על בקורת מעוטת מילים: לזכרה של עזה צבי

בעת שירותי הצבאי, חבר שידע שאני כותב שירה הציע להעביר משיריי לעזה צבי, שהייתה ידידת משפחתו. איש מאיתנו לא יכול היה לדעת שאינני בשל לקבל ביקורת. למעשה, אעיר בהערת אגב, אין איש יכול להבשיל לקבלת ביקורת, אלא על-ידי התנסות. פעם אחת, שנייה, אולי עוד פעם מהצד השני, של העברת הביקורת, ואז אולי מתחילים להבין את משמעות התהליך החשוב של המשוב, של דברים אוהבים וקשים של הערכה וביטול, הבוררים את הבר ומשליכים את המוץ, בעיקשות תמידית לשיפור עצמי וטיוב האחר.

הכנתי קובץ לדפוס, שהועבר לידיה של עזה צבי. לאחר זמן הגיע ממנה מכתב ידידותי ומעודד, ובו-זמנית ענייני מאוד. על שיר או שניים שמשכו את לבה כתבה כמה שורות, הסבירה מה טוב בעיניה והיכן הפגמים, וכיצד ניתן לשפר. אף תיקנה לי שגיאה אחת בעברית, לבושתי. ועל רוב השירים כתבה בפשטות: "יפה", או "לא", כחושבת שלאחר שנתנה הסבר מפורט על שיר אחד, שוב אין צורך להרחיב על שיר אחר, ואני אבין מעצמי מדוע "יפה" או "לא".

אמירת "לא" היא אמירה קשה לאמן לשמוע על יצירתו. כביכול הייתי מעדיף לקבל שני עמודים של הסברים וניתוחים מדוע שיר זה הוא בגדר "לא", אבל האמירה הקצרה הזו הייתה שיעור חשוב: גם אם אצלי השיר נטוע בחוויה אישית שהייתה מרגשת מאוד ומשמעותית מבחינה ביוגרפית, אין הדבר מבטיח שלקורא הזר תיאור המעשה יספק את החוויה האסתטית הדרושה להצדקת קיומו של שיר. ותחת להשחית מילים יתרות בהסבר, ישנו כוח בפסקנות ה"לא", החלטיות קשה לעיכול, אך לקח חשוב נלווה אליה.

כדי להפיק את המיטב האפשרי מביקורת, אדם צריך ללמוד זאת. המבקר האומר "לא", איננו מרע עם מושא הביקורת. לא מידת הדין יש פה, כי אם מידת הרחמים. הדין יוביל אדם לפרסם דבר שהוא בגדר "לא", טרם הבשיל. ואילו המבקר האומר "לא" בשיחה פנימית נוטה חסד.

את הקביעות הקצרות של עזק'ה לשיריי דימיתי לא ל"תהילה" של עגנון שקימצה במילותיה. ראיתי בזה המשך והיענות לאזהרתו של קהלת, מעשות ספרים הרבה. בכמה הספדים עליה ביכו שלא כתבה יותר. אני מזדהה עם הצמא לעוד, אך מאמין שאפילו בתדירות ובכמות הפרסומים שלה, ודווקא בכך, ביטאה את דרכה בביקורת ובכתיבה. בדומה לזלדה שפרסמה ספרים דקים אך חזקים, ידעה עזק'ה שאין צורך להרבות במילים, לא להיות מאלה המציעים יותר שהופך לפחות, שיש להיזהר מגבב שמעיב על המעט האיכותי.

"אדם בחייו", כתב עמיחי, "אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל". וכבר כיום אנו יודעים שאין לנו זמן לקרוא את כל הספרים המשובחים שנכתבו, לראות את כל הסרטים הטובים שצולמו, או לראות את כל הציורים היפים שצוירו. אדם צריך לבחור בין העמקה והבנה של מעט, לבין סימון כיבושי ידע, מבלי להותיר זמן להעמקה, ואפילו אז, לא יספיק הכל. ואם זה המצב כיום, מה טעם להוציא ספרים שהם "לא", לפרסם שירים שאינם דורשים תיקון של מילה פה או שם, הם פשוט בגדר "לא". ואת דברי זך על הזכות הגדולה לומר לא, יש להחיל לא רק על הפוליטיקה, אלא גם על היצירה. אבל כיום האומץ לומר לא, הוא בעצמו סוג של מעשה פוליטי. לא כן אצל עזק'ה, שהמחוייבות הייתה למילה וליצירה, והכוח נבע לא מאומץ, אלא מאותה תחושה של אהבה, "עזה כמוות", לשפה ולמוקיריה.

לאחר המכתב, ביקרתי אותה פעם אחת בביתה ברח' יואל בירושלים. הבית היה גדוש ספרים, תיקיות ומסמכים, וזו התמונה שזכורה לי באופן המוחשי ביותר ממנה: יושבת בבית ירושלמי מהיישוב הישן, בבית עמוס ספרים בכל פינה, כמעט נתונה במצור בשכונה שכבר אז הייתה חרדית לגמרי. על התנכלויות מצד שכנים רמזה בחיוך שנמהלו בו צער והשתוממות, אך לא טיפה של כעס. עם בוא השמועה על מותה עלתה התמונה הזאת בראשי, מחוזקת ביתר-שאת דווקא בימים האלה: עזק'ה כמוצב אחרון של ספרות עברית ויצירה מקומית בתוך ים גואה של גלותיות מעוותת, הקצנה של מי שמגובים בכוח החרב הצה"לית להנציח את התפיסות המשיחיות המוטעות שלהם, חסרי-הבנה ביצירה ונעדרי-כבוד לשפה, אף כי יקראו לה שפת-הקודש.

באותו ביקור נכחו גם צמד שחקניות שהקימו קבוצת משחק בפריז בשם "הבל". עזק'ה התלהבה מהשם ורצתה לשמוע עוד על פניו השונים ומשמעויותיו. היא העירה גם משל עצמה, אבל אפילו בדיבורה השתמשה במילים בחסכנות, שלא להעיב על הצעירים שבביתה. המפגש המשותף, חוצה גילים, ארצות ותחומי עניין, יפה להדגמת הגשרים שהיא שימשה. באישיותה הצליחה למזג מגוון של אנשים ותחומי עניין, ועל-ידי כך לקרב רחוקים. אותו אחר-צהריים מאוחר של יום שישי בירושלים, לפני כעשור או קצת יותר, משמש עד היום כאידיאל בעיניי, כהגשמת דברי יוסי בן יועזר: יהי ביתך בית ועד לחכמים. הגשמה מעשית ופשוטה, ללא יומרות או מתוך רצון לזכות בדבר-מה, למעט שיחה בין בני-אדם, מפגש מילים. ו"חכמים" משמש כאן במובן "יוצרים", "אוהבי-ספר וחובבי-שפה".

אני רוצה לשאת תפילה לזכרה. אין לנו מילים רבות לתפילה חילונית, ואין לנו נמען לתפילה הזו. יש לי חשש לשאת תפילה כזו, חשש שהמילים יהיו ריקות. אבל בחייה של עזה צבי הייתה נוכחות של קדושה, וכך נצור זכרון המפגש שלי עמה. כשאני אומר על עזק'ה "מי שמייחדים בתי כנסיות לתפילה", אני יודע למה אני מתכוון, ואני יודע במה זה נבדל מאלה המשמיצים את המדינה, ואחר-כך מבקשים שתממן להם בתי כנסיות שכאלה. אם אני משתדל שביתי יהיה בית ועד לחכמים, בין אם בביתי הוירטואלי ובין אם בביתי הממשי, הרי שזה גם בשל זכר המפגש ההוא. המילים הללו, גם אם לא הדיוק המילוני שלהן, הרי שברוחן ובניגונן, אומרות בצורה הטובה ביותר את התחושות שנשארו בלבי, מאז חסד הפגישה ההיא.

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב הוּא יְבָרֵךְ אֶת כָּל הַקָּהָל הַקָּדושׁ הַזֶּה עִם כָּל קְהִלּות הַקּדֶשׁ. הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנותֵיהֶם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם. וּמִי שֶׁמְּיַחֲדִים בָּתֵּי כְנֵסִיּות לִתְפִלָּה. וּמִי שֶׁבָּאִים בְּתוכָם לְהִתְפַּלֵּל. וּמִי שֶׁנּותְנִים נֵר לַמָּאור וְיַיִן לְקִדּוּשׁ וּלְהַבְדָּלָה וּפַת לְאורְחִים וּצְדָקָה לָעֲנִיִּים. וְכָל מִי שֶׁעוסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר בֶּאֱמוּנָה. הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא יְשַׁלֵּם שכָרָם וְיָסִיר מֵהֶם כָּל מַחֲלָה וְיִרְפָּא לְכָל גּוּפָם וְיִסְלַח לְכָל עֲונָם. וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשה יְדֵיהֶם עִם כָּל יִשרָאֵל אֲחֵיהֶם. וְנאמַר אָמֵן:

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

דת וחילוניות: בין טרמינולוגיה להיסטוריה חברתית

בתחום שלי יש הרבה חובשי-כיפות, זה איננו מפתיע. אני מניח שכשאני חש במיעוט, אני חווה משהו שחשים לעיתים חוקרים נוצרים מהתחום, כשהם באים לכנס בישראל, למשל. את היהדות שלי ואת הישראליות שלי אני מקבל כנתונים, גם אם לעיתים אני נאבק בהם או מתקומם נגדם, כמו מרכיבי זהות אחרים – כל מרכיב והסטריאוטיפ שהוא נושא איתו.

אחד הדברים שמפליאים אותי בדיאלוג הזו, הוא הנוכחות העוצמתית של השיח הפוסט-מודרני בקרב הציבור הדתי. ייתכן שזה חזק יותר בקרב יהודים דתיים אמריקאים, או כאלה שרגל אחת שלהם באמריקה (בין אן רגל מן העבר או אל העתיד), מאשר בציבור הדתי בארץ. לכל הפחות אני יכול לציין שהשיח של דתיים ישראלים איננו נשמע לי פוסט-מודרני כשאני נחשף אליו, אבל אין לי באמת כלים לדעת אם ההבדל נעוץ תרבותית-לאומית, או לפי המילייה: אינני שומע ישראלים דתיים בתוך האקדמיה, אלא בתוך ההקשר הציבורי-הפוליטי, וזה משהו שונה לחלוטין.

בדיאלוג הזה אני כמעט תמיד שומע דברים שמפתיעים אותי, ושבסופו של דבר תמיד משאירים אותי עם תחושה עמומה שאינני מעז להעלות על דל-שפתיי: אז אם ככה, למה את/ה מקיים/ת מצוות? הדבר האחרון ששמעתי, היה מצבור התייחסויות לחילוניות כתופעה מודרנית / אידיאולוגית. ההתבוננות הדתית העלתה מחשבות בקשר לשאלה ששלום שאל לאחרונה, והדיון שהוא עורר [כמו דובי, אני חושב שהתשובה המעניינת ביותר ניתנה על-ידי נמרוד, וממליץ לקרוא אותה. ואם כבר אני ממליץ, אני אסטה קלות מהנושא ואמליץ לקרוא את הרשימה של אמיר בנבג'י על אסופת שירים על הנכבה, ואת הרשימה של שלומית ליר על פרוייקט צילום הנשים של "הארץ"].

בסיכום דבריו על הדיון (מצטער, לא ראיתי בזה ניסוי), שלום טען שהדתיים המציאו את הכינוי חילוני כעלבון, באותה תפיסה שהולידה את משל העגלה המלאה והריקה. אני מודה שאינני מכיר את ההיסטוריה של השימוש החדש במילה, אבל זה נשמע לי חשוד משום שאם דתי היה בוחר מונח מעליב לקרוא בו לאנשים שאינם שומרים שבת או כשרות, אני חושב ש"כופר", "סורר ומורה", "שקץ", "מדיח" או משהו כזה היה הרבה יותר קולע למטרה.

אבל חשוב יותר הוא התהליך ההיסטורי. אם קוראים למישהו בשם "חילוני", הרי זה משום מעשים מסויימים שלו. וכשאנחנו מבינים שהכינוי מתאר מעשים שבאו להבדיל את העושה מקבוצה, הרי שאנו צריכים גם לעצור ולחשוב על המונח "דתי". לפני המעבר למודרנה, שבישרה את הנורמטיביזציה והאידיאולוגיזציה של החילוניות, לא היה צורך במילה "דתי". היו אדוקים יותר ופחות, מקפידים, מהדרין (ואני מניח מתוך כך שגם "מזלזלים"), אבל כולם נקראו בשם אחד: יהודים. שני הכינויים, דת וחילוני, משקפים צורך להבחין בין שני סוגים של יהודים שעד לפני מאות בודדות לא היה צורך להבחין ביניהם.

וכאן אפשר לשער שבאמת יש תהליך מטוטלת של רוב ומיעוט: בתחילה, החילונים היו המיעוט, ובין אם הכינוי הזה הודבק לגנותם, או כינויים אחרים, בכל מקרה, הם היו החריגים שהכלל הקיא מתוכו. אך בישראל של ימינו הכלל הוא החילוני – לאו דווקא האתאיסט האדוק שנמנע מכל טקס דתי, ומיד ארחיב על-כך – ואילו הדתי הוא המיעוט. כלומר, כמו בתווים רבים אחרים המתארים קבוצות, השם יכול לשמש מקור לגאווה ובסיס זהות משותפת כיסוד קהילתי, או יכול להיות חלק מתהליך של הַשְניה (otherization), המשמש קבוצה אחת (בדרך-כלל, קבוצת הרוב) כסימון לקבוצה אחרת וכאמצעי לבידול והחלשה (לפחות בתודעת הראשונה, אם לא במציאות עצמה).

לצד האפשרות שהחילוניות היא "המצאה" דתית, שמגדירה קבוצה על-פי היותה שלילת עצמה (כלומר "לא-דתית"), יש אפשרות הפוכה, שחשוב לשקול אותה: שעצם המעשה החילוני הוא מה שמגדיר את הדת. ואם נעצור לחשוב עד כמה הדת נפרדת ממושגים אחרים כגון תרבות או פוליטיקה בעולם הטרום-מודרני, יתחיל להתבהר מהות ההמצאה. לא שהדת לא הייתה קיימת לפני החילוניות, אלא שבהיותה מצב של ברירת-מחדל, תפיסת-עולם מקפת הכוללת אונטולוגיה, אפיסטמולוגיה, אסתטיקה ואתיקה (וכבונוס פולקלור ופוליטיקה), לא היו כלים לחשוב עליה כעל דבר נפרד. בעצם הקטגוריזציות של "דתי" / "לא דתי" בטרם היות החילוני, הן בעצם קטגוריות של "הדת שלי" / "לא הדת שלי". ביצירת הקטגוריות האלה, החילוניות בעצם מאפשרת להקטין את הדת, על-ידי תיחומה לתחומים מסויימים והוצאתה מתחומים אחרים, מרגע שיש מילה לתאר אותה, ומדדים לקביעה אם יסוד כלשהו הוא דתי או בלתי-דתי.

אבל, הוסיף בן-שיחי הדתי ואמר, החילוניות לא יכלה לצמוח אלמלא הרפורמציה והקונטרה-רפורמציה שהמחישו עד כמה הדת היא יציר-אנוש, ונתונה לשינויים על-פי ערכים משתנים ועל-ידי מאבקים פוליטיים. כך ששוב אנו חוזרים לטענה שהחילוניות היא תולדה דתית. הדיאלקטיקה הזו, בה כל אחד מהמרכיבים (חילוני ודתי) נוצר ומוגדר על-ידי יריבו כתהליך היסטורי-חברתי-אידיאולוגי, מעידה עד כמה תולדותיהם סבוכים וקשורים זה בזה. דבר דומה שמעתי מפי מרצה בפרינסטון, שטען שבניגוד לטענה הרווחת כאילו הנצרות נולדה מתוך היהדות, הוא מבקש להפוך את הדברים, ולהוכיח שהיהדות – כפי שאנו מכירים ומדמיינים אותה כיום – היא תולדה נוצרית, שניתן להבין ולהסביר רק על רקע ההתנגדות שלה לנצרות, שבשלב הראשוני הוא כמעט תמוה (היות שהנצרות היא באמת יצירה מאוד יהודית בראשיתה).

העובדה שמשני הצדדים יש תחושה של מתקפה, שבה החילונים מרגישים שהערכים שלהם נתונים תחת איום ממשי, ואילו הדתיים רואים בחילוניות כלי לצמצם ולהקטין את אמונתם, משקפת שלמרות הזמן הרב שעבר, תודעתית רבים מאיתנו עדיין נמצאים בשלב הלידה של התהליכים הללו, אלו שיעקב כץ כינה "מסורת ומשבר". אבל מעל הכל, התובנה הזו דוחפת אותי לנקוט עמדה ברורה כלפי חילוניות, אתאיזם וכיוצא בזה. אני מודה, שלא פעם ביקשתי לכרוך את כולם יחד, כאילו החילוניות היא-היא האתאיזם, ואין אדם יכול להיות חילוני אם יש לו צל ספק בהיעדר אל בעולם, או אם הוא מקיים ולו מצווה אחת (שאיננה יכולה להתנסח כחוק חילוני, כמובן), וששני אלה יחד צריכים להוביל גם לעמדה אקזיסטנציאליסטית-אבסורדית.

והנה הטעות שלי: חילוני, כהיפוכו של הדתי, הוא מושג פרקטי. מעשיו של האדם קובעים אם הוא חילוני או דתי, כאשר שני הסימנים המרכזיים שלהם, בהקשר היהודי, הם שמירת שבת וכשרות, ונוסף אליהם ההקשר האופנתי, של כיסוי הראש והמכנסיים. בכל אלה יש גוונים רבים ויוצאי-דופן, אבל הנורמה הדתית ברורה לנו, והדרכים השונות לסטות ממנה גם ברורות.

אתאיסט, בניגוד לחילוני, איננו מושג פרקטי. זוהי הכרה אונטולוגית (כמו כל הכרה אונטולוגית היא יכולה להיות שגויה או נכונה, אבל היא עדיין הכרה), שאין לה קשר עם אידיאולוגיה אחת בהכרח, ואין לה מחוייבות לפרקסיס מסויים.

ולבסוף, ישנן האידיאולוגיות, כל איזְם שהוא. אפשר להיות ליברל, הומניסט, צמחוני, קומוניסט או גזען, וכל אחד מהם יכול להתיישב עם היעדר האל או קיומו (לא כל אידיאולוגיה מתיישבת עם כל אל, אבל דומני שאכן כל אידיאולוגיה יכולה להיות תקיפה גם בעולם שבו האל קיים, בגירסה מסויימת שלו, ודאי שבגירסה הטרנסצנדנטית).

לכן, אלה שחזרו והגדירו את החילוניות שלהם כאי-דתית, כולל התלמידים בסיפור המקורי, נראים לי צודקים. והטעות הייתה אצלי: הנסיון לכפות אידיאולוגיה אחת, אתיקה אחת, מוסר אחד, שנובע מתוך הדברים הללו. מתוך כך, גם מסתבר העיסוק הרב בדתיות, והעידר העיסוק בחילוניות: הדתיות היא הסטייה מהנורמה בישראל, ועל-כן, הבחור הדתי החש בזרות שלו ומודע אליה, חייב לשאול את עצמו מה מצדיק את הזרות הזו, ומדוע איננו יכול להיות חלק מן הרוב. לא לכל זר יש הסבר אידיאולוגי, אך אני יכול לשער שיש נחמה מסויימת כשלזרות יש הצדקה אידיאולוגית הנלווית אליה. יתר על-כן, בניגוד לחילוניות, שהיא פרקסיס נטול-אידיאולוגיה, הדת אכן משלבת פרקסיס עם אידיאולוגיה, מתוך שאיפה להמשיך להיות החוויה המקפת ששימשה בתקופה הטרום-מודרנית (וכמובן שיש בזה מידה מסויימת של התכחשות כיוון שלא כל המנהגים והמצוות הם נושאי-ערכים במידה שווה). החילוני איננו צריך להצדיק את החילוניות שלו באידיאולוגיה, כיוון שמהותה איננו אידיאולוגי. אמנם, ראוי שהנער החילוני יעסוק בשאלות ערכיות ובבחינת אידיאולוגיות, אך לא בשל היותו חילוני, אלא בשל היותו אדם חושב. הקריאה הזו נכונה בעיניי, וניתוקה משאלת החילוניות נכון עוד יותר.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שירת התפוח

אינני מומחה למאגריט, אבל אני יודע היטב מה קוסם לי בציוריו. זוהי הכרה שאיננה עומדת על טיבי בלבד, אלא גם על מגבלותיי. מעבר לפן האסתטי, היופי המענג את העין, לפחות בחלק מציוריו, הרי שמדובר בפואטיקה, בחווית הגילוי והתובנה המתבהרת עם קריאת שם הציור. העובדה שניתן להסביר את משמעות הציור באופן מילולי, הופכת את ההתבוננות לחוויה מהנה במיוחד עבורי. אמנם אין זו חייבת להיות משמעות אחת, תשובה אחת, כפתרון אחד נכון בתשבץ הגיון ועוד עשרה שגויים בצידו. עשרה הסברים ועוד מאות משמעויות יכולים לחוג סביב ציור אחד, להיתלות בענפיו הגבוהים. אין זה חשוב. ההבדל הוא שיש רעיון, ישנם מילים, והן עצמן מוסיפות להנאה האסתטית מעבר לטכניקה של הציור עצמו. כלומר – ההנאה שלי מצייר זה דווקא מוכיחה שאינני אדם שחשיבתו ויזואלית, ושהאמנות העיקרית המובנת לי היא אמנות טקסטואלית / ורבאלית.

ואם הדברים נכונים לציור, הם נכונים אף יותר למוסיקה, אולי האמנות הכי פחות מילולית שיש, אף כי היא מסתפחת למילים לא פעם. גם בציור שאיננו פואטי, שאי-אפשר להעמיס עליו יותר מדי מלל של משמעויות, אפשר לומר: שמיים, עץ, אגס, אישה. ואולי רק: כחול, ריבוע (ובמקרים כאלה הדבר דומה יותר למוסיקה, הנה אני מסביר את כוונתי).

יש במוסיקה, כמובן, יצירות שאפשר להדביק להן מילים, ואף לקרוא לזה בשם רעיון: פחד, שמחה, אור-ירח, ריקוד טורקי, מוות. אבל לעתים הרעיון איננו חוויה, רגש, תמונה או תיאור שניתן להדביק להן מילים. לעתים הרעיון הוא המסלול הייחודי שהיצירה עשתה כדי להגיע ממי אחד למי שבאוקטבה הבאה, או היחס בין המי לסול, שיכול להיות סול דיאז או סול במול, והנה היחס משתנה. למי שחש את היחס בין מי לסול כרעיון כלשהו, התייחסות חדשה בין המי לסול, דרך חדשה לעבור ביניהם או להגיע מן האחד אל השני, הריהי גם רעיון. ואינני מכחיש, בהיותנו בני-אדם אנחנו נותנים שמות לדברים, וכבר מישהו נתן שמות למי, פה וסול, ולכן גם לרעיון הזה יש מילים, כמו ארגז כלים המאפשרים לתאר אותו. אך למרות שאפשר לתאר אותו, אם רוצים, בצורה מילולית, דומה שהעיקר איננו המחשבה המילולית, אלא החוויה המופשטת שהאוזן שומעת והפה אינו יכול לדבר אודות המי והסול, או הפה והלה. אבל פה ולה, אחרי הכל, אינם כמו הא ודא.

ואילו מאגריט מצייר באופן שמעורר מחשבות, מילוליות מאוד. לא "כחול" או "עיגול" כמו "פה" ו"לה", אלא מחשבות של ממש. הדוגמה המובהקת היא המקטרת, כמובן. "זאת איננה מקטרת" הוא כותב מתחת למקטרת, כי זהו רק ציור של מקטרת, ואילו בציור אחר הוא כותב "זה איננו תפוח". ואף כי המקטרת זכתה לתשומת-לב הרבה יותר גדולה מן התפוח, אני עוצר להרהר פתאום על המרחק העצום ביניהם, דווקא לאור אותה הכרזה ידועה של מאגריט: הרי מקטרת עודנה מוצר מלאכותי, וכאומן החומר שידע גם לפסל, יכול היה, בהינתן הכלים הנכונים וההכשרה הנכונה, לייצר גם מקטרת שלא הייתה נופלת משום מקטרת שימושית אחרת. כלומר, באופן תיאורטי (ופתחתי וציינתי שאינני מומחה לעבודתו, למקרה שיתברר שהוא עשה זאת), מאגריט יכול היה לייצר חפץ שבשום פנים ואופן אי-אפשר יהיה לומר עליו "זאת איננה מקטרת" (ולדבר אמת). התפוח, לעומת-זאת, איננו בר-שחזור. בניגוד למקטרת, שמאגריט בחר לצייר ולא לייצר, את התפוח הוא יכול לצייר, לפסל, לתאר, ולא היה יכול לשבת בחדר-מלאכתו וליצור חפץ שאי-אפשר יהיה לומר עליו "זה איננו תפוח". כל כמה שינסה לשחזר אותו כאמן, לא יהיה זה הדבר האמיתי. הדבר האמיתי, הבלתי-ניתן לשחזור, הוא יציר-הטבע. במובן זה, ואחרים, בציור של התפוח גלום כוח רב יותר מבציור המפורסם של המקטרת.

אפשר להוסיף ולשאול, אם כך, מהו ההבדל שבין יצירתו של האומן ומלאכתו לעיבוד החקלאי, או ליצירתו של הגנן. אבל אני אינני מומחה למאגריט, וגם לדברים אחרים אינני, ולכן אותיר את השאלה הזו כך, מרחפת בחלל הפוסט.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על כתיבה וחשיבות

מרגע שהתחלת להרהר אחר חשיבות הכתיבה שלך, שוּתקת. שוב לא יהיו המילים נאות, בסדרן ומעורבבות מחוץ לסדרן, שלא כסדרן. שוב לא תאחזנה באשליית הכוח, כוח משכר, של המילה הכתובה שאין למחקה מן הזכרון, גם אם אפשר להעלותה באש. הכל חשוב ולא חשוב באותה מידה, בעיקר לא חשוב. נכון יותר: חשוב כלא-חשוב.

בזמן שעבר מאז פרסמתי מהגיגיי ברשת, כתבתי בעיקר בדיון, פרוזה. כתיבה למגירה, או למחברת – מכיוון שהן וירטואליות ואלקטרוניות, אפשר לדמות אותן כמגירה, מחברת או כל דבר אחר: כתבתי למקרר, כתבתי לקלמר. ואולי אנשים יתחילו לומר, עוד דור או שניים, "כתבתי למחשב", "כתבתי לתיקייה", "כתבתי לפרייבט בלוג", זה שרק יחידי סגולה מקבלים את כתובתו ואת סיסמת הכניסה.

ידוע שאמנים נתפסים כאנוכיים מאוד, מרוכזים כל-כולם בעצמם, במעשה היצירה, בביטויָם האמנותי, עיוורים וחרשים להשלכות על סביבתם וקרוביהם. בתהליך היצירה שלי, אני מרגיש לעיתים שזה כמעט הפוך. הרי את הספר הזה כבר כתבתי בראשי. פרקיו סדורים וערוכים בעיני-רוחי, סופו ידוע לי כמעט מראשיתו. הישיבה השקדנית על שולחני כדי לסחוט מתחת ידיי עוד מילה או שתיים, שיצטרפו לכדי עוד שורה, עוד פיסקה, עוד גליון-דפוס, כמעט משעממת אותי. היא נעשית למען אחרים, שיוכלו לקרוא את הספר שכבר עלעלתי בו בראשי. לרגע, נדמית הכתיבה למעשה שנעשה ללא שום אגו, לטובת הכלל בלבד.

אך כמובן, שאין זה באמת אלטרואיזם טהור, נטול עניין וכוונות-רווח. אמנם, אדם צריך להיות מאוד בטוח בערך-עצמו, לרוב במידה של הערכת-יתר, כדי לחשוב שהוא יזכה לראות רווח מכתיבתו, שהוא יגיע למעלה שאנשים יכירו את שמו או את קלסתר פניו, ולא זאת אף זאת, שיכירו בו לטובה. רוב הספרים המתפרסמים, דינם להיערם בספרייה הלאומית, להשפיע על קומץ מקורבים, ולהצטרך אל תהום הנשייה של התרבות. לכן, מידת הרווח האישי, כאשר היא נשקלת בסגולתה הריאלית פחותה מן ההנאה שאדם מהנה אחרים בכתיבתו. אולי. אולי השקלא והטריא עם קהל-קוראים, ולו הקטן ביותר, חשוב פי כמה מן ההנאה העצמית של מחשבת הרעיון, והכתיבה בעצם נכפית עליו ככורח בל-ירוסן, מתוך עצמו ולמען עצמו, בסופו של דבר.

הדברים אינם יפים לכתיבת פרוזה בלבד, ונכונים – באופן אחר, בהתחשב בסוגות השונות ובדרכי התקשורת השונות – גם לבלוג או לכל כתיבה פובליציסטית. הסיכוי להשפיע הוא מועט, ואם בתחילת דרכי היה בי קומץ של יוהרה לחשוב שדבריי אינם נאמרים בפי אחרים, שלחידוש שבדבריי יהיה הד, הרי שבאו כלי הסטטיסטיקה השונים ולימודני ענווה. גם דברים אחרים לימדוני ענווה, כמו העמקה וחקירה עד שגיליתי אחרים שכותבים גם הם דעות כפרניות ביחס לקונצנזוס, ולמידה מעמיקה יותר גילתה שחוכמתו של קהלת תקיפה גם לדעותיי הפוליטיות, ואין בהן שום חדש. וגם כאן יש רווח אישי, כמובן. וכבר כתבתי בעבר שאחד המניעים המרכזיים לפרסום הדברים שלי כאן הוא העמדת המחשבות שאני חושב בדל”ת אמותיי לביקורת מידי קוראים נאמנים עליי ומוערכים בעיניי, המסייעים לי לשייף את עמדותיי ולתקן את שגיאותיי.אך מעל הכל, למדתי שמעטים קוראים, ושאילו רבים יותר היו מעוניינים לקרוא דיעות כאלה דווקא, ממילא לא היה בהן משום חידוש או שוליות שיש להעלות על הכתב.

או-אז מתחילים ההרהורים: למה לי לכתוב רשימה נוספת שבה אבוז לליבוביץ ולהולכים אחריו כאילו יש בכתביו משום הומניות או ליברליזם? מי שרוצה לדעת זו, הרי יכול לדעת זאת מכוחות עצמו, כפי שאני עמדתי על כך בעצמי מקריאת כתביו. חסידיו השוטים לא ישנו מדרכם בשל דבריי, אלא ימשיכו להיות רבים מספור והַצְדֵק, יעלו ויפרחו ולא יוסיפו להימנות בקהל-קוראיי. וזוהי רק דוגמה אחת לרשימה שנגנזה. כמוה הרשימה על הדרך הנכונה לגבש עמדה פוליטית, א-פרופו המהפיכה במצרים, או דיון חדש-ישן בסוגיות ההגירה. הוא שאמרתי: מרגע שהתחלת להרהר אחר חשיבות הכתיבה שלך, שותקת.

השחרור מופיע ממקום מפתיע: לא מנסיון עקר להצדיק את החשיבות, אלא מהרהור אחר החשיבות שבחשיבות. ככלות הכל, איזה גודש של חשיבות-עצמית העמסתי על כתפיי, כאילו אם לדבריי אין חשיבות, אל לי לכתוב איתם. מה איכפת לי בכלל אם מישהו יכול היה לחשוב על הדברים בעצמו, או אם הדברים כבר ידועים ונאמרו על-ידי וכבר נקראו על-ידי מישהו אחר או מישהי אחרת? ואם הם רוצים לקרוא פעם נוספת, מה פתאום אני מתערב להם בשיקולים, ומחליט שהם לא צריכים לקרוא אותי חוזר על עצמי. לי אין הרבה מה לחדש מעבר למה שכתבתי בשלוש-ארבע שנים האחרונות של הבלוג, ומי שיחוש בכך ויחליט שהוא מיצה, יוכל לעזוב, ואני לא אטור לו טינה, ואולי אפילו לא אדע על כך. ומי שחוזר ונהנה, שייהנה מהקריאה החוזרת כפי שאני נהנה לשוב על הדברים, לנסח אותם בצורה חדדשה, עם ציטוט שלא הבאתי בעבר, או עם מקרה אקטואלי שקרה היום ולא לפניח שלוש שנים, וגם אם המסקנה והסיכום דומים מאוד לדברים שכבר אמרתי, הרי שההקשר שלהם חדש.

ומרגע שהרהרתי אחר החשיבות של החשיבות, הבנתי עד כמה מגוחך להרהר אחר החשיבות של הכתיבה. ואם הדברים הללו אינם חשובים, יהי כך. די לי בזה שרציתי לאמרם ואמרתים, וכעת אני יכול לשכב על מיטתי בלב רחב ובתחושה משחררת של חוסר-חשיבות. עוד בלוג, זה הכל.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד משהו על חסרון ידיעת העברית לתלמיד מדעי היהדות

לכבוד הידיעה בדבר התכנון להעלות את המגילות לרשת, הדגמה קצרה של הקושי לקרוא בהן, גם בשעה שהעותק הדיגיטלי מונח לפנינו.

כיתת לימוד, כל התלמידים קוראים עברית מקראית, חלקם אף הוכשרו בפליאוגרפיה או פפירולוגיה, ולכן יש להם כישורים מיוחדים בקריאת כתבי-יד עתיקים. חלק קטן עוד יותר דובר עברית חדשה, בין אם באופן ילידי, או לאחר שהייה ולימוד בארץ. קוראים במשותף את הטור השלישי של סרך היחד, אחת המגילות הראשונות שהתגלו בקומראן:

serekh3

במאמץ, מישהו קורא את השורה הראשונה:

נפשו ביסורי דעת משפטי צדק לוא חזק למשוב חיו ועם ישרים לוא יתחשב

[קצת רקע לפני שנמשיך בשיעור: שימו לב שכמה אותיות מזוהות בקלות לקורא עברית, אחרות קצת שונות. ו', ז' ו-י' מתבלבלות לי. ה-ב' דומה מדי ל-מ' על-פי ההרגלים שלי. ה-א', ל' ו-ש' מזוהות בקלות; הן יפהפיות, כפי שלא יהיו עוד, ככל שהכתב העברי מתעגל יותר. הטור הקודם הסתיים במילים "כיא געלה". אם למישהו מוזר לכתוב "כי" עם א' בסוף, שידמיין כמה מוזר היה לאיזשהו סופר, לפני כך וכך אלפים, כשהתחילו לכתוב את כינוי הגוף "הי" עם א'. בכל מקרה, אנחנו מבינים שהמשפט שאנחנו ממשיכים הוא "כיא געלה נפשו ביסורי דעת משפטי צדק לא חזק וכו' וכו'".]

היעדר סימון התנועות מהווה בעייה שדוברי עברית לא מרבים לחשוב עליה כשהם מתקשים בשפות אחרות. התלמיד שאיננו דובר עברית קורא "לא חָזָק", ודובר עברית ממהר לתקן אותו: "חִזֵּק". לא בלי שמץ של גאווה, כמובן, על היכולת להבדיל בין קל לפיעל בלי ניקוד. אבל זהו שיעור של פילולוגים, והטקסט הוא עברית מקראית. הכפייה של הרגלי העברית החדשה הופכת מיתרון לחסרון. בדיקה מהירה בקונקורדנציה ממוחשבת מאששת את טענת הקורא הראשון, לפיה ח.ז.ק. מופיע בבניין קל במקרא, ועל-כן הקריאה הזו בהחלט אפשרית. מישהו אחר מעלה טיעון נוסף: "אם זה היה פיעל, הוא חייב לגרור מושא ישיר, לא?" עוד דוגמה למשהו שדובר שפה טבעית איננו מביא בחשבון: אני אומר "פיעל" כשאני רוצה לומר "פיעל", אני לא מחפש אם יש לי מושא ישיר או לא. אני מדבר. אבל ההערה הזו, שבמבט ראשון נראית כהסתכלות טכנוקרטית על שפה חיה (יש ויכוח אם עברית היא שפה חיה במגילות, אך נניח לזה), מובילה לקריאה חדשה של השורה.

כי עד אותו רגע, קראנו את "משפטי צדק" כהמשך למשפט הקודם, ואפשר להודות שזה נשמע פחות טוב: "כיא געלה נפשו ביסורי דעת משפטי צדק". אמנם מדובר בשני ביטויי סמיכות הקרובים זה לזה, אך הן מבחינה תחבירית והן מבחינה תוכנית הם אינם יכולים להתחלף כהשלמה או כתקבולת. נכון יותר לקרוא:

"כי געלה נפשו ביסורי דעת; משפטי צדק לוא חזק למשוב חיו", ו"חזק" בין אם מנקדים אותו בקל או בפיעל, בהחלט גורר כאן מושא ישיר, שמופיע לפני הפועל ולא אחריו, תופעה שהיא יותר ממקובלת בעברית.

דובר עברית קורא את הטקסט בהנחה שהוא מבין אותו. "יסורי דעת", "משפטי צדק", יאדה-יאדה-יאדה. בכלל, רובנו נוטים לחטוא בקריאת טקסט בהנחה מובלעת שאנחנו יכולים לקלוע לכוונת המחבר במהירות גבוהה. המעידות של מי שרוכש את השפה במאמצים, בדומה לקביים שסיגל לעצמו הטכנוקרט הלשוני כמשענת, דורשות לצעוד צעד אחורה, ולקרוא עוד פעם, לאט יותר, גם מילה פשוטה כמו "חזק". שום דבר איננו פשוט, ושום דבר איננו דומה, כאשר דובר עברית של האלף השלישי ניגש לקרוא עברית מלפני למעלה מאלפיים שנה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מול הגבעות העשנות

לקרוא את עמירה הס במלאת עשור לאנתפאדת אל-אקצה. המעט שניתן לה לומר חשוב מן המרובה שמתירים לעצמם אחרים. זהו.

הזכרונות שלי הם הרבה פחות ידעניים או מבוססים משלה, ולכן גם פחות מועילים, למעט עבור אלה שסקרנים להבין אותי, ואינני רואה בכך תועלת מיוחדת. מאיפה אני מתחיל, עוד לא מוכן להישיר מבט אל הגבעות של הגליל, אולי מזכרון החזרה לישראל אחרי שהות של כמה חודשים באירופה, יום לפני ערב ראש השנה תש"ס, ואחד הדברים הראשונים שאני עושה הוא ביקור בחנות ספרים (סטימצקי באבן גבירול? בדיזנגוף?), ובמרכז החנות שולחן מיוחד לספרי עמיחי, שאז טרם ידעתי שאני עתיד ליטול את שמו, ואני מתפלא ומתרשם על מקומה הנכבד של השירה בחנות ספרים תל-אביבית, ועוד לא ידעתי שעמיחי נפטר, ושמדובר במחווה זמנית בלבד. ואחר-כך הצפייה האינסופית, המתמכרת, נעדרת תכלית ותוחלת במשדרי האקטואליה. ממתינים למשהו הרה-גורל שיקרה, ועוד משהו קטן מגיע, ועוד מכה. החזרה של ברק לארץ, החטיפה, הלינץ'. ובתווך גם אירועים אישיים: שיחה עם חברה שביקשה עידוד או נחמה, חיפוש נואש אחר מבוגר מומחה שיאיר את עיניי לנסיבות האירועים והקשרם ההיסטורי, ויכוח בערב יום-כיפור עם חבר על מידת התבונה בהתנהלותו של ברק. תמיד הופתעתי למצוא עצמי בעמדה השמאלית ביותר מבין חבריי, היות שאין להכחיש שאני הייתי זה ששקל בכובד-הראש הרב ביותר את טענות הימין.

ראיון עם עמוס עוז שנערך לרגל פרסום "אהבה וחושך" נדמה לי כתוצאה ישירה של המהומות, כנסיון כן להתמודד עם עומק הסכסוך. היום אני יודע שגם בזה מיהרתי לברך, וקולו של עוז היה חשוב מאוד בהכשרת לבבות "מפוכחי השמאל" ו"מאוכזבי תהליך השלום", בעוד הוא עצמו המתין שהלהבות ישככו, כדי שיוכל לשוב להיות סמן של השמאל הפרוגרסיבי, ולדבר על שתי מדינות על בסיס 1967, כמו שוב אפשר להשכיח ולהכחיש את 1948 ואת שקדם לה.

וכן, גם התמונה של הגבעות הירוקות מעלות-העשן, מאחורי סכנין ועראבה, בואכה רפא"ל. אבי ואני נוסעים לסייע בכיבוי שריפה בקיבוץ שכן. אני, כמה אופייני, משותק מכדי לעשות משהו, ואבי חובט באש, שמלחכת קוצים במרחק מטרים ספורים ממיכל סולר. במהלך מאמצי הכיבוי מגיע רכב מסכנין שחזר מבית-המטבחיים, והוא נושא כמה גדיים שחוטים, כמו משיב על השאלה הנושנה של יצחק, וגם על החיפוש המשותף של עמיחי בהר ציון. השיחה בינינו נראית לי כמו שני ליצנים במחזה אבסורד על דו-קיום. חבר נוסף מספר באדישות מסכתית איך נקלע להפגנת המונים בסכנין, מבלי לדעת על המהומות שהחלו.

שני דברים החלטתי אז: שפתרון יהיה חייב להיות מיוסד על הכרה בזהות הפלסטינית של "ערביי ישראל" ועל תביעתם הלגיטימית לכל הארץ; ושעליי להיערך לגור מחוץ לישראל כשתתרחש הקריסה הסופית של הריבונות היהודית בישראל / פלשתינה, אירוע שהערכתי שיקרה בתוך כעשור. אני שמח שהתבדיתי, ויודע עד כמה נואלת, תמימה ואפוקליפטית הייתה ההערכה ההיא. חיברתי מסמך שקראתי לו "לקראת שלום אמת", שבו פירטתי את הניתוח שלי למאורעות האחרונים, לשורשי הסכסוך ולמודל לפתרון. בעצם חשבתי על מדינה דו-לאומית בסגנון קנטונאלי, אלא שלא היו לי המילים או הידע כדי להגדיר זאת. חשבתי לשלוח את המסמך לכל חברי הכנסת, ולאישים בולטים בציבוריות הישראלית. הייתי תמים דיו לחשוב שאנשים באמת אינם מודעים לפן הזה של הסכסוך, ואם רק יאירו את עיניהם, יבינו מה עליהם לעשות. אני שמח שלא שלחתי. מאז העמקתי ללמוד בתחום, וההכרה ביושנו של הרעיון שלי מאירה באור מגוחך את ההתלהבות הראשונית שלי, כמו גם מדכדכת בכל הנוגע לסיכויי התקבלותו וממילא גם על התגשמותו.

למרות הכל, אני בחו"ל. מכיר בחוסר היכולת לברוח; בישראליות המובנית שבאופיי, בתרבות ובשורשים שנטועים במקום, ואוחזים בבשרי וברוחי בכל מקום שאני הולך אליו; בכאב שבגלות, שבזרות. מכריע בשאלות ובין ברירות באופן שנושא בעיקר אופי פרטי, ללא השלכות לאומיות, וליתר דיוק: עם פחות יומרה להשלכות לאומיות של מעשיי. הבחירה לנסוע ללימודים נעשתה אחרי שכבר הכרתי באיוולת ההערכה האפוקליטית ההיא, ולכן אי-אפשר לטעון שהיא נובעת ממנה. ובכל זאת, בשנה זו אני מסיים את הדוקטורט, ואתבקש בחודשים הקרובים להכריע לגבי הצעד הבא שלי, התחנה הבאה שלי. גחלת מאותן גבעות עשנות לוחשת גם כעת, עדיין.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

למבקריי החריפים ביותר

בשבועיים האחרונים נאלצתי שוב לבקש פעמיים מאנשים שלא יגיבו אליי יותר. אין לי הנאה מיוחדת מבקשה פומבית כזו, ותמיד אני חושש שמתבוננים מהצד רואים בה חוסר-יכולת שלי להתמודד עם ביקורת. לכן, בכל פעם שאני מגיע לנקודה כזו, אני מתחיל לפשפש חזרה במעשיי, בודק כיצד התמודדתי עם ביקורת בעבר.

הערה על הסיבות: כשאני יוצא בבקשה כזו, היא כמעט תמיד תבוא אחרי כמה נסיונות הידברות עם המבקר, והבהרה כי משהו בסגנון, בסיטואציה, או בשיטה איננו נוח לי. כשאני נוכח שההערות הללו לא עזרו, והחיצים מכוונים אליי אישית מבלי כוונה (או יכולת) ליצור דיאלוג מפרה, אני משתדל לקטוע את הדיון. ככלות הכל, יש מספר עצום של בלוגים שכותבים דברים שאינם מקובלים עליי. אינני מבקר בהם השכם והערב כדי להפיץ את משנתי. לפעמים, יש מקום לנהל דיון על הבדלי גישות, אך לפעמים צריך גם להכיר בכך שהנחות היסוד הן כה שונות, שאין מקום לדיאלוג. דוגמה נאה נמצאה לאחרונה בדבריו של אריה דרעי בכנס הרצליה לפני כמה חודשים,שם הוא טען שהבסיס לדיאלוג חילוני-דתי הוא בהסכמה שיש בורא-עולם. נו, מי שזה הבסיס המינימלי לדיאלוג בעיניו, מובן שאינני יכול לנהל איתו דיאלוג. כשאני רואה שזכויות-אדם אינן קו מנחה, קוהרנטיות איננה קו מנחה ועוד כמה דברים, אני נמנע מדיאלוג, גם אם זה בלוג שמאוד מעצבן אותי.

בראש ובראשונה, אני מצפה מאנשים לנהוג באותה מידה של הגינות כלפיי. אם מישהו חושב שהנחות היסוד שלי הן שגויות מהיסוד, שעד אני לא אכיר בבורא-עולם אני לא אבין כלום, כנראה שהבלוג שלי הוא לא הפלטפורמה שהוא מחפש לדיון פורה. אחר-כך, אני מצפה מאנשים לנהוג בי מידה של כבוד ולקבל את העובדה שהדברים שנכתבו כאן מבוססים על חשיבה מעמיקה ולימוד רב. כל אחד רשאי לא להסכים איתי, לחשוב שאני טועה, או שהדיעות שלי מרגיזות. אך אם כל הבסיס של מחשבתי רעוע, כנראה שאין מקום לדיאלוג, ואם משהו בבסיס נכון, אך אני טועה בדרך, אפשר להוריד את הטון, ולהתדיין כמו בני-אדם שמכבדים זה את זה אך חולקים על הדרך, או על המסקנות.

באופן אירוני, הביקורות הקשות ביותר לעיכול עבורי הן דווקא אותן ביקורות מכבדות. יש כמה אנשים שהגיבו לי לא-פעם מתוך פולמוס, אך גם מתוך כבוד רב. הן הטיעונים שהם העלו, והן הטון שבו הם בחרו להתווכח איתי, הוכיחו לי באחת שמדובר באנשים חכמים מאוד, ולמדתי לייחס משקל רב למחשבתם. כשהם מבקרים אותי, זה כואב יותר מעובר-אורח או ממישהו שמגיב כדי להטיח בי עלבונות. אינני יכול לבטל את הביקורת במחי-יד, או להתייחס אליהם כאל צועקי סיסמאות נטולי עומק מחשבתי. למדתי מהם המון, אך כל פעם זה היה כרוך בהבנה לא פשוטה שדברים שכתבתי היו פגומים, לא שלמים, לפעמים שגויים, ושהטעויות שלי מתועדות בחלל הרשת. מבין הקבועים, אמנה את תום, יערת הדבש, דודו, יאיר ו' ויאיר ר' (אין קשר משפחתי), נדב ודובי. בנוסף יש עוד שניים-שלושה שרק כתבו לי באי-מייל, ולא פרסמו את הביקורת בפומבי, ולכן גם לא אנקוב בשמותיהם. מהם שכותבים בלוגים בעצמם ומהם שמסתפקים בתגובות לאחרים.

המבוכה הזו שחשתי לעתים מתבטלת נוכח הרווח העצום שזכיתי לו מהדיונים האלה: חידדתי את הטיעונים שלי, תיקנתי את הדרוש תיקון, ולמדתי שיש נימוקים כבדי-משקל שעליי לכבד ולהביא בחשבון כשאני מתבונן על עמדות מנוגדות לשלי. בניגוד למה שהייתי כשהתחלתי לכתוב, אני לא כותב מתוך עמדה כאילו כל הטועים והמטעים תומכים בפתרון חלוקה, ואילו ילדי-הפרחים בעלי הכוונות הטובות חותרים למדינה דו-לאומית. אני שמח שאני לא חושב בדיכוטומיות כאלה, ומברך על ההזדמנות לדיאלוג מרתק שנוצרה כאן ובבלוגים האחרים. היו כמה פעמים שהטונים עלו, יחד עם הדם שעלה לראש. מן הסתם קשה לאדם כשמישהו שהוא מאוד מעריך חולק עליו, במיוחד כשהוא מרגיש שהוא כל-כך צודק. אני מניח שעוד יהיו מקרים כאלה, ומקווה שנעמוד בזה גם בעתיד. מעל לכל, אני מעריך את הזמן וההשקעה של אנשים בקריאת ההרהורים שלי ובדיון עליהם. בזה אני כולל גם את אלו הקוראים בשתיקה.

אני לא נהנה מביקורת. כמו ילד, הייתי רוצה להיות צודק תמיד, ושכולם יראו שאני צודק. אך לאחר שאני מתגבר על הפן הילדי הזה, לאחר שאני משיב את האגו למקומו, אני מכיר בחולשותיי ומגבלותיי האנושיות, ומברך על שזכיתי במבקרים חריפים כל-כך בכל מובני המילה: חריפי-שכל וחריפי-לשון, ושאינם נרתעים מביקורת ישירה וצורבת, כשהם מוצאים לנכון.

ואני מקווה שדיאלוג מעין זה יימשך, כי כל עוד אני כותב, העמדות שלי יהיו זקוקות לשיוף, לתיקון, לביקורת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה