מחאת הרפורמה המשפטית: ג' – ההיבט הגלובלי

בעבר מניתי שלושה אתגרים פוליטיים של המאה ה-21: פוסט-דמוקרטיה, נאו-קפיטליזם, ופוסט-הומניזם. אני מכה על חטא שלא כללתי אז את משבר האקלים. דומני שהייתי מודע אליו, אבל שגיתי לחשוב שהוא "מדעי" ולא חברתי-כלכלי. כלומר, חשבתי שהפתרון שלו הוא מהלך טכני שאך דורש שינוי תנועה של המערכת הפוליטית לעבר הפתרון הזה. עם הזמן, בעקבות שיחות עם חברים וגם בזכות סקירה מעמיקה של "העין השביעית" ("קוברים את הראש בחו"ל"; וריכוז כתבות כאן), חלחלה אצלי ההבנה שהתפקוד הפוליטי של משבר האקלים איננו רק בשינוי המדיניות הדרוש, אלא שדפוסי אקלים עתידים להשפיע על דפוסי הגירה, ייצור, מסחר, או בקיצור – לשנות את הסדר הכלכלי-חברתי הקיים באופן שיתקשר ישירות לשלושת האתגרים שמניתי.

זהו העולם שבמובנים מסויימים אנו עומדים על ספו, כי אנו מתקשים להשתחרר ממושגי המאה ה-20 (כפי שעלה מהשימוש שלי במונח "דמוקרטיה" לאורך הדיון הזה), ובמובנים אחרים אנו כבר מבוססים בו. מחאה בסדר-גודל של השבועות האחרונים הייתה מפילה ממשלה בשנות השבעים. אך אם מסתכלים ביחד על הפרות-הסדר של השבועות האחרונים לצד מחאת האוהלים של 2011 אנו רואים דפוס חוזר של הפגנות ענק שאינן מאיימות על יציבות הממשלה (בפני עצמן; הקואליציה הנוכחית נוצרה כקואליציה בלתי-יציבה). ריבוי מערכות הבחירות חסר התקדים בארבע השנים האחרונות היה מוביל להתפטרות מנהיג המפלגה הגדולה אילו קרה לפני שני עשורים, כבר בסבב השני או השלישי. בוודאי שאי-אפשר היה לדמיין שאותו אדם יעמוד שוב בראשות הממשלה. הנתק בין מחאה ציבורית ליציבות השלטון, כמו גם הפער בין משילות להכרעה בבחירות, הם סממנים פוסט-דמוקרטיים, באותו אופן בו הנאו-קפיטליזם מערער את הקשר שבין רכישה ובעלות, או עבודה ושכר.

אלפים יוצאים להפגין כי הם מבקשים לשמור על זכויותיהם האזרחיות ועל יכולתם להיות ריבונים בארצם, דרך הקלפי. הם חוששים בכנות שהרפורמה המשפטית מבשרת הפיכה משטרית שבסופה לא תינתן להם יותר האפשרות לקבוע את דמות השלטון באמצעות בחירות. מנגד, תומכי הרפורמה סבורים שבג"ץ מייצג שיכבה שולית בעם, חלקם אפילו סבור שזוהי שיכבה שנגועה בהשפעות חיצוניות ממדינות המערב, וששלטון בג"ץ מונע מהעם לעצב את גורלו כרצונו. המאבק נגד בג"ץ ובעד הממשלה נתפס אצל חלקם כמאבק פנימי בין אליטות ישנות לחדשות, ואצל חלקם כמאבק לאומי כנגד כוחות גלובליים (ואם כך, יש לשוב ולהזכיר את הפן השמאלני שבלאומיות).

גם התומכים וגם המתנגדים אינם יודעים שסדרה של הפרטות ומיקורי חוץ כבר הציבו את הריבונות הזו בסכנה שאמנם טרם הגיעה לביטוי מעשי בחייהם, אך היא כבר איננה בגדר תיאוריה. שוק המזון, התחבורה, הפנסיות – ואולי עוד תחומים שאינני מודע אליהם – כבר איננו נמצא בשליטה ישראלית מלאה וההחלטה אם לתת לישראלים אשלייה של ריבונות או לא מצויה בידי בעלי-עניין שאינם חיים בארץ ואין להם שום עניין לחיות בה (במובן זה, בג"ץ הופך לשעיר לעזאזל שממלא תפקיד דומה לשנאת המהגרים). ואולי הם יודעים את כל זה, ומעדיפים שלא לחשוב על כך. על כל פנים, אזהרות מפני מעבר לדיקטטורה לוקות בניתוח המצב במושגים של ראשית המאה הקודמת, מבלי להפנים את השינוי העמוק שהתחולל בכלכלה העולמית. הדמוקרטיה לא עומדת בפני סכנה של אידיאולוגיה פאשיסטית שמדברת במוצהר כנגד ערכים דמוקרטיים. הצורה החיצונית של הדמוקרטיה וזכויות הפרט תישמר, כשמערך מורכב של המגזר הצבאי, הפיננסי, ותעשיות עתירות-ידע מעקרים את יכולת פעולתה של המערכת הפוליטית לייצג את כלל האזרחים, בעיקר בסוגיות מעמדיות (ובישראל: גם את אלה שאינם אזרחים).

האתגר הפוסט-הומניסטי הואץ בנובמבר האחרון עם ההשקה של ChatGPT. זוהי נקודת מפנה ביכולות ליצור טקסט כמו-אנושי, וכן יצירות אמנות ויזואלית, על-ידי תוכנות של בינה מלאכותית שעתידות לשנות גם את התרבות (בכל הקשור ליצירת תוכן) וגם את האקדמיה. אתגור מושגים של אותנטיות, יצירתיות, עד לכדי ערעור על בסיסי זהות עומד לשטוף את מסגרות החינוך והתרבות בקצב שספק אם המערכות הללו מסוגלות להתמודד איתו. במאמר מקיף על אפקט וואלואיג'י המחבר.ת מסביר.ה איך הכשרת תוכנה לפעולה מסויימת גם מכינה אותה לפעולה ההפוכה. המחבר.ת מקשר.ת זאת לאמירה של דרידה (שאיננו חביב עליי) ש"אין טקסט חיצוני". אבל רוב המהלכים המוסברים במאמר מתיישבים בעיניי עם הטענה של פרויד בדבר "דו-ערכיות הרגשות". אני לא איכנס לעובי הקורה של הדיון הזה, אבל ברור שחלק מהעניין הוא הרצון של פעילי רשת מסויימים לשחרר לחופשי תוכנות כאלה, לפעמים מבלי מודעות לעצם המחשבה האנושית הקשורה במושגים של שחרור לחופשי או של חשיבה עצמאית. היכולת להציע חשיבת "אפכא מסתברא" היא סימן היכר של חשיבה אנושית מקורית, והמאמץ לשכפל דפוסי חשיבה אנושית על-ידי מכונות בעצמו מכיל כבר את ההאדרה של החשיבה ההפוכה במדד אנושי מאוד. הכפילות הזו רלוונטית גם למאבק הפוליטי בישראל: למשל, בדרך שבה תומכי נתניהו מחליפים דיעות, לעתים בקצב מסחרר (התלהבות ממו"מ עם רע"ם; למחרת גינוי בנט שהסכים לשבת עם רע"ם; ועוד כהנה וכהנא); וכן בקרב מתנגדי נתניהו, ביכולת לדבר נגד דיקטטורה ובעד דמוקרטיה, ומיד להחליף את הטון, לטובת שיח מיליטריסטי, גזעני, וכיוצא בזה.

האתגר איננו איך לעצור את הרפורמה המשפטית: אני עדיין בספק שיש לנתניהו רצון להוציא אותה לפועל. אבל בין אם היא תתרחש ובין אם לא, במלואה או באופן חלקי, עם יריב לוין כשר משפטים או בלעדיו – האתגרים האורבים לפתח יהיו הרבה יותר גדולים מהמאבק הזה. אינני אומר זאת כדי לטעון שאין טעם בהפגנות. אמרתי מלכתחילה שאני עוסק בדיון תאורטי, לא מעשי. אבל אחרי כל ההפגנות, עם השינויים שיקרו או לא יקרו, ההגמוניה הישראלית תשאר על כנה; שלילת זכויותיהם של מיליוני פלסטינים תימשך, כולל של אלפי ילדים חפים מפשע שחיים בפחד מתמיד מחיילי צה"ל; משבר האקלים יילך ויחריף במלוא העוז; שינויים פיננסיים גלובליים יוסיפו לבצר מעמד של אחוז עליון שנוגס תמידית בהון של מעמד הביניים; הפגנות ובחירות יתקיימו בלי להשפיע במאומה על המדיניות; ותוכנות שמכינות שיעורי בית או כותבות תסריטים לקולנוע ישתכללו ביכולתן לדכא את מעט מקורות ההשראה והביטוי של הנפש האנושית.

לא על מנת לוותר על המחאה הנוכחית, אלא בשביל להבין את הכוחות האדירים שנמצאים ממש מעבר לפינה, צריך לשאול: איך לנתב את הכוח היוצר של המחאה לעבר האתגרים האלה? מה המהלכים שלא רק ישמרו על הזכויות, אלא ידחפו אנשים למימושן? איך מעצבים מסגרות משפטיות, כלכליות, ופוליטיות חדשות, שמציבות את הרוח האנושית במרכז, במחאה נגד השינויים הגלובליים המאיימים עליה? אלה לא אתגרים שזרים למחאה או שמייתרים אותה. הם הצעד הבא ההכרחי שלה, אם רוצים שהיא אכן תצמיח משהו.

באופן ריאלי, אינני צופה שזה יקרה. העידן הפוסט-דמוקרטי, נאו-קפיטליסטי, פוסט-הומניסטי לא ייחסם מראש, ולא יסתיים במהירה. אבל אחרי תקופת הצמיתות, תפרח תקופת רנסנס. ואף כי לא אחיה לראות אותה, מותר לי לדמיין ממה היא תהיה מורכבת. אולי אכתוב על כך בפעם אחרת. 

מבוא לנאו-קפיטליזם

הנאו-קפיטליזם שמתגבש לנגד עינינו נשען על ארבעה יסודות:

 

נאו, ולא פוסט: כשהתחלתי לחשוב על הכלכלה החדשה, שגיתי לקרוא לה "פוסט-קפיטליזם", כי חשבתי שבאמת יש מעבר (לא בהכרח חיובי) לכלכלה שאיננה מציבה בעלות נכסים במרכזה. ואמנם, הקפיטליזם הקלאסי נשען על בעלות וסימן את הבעלות בתור דרך המלך להצלחה: חסר-כל שאף להגיע למעלת בעל-רכב, בעל-הרכב שאף להגיע למעלת בעל-דירה, בעל הדירה שאף להגיע למעלת בעל הבית וכן הלאה. למרבה הנכסים ההצלחה.

נאו-קפיטליזם איננו סולד מן הבעלות, אך בפעולה כפולה של אחד בפה ואחד בלב המערכת מעודדת שיח נגד בעלות מזה ("כלכלת השיתוף"), ומונעת אפשרות להפוך לבעל-נכסים מזה. גם בבסיס הקפיטליזם הקלאסי היה כזב, כמובן, אלא שהיה קשה יותר להצביע עליו כי מצבם של בני מעמד-הביניים – בעלי הבתים והרכבים המשפחתיים – אכן היה טוב יותר ממצבם של אלו שלא הגיעו לחזקת בעלות. האידיאולוגיה שעבודה קשה לצד התנהלות חסכנית יכולה להביא רווחה לכולם הסתמלה דווקא במעמד הביניים.

בשלב הראשון של הנאו-קפיטליזם, בעלי ההון פועלים לנשל את מעמד הביניים מנכסיהם, ולצורך כך נדרש גם שיח בגנות הבעלות שמחליש את ההתנגדות להשתלטות העוינת הזו. אם יושלם המהלך, השיח האידיאולוגי הזה יתעצם על-מנת להעניק תוקף למצב הרופף של חלק כה נכבד מן האוכלוסייה.

החלשת הקשר בין הוצאה לרכישה ובין עבודה להכנסה: התרבות הוירטואלית פיתחה את מושג הטובין הוירטואלים, סחורות שאנשים משלמים עליהן מבלי לקבל עבורן דבר-מה ממשי. ייתכן שיש לראות בתופעה הזו את ראשית הנאו-קפיטליזם, משום שהיא אפשרה למכור סחורות במספר גדל, ללא שום עלייה בייצור. הקפיטליזם הקלאסי ביצע שלב אחד של ניתוק בין מוצר להוצאה, על-ידי הקומידיפיקציה של ניירות-ערך ואף של הכסף עצמו. המסחר בכסף היה השלב הראשון של חלוקה מחדש של ההון ללא הפעילות התעשייתית של הייצור העודף, אך התרבות הוירטואלית הציעה אפיק חדש, שבו מישהו משלם מבלי שהצד השני צריך לתת לו שום-דבר בעל ערך, אלא סמליות של ערך. השלב הבא לאחר-מכן, היה מימון ההמונים, ביטוי השיא של הניתוק בין הוצאה ורכישה.

במקביל להחלשת הקשר בין הוצאה לרכישה, שוק העבודה החל לנתק את הקשר בין עבודה והכנסה. הביטוי הנפוץ ביותר לכך הוא תופעה שכיחה של אנשים שמתבקשים לתת את שירותיהם תמורת קרדיט, נסיון, שורה ברזומה, פרסום, או כל הטבה אחרת שכביכול הם יקבלו מכך שהם יעבדו בחינם. ביטויים אחרים כוללים אתוס גובר של התנדבות (בעיקר במוסדות שאינם מוסדות צדקה מעיקרם) ותרבות של בארטרים, לבעלי היכולת. הבארטר הוא לכאורה יוצא-דופן, שכן הוא איננו תופעה חדשה, אבל תרבות כזאת בין אנשים שמחליפים ביניהם כישורי-מותרות מרחיבה ומקבעת מגמה חברתית כוללת שבה אנשים אינם מצפים שעבודתם תשמש לפרנסתם המיידית. בטווח הרחוק יותר עומדת ההצעה של הכנסה אוניברסלית בתור הניתוק האולטימטיבי בין הכנסה לעבודה.

מעבר להיבטים השונים של ניתוק בין הקשרים הקלאסיים הללו שהגדירו את הקפיטליזם, חשוב לעמוד על הקשר ביניהם. עצם הדיון בקיומו של קשר בין עבודה להכנסה או בין הוצאה לבעלות היה חסר פשר עד לפני שנים ספורות. רבים עדיין מתקשים לדמיין את הדברים הללו כנפרדים. לא רק שבקפיטליזם הקלאסי היה קשר הדוק בין עבודה והכנסה ובין הוצאה לבעלות, אלא ששני הקשרים האלה ביססו את הקשר הישיר בין הוצאות והכנסות, שעמדו בבסיס הקפיטליזם. עבודתו של אדם קבעה את היכולת שלו לרכוש נכסים, או לפחות, כך האמינו. החלשת הקשר בין עבודה להכנסה מזה, ובין הוצאה לבעלות מזה, מבשרת בראש ובראשונה על ניתוק הקשר בין הוצאות והכנסות. רופפות הקשר בין שני אלו תגדיר את אופיו של הנאו-קפיטליזם, תעצב מחדש את אופני הצריכה, ותשנה את מושגי הפנאי והעבודה, תוך טשטוש הגבולות הברורים שהיו ביניהם.

פרגמנטציה וסגמנטציה: חלוקת הרכבתו של מוצר לשלבים שונים שחוזרים על עצמם בצורה מיכנית הייתה אחד מסימני ההיכר הבולטים של המהפיכה התעשייתית ופס-הייצור. אך כשהמוצר היה מוגמר, ביקשו המשווקים להפוך אותו לשמיש מיידית. אמצעי המכירות הנפוץ ביותר היה הצ'ופר: אמצעים נלווים שיאפשרו להשתמש במוצר מיד, או להנות ממנו יותר. חנות מכשירי הוידאו החדשה בשנות השמונים צירפה למוצר מבחר קלטות במתנה; הרוכש מצלמה קיבל תיק, פילם ראשון חינם, התקן מבזק חיצוני, או שלושתם יחד.

כיום, המכשירים נקנים בנפרד מן השמישות שלהם: מצלמה שקניתי לאחרונה הגיעה ללא כרטיס זכרון, אם כי לא היה דרך לשמור תמונות בלעדיו; מחשב או טלפון חכם נמכרים בנפרד מהתוכנות שיאפשרו להשתמש בהם, כאילו יש למישהו עניין במחשב ללא תוכנת הפעלה.

האפליקציות מחריפות את המגמה הזו: גם אם תוכנת ההפעלה עצמה נמצאת במכשיר, היא אינה אלא מדריך שמציע אינספור שימושים שונים, שכל אחד מהם דורש תשלום נפרד. כל אלה הם דוגמאות של פרגמנטציה.

בסגמנטציה אני מתייחס להיבט הזמניות של המוצרים: בקפיטליזם הקלאסי, קנייה הייתה חד-פעמית. בעלות הייתה הישג, והיא הייתה לנצח. בשלב מוקדם, יצרנים התגאו במכשירים שקונים לכל החיים, עד שהבינו את הבעייה הכלכלית שבגישה כזו, והחלו לייצר מוצרים עם זמן-חיים קצר יותר. הסגמנטציה הנאו-קפיטליסטית מחריפה את המגמה הזו. עד לפני כמה שנים יכול היה אדם לקנות תוכנת מעבד-תמלילים לזמן בלתי-מוגבל. בפועל, הקצב המהיר של שינויי הטכנולוגיה תבע גם אז שאנשים ימשיכו וירכשו גרסאות חדישות יותר, אך לפחות מבחינת תנאי הקנייה היו רשאים להמשיך להשתמש במעבד תמלילים ישן, כל עוד המחשב שלהם שרד. לא עוד: מייקרוסופט איננה מוכרת יותר את תוכנת אופיס, אלא מחכירה אותה. אדם איננו יכול לקנות מעבד-תמלילים, כשם שגם ספרים יהיה קשה יותר ויותר לקנות. אמזון איננה מוכרת ספרים בקינדל, אלא מחכירה אותם. היא שומרת לעצמה את הזכות לסיים את חוזה החכירה, ולהעלים את הספרים ממכשירי המשתמשים. משתמשים נלהבים מתרגלים לרעיון שתשלום אין פירושו רכישה.

הפרגמנטציה והסגמנטציה יכולות לפעול בשילוב ידיים: בעבר, אדם קנה אלבום של זמר אהוב ויכול לשמוע אותו ללא הגבלה, במשך שנים, גם אם התקליט קיבל שריטות ופגמים אחרים עם הזמן. כיום, אף שאפשרות קניית אלבום עוד קיימת (אין לדעת אם זה תמיד יהיה נכון), מגמות מקטוע המוצרים מגיע גם לאמצעי הבידור, כשחברות ואפליקציות מציעות לאנשים לרכוש שירים בודדים, פרקים מסויימים מתוכנית טלוויזיה, או לשכור אותם לתקופה במקום לרכוש אותם. כל פעולה כזו מייקרת את ההוצאה הפרטית לבידור: גם אם מחירו של שיר בודד הוא נמוך ביותר, עצם התמחור של תרבות לפי יצירה שנמשכת דקות ספורות, משנה את פני שוק הבידור והפנאי בצורה שחורגת הרבה מעבר לשוק התקליטים.

בשוק הדירות, למשל, דווחו כמה אופנות בשנים האחרונות בתקשורת האמריקאית. סדרת כתבות בניו יורק טיימס שעסקה במיקרו-דירות, בישרה על סוג אחד של פרגמנטציה: בעלי בניינים שמחלקים את הנכס שלהם ליחידות קטנות יותר כדי להניב מהן הכנסה גבוהה יותר. תעשייה שלמה צמחה סביב למגמה הזו. ריהוט שתאם לדירות צרות יותר מזה, ושטח אחסון במקומות רחוקים יותר מזה. ההקבלה לעולם המוצרים ניכרת: כשם שבעבר היה ברור שמוצר נמכר עם כל מה שנדרש לשימושו, ואילו היום הוא נמכר בגרסת מינימום שדורשת רכישה של תוספות בנפרד, כך בעל-הדירה בעבר הניח שהוא קונה דירה שבה יוכל לא רק לגור, אלא גם לאחסן בה את רכושו. כיום, מצפים מבעלי-דירות לצמצם את שטח המחייה שלהם, ולהתרגל למצב שבו הם עצמם גרים במנהטן, אך חפציהם נמצאים במחסן בניו-ג'רזי. סוג של סגמנטציה תועד בכתבה מאת זוג שהתגורר שנה שלמה בניו יורק בדירות Airbnb, ומצא שהחוויה הייתה נעימה יותר מחוזה שכירות.

גם בתחום הפרגמנטציה והסגמנטציה המגמה איננה מוגבלת לצד הצרכני של הכלכלה ומשפיעה גם על שוק העבודה. מעסיקים אינם מבקשים להעסיק עובדים במישרה מלאה, ומחפשים להעסיק אנשים לתקופה מוגבלת, למשימה מוגבלת. במקום אחד כתבתי ש"חלוקת אמצעי הקיום למקטעים קטנים יותר תלך יד ביד עם חלוקת אמצעי ההשתכרות למקטעים קטנים יותר", ואחר-כך צפיתי ש"יזמים שיידעו כיום להציע דרך חדשה להמרת בעלות בשימוש מוגבל או למיקטוע של מוצר שטרם עבר את התהליך הזה צפויים להרוויח הון, עת השוק בחיתוליו". כשכתבתי את הדברים עוד לא ידעתי על שירות משאבי-אנוש לזמן מוגבל שפותח על-ידי אמזון ומכונה טורקי מכאני. ההחלשה שיש בשירות הזה כלפי כלל החברה מתבהר כשקוראים על שירותים שאנשים נותנים בעבודה זמנית, מבלי לתת את הדעת על משמעותה ומהותה, ומצרפים זאת לדו"ח שפורסם לאחרונה על ההכנסות הנמוכות של נהגי אובר וליפט. גם תופעת מימון ההמונים וגם הצעת ההכנסה האוניברסלית ישפיעו על מיקטועו של שוק העבודה.

פוסט-הומניזם: כבר הערתי שהקידמה הטכנולוגית, דרך התרבות הוירטואלית שהיא יצרה, היא שסללה את הדרך לנאו-קפיטליזם, בראש ובראשונה על-ידי דפוסים חדשים של צריכה. אבל מה שמאפשר, אולי אפילו תובע, את שלל התופעות שתוארו כאן, הוא התקדמותה של התרבות האנושית לטכנולוגיה פוסט-הומניסטית. בעולם שבו לא יידרשו נהגים, קופאים, מחסנאים, שליחים, ועוד, יש צורך למצוא פתרון לא למשלח-ידם של אנשים, אלא לאופן שבו הם יכולים להמשיך להיות צרכנים מועילים של התאגידים המשווקים מוצרי צריכה בסיסיים, מוצרי מותרות, ומוצרי פנאי. חברות שעוסקות בפנאי, בעיקר ברשתות החברתיות, יתחרו ביניהן על יצירת ערוץ דו-כיווני שבו הצרכנים גם משרתים את החברות ועובדים עבורן ללא תמורה, ועדיין משקיעים את ההכנסות שלהם חזרה אצלם. הסגמנטציה והפרגמנטציה של המוצרים והעבודה גם-יחד הם אלה שיפעלו לקידום כלכלה כזו, ולא בכדי אמזון היא זו שעומדת בקידמת הסגמנטציה של שוק העבודה.

כפי שכתבתי בעבר: "ניתוק הקשר בין עבודה להכנסה הוא מגמה מקבילה לניתוק הקשר בין הוצאה לרכישה, בדומה להקבלה שערכתי בין שני תהליכים של מיקטוע: מיקטוע המוצר ומיקטוע המישרה."

לסיכום, את יצירתה של הכלכלה הנאו-קפיטליסטית צריך להבין כמרובע שמתרחשים בו ארבעה תהליכים במקביל, שמשפיעים זה על זה, וקשורים זה בזה: בשוק הצריכה, מדובר בהחלשת הקשר בין הוצאה לרכישה, ובמקטוע המוצר (שבעצמו מתבצע בשני אופנים מרכזיים של פרגמנטציה וסגמנטציה). בשוק העבודה, אנו עדים להחלשת הקשר בין עבודה להכנסה מזה, ולמיקטוע המשרה המלאה, אם זה במישרות חלקיות, בעבודות זמניות בפרילאנס, בבארטר, או בהכנסה האוניברסלית.

ארבעת התהליכים האלה מבטאים שני מאפיינים מרכזיים של הנאו-קפיטליזם: מקטוע מחד, ורופפות הקשר בין כסף לבעלות מזה. לשני המאפיינים הללו יש להוסיף שני מאפיינים אקוטיים להבנה מלאה של הנאו-קפיטליזם: הטכנולוגיה הפוסט-הומניסטית והשלכותיה; ולבסוף, העובדה שהנאו-קפיטליזם לא זנח את חשיבותו של הקפיטל. ההון ימשיך להיות הכוח המניע של הכלכלה. המשמעות הפוליטית של הנאו-קפיטליזם הוא חלוקה מחדש של ההון הציבורי, באופן אגרסיבי ביותר, שיעביר שליטה רחבה יותר לקבוצות מיעוט חזקות.

 להורדת גירסה אנגלית של המאמר, לחצו כאן.

הכנסה אוניברסלית: סוציאליזם או נאו-קפיטליזם?

הידיעה על ניסוי ההכנסה האוניברסלית בפינלנד היא ציון-דרך משמעותי בהתפתחות העידן הנאו-קפיטליסטי. הרעיון הוא דוגמה מובהקת למורכבות היחסים שבין צורה ותוכן בכל הכרוך בסוגיות הנאו-קפיטליסטיות. כפי שכבר ציינתי ביחס לשחיקת הבעלות (שהובילה אותי בטעות לחשוב על המגמה החברתית הזו כמגמה פוסט-קפיטליסטית, ולא נאו-קפיטליסטית) גלומות בה אפשרויות מהפכניות של ממש לשיפור פני החברה, ולאיזון היחסים של החברה והכלכלה לעבר מודל שוויוני יותר. אבל גם ביחס לבעלות וגם ביחס למשכורת האוניברסלית אפשר להעריך שהכלל יהיה שהתקבלות המודלים האלה תתרחב רק במידה שההון, בעיקר דרך תאגידים, יוכל להפעיל את המודלים הללו לטובתו. לכן, בלי קשר לצורה, שצופנת פוטנציאל שמצית את הדמיון, יש לראות את התוכן שמוענק לצורה הזו, דבר שניתן יהיה לבחון רק על-פני אורך זמן, ואולי אפילו רק בדיעבד.

עצם הרעיון של ניתוק הקשר בין עבודה והכנסה הוא מבורך. הוא מגיב לשתי מגמות חברתיות חשובות: הראשונה היא עידן השפע הפוסט-תעשייתי, שבו הטכנולוגיה משוכללת דיה כדי לספק את רוב הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה בכוח-עבודה מינימלי, מה שמייתר את הצורך בעובדים במישרה מלאה. התוצאה היא שפלח גדול יותר של האוכלוסייה מועסק בעבודה שאיננה יצרנית (גם זו עובדה שיכול להיות בה צד חיובי וצד שלילי, והכל תלוי בתוכן העבודה שאיננה עבודת-ייצור). המגמה השנייה שעדיין עומדת לפתחנו, אבל אנו שועטים לעברה במהירות, היא התפנית הפוסט-הומניסטית, שתאפשר למרבית המלאכות האנושיות להתבצע על-ידי מחשבים ורובוטים, ובצורה יעילה ומדוייקת יותר.

ניתוק הקשר בין עבודה והכנסה, אם כן, הוא תגובה למצב נתון שבו כבר אין צורך בשעות העבודה הרבות שבני-אדם עובדים, ולמצב שכבר אפשר לחזותו, שבתוך כמה עשורים לא יהיה צורך בשעות העבודה שלהם בכלל. האוכלוסייה צריכה להתרגל להעסיק את עצמה ללא איום הפרנסה המרחף מעל. לכאורה, זוהי האוטופיה בהתגלמותה, שבה אנשים יוכלו להתפנות לפתח את עצמם, ולהשקיע את זמנם הפנוי בפיתוח כישורים חדשים, ברוחניות, אסתטיקה, ואיכות.

דא עקא שהמשכורת האוניברסלית מבשרת גם שינוי מרחיק-לכת בכלכלה, וזאת בהתבסס על שתי הנחות (ברי לי שלא כולם יקבלו את שתי ההנחות האלה שלי, ולכן חשוב לי להכריז עליהן במפורש): ראשית, שאין הון חדש בעולם, אלא כל תולדות ההון הן חלוקה מתמדת ומתחדשת של יחסי-כוחות חברתיים; שנית, שעוני הוא דבר יחסי ולא אבסולוטי. במצב שבו כל אדם באוכלוסייה מקבל 800 אירו מהשלטון, העני הוא מי שיש לו 800 אירו בלבד. בשלב הראשון, העני יהיה במצב הרבה יותר טוב מהמצב הקודם, שבו היו עניים ללא הכנסה בכלל, אין ספק בכך. אבל עד מהירה הגורמים הכלכליים, ובראשם המגזר הפרטי, יגיבו לכך ש-800 אירו הם נקודת הבסיס, מבחינת תמחור מוצריהם. האינפלציה היא כלי הכרחי של בעלי-ההון בחלוקה מחדש של ההון. למעשה, היא הדרך היחידה שבה אפשר לסחור כסף בכסף תמורת כסף על-ידי רווח. קודם שהאינפלציה הייתה דבר מדיד שנתנו עליו את הדעת, הפיכת כסף ליותר כסף דרשה המרת הכסף בסחורה אחרת כדי לשנות את ערכו. המסחר בהון זירז את התהליכים הללו, ובישר את ההתעשרות היתרה של בעלי-ההון בדורות האחרונים. לשלטון יהיו כלים שונים לווסת את האינפלציה עצמה, אבל חלוקת כסף לכלל האוכלוסייה בכל מקרה מבשרת את התרחבות המסחר בהון עצמו, וממילא את התעשרותם של בעלי-ההון וכרסום בכוחו של מעמד הביניים, דבר שכבר הוגדר כמאפיין בלתי-נפרד של העידן הנאו-קפיטליסטי.

המשכורת האוניברסלית יכולה לבסס את מדינת הרווחה ובוודאי שכך היא מוצגת בפינלנד, בשוויץ, ובמקומות אחרים בהם הנושא עולה. אבל היא יכולה לעשות זאת רק בתנאים שבהם מדינת הרווחה מוגנת. שוב אנו עומדים בפני חידת היחס שבין הצורה והתוכן. אם כל התנאים שקיימים היום בפינלנד יישארו שווים ורק תתווסף להם המשכורת האוניברסלית, הרי שזו תהיה בשורה גדולה מאוד למדינת הרווחה. אך ישנה אפשרות, ולאור תהליכים כלכליים גלובליים אחרים היא איננה מופרכת, שהמשכורת האוניברסלית תשמש אמתלה לכרסום בתנאי רווחה שונים. יציבות העבודה, תנאים סוציאליים שהמעסיק מחוייב להעניק, פנסיה ועוד, יהיו דברים שמעסיקים פרטיים יטענו שמאבדים מחשיבותם כי המשכורת האוניברסלית מבטיחה אותם טוב יותר משהכלים הקודמים הציעו. לא בן-לילה, כמובן. בשיטת הנקניק של נימלר, ובלי שום חשש היסטרי של תכנון קונספירטיבי מוקדם, אפשר לדמיין כיצד תהליכים חברתיים כאלה יפעלו את פעולתם. ראשית, יחלקו לכולם 800 אירו בחודש, כי הדרך לצמיתות רצופה בכוונות טובות. שנית, יצמצמו הטבה חברתית כזו או אחרת, שמשפיעה על פלח צר באוכלוסייה, ושלא תפגע בהם בשל המשכורת האוניברסלית. וכן הלאה.

הציבור לא יהיה מחוייב לשבוע עבודה בן 40 שעות, ומעסיקים פחות ופחות יצטרכו כאלה. בין אם יהיו גלי פיטורים ענקיים, או תהליכים איטיים ועדינים של אנשים שעובדים בחצאי משרות או בפרילאנס ופחות מעסיקים שמחפשים עובדים במישרה מלאה קשה לומר, אבל יש סיבות לחשוב שהחלופה השנייה כבר החלה. מישרות זמניות, בנות שבוע או יומיות, ללא שום מחוייבות להמשך, ללא שום הטבה סוציאלית או צבירה של כוח דרך ותק, התאגדות, פנסיה וכולי, יהפכו לנחלת הכלל, באותו אופן שדיור AirBnB יהפוך לנפוץ יותר משכירות. 800 אירו, גם לאחר עדכון המשכורת בהתאם לאינפלציה, לא יהיו שווים לערכם כיום, ואנשים יחפשו אחר מישרות בלחץ, ועם נכונות לפחות תנאים תמורות יציבות יחסית של משכורת חודשית. ממילא אפשר להבין איך בתהליך כזה התאגידים ובעלי ההון מגדילים את כוחם בצמצום ההוצאות שהם חייבים בהם כיום על כוח אדם. פיטורים ופיצויים גם הם עשויים להפוך לנחלת העבר, אם כולם מקבלים כמובנת מאליה את ארעיות מעמדם בעבודה.

זה תרחיש בלהות אחד שאפשר לחשוב שהמשכורת האוניברסלית מובילה אליו, גם אם מבלי-דעת. זאת אפשרות קיצון של הצמיתות המשוכללת שנוריש לדור הבא. אך היא איננה האפשרות היחידה, ואף איננה הכרחית. מאפיין בולט שנראה שיאפיין את העידן הנאו-קפיטליסטי הוא צרכנות גוברת – גוברת עוד יותר מהצרכנות שמאפיינת את התרבות כיום, וזאת משתי סיבות: ראשית, משום שתרבות הצריכה הכפייתית שאיננה יודעת שובעה האופיינית כל כך לתרבות האמריקאית טרם התרחבה לכלל העולם, ויש עוד מקומות רבים שהיא יכולה להתרחב אליהן ושהיא תשאף לעשות זאת. שנית, משום שתי מגמות שכבר הצבעתי עליהן: מיקטוע הצריכה והחלפת הרכישה בהשכרה והחכרה. שתי מגמות אלה מגדילות את אפשרויות הצריכה לרמות חדשות, ומוצרים שונים יעברו תהליכים של מיקטוע ושימוש מוגבל. יזמים שיידעו כיום להציע דרך חדשה להמרת בעלות בשימוש מוגבל או למיקטוע של מוצר שטרם עבר את התהליך הזה צפויים להרוויח הון, עת השוק בחיתוליו.  לשתי המגמות הללו של הצריכה מצטרפת המגמה של תשלום ללא תמורה. במילים אחרות, ניתוק הקשר בין עבודה להכנסה הוא מגמה מקבילה לניתוק הקשר בין הוצאה לרכישה, בדומה להקבלה שערכתי בין שני תהליכים של מיקטוע: מיקטוע המוצר ומיקטוע המישרה.

אם-כן, כשהתאגידים חושבים על עוד ועוד דרכים לגרום לאנשים לקנות שוב ושוב משהו שבעבר היה נקנה באירוע חד-פעמי למשך שנים רבות (לעתים אף לכל החיים) או לשלם עבור משהו שאי-אפשר לקנות, הם זקוקים לצרכנים שיעשו זאת. הצרכנים זקוקים לכסף כדי לעשות זאת. הממשלה מחלקת להם את הכסף הזה. זה תרחיש פחות מפחיד מההיסטריה של אובדן מקומות עבודה קבועים, אבל הוא עדיין עגום מבחינת המקום שהצריכה תופסת בתרבות.

כרגיל, אינני משתף אותך במחשבות שלי כדי לעודד אותך להימנע מהתהליך הזה. אנחנו אנשי התקופה, אנחנו נהנים ממה שיש לה להציע לנו, כולל ΑirBnB, אמזון או נטפליקס, ובתוך הבחירות הפרטיות שלנו משתקפת מגמה חברתית רחבה יותר. החובה המוטלת עלינו כאנשים חושבים וביקורתיים היא להביט אל המציאות נכוחה, ולהבין את המגמה והכיוון של משב הרוח, עד כמה שאנו מסוגלים לעשות זאת, בעמדנו בעין הסערה.