חלונות שבורים, בתים ריקים, זרים ומקומיים

בהדרגתיות, הבנתי שהשיח סביב המהגרים בישראל נשען על ציר גלוי (כוזב) ושני צירים סמויים (ממשיים): השיח הכוזב מציג את עצמו כדאגה דמוגרפית-תרבותית לזהותה של המדינה. הכזב שבו מתברר גם דרך המספרים הממשיים של ההגירה, וגם בעובדה שבמשך שנים ממשלות הביאו עובדים זרים ועודדו את הגעתם כדי להחליף את כוח העבודה הזול שסיפקה רצועת עזה עד הסגר של 1991. ציר סמוי חלקית, שאט-אט מתחיל לעבור למישור הגלוי יוצר זיקה בין המסתננים מאפריקה לפלסטינים, בדרך כלל על-ידי טענה של זהות דתית משותפת. כשהערתי על כך לראשונה (2009) הקשר הזה כמעט ולא הוזכר בתקשורת הישראלית, אך מאז הוא עובר תהליך של חשיפה חלקית. הציר השני נותר סמוי לחלוטין, ברוח דבריו של רנה ז'ירארד שהתועלת של הפעולה האלימה הכרוכה בהעלאת קורבן דורשת אי-הבנה:

“The sacrificial process requires a certain degree of misunderstanding. The celebrants do not and must not comprehend the true role of the sacrificial act” (7)

זו הסיבה לציר הסמוי במלואו, שאף אותו קישרתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך יש לו יסוד חברתי פנימי עמוק יותר שצץ בשיח על הפליטים כתחרות: תחרות על שוק העבודה, תחרות על שוק הנשים (אין סיבה לתמוה על הקשר המובהק בין שוביניזם מגדרי לשוביניזם לאומי, גם אם כל אחד מהם מלבלב בנפרד בארגונים שונים). גם בלי קשר לשאלות הערכיות הכרוכות ביחס לזרים, השיח האונטולוגי על מהות הבעייה מולבש על המציאות, מבלי קשר אליה, כפי שאפשר לראות בטענה שהגעת הפליטים אל דרום תל אביב מחלישה את שכונות הדרום, תוך היפוך סיבה ומסובב שעיוור לכשל הלוגי של עצמו ומדגים זכרון היסטורי קצר ומדאיג.

הסוציולוג מייק בנדיקטסון ממכללת האנטר בניו יורק יצא לבחון שלושה מקרי מבחן של "אי-סדר עירוני" כדי לבחון את תיזת החלון השבור. התיזה, אותה הציגו וילסון וקלינג בירחון "אטלנטיק" בשנת 1982, גורסת שסימנים בולטים של הזנחה משפיעים על תפיסת הקהילה של התושבים, ומעוררים אצלם פחד ואי-אמון. הזנחה של משהו פעוט, כמו חלון שבור בודד, תוביל לשבירה של כל יתר החלונות בבניין, והדבר הזה נכון בלי קשר לסוג השכונה, אפיונה הסוציו-אקונומי וכולי.

אולי משום שוילסון וקלינג פתחו את המאמר שלהם בניו ג'רזי בנדיקטסון בוחר גם הוא לפתוח את המאמר שלו בהפנייה אליהם, אחרי שסקר שלושה מקרי מבחן שונים בצפון-מזרח ניו ג'רזי. הוא מציג את אחת התובנות היפות ביותר כבר בפתיחה:

כאשר תושבים מודאגים מאי-סדר, הם מתרכזים במאפיינים מיוחדים של סביבתם המיידית – מוסיקה רועשת, פסולת גלויה או מגורים שאינם מאוכלסים – ועוטפים אותם במשמעות מוסרית, ובדרך כלל מייחסים אשמה לקבוצה חיצונית בעלת ערכים מתנגשים לכאורה. (192)

When residents become concerned about disorder, they focus on particular features of their immediate environment—loud music, visible litter, or vacant housing—and imbue them with moral meaning, often assigning culpability to a local out-group with ostensibly conflicting values.

ההתמקדות במאפיינים הספציפיים תואמת את תיזת החלון השבור: תלונות התושבים קשורות להזנחה ומצביעות על עלייה בפחד וחשדנות. אלא שבנדיקטסון טוען שהתלונות לא היו תלויות במצבה הכולל של השכונה (עד כאן בהלימה עם תיזת החלון), ולא התעוררו בעקבות הסימנים הגלויים של ההזנחה. מה שעורר את התלונות היה מיקומה של השכונה באיזור מיוחס, אותו הוא מכנה territory of concern: מרחבים בהם שכנים ו/או מוסדות מעורבים באופן פעיל בהגברת אי-הסדר באיזור מאינטרסים שונים.

שלושת מקרי-המבחן, כאמור, עסקו בשכונות בעלות אופי שונה מאוד. בכל אחת מהשכונות בנדיקטסון בחר בלוק בו הוא ערך מחקר אתנוגרפי על-פני למעלה משנה, וניסה לראיין לפחות תושב אחד בכל אחד מהבתים בבלוק. בבלוק הראשון שהוא מתאר, השכונה נמצאת במצב ביניים ולפי מומחים של תכנון עירוני שבנדיקטסון ראיין היא עומדת על פרשת דרכים, ועשויה לפנות להתדרדרות, התגברות העוני, עלייה בהזנחה, בפשיעה וכן הלאה, או התחדשות, התחזקות האוכלוסייה וכו'. בשכונה הזה היו שני בתים לא-מאוכלסים, והדפוס החוזר בקרב התושבים שהוא ראיין היה הדחקה של היעדר האכלוס מחד, אבל המעטת החשיבות של הבתים הריקים כבעייה. לפחות שני תושבים שונים ציינו שהם פשוט "לא מתקרבים לשם", אף שבנדיקטסון מציין שהבתים הריקים עמדו במרחק כמה מטרים מהם, ובדרך לתחנת הרכבת, כך שההתרחקות מהבתים הריקים היא עניין תודעתי שאין לו קשר למציאות. אחת התושבים אמרה לו שהבעייה היא לא בבתים הריקים, אלא בבתים שיש בהם אנשים, קרי בסוחרי הסמים או המשתמשים הנמצאים בשכונה. השכונה השנייה שבנדיקטסון סקר היא שכונת יוקרה, "מבודדת על-ידי כוחות השוק" בלשונו (insulated by the market). בשכונה זו המרחקים בין בית לבית גדולים יותר, לשכנים כמעט שאין מגע זה עם זה, והידיעה שלהם על בתים ריקים והנסיבות בעטיין הם עומדים ריקים היא מצומצמת ולא-פעם שגוייה. בית אחד שתושבים התלוננו שהוא ריק ומוזנח, היה בעצם בית שעבר תהליך שיפוצים ארוך והדרגתי שגרם לחזית שלו להיראות מבולגנת. בית שבאמת עמד ריק היה מטופח והשכנים לא היו מודעים אליו, ובית שלישי שאחד התושבים חשב שהוא ריק כי הוא בבעלות כוכב קולנוע שיושב בכלא על עבירות מס, היה בעצם מאוכלס בידי עורך-דין יוקרתי מניו יורק, שכנראה היה שקט דיו ומחוץ לבית רוב הזמן כדי לטעת בשכן את הרושם שאיש לא גר שם.

רק בשכונה השלישית הבתים הריקים סומנו כבעייה שמאיימת על השכונה, חמישה מתוך שלושים ותשעה. העובדה שמספר הבתים הריקים גבוה יותר בבלוק הזה מבשכונות האחרות שנסקרו עשוי להצדיק בפני עצמו את תשומת הלב שהבעייה גוררת בשכונה, כולל תופעה של פולשים לא-חוקיים (squatters), שהוזכרה רק בשכונה הזו. שישה-עשר מרואיינים ציינו את הבתים הריקים כבעייה, והתייחסו אליה כ"חתיכות זבל", "חורבות", "מפגע", ו"פצצות זמן מתקתקות" (“miserable messes,” “pieces of crap,” “dumps,” “eyesores,” and “ticking time bombs.”). הבתים הריקים פוגעים באופי השכונה, מורידים את ערך הנכסים של תושבים שקנו בית בבלוק וכן הלאה. השכונה וסביבתה מהווה מוקד עניין ליזמים מזה שנים, וקרועה בין מאבקים נגד פינוי, השתלטות נדל"נית ועוד. היא היחידה מבין השלוש שמקיימת התאגדות פעילה של תושבי השכונה שמעורבים במאבק על שימור אופי השכונה.

ההבדלים הניכרים בין שלושת מקרי המבחן מעידים שבנדיקטסון לא יצא אל השטח עם ציפייה למצוא משהו ספציפי. התיאור שלו מעורר תיאבון לשמוע עוד בחינות של שכונות בהן מספר הבתים הריקים הוא גבוה יחסית, ולראות אם בשכונות כאלה הוא היה מוצא קווי דמיון רבים יותר, או הבדלים מסוג אחר. תופעה של בתים ריקים יכולה להפוך לנפוצה גם בשכונות אמידות יותר, כפי שאירע בירושלים. עם זאת, ההצעה שלו שתשומת-הלב לבעיות בשכונה איננה קשורה לבעיות עצמן היא אתגר גם לסוגיות בוערות בישראל. בשכונה הראשונה, שהייתה במצב הירוד ביותר מבחינת מעמדה החברתי ומצב הפשיעה, תופעה של בתים ריקים לא נתפסה כבעייה בכלל, והתושבים התלוננו על הגורמים העברייניים בשכונה. השכונה שבה הבתים הריקים הפכו לבעייה היא דווקא השכונה שבה הנדל"ן הפך לזירת מאבק והבתים הריקים מייצגים את החששות של התושבים לגבי הבתים שלהם. בהתחשב בהתארגנות החברתית בשכונה, לא מן הנמנע שהתושבים מודעים לכך שלפחות חלק מהבתים הריקים הם תוצאה של לחצים של בעלי עניין.

בין אם מדובר בסיבות גלויות או סמויות, כאלו שהתושבים מודעים להן או לאו, יש מקום לביקורת על סוג התלונות של תושבים מקומיים, אם הן מתייחסות לתשתיות, תופעות, או אוכלוסיות, ואם יש בהן ממש מבחינת האבחון של גורם ותוצאה.

–

Benediktsson, Mike Owen. “Territories of Concern: Vacant Housing and Perceived Disorder on Three Suburban Blocks.” City & Community 13.3 (2014): 191-213.

Girard, René. Violence and the Sacred. Translated by Patrick Gregory. Baltimore and London: Johns Hopkins University Press, 1977.

Wilson, James Q., and George L. Kelling. “Broken Windows.” Atlantic Monthly 249 (1982):29–38.

–

על גרפיטי מחאה בקהיר

צילום ממרץ 2012: הדרך למשרד הפנים בקהיר, חסומה על-ידי קוביות בטון. בעקבות המהומות במצרים נחסמו דרכים רבות. השלטון מגן על עצמו מפני ההמון, אבל גם מעניש את ההמון בצמצום המרחב הציבורי, בצמצום הנגישות אל השלטון. תושבי האיזור נפגעים מחסימת צירי התנועה (אף להולכי רגל, כפי שהתמונה מראה בבירור). השלטון מסמן אזורי "מלחמה" ואזורי "נורמליזציה", ובכך מגלגל את האשמה אל פעילי המחאה. אם התושבים רוצים "נורמליזציה" וצירים פתוחים, עליהם להתנגד למחאה.

הציור על קוביות הבטון איננו מטעם השלטון. השלטון איננו מתנגד לקוביות בטון אפורות ומכוערות. הציור נועד להיות אחיזת עיניים של המשך הרחוב כפי שנראה ללא קוביות הבטון. במאמרה על גרפיטי מחאה בקהיר טוענת פרופ' מונה אבזה מהאוניברסיטה האמריקאית בקהיר שאת ההשראה לטכניקה הזו שאבו אמנים מצריים מהפעילות של בנקסי בגדה המערבית, ומתוך אותו מסר: ערעור על הפגיעה בנוף וחסימת המרחב על-ידי ציור ה"מעבר", המרחבים הפתוחים ששואפים להגיע אליו.

מקור השראה נוסף מן המאבק הפלסטיני בולט במיוחד בגרפיטי הזה: דמותו של חנדלה של הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי. בניגוד לחנדלה המקורי, רק אחת משתי ידיו שלובה אחור. השנייה מושטת קדימה, מניפה חרב נגד משרד הפנים. הפער בין הכוח שבחרב לחוסר-האונים האיקוני של חנדלה מבטא משהו עמוק לגבי המחאה במצרים.

מוטיב שמעט הפתיע אותי בחלק מאמנות הרחוב של המחאה הוא ריבוי מוטיבים ממצרים העתיקה, בעיקר בעבודתו של האמן עלאא עווד (علاء عوض). על סצינת הלוייה כותבת אבזה:

"המקוננות" או "הלוויה" מתאר נשים ממצרים העתיקה המלוות גלוסקמה המסמלת את מותם של האוהדים הצעירים מקבוצת אהלי אולטראס שנטבחו בשני בפברואר, 2012 באצטדיון פורט סעיד. כתב דמוטי (כתב מצרי עתיק) הופיע במרחק כמה מטרים. לפי עלאא עווד, עד היום ניתן לראות מסורות אבלות ממצרים העתיקה שהשתמרו במצרים העליונה. מקוננות נוהגות לפי טקסים שזהים לטקסים מימי הפרעונים, כגון קריעת הבגדים, נענוע היסטרי של גופן, התייפחות ומריחת בוץ על גופן כדי לבטא את יגונן. המוזות בראש ציור-הקיר מקבלות את הנפש העולה של המרטיר. הנמר מסמל את הזעם על 75 ההרוגים הצעירים שנטבחו בפורט סעיד. הנשים נושאות פרחי לוטוס שחורים כסמל לצער עמוק [131-132]

Al-Naaehaat, Mourning Women or The Funeral, is a scene depicting ancient Egyptian women accompanying a sarcophagus symbolizing the death of the football Ahli Ultras youngsters who were massacred on 2 February 2012 in the stadium of Port Said. Demotic writing (i.e. ancient Egyptian script) appeared a few metres away. According to Alaa Awad, up to the present ancient Egyptian mourning traditions persist and can still be witnessed in Upper Egypt. Mourning women enact customs identical to Pharaonic ones, such as tearing their clothes, hysterically shaking their bodies, weeping and smearing bodies and faces with mud to let sorrow out. The muses at the top of the mural receive the ascending soul of the martyr. The tiger is the symbol of anger for the 75 young martyrs who died in Port Said. The women carry the black lotus flowers as a sign of great sorrow.

–

ציור נוסף של עווד שזכה לתהודה רבה כונה "נשות המהפיכה עולות בסולם", והוא כולל מוטיב מתבליט אבן מצרי עתיק (הצילום מכאן, ועוד עבודות של עווד ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק שלו):

צילום נוסף מלמד על הבעייתיות ואי-היציבות של אמנות רחוב (מכאן):

הפואטיקה של עווד נאלצת לסבול אימפוזיציה של דמות היברידית שמזכירה יותר אמנות אשורית ממצרית, דמויות עכשוויות, כתב, וסתם ריסוסים מכוערים וחסרי-פשר. אמן-הרחוב משתמש בכשרון שלו בתור ליסנציה פוליטיקה לשדוד את המרחב לרצונותיו, לאמירתו, ואילו אחרים באים ומשתמשים ברשיון ללא הכשרון.

הטענה של עווד על המשכיות המסורת מהעת העתיקה איננה חפה מבעיות של עבר מדומיין/קהילה מדומיינת, אבל החשיבות של המוטיבים האלה היא בהסגרת הרצון שעולה פעם אחר פעם לפנות אל העבר הפגאני כמעשה פוליטי המתנגד לזהות ערבית מוסלמית או תלויית-איסלאם.

אבזה השלימה את העבודה על המאמר (ששתי התמונות הראשונות לקוחות ממנו) שבועות ספורי אחרי עליית מורסי לשלטון. היא מתארת את המורכבות של תנועת המחאה כתהליך למידה של ניסוי וטעייה (126), וצופה שהתהליך לא יסתיים בנקודה ההיא. ההתפתחויות שאירעו מאז, כולל אירועי העת האחרונה מוכיחות שהיא חשה נכון את תחושת הרחוב, את האמביוולנטיות אותה הצליח ללכוד האמן שצייר את חנדלה עם חרב, ויד אחת מאחור, כמו כפותה.

הגאות והשפל של הביטויים האמנותיים הללו מגלים כי מהפכות הן תהליך דינאמי. זהו תהליך שמערב צורות רופפות של ערעור שבאופן מתמיד מעודדות יצירתיות ואת התשוקה העזה לתעד את הרגע במצלמה, בטרם ישתנה שוב. (138)

The ebb and flow of these artistic expressions reveals that revolutions are all about a dynamic process. It is a process that involves precarious forms of contestation that continuously foster creativity and a strong desire to record the moment photographically, before it changes once again.

–

–

Abaza, Mona. “Walls, Segregating Downtown Cairo and the Mohammed Mahmud Street Graffiti.” Theory, Culture, Society 30.1 (2013): 122-39.

–

–

ג'נטריפיקציה של חיי הלילה, או: בין הזכות לעיר לחובות העיר

למרות שבחוגים שאני מסתובב בהם המונח נאמר לרוב בביקורתיות או טינה, עליי להתוודות שאינני מוצא שלילה בלבד במגוון התהליכים שנכנסים תחת הכותרת ג'נטריפיקציה. שינוי אופיה של שכונה, או אופייו של יישוב קהילתי, נראה לי תהליך חיובי של צעידה עם הזמן, ואילו התנגדות אינהרנטית לו מסיבות פוליטיות עשויה לעטות אופי שמרני. איזון נכון בין שימור להתחדשות תמיד יהיה אתגר שעומד במרכזה של מדיניות ציבורית/עירונית. ראוי שהכלים התכנוניים והחוקיים ימנעו מהלכים אלימים, בין אם אלה הטרדות ואיומים, ובין אם מדובר בהשתלטות כלכלית עויינת, אך פריחתו המפתיעה של שוק כלשהו, ועליית ערכם של נכסים בשכונה מסויימת אינן מצטרפות לתהליך רע במהותו, גם אם תושבים ותיקים או צאצאיהם נדרשים לנדוד. בנוסף לשמירה על זכויות וכבוד של תושבים הנמצאים בעין הסערה של תהליך השינוי, ראוי לפקח על היוזמה הפרטית שלא תפגע במרקם אורגני שתואם לסביבה, לשכונות משיקות וכולי. אך מעבר לכך, יש לראות גם את הברכה שבשיפור ושיפוץ אזורים מסויימים ללא צורך בהשקעה ציבורית.

הדיון על ג'נטריפיקציה מעלה מאליו שאלות-יסוד בדבר זכויות, ובעיקר החשש הקבוע שלי מפני שימוש בשיח של זכויות לדברים שאינם בגדר זכות שווה לכל נפש, והשיח האידיאולוגי-פוליטי מהווה מסך דק מאוד המסתיר מאחוריו צרכנות אגרסיבית ותו לא. כדוגמה לכך אומר שאינני סבור שקיימת זכות להורות, ואני בספק שקיימת זכות לקשר כלשהו. בצדק הכרזת העצמאות האמריקאית מצהירה על הזכות למרדף אחר האושר, ולא על זכות לאושר עצמו (אם כי המזג הבהול המשתמע מן המרדף הוא אופייני, ומוטב היה לעדן אותו, למשל ב"חיפוש" או "בקשה"). בדומה לכך, גם השיח הגובר סביב זכויות יוצרים מכיל הרבה יותר חמדנות מחירות ומוטב היה להודות בכך ולמצוא עולם מושגים אחר לדון בו.

על רקע הדברים האלה תובן הסקרנות שלי כשראיתי את ספרה של ד"ר לאם האי מאוניברסיטת יורק על הג'נטריפיקציה של חיי הלילה, הזכות לעיר, והרגולציה של מרחבי ריקוד בניו יורק. האמנם יש זכות לעיר? כבר הטלתי ספק בזכות לקהילה שנשארת אחידה, ואני בספק שלפרט יש זכות לעיר. ליתר דיוק, אני חושב שראייה פוליטית נכונה תחייב היפוך היוצרות: לפרטים החיים בעיר יש זכויות שונות, ולעיר יש חובות מסויימים שיאפשרו את המימוש המירבי של זכויות התושבים, וזאת למרות שלתושבים אין זכות לעיר כדבר שעומד בפני עצמו. גודלה של העיר ישפיע על מידת ההשקעה בחובות האלה (למשל, בתחבורה ציבורית), אבל יצירת תנאים מיטביים לריבוי קהילות אורגניות ורב-גוניות היא נגזרת של חובת העיר ולא של זכויות הפרט.

האי עוסקת בדחיקת מקומות בילוי מפני זכויותיהם של דיירי בתי-המגורים המתלוננים על הרעש (הספר נפתח באנקדוטה של תלמיד שלה שגורש מבאר משום שפצח בריקוד למרות שלט במקום שאסר על כך במפורש). מבלי לערער על זכותם, ריבוי התופעות ודחיקת מקומות הבילוי פוגעת במימד מרכזי בחיי התרבות של העיר ולכן גם בזכויות של תושביה: הזכות לחיי לילה ובילויים. השילוב בין "פנאי" ל"זכויות" הוא אולי הנפיץ ביותר בעיניי, אבל אני מקבל שאין לצמצם את הזכויות לצרכי השרדות בלבד. אפשר, למשל, למסגר דיונים שונים של פנאי בהקשר של זכויות כסעיפים בזכות לבקשת האושר, אותה אני מקבל כסבירה. האי מתמקדת בניו יורק כמקרה מבחן, ומציעה סקירה היסטורית של תהליכים משפטיים ותכנוניים הנוגעים לסוגייה הזו משנות השבעים ועד ימינו.

מה שמעניין במקרה המבחן הוא האוכלוסיות שעומדות משני צדי המתרס של התהליך הג'נטריפקטיבי: רוב הביקורת על ג'נטריפיקציה מתמקדת באוכלוסיה הגמונית הנמנית על האליטה השלטת במובן זה או אחר, ומשתמשת בהון ו/או בקשרי השלטון שלה כדי להשתלט על שטח ולהדיר ממנו אוכלוסייה חלשה יותר, לרוב כזו שמשתייכת למגזר או לקבוצה אתנית אחרת משל הקבוצה השלטת (יוצא הדופן הוא הג'נטריפיקציה של אליטה פיננסית חיצונית/תיירית, המדירה את המקומיים מאזור נחשק, אפילו הם נמנים על קבוצת ההתייחסות ההגמונית). אבל חיי הלילה ושנתם המופרעת של אזורי המגורים עשויים להתייחס שניהם לאותה אוכלוסייה אתנית-מעמדית-חברתית, כשההבדל ביניהם הוא גילאי. במילים אחרות, המפזזים המודרים אינם אלא בניהם, אחייניהם, ודודניהם של המבקשים לישון. הם צעירים, והתרבות והמוזיקה והבניית הזמן שלהם שונות משל הדור המבוגר שמבקש לישון היטב לפני יום עבודה נוסף, אך הם עדיין חוגגים את הפנאי שלהם. במילים אחרות, הם משתייכים למעמד בינוני-גבוה, והמאבק על כוח, קהילתיות וסגנון-חיים שמשתקף מהשרטוט המקיף של האי הוא מאבק פנימי, כמעט משפחתי. יתר על כן, קיים חשש (אם כי אינני יודע אם הדברים נכונים לניו יורק), שהפתרון שיימצא הוא ג'נטריפיקציה נגדית: כנגד ריסון מקומות בילוי והדרתם משכונות מסויימות, ימצאו הבליינים שכונות שבהם קול התושבים איננו נקלט רם וברור באוזני השלטונות.

למרות ההיסוסים שלי, אני חושב שהאי מציגה באופן משכנע את חיי הלילה כמקרה מבחן לרבגוניות ההכרחית לחיים טובים בעיר (אם כי הייתי מבכר, כאמור, מסגור אחר של הזכויות, והצמדתן לחובות הנובעות מהן):

פעילויות השיגרה הללו הן נדבך יסודי ביצירת חיים עירוניים דמוקרטיים, הפתוחים לרבגוניות חברתית ותרבותית – ואלו הם האידיאלים הנורמטיביים של חיים עירוניים – והספר הזה מציין קריאה לשקול הבטחת הפעילויות האלה דרך העקרון של זכויות עירוניות. "ללכת ברחוב" או "להיפגש עם חברים בקניון" הן פעולות יומיומיות שאנשים לא חושבים עליהן פעמיים בנסיבות רגילות. אך אם יגבילו, או אפילו יאסרו, הליכה ברחוב, כי יותר ויותר רחובות יופרטו, או אם אנשים שפוגשים חברים בקניון יצטרכו לעמוד בכללי התנהגות רבים שייאכפו על-ידי הקניון, ואם יש אפשרויות מאוד מוגבלות לפגוש חברים עקב היעלמות מרחבים ציבוריים שאינם מסחריים, אז תביעת הזכות ללכת ברחובות, או הזכות לפגוש חברים ללא חשש ממעקב, תהפוך לעניין גורלי. תביעת הזכות ל(מרחב עבור) פעולות שיגרה שיוצרות את חיי העיר הפכה לדבר שעלינו להילחם עליו יותר במיוחד בהקשר של ערים בתהליכי ניאוליברליזציה ופוסט-תיעוש שבהן תמצית הדיכוי של הפעולות והמרחבים הללו הפכה לעניין רגיל בקצב גובר. (184)

–

–

Hae, Laam. The Gentrification of Nightlife and the Right to the City. Regulating Spaces of Social Dancing in New York, Routledge Advances in Geography, 6. New York and Abingdon: Routledge, 2012.

–

–

–

–

–

–

–