סיסמת היום: ישמח משה

שימושו הכפול של יום-כיפור בישראל הוא מעין תמצית, אך אולי גרוטסקה, של המהפכה הציונית. היום שהיה הקדוש ביותר בלוח-השנה היהודי הופך לעוד יום זכרון למלחמה "כבדת ימים, כבדת דמים". רידודה של מסורת בת אלפיים ויותר לכדי סכסוך לאומי ובעיית הישרדות הגוף, היא הדבר ממנו ליבוביץ הזהיר, הרבה יותר מן הכיבוש, שהיה בעיניו אך ביטוי של הסכנה הזו. לא בכדי משבחים אותו על הביטוי, ומשמיטים את התמונה הכוללת.

 

אם חייך שוד ושבר

בזכרון הצבורי מלחמת יום-כיפור איננה נתפסת בדרך-כלל כדוגמה לשבר שהציונות בישרה למסורת (אף שלא הייתה באמת הגורם לשבר, כי אם תגובה אליו), אלא כשבר של האופוריה שנוצרה בעקבות מלחמת ששת-הימים. זהו נראטיב נפוץ ומקובל, ובוודאי יש בו מן האמת, כל עוד לא חושבים על כך במושגי שחור-לבן. האופוריה לא הייתה נחלת הכלל, הערצת הקצינים לא פסקה אחרי 1973.

הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" מוזכר לעתים כדוגמה לשבר שחל בדימויו של צה"ל בעקבות מלחמת יום-כיפור. אבל את מערכון "המכונית המגוייסת" כתב נסים אלוני ב-1967, כשאותה אופוריה מדוברת הייתה בשיאה. לא רק ליבוביץ ו"שיח לוחמים" ו"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל השמיעו קולות אחרים לגבי אותה מלחמה. גם לב הקונצנזוס ידע ללעוג לברדק הצה"לי. הקשר בין השניים, והכזב לגבי סדיקת דימויו של צה"ל רק בעקבות מלחמת יום-כיפור, מקופל בחילופי-הדברים הנהדרים בין ויקטור חסון (שייקה לוי) והמח"ט (ראובן אדיב).

מה שעשינו

בקשר למה?

כדי להבין את המשמעות של המערכון הזה, צריך לזכור לא רק מתי הסרט נעשה, אלא גם על-ידי מי. אסי דיין, בנו של שר הבטחון במלחמת יום כיפור, מספק לאביו כתב-הגנה שמזכיר לצופים שהמבולקה הצה"לית איננה דבר חדש: איתה ניצחנו ב-1948, איתה ניצחנו ב-1956, ואף ש-1967 איננה נזכרת במערכון הזה, המכונית המגוייסת מזכירה גם אותה. מי שמכיר את יחסו של אסי אל אביו עשוי לתמוה על התיזה הזו: אפשר היה לצפות שהוא יבקר אותו, אף ישמיץ אותו. אולי אפשר אפילו לראות בסרט שלועג לצה"ל רמיסה מכוונת של מפעל חייו. אבל הדברים הרבה יותר מורכבים מזה: את עקבות הביקורת של אסי על אביו אפשר למצוא בסרט, אך דווקא לגבי הכשלון של יום-כיפור, היחס מורכב יותר. וזאת משתי סיבות שמקורן אחד: ראשית, הביקורת של אסי היא ברמה האישית-משפחתית, ולכן גם איננה יכולה להתחיל ביום-כיפור. שנית, כנגד המתקפה הציבורית, אסי יוצא להגנה על המורשת המשפחתית. מקור הקושי שלו טמון בנרקסיזם של אביו, שסירב לעודד את כשרונו. השבר של יום-כיפור מטיל מום בדמות האדירה של אביו, ועל-כן הוא חייב לדחות את נקודת-החולשה הזו, שפוגעת בצידוק הביקורת שלו.

כִּי אָב וּבְנוֹ קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל חֹשֶׁך

הרציונאל של בני משפחת דיין להגנה על אביהם במלחמת יום-כיפור נוסח היטב על-ידי יעל דיין בספרה האוטוביוגרפי הראשון, "אבי, בתו". אני מצטט מתוך המהדורה המקורית, שהתפרסמה באנגלית:

To avoid being seen as an apologist, I preferred to give my father’s account of the events, from his point of view, as expressed and written by him. In his account there was no apology, and in his own eyes he was not responsible for the desperate, disastrous events of the first days of the war.

Many people–at given times, “the people” themselves–thought differently. The wave of victorious pride that lifted him high in 1967, attributing to him personally achievements which at times he deserved by proxy only, plunged now to a depth of malice and hurt self-pride and turned him into a scapegoat for all the mishaps the befell us. [217]

אף שיעל מבקשת להימנע מדברי סנגוריה, וטוענת שהיא מציגה את עמדת אביה בלבד, היא ממהרת לומר טענה על מלחמת ששת-הימים שאיננה טענת אביה כלל: לפיה, בששת-הימים הוא זכה לשבחים שלא באמת הגיעו לו, וביום-כיפור הוא זכה לביקורת שהוא לא באמת היה ראוי לה. בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך" (482-6) הוא אומר דברים אחרים לגמרי. לגבי מלחמת ששת-הימים, הוא טוען שקודם כניסתו לתפקיד, צה"ל לא נערך נכון למלחמה, וזוקף לעצמו את האחריות על כיבוש הגולן, שכן הרמטכ"ל ישן והוא לא השיג אותו בזמן אמת.

הטענה של יעל שדוחה את אחריות אביה למלחמת יום-כיפור על-ידי שלילת הישגיו במלחמת ששת-הימים מפרשת את המערכון בגבעת חלפון: ויקטור חסון אומר "מה שעשינו ב-1956, מה שעשינו ב-1948" אבל מוחק גם את זכר מלחמת ששת-הימים וגם את זכר יום-כיפור. עבור בני דיין, אחד כרוך בשני, וכדי להיפטר מעולו של אחד, יש לוותר גם על זוהרו של השני. הסרט מסמן פעמיים שהוא מתרחש אחרי מלחמת יום-כיפור: כשויקטור חסון אומר "אותך לוועדת אגרנט", וכשהוא מוסר ד"ש לאריק, וג'ינג'י משיב במבוכה שהוא כבר איננו בפיקוד דרום.

 

מי זה יעלי

הקשר בין הרציונאל של יעל לצידוק אחריות אביה וכתיבת הדיאלוג בגבעת חלפון מפתיע בפני עצמו. בניגוד מוחלט לאסי, שביקר את אביו בפומבי שוב ושוב, יעל הייתה כרוכה אחריו, דיברה עליו בהערצה, ותירצה את רוב כשליו בתירוצים דחוקים. כותרת ספרה לבדה מדגישה זאת: "אבי, בתו" – כאילו היא מסוגלת לדבר על עצמה בגוף ראשון רק דרכו, ועל עצמה ממש, רק כפי שהיא משתקפת מדמותו. מגמה זו, אגב, נמשכה גם בספרה האוטוביוגרפי השני, "מנגד". הכותרת מהדהדת כמובן את גורלו של משה  רבנו, "מנגד תראה את הארץ", שנקשר אל אביה כבר בטקסט מפורסם שכתבה אמו, דבורה דיין, על תקופת שבתו בכלא. דבורה הקדישה את זכרונותיה ליעל, "בכורת נכדותיי", ויעל מקדישה את "מנגד" לנכדיה. שלשלת הדורות המוהלת סיפור משפחתי בהיסטוריה לאומית נמשכת.

גם ב"גבעת חלפון" האישי מתערבב עם הלאומי. כשלאחות היפה והנחשקת קוראים "יעלי", הצופה טועה לחשוב שכך אסי רואה את אחותו. אך בחירת השם הזו רק ממסכת את העקיצה הצורבת באמת: האחות הגדולה והמכוערת, שכדי לגאול אותה מגורל הרווקה הזקנה, מוכרחים ללכת לארסנל הגברים הפנויים של הצבא: "נשיג לך חייל, טלפון אחד למוטה, כל צה"ל פה". אסי לא סלח לאחותו שגנבה לו את חתונתו הראשונה כשהצטרפה לחופה. אולי הוא לא העיז לקרוא לדמות הזו "יעלי", אבל בהחלט נתן סימנים, אף שאין זו הקבלה מדוייקת.

על הנישואים המפתיעים יעל כותבת:

I was a happy woman. Falling in love during a war made heart-searching, over-analysis, fancy courting, a need for compliments, and the customary doubts obsolete. Full exposure of good qualities and shortcomings, in a brief and compressed period of time, provided a tremendous shortcut. I knew Dov was the man with whom I wanted to share my life, and in fewer words he expressed the same feeling.

I was back home, in the full sense of the word. Being my father’s daughter those past few weeks was not merely a privilege; it was some kind of blessing, and a grace. If I had a worry in the world, it had to do with how long a man’s finest hour–or a nation’s, at that–can last; and must the attainment of a peak be followed by some kind of downfall. [185]

החשבון עם אסי ייסגר בדברי הספד מרירים החותמים את "מנגד" (233-44).

 

אני לא מבין איזה אינטרס יש להם

אולי בשל היריבות המשפחתית, תחרות כיאסטית-קמאית של בת אהובה לאב ובן אהוב לאם, לא הבחינה יעל ברבדים אחרים ביחסו של אסי לאביו. לא רק כעס ובקורת היו שם, כי אם גם הערצה ורצון לגונן. יעל נכנסה לפוליטיקה מתוך תחושת שליחות משפחתית אחר פטירתו של אביה ("אבי, בתו" 289), כדי שתמיד יהיה איזשהו דיין בכנסת (אף שלא הצליחה להיכנס לכנסת בנסיון הראשון). אחרי מלחמת יום-כיפור מגייס אסי את הגשש החיוור כדי להזכיר לישראלים שצה"ל תמיד היה צבא "בלתי-סדיר", ושאין לדעת למה הבלגאן הזה עלה יפה במלחמות קודמות ולא באחרונה. זהו מהלך מפא"יניקי מובהק, שמזכיר גם את אמירת הנשיא "כולנו אשמים", וגם ישכפל את עצמו עם הגששים, כשהמערך שוב יגייס אותם למערכת הבחירות של 1984 (וזו מערכת הבחירות הראשונה של יעל), בנסיון לסייע למפא"יניקים להיראות יותר מזרחיים, אחרי נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז בבחירות הקודמות.

אשכרה ליכוד

הקשר בין שני השימושים הפוליטיים הללו של הגשש, האחד סמוי והשני גלוי, כמו גם הצלחת הסרט בתולדות התרבות הישראלית, חושף את הכזב ביסוד תפיסת הסרט כסרט שיוצא נגד הממסד. זהו סרט שנעשה מלב הקונצנזוס, ומתוך רצון לוודא שצה"ל נשאר במרכזו. זוהי בדיחה שמשחררת כעס עצום, ועל-כן מאפשרת לסלוח ולהמשיך כרגיל, בדומה לתפקיד של "אפס ביחסי אנוש" בדור האחרון.

אפס ביחסי אנוש

כל היחידה הזאת מניאקים

הסרט אולי מצדיק במובלע את כשלון מלחמת יום-כיפור, על-ידי מסגור הבעייה בשאלה של מזל, ולא של היערכות או כשירות, אבל הוא מצביע על השחתת המידות בשני היבטים בצה"ל, ולא בכדי: צה"ל הוא זירה של הפקרות מינית, שבה המ"פ (טוביה צפיר) אפילו פוגע בתפקודו הצבאי במרדף אחרי בחורה, מבלי לראות שהיא עומדת להפיל אותו בפח; וצה"ל כאפשרות לרווח כספי אישי, כשהסחורה שנבזזת משטח הצבא מחולקת במעשה רוכלות עלוב, רמז לשוד העתיקות ומכירתו של דיין. "ססמת היום: ישמח משה" והסיפא נאמרת בלחישה: במתנת חלקו.

 

מה שעשינו בחמישים ושש

ויקטור חסון אומר "מה שעשינו ב-1956". אולי הבחירה רומזת שב-1967 וב-1973 הוא כבר היה מבוגר מכדי להילחם. אבל המשמעות האמיתית איננה בנוגע לביוגרפיה של גיבור בדיוני, אלא בנוגע לביוגרפיה של אבי הבמאי והתסריטאי.

מבצע קדש הייתה הילתו המוצדקת של דיין. הוא היה הרמטכ"ל, אבל פועלו חרג מהכנת הצבא בלבד, וגלש אל עבר ההיבטים המדיניים של המבצע הזה. כמעט מאתיים עמודים מוקדשים באוטוביוגרפיה שלו למבצע, קצת יותר ממה שמוקדש למלחמת ששת-הימים. אבנר פלק, שהציע ניתוח פסיכואנליטי לכל חייו הציבוריים של דיין, קושר בין המבצע למות אמו של דיין, דבורה (204-218), בין היתר דרך בחירת השם של המבצע. אך גם ללא השערות כאלה, מקומו של המבצע כנקודת מפתח בקריירה של דיין ובחייו בכלל ניכרים בבירור. בסוף המבצע, כשדיין הודיע לבן-גוריון שהלחימה נגמרה, השיב לו

ספק בהלצה ספק ברצינות: "ואתה אינך יכול לסבול זאת?"

לא השבתי לו. הוא יודע היטב כי מה שמעיק עלי אינו הפסקת הקרבות אלא החשש ליכלתנו לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה. ["יומן מערכת סיני", 177]

אין ספק שדיין נפגע מהבדיחה של בן-גוריון כאילו הוא שש אלי-קרב. רק הערצתו המוחלטת אליו מנעה ממנו לומר דברים חריפים יותר מעבר לשתיקה הזו. האנקדוטה הזו ידועה לנו מספר שדיין עצמו הוציא לאחר המלחמה, כדי לתת דין וחשבון מפורט על התנהלות הקרב.

הספר לא התקבל בברכה, ובייחוד זכה לביקורת על כך שדיין חושף את הפגמים שבצה"ל. מי שרגיל לשמוע שרק מלחמת יום-כיפור הביאה לשבירת המיתוס והפגת האופוריה, יתפלא לגלות מה הדברים שנאמרו על דיין, לא אחרי 1973, אלא אחרי 1956 – ודווקא בשל עדותו שלו עצמו! מפתיע לא פחות שמהדורה שנייה, שיצאה במרץ 1967 (!) כוללת נספח עם דברי הביקורת הללו (222):

דיין נהג, אמנם, לא לפי המקובל. כמעט שהבליע את ההישגים בעוד שאת הדגש הוא שם על המשגים, הטעויות ועל הכשלונות בדרך לנצחון. מה עשה אבינרי? [בהתייחס לביקורת שפורסמה ב"הארץ" – א.ע.] ליקט את הקשיים והגדיר את מסע-הגבורה למדבר כ"קופה של כשלונות", היעדר תכנון ורמת בצוע ירודה". וצה"ל גילה שם, לדעתו של אבינרי, כושר היזמה והיכולת להתאקלם ב"באלאגאן", המאפיינת בכלל את חיינו החברתיים בארץ…  – זלמן יואלי

בין ביקורת על צה"ל במסגרת התהליך הדמוקרטי הרגיל, שהוא אגב רצוי ולפי דעתי גם חיוני, לבין הצהרות קיצוניות על מיתוס שנשבר ועל "אימאז' מיתולוגי" ישנו מרחק רב, וחבל שביקורת על מבצע מוצלח ועל הצבא שניצח בו לושבת אופי חד גווני ומגמתי כזה.  – חיים הרצוג

יומן מערכת סיני

אומרים שסצינה בסרט יכולה להיחוות כמזרת-אימה או כמשעשעת עד דמעות רק על-פי בחירת המוסיקה המלווה אותה. נראה שהדברים הללו נכונים גם כאן. בסוף כיבושו הראשון של סיני, רוב הציבור לא שם לב לביקורת הצבאית של דיין, על הפגמים שהוא ראה בצה"ל. אלה ששמו לב, חשבו שמוטב לא לדבר על כך. הספר אף נדפס שוב כדי להאדיר את דמותו הצבאית של דיין, כחלק ממאמציו לקבל את תיק הבטחון. אחרי מלחמת יום-כיפור, לא רצו עוד לשמוע ניתוחי הכשלים מפי דיין, וממילא הוא גם לא טרח לספר עליהם.

בנו הוא זה שמתנדב להזכיר לישראלים שמה שדיין עשה ב-1973 לא שונה מהותית ממה שעשינו ב-56' וב-48', אבל איכשהו הפעם זה התפקשש. בסרטו האוטוביוגרפי, "החיים כשמועה", אסי כבר יציג נראטיב אחר, שמייחס לאביו את הצלחת המלחמה בששת הימים, ושרק לאחריה הגיע הקלקול, אבל קשה להאשים אותו: ארבעים שנה, לך תזכור.

כמו כל תעמולה ראויה לשמה, "גבעת חלפון" לא מסתפקת בהצדקת כשלי העבר ודשדושי ההווה לציבור הרחב, אלא גם מכינה אותו למערכה הבאה: לקראת סוף הסרט ויקטור חוצה את הקווים מגיע בטעות לבסיס מצרי, ופותח שם דיאלוג ידידותי, שנקטע רק על-ידי חיילים ישראלים המחופשים לחיילי או"ם על-מנת לחלץ אותו. שנה לאחר מכן משה דיין יחצה את הקווים בעצמו, כשייכנס לממשלת ליכוד בתור שר החוץ ויוביל את המו"מ לשלום עם מצרים. אשכרה ליכוד.

מה היית רוצה שיאמר לך

 

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט ארוך טווח שלי על משפחת דיין בתרבות הישראלית. בינתיים, אפשר לקרוא פוסט נוסף שלי על משה דיין. פוסט על דמותו של ראובן דגן בסדרה "בטיפול" ועל יחסה לביוגרפיה של אסי דיין, ימתין להזדמנות אחרת].

 

 

דיין, אסי, במאי. גבעת חלפון אינה עונה. בהפקת נפתלי אלטר ויצחק שני, 1976.
דיין, יעל. מנגד. בן שמן: מודן, 2014.
דיין, משה. יומן מערכת סיני. תל אביב: עם הספר, 1967.
———. אבני דרך: אוטוביוגרפיה. ירושלים: עידנים ותל אביב: דביר, 1976.
פלק, אבנר. משה דיין: האיש והאגדה; ביוגרפיה פסיכואנאליטית. ירושלים: כנה, 1985.

Dayan, Yaël. My Father, His Daughter. New York: Farrar, Straus & Giroux, 1985.

 

 

 

אתגר החמלה בעידן טראמפ

אני כותב פחות משאני רוצה, ולא רק לבלוג. אני כועס על עצמי, למרות שאני יודע את כל הסיבות ומה הדברים שעשיתי בזמן הזה. למשל, שהשלמתי קובץ שירה בתקופת השתיקה בבלוג. אני קשה עם עצמי, ועדיין מקווה שדווקא כאן אזכה להבנה. כן, ממך.

אני מהרהר בחמלה ובאתגריה. בשיכול העיצורים של חמלה ומחילה (ולחימה). אנו חיים בתקופה נעדרת-חמלה, ואני חי במקום שמעולם לא הצטיין בה. עם כל התסכול והזעם על העוולות של ממשל טראמפ, על חוסר-הכשירות הזועק, אינני יכול להעלים עין מהרשעות הניכרת גם בתגובות אליו. אנשים נהנים לבוז, שואבים הנאה מלגלוג של בדרנים, מתנשאים על הטיפשות של בוחריו (כמו על כל בעייה שאני מצביע עליה, אני מזכיר שאני מודע לכך שגם אני כשלתי בזה, כידוע לך. אני מדבר על זה כחלק ממאמץ לשיפור עצמי, לא כדי להטיף לאחרים להיות טובים ממני).

שמונת חודשי כהונתו הוכיחו במאות מקרים שטראמפ סובל מבעיות בלתי-מאובחנות. אמנם הוא מושחת, תאב-בצע, מיזוגן, וגזען, ואלה הם דברים שיש לגנות אותו עליהם, ובאשר פעילות פלילית מעורבת, גם להעמיד אותו לדין. אבל בנוסף לדברים הללו, הוא סובל מתפיסת-מציאות לקויה. אי-אפשר עוד להאמין שהתעקשות על שקרים גלויים (דוגמת אומדן הקהל בטקס ההשבעה) איננה אלא תכסיס מתוחכם של הסחת-דעת. יש לו קשר רופף עם המציאות ואמונה אנימיסטית-נרקסיסטית ביכולת שלו ליצור מציאות במילותיו שלו. הפסיכולוג ג'ון גארטנר טוען שטראמפ סובל מנרקסיזם ממאיר ושכהונתו מהווה על-כן איום בטחוני (הוא כתב על כך ספר, שקטעים ממנו מופיעים בקישור הזה, ויזם עצומה של מומחים שקובעים כי טראמפ אינו כשיר לתפקיד). בנוסף לבעיות נפשיות בלתי-מאובחנות, נראה שטראמפ סובל גם מבעיות קוגניטיביות כלשהן. יש המייחסים זאת לגילו, אבל עדויות מוקדמות יותר מלמדות שאיזושהי הפרעת-קשב או קושי למידה אחר פגעו ביכולת שלו להתרכז ולעבד מידע גם בהיותו איש-עסקים.

ואנו צוחקים. צוחקים על תגובה מגוחכת, על שגיאות-איות והקלדה, על אוצר-מילים דל, על התפארויות מיותרות וכוזבות, על דיבור מפוזר באירועים שונים, כולל עיסוק-יתר בעצמו ובהישגיו המדומים, אי-התאמת נושא ההרצאה לקהל (זכור במיוחד נאום מול קהל של תנועת הצופים), על המראה שלו.

המראה שלו הוא דוגמה טובה להתחיל בה: איננו רוצים שדיון פוליטי יעסוק בגופו של אדם במקום בגופו של עניין. אין דבר טפל יותר ומסיח-דעת יותר מעיסוק במראה של אדם, במקום בעמדותיו, מעשיו, הצהרותיו. אבל כל-כך קשה להניח לסוגייה כאשר המראה עצמו הוא סימפטומי לאדם: השיער שלו מכריז בפרהסיה על יוהרתו, על הכמיהה אחר הזוהר והנוצץ בכל מחיר; העניבות שלו מסגירות נטייה דומה בגודלן, והבחירה שלו להדביק אותן בסרט הדבקה מספקת אלף תמונות שכל אחת מהן מקפלת את סיפורו של טראמפ כסיפור על הפער בין דימוי לתוכן. הבחירה שלו ללבוש את כובע הקמפיין במהלך נסיעת ההזדהות לטקסס, לימדה לא רק על בחירות אופנתיות ירודות, אלא גם על ציניקן שמקדם את מוצריו בעזרת אסונם של אחרים.

אבל המראה מלמד גם על אדם שאיננו יודע לקבל החלטות שקולות. אדם שאין מי שיציל אותו משגיאות שיביכו אותו בפומבי, ושיהפכו אותו ללעג ושנינה. ההתפארויות ביכולותיו, הדיבור המפוזר, אוצר המילים הדל – כל החומרים מהם עשויה הסאטירה הפוליטית בימינו, הן לעג לאדם עם מגבלות שאיתרע מזלו להיות עשיר מדי מכדי לזכות לעזרה שהוא כה זקוק לה, מצוקה שהיא היפוכה של אדם שהוא עני מדי מכדי לקבל את אותה עזרה בדיוק.

אין בבעיות האלה כדי לנקות אותו מכשליו המוסריים: לא כל אדם מוגבל היה בוחר לצדד בניאו-נאציים; אין צורך להיות גאון כדי להבין את הבעייה המוסרית בקבלת שוחד. אנו רשאים להסיק שטראמפ הבין את מעשיו, שאם לא כן לא היה משקר ומסתיר דברים שקרו עד כה סביב הקמפיין.

ההכרה בכך שטראמפ הוא אדם עם מגבלות שהסגידה לכסף ולכוח הביאה אותו למישרה הרמה ביותר איננה כתב-הגנה או הצדקה לכל ההתנהגויות שלו. היא ביקורת נוספת, שמוסיפה יתר בהילות לצורך להוריד אותו מהשלטון (המשפטן סת אברמסון שרטט השבוע תחזית לסדר האירועים הנדרש), אך היא גם מטילה אחריות על מתנגדיו לשיח ענייני שכבוד-האדם הוא נר לרגליו. האסון שטראמפ כבר המיט על מכובדות השיח הציבורי דורש תיקון. הוא נבחר לנשיאות גם לאחר שחיקה אדם עם מוגבלות, גם לאחר שלעג למראה של אנשים שונים, גם לאחר שהתפאר באלימות שלו כלפי נשים. המתנגדים לו אינם יכולים להסתפק במפלתו, עליהם לדחות את אופני השיח שהוא קידם והלבין, על הרדידות שבהם, האלימות שבהם, והיעדר החמלה.

בסרט "להיות שם", שנעשה על בסיס ספרו של יז'י קושינסקי, פיטר סלרס משחק אדם מוגבל שזוכה לכוח כי אנשים מפרשים את השקט שלו ודיבורו המהוסס כדיפלומטיה מזהירה. המציאות מחקה את האמנות, אך האדם המוגבל שהגיע לבית הלבן איננו איש שקט ונעים-הליכות שפשוט בלתי-כשיר לתפקיד. הוא צעקן ורברבן, איש מדון שנוח לכעוס וקשה לרצות, נעלב בקלות ואיננו מסוגל לחשוב בהגיון. הוא מנהיג שסר לאיד ולא לסופר-אגו. סופו של אדם כזה ליפול, אך הוא לא הגיע לשם לבד.

את תעלומת הבעיות של בוחריו הפותים שסונוורו על-ידי הכסף ומצג השווא של "הדוגריות" אינני יכול לפתור. ציפיתי שהפועל האמריקאי הפשוט ירצה שהגזענות שלו תהיה עטופה במהוגנות. דומני ששמונה שנות אובמה גרמה לכך שהגזענות העבירה אותם על דעתם. אבל חשוב יותר מן המוביליזציה של הבוחרים, הקונספירציה שתרמה להנעתם וכולי, הם אנשי השררה הספציפיים – אלו הבאים איתו במגע באופן יומיומי, שמשיקולים ציניים ואינטרסנטיים בלבד, מניחים לאדם בלתי-כשיר ובלתי-ראוי להמשיך לשרת כנשיא, מתוך האשלייה שהם יכולים לשלוט בו ולרסן את ההשלכות של אי-כשירותו: בתו וחתנו, מנוחין וטילרסון, באנון ופריבוס, מיטשל וריאן, רואים בצורה בלתי-אמצעית, ללא התיווך של התקשורת, הרבה יותר ממה שהאדם הממוצע רואה בסלון. הם יודעים היטב שהוא איננו יכול להיות נשיא ארה"ב, ומתכחשים לכך משיקולים מופקרים משוללים כל אחריות לאומית שמתחייבת מן המעמד שלהם. הצצה לשיקולים שלהם נרמזה בדבריו של גארי כהן בחודש שעבר. מכל הצמדים הללו, מנוחין וטילרסון הם מבשרי-הרע המרכזיים. כפי שכבר הערתי, בחירתם להיכנס לממשלו של טראמפ, היא ציון הדרך המשמעותי ביותר של הפוליטיקה במאה ה-21. הבחירות האלה בישרו מעתק מן השיטה הדמוקרטית שמשלה בארה"ב במשך 240 שנה, אל עבר שיטה פוסט-דמוקרטית שצורתה הסופית עוד עתידה להתברר, גם אם קוסמטיקה של בחירות ובית-נבחרים ימשיכו להוות חלק ממנה.

 

קשה לחוש חמלה כלפי דונאלד טראמפ כשהוא אישית אחראי לכל-כך הרבה עוולות, סבל וכאב בשנה האחרונה (כלומר, אפילו עוד טרם נבחר). אינני משוכנע שהוא איננו זקוק לה. אבל גם אם יש קושי לחוש חמלה כלפיו ממש, יש להיזהר לא להרבות בלעג על מראה, על טעויות בדיבור, על דברים שהם בסופו של דבר אנושיים דיים, אם לא מדי, ושיש די אנשים בתוכנו שסובלים מבעיות דומות בעוצמות משתנות. לאתגר הזה יש גם השלכות לגבי השיח הפוליטי בישראל, אך זה כבר נושא לרשימה נפרדת.

בתקווה לכתוב יותר, ושעדיין לא מאוחר למצוא אצלך סליחה והבנה גם בשנה הזאת.

מעבר מקשרי הון-שלטון לשלטון ההון

הארץ, שאריתה המדלדלת של העתונות המודפסת החופשית בישראל, דיווח שנתניהו מנסה לשכנע את ארה"ב לבטל את הסכם הגרעין. זהו דיווח מעט מפתיע, כי התגובות של נתניהו נגד ההסכם בעת שהתפרסם נראו מתואמות עם הממשל האמריקאי, והתמקדו בעיקר בדברים שבהם האיראנים ויתרו – רוצה לומר, כדי להסתיר את ויתורי האיראנים לטובת כל הצדדים. נצטרך לראות אם באמת משהו משתנה בהסדר האיראני, אם כי ספקנות נדמית כצו השעה. אבל בינתיים התפרסמו עוד שתי ידיעות: האחת, שנתניהו נסע למוסקבה לפגישת בזק עם פוטין; השנייה, שטראמפ הזמין את עבאס לבית הלבן. נתניהו ודאי יודע שהדרך לטראמפ עוברת בקרמלין, וחשיבותה של הפגישה ניכרת במה שאין בה: צילום של הנשיא הזר מברך את אשת ראש-הממשלה. פוטין לא חושב שיש מקום לנשים בפוליטיקה, והוא איננו מבזבז זמן על טקסים. אם לנתניהו יש מה לומר לו, מוטב שיעשה זאת מהר. מזה זמן רב שאיראן משמשת את ראש-הממשלה כמיסוך אקוסטי: הוא נושא את שמה לשווא, נסמך על הדימוי של האובססיה שיש לו לגביה ועל חרדת-ההשמדה הפוסט-טראומתית של הצבור בישראל, כדי לעסוק בדברים אחרים בלי שאלות יתרות. לא רק שלא נדע מה היה נושא שיחתם של פוטין ונתניהו, אף איננו יודעים מה לשאול. איראן בפי נתניהו מרמספלדת אותנו, פן נדע מה איננו יודעים.

אך מוטב שקוראי "הארץ" הנרגשים ללמוד על הזמנת עבאס אל הבית הלבן יצננו את התלהבותם. אם בשמונה שנות ממשל דמוקרטי לא התקדם המשא-ומתן הפלסטיני כהוא-זה, מנין התקווה הכוזבת שמשהו יכול להתקדם כאן? הקלישאה הנפוצה של שנות השמונים, שרק ממשלת ימין יכולה לעשות שלום ורק ממשלת שמאל יכולה לעשות מלחמה הופרכה מכבר. אם אובמה לא עשה דבר כדי לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני או כדי לעצור את הבנייה בהתנחלויות, ודאי שאין לצפות לצעדים קיצוניים מטראמפ. אבל החשוב מכל הוא שממשל טראמפ כבר מוטט למעשה את מחלקת המדינה. מינויו של טילרסון, איש עסקים המקורב לפוטין ללא נסיון דיפלומטי, בישר את התחלת הסוף, ומאז שהגיע, משרות רבות נותרו בלתי-מאויישות, ורבים עזבו מיוזמתם. אחרים, שבחרו להישאר בתנאים הקשים, נשלחו הביתה בזמן שטילרסון היה בביקור הראשון שלו בתור מזכיר המדינה. הדיווחים שטראמפ מבקש לקצץ את תקציב מחלקת המדינה בכמעט 40 אחוז הם המשך המגמה הזו. תהיה זו טעות לחשוב שמדובר בקיצוץ כנפיו של טילרסון למען ניהול מדיניות חוץ מתוך הבית הלבן. טילרסון הגיע למחלקת המדינה לא כדי לבשר מדיניות חוץ כוללת שמחזקת את מעמדה של ארצות-הברית, אלא מתוך ענייניו שלו. הוא איננו קברניט שמנווט את הספינה הדיפלומטית – הוא הגיע לספינה והתחיל לזרוק ממנה את רוב אנשי הצוות. בבית הלבן עצמו יש כמה כוחות בעלי אינטרסים מדיניים (באנון וקושנר בראשם, אך ללא תיאום), וכל אחד מהאגפים הללו מקיים מדיניות דיפלומטית נפרדת לענייניו. יריבות בין הבית הלבן ומחלקת המדינה אינה דבר חדש, אך לא נראה שיש כאן יריבות: מדובר בתחומי-עניין שונים, בפורטפוליו נפרד לכל אחד. ספק אם טילרסון כועס או מוטרד מכך שהוא לא נפגש עם מקבילו המקסיקני כשזה ביקר בוושינגטון. הוצאת הבכירים מהמחלקה מהווה פגיעה בזכרון המוסדי של הדיפלומטיה האמריקאית באופן שלא יוכל להשתקם בקלות על-ידי יורשו של טילרסון.

שיתוק הממשל על-ידי קיצוץ תקציבים והיעדר איוש איננו ייחודי למחלקת המדינה. זהו אחד ההיבטים העקביים והאופייניים ביותר של מדיניות ממשל טראמפ. מה שאולי התחיל כרישול של צוות שלא נערך לזכייה, הפך לעקרון שבאנון מתהדר בו, במצג שמביא את החשדנות הרגילה של הרפובליקנים בממשלה לכדי אבסורד: הם הגיעו לשלטון ולא על-מנת למשול. כבר הערתי שטראמפ הוא הפרזה של רייגן. בנאום ההשבעה הראשון שלו, רייגן תיאר את בעיות המדינה כתלויות בממשל, ועל-כן טען שהפתרונות לא יכולים לבוא מתוך הממשל. אבל הוא הוסיף, בברוטוסיות מזהירה, "כדי שלא תהיה אי-הבנה, אין זו כוונתי להיפטר מהממשל". טראמפ, נדמה, ויתר על החצי השני. את השבוע האחרון הוא חתם בפיטורים של 46 תובעים שמונו בממשל אובמה. אלה הם פרקליטים שטרם נמצא להם מחליף, ועד שיוחלפו, מערכת המשפט תהיה איטית יותר ויעילה פחות. לגבי מערכת המשפט האינטרס הפרטי של טראמפ וממשלו מובן מאליו, אבל כך יהיה בכל תחום שבו יש קיצוצים ו/או שאין איוש של תפקידים: המערכת תמשיך לתפקד ככל יכולתה, אבל פחות טוב. הקיצוצים במחלקת המדינה, אם ייצאו לפועל, יטפטפו גם אל המערך הדיפלומטי וגם אל המערך הקונסולרי. צמצום ההגירה ייעשה גם בדרך זו. ביטול התהליך המזורז לויזות המקצועיות עבר כמעט ללא דיווח, מפני שאין זו מדיניות גורפת דוגמת ה"איסור המוסלמי", ואין בו אפילו שלילה כלשהי, אלא רק האטה. קשה יותר למחות כנגד האטה, אבל תוצאותיה עשויות להיות רחבות הרבה יותר, דווקא בשל אי-הנראות שלה.

ממשל טראמפ מספק הרבה רעש והרבה דברים לענות בהם, במקום בעיקר. טראמפ עצמו איננו אידיאולוג, והוא מסוגל לנטות לפי הרוח. הכוחות המתחרים על תשומת-לבו בבית הלבן נעים בין באנון, שהוא כן אידיאולוג, פריבוס כנציג המפלגה הרפובליקאית, וקושנר (שמייצג אינטרסים כלכליים של המשפחה יותר מאידיאולוגיה). הקושי של הכוחות בבית הלבן לתאם ביניהם קשור לא רק לרקעים הסותרים שמהם הם מגיעים, אלא גם להיעדר הכשרון של טראמפ להנהיג וליצור שרשרת פיקוד. מפתיע כמה רבים בצבור האמריקאי האמינו שהבריונות שלו היא עדות למנהיג חזק, כשכבר בקמפיין החולשה שלו ניכרה לעין. הוא איננו יציב, ואיננו מצליח להשליט סדר בין הגורמים השונים והרבים שנלחמים על תשומת-לבו, הרופפת מטבעה. טילרסון, שאיננו נמצא בבית הלבן עצמו, מייצג את האינטרס הכלכלי החזק ביותר, שמשלב ידיים עם פוטין. אם לחשד שפוטין העביר חמישית מבעלות רוסנפט לטראמפ (ו/או למעגל שלו) יש על מה לסמוך, הרי שהשליטה של טילרסון את פוטין בטראמפ היא מוחלטת, וכל היד החופשית שניתנת לצוות בבית הלבן נוגעת רק לדברים שלא מעניינים אותם. אך גם ללא האתנן המופרז הזה יש כמה אינדיקציות שזהו המצב. מסיבה עלומה, הפרט היחיד שטראמפ התערב לגביו בניסוח המצע של המפלגה הרפובליקאית היה ריכוך העמדה לגבי עצמאות אוקראינה. חבר הקונגרס מקליפורניה אריק סאלוול הקים עמוד באתר שלו שמרכז את כל הקשרים של טראמפ לרוסיה: הפגישות שכבר אושרו בין מייקל פלין לשגריר קיסליאק היו עד כה החלק המתמיה ביותר, משום שלא הייתה שום סיבה שרוסיה לא תבין בעצמה שהמדיניות תשתנה לאחר שהממשל יתחלף, בייחוד לאור מה שכבר אירע בועידה, ולכן איתות הארגעה מצד פלין נשמע כמו תירוץ שעדיין מסתיר דברים אחרים. הקשרים הכלכליים שכבר נחשפו בין מקורבי פוטין לטראמפ, כגון עסקת הנדל"ן של טראמפ עם רובולייב (יש גם סקפטיים), עסקת הנדל"ן התמוהה עוד יותר באזרבייג'אן (שעשויה לקשור את טראמפ גם לאינטרסים כלכליים באיראן), ועוד כהנה וכהנה, מצביעות פעם נוספת על הנטייה של טראמפ לפסול במומו: הדגש המוגזם על השחתת המידות של קלינטון במהלך הקמפיין, עד כדי הטענה שמעולם לא היה פוליטיקאי מושחת יותר, היה לא-יותר מאלומה מבהיקה שהסתירה את אותה אמת עצמה לגבי אומרה.

בדומה לכך, סיסמת הבחירות שלו, שהבטיחה להאדיר את אמריקה מחדש, רמזה מבלי-דעת על התפקיד ההיסטורי שבאמת נועד לטראמפ: להטיל את המעצמה הלאומית האחרונה אל המצולות, על-ידי כריתת שלוחותיה הדיפלומטיות והצבאיות מסביב לעולם. שני כוחות אדירים חברו למען המטרה הזו: פוטין, שטווה רשת מורכבת של תומכים מסביב לעולם בנסיון להחליש בריתות שאינן מועילות לרוסיה; וטילרסון, שבתור המנכ"ל של אקסון ניהל רשת עצמאית של קשרים כלכליים בעולם בניגוד לנסיונות פוליטיים שונים של מחלקת המדינה האמריקאית. הניגוד בין השניים, למרות האינטרס המשותף, ברור: פוטין מבקש להחליש בריתות בינלאומיות למען הגדלת כוחה של ארצו. גם אם הוא מעוניין בהגדלת כוחה למען אינטרסים פרטיים, התוצאה עדיין תהיה בשדה היחב"ל. הקשר התמוה בין טראמפ, פאראג', ואסאנג', אפילו העלה את השאלה אם גם לברקסיט היה קשר פוטיני שקודם נעלם מן העין. טילרסון, לעומת זאת, מייצג את ההון, יחד עם סדרת מינויים של טראמפ לקבינט: כמעט כל מינוי היה קשור בצורה שערורייתית כזו או אחרת לניגוד אינטרסים ולרצון לשעבד נושאים ציבוריים מובהקים לטובת הון פרטי (דה-ווס בחינוך; טום פרייס בבריאות) או מתוך רצון לפגוע ברגולציה של תחומי אחריותם לטובת ההון (ווילבור רוס במסחר; סקוט פרואיט וריק פרי באנרגיה).

הקשר בין הון ושלטון איננו חדש, כמו גם השחתת המידות של פוליטיקאים המביאים לעמדת הכח שלהם רשת עניפה של אינטרסים. החידוש בממשל טראמפ הוא הסרת המעטה הוולנטרי של הקשר הזה. יהא אשר יהא המנגון שאיפשר לרקס טילרסון לגרום לטראמפ למנות אותו, אין ספק שאפשר היה להשתמש באותו מנגנון כדי למנות אדם שאיננו כה מזוהה עם תאגיד עסקי, שבשמחה היה מקדם את האינטרסים של טילרסון: לוביסט טוב יכול היה לאתר את הפוליטיקאי או האקדמאי שיהיה נח לאקסון ולטילרסון, מבלי שטילרסון יצטרך לעמוד לשימוע בבית-הנבחרים, ומבלי שיצטרך לנטוש את עמדתו באקסון או לוותר על משכורתו ממנה. כיוצא בזה כל בכירי גולדמן-סאקס שמונו ע"י טראמפ: אפשר היה למנות אנשים שגולדמן-סאקס סומכים את ידם עליהם, מבלי שהם יהיו בעצמם אנשי גולדמן-סאקס.

בחירת נציגי ההון להשתתף בגלוי ומרצון היא החידוש, והיא הדבר המפתיע ביותר בכל הבחירות האלה. היא הסימן של העידן החדש שמבשר ממשל טראמפ, וכאן טמון זרע הפורענות של שלטונו. החומה, אם תיבנה, תהיה חלקית, לטובת צילומים בלבד, ואפשר יהיה להסיר אותה בקלות, גם כן לטובת צילום סמלי. האטת או האצת תהליכי הגירה, איסור או התרה של כניסה מארצות מסויימות – כל אלה הפיכים בנקל. שינוי מערך ביטוח הבריאות הוא דבר קשה הרבה יותר, אבל עדיין מדובר בשינוי ממוקד של חקיקה. המעבר החלק מעולם העסקים התאגידי אל תוך הממשל הציבורי הוא שינוי עומק שקשה לשים עליו את האצבע, קשה עד מאוד לשנות דרך חקיקה או מדיניות, וקשה יהיה להחזיר אחורה מרגע שנפרץ הסכר: מסיבה זו או אחרת, למרות דוגמאות מגוונת בכיוון ההפוך, זו לא הייתה הנורמה הציבורית. אבל כעת, גם לכשייבחר נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, רשת האינטרסים הכלכליים שהוא יביא אתו עשויה לבקש ייצוג בקבינט, ואין סיבה לצפות שיסרב. זהו סטנדרט חדש שמשנה את כללי המשחק לחלוטין. ההתמקדות בהבלים שיוצאים מפיו ומצוייצים מתחת ידו של טראמפ מחטיאים את הנקודה, אבל אפילו עיתונאים שעוסקים בתוכן ממשי, כמו תהליכי קבלת החלטות, שחיתות, וניגודי אינטרסים, מתייחסים אל הממשל כאל אגד פוליטיקאים רגיל, ובכך מתעלמים מהנקודה הזו. לא ניגודי האינטרסים הספציפיים מהווים את הבעייה, אלא הפיכת-הזוטא שאירעה עם הרכב הקבינט.

אחד הבודדים שהצביע על כך היה יונתן קירשנבאום ב"דבר ראשון", שכתב שעשירי המגזר הפיננסי שואפים לבטל את מוסדות המדינה הדמוקרטית באמריקה, משום שרגולציה ומדיניות מוניטרית פוגעת ברווחיהם. קירשנבאום חותם את מאמרו באופן פתוח: "קשה עדיין לשער את ההשלכות העולמיות של תהליך שכזה". קירשנבאום צודק שפנינו אל הבלתי-נודע בכל הקשור לעידן הפרקריאט הפוסט-דמוקרטי ופוסט-אנושי, אבל לאי-הוודאות הזו יש לצרף כמה ניואנסים.

ראשית, לא יהיה זה נכון לראות בממשל טראמפ את הסיבה, ובוודאי שלא את המקור, לתהליכים הללו. הגלובליזציה החלה הרבה קודם, וכפי שהערתי כבר ברשימה הקודמת בנושא, השינויים החדשים הם האצה של מגמה שכבר החלה, לפחות מימי רייגן-תאצ'ר, ושהייתה ממשיכה גם תחת קלינטון, ואפילו תחת סאנדרס. דיוני טיס"א ממשיכים להיות הדבר החשוב ביותר לכלכלה הגלובלית שכמעט איננו מדווח כלל. העובדה שהם השתהו מעט לאחר בחירת טראמפ אולי מצביעה שדווקא קלינטון סיפקה יותר ודאות להתקדמותם מאשר טראמפ, אבל נדמה שזהו עיכוב קטן בלבד. דיווח עדכני מאוסטרליה טוען שמיעוט האנשים שעוסקים בטיס"א בממשלה מלמד שלמרות הצהרות רה"מ טרנבול אין זו באמת עדיפות בעיניו. אבל זו רק אפשרות אחת מבין כמה ברירות מפחידות יותר: למשל, שיש העוסקים בהסכם במחשכים, או שהממשלה סומכת על פקידים בז'נווה מבלי לפקח בכלל על ההשלכות עבורה.

שנית, הטענה שהמדינה מפריעה לסופר-עשירים נכונה רק חלקית. העשירים לא צריכים את התביעה הכללית, למשל, שספגה מטראמפ מכה ניצחת אמש, אבל הם עדיין יזדקקו לתביעה הפרטית. עשירי התאגידים זקוקים למשטרה שתפעיל אלימות כלפי המתנגדים להם, למדיניות הגירה שתאפשר להם להעסיק עובדים בעבודת-כפיים נטולי-זכויות, ולתשתיות שישנעו עובדים, משאבים ומוצרים ממקום למקום. כל אלה מצריכים (לפחות כרגע, אני מניח שניתן להעלות על הדעת מודלים פוסט-לאומיים של צמיתות) מערך של מדינה שיפעיל את הכח שלו לטובת ההון, מבלי לדרוש מההון להשתתף בעלויות התשתיות הללו. מערך כזה צריך גם מראית של דמוקרטיה ושל חופש-בחירה. שוב, אולי מוטב להיות זהיר בניסוחים: אם אין הוא זקוק למראית כזו, הרי שלכל הפחות טוב לו יותר איתה מאשר בלעדיה. נדבך חשוב של ניתוח שלטון טראמפ יהיה, אם כן, לא רק תשומת-הלב לחלקות הממשל המסורסות, הבלתי-מאויישות, והמקוצצות, אלא גם אותם חלקים שנשמרים כבבת-עינו של הממשל, קרי של ההון.

 

תקוות האנשים הריקים – פרוטה לישיש

כמו רוחה של אתל רוזנברג, שבאה ללוות את רוי כהן בדרכו האחרונה בעולם הזה במחזה של טוני קושנר "מלאכים באמריקה", כך רוחותיהם של נרדפי מקארתי שורות היום על תקופת המעבר מעידן אובמה לעידן טראמפ. החשש המופרך מהשתלטות קומוניסטית על ארצות-הברית הוצמד לאלילות הממון הקפיטליסטית, והביא להשתלטות אפלה של כוחות הכסף על מסדרונות השלטון, כסף שבאופן אירוני או שמא מתבקש, איננו זר לאינטרסים רוסיים ואיננו חושש מהם. בראש רוסיה עומד, איש לא חזה זאת כשמקארתי החל לזמן עדים, האדם העשיר בעולם. והוא מבקש להתעשר עוד באמצעות תאגידים אמריקאים. כשרייגן, שכינה את מולדתו של פוטין ממלכת רשע, ביקר בברית-המועצות, פוטין התחזה לתייר מזדמן עם מצלמה. שלושה עשורים מאוחר יותר הוא ממליך את יורשו המתבקש של רייגן: איש תקשורת ובידור, נוח לתאגידים, מבשר רע לזכויות העובדים ולזכויות בכלל.

ghosts

כשרייגן נבחר, היה מי שנזכר ברומן הביכורים של קורט וונגוט, "הפסנתר המנגן מאליו" (Player Piano). ברומן העתידני הזה לנשיא אין סמכויות של ממש, כי הכל מנוהל על-ידי מכונות, ולתפקיד הטקסי נבחר האדם הפופולרי ביותר בארצות-הברית, שבמקרה הזה הוא אידיוט נאה ושימושי, שהגיע לתפקיד דרך פרסומו בטלוויזיה (את הקטע הרלוונטי אפשר לקרוא כאן). הרומאן התפרסם כחמש שנים לאחר שרייגן העיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, והרבה לפני שמישהו יכול היה לדמיין שהוא, או כל שחקן הוליוודי אחר, יגיע לבית הלבן. רייגן הקדים את הכניסה שלו לבית הלבן ב-1980 בכהונה בת שמונה שנים כמושל, ובמירוץ כושל לנשיאות ב-1976. טראמפ איננו רק דוגמה הולמת יותר לחזון הבלהות של וונגוט, הוא גם הגזמה פארודית של כל מה שהיה גרוע ברייגן. העובדה שהוא איננו רואה את עצמו כקוטבי לרוסיה, אלא ינסה להיבנות ממנה, היא היפוך משמעותי שמהווה את נקמת ההיסטוריה בשם כל קרבנותיו של רייגן. ב"מלאכים באמריקה" קושנר מכנה את רייגן "הצייטגייסט של אמריקה". טראמפ, שראה ברוי כהן מדריך ומורה, ודאי ראוי לתואר.

בזמן שדברים אלה נכתבים, קשה לקבוע לא רק את מדיניותו בפועל של טראמפ, אלא אם בכלל יגיע למעמד ההשבעה בעשרים בינואר. זה אמנם נראה כמו התרחיש הסביר ביותר, אבל שום-דבר אחר לא התנהל לפי התרחיש הסביר ביותר עד כה. ביום הבחירות, כולם היו בטוחים שקלינטון תנצח. בערב אירע הבלתי-ייאמן. טראמפ זכה למרות שהפסיד במספר הקולות, בפער שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה. לאורך כל הקמפיין הוא סירב להתמרכז, דבר הדרוש לנצחון לפי המומחים, והיו די רמזים שהצביעו על כך שלא רק שהוא איננו מצפה לזכות, אלא שהוא איננו רוצה בתפקיד. התמהמהות במעבר לוושינגטון והדחתו המהירה של כריסטי מעידים על אותו דבר. הערותיו המתמרכזות בימים הראשונים שלאחר הבחירות היוו אות-ארגעה, שיש בו התבונה להיות מאוזן יותר מהרטוריקה שהביאה לבחירתו. אולם הרגיעה הזו התפוגגה עם כל הודעה על מינוי חדש. טראמפ אמנם חוזר בו מהבטחתו לייבש את הביצה הפוליטית של השדולות בבירה, אך לא נוטה למרכז כלל. המינויים שלו הם התמוהים ביותר, כנראה בהיסטוריה, ואין מקום לצפות שבית-הנבחרים יידע לרסן או לאזן את ממשלת-התה הזו.

הדגשת המעורבות של פוטין נדמית כמו נסיון של הדמוקרטים לעורר שדים ישנים, לפרוט על תעמולת השטנה אנטי-קומוניסטית שחדלה עם קריסת הגוש הקומוניסטי, ולקוות שיש מי שעוד רואים ברוסיה את השטן הגדול ויחששו מהמצב הזה. מעבר ל"פוסט-אמת" שכולם נהנים לציין עכשיו כמאפיין של רוח התקופה (זהו אבחון בעייתי ופשוט להפרכה), יש שתי סיבות מרכזיות שהטקטיקה הזו נדונה לכשלון: ראשית, משום שטראמפ באמת מגלם משהו יסודי בזהות האמריקאית, לא רק באופן הקריקטורי בו הוא מייצג את החלום האמריקאי, אלא גם משום שהבריונות שלו, הצעקנות שלו, וגלגול העיניים נוכח כל נסיון לעמת אותו עם עוולותיו הוא ייצוג מהימן של התרבות החברתית-כלכלית באמריקה, כמו גם המדיניות הבינלאומית שלה. איש לא הולך לקנות את הסיפור שהוא מריונטה אנטי-אמריקנית מהסיבה הפשוטה שהוא לוז האמריקאיות בגירסתה האפלה ביותר. אם הוא איננו הצייטגייסט, אז הוא בוודאי האיד. ונטייתו של האיד היא להתפרץ ולא לרקוד לפי תנועות מפעיליו. פוטין, אקסון, פול ריאן וכל המפלגה הרפובליקאית שמנסה לרכב על הנמר הזה, עתידים לגלות זאת בדרך המרה ביותר.

zietgeist

הסיבה השנייה שהדגשת מעורבותו של פוטין נדונה לכשלון, היא משום שגם פוטין איננו אלא חזית, המסתיר מאחוריו כוח אחר. פוטין התערב בבחירות ועשה דברים שאקסון וטילרסון לא יכלו להרשות לעצמם לעשות. הבחירות האלה, אם יוקם הממשל שטראמפ שירטט עד כה, הן הסרת המעטה הדק שמאחוריו שלטו התאגידים הגדולים בפוליטיקה האמריקאית. בלשונו של וונגוט, זו התחלת ההפרדה בין הממשל לבין הפוליטיקה. ההפרדה הזו הייתה קוסמטית בעיקר, אך כמו לכל צורה, הייתה לה השפעה כלשהי על התוכן. הצורך בפוליטיקאים מקצועיים ובכריתת בריתות בין סוכנים רבים שלכל אחד מהם יש רשת עניפה של מחוייבויות ותודות, ריסן את התביעות שבעלי ההון יכלו להשית על נציגיהם הממומנים. כך גם הצורך להעמיד פנים שאין זה כך.

קריעת המסיכה הזו מהווה צעד משמעותי במעבר לחברה פוסט-דמוקרטית, פוסט-הומאנית, ונאו-קפיטליסטית. חשוב לציין: המהלכים הללו החלו הרבה לפני מערכת הבחירות האחרונה, והיו מתרחשים בכל מקרה, גם אילו קלינטון נבחרה. מדובר בהאצה של המגמות הקיימות ובהקטנת המאמץ להסתירן, אך לא בשינוי כיוון. קלינטון הייתה נציגה של תאגידים, ולו סאנדרס נבחר הוא היה מגלה את מה שידע מראש (אני משער): שאין לו באמת הכוח הדרוש כדי לעצור תהליכים כאלה או לווסת את פעולתם של התאגידים. בליעתם של ממשלות לאומיות העומדות בדרכם של בעלי-ההון למימוש כוחם האולטימטיבי הייתה עניין של זמן. על הפרקריאט הבינלאומי כבר נתנו את הדעת הרבה לפני שנשיאותו של טראמפ נראתה כתרחיש סביר. עלייתה המחודשת של הצמיתות בגרסתה הנאו-קפיטליסטית וההגירה הסטיכית של תנועת הגלובליזציה החלו גם כן לקבל צורה בעידן אובמה, והיו ממשיכים בכך תחת קלינטון. התהליך המשמעותי ביותר המתרחש בשנים האחרונות הוא דיוני tisa בז'נווה, הרחק מעיני הציבור, כמעט ללא דיווח. הדיונים האלה היו ממשיכים תחת כל מועמד אחר.

אבל הבחירה של קלינטון הייתה מקבלת היבט סימבולי: בזמן שהיינו ממשיכים לנוע לעבר צמצום חירויות האדם העובד בכלל, גריסת מעמד הביניים יחד עם מעמד הפועלים לכדי מעמד ארעי משותף, היינו יכולים לחוש טוב עם עצמנו על קידום זכותם של הומואים או טרנסג'נדרים, על המשמעות הסמלית של בחירת אישה לתפקיד הנשיאות וכולי, ואולי על שימור מהפיכת הבריאות שהחל אובמה, על כל פגמיה. אינני מקל ראש בדבר. שוויון מגדרי הוא חשוב, והוא יהיה חשוב מאוד בעידן הפרקריאט. רק שילוב ידיים של כל הגורמים המדוכאים יוכל לחלץ את האנושות מהכיוון שהיא צועדת אליו. אבל עם זאת אני יודע מה מוגבל כוחם של סמלים. מצבם של השחורים בארצות-הברית לא השתפר פלאים בשמונה שנות כהונת אובמה. מחאת חיי השחורים, שחשפה והאירה פנים רבות של הגזענות בארה"ב, צמחה בתקופתו, מבלי שהוא יעשה, ואולי מבלי שיוכל לעשות, משהו משמעותי לטובת התנועה הזו ולצמצום הגזענות. גם לבחירה במטרידן מקצועי שגאה בחלאתיותו ובגזען שמתהדר בגזענותו יש משמעות סמלית, וזו מלמדת אותנו על ההשפעות השליליות והקשות של החיים הסמליים של התרבות. בין שני הסמלים, ודאי שהסמל החיובי הוא טוב יותר, אבל אין לבלבל את הסמל החיובי עם התקדמות מהפכנית של ממש.

הבחירה של טראמפ מבשרת את תחילתו של עידן אלים, כוחני, חסר-בושה. הכשל הלוגי שמניח שאם מישהו מכהן כמנהיג כנראה שיש בו דברים ראויים, יפעל את פעולתו גם כאן. כך אמריקאים חושבים כיום בחיוב על בוש, על רייגן, ואפילו על ניקסון, אם כי בדרגה מופחתת. כל דבר שטראמפ יעשה יהפוך לסביר. הוא ינצל את מעמדו ותפקידו להתעשרותו הפרטית, יטשטש כל גבול סביר בין עסקיו, משפחתו, והנשיאות. מזכיר המדינה שלו ישעבד את מדיניות החוץ לטובת האינטרסים הפרטיים של החברה ששלחה אותו לממשל, אקסון, וזו תשלב ידיים עם פוטין ליצירת קונגלומרט אנרגיה שכמותו טרם נראה. האקלים והטבע ייפגעו – דומני שבכך אין ספק. גם בזה מדובר בהאצת תהליכים שהיו קורים בלאו הכי, לא בשינוי כיוון רדיקלי. אין להשלות את עצמנו שקלינטון הייתה מיישמת מדיניות אגרסיבית להאטת התחממות כדור-הארץ.

החמדנות שטבועה באופיו והמצב הרעוע של עסקיו יעניקו את היתרון לכל מי שיכול להיטיב עמו. יש לשער שכאן טמון ההסבר למינוי יוצא-הדופן של טילרסון למזכיר המדינה, ולא במריונטיות פוטינית. אבל אין לזהות את הסגנון הקלפטוקרטי של טראמפ עם תאוות-הבצע התאגידית. ההבדל ביניהם משול להבדל בין רוכל בשוק לבין יזם המשיק רשת בפריסה ארצית. טראמפ יזוע וינוד לפי יתרונות מזדמנים, ויוריד את הרף לכל אמת-מידה שהייתה לגבי מהוגנות וייצוגיות של המישרה הרמה, גישה שסורקין עשה כמיטב יכולתו להטמיע בציבור האמריקאי (כמסתבר, ללא הצלחה). דרדור האיכות תהיה המורשת העקבית היחידה שלו. בכל השאר, הוא ינסה לתפוס כל יתרון מזדמן שייקרה בדרכו. העקביות תהיה נחלתם של התאגידים הבינלאומיים שיידעו לנצל את חולשת השלטון להגדלת כוחם, ולהפוך את התמוה החד-פעמי לקוריוז של קבע. הפוליטיקה האידיאולוגית שע"פ מארקס השתמשה בדמגוגיה של ערכים כדי להסוות מאבקי כוח, תהפוך לנלעגת ושולית, והפוליטיקה האמיתית של מאבקי הכוח הגלויים תהיה שיחת היום של ציניקנים, מהם מנצחים, מהם מיואשים.

נצחונו של טראמפ מהווה בעיניי גם את תבוסתו של הטיעון המנצח נגד הסורטיציה. אם הבחירות הייצוגיות אינן יכולות להבטיח מינוים של פוליטיקאים מקצועיים (וערכיים), אזי מוטב להפקיד את המינויים ביד הגורל. אולי מישהו כמו טראמפ או טילרסון יגיעו להגה השלטון, אבל סטטיסטית קשה להאמין שהם היו מגיעים ביחד, ובכל מקרה ברני סאנדרס, אליזבת וורן וכן עוד עשרות אמריקאים הגונים וטובים שאני מכיר אישית היו מקבלים הזדמנות שווה, כפי שראוי להם בדמוקרטיה אמיתית.  זכייתו של טראמפ תעלה הצעות שונות להגנה על מוסד הנשיאות מפני גחמות הבוחר, אם כי בהיעדר כוח פוליטי ליישם אותן. ארבע אפשרויות מרכזיות הן: הפופולרית ביותר היא ההצעה לביטול חבר האלקטורים, שכבר נשמעה מפי גורמים שונים. שנית, אפשר לקבוע שמועמד לנשיאות חייב להוכיח נסיון בתפקיד פוליטי קודם. יוזמה כזו תפגע בדמוקרטיה במקום לחזק אותה, אבל יש בה כדי להחליש את כוחם של התאגידים. קשה לדמיין את טראמפ מתמודד לסנאט ומשרת בו, כפי שעשתה יריבתו, מתוך מחשבה לטווח ארוך. קשה אף יותר לדמיין אותו זוכה בתפקיד כזה. שלישית, ניתן להעביר את בחירת הנשיא מהעם אל נבחריו, בדומה לתהליך התמנותו של ראש-ממשלה בארץ, למשל. שיטה כזו הייתה מאיינת את הסיכויים של מועמדים כמו סאנדרס וטראמפ גם יחד, והופכת את הבחירות האלה לתחרות בין קלינטון לקרוז. הסורטיציה היא האפשרות הרביעית. היא בעלת-הסיכויים הקטנים ביותר להתקבלות והפוטנציאל המירבי לחיזוק הדמוקרטיה כנגד אויביה מבית. כדאי לזכור אותה ולהזכיר אותה בשנים הקרובות שעוד יבואו. עוד נזדקק לה עם בוא המהפיכה.

אני מבקש לסיים בשלושה ציטוטים מעוררי השראה לקראת הזמנים הקשים שעוד יבואו, מפי אמריקאיים מובהקים כל-כך ושונים כל-כך: וולט וויטמן, מרדכי קפלן, וקורנל ווסט.  וויטמן ששר על הדמוקרטיה, שעבורה הוא ייטע רֵעוּת עבותה כמו עצים, וייסד ערים שאין להפרידן; קפלן שבטון אסכטולוגי בלתי-אופייני גורס שלרוע האנושי ניתן שלטון רק על-מנת שיביא על עצמו את מפלתו; ולבסוף ווסט ששואב השראה פוליטית מבקט כדי לא לפחד מן הכשלון, ברוח המזכירה את דברי ר' טרפון. גם אם לא נצליח, מוטלת עלינו החובה לנסות, ושהכשלון יהיה פחות נורא בפעם הבאה.

prophets

 

לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון

ההיסטריה מתוצאות משאל-העם הבריטי היא הדבר הכי מדכא מחדשות השבוע, אפילו יותר מתוצאות המשאל עצמו. היא מעידה על חרדה קיומית רווחת משינוי. שינוי, מעצם היותו בלתי-מוכר ונעלם מעורר חששות טבעיות. אך התגובה הבריאה לליווי החששות הללו היא תקווה מהאפשרויות הגלומות בו, והתרגשות מעצם הרענון של המוכר והידוע. מחשבה רדיקלית המכירה בבעיות האינהרנטיות של המצב הנוכחי צריכה לבכר שינוי ולא לחשוש ממנו. אין זה אומר שאין שינוי לרעה, כמובן, אך המשאל הבריטי רחוק מלבשר שינוי כזה, מסיבות שיפורטו להלן. יתר על כן, ההיסטריה הייתה כה נפוצה, כמעט צו השעה של הימים האחרונים, שאין לשייך אותה לליברלים נאורים שחוששים מגל עכור של גזענות. רוב רואי השחורות הקולניים נגועים בגזענות או בשוויון-נפש כלפי אחד מביטוייה שלא זה מה שמטריד אותם. אפשר בנקל לשער שגם החלטה של אנגליה להצטרף לאיחוד, אילו רק עתה שקלה להצטרף, הייתה מתקבלת בחשש כלשהו, באשר גם זה איננו מוכר. יש מביננו הזוכרים כיצד הזהירה תאצ'ר מאיחוד הגרמניות, אחד השינויים המעודדים של שלהי המאה העשרים, וכמה רבים החרו-החזיקו אחריה. האיחוד יוביל לגרמניה חזקה, מתוך עמדה חזקה היא צפויה לחרחר מלחמה שוב, הרייך השלישי עשוי לחזור. חלק מן הדברים נאמרו במפורש, חלק נרמזו בלבד. חצי יובל אחרי, החששות הללו נראים נלעגים. גרמניה אכן חזקה, אך מנסה לשמור על האיחוד ונחשבת למובילה שלו. מדיניות קבלת המהגרים שלה פתוחה יותר משל בריטניה, ובשני העשורים מאז האיחוד היא הייתה מעורבת בפחות לחימה מבריטניה. הכמיהה לשחזור הפרדיגמות המוכרות מגוחכת לא פחות מאלו המבטיחים שאירופה תדרדר למלחמה בעקבות משאל-העם.

מאכזבת מכל הייתה הבחירה של שיחה מקומית, אתר חדשות משובח בדרך-כלל, להגיב בכותרת היסטרית בשם "התאבדות לאומית". יצירת פאניקה כזו אופיינית יותר לנתניהו וכנופיית השותפים שלו מאשר מבקרים רהוטים המסוגלים לראות מבעד לספינים בדרך-כלל. דימי ריידר, שאחראי לכתבה החרדתית, השווה בפייסבוק את המשאל למשאל שהיה מתקיים בישראל על השמדת-עם של הערבים, לא פחות. למרות הדמיון הרב בין שתי השאלות, יש מקום לתקווה שבריטניה מסוגלת לפרוש מהאיחוד מבלי לבצע השמדת-עם. למעשה, אינני מצליח לחשוב על נקודת השקה אחת בין שתי השאלות, שמעידות יותר על מחברן ועל העמדה שהובילה לתגובה כל-כך רחוקה מן המציאות: השמאל הרדיקלי בישראל, בצלו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, רואה כל גילוי של לאומיות כסכנה קיומית. אך מחוייבות אמיתית לשמאל, שכוללת גם עמדה סוציו-אקונומית ברורה, חייבת להכיר במורכבות העמדה הלאומית, כפי שהערתי בעבר. הפן הקפיטליסטי-תאגידי של הגלובליזם מחייב להכיר בכך ששמירה על זכויות סוציאליות במסגרות מדיניות איננה שלילית בעיקרה. באופן אירוני, בניגוד לביקורת המרקסיסטית (שהייתה נכונה לזמנה), ללאומיות יש פוטנציאל חברתי לפחות שווה-משקל לפוטנציאל הגלובלי של "פועלי כל העולם," אם לא גדול יותר (במציאות הנוכחית).

ואין לך דוגמה מובהקת לפוטנציאל הזה מאשר באיחוד האירופי. מלכתחילה, כשזכרון מוראה של מלחה"ע השנייה עודנו מרחף מעל, האיחוד האירופי גילם הבטחה גדולה מאוד. המעבר החופשי בין ארצות שההבדלים ביניהן הגדירו את תרבות המערב, נראה כהתחלת חזונה של החללית אנטרפרייז, במסעה לעבר יעדים חדשים. כבר בתהליך יצירתו של האיחוד האירופי, נשמעה ביקורת רדיקלית על השוק המשותף, שנועד להחליש כלכלות מקומיות. האמן האוסטרי הונדרטווסר עיצב ב-1994 כרזה נגד הצטרפות ארצו לאיחוד, והשווה אותה לאנשלוס הנאצי. התגשמות האזהרות שלו נצפתה בשנים האחרונות במסכת הלחצים שהופעלה על יוון דרך האיחוד, באופן שנועד לפגוע בעם היווני לטובת אינטרסים כלכליים זרים. עוד קודם לכן המשבר הכלכלי באיסלנד המחיש כיצד תאגידים עולמיים ו/או אמריקאיים יכולים לתמרן כלכלה לאומית, ואפשר לשער שהמצב שם היה נגמר אחרת לגמרי אילו איסלנד הייתה חברה באיחוד.

Hundertwasser - EU

המציאות הכלכלית המורכבת של האיחוד האירופי, ותיעולו להאצת תהליכי גלובליזציה עולמיים אין פירושה שאני מתנגד לאיחוד, או שאני תומך בפרישה הבריטית. ברור לי, כמובן, שרוב תומכי הפרישה עשו זאת ממניעים אתנוצנטריים-קסנופוביים ובלי להתעמק בנושא. אבל אני מדגיש את המורכבות הזו כי אסור ליפול למכשלה הדיכוטומית כאילו האיחוד האירופי הוא כליל השלמות, והתפרקותו היא סכנה לשלום העולמי. התפוררותו (שאיננה על הפרק, יש לומר), לא תוביל באופן ישיר למלחמה עולמית, ואין סיבה לחשוב זאת. המשכו, לעומת זאת, בהחלט מייצרת סכנות. טוב שבריטניה תישאר בו, וטוב שייערכו בו רפורמות להגנה על זכויות סוציאליות. אך כשאני שומע עוד ועוד ציטוטים מבכירים פיננסיים על האסון שהפרישה מבשרת, אינני יכול אלא להירגע מעט, וכך הייתי מצפה גם מחבריי בשמאל הרדיקלי: מי שתמך במחאה החברתית, מי שצועק נגד הטייקונים, נגד מתווה הגז, איננו יכול באמת להאמין שאם בכירים פיננסיים אומרים שמשהו יהיה רע, הוא יהיה רע. כמובן, אין ליפול לכשל הלוגי של "אויבו של אוייבי": לא כל מה שרע לטייקונים בהכרח טוב לעם. אבל לכל הפחות אם משהו הוא כל-כך רע להם, ייתכן שלא צריך לחשוש מ"התאבדות לאומית" (כותרת שיותר הולמת דיווח של "ישראל היום" על ביטול מתווה הגז מאשר את "שיחה מקומית" על סכנה כלשהי לאיחוד האירופי).

לגבי הסכנות הכלכליות. הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רוויס תמצת זאת יפה, בגירסה שלו לקהלת: העשירים יישארו עשירים, העניים יישארו עניים, וכולם ישנאו את המהגרים.

Gervais

ג'סטין וורלנד הגיב לדבריו בטיים: ודאי, הוא אמר, אבל העשירים יהיו קצת פחות עשירים, והעניים קצת יותר עניים (או: "ייענו"). זהו ייצוג נאה של כזב כלכלת הטפטוף נוסח רייגן: טוב לעניים שהעשירים יתעשרו, כי בסופו של דבר גם הם ירוויחו. וורלנד שוגה פעמיים: ראשית, לעני קצת יותר עוני לא בהכרח מפריע כמו שלעשיר מפריע להפסיד כסף; אבל חשוב מכך: העשירים לא הולכים להפסיד מהמצב הנוכחי. הליש"ט צונחת כרגע, ומשקיעים בינוניים אולי מפסידים הפסדים נכבדים; אך העשירים באמת, בעלי הכיסים העמוקים, מסוגלים להשקיע גם במניות צונחות שצפויות לשוב ולעלות. בתום המשבר, בעוד חצי שנה או שנה ומחצה, הם יהיו עשירים יותר משהיו. זהו תפקודו המרכזי של כל מיתון: העוגה מתחלקת מחדש כשנתחים ממנה עוברים ממשקיעים חלשים שלא הצליחו לשמור על הונם בזמן המשבר, למשקיעים חזקים יותר שהגדילו את חלקם דווקא בזכות ירידות השערים.

יש כמה תרחישים סבירים למה שצפוי לקרות כעת בבריטניה:

האליטה השלטונית והכלכלית מתנגדת לפרישה מהאיחוד, עד כמה שניתן לשפוט. אז השורה התחתונה היא שהם לא יפרשו. יתעלמו מהמשאל, שלא מחייב את הממשלה משפטית. או שישתמשו ברעש התקשורת על חרטת המצביעים (סיקור שמגמתו הפוליטית ניכרת למרחוק), כדי לערוך משאל שני, שינוהל יותר טוב ויותר בלחץ. הפרישה של קמרון איננה רק מופת של לקיחת-אחריות (לא צריך להיסחף, אחרי-הכל: מדובר בפוליטיקאי שמרן), אלא משמשת מטרה פוליטית. יורשו יוכל לטעון שהוא איננו מחוייב לשגיונותיו של קמרון, ולהתעלם לחלוטין, או לערוך משאל שני, או להתקדם לפי תוצאות המשאל אבל בהשתהויות מרובות. קודם כל, לא לעשות כלום עד שייבחר היורש. לאחר מכן, להקים ועדה שתבחן איך ליישם את תוצאות המשאל. מי יודע כמה זמן יינתן לוועדה להשלים את מלאכתה. הוועדה אולי תמליץ לדחות את תוצאות המשאל, או ליישם אותם בשלבים. עד שהוועדה תשלים את עבודתה הממשלה תלך לבחירות, והממשלה החדשה תפזר את הוועדה ותקים ועדה חדשה. וכן הלאה. בכל מקרה, הרגע שבו בריטניה תודיע לאיחוד על כוונתה לפרוש (לפי פרק 50 באמנת ליסבון) איננו נראה באופק, וההיסטריה מהפירוק המיידי שלו באפקט דומינו מקדים את זמנו.

תרחיש אחר מניח שהאליטה איננה מתנגדת לפרישה מהאיחוד. לפי הנחה זו, הזעזוע מימין ומשמאל נועדו ליצור מצג-שווא של רצון להישאר ולהמשיך כרגיל, אך הפוליטיקאים כבולים על-ידי בוחריהם. במצב כזה, הם יבקשו לשנות תנאים לרצוי להם על-מנת להישאר. למשל, לבקש ארכה לשינוי המטבע, או לשנות תנאים מסויימים של הגירת אזרחי האיחוד אל בריטניה. תרחיש דומה אך בביצוע הפוך פירושו שבריטניה תפרוש מהאיחוד, אך תמהר לחתום מספר הסכמים שישאירו כמעט את הכל על כנו, למעט אותם מרכיבים שמנהיגיה מעדיפים להימנע מהם, קרי המטבע ושאלת המהגרים.

לקחים לדמוקרטיה

ריבוי המצביעים שהביעו חרטה למחרת הצבעתם חדשה אולי בקצב, אך לא בתופעה. באחת הרשימות המוקדמות ביותר כאן, תיארתי את האופטימיות של הבוחר. הבוחר מאמין שהוא יודע לזהות מה טוב למדינה שלו, ושהוא מצביע נכון, אך סובל מדיסוננס קוגניטיבי שמונע ממנו לקשר בין האופטימיות שלו לאכזבה שהוא חש מהמועמד הקודם. האכזבה מהתוצאה היא כמעט הכרחית לתהליך הדמוקרטי במצבו הנוכחי, כי רק דרכה הבוחר מסיר מעצמו אחריות למצבו.

רבים מבין המצביעים שהתחרטו דיווחו שהם קיוו לתוצאה צמודה, שתסייע ליצור לחץ לרפורמות באיחוד, אך מבלי לעזוב ממש. הלך-מחשבה זה תואם את התפוצה הרחבה של הימורים בתרבות הבריטית: לוטו, הימורי ספורט, הימורי סוסים, וגם משחקי רולטה שונים נמנים על צורות בילוי אהובות. מצביעים רבים ראו בהצבעתם הימור על סיכויי הזכייה, ולא על הנושא עצמו. אך השיקול הטקטי הזה מזכיר כשל שישראלים רבים נוהים אחריו במערכות בחירות שונות. אפשר להצטער שאפילו במולדתו של ג'ון סטיוארט מיל לא השכילו להפנים שעל הבוחר מוטלת חובה להצביע כאילו היה הבוחר היחיד, והבחירות היו תלויות בו בלבד.

אני חולק על אלה שרואים כאן תפנית לעבר דמוקרטיה "פוסט-עובדתית". האידיאולוגיות הדוגמטיות שהסעירו דמוקרטיות רבות לא היו עובדתיות יותר בעבר. ההבדל הוא באמצעי התקשורת שמנכיחים את הבורים, את המצביעים על-פי רגש, את אלה שאינם מסוגלים לגבש דיעה או עמדה יציבה ולעמוד מאחוריה. זו תהיה אשלייה מגוחכת לחשוב שהופעתם על במת ההיסטוריה היא דבר חדש רק משום שכעת קולם נשמע.

השמעת קולם של רבים באוכלוסייה שאינם מסוגלים לגשת אל סוגיות פוליטיות בשום-שכל מפחיתה מערך המופת של אנשים כבדי-ראש שנהנו מזכות הדיבור בעידן שקדם לביזור התקשורת, אבל בכך מגדילה את הפוטנציאל הדמוקרטי. כך העם נשמע. כך הוא מתלבט. הנה מה שידוע לו, על מה שאינו ידוע לו, לא נוכל להרחיב את היריעה, מפאת קוצר-הזמן.

לאחר שכתבתי על רעיון הסורטיציה (בחירות בהגרלה) בהיסוס, הפכתי לתומך נלהב, לא-מעט בזכות האתר הזה שמוקדש לנושא. יש מי שחושב שנחשול הטיפשים שרק לאחר הצבעתם מבקשים ללמוד על אודות האיחוד האירופי מוכיח שרעיון הסורטיציה מועד לכשלון: רוב-רובו של הציבור סכל מדי מכדי להפקיד בידיו את הגה השלטון. לדעתי, משאל-העם הזה מוכיח את ההיפך: רעיון הבחירות הוא שמפקיד בידי הציבור כוח לא-ראוי. כשמציבים בפני הציבור שאלה פשטנית (איחוד כן או לא; ביבי או ציפי; טראמפ או קלינטון), לחץ הזמן, עומס-הנתונים, הנטייה לחשוב בצורה מחנאית-מגזרית, ועוד כל מיני משתנים, מולידים תשובות לקויות, גחמתיות, והרות-אסון. כמו שלטונו הארוך מדי של נתניהו. אך אילו כל אחד מהבוחרים הבורים שהתחרטו על הצבעתם היה נמצא בעמדת-כוח (בשל הגרלה שעלה בה), כשהיה עליו להתלבט לגבי האיחוד, בכירים פיננסיים היו מדברים איתו; מומחים היו אומרים לו שהימין משקר שכסף שהולך עכשיו לאיחוד יתועל לטובת מערכת הבריאות; הוא היה מרגיש שעול-ההחלטה מונח על כתפיו, ואין הוא יכול להמר שהצבעתו לא תיחשב. בקצרה, הבוחר הטיפש הממוצע יהיה טוב יותר כחבר-פרלמנט מאשר בוחר. זה נשמע פנטסטי, אבל תופעת המתחרטים משכנעת אותי שזה נכון. ודאי שעדיין יהיו חברי פרלמנט טיפשים וחסרי-אחריות, אבל זה המצב גם כיום. לפחות תחת סורטיציה התחלופה שלהם תהיה מובטחת.

לסיכום: האיחוד האירופי לא מתפרק כל-כך מהר. אם הוא יתפרק, לא תהיה מלחמה כל-כך מהר. מיתון עשוי להיות, אבל לא כי הבריטים עשו טעות, אלא כי זה ישרת אינטרסים של בעלי-הון רבי-השפעה. הנעלם הגדול הוא אם הנהגת בריטניה מעוניינת להמשיך את המצב הקיים או לבצע "תיקון סטייה" לחברותה באיחוד, כדי להבטיח עצמאות פיננסית ושל מדיניות הגירה. בחינת התנהלותה ביחס למשאל בחודשים הקרובים תבהיר משהו מזה. האיחוד האירופי איננו הבטחה גדולה לתרבות האנושית, ואין לחשוש מפירוקו. בכל מקרה, אל תחששו משינוי באשר הוא, כי אנחנו זקוקים לו בדחיפות.

fortune

אך בגורל יחלק את הארץ

בבואנו לבחון הצעה לשינוי חברתי, ראוי להתבונן, מעבר לצדדים האונטולוגיים והאתיים שלה, בשני היבטים פרגמטיים: ראשית, מה הסיכוי של שיטה כזו לשפר את המצב הקיים, ושנית, מהו הפוטנציאל המיטבי המירבי שלה. השאלה הראשונה מתייחסת לשאלת ההיתכנות של ההצעה במצב הקיים, ותשובה עליה צריכה לשרטט טווח אפשרויות בין התרחיש הגרוע ביותר של יישום ההצעה והתרחיש הטוב ביותר. השאלה השנייה איננה מתייחסת למצב הקיים בהכרח, אלא משערת גם מצב של התקדמות הדרגתית לאור ההצעה, ובוחנת מה האפשרות העליונה לשיפור במסגרת ההצעה. הבעייה הנפוצה בדיונים ציבוריים היא שהתומכים בהצעה כלשהי לשינוי חברתי ממהרים לפנות לעבר הפוטנציאל המיטבי העליון, שאיננו בהישג-יד בכל מקרה בטווח המיידי, ואילו המתנגדים להצעה מתארים אותה רק על פי התרחיש הגרוע ביותר. דיון מושכל היה כולל את שני הטווחים האלה הן מצד התומכים והן מצד המתנגדים, באופן שהיה מאפשר לניואנסים של שיקולי רווח והפסד להישמע, במקום שיח-חירשים בין מהלכי-אימים וחולמי-חלומות.

עם מחשבות אלה ניגשתי לשקול שוב את הצעתו המפתה של רוסו, לפיה שיטת המינויים בדמוקרטיה אמיתית צריכה להיות הגרלה, ולא בחירות. מפתה במיוחד, יש לציין, ככל שגובר הייאוש מרצונה ומיכולתה של הממשלה לקדם שינוי חיובי כלשהי, באשר ראשיה, שריה, ויועציה לפותים בשמרנותם הפחדנית.

אצייר, אם כן, הצעה דמיונית כזו, ליישום דבריו של רוסו:

ראשית, כל שרי הממשלה, וכמובן העומד בראשה, יתמנו על-ידי הגרלה לתקופה של שנתיים. הם ייבחרו ביוני, זמן שייתן להם אורך-נשימה להכיר את התפקיד ולהתמצא במשרדיהם בטרם יהיו אחראים על התנהלות משרדם עם תקציב חדש שייקבע בדצמבר. בכל משרד ממשלתי ישרת דרג מקצועי, לתקופה של עשר שנים, שתאפשר רציפות יחסית לשם יצירת זכרון מוסדי, אך מבלי יצירת מצב שהדרג המקצועי שולט ללא מיצרים בפוליטיקאים שמתחלפים תדירות. גם הדרג המקצועי ייבחר בהגרלה.

הכנסת תמשיך להיות הריבון, וחברי הכנסת יתמנו גם הם על-ידי הגרלה לתקופה של שנתיים, אך לא בתקופה חופפת לממשלה, אלא בסירוגין לבחירות. המטרה היא יצירת הפרדת רשויות אמיתית: במקום שהכנסת תהווה זרוע נוספת לפעילות הביצועית של הממשלה, פעילותה החקיקתית תהיה עצמאית עם מחשבה לטווח ארוך, בזמן שהרשות המבצעת תפעל באופן מעשי בטווח קצר לאור הפעילות החקיקתית.

יתרונות ההצעה

  • ראשית, שבירת ההגמוניה: כנסת שתיבחר באופן רנדומלי תהיה בעלת סיכויים, מבחינה סטטיסטית, להיות הרבה יותר ייצוגית מהכנסת הנוכחית. קבוצות שאינן מיוצגות בכנסת על-פי חלקן באוכלוסייה תהיינה בעלות סיכוי טוב יותר להיכלל בכנסת.
  • שנית, הקטנת השחיתות: כאשר שר או ח"כ נמצאים בכנסת לשנתיים בלבד, הסיכוי שישתלם למישהו לשחד אותם, או שמישהו יספיק לאתר ולהכשיר פוליטיקאי שיהיה נוח לשחיתויות שונות הוא קטן יותר. הסיכוי שח"כ יהפוך ציני, או שיעמדו עליו אילוצים שונים כמו הצורך לגייס תרומות לצורך הפריימריז הבאים וכן הלאה יקטן משמעותית. אנשים פשוטים שמקבלים הזדמנות כזו לשנתיים, ירצו לבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
  • התמקדות בעיקר: הצורך של הפוליטיקאי לבסס את מעמדו יקטן משמעותית. לראש-ממשלה שיודע שהוא מסיים את תפקידו תוך שנתיים ויהי מה, לא תהיה סיבה להתעסק בפוליטיקה קטנה, ולחסל יריבים פוליטיים בכל מיני תכסיסים שפלים. כסאו מובטח לתקופת כהונתו, כמו-גם אובדן כסאו. יש סיכוי גבוה יותר שהוא ירצה להשאיר את חותמו דרך מעשים.
  • צמצום הממשלה: הממשלה לא תצטרך להתרחב משיקולי קואליציה. מספר השרים יותווה על-ידי הכנסת, ובמידה שהמחוקק ירגיש שיש צורך במשרד חדש, הוא ייקבע בחוק. לא עוד תפירת משרדים לפי לחצים במו"מ הקואליציוני.
  • דיון ציבורי מעמיק יותר: נהיית ההמונים אחרי מנהיגים כריזמטיים תתאיין, והציבור יורגל שראש-ממשלה יכול להיות טוב גם אם הוא מדבר בקול גבוה או שקט, וגם אם התפקיד מאוייש ע"י אישה, ערבי, דתי, הומו, או, אתיופי. שטויות של דימויים כגון "מי יענה לטלפון בשלוש בבוקר" יתאיידו מן השיח הציבורי, שיוכרח להעתיק את תחומי העניין שלו מגופו של אדם לנושאים מהותיים שעל הפרק.
  • חינוך הציבור לדמוקרטיה: בנוסף לדיון הציבורי עצמו, הכנסת תהפוך לזירת המפגש המרתקת ביותר שמנקזת לתוכה את כל מורכבויות הציבור הישראלי. העובדה שמספר אזרחים גדול יתנסה בדמוקרטיה פעילה, בצורך לשאת ולתת עם חלקים אחרים מהציבור ולהכיר פנים אל פנים חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, אשכנזים, מזרחים, מהגרים, ותיקים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים, פלסטינים, הומוסקסואלים, מתנחלים, ולהגיע איתם לעמק השווה בהתנסויות שונות, תחנך את הציבור באופן עמוק עם מעגלים מתרחבים, כשכל שנתיים קבוצה חדשה של פרטים תחזור אל הקהילה שלה עם חוויה ייחודית שקרעה לה צוהר להכרת העושר של החברה הישראלית והפוטנציאל הגלום בה לרב-תרבותיות אמיתית.
  • נטרול הדרה ומגזור: פוליטיקת ההגרלות גם תפגע משמעותית בפוליטיקת ההפרדות והמיגזור שההגמוניה המושלת כל-כך מנוסה בה.

חסרונות ההצעה

  • חוסר-מקצועיות: שנתיים אינן מספיקות כדי ללמוד את המורכבות של החוק הישראלי ומוסדותיו, וגם ארבע שנים לא מספיקות בהכרח. הצעתי שנתיים כי יש לי חשש מאנשים בלתי-מקצועיים שעומדים במוקדי קבלת החלטות במשך ארבע שנים שלמות, אבל החשש מלמד על החסרון בשיטה כולה.
  • הגדלת השחיתות: כנגד טענת היתרון, אפשר להעלות חשש הופכי. דווקא מי שמגיע ללא נסיון פחות עמיד בלחצים, ועשוי לרצות לנצל את מעט הזמן שניתן לו ככל האפשר, ולהבטיח לו משהו לעתיד לבוא.
  • חוסר-איזון: סטטיסטית, אנחנו אמורים לקבל כנסת עשירה, מגוונת, ייצוגית. אבל מה אם המחשב פתאום יעלה בגורל מתנחל משיחי שתומך בפיצוץ המסגדים לראש-הממשלה, או טעות סטטיסטית תגרום לכך שחצי מהכנסת היא חרדים, ושנתיים לאחר-מכן, ראש-הממשלה הוא בליין תל-אביבי צעיר ובכנסת יש מספר לא פרופורציונלי של בדואים מהנגב? האם אפשר לנהל מדינה עם סיכוני תנודה כאלה? לנהל מדיניות חוץ אפקטיבית עם חוסר-יציבות שכזה? ופנים?
  • חסימת האפשרות לשינוי פוליטי אמיתי בטווח-ארוך: חוסר-האיזון והיעדר הוודאות לגבי העתיד, יפגע במוטיבציה לפעילות פוליטית. אין טעם לצאת להפגנות או להצטרף לתנועה שדורשת שינוי חברתי כלשהו, כאשר הכנסת או הממשלה כולה צפויים להתחלף בתוך שנה.
  • חוסר-ייצוגיות: הבחירה השרירותית עשויה להביא לשלטון אנשים רבים שאינם מיטיבים להתבטא, להתנהג, להתלבש, וכן הלאה. ליצנים שמהווים קוריוז לקדנציה או למערכת-בחירות בשיטה הנוכחית, עשויים להפוך לתופעה קבועה בקרוסלה גרוטסקית שתבזה את מוסדות השלטון הממלכתיים.

היתרונות והחסרונות כבר מתחילים לשרטט את נקודות הקיצון של תרחישי השיטה. מצד אחד, מתנגדי הממשלה והכנסת הנוכחיים, יתקשו לדמיין סטטיסטית ממשלה גרועה יותר. השאלה הגדולה היא אם סיכון החריגה הסטטיסטית של הכהניסט או הג'יהדיסט שמתמנה לראשות-הממשלה מבטל את היתרון בהגדלת הסיכוי לממשלות מגוונות יותר. ממילא עולות גם שאלות אתיות כלליות יותר: למשל, האם מכובדות של מי שיודע כיצד להתלבש ומקפיד להשתמש בעברית מצוחצחת בהכרח עדיפה על הליצן הפוחז, אם המהוגנות שלו אינה אלא מן השפה ולחוץ? או למשל, האם לא מוטב שהפרחח הבלתי-ייצוגי יהיה תוצאה אומללה של שרירות המחשב, מאשר המחשבה הנואלת שהציבור באמת מעוניין בו כנציגו?

חלק מהדברים שעלו כחששות עשויים גם להתאים לתרחישי ראשית הדרך, כשהציבור ונציגיו עוד מתרגלים לשיטה החדשה. בתחילה, חברת-כנסת אנונימית עשויה לשמוח לקבל שוחד כדי לקדם אינטרסים כלכליים כאלה או אחרים ולרפד את עתידה שלאחר הכנסת. אבל שנה לאחר-מכן שרת משפטים חדשה עשויה לרדוף אותה ולהעמיד אותה לדין עד שיתפתחו נורמות שיכללו בתוך השיקולים שלהם גם את מהירות סיבוב הגלגל, שמייתר את כדאיות השחיתות. יתר על כן, שרת משפטים או שר משטרה שאינם תלויים בכנסת לצורך המשך תפקידם עשויים גם הם להיות אפקטיביים יותר מהאילוצים שעומדים בפני הדרג הפוליטי כיום במאבקו בשחיתות, כאשר רבים חוששים שפגיעה במיוחס כזה או אחר עשויה לזרז גם את מפלתם-הם. בדומה לכך חשש התנודות שתיארתי: ניתן לדמיין עשור שבו חוקים נחקקים ומתבטלים מדי שנתיים. אבל אט-אט תתפתח הכרה בקרב הנציגים שאם הם אינם רוצים שתרומתם תהיה כצל עובר, מוטב להם למצוא את שביל הזהב, ולקדם חוקים או מדיניות שמכלילים קבוצות גדולות יותר, כך שתהיה פחות מוטיבציה למחוק אותם ברגע שהח"כ ייעלם מן הכנסת. שלב התנודות, שייתכן שהוא הכרחי, יוביל להתפתחותה של מנהיגות אחראית יותר. שרת משפטים שיודעת שבעוד שנתיים היא עוזבת את תפקידה לעד, ואין היא יודעת מי יבוא אחריה, מאיזה מחנה, עדה, או דיעה, תיזהר ברדיפת מתנגדיה הפוליטיים, מתוך ידיעה שרדיפה כזו לא תפגע בכוחם, ועשויה להזיק לה ממש בעתיד הקרוב מאוד. כך יוולד האיזון החוקי והאחריות הפוליטית.

עוד משהו שאני מתלבט לגביו, למרות שברור שרוסו היה מתנגד לזה, הוא הגבלת ההגרלה לפי מפתחות שונים. מובן שיש צורך לכלול מגבלות בסיסיות של גיל, כשירות נפשית ורפואית, וכן הלאה. באותה מידה אפשר, במקום להשאיר פתח לחריגה סטטיסטית, לבקש מהמחשב לבחור שישים גברים ושישים נשים, מתוכם אחוז כזה של יהודים, אחוז כזה של ערבים, וכן כל קבוצות האוכלוסייה. דבר שני, אם העליתי הצעה של דרג מקצועי שממונה בהגרלה, מובן שיהיה זה איש מקצוע. יבקשו מן המחשב לבחור עורך-דין למשרד המשפטים, כלכלן למשרד האוצר, איש מדעי המדינה למשרד החוץ, וכן הלאה. אפשר לכייל אפשרויות נוספות. למשל, לבקש מאזרחים מתעניינים להירשם לתפקידים שהם יהיו מעוניינים למלא. יום הבחירות, למשל, יוכל להיות היום שבו אזרחים ממלאים טופס בקלפי של כל התפקידים שהם מעוניינים להיכלל בהגרלתם, אם בכלל. היתרון שבהצעה כזו הוא הקטנת הסיכוי שבליין ללא שום עניין בפוליטיקה יעלה בגורל מחד, אבל חשובה מזאת (משום שיש בליינים שמתוך חוסר-אחריות מבקשים להיות ראש-הממשלה, כידוע), היא האפשרות שבראש כל משרד ממשלתי יעמוד אדם שיש לו עניין בתחום משרדו. משרד הבטחון לא יונהג בהכרח על-ידי איש צבא, כמובן, אבל בהחלט על-ידי אדם בעל עניין בבטחון. הסיכוי שבראש משרד הבריאות יעמוד רופא, או אדם אחר שמכיר את מערכת הבריאות ואתגריה יהיה גבוה לאין ערוך מהמצב כיום. אם שר ייאלץ להתפטר, מיד יבחר המחשב מחליפה שתיכנס למחרת לתפקידה, במקום שעוד ועוד תיקים יישארו לא מאויישים בידי ראש הממשלה. נכון שבדרך זו גם יעלה הסיכוי שבעלי אינטרסים יגיעו למשרדים שונים: חברי תאגידים יבקשו להתמנות למשרד האוצר, הכלכלה, המשפטים, או האנרגיה, והסיכוי שמישהו כזה ייבחר יהיה גדול הרבה יותר מהמצב כיום. מאידך, כשאני בוחן את ההצעה מבחינת השיפור הפוטנציאלי שלה לעומת המצב הנוכחי, נחה דעתי. כיום כבר עומד בראש משרד האוצר שלוחו השתוקי של בעל-אינטרס כלכלי, והסיכוי שמישהו ממובילי המחאה החברתית של 2011, או מבין מתנגדי מתווה הגז יתמנה לשר אוצר הוא אפסי. אפשר להחליט שכל אדם יכול להיבחר רק פעם אחת, פעם אחת לתפקיד, או להשאיר את הגורל פתוח, למקרה שמישהי נבחרת יותר מפעם אחת.

קיצורו של דבר, הנהגת ישראל כיום מצויה בשפל המדרגה בעוד שחלקים רבים בציבור הרחב הם ראויים יותר, לא פעם אף יותר מן המנהיגים שהם בוחרים בהם. הטענה הזו מעלה ספק לגבי כשירות קבלת ההחלטות שלהם, כמובן, ומחלישה את ההצעה, אבל אני נותן להם ליהנות מהספק: אני גורס שהם הגונים יותר מנבחריהם, והם אינם מיטיבים לראות את חוסר-ההגינות של נבחריהם. התרגיל המחשבתי הזה מעורר חשק, כמובן, להפוך אותו לניסוי של ממש (אך אין לי הכלים להוציא אותו אל הפועל): לבקש ממחשב להרכיב חמש ממשלות צללים, חמש כנסיות, ולשלוח את הקבוצות הללו לסמינר בן שבוע – בגבעת חביבה, בגוש עציון, ברמת אפעל, בעפרה, ברביד, או באום-אל-פאחם, רהט, או אלעד. לראות איזו מין כנסת או איזו ממשלה היינו מקבלים לו מחשב היה מרכיב אותה היום באקראי. לשמוע אילו הסכמים קבוצה אקראית כזו של אנשים מהיישוב יכולה להגיע אליה בשבוע של דיאלוג מפרה.

שאלה שאולי נותרת סתומה למי שלא מכיר את הלך-מחשבתו של רוסו: אם מוותרים על הבחירות, במה בדיוק השלטון הוא דמוקרטי? התשובה מבחינת רוסו כרוכה בתפיסה שלו את הדמוקרטיה כרצון העם, ומכיוון שהוא רואה בעם קהילה אורגנית בעלת רצון משותף, הוא איננו מסוגל לחשוב שנציגיו של העם יפעלו בדרך שנוגדת את רצונו. למי שהתשובה הזו נראית תמימה מדי – או לכל הפחות בלתי-מתאימה לבעיות המיוחדות של החברה הישראלית – אפשר להציע משהו פרקטי יותר: הרבה יותר דמוקרטיה ישירה, הרבה יותר הכרעות שמגיעות למשאל-עם (מה שמתקשר להעמקת הדיון הציבורי בשיטת ההגרלה). הממשלה הופכת לאדמיניסטרטור שמוציא לפועל את מה שהעם בחר, תוך קבלת הכרעות רלוונטיות בנושאים "קטנים". ממילא, גם החשש לגבי זהות מקבל ההחלטות קטֵן. התוויית המדיניות היא משותפת, ההוצאה לפועל מוטלת על אזרח שהעמיד עצמו למשימה, ושיודע כי בעוד שנתיים תרומתו למאמץ הדמוקרטי המשותף תסתיים.

מצד הסיכוי של הצעה כזו לשפר את המצב הקיים, אני בדיעה שהיתרונות עולים על החסרונות. החששות שמקננים בי הם בעיקר תוצאה של חינוך לחשיבה הייררכית שמתקשה לעכל את האפסות האמיתית של המנהיגים הנוכחיים. כמעט בניגוד לנטייתי הטבעית אני מכריח עצמי להכיר בכך שתריסר עשיריות שייבחרו שרירותית מכל קבוצות החברה הישראלית יהיו טובים לאין ערוך בסיכוי ריאלי גבוה ביותר מהכנסת הנוכחית. אבל התמיכה שלי בהצעה כזו נופלת לא בגלל היעדר סיכוי לשיפור המצב הקיים. סיכוי זה קיים, ללא ספק. היא נופלת מפני שלהצעה כזו אין פוטנציאל מיטבי עליון שנעלה על הדמוקרטיה הקיימת. בשיטה הקיימת, ישנה עדיין אפשרות, קטנה ככל שתהיה, לשכנע את הציבור הישראלי לתמוך בחתירה לשלום, שוויון, וצמצום פערים, ושרוב חברי הכנסת יהיו אנשים שמחוייבים לערכים אלה. בשיטת ההגרלה, אופק התקווה הזה נעלם. אם יוכיחו לי שהוא קיים גם בשיטת ההגרלה, אתמוך בה בלב שלם.

בין שמרנות, ימניות, דתיות, ופמיניזם

סוגיית ההצטלביות, שנגעתי בה ברשימה הקודמת, עומדת גם ברקע ספרה החדש של ליהי בן-שטרית, Righteous Transgressions. בן-שטרית בוחנת פעילות פוליטית של נשים יהודיות ופלסטיניות בצד הימני של המפה. המתח לכאורה בין פעילות נשית לימין ידועה, והסיבות לה מגוונות. בראש ובראשונה, הימין הנוטה לשמרנות מגלה חשדנות כלפי פמיניזם, המבקש לערער על הסדר הקיים. בהקשר הישראלי עולה גם הזיקה בין מגדר, לאום, ולוחמנות: ההגמוניה איננה רק פטריארכלית כי אם מיליטריסטית, ונשים מקבלות את המסר שהן אינן מבינות בעניינים צבאיים, ואל להן להתערב בשאלות אלה. הצד השני של אותו מטבע הוא ההתייחסות השוביניסטית לפעילות נשית שמאלנית כדבר מובן מאליו: השמאל מצטייר כרחמן ותמים, נעדר הבנה צבאית וחסר-אלימות, הכל תוך התכחשות לעובדות, הן מבחינת הנוכחות של גברים (כולל מאצ'ואים, מיליטריסטיים, ואלימים) בפעילות השמאל, והן מבחינת יכולתן של נשים להיות אלימות נטולות-רחמים. הדיכוטומיה הזו איננה מופעלת רק כלפי חוץ, מימין לשמאל, אלא גם פנימה, ומשפיעה על התפיסות של פעילות פוליטיות בצד הימני של המפה:

עבור פעילות דתיות מתנחלות בולטות רבות, סדר-יום ושיח פמיניסטי אינם קשורים רק לדגם חילוני מערבי מאוס, אלא גם מעורבים מיסודם בפוליטיקה יונית-שמאלנית הפתוחה לפשרות טריטוריאליות מול השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. שושי [גרינפלד], דוברת צעירה ויוצאת-דופן של המתנחלים, שעבדה בעיתון "בשבע" ובלובי של המתנחלים בקרב הליכוד, מסבירה ש"באופן כללי, רוב הנשים הפמיניסטיות, אפילו בארגונים דתיים כמו "קולך", הן שמאלניות או שבסופו-של-דבר תהיינה שמאלניות."

[…]

בהכריזה על עצמה כפמיניסטית, שושי לא רק הציבה את עצמה בנקודת-עימות עם חלק מהקהילה שלה. היה עליה להתמודד הם ההשלכות של המחוייבות שלה לשוויון מלא עבור גישת המתנחלים לשאיפות העצמאות הפלסטיניות. אך שושי שוללת את הזיקה שפמיניסטיות שמאלניות יוצרות בין השתיים. "אז נכון שיש פמיניסטיות שמאלניות מעוותות, אז מה?" היא כותבת, "האם בגלל זה הפמיניזם פסול? האם כאשר רבנים מעוותים את התורה, אנחנו פוסלים את התורה כולה? או מבינים שהאידיאה והתורה הם קודש קודשים ואילו אותם רבנים מעוותים את הקודש? אותן נשים פמיניסטיות הן סלפניות ומעוותות, וזה לא הופך את הפמיניזם לכזה." המקרה של שושי משמעותי בנדירותו ובתגובות שהוא ייצר מקרב קהילת הפעילים המתנחלים. התנגדות נחרצת לאופני-שיח פמיניסטיים, כולל כאלה שאינם קוראים תיגר על רעיון האחיזה היהודית בכל ארץ ישראל השלמה, היא העמדה הרווחת אצל ההנהגה המתנחלית-דתית. [44]

 

 Ben shitrit

 

שבירת המוסכמות של פעילות ימניות אם כן יש בו די כדי להיות מעניין גם בהתבוננות פנים-ישראלית בלבד, אך בן-שטרית מציגה פן מפתיע נוסף, בהתבוננות משווה על פעילות יהודיות ופלסטיניות. בעוד שפעילות של ארגוני שמאל נוטה לשיתופי פעולה עם פלסטינים (ככל האפשר, ולא בלי בעיות של שחזורי דפוסים קולוניאליסטיים), פעילות הימין הישראלי והפלסטיני מיניה וביה מקבלות כמובן מאליו את הפער העצום ביניהן. המחקר של בן-שטרית מערער על ההנחה הזו. כמצופה, הקונצנזוס הדתי-שמרני מתייחס בחשדנות לפמיניזם גם בקרב הפלסטינים. אך בדיוק כשם שבן-שטרית מוצאת קולות יוצאי-דופן באוכלוסייה היהודית, כך היא מוצאת כאלה גם בקרב האוכלוסיה הערבית:

בדומה למקרה של המתנחלים, שם נשים שחצו את הקווים ותומכות בשוויון מגדרי מלא ומכריזות על עצמן כדתיות פמיניסטיות אינן חופפות להנהגה הניצית של נשים דתיות מתנחלות ונשארו על-פי-רוב דוברות שוליות או חיצוניות, כך גם במקרה של התנועה האיסלאמית. מוסלמיות אדוקות שלקחו על עצמן משימה של פרשנות פמיניסטית מובהקת של הקוראן והסונה המוצאת בכתבי-הקודש ובמסורות ההלכתיות תמיכה לשוויון מגדרי מלא נותרו מחוץ למעגלי התנועה, ולעתים אף מצאו עצמן בויכוח עם התנועה. ד"ר נאיפה סריסי, למשל, שעומדת בראש עמותת “נשים ואופקים” (נוסדה 2002), מדריכה סדנאות ברחבי ישראל שנועדו ללמד נשים מוסלמיות על המסר של שוויון מגדרי שמצוי באיסלאם, ולהציג קריאות פמיניסטיות חלופיות של הקוראן ומסורת החדית'. היא מספרת על תקרית שהייתה לה מול סנד, ארגון הנשים הגדול ביותר של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית: "היו לנו שני סמינרים בכפר בצפון, אבל סנד הודיעו למארגנת שהם יפסיקו את ההדרכות שלהם בכפר אם ירשו ל"נשים ואופקים" לקיים שם אירועים. המארגנת שהזמינה אותנו אמרה לי שהיא הייתה רוצה שניתן 12 הרצאות, אבל היא לא רצתה לאבד את הסמינרים של סנד." [57]

בחברה הפלסטינית מהעבר השני של הקו הירוק המצב מורכב יותר, ואני מניח שגם זה צפוי. כל מאבק שמצריך גיוס כללי פונה מיד לנשים ומציע להן ברית שאין לה דבר עם שוויון, אלא בצורך מספרי של הגדלת הפיונים. כך במערב האירופאי של שתי מלחמות העולם, כך בישראל של 1948 וכך גם בקרב הפלסטינים החיים תחת הכיבוש. במקרה זה, אין מדובר רק במאמצים לגיוס כללי, כי אם גם היבט מעשי של מחסור בגברים בשל כליאה מאסיבית (אגב, תופעה דומה של השפעת הכליאה הרחבה על תפקידים מגדריים נצפתה גם בקרב השחורים בארה"ב). כך שייח' אחמד יאסין מצהיר, עוד טרם הקמת חמאס, שפיתוחה הדתי של החברה יושלם רק עם השתתפותן של הנשים. בן-שטרית מדגישה את הדמיון בין אופני הפעולה של המתנחלים, ש"ס, התנועה האיסלאמית בישראל, והחמאס בעזה ובגדה – כולם מגייסים נשים לפעילות שלהם, אבל מעסיקים אותן בעיקר באינדוקטרינציה דתית, בהאדרת התפקיד המשפחתי המוטל עליהן, ובהדרתן ממוקדי הכוח של הארגונים שלהם (118-119). אבל יוצאות-מן-הכלל המורדות בנורמות מופיעות בכל קבוצה כזו, והרצון ההגמוני לגייס נשים מוביל גם לאתגור ההגמוניה בדמותן של נשים התובעות שותפות מלאה (ומוצאות עצמן בחוץ). בהקשר הזה, בן-שטרית מזכירה שתי נשים שעברו בחינות הסמכה כדיינות בבתי-הדין השרעיים, וממילא היו חברות בארגוני נשים פמיניסטיים ולא בחמאס, ולכן קיבלו את מינויין לא מהחמאס, אלא מהרשות הפלסטינית החילונית (78).

בסיכום הספר, בן-שטרית משרטטת את המורכבות התיאולוגית-אידיאולוגית שניצבת מול פמיניסטיות דתיות. לאורך רוב הספר מצטיירת הדרישה לשוויון כשאלה פוליטית של כוח: שלילת הפריוולגיות המגדריות של הגברים כדי לפנות מקום לשיתוף נרחב יותר של נשים. אבל עוד לפני השאלה הפוליטית עומדת השאלה האידיאולוגית: מדוע נשים צריכות להיות שוות לגברים? את השאלה הזו קל לבסס במסגרת-חשיבה חילונית, כי האישה, בדיוק כמו הגבר, היא אינדיבידואל שתובע ריבונות על חייו ואחריות על מעשיו. אבל אידיאולוגיה דתית שוללת מלכתחילה את הרעיון של היחיד הריבוני, וכך נשמט לכאורה יסוד הדרישה לשוויון. אם הריבוניות היא פיקציה, וכל אדם משועבד לסמכות גבוהה יותר, יש בזה כדי להצדיק גם את הכפפת האישה לרצון הגבר. הבחירה המפתיעה בשאלה הזו במוצאי הספר, מעשירה את הדיון שלו, ומוסיפה שיכבה נוספת של מורכבות, בהצבת המתח בין הרטוריקה והתיאוריה האידיאלוגיות, המשותפות לשמרן הדתי בהקשרים שונים, לבין הפרטיקה הדכאנית של ההגמוניה, גם בצמתי הצטלביות בהם מדובר בהגמוניה חלקית המתקיימת בו-זמנית כמיעוט שנמצא במאבק עם הגמוניה אחרת (המתנחלים, ש"ס, ישראלים פלסטינים, ופלסטינים מהשטחים).

 

Ben-Shitrit, Lihi. Righteous Transgressions: Women's Activism on the Israeli and Palestinian Religious Right. Princeton and Oxford: Princeton University Press, 2015.