פתוחה, לספרייה שמזמינים מהמחסן. בפרינסטון, הספרייה היא פתוחה. המשמעות היא שהקוראים יכולים לטייל בין המדפים לחפש מה שהם רוצים, ולמצוא במקרה גם ספרים שהם לא חיפשו בכלל שנמצאים שם ליד. בספרייה שמזמינים בה את הספרים, אתה מקבל את מה שהזמנת, ולפעמים אין לך שום דרך לדעת על אוצרות אחרים המונחים שם ממש ליד.

כשצריך לצאת מהבית בכל מקרה, לצורך עבודה, לצורך מפגשים חברתיים,לצורך ריטואליים חברתיים ועוד, נפגשים גם באנשים שאחרת לא היית פוגש בכלל – לטוב ולרע. הטוב והרע הזה הוא מלאכותי במידה מסויימת, כי האנשים הלא-טובים שנתקלים בהם בדרך הם גם חלק מהעולם הפרטי שלנו, ולכן אולי הדרכים להימנע מהם היא רעה חולה יותר, בכך שהיא יוצרת עולם וירטואלי שאיננו באמת בר-השגה. כלומר, הזמנת הכרובית און-ליין גורמת לכך שאני לא פוגש בשוק מישהו ששכחתי ממנו לגמרי, ושלא הייתי מחדש את הקשר אלמלא הפגישה המקרית בשוק. היא גם מוודאת שאני לא איתקל במישהו שלא בא לי. מצד שני, אני כבר כמה פעמים ציינתי בכרת-תודה חמה שאלמלא האינטרנט ודרכי התקשורת הללו, לא הייתי מתוודע לאנשים שהרחיבו את מושגי-החשיבה שלי ושהקשר בינינו הוא משמעותי מאוד. ללא התקשורת הזו, אנשים בעלי מגמת-חשיבה דומה היו עלולים לחשוב שהם יחידים ובודדים בדיעותיהם.

ו"המצד שני" הזה מוביל לחתימה ראויה, המכירה בכך שהמדיה החדשה צופנת בחובה סכנות וסיכויים, ושיש להתאמץ בצורה מודעת לקחת ממנה את המיטב ולאלף אותה להפיץ יותר טוב ופחות רע. אילוף כזה נדון לכשלון, בוודאי, אבל הנסיון הוא מה שחשוב, ברוח דברי ר' טרפון.

*****

– המממ… אחד הפוסטים הפחות-תקשורתיים שלך.

– ברור. בעידן היפר-תקשורתי שהתקשורת הופכת לבליל שלא נאמר בו כלום וממילא איש אינו מקשיב, המאבק הראוי הוא לכתוב בצורה בלתי-תקשורתית, שכופה על מי שרוצה ליטול חלק בשיח מאמץ של קשב, ומדיר את המרפרפים המתייחסים לפוסט שלי כעוד צפצוף.

– אז אם הקשבתי עד עכשיו, אני יכול לבקש הסברים?

– תנסה.

– מה הקשר לפוסט של ינון?

– הוא נגע בחוויה שגם לי יש – שבה הבניינים והאנשים העובדים בהם נקשרים בצורה ישירה לגופי הידע שיש לי בראש. אני לא חושב על כך ש'ס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' אלא ש'כך וכך אמר לי שס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' ומי לא מסכים איתו ומדוע.

– פרינסטון או העברית?

– גם וגם. זה בדיוק העניין, וגם מטאפורת הספריות כיוונה לזה. החיים כחוויה כולית, שבה הידע המופשט והאוניברסלי שיש לי לובש צורה פרטיקולרית והופך לחלק מהביוגרפיה שלי.

– ומה הקשר לפוסט שירת התפוח?

– שכמו שמאגריט יכול לייצר מקטרת אבל לא יכול לייצר תפוח יש מאין, כך גם המצע של המדיה החדשה יכול לשמש אפיק ליצירת קשר בין אנשים, אבל לא יכול לייצר את התפוח.

– אז בכל זאת אתה נלכד בפח הרומנטיזציה של הפרה-תעשייתיות.

– אני משתדל שלא, אבל כנראה שזה בלתי-נמנע בשיח כזה.

– והעניין הזה של טבעיות ברשת וקשרים מזוייפים או חלקיים מעסיק אותך גם בעקבות הסיפור של הבלוגרית הסורית שלא הייתה, נכון?

– כן, וזה קשור גם לשאלה של כיסוי חדשות מזווית אישית בעידן הזה, על היתרונות והחסרונות שלו. כמו שכתבתי פעם בתגובה לדברים של נועם שיזף.

– ואתה חושב שתסכים לראיון הבהרות כזה בפוסטים נוספים?

– לא נראה לי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על פוטנציאל הקטנת הסקנדלים שיש לאמצעי ההפצה

מישהו זוכר על מה רבין פרש מראשות מפלגת העבודה? או בשל מה אברהם עופר התאבד? וכמה זמן אולמרט נשאר בכיסא אחרי שיצאו עוד ועוד פרשות? ואריק לפניו? והסיכוי שאולמרט עוד יחזור?

זו דרכו של עולם. הזעזוע הראשוני של חציית קווים הופך עד מהירה להרגל. שחיקת סף הזעזוע ודחיקתו מעלה או מטה, תלוי באיזה סולם מדובר, מפלסת דרך ליצירת נורמה חדשה, ומאפשרת דברים שפעם לא היו אפשריים כלל. ממילא, היות ש"חוקים נועדו להישבר", הנורמה החדשה דוחקת אנשים אחרים לסף חדש של חציית קווים.

מה שהציבור הבריטי לא הסכים לקבל מצד הנסיכה מרגרט, מזמן הפך לנורמה. הצהובונים יצאו גם בחתונה הנוכחית בכותרות שבלוניות על "מעשיית-פיות" או "חתונה מהאגדות", אבל אם הנישואים יעלו על שרטון, הדיווחים, ההאשמות ההדדיים והראיונות האקסקלוסיביים יעשו כמעט מוכנית, מצוות נואפים מלומדה, ולא יהיו בגדר "שנת אימים", כפי שהמלכה הגדירה זאת כשנאלצה להתמודד עם המציאות הזו לראשונה.

על המציאות המשתנה והמלכה אני אדבר בפוסט נפרד, בעוד כמה ימים. עכשיו אני עדיין מהרהר בסף הזה, ותוהה מה יהיה הסף החדש שיזעזע אנשים.

כשהתברר שקלינטון עישן סמים, הוא מיהר לצאת בהצהרת-כזב מגוחכת, שרק היטיבה לשמר את הסיפור בזכרון הציבורי (מעשה מאוד קליטונאי, כפי שעתיד היה להסתבר), לפיה "הוא לא לקח לריאות". בינתיים, דומה שהאמריקאים השלימו עם העובדה שמדובר בדור אחר, בנורמות אחרות, ושהם יתקשו למצוא מנהיג ראוי שמעולם לא ניסה סמים בנערותו. אפילו צחי הנגבי הודה שהוא עישן, והוא ממש לא נשיא ארצות-הברית.

המדיה החדשה אורבת במיליון פרטים שנשיאים ונשיאות עתידיים אינם מודעים להם. מתישהו, איזשהו מועמד פוליטי יצטרך להתמודד עם תמונת עירום / סמים / אלימות / גזענות / טעם רע שתישלף מארכיון הפייסבוק שלו, עשרים או שלושים שנה לפני שהוא שקל להתמודד למשהו יותר רציני מוועדת הקישוט הכיתתית. ואם לא תמונה, אז סטטוס מביך, טוקבק, אולי אפילו בלוג שלם. והמישהו הזה יצטרך להסביר שהוא היה צעיר, ולא חשב על מה שהוא עושה, והוא מצטער, ואו שהוא יצטרך להסיר את המועמדות שלו, או שהמועמדות שלו תשרוד את זה. אבל בינתיים, יתעורר דיון אחר, מעניין הרבה יותר, על מה מעלים לפייסבוק, ולמי אין תמונות מביכות מימי התיכון או הקולג' שלו, ומה מידת השליטה של אנשים במה שאחרים מעלים עליהם, והרף הזה ייחצה. זו לא תהיה סופה של הפרטיות, אבל זה עשוי להיות שינוי פאזה רציני ביחס לתמונות מביכות. כי במקום לשכור בלש פרטי, או לחכות למצוד של עשרות צלמי פפראצי, כל אחד יוכל להוריד עשרות או מאות תמונות של מועמד שהוא מתנגד לו. והעושר הצהוב הזה, המופץ חינם בידי האנשים הקרובים ביותר למועמד (כלומר, על-ידי סוכן שיש לו נגישות טובה הרבה יותר מלכל בלש פרטי או צלם פפראצי), ישנה כליל את כח ההשפעה של תמונות מביכות על קריירות של מועמדים.

כלומר, אולי. אין לדעת, כמובן. סטנדרטים כפולים וצביעות לא יחלפו מן העולם בגלל פייסבוק, כמובן. אבל נראה לי שלמדיה החדשה, ובראש ובראשונה לרשתות החברתיות יש פוטנציאל הפצה והצפה שיעקר את הזעזוע שתמונה מגורענת של גארי הארט יכלה ליצור ב-1988. אבל קודם לכן, יש צורך בקורבן, והוא או היא עדיין לא יודעים זאת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מה מעניין בסרט תיעודי?

בתור אדם שנהנה לשוב ולקרוא בתורה, ספר שראשיתו ידועה ואחריתו גלויה לעיני כל ישראל, אינני מאמין ב"ספויילרים". כלומר, אינני מוצא קשר הדוק בין הנאה מיצירה ובין מידת ההפתעה לגבי סופה או פיתולי העלילה המצויים בה. עם זאת, אינני יכול להתעלם מנסיונם העיקש של יוצרי הסרט "קטפיש" (Catfish; 2010) להסתיר מן הצופים את הסוף, ולכן מצרף את האזהרה הזו, שבבואי לדון בסרט אינני מתחשב באלו שטרם צפו בו. מי שממשיך לקרוא מבלי שצפה, עושה זאת למרות העדפת היוצרים, ולא באשמתי.

בסופו של דבר, הסרט הזכיר לי את סרטם של האחים מייזלס "גנים אפורים" (אגב, מומלץ שלא לראות את העיבוד של HBO עם לאנג וברימור. לא לפני, ולא אחרי. פשוט אמרו לא): שני אחים יהודים פוגשים אישה עם הרבה חלומות ומעט עתיד, נוחה להתאהב (כולל באחד מהם) וקשה לאהוב, ותחושה קשה שמלווה את הצופה אל סוף הסרט: אבל איפה שירותי הרווחה? מצד שני, אולי זה גורלו של הסרט התיעודי-חברתי האמריקאי באופן כללי. אמריקה היא רחבת-ידיים וקמוצת-אגרוף, ומאפשרת לטיפוסים רבים שכאלה לחמוק בין מצלמה אחת לשנייה.

בשני הסרטים על-כרחך אתה שואל את עצמך לא רק על הסיפור המסופר, אלא גם על המספר: מה טיב הקשר הנרקם בין המתעד למתועד, מה מידת המחוייבות שחשים יוצרי הסרט כלפי מושא יצירתם, והאם החשיפה הזו תועיל או תזיק בהמשך? בקטפיש השאלות הללו הופכות אפילו לקשות עוד יותר בשל התפקיד המרכזי של יניב שולמן, שנתפס כמושא בעל-כרחו בסרט הזה, ואף משמיע את התנגדותו להסרטה לא-פעם, ולתפקיד שנועד לו בסרט הזה. מצד שני, לאחר שדמותה של אנג'לה נחשפת, שולמן עובר באופן מובהק לצד של היוצרים, והוא הופך לאיש צוות, שותף לעשייה של אחיו, אריא שולמן, ושותפו הנרי ג'וסט. הדבר הזה ניכר באופן מובהק בנסיעת המכונית המשותפת לשלושתם, בזמן שהם מנסים לברר את המידע החדש שנגלה להם, וגם בראיון שיניב עורך עם אנג'לה. מרגע הפגישה, הסרט הופך בעצם לסרט על אנג'לה ולא על יניב, ויניב לא שב להתקומם על הסרט. התנגדות רפויה משמיעה אנג'לה.

האלימות של הצילום: הזכרנו אותה בהקשר לעדן אברג'יל, בהקשר לצילום תיירותי. יניב מתריס כלפי אחיו שהוא נהג כבריון כדי שיסכים להשתתף בסרט. אם אכן היו מעשי בריונות, אלה דברים שהמצלמה לא הראתה. ואולי המצלמה עצמה היא הבריונית. בחצי הראשון של הסרט, יניב הולך ונבנה כדמות שתהיה קורבן – התמים והחלש שהולך לגלות עד כמה אכזר הוא העולם. אך בסיום הסרט, קשה שלא לחשוב מי החלש ומי החזק, מי ניצל ומי נוצל, מי הרוויח ומי הפסיד. המפסידים הגדולים, אני מניח, הם אלה שלא פעלו באופן אקטיבי כדי ליצור את נסיבות הסרט: וינס, בעלה של אנג'לה, ואבּי, ביתם המשותפת. מעט אחרי שהשולמנים וג'וסט מוצאים את הבית של אנג'לה, הצופה מקווה שגם אבּי תתברר כלא-קיימת, אבל המצלמה מוצאת אותה, אפילו רודפת אחריה, מספרת לאמריקה ולעולם כולו את שמה האמיתי, מקום מגוריה, ונסיבות חייה הלא-פשוטות בכלל. אנג'לה הרוויחה מן הסרט פרסום ומימון לעבודתה, שהיא לא יכלה ולא הייתה מצליחה לייצר בכוחות עצמה. רק התפתחות לא-צפויה לחלוטין היטיבה עמה כך כלכלית ומקצועית. הרווח של יוצרי הסרט, כולל הקידום לעבודתו של יניב שולמן כצלם, ברור מאליו. ולכן, המפסידה הגדולה שנעשה לה העוול הגדול ביותר בסרט הזה, היא אבּי. (ומיד אני ממהר לקדם את הביקורת כלפיי באפולוגטיקה רלטיביסטית מעושה: אבל מי אני שאשפוט?)

דומני שכבר השוו את הסרט ל"הרשת החברתית", אותה ביוגרפיה סנסציונית, מאשימה ומזכה באחת, של יוצר פייסבוק מארק צוקרברג. שכחתי אם כתבתי עליו בזמן אמת. "הרשת החברתית" הוא סרט גרוע, שעושה עוול עם צוקרברג מזווית אחת, אך מזכה אותו ומוחל לו על הרבה שאלות אחרות שהיו צריכות להישאל, שנראה לי שבמאזן הסופי הוא עשה חסד עם צוקרברג. הוא לחלוטין לא מצליח לפענח, ואפילו איננו מנסה להבין, את סוד המשיכה וההצלחה של פייסבוק. קטפיש מצליח להסביר הרבה יותר מזה, עם הרבה פחות יומרות (בערוץ זה). הוא יישאר סרט חשוב, אני מעריך, בשל עניין זה, ואולי יזכה להתייחסויות פסיכולוגיות שונות. לא רק של אנג'לה, "החשודה המיידית". הסצינה שבה יניב קורא בקול רם הודעות מיניות שהוא ומגאן שלחו אחד לשנייה, ומבוכתו הולכת וגוברת עד שהוא מתכסה בשמיכה וממשיך לקרוא, יכולה לשמש התחלה טובה להמחשת השיח המיני ברשת, הבדלים בין שיחות בכתב למפגשי פנים אל פנים, הבדלים מגדריים ודימויי גוף בהתנהלות ברשת, ועוד. חוקרים שעוסקים בדיונים כאלה ימצאו בסצינה הזו, ובסרט בכללו, נקודות מרתקות.

אני תוהה אם היוצרים יחזרו אל אנג'לה ומשפחתה. אם זכרוני אינו מטעני, האחים מייזלס (ואולי רק אחד מהם) שמרו על קשר עם אדית, ואולי אף שבו לבקר אותן, אך לא יצרו סרט נוסף, לאכזבתה הרבה של אדית. הסיום של קטפיש כמעט מצפה לסרט המשך, אולי בצורת ביקור חוזר לאחר כמה שנים, ברוח 7 Up הבריטי.

העובדה שנזכרתי ב- 7Up איננה מקרית, כי גם זו שאלה חשובה לגבי הז'אנר התיעודי האישי: מה מושך אותנו לצפות בסיפור חייו של אדם בתחושת מתח כזו, והאם משהו מזה מתגנב גם לאנשים שאנו צופים בחייהם ובהתפתחותם בחיינו? אולי רק העריכה והקצב, המצמצמים שבע שנים שלמות לכדי שעתיים, הופכים את הדברים למרתקים כל-כך, ומעלים אצלנו שאלות: יתגרשו או לא יתגרשו (עד הסרט הבא)? יתאבד או לא יתאבד (כנ"ל)? ואולי ההיפך הוא הנכון: אולי כשאנו שואלים שאלות כאלה לגבי אנשים שאינם בדיון, אנחנו מבקשים לחשוב שזוהי עוד סדרת דרמה, שבה חיי הגיבורים מתעצבים כיד הדמיון העשיר של התסריטאי, ובכך מבקשים להרחיק עצמנו מן המציאות הקשה המגולמת והמשתקפת בסדרה?

והשאלה הקשה ביותר, שלא אנסה להשיב עליה כאן, אלא אסיים בה: מה מבדיל סרט תיעודי איכותי (לא כל שכן סדרת סרטי המשך), מתוכנית ריאליטי ירודה? מדוע ההתעקשות של יוצרי קטפיש ש"לא לגלות את הסוף" איננה פוגמת באיכות האסתטית והפואטית של הסרט עצמו, ואילו הסוד האופף את "האח הגדול", "היפה והחנון" או "הישרדות" סביב המודח הבא, מעצים ומתמצת את הרדידות של התוכניות הללו?

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה