א. Self Hating Jew
"Sure, I hate myself, but it's not because I'm Jewish.” – Woody Allen (from Deconstructing Harry).
לא שפסחה עליי הנימה הסרקאסטית במאמרו של עקיבא אלדר, "מיהו יהודי שונא עצמו," אך נראה לי שאפילו אצלו בצבצה חוסר-ההבנה הבסיסי לשורש הבעייה. למשל, כשהוא כותב:
"אנחנו אוהבים את היהודים שלנו בממשל עיוורים להתנחלויות ואטומים לתלונות של הערבים. למשל, כמו אליוט אברמס, מי שהיה הממונה על המזרח התיכון בממשל בוש. אברמס, המזוהה עם הימין הניאו-שמרני, תרם תרומה חשובה להכשרת שורה ארוכה של שרצים תוצרת ישראל. הוא היה סוכן מכירות מצטיין של תורת ה"אין פרטנר", והרוח החיה של מדיניות הסלחנות כלפי פריחת ההתנחלויות. באחרונה מתח ביקורת פומבית על חזון שתי המדינות של הנשיא ששכר את שירותיו, בין השאר, כדי לקדם את הפתרון הזה."
אך אברמס איננו עיוור להתנחלויות, וגם הנשיא בוש עצמו לא היה. כפי שאלדר עצמו מודה, אברמס מחזיק דיעות ימניות-שמרניות, וזה כל הסיפור. בעצם, ליהדותו אין שום שייכות לעניין. יש יהודים שמאלנים ויש יהודים ימנים. האמנם זו ידיעה חדשותית? כאשר גם הממשל האמריקאי הוא שמאלני וגם הממשל בארץ (כפי שהיה בחמש מתוך שמונה שנות קלינטון), היהודים בממשל נחשבים ידידותיים לישראל, וכיוצא בזה כאשר הממשל האמריקאי הוא ימני וגם הישראלי.
נתניהו משתמש (לא בגלוי, כמובן) ברטוריקה לאומנית-גטואית כדי להכפיש את אנשי הכוח שמפעילים עליו לחץ. אם הם לא היו יהודים, הוא היה מאשים אותם באנטישמיות.
הכתיבה של אלדר, אגב, איננה שונה מאוד מהשיטה המחנאית של נתניהו, רק שמטבע הדברים בהיותו בצד השני של המתרס, הוא מסמן את הטובים והרעים בצורה שונה מנתניהו. כך, למשל, באותו מאמר הוא כותב:
"סקרי דעת הקהל בארצות הברית מלמדים, שדעתם של רוב היהודים קרובה יותר לגישות של ארגונים כמו הקהילה הרפורמית, ידידי שלום עכשיו ו"ג'יי-סטריט", שדוגלים בפתרון של שתי מדינות וסולדים מתורתו של אביגדור ליברמן, ויותר מכל – רוב מכריע מסתייג מההתנחלויות."
מעבר לרטוריקה, האם אלדר מסוגל להצביע על הבדל ממשי בין תורתו של אביגדור ליברמן לג'יי-סטריט או הקהילה הרפורמית? ליברמן תומך בפתרון שתי המדינות, כזכור, ואף מצהיר על נכונות לנסיגה מהתנחלויות קטנות. האם ג'יי-סטריט או הקהילה הרפורמית מתעקשים על פינוי מעלה אדומים או אריאל? כמדומני שההבדל הוא ברטוריקה בלבד, אך זה סוד שאלדר לא יגלה לקוראיו.
ב. תודעה כפולה
כתב העת הבריטי "תקשורת, תרבות וחברה" מפרסם מאמר של אמל ג'מאל, ראש החוג למדע המדינה באונ' תל אביב, על השפעת הגלובליזציה של התקשורת על דפוסי הצריכה ועל התודעה של הפלסטינים הישראלים. המאמר סוקר בקצרה את תולדות התקשורת הערבית בישראל, ומביא ממצאים באשר לדפוסי צריכה עכשווים.
האפשרות לצרוך יותר מסוג תקשורת אחד (למשל: ערבי בינלאומי או ישראלי-יהודי-מקומי), מאפשר להבנות יותר מזהות אחת, מצב אותו הוא מכנה (בעקבות אחרים) "תודעה כפולה". זהו תהליך שמתרחש ביתר שאת בעידן זה, "בעולם בו הבית הופך באופן הדרגתי לוירטואלי" (561). אפשרות המעבר מזהות אחת לאחרת כביכול צופנת בחובה הגדלת האופציות ולכן מתן יותר חופש לאדם, אך למעשה היא בעלת אופי טראגי, כפי שאפשר לתאר. זהותו של מחבר המאמר ותפקידו היא מהווים דוגמה נוספת לכפילות הזו: ג'מאל מבקר בחריפות את ממשלות ישראל, שפעלו כולן כאחד "באופן אנרגטי, תוך שימוש במכאניזמים אידיאולוגיים כדי להטמיע את תפיסת-העולם היהודים הדומיננטית בקרב המיעוט הערבי הילידי" (573), וכן פעלו דרך אמצעי התקשורת "במאמצים אדירים להאדיר את העליונות התרבותית של החברה היהודית, [על-ידי] מסרים שרמזו על הפיגור התרבותי, הכלכלי והחברתי של החברה הערבית" (563). אך השיח הפוסט-קולוניאליסטי המעצב את המאמר, הוא גם העוקץ שבו, בהצביעו על הבמה שניתנה לדובר על ידי מושא הביקורת שלו. לקראת סוף המאמר, ג'מאל חוזה כי בטווח הארוך יותר ויותר ערוצי תקשורת לוויניים ישפיעו על המרחב הערבי בישראל, באופן שיציב אתגרים חדשים לחווית החברות אל תוך החברה הישראלית בקרב האוכלוסייה הערבית. סביר להניח שהצדק עמו, ויש לחשוש שתהליך כזה יוביל לסגרגציה שיקשה לא רק על דו-קיום, אלא גם על השתלבות דוגמת זו של ג'מאל עצמו (שמדברים אחרים שקראתי שלו – למשל כאן – אני מניח שמודע היטב לכך שעצם הביקורת שלו משמשת כעלה תאנה, ובכך בו-זמנית מקדמת את המטרה שלו, אך גם חותרת תחתיה).
Jamal, Amal. "Media Culture as Counter-Hegemonic Strategy: The Communicative Action of the Arab Minority in Israel.” Media, Culture & Society 31,4 (2009): 559–577
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 