מחשבות ביום השואה

 

 

החוברת האחרונה של כתב העת Media History כוללת מאמר מרתק של דנקאן ווילר המנתח את הביקורת של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר על רשימת שינדלר. הביקורת של גודאר על הסרט נשענת על כמה צדדים. הראשון שבהם, לטענת המאמר, הוא שגודאר רואה בכל סרט חשיבות לייצג את זמנו. סרט כזה, הוא טוען, לעולם לא יסבול מ"פג תוקף"  (outdated). העובדה שהקולנוע לא התייחס למחנות ההשמדה בזמן אמת הוא אשמה גדולה המונחת על כתפי הקולנוע, ואל לקולנוע לנסות לכפר עליה בייצוגים היסטוריים של מציאות שכבר אינה קיימת (שבעצמה מתעלמת מהמציאות הקיימת). בנוסף, ווילר מראה כיצד גודאר ביצירה שלו חותר תמידית תחת המבנה הסטנדרטי של הקולנוע המסחרי, שבנוי בדגם של מעשה מיני (עם גירוי של משחק מקדים, שיא ונפילה), ושנועד לספק לצופה חוויה מינית. הוא מתאר כיצד גודאר חוזר ושובר את הדפוס הזה שוב ושוב, ואז מדגים כיצד ספילברג לא זו בלבד שהוא משתמש בדפוס הזה ב"שינדלר", אלא משתמש בו דווקא כדי להרדים את הצופה, כדי להמתיק את הגלולה המרה של הצפייה בסרט עם נושא "טעון". בנוסף לבחינה של המקומות בעלילה שבהם ספילברג שיבץ עירום, וניתוח של מה בא לפניהם ואחריהם, ווילר גם מנתח את הדמויות המרכזיות (של שינדלר וגת) ובניית המיניות והגבריות שלהם בדרכים מנוגדות (כמובן שגם לשימוש הסלקטיבי בשפה הגרמנית יש תפקיד נודע בהבניית הדמויות הללו).

אבל הסכנה הגדולה שמצויה בסרט דוגמת שינדלר, לפי ווילר, היא שהוא יוצר הזדהות עם ה"טוב", ומעורר דחייה מה"רע", כך שהצופה עובר בו תהליך שבו הוא מאמין שהוא עצמו טוב, ושהרוע נמצא לגמרי אצל האחר. ווילר מביא ציטוט של גודאר, שטוען שאם בכל זאת הוא היה עושה אי-פעם סרט על השואה, היה חשוב לו להראות בו את הבנאליות של הרוע, את החישובים המתמטיים והמנהליים שנדרשו כדי להפעיל את מחנות ההשמדה. כך, למשל, כותב ווילר בסיכום המאמר:

שתי הביקורות הגודארדיאניות שהצעתי מאוחדות בגינוי של הנסיונות של "רשימת שינדלר" ליצור עמדה נורמטיבית עבור הצופה שמונעת את סוג ההשתתפות הפעילה והמשא-ומתן שהסרטים של גודאר עצמו תובעים. ספילברג מספק פיסת היסטוריה מן המוכן שכאשר זו נארזת עבור צריכה המונית, מתירה ריגושים זולים בזמן שהיא משליכה את הרוע על הזר (במקרה זה קצין אס.אס.) על-מנת לעקוף את הדילמיות האתיות העולות מאירוע טראומתי דוגמת השואה. הכניעה של הפרט בפני הכלל והנכונות לדמוניזציה של האחר על מנת לקדש זהות מזכירה באופן מצמרר נציונאל-סוציאליזם (עמ' 200, הפנייה מלאה בתחתית הרשימה).

[הערת ביניים חשובה: זה שיא של המאמר לאחר דיון מאוד מעמיק, מקצועי ומפורט. הבאתי את הציטוט משום שהוא חריף מאוד, אך לא הייתי רוצה שהוא יוצא מהקשרו, כאילו שווילר טוען שספילברג הוא נאצי.]

המאמר הזה הגיע אל שולחני שלשום, יום לפני שקראתי את הידיעה על משה קנטור, נשיא הקונגרס היהודי-אירופאי (מה זה?), שהנגיד את הפופולריות של שינדלר עם זו של נער החידות ממומבאי (אגב, כותרת עברית גרועה. אני ובת-זוגי מציעים: "מיליונר רחוב"). הביקורת של ווילר (וגודאר) לא הייתה מעניינת את קנטור. בניגוד לנאומים ריקים של מנהיגים שונים ביום השואה, לשואה אין לקח מיוחד עבור האנושות, וזכר השואה איננו משמש למלחמה בגזענות. ארגונים יהודיים בכל העולם נוהגים כאילו תפקידם הוא לגרום לאנשים לאהוב יהודים, או לרחם על יהודים, או להצדיק יהודים. המקרה הקיצוני ביותר הוא כמובן זה של הליגה נגד השמצה, שאימצה לעצמה כותרת גדולה מדי בהתחשב במטרה המצומצמת שלה.

באופן עקרוני, מרגיז אותי כשאנשים אומרים ש"השואה מלמדת אותנו כי…" אין משהו שנלמד מהשואה שלא ניתן היה ללמוד קודם (ולמעשה, שנלמד קודם). אחרת, המשמעות היא שהשואה הייתה דרושה לנו, כדי לדעת משהו על העולם שלא ידענו קודם. כך לגבי הקשר בין השואה למדינת ישראל, בין השואה לאמונה באלהים, או בין השואה ולשקר שבתורות-גזע למיניהן. לכל היותר, השואה מהווה דוגמה קיצונית, לעתים מוגזמת ולעתים מוצלחת דווקא בשל הקיצוניות שלה, למשהו כזה שנלמד. אבל היא דוגמה, או היא אירוע שאני בוחר ללמוד ממנו, ולא משהו שבא ללמד אותי.

הקושי האנושי לראות ברוע כוח המצוי בנפש האדם מוביל תדיר לדמוניזציה של האחר מזה, ולהכחשת ביטויי הרוע באדם עצמו או בקבוצת ההתייחסות שלו. סרט אחר שכדאי לראות בהקשר הזה הוא "הנפילה" על ימיו האחרונים של היטלר. זה סרט, מן הסתם, שקיבל הרבה ביקורות שליליות על ההזדהות שהוא מייצר עם היטלר. אני לא הרגשתי שהוא מייצר אצלי הזדהות עם היטלר. הוא בהחלט הראה את היטלר כבן-אנוש, אך האמת הבלתי-ניתנת להכחשה היא שהיטלר היה בן-אנוש.

זו מחשבה שלא נעים לחשוב. אבל היא מדוייקת יותר משיטת הטיעון ההפוכה, המקובלת על אנשים רבים: ראשית הם יוצרים אידיליה של האדם, ואחר-כך שוללים כל מה שאיננו עולה בקנה אחד עם האידיליה הזו כ"בלתי-אנושי", "מפלצתי" או "חייתי". האידיליה הזו היא בעצמה מסוכנת, כיוון שבכך שהאדם מבקש לחמוק מלחשוב איך הוא היה נוהג בסיטואציה דומה, הוא איננו מכין את עצמו לדילמות שהוא עשוי להיתקל בהן. ציטוט נוסף מהמאמר של ווילר מנסח זאת היטב:

[ספילברג מעודד] אותנו להזדהות עם שינדלר ולהזדעזע, יחד איתו, מהסצינות הנוראות המוצגות בפנינו. לכן, אנו מניחים שלו היינו עומדים בפני מעשי אימה שכאלה, היינו מאמצים את תפקיד הגיבור, ואנו פטורים מלהכיר באלימות שאנו היינו מסוגלים להפעיל על אחרים (עמ' 197).

חזרה ל"הנפילה": היטלר אכן מוצג שם כבן-אנוש, אך כדמות מורכבת שחולשותיה עולות על מעלותיה. סצינת הסיום של היציאה לחופש של שני גרמנים שהיו תמימים יחסית תואם את הנראטיב הידוע של "גרמניה האחרת". הילד שלחם עם הנאצים מתוך בורות של ילד ואיבד את משפחתו, והאישה הצעירה והפשוטה שהגיעה לעבוד כמזכירה של היטלר מייצגים את "גרמניה האחרת". מבחינת הסיפור של הסרט, "הגרמנים הרעים" מתו בבונקר, ו"הגרמנים הטובים" יצאו לחופשי והם שיבנו את גרמניה החדשה. שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים איננו מוכחש, אך לצופה קשה להאשים אותם בנסיבותיהם. המסר הזה הזכיר לי את האנדרטה בווינה לזכר קורבנות השואה, המתארת את אוסטריה כמי שנכבשה שלא מרצונה על-ידי גרמניה הנאצית. זהו תירוץ שיש לאוסטרים, וחשבתי שלגרמנים יהיה יותר קשה לייצר תירוץ כזה. הסרט הזה הראה לי שגם זה אפשרי.

וזה לא מפתיע. אנחנו גדלים בחברה שבה היהודים הם הטובים והרעים הם לא-יהודים: יוונים, רומאים, גרמנים, ערבים. כשאנחנו נאלצים להתמודד עם אפשרות שגם יהודים יכולים להיות רעים, אנחנו נתקלים בהכחשה גורפת. הרע הוא תמיד אצל האחר.

אם הייתי נולד גרמני בתקופה ההיא, האם – בהתחשב באופי שיש לי היום – היה לי האומץ להתנגד? האם הייתי מדבר בקול כנגד הנאצים גם במחיר פגיעה בי ובמשפחתי? האם הייתי מעיז להחביא מכר יהודי תוך סיכון חיי? אלה שאלות שאין לדעת את התשובה עליהן בוודאות, אך אני חושש שכשאני מביט פנימה, אני מרגיש שהתשובה היא שלילית.

 ובמקום שאין אנשים, אמר הלל, השתדל להיות איש.

 

 

Wheeler, Duncan. "Godard's List: Why Spielberg and Auschwitz Are Number One." Media History 15,2 (2009): 185-203. 

 

 

סרגל ראשיאודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

בחינות

 

פגשתי אותו בכנס כלשהו, כנס קטן שאיפשר לדבר עם כולם. היינו קבוצה של סטודנטים צעירים שהסתובבו אחד עם השני, חוששים לדבר עם ה"גדוילים", יושבים לארוחות בשולחן משלנו, והם בשולחן שלהם. אנחנו כאן והם שם. רק שהפעם "אנחנו" היינו בתפקיד "ההם". איכשהו הוא היחיד שלא הזדמן לי לדבר איתו במהלך שלושת ימי הכנס. בהתחלה לא הקדשתי לזה מחשבה. אם הייתי חושב על כך, הייתי מייחס זאת ליד המקרה. ביום השלישי, צעדתי לבדי לעבר חדר האוכל, והוא הדביק את צעדיי. החלפנו כמה מילים, ופתאום הוא שאל: "אז, איזה ציון צריך להוציא ב-GRE כדי להתקבל לפרינסטון?"

 

מסתבר שהוא ניסה להתקבל למחלקה שלי, באותה שנה בה אני ניסיתי. לאותו תחום שלי, שרק תלמיד אחד יכול להתקבל אליו, פעם בשנתיים (ההגדרה הזו היא קצת תיאורטית, אבל נניח שזה המצב). הבטחתי לו שהקבלה שלי לפרינסטון לא הייתה על-סמך ציוני ה-GRE. ייתכן שזה רק הרע את תחושתו, בלי שהתכוונתי. למרות שלכאורה יכולתי לנחש שיש אחרים שניסו ולא התקבלו, היה מאוד לא נעים להיווכח, פנים אל פנים, שמישהו נוטר לי טינה על ההצלחה שלי.

 

נזכרתי בזה היום כשהגיעה בקשה מחברה שעוסקת בהכנת תלמידים ל-SAT ול-GRE בניו בראנזוויק שמחפשת מורים מפרינסטון. מיום שעמדתי על דעתי בעניין התנגדתי למבחני ההערכה כאמצעי מיון באקדמיה. את הפסיכומטרי עשיתי בידיעה שאני נרשם למדעי הרוח במכללה, ושאני לא אידרש ליותר מציון של 400. לילה קודם קראתי את חוברת ההדרכה שמקבלים עם ההרשמה לבחינה, עשיתי כמה תרגילים לדוגמה, והערכתי שאני אוכל להגיע ל-400 המיוחל והסתפקתי בזה.

 

בחינות ההערכה האלה אינן יכולות באמת להעריך התאמה או לנבא הצלחה של מישהו באקדמיה. הפער בין הכישורים המתימטיים שהם בוחנים לבין הכישורים הנדרשים להצלחה במדעי הרוח הוא כמעט בלתי נתפס. במקרה הטוב הן משמשות ככלי-עזר נוסף, כמעט שרירותי. האמנם הן טובות יותר מהטלת מטבע? אינני בטוח. בהטלת מטבע לפחות לא הייתי חושב שמישהו קבע שאני טיפש, והייתי מכיר בשרירותיות של זה. בנוסף, אילו המחלקה שלי בפרינסטון באמת הייתה מייחסת משקל רב ל-GRE התוצאה הייתה שהמחלקה הייתה מורכבת מאנשים שמתעניינים בדתות, אך עם כשרון למתמטיקה. זה היה חוסם את הגיוון היצירתי והמפרה שנמצא במחלקה.

 

יום לאחר שעשיתי את בחינת ה-GRE, נפגשתי עם מרצה שלי בירושלים, מבכירי החוקרים של מגילות מדבר יהודה (אם לא הבכיר שבהם). סיפרתי לו על הבחינה והוא התבונן בי בפליאה. הוא לא ידע שדוקטורנטים בתחום שלנו נדרשים לבחינה כזו, והוסיף: "אילו הייתה דרישה כזו בתקופתי, אני לא הייתי עומד בה".

 

גנאולוגיה

                     

הפוסט הראשון שכתבתי אי-פעם היה ביום השואה, 2007. זו הייתה בחירה מודעת להתחיל לפרסם בלוג ביום השואה, ולהציע פוסט שיכלול אמירה קיומית, לצד חוויה אישית משבתי בגלות. פוליטיקה עוד לא הוזכרה, וגם בכך היה טעם: ללמדך שהפוליטיקה היא לא חיבה, אלא עיסוק הכרחי, הנובע ישירות מתפיסת העולם, אותה ניתן לגבש ולהביע גם ללא הפוליטיקה.

 

הבלוג נקרא בתחילתו "רסיסים של מחשבה". הכותרת ביטאה את החשש שלי מהבלוג כז'אנר, שאיננו מאפשר לומר דברים בצורה מסודרת, כיוון שאין לך וודאות שקראו את הפוסט הקודם, או שיקראו את זה שאחריו. בנוסף, היה בזה הומאז' לשיר מאוד ישן, שיר בוסר, אחד הראשונים שכתבתי:

 

רסיסים

 

הַהֲנָאָה

הַגְּדוֹלָה, הַפֶּרְוֶרְסִית כִּמְעַט

שֶׁבַּסֵּרוּב

 

הַנִּימָה

הַשְּׁקוּלָה, הַכֵּנָה, הַרְגוּעָה

שֶׁבַּטֵרוּף

 

הַחִדּוּד

הַמְּטֻפָּשׁ

הַכּוֹאֵב

שֶׁבָּאֲמִירָה:

 

מָה שְׁלוֹמִי?

אֲנִי בְּסֵדֶר l'amour.

 

המוטו של הבלוג היה כדלקמן – "המטרה: לזקק את המחשבות שלי בכמה שפחות מילים, עם כמה שיותר דיוק". זו מטרה מאוד לירית, ובדיעבד, היא איננה הולמת את הבלוג שלי. יחסית לדברים אחרים שאני קורא, יכול להיות שהפוסטים שלי היו מתומצתים מאוד, ומרוכזים אף יותר. אך יחסית לבלוגים, הבלוג היה ארכני, והיה כך מתוך אידיאולוגיה. אני מאמין שאנחנו חיים במציאות מורכבת, הדרושות מילים רבות ומורכבות כדי לתאר אותה. ואם יש צורך לומר משהו פעם שנייה, או לספק דוגמה שלישית למען הבטחון שהמשמעות הובהרה ושלא נותרה שום עמימות בעמדה –  לו יהי כך. הנטייה הזו גרמה לבלוג שלי להיחשב למשעמם או טרחני בידי אנשים שונים, שלא פעם ביקשו ממני לקצר את הפוסטים שלי. על-כן, אני מוותר על המוטו הישן, אך לפני שאומר כמה מילים על המוטו החדש, יש להתייחס לשינוי כותרת הבלוג עצמו.

 

הבלוג שינה את שמו מ"רסיסים של מחשבה" ל"דברים בבלוגו" באוגוסט 2007, כארבעה חודשים מאז נפתח. שינוי השם בא בעקבות קריאה חוזרת בקובץ "דברים בגו" – מכתביו של גרשום שלום. את סיפור המעשה המלא ניתן למצוא כאן.

 

הבלוג, אם כן, נועד למיטיבי לכת, והמוטו החדש, עם המעבר לוורדפרס, מבטא זאת: אין כאן בידור, אלא נסיון כן לבירור האמת. זה איננו נסיון נעים. אני אינני נהנה מן המחשבות שלי, ואינני נהנה למצוא שאני חושב ההיפך מהקונצנזוס – גם אם לפעמים הבלוג עשוי להיראות כעמדה דווקנית המתענגת על עצמה. המוטו הלקוח מתוך "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאוויוס (בתרגומו של י"נ שמחוני, הוצאת מוסד ביאליק) הולם יפה שיר של מאיר ויזלטיר, שיר מס' 11 מתוך המחזור "שרטוטים תל אביביים" בספרו "דבר אופטימי, עשיית שירים":

 

אָדָם חוֹזֵר בַּלַּיְלָה אֶל אִשְׁתּוֹ וּמְשַׁקֵּר.

לָמָּה יְשַׁקֵּר לָהּ? כִּי אִשְׁתּוֹ

אֵינָהּ אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּיץ הַמַּר

הַזָּב מִן הָאֱמֶת.

 

הוּא מְכַבֵּד אוֹתָהּ בְּמַמְתַּקִּים.

 

התיאור הזה נכון פעמים רבות ביחס למשולש פוליטיקה-תקשורת-ציבור. וגם כתיבת בלוג היא, בסופו של דבר, מעשה אופטימי, ועל כן, גם אני כמו יוספוס או ויזלטיר, לא אחלק ממתקים, אלא את המיץ המר הזב מן האמת.

 

למי שהדברים שאני כותב מרגיזים, אומר שהאמת מרה גם לי. אינני נהנה מן הכתיבה, אך אינני יכול אחרת. אני מבקש שמגיבים יקחו זאת בחשבון.

                    

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד

המכשלה העיקרית העומדת בפני תלמיד ישראלי של חיבורים יהודיים עתיקים היא המחשבה שהוא יודע עברית. ברוב המקרים הוא אכן יודע עברית, ויודע אותה היטב, אלא שזו עברית מודרנית. כאשר מצרפים עובדה זו לנטייה האנושית להניח שהכתוב הובן מרגע שנקרא, נוצרת מכשלה של ממש: העיניים רצות אחר הטקסט, בראש נוצרת תמונה, וכל פרט שאיננו מתאים לתמונה מובלע, מוסתר ומותאם על-ידי המוח האנושי, גדול מאחזי-העיניים (מילולית ובהשאלה).

בלימודיי בארצות-הברית אני נתבע כל יום מחדש לעסוק בתרגום הטקסטים שאני דן בהם מעברית לאנגלית. זהו עיסוק מפרך, שבסופו של דבר גורע הרבה מן החן המקורי של הכתוב וקסמו. בייחוד הדבר נכון לחוקר כמוני, הנהנה לעסוק במשחקי מילים ולשון של המחברים. התרגום שלהם בלתי-נסבל במקרה הטוב, ובלתי-אפשרי במקרה הרצוי. למרות קשיים אלו, יש רווח ממשי, כיוון שהצורך לתרגם את הפסוקים מגלה לי כל פעם מחדש עד כמה לא הבנתי אותם. חשבתי שאני יודע מה פירושה של מילה מסויימת, אך הכרתי אותה רק במובנה המודרני, לא במובנה המקראי, או החז"לי.

נזכרתי בזאת כשניגשתי לעיין שוב בהלכות דיעות של הרמב"ם. המוטיבציה המקורית הייתה לראות מה הרמב"ם היה אומר על האופן בו מחליפים דיעות באתר זה ככל שעולות הלהבות, העשן והסרחון מעל עזה. אלא שהרמב"ם איננו מתכוון כלל למחשבות ורעיונות של אנשים. את המילה דיעות יש להחליף במילה "מידות" בלשון חז"ל, ובלשון ימינו אנו: תכונות. וכך אומר הרמב"ם על התכונות:

הלכה א

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים, ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן, ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו, ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו, ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן.

 

הלכה ב

ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו, וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו, ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות, ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.
 

הלכה ג

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.

   

הלכה ד

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות בינונית /בינוניות/ ממוצעות נקרא חכם.

 

הלכה ה

ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.                     

 

אני מסכים עם האבחנה של הרמב"ם שיש סוגים שונים של אנשים בעלי מזגים שונים. כמעט שנטיתי גם להסכים עימו לגבי המידה הנכונה. אלא שנראה לי שזו חשיבה שאינני רוצה להיות מקובע בה, כאילו יש דרך אחת נכונה לחיות. יש תכונות שונות ומזגים שונים וטיפוסים שונים – וטוב שכך. ובמקום לשאוף לייצר טיפוס אחד, את האדם המושלם, מוטב לשמוח על הגיוון, על הדרכים השונות וההצעות השונות לחיים שנחשפות לעינינו מעצם היותנו באינטרקציה תמידית עם טיפוסים שונים כל-כך (ואני עוד חייב לעצמי להרחיב הערה בעניין הטעות שבהדבקת מוסריות לתכונות אופי).   

האם כל זה קשור לאופן החלפת דיעות באתר בעתות מלחמה? דומני שכן. לאנשים יש דיעות שונות כשם שיש להם מזגים שונים, ואלה מתעצבים על-ידי אלו ולהיפך. אנחנו נכנסים לדיון מתוך מחשבה שנשנה את דעתו של אדם, וכאשר אנו כושלים בכך, אנחנו מתוסכלים ומתרגזים, ומאשימים את זה שמולנו כאילו הוא אשם בכל הסכסוך הערבי-ישראלי לדורותיו. ואמנם יש מקום להחלפת דיעות בריאה, ואפילו למחאה וביקורת במקומות הראויים לכך. אבל יש גם מקום לזכור שהמחנות השונים לא נוצרו היום ולא ייעלמו מחר. אם מישהו חולק עליך, ראוי לדבר איתו בשפה נעימה, להעמיד אותו על טעותו באופן שיאפשר לדברים להישמע, ולקבל את זה שיש גם הכרעות ערכיות שונות שאנשים עושים בחיים, מתוך אמונות והשקפות עמוקות, שאי אפשר לשנותן. והגיוון הזה הוא חלק מההוויה האנושית. ייתכן שהגיוון הזה וההשקפות השונות לעולם ימנעו מאיתנו להגיע לשלום אוטופי. אך נראה לי חבל לנתק קשרים שנוצרו באתר בגלל השקפות שונות על החיים, בייחוד שהשקפות אלו היו ידועות גם טרם המלחמה. באנו להקשיב ולהשמיע. בכוח זה לא יילך. ואגב, אלימות טבעה שיוצרת אלימות. לכן, אין זה מפתיע שכל המראות והקולות מהדרום מעלים את סף האלימות אצל כל אחד מאיתנו, וגורמים לנו להגיב בהתלהמות ובחוסר-סבלנות. מן הראוי שלא נאפשר למלחמה האווילית הזו לפעול עלינו את פעולתה, בהפכה אותנו לאנשים אלימים יותר.

בחזרה לרמב"ם: אינני בא לטעון שאסור לכעוס. להיפך, אני בהחלט ממהירי החימה שהוא מדבר עליהם בפתח דבריו. אבל על הנטייה הטבעית הזו שלי, אינני רוצה להוסיף ערך-מוסף על-שם "עופרת יצוקה" (שם נוראי). עיקר התקשורת באתר היא בכתב. וזה נותן לנו את מידת הפריווליגיה והאחריות להשהות את התשובה שלנו בעשר דקות, כדי שתהיה ראויה יותר, ולא תיעשה כלאחר יד.

כשישאלו אותי איפה הייתי

כשישאלו אותי איפה הייתי ביום הבחירות ההיסטורי של 2008, בו נבחר לראשונה אדם שחור לנשיא ארצות הברית, אזכור בדיוק: נסעתי בבוקר לניו-ברנזוויק, לשמוע הרצאה באוניברסיטת ראטגרס על פעילות אנושית ולא-אנושית בספרות אפוקליפטית.

אחרי ההרצאה, שהייתה מעניינת מאוד גם אם לא הסכמתי עם הרבה מהנאמר בה, מצאתי מסעדה טורקית לארוחת צהריים. התאים לי מאוד לאכול צהריים במסעדה טורקית באותו יום. בתפריט היה חומוס עם פיתות, עלי גפן ממולאים, מרק עדשים. מנות שגורמות לי להרגיש בבית.

הזמנתי לחמג'ון כמנה ראשונה, ואדאנה קבאב למנה עיקרית. בעודי מחכה לאוכל, המשכתי לקרוא את בית מטבחיים חמש של קורט וונגוט. המסעדה לא הייתה גדולה במיוחד ולא קטנה במיוחד. היו בה שמונה או עשרה שולחנות, וכל השולחנות מסביבי היו מלאים. היו הרבה אנשים טורקים, ומישהי שחורה עם לבוש מוסלמי שבאה עם חברה שלה, אמריקאית בלונדינית, שלא הסתירה את חוסר-ההנאה שלה.

המנה הגיעה. בנגיסה הראשונה חשבתי על זה שאני לא יודע איך אומרים "בלי חריף" – לא באנגלית ולא בטורקית. נקוו לי דמעות בעיניים.

חשבתי על בילי פילגרים, מהספר של וונגוט, שבוכה בהיחבא מבלי שאיש יודע. וחשבתי על זה שאני לא שייך בשום מקום. במסעדה שממול, שמגישה המבורגרים וסלט קליפות תפוחי אדמה, לא מצאתי את עצמי. הרי בגלל זה נכנסתי לכאן: כדי להרגיש בית. אבל בין המוסלמים והטורקים שמסביב אני לא מרגיש בית. אני כמעט חש צורך להסתיר שאני יודע להגות נכון את שמות המנות. לידי כך הגיעה גרוטסקת ההגירה שלי, שאפילו במסעדה מזרח-תיכונית עם חומוס ועלי-גפן אני לא מרגיש בבית.

פתאום חשבתי שאני מבין גם למה יוסף בכה כל-כך הרבה. הוא פשוט חש געגועים, זרות מתמדת. או שמא בשל דמות אב שברחה לו מוקדם מדי. ותהיתי אם אובמה מרגיש בבית – למרות שכל כך ברור שכן – ואיך הוא ירגיש בבית שנקרא הבית הלבן.

נזכרתי איך בחמישי בנובמבר 1995 תפסתי טרמפים לפנות בוקר על כביש החוף, עם חולצה כחולה ודמעות. אחר כך עזבתי את המסעדה, ועליתי על רכבת חזרה הביתה, לפרינסטון.

מתי מותר למורה לטעות?

בפעם השנייה שהיא נאלצה למחוק את הנסיון שלה להבין את המשפט, המורה שלי ללטינית כבר הייתה קצת נבוכה. היא סובבה את הראש מהלוח, והעיפה אלינו מבט. "אולי כדאי שאני אתחיל להתאמן על המשפטים שאני נותנת לשיעורי בית בעצמי לפני שאני באה לשיעור". יכולתי לדמיין מישהו מסנן "כן, כדאי", אבל אף אחד לא נהג כך. כולנו צחקנו בנימוס, מנסים להפיג את המבוכה. בנסיון השלישי זה הצליח. משהו שהיא קודם פירשה כלוואי של הנושא היה בעצם פסוקית משועבדת למושא, והתובנה הזו פילסה את הדרך לתרגום מלא של המשפט והבנה שלו. אולי. אי-אפשר לדעת אף-פעם בלטינית. במשפטים אותנטיים, לא כמו אלה שמומצאים עבורנו בספר לימוד, יש לרוב יותר מדרך אחת להבנה, בגלל תחביר מאוד אליפטי. כך שהעובדה שהגענו רק להבנה אפשרית אחת של המשפט הבעייתי קצת חשודה בעיניי. כמובן שבאותו שלב כולנו שמחנו להימלט ממנו עם אפשרות הבנה אחת, אבל עדיין נותרה בי תחושה שאם היינו מבינים אותו באמת, הייתה לנו לפחות אפשרות אחת נוספת על הלוח.

אני התעניינתי יותר בשאלה הפדגוגית שעלתה מהמשפט הבעייתי, שהסתערנו עליו שלוש פעמים. האמנם צדקה המורה שלי שהיא צריכה להכין את השיעורים מראש? נראה לי שהדבר תלוי במטרת ההכנה המוקדמת. ראשית אעיר שניכר שהמורה משקיעה מאוד בקורס הזה. היא מדגישה כל פעם שהיא פנויה לתת לנו שיעורים פרטיים בנוסף למפגש היומי (מדובר בקורס אינטנסיבי שמתקיים כל יום על פני שישה שבועות). היא בודקת שיעורי בית כל ערב, עונה לאימיילים, מכינה בחנים שמותאמים לקצב שלנו ולבעיות הספציפיות שעלו בשיעורים שלנו (במקום להשתמש בבחנים מקורסים קודמים). כך שבכל מה שנוגע להשקעה בקורס ולהכנה ברור שהיא מכינה. אילו הייתה לי סיבה לחשוב שהיא לא מתכוננת בכלל לשיעור, או שהיא מזלזלת בצורך להכין את הקורס, הייתי מסכים ואף תובע שתהיה הכנה רצינית יותר. אך אין ספק לגבי כנות ההכנה ורמת ההשקעה.

את המשפט שהיא אמרה יש לפרש בדרך אחרת. נראה לי שעולה ממנו דמות של מורה שצריך לעבור את הקשיים שלו עצמו עם השפה בהיחבא, כדי שיוכל להציג בשיעור מצג-שווא שהכל הולך לו בקלי-קלות ובטבעיות. לא כך היה עם המורה שלי עד כה, ולא נראה לי שראוי שיהיה כך.

מובן שאם בשיעור הראשון של הקורס היו דברים שהיא הייתה שוכחת או לא יודעת, זה היה מביך ואף מטריד. אבל בכל מה שנוגע לאבני היסוד של השפה היא הוכיחה בקיאות, מקצועיות ושליטה עמוקה בחומר. כעת, כשאנחנו בשישית האחרונה של הקורס, אנחנו נתקלים במשפטים מורכבים, וגם עבור המורה הם אינם תמיד פשוטים. לא בלבד שאני חושב שאין צורך להסתיר את הקשיים הללו, אני כמעט מתפתה לומר שהכרחי שתלמיד יראה את המורה שלו מתלבט בדברים הללו.

בשנה החולפת הייתי מתרגל בקורס על הנצרות הקדומה. שיתפתי את התלמידים החל מהשיעור הראשון בעובדה שאינני מומחה לנצרות, ושאני מביא למפגשים שלנו את הידע שלי במתודולוגיה אקדמית של חקר דתות, ואת הרקע היהודי של הנצרות, אבל שיש דברים שנצטרך ללמוד ביחד. כאשר תלמיד שאל אותי שאלה שלא ידעתי עליה את התשובה, אמרתי שאינני יודע ושאשיב בשבוע הבא. במפגש הבא, לא הסתפקתי בתשובה עצמה, אלא גם הבאתי את הדרך שבה מצאתי את התשובה: אם הייתה זו אנציקלופדיה, מילון, מאגר מידע מקוון או מונוגרפיה בנושא, כל פעם הבאתי את החומרים איתי לכיתה, ושיתפתי אותם באופן החיפוש. היה בזה מסר חשוב: "אינני מתיימר להיות מקור ידע שאין לו תחתית. הידע שלי הוא מוגבל, אבל אני יודע כיצד לחפש ידע חדש. אם אני עונה את התשובה מתוך הראש, אתם עשויים לחשוב שבאיזושהי דרך פלאית אני יודע את התשובה, בעוד שאתם אף פעם לא תדעו. לעומת זאת, אם אתם רואים כיצד חיפשתי אותה, אתם תדעו כיצד לחפש את התשובה לשאלה הבאה שתהיה לכם, גם לאחר שהקורס הזה ייגמר".

הצורך של המורה להוכיח בקיאות וידע צריך להיות מאוזן עם הצורך של התלמיד להרגיש שהידע הוא בר-השגה ונגיש גם עבורו. יש מורים שנוטים יותר מדי לצד אחד של המתרס, ומנסים להוכיח בקיאות בכל מחיר. בתרגיל של הקורס על הנצרות הקדומה, הרגשתי לפעמים שאני נוטה יותר מדי לצד השני, ושאין לי מספיק ידע שדרוש עבור הקורס. הנסיון לאזן בין שתי הקיצונויות הללו הוא אחד הכישורים הדרושים למלאכת ההוראה.

כשראיתי את המורה שלי ללטינית נאבקת עם תרגום של משפט, הבנתי שאסור לי להתייאש כשהתרגום לא מצליח לי. ניסוי וטעייה הם לחם חוק של כל תהליך למידה, וההדגמה של המורה לאופן שבו מנסים, טועים, שוב מנסים ולבסוף מצליחים היוותה שיעור חשוב.

יום השואה, 2008

אין לי משהו מיוחד לומר על יום השואה. אולי בגלל שאני לא בארץ, ובלי הטקסים לא מרגישים את זה. אולי בגלל שאני פחות ופחות מאמין בטקסים, או טקסיות. אולי בגלל שאת הדברים המרכזיים שיש לי לומר ביחסי אל השואה כתבתי כבר בבלוג הזה. מחשבה קצת מפחידה – האם תוך שנה או שנתיים ייגמרו לי הדברים לומר, ואני אסגור את הבלוג הזה?

השואה נוכחת בבלוג הזה, כמו שהיא נוכחת בחיים שלי. את הבלוג פתחתי ביום השואה של השנה שעברה, כך שלפי התאריך העברי יש לו יום-הולדת. וזה לא היה סתם או במקרה.

את כל הדברים שכתבתי שנגעו לשואה בצורה זו או אחרת אפשר למצוא בתגית "שואה".

הפוסט הראשון נמצא כאן. הוא מהווה ערבובייה של מחשבות אישיות וגישתי לחיים לצד פוליטיקה נחרצת, כועסת, אופטימית במידה שמספיקה להביך אותי. ודאי כשהיא פומבית. בערבוב הזה, אני חושב שהפוסט הזה הוא לא רק הראשון, אלא גם מודל לאופי הבלוג כולו. וזה לא היה סתם או במקרה.

אגב,

דַּוְקָא הַבֹּקֶר אֲנִי כּוֹעֵס פָּחוֹת עַל בַּר-קַמְצָא

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב רָחוֹק מִיְּרוּשָׁלַיִם

בְּחֶבְרַת בְּדֵלִים, שָׁם אַחַת בְּמִקְרֶה שְׁאֲלַתְנִי

אִם אֲנִי מִיִּשְׂרָאֵל, וְשֵׁם הַמּוֹלֶדֶת הַמֻּזְכָּר חֻלִּין

מַצְמִית לַכִּסֵּא כְּמִכְוַת-בָּשָׁר.

-                    
אַךְ אֵינֶנִּי נִשְׁאָר בְּכִסְאִי,

כִּי חִיּוּךְ סוֹבֵב בְּכַחַשׁ, כְּמוֹ טַחֲנַת-רוּחַ,

מוֹרֶה לִי אֶת דֶּלֶת הַיְּצִיאָה

– וְלֹא מִחוּ בּוֹ –

עַל עִנְיָן פָּעוּט בְּיוֹתֵר

מִלָּה אַחַת, הֲבָרָה,

שְׁתֵּי אוֹתִּיוֹת.

-                       

(מתוך "מלון אורחים – מבחר שירי גלות מאת אריה עמיחי", פרוייקט בהכנה, הוצאה עצמית)

זה היה ביתי

האוניברסיטה נתנה לנו מגורים בפרוייקט שלה, במחיר מסובסד. קבוצת בקתות בסגנון שמזכיר מחנה קיץ או קיבוץ (תלוי בהקשר התרבותי שבאים ממנו). עם מידת-מה של סלחנות ומנת-יתר של נוסטלגיה שלא במקומה יש גם מי שזה יזכיר לו את צריפין. הקשרים תרבותיים, כאמור. הבית קטן, המחיר אפשרי, ובינתיים – בטיולים בעיירה השקטה של פרינסטון העיניים משתאות אחר הבתים השכנים שלנו. בתים גדולים, אחוזתיים; בתי-עץ של שכונה אמריקאית טיפוסית, בנויים בצפיפות שלא לצורך; בתים נסיוניים.

בית אחד צד את עינינו. העיצוב שלו היה מאוד פשוט, שקט. לא מפואר, לא מוזר. גם המדשאה שבחזית הייתה נעימה לעין. לא מוזנחת כמו בבתים אחרים, לא מושקעת יותר מדי. משהו שאדם יכול לתחזק בעצמו ללא גנן מקצועי. דרך החלון הבחנו שבסלון יש ספריית עץ יפה מאוד. בסיור שבו צילמנו את השלכת המרהיבה של פרינסטון צילמנו גם את הבית שלנו, אבל דווקא התמונה הזו יצאה מטושטשת:

House in Princeton

 

אחרי כמה חודשים, שמנו לב שיש עליו שלט למכירה. מתוך סקרנות גרידא, הלכנו לאתר התיווך, וראינו שם תמונות מבפנים. עם ספריית העץ, עם חדרי שינה יפים, מטבח שימושי ונוח. הכל מעוצב בטוב טעם. המחיר – חצי מיליון דולר. עשר דקות הליכה מהמחלקה שלי, עם מדשאה יפה, בדיוק כמו שהייתי רוצה. בקיצור, המחיר סביר ביותר, אין אפילו צורך במשא ומתן. כמו שהוא, במחיר שמבקשים – אני אקח אותו. אפשר לחתום על חוזה ולסגור עניין עוד השבוע. רק שהסכום הוא לא בהישג יד. מי יודע מתי יהיה, אם יהיה. אז הבית נשאר כבית חלומות, עם ההגדרה הכי מדוייקת והכי מציאותית של חלום שיש. כל פעם שאנחנו עוברים על פניו, אנחנו אומרים לו שלום. צוחקים: "זה הבית שלנו," "כן, בוא ניכנס", "צריך להשקות את הדשא". בינתיים גם הוסר שלט המכירה.

היום, בדרך לקניות, הוא לא היה שם. בור עמוק באדמה הזכיר שאכן כאן הוא היה, לא מזמן, ושירותים כימיים שהוצבו עבור עובד הדחפור שמוטט אותו היו הדבר היחיד שעמד על תילו במדשאה. הרסו לנו את בית החלומות.

הכל זה עניין של תזמון, וצריך לדעת לנצל הזדמנות קנייה טובה כשרואים אותה (אם יהיה לי כח אני אצלם מחר את הבור).

בין פומביות לפרטיות ברשת

העליתי ליו-טיוב סרטון משפחתי. הקובץ היה כבד, והדואר שלי לא היה מוכן לצרף אותו. גם אחרי כמה מניפולציות שהצלחתי להעלות אותו, הקובץ לא הסכים לעבור לכתובות ששלחתי. אז העליתי ליו-טיוב, בתור הדרך הפשוטה ביותר להעביר את זה לכולם.

התלבטתי מה לעשות בעניין הגדרת הפרטיות של הסרטון. מצד אחד, הדבר הפשוט ביותר יהיה להעלות את הסרטון באופן רגיל, לשלוח לכל הנוגעים בדבר את הקישור, ולאפשר להם לראות את הסרטון בצורה קלה ומהירה. אם אני אגדיר את הסרטון כפרטי, אז אני צריך לבקש מכל מיני קרובים שאני רוצה שיראו את הסרטון לפתוח חשבון ביו-טיוב. מדובר באנשים שיש להם דואר אלקטרוני, שגולשים באינטרנט במידת-מה, אבל שהסיכוי שהם ימלאו טופס נוסף כדי לפתוח חשבון ביו-טיוב הוא נמוך.

מצד שני, לא בטוח שכל מי שמופיע בסרטון יסכים שהוא יהיה פומבי. אם אני מגביל את הצפייה למשפחה, זה עשוי להיות בסדר בעיניהם, אבל אם כל אחד יכול לצפות בסרטון שלהם הם עשויים להתנגד. אפשר לפנות לכל המופיעים בסרטון לבקש את הסכמתם. האפשרות הזו נפסלה: אל"ף, זה היה קצת יותר מדי עבודה ממה שתכננתי בשביל הסרטון הזה. בי"ת, אם שואלים אנשים – יהיה מי שיתנגד. אם אני מעלה סרטון, אף-אחד לא יחשוב שזה בעייתי. אבל אם אני שואל אותם "אתם מוכנים שאני אשים תמונות שלכם באינטרנט?", אז זה פתאום ידליק נורה אדומה. משהו בנוסח "אם הוא שואל, כנראה שיש לי סיבה לחשוש" – ולכן סירוב.

לבסוף, העליתי את הסרטון בהגדרה פרטית. עם זאת, אני מתאר לעצמי שהגדרת הפרטיות של יו-טיוב איננה משהו שיהווה אתגר להאקר המתחיל.

אני תוהה איך להתייחס לפרסום באינטרנט. האם האינטרנט הוא אמצעי-תקשורת מקביל לעיתונות המודפסת, לטלוויזיה ולרדיו? במידת-מה, בוודאי שההקבלה במקום. אין שאלה לגבי אתרים של כלי-תקשורת מסורתיים. אתר כמו יו-טיוב, לעומת זאת, נמצא באיזה שלב ביניים. תכנים שמכוונים לכמה שיותר צופים – דומים לטלוויזיה, אבל מה באשר לתכנים שאינם מכוונים להרבה צופים? למשל, אם הייתי מעלה את הסרטון שלי ללא הגדרת פרטיות, עדיין לא הייתי רואה בזה משהו מקביל לטלוויזיה. כלומר, יש לי מודעות לכך שכל אחד יכול לראות את זה, אך בו-זמנית אני גם מודע לכך שרוב הסיכויים שרק קרובי המשפחה יראו את זה. אם, למשל, הייתי מוסיף בתיאור הסרטון הערה על כך שזה סרטון משפחתי, היה בזה כאילו לומר: "תראו, אתם יכולים להסתכל, אבל באמת שאין לכם סיבה". זה מאוד שונה מהמדיום הטלוויזיוני שבו יש מאמץ תמידי לשכנע אותך לצפות.

מה לגבי הקפה? האם הבלוג זהה לטור עיתונאי? האם הפרסום הוא בעל אותו ערך? לפעמים אני חש כך, ולפעמים אני חש בדיוק ההיפך. במיוחד כיוון שמונחים לפניי נתוני הצפייה. המספרים נותנים לי תחושה שהבלוג שלי לא מקביל לטור עיתונאי, אלא יותר דומה למצב שבו בפרלמנט שכונתי כלשהו הייתי מביע את דעתי. אני מביע את דעתי בפומבי, ומודע לכך, אך בה בעת מודע גם לכמות החשיפה, ולוקח אותה בחשבון כשאני מדבר. בניגוד לפרלמנט השכונתי, אני גם לוקח בחשבון אפשרות שהמצב הזה ישתנה.

אז כשיש תמונה שלי באינטרנט, האם זה כמו שתמונה שלי מופיעה בעיתון או בטלוויזיה, או שהדבר יותר דומה לכך שאני הולך ברחוב, ואנשים יכולים לראות אותי, להסתכל עליי, אפילו מבלי לבקש רשות? בתקופה שבה השתמשתי באינטרנט בעיקר כמדיום תקשורתי – כדי לקרוא עיתון, כדי לקרוא ולכתוב דואר – נטיתי לאפשרות הראשונה. הדואר האלקטרוני איננו שונה מהדואר הרגיל, הטלפון או הפקס. התוכן שאני קורא באתרי התקשורת איננו שונה ממה שקראתי בעיתונים.

אך ככל שהשימוש שלי באינטרנט חורג מתחומי התקשורת, אני מרגיש שעצם הגלישה באינטרנט דומה לרחוב וירטואלי. כאשר אני קונה ברשת, אינני קונה "מהאינטרנט". התחושה היא שאני מבקר בחנות, רק שאני עושה זאת באמצעות המחשב, במקום באמצעות הרגליים. החוויה הזו מחזקת את התחושה שלי שמדובר ברחוב וירטואלי, ולכן שהתמונה שלי באינטרנט דומה לכך שאני עצמי מסתובב ברחוב. אני שמח שמישהו יכול לכתוב את השם שלי בגוגל ולמצוא איך אני נראה, ולא רואה בזה פגיעה בפרטיות שלי. הדבר דומה לכך שאני אלך ברחוב ומישהו יצביע אליי ויגיד לחברו "הנה ההוא שסיפרתי לך עליו".

והכתיבה? רגל פה ורגל שם, אנשים צריכים לקחת בחשבון את הזכרון של גוגל, את הפומביות של הדברים שלהם ואת הנגישות של הדברים. אבל בכוחו של הכותב הבודד לכתוב תוכן מסויים בסגנון מסויים, שיהיה ברור שהדברים אינם כתובים כטור בעיתון, אלא כאדם שמשיח לפי תומו.

לכבוד שבוע הספר

Bookshelf

למצוקת המקום במדפי הספרים בבית, נוספה בעייה מיוחדת. הספר "Little Nemo in Slumberland" בגובה 54 ס"מ וברוחב 41 ס"מ. הספר מקבץ את (כל?) טורי הקומיקס של נמו הקטן מאת וינזור מק-קיי, על ילד שחווה הרפתקאות שונות שמסתיימות תמיד ביקיצתו (עם מוטיב חוזר של נפילה מהמיטה).

הספר היווה, בין השאר, השראה לספר הילדים של מוריס סנדק In the Night Kitchen – אחת הקלאסיקות של ספרות הילדים האמריקאית. את הספר של סנדק בת-זוגי תרגמה לעברית, אבל טרם נמצאה ההוצאה שתסכים להוציאו לאור. 😦

מאוחר יותר גילינו שלא רק סנדק שאב השראה מנמו. ארט שפיגלמן, שמפורסם בעיקר בזכות שני ספרי מאוס על השואה, השתמש בנמו בספרו האחרון, שעסק באסון התאומים, In the Shadow of No Towers. באחד מעמודי הספר הוא מצייר קומיקס בהשראת נמו, שמסתיים בבן-דמותו העכברי מ"מאוס" נופל מהמיטה.

ועכשיו, נמו גם בספרייה שלנו. הגודל של הספר נבחר כדי לשמר את הגודל המקורי בו הוא התפרסם, גודל של עמוד עיתון. ומתוך העטיפה הוא מציץ, ומשקיף על שאר הספרייה שלנו.

הספר שליד המיטה

ליד המיטה היה מונח הרבה זמן מאמר או ספר שעניין אותי לקרוא ושלא הייתי צריך לקרוא לשיעור מסויים. אחרי כמה זמן ראיתי שנוצר אצלי מכניזם כזה שהנושאים שהכי מעניינים אותי מתקשרים אצלי בראש לשינה, כשזה אמור היה להיות ההיפך. אז הפסקתי עם זה.

ובמקום זה, אוסף סיפורים קצרים ליד המיטה. אם אני אשים ספר, אני אף פעם לא אגמור אותו. סיפורים קצרים – לא איכפת לי לא לגמור את הספר, העיקר שגמרתי את הסיפור. כרגע זה אוסף של קורט וונגוט, ולא בגלל שהוא נפטר לאחרונה, אלא פשוט בגלל שזה ספר שהיה בחדר הכביסה (יש חדר של מכונות כביסה, ואנשים מניחים שם ספרים שהם רוצים להיפטר מהם).

עם ספר של אוסף סיפורים, שקוראים בו סיפור לפני השינה, פעם בשניים-שלושה לילות, יש דבר מתעתע. זה מתחיל מדפדוף לסיפור מקרי שהכותרת מצאה חן. למחרת אותו דבר. אחרי שבוע-שבועיים, יש תחושה שהספר אינסופי, שכל הזמן יש בו עוד ועוד ספורים שהכותרת המיוחדת שלהם נסתרה עד כה.

אחרי זה, הולכים באין-ברירה לכותרות שבהתחלה פחות עשו חשק לקרוא, וממש לפני הסוף, מדפדפים בייאוש לחפש כותרת שעוד צריך לסמן עליה "וי". כמו מגבת, שסוחטים אותה טוב-טוב לוודא שאין בה טיפות שיטפטפו בבית, הספר הזה נשכח זמן קצר לאחר מכן.

אביב

Tree Blossom

לא מתיימר להבין בצילום. סתם רציתי להראות את הפריחה של העץ מחוץ לבית שלנו. יומיים אחרי שהוא התחיל לפרוח ככה, היה כאן גשם מטורף, והוכרז מצב חירום בניו ג'רזי עקב שטפונות.

אביב לא קשור כאן לשמש בהכרח. גם אתמול כשצילמתי היה אפור, אבל לפחות מצב החירום עבר.

למה בלוג?

אני תוהה לאן הבלוג הזה הולך. בפוסט הקודם שלי[1], כתבתי שאני מרגיש מחוייב לספר על משהו. למה, בעצם? בפני מי?

אני לא חושב שזה בפני מישהו, אני חושב שזה למען קוהרנטיות פנימית של הבלוג. צורך שלי כלפי עצמי להיות עקבי. אבל אם קוהרנטיות, אולי אני צריך לשאול: איזה תוכן אני רוצה שיהיה בבלוג הזה? כשפתחתי אותו, חשבתי שיהיה בו מדעותיי האישיות – על תקשורת, על פוליטיקה, על תרבות, על יהדות. לא תכננתי לכתוב יומן אישי. בשביל הדיעות שלי, אני לא *חייב* לספר על חוויות שלי. לפעמים דוגמה מהחיים עוזרת, אבל היא לא הכרחית.

מצד שני, בלוג הוא לא טור בעיתון. הז'אנר עם רגל אחת שם, ועם רגל אחת ב"יומני היקר שלום". נראה לי שההתלבטות שלי היא איזה רגל אני רוצה לחזק. כנראה שיותר כמו טור, אבל בלי להתבייש אם מתפלק לי איזה "יומני היקר". אדרבא – שיהיה גם מזה.


[1] התייחסות לרשימה שלא מופיעה בארכיון. נמחקה איכשהו בטעות. כנראה אחרי הרשימה  שסיפרה על ההרצאה, הייתה רשימה בה סיפרתי על הפדיחה. הגיעו רק שני אנשים להרצאה, אבל הצלחתי ליהנות גם מזה.