שני ניירות עמדה על הסכסוך: ישראל 2023 ומדיניות הבידול

שני ניירות עמדה חשובים מאוד בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני התפרסמו באחרונה, ואני ממליץ בחום לקרוא את שניהם לעומקם.

ישראל 2023: יחסי יהודים וערבים

מאמר נרחב מאת פרופ' שלמה חסון (PDF) סוקר תרחישים עתידיים אפשריים ליחסי יהודים וערבים, פותח סדרת פרסומים מבטיחה של מכון גילדנהורן ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד העוסקים בתחזיות לישראל בשנתה ה-75 (2023). המאמר מחולק לשלושה תסריטים (עימות, סיפיות והתפייסות), כאשר בכל תסריט ניתנים כמה דגמים אפשריים. החלוקה לדגמים בתוך התסריטים הופכת אותם למורכבים יותר מהכותרות שלהם (וטוב שכך). כך למשל, אחד מדגמי ההתפייסות הוא "מדינת כל אזרחיה", עליה חסון מוסיף תסריט משנה של "מדינה אזרחית קרועה", המזכירה לנו שגם בתסריט התפייסות לא הכל ורוד.

חסון קובע כי שני צירים ישפיעו על התנועה לעבר תסריט זה או אחר: לאומיות ודמוקרטיה. כדאי להדגיש ששני צירים אלה מראים כי "יהודית-דמוקרטית" איננה בעייה ייחודית לישראל, אלא ביטוי מיוחד למתח הקיים בין לאומיות לדמוקרטיה בכל מדינת לאום דמוקרטית. אמנם, "יהודית-דמוקרטית" לכאורה מתייחס לפער שבין הדת לדמוקרטיה, אך רוב מקורות ההתנגשות נובעים מהיותה של הדת כלי במאבק הלאומי, ולא מתוך אדיקות שומרת-מצוות. כפי שאפשר לראות באיור (מתוך המאמר), התרחישים החיוביים יותר תובעים את החלשת הלאומיות והתגברות הדמוקרטיה, אך רובם המוחלט מניח קיומה של מידה ניכרת של לאומיות:

Hasson

אחת הסיבות שאני תומך במדינה דו-לאומית ומתעקש לקרוא לה כך ולא "פתרון המדינה האחת", הוא שאינני צופה היחלשות משמעותית בלאומיות, ואני חושב שפתרון ראוי צריך לכלול בתוכו אפשרויות ביטוי קהילתיות-לאומיות לשני העמים. הניתוח של חסון גם מסייע לי להבין את הכשל המובנה בפעילותו הפוליטית של עזמי בשארה שקרא למדינת כל אזרחיה מחד, אך המשיך להיות מעורב בפעילות פאן-ערבית מאידך. מדינת כל אזרחיה כפתרון יכולה להתרחש (ולהיות מוצדקת) רק אם הלאומיות נחלשת עד שהיא איננה משמשת גורם בסיסי בהבניית זהות. אותו כשל נמצא בחיבוריו השונים של עלי אבו-נימה, אחד מהדוברים הקולניים ביותר בעד "מדינה אחת" (אך לא דו-לאומית).

לפי חסון, המצב הבסיסי – זה שישראל מקיימת כיום – הוא מצב של סיפיות (מן המילה סף; liminality): המדיניות הישראלית משתמשת ברטוריקה של התפייסות, אבל המעשים בשטח מניחים הנחות-יסוד של עימות, ויוצרים מציאות כזו. מצב הביניים הזה הוא בלתי-יציב מטבעו, אבל חסון איננו גוזר מכך שהוא מוכרח להסתיים: "מצב הסיפיות, כפי שעולה מחיבור זה, אינו מצב סטאטי. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. הוא עלול להתדרדר לעימות, או להגיע להתפייסות" [61]. זוהי תגובה הולמת ונכוחה לכל אותם רואי-שחורות אפוקליפטיים, משיחיים מימין ומשמאל, שמאמינים שמשום שהמצב הוא ארעי מטבעו, בלתי-מוגדר ובלתי-נסבל, הוא מוכרח גם להסתיים. ולא היא. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. אלה ודאי לא חדשות טובות, אבל הן מאפשרות להציב את הדיון על עתיד הסכסוך במקום אחראי, שקול, נטול-פאניקה, המאפשר לחתור בעיקשות ובכובד-ראש לעבר מציאות מוסרית יותר.

מדיניות בידול: דף מידע

עמותת "גישה" – מרכז לשמירה על הזכות לנוע פרסמה בחודש שעבר דף מידע על "מדיניות הבידול" (PDF), שהיא ייצור הבידול המעשי בין רצועת עזה לגדה המערבית. כפי שנאמר בדברי הפתיחה, מטרתה המוצהרת של מדיניות זו היא "ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית בגדה המערבית", ולמרות זו, אין החלטה רשמית לקיים מדיניות בידול. היא מורכבת מאוסף של החלטות בטחוניות ספציפיות, שכולן יחד מצטרפות ליצירת נתק בין הגדה לרצועה.

בניגוד להצהרות הרשמיות, יכולות להיות גם מטרות לא-רשמיות. כפי שציינתי בהזדמנויות רבות, "חיזוק הרשות הפלסטינית בגדה" משמעה החלשת הצד הפלסטיני בכללו. מאמר של מירון בנבנשתי מ-2007 אמר זאת בצורה החדה ביותר, רגע לפני ש"הארץ" הפסיק לפרסם את רשימותיו המחכימות:

תהליך הריסוק של העם הפלשתיני מגיע לתחנתו האחרונה. ב-1993, כשהסכסוך הגיע לנקודת ה"צומוד", דיבר ערפאת בשם מחצית העם הפלשתיני שנותר במולדתו. עכשיו פיאד מדבר בשם כרבע העם הזה, השוכן בגדה; כל השאר יצטרכו לדאוג לעצמם.

כמובן, אי-אפשר לפתוח בהשערות סביב מטרות לא-רשמיות מבלי להיחשד בקונספירטיביות. דא עקא, אין ספק שממשלת ישראל איננה יכולה להצהיר על כל מטרותיה באופן רשמי, ואין צורך במחשבה קונספירטיבית מורכבת כדי לראות שהפרדה בין עזה לגדה מחלישה את הצד הפלסטיני ולכן זה פועל לטובת ישראל. הוסיפו לכך את העובדה שאנשי ימין התומכים במדינה דו-לאומית חושבים שהפתרון הזה אידיאלי ללא עזה (למשל, משה ארנס), ומתחילה להסתמן לא רק תועלת כי אם גם מטרה.

"גישה" עשתה עבודה מצויינת באיסוף ההיבטים השונים של הבידול, כל אחד מהם כמדיניות ספציפית הקיימת לעצמה, שרק חיבור הנקודות יחד משקף היטב כיצד מדובר במדיניות כוללת ועקבית. החלק החשוב ביותר הוא "השלכות מדיניות הבידול", הפותח באופן ראוי לציון ב"פגיעה בחיי משפחה, בחינוך ובבריאות". אחר-כך מופיעות גם השלכות כלכליות, בטחוניות ומדיניות. זהו סדר-עדיפות ראוי לארגון זכויות-אדם ולכל אדם מוסרי באשר הוא: קודם-כל לבדוק את השלכות המדיניות על האזרח הקטן, ורק אחר-כך לבדוק את ההשלכות על המדינה בכללה. ההיפוך המקובל מציב את אפרטוס המדינה מעל האדם, וכך, אפילו בהחלטה זוטה של ניסוח פועלת גישה לעמקת שיח הזכויות ושינוי דפוסי החשיבה של הישראלים על הפוליטיקה שלהם.

הערות סיום

ברשימה קודמת שלי התייחסתי למאמר של משה בהר, שטען שרעיון המדינה הדו-לאומית הוא "עוצר נשימה", אך בזמן שאקדמאים מתדיינים על יתרונות "מדינה אחת" או "שתי מדינות" (ואפילו "שלוש מדינות"), ישראל מקדמת כיוון אחר לגמרי, שהוא מדינה הומוגנית. המאמר של חסון מדגים יפה כיצד מאמר אקדמי יכול להיות נטוע בין עולם המחקר לעולם המעשה, והוא מתייחס לקשת רחבה של תרחישים, כולל תרחישי טרנספר ומדינה הומוגנית, לצד מדינה דו-לאומית.

הקשר בין המאמר של חסון לבין דף המידע של גישה נובע בראש ובראשונה מאיכות הניתוח שכל אחד מהם מגיש, בהציבם עובדות קשות לגבי הסכסוך שאינן נלקחות בחשבון בשיח המצוי סביב הסכסוך. מעבר לזה, חיבור הנתונים מצביע על דמיון בטקטיקה ובאסטרטגיה הישראלית: שימור מצב סיפי על-ידי שיח של פיוס ושלום בעוד המדיניות מורה על פעילות של עימות וכוח הוא בדיוק מה שקורה במדיניות הבידול בעזה. אם מטרת מדיניות הבידול הזו מכוונת למה שגמלאי מדיניות כמו ארנס מתארים, הרי שלפי הצהרות רשמיות של אנשי ליכוד, קשה לומר מתי תבוצע הקפיצה משלל פעולות כיבוש המכשירות את הקרקע לתרחיש כזה אל-עבר סיפוח ומתן אזרחות לתושבי הגדה. לכן, המצב סיפי עשוי להשתמר עוד זמן רב.

בתוך כך, אהוד ברק הודיע בשבוע שעבר ש"יש לשקול נסיגה חד-צדדית בגדה". מבידול לניתוק, כיבוש בלתי-נראה ובלתי-מודע, ממש כמו בעזה. יש עוד מקום לבחון כיצד ולמה יבוצע צעד כזה (אם הוא ממשיך את הבידול מעזה, או שמא יוצר אחדות בין שני החלקים המבותרים), אבל אין דרך לדון בזה מבלי התקדמות מעשית. נקווה שלא נגיע לשם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

להתפכח מאשליית ההתנתקות

הכותרת של מאמרו של אורי אבנרי ב"הארץ", הייתה "טיפשות קטלנית". אך כותרת אחרת הובילה מהעמוד הראשי של אתר "הארץ" אל הכתבה: "להתנתק מעזה – סופית". זו גם הייתה הכותרת של שלמה אבינרי בקיץ שעבר. קריאה דומה נשמעה חודש קודם לכן מפי אלוף בן שקרא "להשלים את ההתנתקות". כותרת כאלה ישובו ויעלו כל עוד לא תזכינה להכרה האיוולת והעוולה שבבסיס רעיון ההתנתקות. עם זאת, האשלייה איננה נובעת מתוכנית ההתנתקות בלבד: מן הכותרות הללו עולה ניחוח המזכיר את הסנטימנט בבסיס משאלת-הלב של רבין לגבי הרצועה. הייתם מאמינים שרבין ואורי אבנרי ירצו אותו דבר? לאלה שאינם נסמכים על דיכוטומיות פשוטות, ומעמיקים ללמוד את הלאומיות הישראלית לתולדותיה, אין מדובר בהפתעה גדולה מדי.

התנתקות מעזה מתעלמת ממחוייבותה ואחריותה של ישראל כלפי עזה ומצבה בארבעים השנה שקדמו להתנתקות. קריאה להתנתקות מתעלמת מהקירבה של עזה לישראל, ומקירבת הזהות של תושבי עזה לתושבי הגדה המערבית, וחשוב מכך – לאזרחיה הפלסטינים של ישראל. קריאה להתנתקות מעזה מתעלמת מן העובדה שהצפיפות שלה נובעת, בין היתר, מריכוז הפליטים הגבוה, שעוד חולמים לשוב לאשדוד ואשקלון. לצפות להתנתקות מעזה וגם להתנגד לזכות השיבה פירושו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או יותר נכון: זה הפשע המושלם.

הישראלים כמהים לפתרון שיציב את הערבים "שם". מעבר לחומה, מאחורי הגדר, בידי האיחוד האירופי, בידי המצרים, בידי הירדנים. רק לא אצלם. הישראלים רוצים שהפלסטינים יהיו פינלנדים. מי שרוצה שהאוייב יהיה פינלנדי, היה צריך להתיישב בפינלנד. הציונות הביאה את העם היהודי לכאן. הוא התיישב בקרב הפלסטינים. אין סיבה שחיילי או"ם או האיחוד האירופי יקיזו דם על הסכסוך הזה יותר מחיילים ישראלים. אלה רעיונות מיקור-חוץ שפושים בקרב חברה שמוסר העבודה שלה פשט את הרגל לטובת עובדים זרים שהיא איננה מוכנה לקבל אל קירבה. שוב ושוב אני אחזור על האמירה שהיחס לזרים הוא אחד וקשור זה בזה: אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני מבלי להתייחס למדיניות הגירה כוללת ויחס כולל לתושבים ואזרחים שאינם יהודים; אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי להתייחס לבעיית הפליטים, שהיא בראש ובראשונה בעיית הפליטים הפלסטינים מ-1948, ולא פליטי דארפור. אין דרך להיאבק על זכויותיהם של פליטי דארפור לפני שהציבור הישראלי התמודד עם רוח הרפאים המרחפת מעל המים העכורים של ראשיתו, הנכבה. ואין גם דרך לפתור את בעיית העובדים הזרים, מבלי שיימצא הסדר הולם לזכויות עובדים כוללות – לידיעת שלי יחימוביץ. הבעיות סבוכות וקשורות זו בזו.

ישראל עשתה כל שביכולתה להכחיש את הלאומיות הפלסטינית, להפריד על-מנת למשול, לפורר ולעמת: "ערביי ישראל" לעומת "פלסטינים"; "הגדה" מול "הרצועה" "דרום הגדה" ו"צפון הגדה", "רמאללה" ו"ג'נין". אבל, מעשה שטן, האוכלוסיות האלה, למרות כל ההבדלים האלה, ממשיכות להיות בקשר. הפירוד הביא הישגים טקטיים חשובים בניהול הסכסוך: מחמוד עבאס נושא ונותן עם אולמרט ונתניהו על הגדה בלבד, כשקודמו בתפקיד נע בקביעות בין עזה לרמאללה. אבל הקשרים שנותרו בין האוכלוסיות מבשרים את העתיד, שאיננו ורוד כלל. גם אם עזה תימסר לידי מצרים או לגורם שלישי אחר, גם אם הגדה תקבל "עצמאות" כדי להרגיע את פחד "השמאל הלאומי" (במובן רחב יותר משל התנועה הרשומה) מפני השד הדמוגרפי, עדיין יהיו פלסטינים בישראל. והם עדיין לא יהיו פינלנדים. והסכסוך עדיין ילחש, ויפרוץ מעת לעת, בישראל גופה.

צר לי, אך אינני מבין איך אבנרי מדבר על ילדותיות, ואיננו רואה שהרצון "להתנתק סופית מעזה" הוא לוז הילדותיות הישראלית; איך אחד מבכירי המחשבה המדינית בישראל דוגמת אבינרי יכול לכתוב ש"היא [ישראל] איננה שולטת ברצועה", כאילו השלטון המוניציפלי הוא הסמן היחיד; ואיך פרשן מיטיב-ראות כמו בן חושב שישראל יכולה להתנער "משארית אחריותה לעזה".

מי שרוצה שלום צריך לקבל על עצמו אחריות, לא להתנער ממנה; לחתור לשיתוף-פעולה ולדו-קיום, לא להתנתקות והפרדה; להשלים עם קיום העם הפלסטיני על גוניו ומגזריו, וש"בפלסטין קם העם הפלסטיני" – אך, כמו העם היהודי, לא בגבולות המתפתלים והמצחיקים של גדר ההפרדה, אלא בשטח רחב הרבה יותר, חופשי הרבה יותר, ממזרח לים ולירדן.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

העיניים של אלוהים בעופרת יצוקה, או: איך תדעו שעבדו עליכם?

כמו בשנה שעברה, גם השנה ניכרת עלייה בהתעניינות בעיניים שכביכול נראו בשמיים בזמן "עופרת יצוקה" לקראת החגים. אני יכול רק לשער שכנסי התעוררות שמבקשים מאנשים לשוב בהם לקראת יום-כיפור עושים שימוש בסיפור הזה. לטובת המאמינים הפתאים שהלכו אחרי ההבל הזה, אני מצרף כאן שו"ת מהיר שיסייע לכם להבין שמי שסיפר לכם את הסיפור הזה הוא טיפש או שקרן, שאיננו מבין דבר ביהדות או בתורה.

האם אלהים יכול להראות את העיניים שלו?

התורה קובעת במפורש שאי-אפשר לראות את הפנים של אלהים. כשמשה מבקש מיהוה לראות את הפנים שלו, הוא אומר: " לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". אמנם לפי הטיעון הזה אפשר לראות את הפנים שלו, אבל יהיו לכך תוצאות חמורות. הרמב"ם קובע לגבי האל "אינו גוף ולא כוח בגוף", ואם אין לו גוף ממילא אין לו עיניים. את הסתירה לכאורה בין דברי יהוה בתורה לדברי הרמב"ם לא נוכל לפתור כאן, ומי שרוצה, יחפש וילמד. בכל מקרה, מי שמדבר על עיניים של אלהים, מתכחש לעיקרי האמונה על-פי הרמב"ם, ומי שאומר שהוא ראה את העיניים של אלהים (ועדיין הוא חי ומספר על כך), טוען שהוא הגיע למעלה גדולה מזו של משה רבנו, ושיהוה משקר כשהוא אומר "לא יראני האדם וחי".

אולי אלהים שם תמונה של עיניים בשמיים, בלי שהם עיניים שלו?

כדי לפתור את הבעייתיות של הטיעון הראשון, שינו כמה מהאנשים את הסיפור שלהם, ובמקום לטעון שמדובר בעיניים של אלהים בעצמו, החליטו שזה ציור של עיניים בשמיים, שאלהים הציב שם כדי שאנשים ידעו שהוא שומר עלינו בזמן "עופרת יצוקה".

מי שטוען טענה כזו, אומר שאלהים, שברא הכל ויכול לעשות הכל, בחר לשים פוסטר יפה בשמיים, בזמן שאנשים נהרגים מקסאמים, וחיילי צה"ל יורים והורגים אחד את השני, במקום להתערב באמת. נשמע לכם הגיוני? לי זה לא נשמע הגיוני.

אם אלהים היה רוצה להתערב ב"עופרת יצוקה", הוא לא היה מסתפק בתמונה מטופשת, הוא יכול היה לעשות הרבה דברים: לדאוג שאף-אחד לא ימות מקסאם, להטביע את עזה בים, לגרום לכל הערבים להיות אוהבי-ישראל. הוא גם יכול היה לעצור את השואה. זה נשמע לכם הגיוני שאלהים לא התערב בשואה, אבל במבצע שבו לא היה שום סיכון קיומי היה לו חשוב לשים תמונה מעודדת בשמיים? לי זה לא נשמע הגיוני, ומי שאומר שזה קרה, בעצם אומר שאלהים הוא טיפש שלא יודע איך נכון להתערב, ולא הצליח להחליט אם הוא כן מתערב או לא מתערב. זה לא נשמע לי מתאים לאלהים, ולכן מי שאומר את זה הוא או טיפש או שקרן.

אבל יש סרטון של חיילים שאומרים שהם ראו את העיניים! איך אתה מסביר את זה?

קודם כל, אני לא ראיתי סרטון כזה. מי שראה, שישלח לי אותו מהר. מה שראיתי, זה סרטון של חייל שמספר שהוא שמע על מישהו אחר שראה את רחל אמנו. הוא לא אומר שהוא ראה, הוא אפילו לא אומר שהוא מכיר את מי שראה. הוא רק אומר שהוא שמע סיפור כזה.

אבל חשוב יותר: נניח שיש חייל שאומר שהוא ראה את העיניים. האם נאמין למישהו שאומר לנו משהו שכבר החלטנו שחייב להיות שקר? אני שמעתי במו-אוזניי נזירה בעמק המצלבה מספרת שהיא ראתה פסל של ישו צלוב שיש להם במנזר פותח את העיניים בערב חג המולד. מה אתם אומרים? להאמין לה? אולי היא מאמינה שהיא ראתה, אולי היא לא מתכוונת לשקר, אבל אני לא מאמין לה שזה באמת קרה. יכול להיות שיש חייל שחושב שהוא ראה בצורה של עננים עיניים, ויכול להיות שזה עודד אותו. בינתיים, אפילו לא שמעתי על חייל אחד טוען את זה לגבי עצמו. אבל גם אם אני אשמע, אני אפנה אותו לנזירה שאני מכיר בעמק המצלבה, והם יוכלו לנסות לשכנע אחד את השני אם להאמין לסיפור שלה ולהיות נוצרים, או להאמין לסיפור שלו ולחזור בתשובה. בינתיים, אני לא מאמין לאף-אחד מהם.

אז אתה לא מאמין לסיפור של העיניים, אבל כן מאמין לסיפור על רחל?

למה שאני אאמין לסיפור על רחל?

כי יש עדויות של חיילים שראו אותה.

אבל אין עדויות כאלה! יש חייל שמספר שהוא שמע סיפור על חיילים אחרים שראו אותה. אין חייל שאומר שהוא ראה אותה.

ואם אני אביא לך הוכחה על חייל שאומר שהוא ראה אותה?

אותו דבר כמו הנזירה, ואותו דבר לגבי העיניים. רחל ידעה לצאת מתוך בית ערבי ולהזהיר חיילים שהוא ממולכד, אבל היא לא ידעה להזהיר על דברים אחרים? האם אני היחיד שזוכר שנהרגו חיילים במבצע הזה?

שלא לדבר על זה שכל הסיפור הוא לא הגיוני, וכל הזמן רבנים מתקנים אותו לפי הביקורת שהם שומעים: בהתחלה סיפרו על אישה שיצאה מהבית ואמרה "אני רחל אמנו". אז חילונים התחילו לצחוק שרחל לא הייתה קוראת לעצמה "רחל אמנו" כי היא לא אמא של עצמה. אז הרבנים התחילו לספר סיפור על "אמא רחל", שם שלא היה לה אף-פעם. לאורך כל הדורות היא מכונה במסורת "רחל אמנו", כמו "שרה אמנו", "אברהם אבינו" או "משה רבינו". אבל כדי לנסות לצאת מהטמטום שהיא קוראת לעצמה "אמנו" המציאו את הביטוי המוזר הזה "אמא רחל". אולי גם נתחיל לומר "רבי משה", למקרה שמישהו ירצה לטעון שהוא ראה את בן-עמרם.

הדבר השני שאיננו הגיוני, הוא שאמרו שהיא לבושה שם כמו ערבייה. אין לנו שום ידיעות ושום סיבה להניח שהלבוש הפלסטיני המסורתי דומה במשהו ללבוש שהיה נהוג בתנ"ך. להיפך: יש חוקרים שטוענים שהלבוש שהיה נהוג בכנען בתקופת המקרא היה שונה מאוד מהלבוש הבדואי שנוהגים לייחס להם. במילים אחרות, מי שהמציא את הסיפור, עשה זאת בלי שום ידע על המקרא, ומתוך דמיונות קולנועיים. אם היינו יכולים לראות את רחל היום, היינו גם מופתעים מהלבוש שלה, וגם לא מצליחים להבין מילה ממה שהיא הייתה אומרת. העובדה שאנחנו יכולים לקרוא תנ"ך עוד לא אומרת שהיינו יכולים להבין את המבטא שלהם. מי שקורא תנ"ך גם מבין את זה מתוך התנ"ך עצמו.

מה שהכי חשוב להבין לגבי הסיפור עם רחל, זה אותו דבר כמו עם העיניים: אם לרחל יש יכולת לצאת מהקבר שלה בפאתי בית-לחם, להתגלות כבשר-ודם ולדבר עם אנשים, אתם באמת חושבים שזה מה שהיא הייתה עושה?

אבל הרב אליהו אמר שזה אמיתי!

איזה רב אליהו? הרב שמואל אליהו, בנו של הרב מרדכי אליהו, אכן טוען שאבא שלו התפלל אליה וביקש שהיא תציל את החיילים. היות שלא שמענו את הרב מרדכי אליהו אומר את הדברים הנואלים הללו בעצמו, אנחנו יכולים רק לקבוע בוודאות שהרב שמואל אליהו הוא אידיוט גדול, שרק מאמיניו שמוכנים לשמוע דברים כאלה טיפשים יותר ממנו.

הרב מרדכי אליהו אמר לפני ההתנתקות "היה לא תהיה". למי שלא התעדכן בחדשות אני אספר שהיא הייתה. עכשיו תסבירו לי איך זה הגיוני: בזמן מלחמה הרב מתפלל ומיד רחל נעמדת דום ומתחילה להתרוצץ מבית לבית בעזה להציל חיילים, אבל את הפינוי של עזה היא לא יכלה לעצור?! הרי אם היא הייתה עוברת שם מבית לבית ואומרת לחיילים לא להיכנס כי הוא ממולכד זה היה עוזר למה שהרב אליהו הבטיח לגבי ההתנתקות. אבל בניגוד למה שהרב שמואל אליהו מספר על אבא שלו, אבא שלו לא שולט ביקום. הוא לא יכול להקים מתים מקברם שיגידו לחיילים מה לעשות, לא בהתנתקות, ולא בעופרת יצוקה.

ומה לגבי פינוי בית-לחם, בזמן יישום הסכמי אוסלו? האם לא הייתם מצפים שרחל תקום מהקבר שלה אז ותגיד משהו? ואחת מהאמהות האחרות בזמן הסכם חברון? וכמו שאמרתי קודם לגבי העיניים – ובשואה? כל הדברים הללו קורים ואף אחד מהאבות או האמהות לא קמים מקברם, ועל אירוע שבו ידו של צה"ל הייתה העליונה באופן חד-משמעי, דווקא אז נעשה נס כזה? למישהו זה נשמע הגיוני? לי זה לא נשמע הגיוני, ולכן מי שמספר לי סיפור כל-כך עלוב אני מיד מבין שהוא טיפש או שקרן. טיפש – אם הוא האמין לסיפור כזה כשהוא שמע אותו ממישהו אחר, או שקרן – אם הוא המציא אותו בעצמו. במקרה של הרב שמואל אליהו אני לא אתפלא אם הוא גם וגם.

אז בקיצור, אתה לא מאמין לשום-דבר.

עזבו אותי, נגיד שאני לא מאמין לשום-דבר. אתם מאמינים במשהו? אתם מאמינים לדברים שכתובים בתנ"ך? בתנ"ך, כשאלהים מתגלה לבני-אדם, או כשהוא שולח מלאכים אליהם, יש לו מסר להעביר להם. המסר הזה אף-פעם לא נוגע רק להצלה אישית. תמיד נלווה אליו מסר דתי כלשהו. איש איננו טוען שרחל שמרה על החיילים וביקשה מהם לשמור שבת, או לספר על הנס כדי לעורר החזרה בתשובה (בינתיים, זה עשוי להשתנות כשהרבנים ישמעו גם על הטענה הזו). זה נשמע למישהו הגיוני, שתבוא הצלה אישית בלי מסר דתי מפורש? אני לא מדבר על כך שמנסים להחזיר בתשובה בעקבות הסיפור, אני מתכוון שבסיפור עצמו לא נאמר שרחל העבירה מסר דתי או חינוכי. לאנשים כיום זה נשמע הגיוני, שרחל תטריח את עצמה מקברה כדי להציל חיילים, כי אנשים בטוחים שהדת קשורה להשגחה פרטית, ונועדה להגנה אישית. ככה רבנים משווקים להם את הדת, וככה הם רוצים להאמין. אבל בתקופת המקרא תפיסה כזו הייתה מוזרה: אלהים הוא לא שוטר חביב שעוזר לאנשים בצרה. לאלהים יש דרישות, מצוות, הוראות, בקשות, פקודות, ציפיות. לכן אני אומר: לא אני, אבל מי שמאמין, ומי שקורא את התנ"ך חייב להבין שהסיפור על רחל בעופרת יצוקה, כמו גם הסיפור על העיניים, לא תואם את התפיסות שעולות בתנ"ך עצמו.

מי שהצליח למצוא הסבר על היעדר האלהים בשואה, לא יוכל להאמין שאלהים התערב במבצע "עופרת יצוקה", ועוד בדרך כל-כך שולית. העובדה שיש רבנים שתמורת דמגוגיה זולה של החזרה בתשובה מוכנים להפיץ שמועות ילדותיות כאלה, מוכיחה שהם לא הצליחו להבין את התהום שהשואה פערה ביחס לבעיית הרע בעולם, התערבות האל בהיסטוריה והשגחה פרטית. מי שעדיין מאמין לדברי ההבל שהם מפיצים – נותר רק לרחם עליו.

"האדם מחפש יותר את הנסים משהוא מחפש את אלהים" – פיודור דוסטוייבסקי

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

חשיבותו של החוק כמתווך בסכסוך

אני כותב את הדברים הללו, כפי שגם קראתי את הדיווחים על המשט, בעת חופשה בברלין, במדינה שאחד הסטריאוטיפים היותר נפוצים לגביה הוא המעמד העליון שניתן לחוק. אני מנסה לחשוב מה היחס של ישראל או של ארצות הברית ביחס לחוק. שתי חברות בעלות מסורת משפטית מפוארת, אפילו עוברות תהליך דומה של משפטיזציה, ועדיין החברה עצמה אינה מתנהלת כאילו החוק הוא מעל לכל.

למעשה, ניכר שיש סתירה בין הדימוי של ישראל כחברה עם משפטיזציית-יתר (טיפול עודף בבעיות באמצעות הליכים משפטיים), לבין השחיקה הנמשכת של שלטון החוק. אני חש שחלק מהשחיקה הזו ניכר בעצם הביטוי "שלטון החוק" שכאשר אני אומר אותו בעברית, אני חושב על מושג מאוד בנאלי, משהו שאפשר היה להחליף במילים "צריך לשמור על החוק", בעוד שבאנגלית הביטוי The Rule of Law, אינו מתפרש באוזניי כ"צריך לשמור על החוק" אלא כ"החוק הוא מעל לכל". ראוי היה שבישראל יהיה מאמץ ממשי להחזיר לביטוי "שלטון החוק" את המובן של "החוק הוא מעל לכל", במקום המובן של "צריך לשמור על החוק".

"החוק הוא מעל לכל" – לא משום שהוא בהכרח טוב יותר, חכם יותר, או צודק יותר. החוק הוא מעל לכל כי זוהי פשרה שבה צדדים שונים יכולים לתווך בין עמדות, אמונות ותפיסות-עולם שונות. החוק הוא לא הרבה יותר מסך המאמצים והשדולות של כוחות פוליטיים שונים בעלי אינטרסים וערכים שונים בנקודת זמן מסויימת. אך ההסכמה עליו מאפשרת שיתוף-פעולה בין גורמים שונים. היצמדות בויכוח לדברי החוק מייתרת ים של טיעונים שאינם מאפשרים לנהל דיון מושכל.

תארו לעצמכם, למשל, דיון על המשט שהובילה מרמרה לעזה, ועל תקיפת השייטת. מבלי לשים לב, הדיון על הלגיטימיות של התקיפה יכול להוביל ללגיטימיות של הריבונות הישראלית, לראשית הציונות, לנסיבות החטיפה של גלעד שליט, או להבטחה האלוהית לתת את ארץ ישראל לעם ישראל. אלה סטיות בדיון שקורות באופן תדיר בתקשורת, בצורה מפורשת או ברמיזות משתמעות. הרעש והלהט שנוצר, אינו מאפשר דיון מושכל.

הקביעה שהחוק הוא מעל לכל היא בעייתית, כמובן, בעיקר ככל שמתגברים החוקים שאין מסכימים איתם. כאן צריך להפריד, כמובן, בין חוק שלא מסכימים איתו שאפשר לחיות איתו (או לחיות בלעדיו), לבין חוק שחשים חובה מוסרית להפר אותו. אני מתנגד עקרונית לכל איסור על סמים, אך אין לי שום עניין לצרוך סמים, וממילא אינני חש חובה מוסרית להפר את החוק. הלכה למעשה, זהו חוק שאני חי בלעדיו. אם מישהו חש חובה מוסרית להפר חוק, עליו להפר אותו בהכרת המחיר של ההתנגשות האפשרית עם סמכויות האכיפה, ותוך שמירה על חוקים שאינם רלוונטיים לחוק זה (הרחבתי על כך כאן וכאן).

לבסוף, הכרת שלטון החוק ("שהחוק מעל לכל"), אין פירושה שאי-אפשר לבקר את החוק. הכרת הכוחות הפועלים לעיצובו של החוק היא הכרח של גורם עם עניין חברתי, והגדרת חוק מסויים כחוק בלתי-מוסרי הדורש שינוי היא זכותו של כל אדם. עליונות החוק היא עליונות מעשית, לא עליונות ערכית או תיאורטית – ודאי שלא עליונות מוסרית.

גרמניה, כמובן, עם החיבה שלה לשלטון החוק (ומפעלה המפואר של ה-BGB), מהווה תדיר את הדוגמה הקיצונית ביותר למקרים בהם שלטון החוק יכול להיות הרה אסון. זה לא כזה קשה לדמיין: כל מה שדרוש הם "חוקים לא טובים", והישמעות לחוק. הבעייה הטמונה בביקורת הזו היא שהיא מקפלת הנחה כאילו אין (או כמעט ואין) חוקים לא-טובים כיום, וכאילו יש הסכמה רחבה לגבי אלו חוקים הם טובים ואלו לא. הכרה בשסעים החברתיים שממילא מובילים להגדרות שונות לגבי חוקים לא טובים (וכן ההכרה שמצב זה לא יוכל להשתנות אף-פעם), מבהירה את היתרון שבחוק כמתווך. זהו מתווך זמני, בדרך להמשך הדיון על החוק.

על-מנת לקשור את הדיון באופן ברור ומהודק יותר אל הפוסט האחרון, אני רוצה לומר שהחברה הישראלית נמצאת כבר זמן רב במאבק המשורטט לרוב כמאבק בין מחנה שתומך בצה"ל, למחנה שתומך בזכויות אדם. למשל, הפגנת השמאל ברחבת בית-אריאלה (בה, כך קראתי, נזרק רימון עשן והותקף אורי אבנרי), הוגדרה כמה פעמים על-ידי המארגנים כהפגנה התוקפת את המדיניות ולא את צה"ל, ולמרות זאת בכמה כותרות ראיתי שכתבו "הפגנת השמאל נגד צה"ל".

אלה הם שני מחנות מוזרים, כמעט פיקטיביים. הרי כל אזרח ישראלי שהיו פוגעים בזכויותיו-הוא, היה מזדעק. כל אזרח ישראלי שביתו הותקף על-ידי טילים, רצה את הגנת הצבא. לכן, ההבחנה כאילו יש אזרחים רבים שזכויות אדם אינן חשובות להם, או אזרחים רבים שהיו רוצים בפירוקו של צה"ל – היא דחיקה לפינות שאינה מסייעת לדיון. אמנם, הדאגה של אזרחים לזכויותיהם-שלהם אינה דומה לדאגה לזכויות אחרים (במיוחד כאשר זו פוגעת בזכויות-יתר).

עם זאת, חוסר-עקביות מחשבתית מאפשרת לאנשים לחשוב שהם אינם גזענים, ועדיין לדרוש עבור עצמם זכויות שהם אינם דורשים עבור אחרים. חוסר-עקביות מחשבתית מאפשרת לאנשים לחשוב שכל מה שצה"ל עושה הוא רע, ובאותה נשימה לצפות שאובמה, המפקד העליון של צבא ארצות הברית, יכפה הסדר על ישראל.

החלוקה הפיקטיבית הזו גורמת לכך שהיא נשארת גם במקרים שונים לחלוטין: האנשים שתומכים במפגיני שייח' ג'ראח הם אותם אנשים שתקפו את הממשלה על המשט; האנשים שבזים למפגינים הם אותם אנשים שיצאו להפגין נגד טורקיה ולהביע תמיכה בשייטת 13. בילעין, "עופרת יצוקה", ועוד – אני מבקש להציע חלוקה אחרת, חלוקה שאני לא משלה את עצמי שתקנה לה אחיזה בקרוב, אך שאני עודני מאמין בחשיבות שלה לשיח הציבורי.

בחלוקה הזו, על ישראלים להזדעזע מהפרת החוק (כפי שהמשטרה נוהגת כלפי המפגינים בשייח ג'ראח) גם אם הם לא תומכים במסקנות המשתמעות, ועליהם לתמוך באכיפת החוק, גם אם התוצאות הן הרות-אסון. בנפרד מהדיון הזה, הם רשאים, כמובן, להתווכח עד מחר על פרשנות החוק, ועל הצורך לשנות את החוק (מסיבות ערכיות, מוסריות ואמוניות). במקרים מסויימים, הקונצנזוס הישראלי נוהג כך: למשל, למיטב הערכתי, רוב הציבור הישראלי הסתייג באופן מסורתי מסרבנים ואנשים שיצאו כנגד צה"ל מימין ומשמאל גם יחד. אמנם, אני מסתייג מהקונצנזוס הזה, הנשען על רוח מיליטריסטית ולא על עצם שלטון החוק, אך בהיעדר דוגמה טובה יותר, אשתמש בו.

ההפרדה החשובה הזו בין המחוייבות של כל הצדדים לשמירה על החוק, לבין הביקורת של כל צד על חוקים מסויימים, היא הכרחית לתפקודה של מערכת פוליטית וציבוריות פוליטית. היעדר ההפרדה הזו, שבה כל צד מתיר לעצמו להפר את החוקים שאינם מוצאים חן בעיניו, היא תחילתו של מדרון תלול של כוחניות, שאת פירות ביאושיה אפשר להריח כבר עתה.

זה יצא קצת פחות מסודר מהרשימה הקודמת, אבל אני מקווה שביחד עם שאר רשימות “חוק/מוסר” שלי, זה בסדר, או לכל הפחות באותו בלגן תיאורטי שבו נמצא המחקר האקדמי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

לקראת דיון מושכל בתקיפת המשט ההומניטארי

קצר, כי אני טס לברלין עוד כמה שעות:

התוצאה הראשונה של אלימות היא בכך שהיא מייצרת עוד אלימות אצל קרבנותיה (במעגלים הולכים ומתרחבים של קרבנוּת והתקרבנות), וכך אנשים משני הצדדים שוראים עצמם נפגעים מהאלימות הזו, צועקים אחד על השני באלימות הולכת וגוברת, והדבר איננו מסייע לדיון מושכל, בלשון המעטה. וללא דיון מושכל, אין שום סיכוי לשינוי מוכוון לטובה (אני מדבר על טווח מאוד ארוך מן הסתם).

לצערי, רוב הדיונים שקראתי ושמעתי בנושא, דיברו ברמת המוסר הראשונה והשנייה של קולברג. כלומר, לא היום שום ערכים נעלים ודיון מהותי לגבי מה ישראל עושה בעזה ומדוע. הדיון המרכזי היה איך זה ייראה, והאם זה יפעל / פעל לטובתנו. עמדה מוסרית צריכה להיות נפרדת ממה שפועל לטובת צד אחד בכל מקרה נתון.

אנשי שמאל צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגיה הבאה: בתוך המערך המדינתי-צבאי של העולם (כולל המשפט הבינלאומי וכו' וכו'), מה מותר ומה אסור למדינה לעשות במים הטריטוריאליים שלה, ואילו צעדים מותר ואסור לה לנקוט כדי להגן על המים האלה. זאת סוגייה שהיא נפרדת מהמקרה הספציפי של המשט הזה, כיוון שהמצור עצמו הוא לא-מוסרי ושגוי (ושימו לב להיפוך המעניין בין עמדתי לעמדת רוב מי שתשמעו בשמאל הלאומי: הם תומכים במצור אבל מתנגדים לאופן שבו נעצר המשט הזה).

אנשי ימין צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגייה הבאה: אף כי מקובל עליהם שכל מה שצה"ל עושה בשם בטחון המדינה הוא לגיטימי, כיצד הם יכולים לתמוך בפעולה שנועדה לבסס שליטה של ישראל על איזור שהם עצמם טוענים שכבר איננו בשליטה ישראלית?

המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני

 

קראתי היום את ספרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר "משטר זה שאיננו אחד. כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 – )." (פטיש – סדרת מקור לביקורת התרבות. תל אביב: רסלינג, 2008). זהו ספר רחב-יריעה, עשיר בפרטים ועובדות, המנותחות בצורה מעמיקה ונבונה. זהו ללא ספק אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפרקים הראשונים אף הרגשתי שזהו הספר החשוב ביותר שנכתב על הנושא אי-פעם, אלא שאחריתו, לצערי, אינה טובה כראשיתו מכדי שאוכל להרגיש נוח להכתיר אותו כך. אך גם עם הפגמים המצויים בו, מדובר בספר מצויין ובתרומה משמעותית לשיח הפוליטי, שקוראת גם לי לבחון מחדש כמה מהעמדות שפרשתי בבלוג הזה בפעמים שונות.

כשנתקלתי בספר בספרייה, הצטערתי שלא הכרתי אותו כשכתבתי על "כפל מערכות המשפט בישראל" ועל "מראית העין הכפולה של הכיבוש", שכן מהכותרת והתקציר היה נראה שבזה עיסוקו. ואכן, לוז הספר עוסק בסוגייה זו, ובצורה חדה מנתח כיצד ההפרדה הזו לא תיתכן מבחינה פוליטית, ועל כורחה של ישראל הכיבוש משפיע גם על המשטר בישראל גופא, לא רק על דרכי פעולתו, אלא גם על הדרך הראויה לנתח ולהגדיר אותו. במילים אחרות, ההפרדה המלאכותית בין שתי מערכות המשפט הללו, אין בכוחה לחסוך מישראל את מחיר שינוי אופי המשטר שלה עצמה. יתר על כן, כיוון שהכיבוש במהותו איננו חותר להפרדה אלא להכפפה שמבוצעת במעשים סותרים של הפרדה ומעורבות (ובזה נגעתי ברשימה על מראית-העין), הרי שאין לצפות להפרדה כזו ברמה השלטונית.

ביקורת

לפני שאצטט כמה פנינים מעוררות-מחשבה, וכן כמה אגרופים בבטן שצריך לספוג, כנראה, אתחיל בתיאור הבעיות שמצאתי, כדי לא לסיים בדברי ביקורת (למעט רשימת תיקונים טכנית שאצרף כנספח בסוף).

אופיר ואזולאי מיטיבים לתאר את אחידות העמדות ביחס לכיבוש בין מפלגות השמאל והימין (עם שינוי גוונים קלים בלבד בין ממשלותיהן). למרות זאת, בכמה מקומות הם מתפתים לתיאורים המשקפים הנחות-יסוד של ויכוח מחנאי "קלאסי" בשדה הפוליטי בישראל, שבו הימין מעוניין בכיבוש והשמאל מתנגד לו. כך, למשל, מתוארת צבירת הכוח של המתנחלים שמשתמעת ממנה תיזת "אדוני הארץ" הידועה (133), שגם ההתנגדות שלי אליה ידועה. דווקא התיאור המדוייק של מעשי הממשלה איננו מצריך תיאור של צבירת הכוח של המתנחלים כפעולה המנוגדת לממשלה, אלא מהווה גיוס כוח נוסף על-ידי השלטון. בדומה לזה, לאחר ביקורת נוקבת על מהותם של הסכמי אוסלו, מתוארת ממשלת פרס באוזלת-יד שאינה משכילה לנצל את המומנטום שלאחר רצח רבין (183 – 184) כדי להתקדם בתהליך השלום. ביקורת זו אינה עולה בקנה אחד עם הביקורת על עצם ההסכמים. בשני המקרים, אינני יודע אם אופיר ואזולאי שבויים בשיח של המילייה שלהם, או בדיעות שקדמו לניתוח שהתפתח והוליד את הספר הזה, אך בכל מקרה היה מוטב לנכש מתוך הספר אמירות מעין אלו, שה"שמאל הציוני" ישמח למצוא ולהיאחז בהן, אך אינן מבטאות את עיקר הספר (למיטב הבנתי).

בסוף הספר, כאמור, מופיעות כמה אמירות שגם הן אינן מתיישבות עם רוב רוחו של הספר. בעמוד 424 נכתב:

למעשה השלטון בשטחים יצא מכלל שליטה. הזרוע המצומצמת של הממשלה המופקדת עליו מתומרנת על-ידו יותר מאשר היא מנחה אותו. בכל החלטותיה היא נשענת על תיאורי המציאות המסופקים לה על-ידי מערך זה עצמו, שמפקדיו אוספים את המידע הנוגע לאוכלוסייה שתחת שלטונם, מפרשים ומעריכים אותו, מציגים אותו לממונים עליהם ופועלים על פי הנחיות שהתקבלו במידה רבה על בסיס המידע הזה.

זוהי אמירה מרחיקת-לכת, שגם היא חותרת תחת אמירות הרבה יותר מפורטות של הספר, בהן מתברר כיצד השלטון מפעיל את זרועות המשטר, ובעיקר מה הן המטרות המנחות את מאבק הכוח הזה. נראה כאילו על-מנת להגדיל את הביקורת על הכיבוש, התפתו המחברים לתיאור כמעט היסטרי של גולם הקם על יוצרו, מתוך רצון שיוצרו יחזור וישתלט עליו. אלא שראשי ממשלה ושרי בטחון אחראים על מינוי אותם אנשים הממונים על מערך המשטר, ובעת הצורך מבקשים לקבל חוות-דעת הפוכות (כפי שקרה בהסכמי אוסלו ולקראת ההתנתקות) – ומקבלים את מבוקשם! לכן, גם אם אין לראש-הממשלה ידע בלתי-אמצעי על המצב בשטח, הרי שהעקרון לפיו הוא מגבה את צורכי ויסות האלימות וההכפפה של הפלסטינים נשמר, ובהחלט נמצא תחת שליטה במלוא מובן המילה (אגב, ההדגשה של הביטוי מופיעה במקור, דבר שבהחלט מטריד, בהתחשב בבעייתיות התיאורטית שלו).

אמירה בעייתית נוספת מופיעה בעמ' 443:

הכיבוש כבר חולל את האסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי לאחר השמדת יהדות אירופה. האסון הוא נורא קודם כול בגלל דמות היהודי החדש שהוא הצמיח כאן. היהודי הזה מגויס כדי לקיים את הצורה החדשה של קיום יהודי ריבוני המבוסס על משטר הפרדה מסוג יחידי במינו, יהודי במינו. הצורה הזאת גרמה לעיוות של הקיום היהודי לא רק בישראל, אלא כמעט בכל מקום בעולם, לצמיחה ולהתפשטות של צורות חדשות של גזענות יהודית וללגיטימציה חסרת תקדים שלהן.

אינני יכול להבין כיצד אזולאי, החתומה על כמה פרויקטים חשובים המתמקדים בהעלאת זכר הנכבה בתרבות הישראלית, סומכת ידיה על ניסוח כזה, שעולות ממנו (א) נוסטלגיה ורומנטיזציה של המצב שקדם ל-1967, ו-(ב) תפיסה מהותנית צרה כל-כך של היהדות. הרי אם הכיבוש הוליד "עיוות של הקיום היהודי," ודאי שיש קיום שהוא "נכון," "ישר," "לא מעוות". כאילו יהודים אינם מתפללים בוקר-בוקר "שלא עשני גוי," הכיבוש כעת מואשם בלגיטימציה של גזענות יהודית, שלכאורה לא הייתה לפניו.

נקודה זו מובילה לבעייתיות קטנה אחרונה והיא הכותרת: הסוגריים שמציינים את השנים משקפים בעייתיות הן מבחינת נקודת ההתחלה (1967, בניגוד למה שעולה מן הפרקים הראשונים), והן מבחינת הסוף. הסוף הוא פתוח, אלא שהספר עוקב אחר היסטוריה של הכיבוש, ועוקב בזהירות אחרי השינויים שאפיינו כל תקופה, החל מהייחוד של השנה הראשונה, ועבור בכל אחת מנקודות המפנה המרכזיות של כל אחד מארבעת העשורים שבאו לאחר-מכן. לכן, לא-נכון היה להשאיר את התאריך פתוח. תאריך סיום לא היה מעיד על סיום הכיבוש, אלא על התיחום של הניתוח ההיסטורי, מתוך הכרה שכפי שכל עשור אופיין בדברים שונים עד כה, כך העתיד עשוי לטמון בחובו שינויים ותפניות שאי-אפשר לצפותם.

מקצת שבחו
הנקודות האלה הפריעו לי דווקא משום שלא עלו בקנה אחד עם רוב הספר, כאמור, ואין בהן כדי להעיב על רוב איכותו. לא אוכל למנות כאן את כל הדברים הטובים שנמצאים בו. לפעמים הערת שוליים אגבית חושפת תובנה שהמחברים לא מרחיבים את היריעה עליה, אך היא עמוקה יותר מתיזות מרכזיות של ספרים אחרים (למשל, ההערה הסוציולוגית על הסנגוריה בבתי-המשפט הצבאיים, שמורכבת ברובה מקבוצות מודרות של ערבים ונשים, עמ' 95; או הערת השוליים על טענת "מדינת הרווחה" של גוטווין, עמ' 159, הע' 337).

הספר מספק סקירה של תולדות הכיבוש, וכן של המחקר על הכיבוש. אף כי המחברים עצמם מעידים כי "ההיסטוריה של הכתיבה על הכיבוש טרם נכתבה ואין בכוונתנו למלא את החסר" (30, הע' 20), הרי שסקירת הספרות שהם מציעים בעמודים אלה (29 – 55), היא מבוא שלא יסולא בפז. בכמה נושאים הספר מרחיב בדיון בעל משמעות תיאורטית שחורגת מהבנת הסכסוך בלבד, ובוחן מושגים שיש בהם חשיבות למחשבה פוליטית באופן כללי. כך ההבחנה בין האלימות המתפרצת והאלימות הכבושה ודרכי הפעולה ויחסי הגומלין שבין השתיים (221 – 277), וכן ההבחנה בין משטר, מערך שליטה ומדינה (331 – 393, ואני מתנצל מראש אם בלבלתי במושגים כפי שהם משתמשים בהם ברשימה זו).

הופתעתי לגלות שאזולאי ואופיר מעניקים פרשנות דומה להוראת "לשבור את העצמות" המפורסמת של רבין לפרשנות הניתנת על-ידי חוג אורנים (155), וכן שלדעתם הצבא היסס בכניסה לערים והסלמת האלימות ב-2000, בניגוד לדרג המדיני שנתן לו חופש פעולה (209, הע' 414. זאת בניגוד לדיעה ששמעתי כמה פעמים לפיה הצבא הוביל את ההסלמה בניגוד לרצון הדרג המדיני). הספר מלא גם בביקורת חריפה על בית-המשפט. החטא הקדמון שלו לדידם של המחברים הוא בקבלת הפרשנות הישראלית לפיה אמנת ז'נווה לא חלה על השטחים (81 – 92, פרשנות שעלתה לראשונה על-ידי הפרקליט הצבאי הראשי דאז, לימים נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר), ולכך מצטרפת ביקורת על פועלו להנצחת / שימור / שותפות עם משטר הכיבוש עד ימינו.

ציטוטים

כדי לתפוס את הכיבוש כזמני יש להפריד בין המדינה שנוסדה ב-1948, שאליה מתייחסים כעובדה מוגמרת, ובין השטחים שנוספו לה ב-1967, בין הפלסטינים שנותרו בישראל ב-1948 והתאזרחו בה ובין אלה שסופחו לתחום השליטה שלה ב-1967. כשמפרידים כך את הפלסטינים לשתי קבוצות מוחקים בין השאר את העובדה שכמחצית מן הנכבשים ב-1967 הם בחזקה כפולה, מפני שגורשו מישראל או עזבו אותה ונעשו לפליטים תחת שלטון ירדני או מצרי ב-1948 והפכו לכבושים תחת שלטון ישראל ביוני 1967. אם הכיבוש זמני, מעמד הפלסטינים והמתנחלים בשטחים הוא נושא פתוח למשא ומתן; אם ישראל היא עובדה מוגמרת, הפלסטינים שנותרו מחוצה לה, צריכים לוותר על תביעותיהם ולשלם את מחיר תבוסתם; להשלים עם כך שישראל קובעת לבדה את מניין שנות החשבון הפתוח בינם לישראל, ולפי החשבון הזה הנכבה היא עניין סגור (11).

אנחנו מבקשים לתאר כאן את צורת השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ביוני 1967 ולנתח הן את צורות השליטה המופעלות והן את מקומן במשטר המפעיל אותן. אנחנו מניחים כי לצורה הזאת היסטוריה והיגיון משלה, שאי אפשר למצותם בדיבור על "כיבוש" וגם לא בקטגוריות מוכנות של המחקר האקדמי ושל השיח בשמאל הביקורתי, כגון "קולוניזציה" ו"אפרטהייד". שלושת המונחים, השאולים מהשיח הפוליטי-משפטי המקובל, הכרחיים אך אינם מספקים. הם מציינים היבטים קיימים של צורת השלטון הישראלי בשטחים אבל אינם מאפשרים לתפוס היבטים אחרים. ובכל מקרה אי אפשר להניח מראש שהכיבוש הוא מקרה של קולוניאליזם או אפרטהייד – צריך להראות את זה מתוך ניתוח דפוסי השליטה הישראלית בשטחים (13 – 14).

המשטר הישראלי מבוסס על שתי חלוקות יסודיות שלא מתקיימת ביניהן חפיפה גמורה. א. הפרדה טריטוריאלית בין השטח הישראלי המוכר ובין השטח הכבוש שבו ישראל שולטת זה ארבעה עשורים; ב. יחסי כפיפות על בסיס הבחנה יסודית בין אזרחים (יהודים ולא-יהודים, בעיקר פלסטינים) ללא-אזרחים (פלסטינים). החלוקה הראשונה פועלת כדי להפריד ולנתק בין שתי קבוצות לאומיות בתוך מערכת שליטה אחת; החלוקה השנייה פועלת כדי להכפיף את הקבוצה האחת לשלטון קבוצה האחרת, להכיל אותה בתוך מערכת השליטה האחת למרות ההפרדה והניתוק, לשלוט בה ולשמור על אפשרות קבועה להתערב בחייה… (57)

את הממשל הצבאי ליוותה "ועדת המנכ"לים", גוף שהשתתפו בו המנהלים הכלליים של רוב משרדי הממשלה, שהתכנסה בתכיפות ובקביעות מסוף יוני 1967. בוועדה התקבלו החלטות מנהליות מפורטות שנגעו לניהול שוטף של חיי היום יום בשטחים בכל התחומים ובכל הרמות… באופן רשמי הוועדה הייתה כפופה לוועדות שרים שונות, אבל אלה התחלפו לפי הנסיבות הפוליטיות, ואילו ועדת המנכ"לים התגבשה כמוסד שנהנה מהמשכיות ונתפס כבעל סמכות ביורוקרטית מקצועית (99 – 100).

עד מהרה קיבלה המחלוקת (בין המתנחלים לממשלת המערך – א"ע) אופי ריטואלי, חזרתי, וכל המשתתפים בה הפיקו טקסטים צפויים וידועים מראש. הטקסטים האלה יצרו חזות של קיטוב וטשטשו את העובדה שבין הצדדים היריבים שררה הסכמה עקרונית (גם אם לא תמיד מפורשת) על עצם ההתיישבות בשטחים (ולא רק סביב לירושלים) והתקיימו ערוצים רבים של שיתוף פעולה (114).

היחס אל הפלסטינים היה כאל נתינים פורקי עול בלי להתנער לגמרי מן האחריות לשמור על חייהם ובלי לוותר על היומרה להמשיך ולמשול בהם. קריאתו המפורסמת של רבין "לשבור להם את העצמות" היא ביטוי מובהק לריסון הזה, שנקנה במחיר של אכזריות רבה (155).

השינוי הזה (של הסכמי אוסלו – א"ע) היה רדיקלי והתרחש בארבעה מישורים נבדלים אך קשורים: פיצולו של הכוח הריבוני בשטחים בין מערך השליטה הישראלי לרשות הפלסטינית שגרר אחריו ארגון מחדש של הכוח הריבוני והאחריות הממשלתית, הקצאה מחדש של הסמכות להפעיל אלימות ופריסה מחדש של האלימות המופעלת למעשה; ארגון מחדש של המרחב הפלסטיני תחת משטר תנועה חדש, שהסגר והמחסום הפכו לסמל המובהק שלו; תנופה חדשה של קולוניזציה החותרת לקבוע במהירות "עובדות בשטח" (בדמות התנחלויות ומאחזים) ולפזר אותן על פני מרחבים גדולים ככל האפשר וכך לחבל באפשרות להסיג את הכוחות הישראליים או לפחות להשפיע על מפות ההסכמים בהמשך המשא ומתן; משטר ייצוג חדש שבמסגרתו התפרצויות האלימות, מנגנוני השלטון, זהות האויב, פני הנוף, החוק, "הסכסוך" והתוכניות לפתור אותו עטו לפתע דו-משמעות רוויית סתירות ואי אפשר היה יותר לקבוע הבדל ברור בין ממשות להתחזות ואשליה, בין ידיד לאויב, בין איום להגנה (166).

ההתנערות ההדרגתית מאחריות זו שאפיינה את שנות אוסלו קדמה להתנתקות ובישרה אותה וגם הגיעה לשיאה בעקבותיה. היא סימנה צורה חדשה של הפרדה: הפרדה של השליטה בשטחים עצמם (ולא רק בין השטחים וישראל), בין שני סוגים של פלסטינים (ולא רק בין ישראלים לפלסטינים): ההפרדה בין פלסטינים שישראל שולטת בהם באופן עקיף… ובין פלסטינים אחרים שישראל ממשיכה לשלוט בהם כממשלה כובשת ומוסיפה לספק להם שירותי ממשל שונים (169).

אולם בישראל לא מתקיימים הפרדה ממשית ויחסי כפיפות ברורים בין ההנהגה המדינית להנהגה הצבאית, והעירוב בין הרשויות מועצם במסגרת משטר הכיבוש בגלל דמיון מבני בין פעילות הדרג המדיני ופעילות הדרג הצבאי. במסגרת זו יסוד מרכזי בפעילות הצבאית הוא התוויית מדיניות וחקיקה, ואילו הפעילות המדינית מתאפיינת בהכרעות שוטפות וכלליות על הפעלת כוח צבאי… (203)

חומת ההפרדה לא רק מעצימה את ההרס והחורבן, אלא גם מרחיקה אותם מן המבט הישראלי, ובמידה שהיא מאפשרת להם להיראות היא מאפשרת להם להופיע כנפרדים וחיצוניים. על זה יש להוסיף את איסור הכניסה הכללי לשטחי פלסטין מחוץ לאזורי ההתנחלויות שחל על ישראלים, ובכלל זה גם על עיתונאים. כדי לחרוג מן האיסור הזה צריך לבקש אישור מיוחד. משמעות העובדה שברירת המחדל היא איסור והפללה של יחסים בין יהודים לפלסטינים המתקיימים בשטחים, מחוץ למרחב החיים היהודיים ולפיקוח הישיר של כוחות הביטחון(215).

בתנאים אלה אם ישנה הפרדה אחת יציבה וקבועה היא איננה הפרדה בין העמים, אלא בין מערכות המשפט והחוק, השליטה וניהול החיים ששתי האוכלוסיות כפופות להן (219).

יציאת מערך השליטה מעזה ופירוק ההתנחלויות שהיו שם יצרו מצב חדש שכמותו לא היה מאז ראשית הכיבוש – הלימה בין ההפרדה הטריטוריאלית ובין ההפרדה האזרחית (305).

…קיום מערך של אלימות כבושה שאיננה נזקקת עוד כלל לאלימות המתפרצת בנוסח החיסולים הממוקדים. הרי את המכלאה אפשר לקיים בלי לירות ירייה אחת, למעט היריות שנועדו לפגוע במעטים המתעקשים להתקרב לגדר או לחצות אותה. מצב כזה אינו פנטזיה, אלא התכלית המובלעת של המאמץ שמפגינים כוחות הביטחון להקטין חיכוך, לפעול מרחוק, לצמצם ככל האפשר את המפגש בין שולט לנשלט ולהפוך את ההפרדה למוחלטת. אבל מצב כזה אינו מתקיים מפני שמשטר הכיבוש איננו שואף באמת להפרדה. ההפרדה מבחינתו היא צורה לקיים את הכפיפות ולבטא אותה, ואילו הכפיפות היא המצע לקיום ההפרדה (324).

בין משרד הביטחון לבית המשפט העליון מתקיים (כפי שתיארנו לעיל) משא ומתן בעניין סף הפגיעה ההומניטארית המותרת שיביא בסופו של דבר לקביעת תקן מוסכם לאסון שמותר לישראל להפיק ברצועה. אבל החיסול הממוקד איננו עניין הומניטרי ולכן יישאר כנראה מחוץ לתחום ההתערבות המשפטית. במקום יחידים פרברטיים ישנה עכשיו מכונת אלימות פרברטית, שבית המשפט מוסיף להיות חלק ממנה בעצם סירובו להתחכך בה; הוא בשלו והיא – בשלה. הוא גם ידאג לכך שלרצועת עזה יגיעו דלק וחשמל בכמות שתספיק לטיפול בקורבנות האלימות – אם רק תנהג ממשלת החמאס באחריות הנדרשת (327).

הטענה המרכזית שלנו בחלק זה תהיה שמשטר הכיבוש נתפס כפרויקט ולא כמשטר, כמשימה של השלטון ולא כצורת נבדלת, בעלת אפיונים ייחודיים, של שלטון פוליטי. העובדה הזאת, כך נבקש להראות, אחראית לכך ש"הכיבוש" נתפס כחיצוני למשטר הישראלי, אף על פי שהשטחים ותושביהם מוכלים בתוכו (351).

כשהופיע המשטר הנבדל-לא-נפרד הזה הוכפל המשטר הישראלי. לאזרחות הישראלית הוצמדה הלא-אזרחות הפלסטינית, ולמרחב הישראלי הריבוני, שכבר זכה להכרה בינלאומית (פרט לאזור ירושלים), הוצמדו השטחים הכבושים, שמעמדם המשפטי נותר ללא הכרעה…מערך שליטה אחד המשיך לשלוט ולטפל באזרחים שבתחומי הקו הירוק ובהדרגה גם בחלק מן העניינים האזרחיים של היהודים שמעבר לו, בעוד שמערך שליטה אחר הופקד על השליטה והטיפול בכל היבטי החיים של האזרחים הלא-יהודים. את האפליה בין האוכלוסיות בשטחים יש להבין לא רק כהמשך והעצמה של האפליה בין אזרחים יהודים לאזרחים פלסטינים, אלא כתוצאה של ההפרדה בין שני מערכי ממשל, בישראל עצמה ובשטחים, ובכלל זה שתי מערכות משפט, ובאחרונה גם שני מרחבי קיום גיאוגרפיים נפרדים (395 – 396).

האם זה סוף הציונות? לא בהכרח. היהודים הציונים יוכלו להגדיר מחדש את אופי המחויבות של המדינה לעם היהודי, אבל יצטרכו לעשות זאת במסגרת משא ומתן עם האזרחים הערבים ומתוך נכונות למחויבות דומה של המדינה ללאום הפלסטיני. המחויבות הזאת תישא כמובן אופי שונה אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל או אם תקום בארץ ישראל פדרציה של לאומים, אבל העיקרון שלה אמור להיות זהה: תפיסת המדינה כמכשיר בידי כלל האזרחים ולא כמטרה בפני עצמה (457).


וזו רק טיפה בים. רוצו לקרוא. נקווה שיופיע גם תרגום לאנגלית.

תיקונים

13, ש8: "בעונה" >"ובעונה"

57, ש12: "לשלטון קבוצה האחרת" > "לשלטון הקבוצה האחרת"

77, ה110: "זיאדה 2007; לביא 2004" (הפניות לא מופיעות בביליוגרפיה)

82, ה119: "et al." < "et Als"

123, ה232: "תשל"ו" > "1976" (או להחליף בביליו')

203, ה402: "Bishara 2002" (לא מופיע בביבליוגרפיה)

297, ה548: "ראו (אלדר 2005, פרקים 5, 6);" > "ראו אלדר 2005, פרקים 5, 6;"

326, שורה אחרונה: "שקפאם" > "שכפאם"

351, ש12: "ולא כצורת נבדלת" > "ולא כצורה נבדלת"

470: Beinin, Joel and Rebecca Stein, eds."" < "Beinin, Joel and Rebecca Stein."

476: "Said, Edward W. 2000. The End of the Peace Process" < "Said, Edward, W. 2000. The end of the Peace Process"

476: Said, Edward W. 2001."" < "Said, Edward, W. 2001."

480: "כרמי, נעמי." > "כרמי, נעמה."

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

ישראל מגבילה את תנועת הפלסטינים ביותר מצורה אחת ומובן אחד. כתבתי על זה לא מעט, ויש מקורות מידע מוצלחים יותר ממני לסוגייה הזו (בראש ובראשונה אתרי גישה ומחסום ווטש). למעשה, זאת הנקודה שהכי פחדתי להגיע אליה בסדרה הזו של הפוליטיקה של הניידות: מצד אחד, זו הדוגמה הכי בנאלית, הכי מיידית לקשר שבין ניידות ובין פוליטיקה. מצד שני, היא כל-כך קשורה לסוגיות של בטחון, שנראה לי שלישראלי הממוצע יהיה מוזר לקשור בין מדיניות המצור והמחסומים לבין זכותו של מאן דהוא להצביע בקונסוליה בניו יורק, טורונטו או לונדון.

הצעד הראשון הוא, להבין כמובן שההגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים אינן הכרח מצד הבטחון המיידי. הן אמנם נעשות בשם הבטחון, אך במובן הרחב יותר של מדיניות אסטרטגית, שמטרתה להשאיר כמה שיותר שטח בידי ישראל, עם כמה שפחות פלסטינים (הרחבתי על ההבחנה הזו כאן). אני תמיד תוהה אם זו עובדה שעמוק בפנים ידועה לישראלים, ורק בשל צרכים רטוריים הם מדברים על הבטחון המיידי, או שבאמת ובתמים הם מתייחסים להגבלות הללו כהגבלות אד-הוק, שנועדו לצורך הבטחון המיידי.

באחד הפרקים של הסדרה "מחוברות" נשמעת שרי אנסקי אומרת למירי חנוך שהיא תומכת בגדר ההפרדה כי בזכותה אין פיגועים בתל-אביב. אחד התעתועים הגדולים ביחס לגדר הוא שכולם יודעים שיש ויכוח סביבה ושהיא טרם הושלמה (ולכן אפשר עדיין להתווכח עליה), אך כולם גם משוכנעים שהיא הפסיקה את הפיגועים. כיצד גדר שלא קיימת יכולה למנוע פיגועים? ואם אכן די במקטעים שכבר הוקמו כדי לעצור פיגועים, האם אין בזה הצדקה להפסיק את הבנייה הלאה? המשמעות המדינית של הגדר הזו נדונה כמעט למן היום הראשון של בנייתה. למרות זאת, שולטת בשיח הטענה הבטחונית המיידית, כאילו מדובר באמצעי למניעת פיגועים.

עמירה הס דיווחה בשבוע שעבר על אסירים פלסטינים המוחזקים בישראל בעוון שהייה בלתי-חוקית בגדה, שהוצע להם להשתחרר אם יסכימו לגירוש לעזה. אלה הם אנשים שנולדו בירדן והגיעו לגדה במסגרת "איחוד משפחות" (אם הבנתי נכון, רק חלקם הסדירו את העניין חוקית), נעצרו בשל עבירות בטחוניות, מעמד התושבות שלהם בוטל, וכעת מוצע להם להשתחרר ולהשתקע בעזה (כיוון שכל אחד מהסיפורים שונה, כנראה, הניסוח הזה הוא קצת בעייתי, אבל נשאיר אותו ככה, מבלי לדקדק בפרטים). כידוע, גם במו"מ לשחרור גלעד שליט ישנם אסירים שישראל הסכימה לשחרר אם יגורשו לעזה. מה היחס של ישראל לעזה במקרים הללו? אם באמת רוב הציבור הישראלי מאמין בפתרון שתי המדינות כדרך לברוח מן השד הדמוגרפי, ואם באמת מצפים שנתניהו יכול (אם ירצה) כבר בכהונה הזו להגיע להסדר כזה, הרי שכל המגורשים לעזה יוכלו בטווח של שנים ספורות לנוע בחופשיות בין עזה לגדה.

במילים אחרות, העובדה שגירוש לעזה עולה פעם אחר פעם, מלמדת שהממשלה וזרועות הבטחון שלה רואות בניתוק בין עזה לגדה מצב לטווח ארוך. גם אם הוא לא יהיה קבוע, הוא לא עתיד להסתיים בטווח הנראה לעין. ובמצב כזה, אין פתרון שתי מדינות. הסכם עם הרשות הפלסטינית, אם בכלל יגיעו אליו, יהיה על הגדה בלבד, ועזה תישאר לבדה (אולי תאומץ על-ידי מצרים, למרות שאני בספק שיש למצרים אינטרס כזה).

רצועת עזה פחות חשובה לישראל מן הגדה מכל בחינה: למרות העדויות הארכיאולוגיות שהכתומים אספו בשקדנות לפני ביצוע ההתנתקות, אין ברצועה אתרי מורשת. בגדה באמת נמצאים חברון ובית-לחם, שמהווים חלק מהמיתוס היהודי. מן הבחינה הבטחונית, יש לישראל עומק בטחוני בינה לבין מצרים בדמות חצי-האי סיני, והיא איננה זקוקה לשליטה בעזה לא עבור העומק הבטחוני מול מצרים, ולא עבור גישה לים התיכון.

כך שהמאבק נותר על הגדה: משיקולים בטחוניים לכאורה יגורשו עוד ועוד אסירים ככל האפשר לעזה (ממש בשיטת האחסון שג'ף הלפר מדבר אליה); הבנייה בגדה מבססת את השליטה של ישראל במערב הגדה, והצורך הבטחוני להשאיר נוכחות צבאית בביקעה יצדיק את הכיתור של המדינה הפלסטינית על-ידי ישראל גם ממזרח. גם אלה הם פוליטיקה של ניידות: הניוד של אזרחים מן הגדה לרצועה, לפי הנוחות הפוליטית של ישראל; ההגבלות על הניידות בתוך הגדה עצמה, כאמצעי לאמלל את חיי התושבים, לעודד עזיבה שלהם ועוד. תמיד הזהירו את הישראלים שאחת הסכנות הטמונות בסכסוך הוא עקרון "הצומוד" – ההיצמדות לקרקע שה"ערבי" מחשיב אותה מאוד. ישראל נטלה את העקרון הזה, והפכה אותו לחסרון. הנצמדים לקרקע, כותרו ובותרו, כך שהם נותרו רק עם אותה פיסה שהם נצמדו אליה, כמו פינגווינים על פיסת קרח שנשברת מן הצדדים; מנגד, אלה שלא תמכו ב"צומוד", והיו ניידים, הפכו את הניידות שלהם למקור כוח. הישראלים נמצאים בניו-יורק, לונדון וטורונטו, ומשם הם יצביעו על המשך המדיניות הזו. ושוב אני אצטט את דברי פרס בוועדת וינוגרד: " מה זה היי-טק? שאנחנו ניתקים מהגבולות של הארץ וכל השוק העולמי הוא השוק שלנו, לא קשורים בערבים, לא קשורים בכלום" (ציטוט רחב יותר כאן).

מעניין שלצד הרצון לגרש תושבי גדה לעזה, ישראל מקשה על תושבי עזה לצאת ממנה: סיפורו של איימן קאדר מהווה דוגמה מאלפת (אף כי יש לו סוף טוב), אך כפי שמצויין בכתבה, יש עוד 600 סטודנטים שמחכים לאישורי יציאה. האינטרס של ישראל למנוע השכלה פלסטינית ברור. הדבר האחרון שישראל צריכה זה עוד אדוארד סעיד שיושב בניו יורק ומייצג את העניין הפלסטיני באופן שאיננו רק רהוט, אלא גם משפיע על שיח מחקרי שלם.

תם אך לא נשלם. כפי שיאיר כתב באחת התגובות הקודמות, יש פה יותר שאלות מתשובות. מה שהתבהר לי מההתמקדות בנושא, הם שלושה דברים חשובים: (א) שהפוליטיקה של הניידות מתקיימת בין שני צירים: אלה שהניידות שלהם כמעט בלתי-מוגבלת (ואף מעודדת) כסמן של כוח, ואלה שהם ניידים מחוסר-ברירה (או מיעוט-ברירות), והם אינם נוסעים וחוזרים ונדים, אלא עוברים מנקודה א' ל-ב', בתקווה למצוא תחנה אחרונה. כנגד שני צירים אלו, מתקיימים גם צירי יושבי-הקבע, מבחירה ושלא מבחירה; (ב) שבהקשר הפוליטי הישראלי, המתח בין ניידות לטריטוריה משחק תפקיד חשוב (וישחק תפקיד הולך וגובר), במסגרת המאבק על הריבונות (שעובר טרנספורמציה ממאבק טרטוריאלי בלבד, למאבק דמוגרפי המנותק מטריטוריה, לצד המשך המאבק הטריטוריאלי-פיזי); (ג) שהפליטים ומהגרי העבודה בישראל עשויים לעמוד בפני סכנה שהם אינם מסוגלים לצפות, אם הדברים יגיעו לידי כך שהממשלה והציבור יראו בהם כסכנה לדמוגרפיה היהודית.

הסדרה:

הפוליטיקה של התנועה

מה ההבדל בין בורג ללוי?

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בשמיים – זוג עיניים

חדש: העיניים של אלוהים בעופרת יצוקה, או: איך תדעו שעבדו עליכם?

אינני יודע אם מישהו חומד לצון או שמא באמת יש עניין הולך וגובר בסיפור הדמות בשמיים שנגלתה לכאורה במהלך מבצע עופרת יצוקה. בתקשורת אינני מוצא שום דיווח על הסיפור, ולכן אני יכול רק לשער שבכנסי התעוררות המתקיימים לקראת יום כיפור יש מי שמפיצים את השטות הזו.

את עיקר הטענות כנגד הסיפור הזה, כתבתי כבר בפוסט הקודם. אני רוצה להוסיף עוד משהו:

וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה  כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. וַיֹּאמַר  הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ. וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.  {פ}
(שמות ל"ג, 16 – 23)

נאמר עתה בפשטות: מי שטוען שיהוה גילה את פניו בשמיים במהלך "עופרת יצוקה", בעצם אומר שהחיילים שראו את הדמות הזו הגיעו למעלה גבוהה יותר מזו של משה רבנו, ושהתורה משקרת כשהיא אומרת שאי-אפשר לראות את פני אלהים ולהישאר בחיים.

מעבר להסבר הפילוסופי כנגד הטענה הזו שטענתי במפורט בפוסט הקודם, ההסבר הפשוט הזה צריך להספיק למאמינים הפתאים שמחפשים את הסרטון באינטרנט כדי להבין שמי שאמר להם את זה יצא נגד התורה (במושגים שלהם עצמם) באופן בוטה, ולהסיק את המסקנות. עבורי אין זו הפתעה כלל שרבנים ומחזירים בתשובה מפיצים שטויות שסותרות את המסר של התורה עצמה. אני בסך-הכל חוזר על הדברים לאלה שהעובדה הזו עשויה להפתיע אותם.

כדי שקוראים שאינם זקוקים להסברים הללו גם יפיקו משהו מהפוסט הזה, אני מצרף רשימה של מילות החיפוש הקשורות שהובילו אנשים לבלוג שלי. שווה לחשוב לרגע על האנשים שכתבו את המילים האלה בגוגל:

 

אופרת יצוקה עיניים בשמיים

אלוהים בעופרת יצוקה

אלוהים מסתכל מהשמים מלחמת עופרת יצוקה

אלוהים סרט התגלות בשמיים במבצע עופרת יצוקה

אלוהים-עופרת יצוקה

אלוהים צופה במלחמת עופרת יצוקה

אלוהים צופה בנו בעופרת יצוקה

אלוהים צופה בשמיים סרטון

אלוהים צופה עופרת יצוקה

אלוקים במלחמה

בזמן עופרת יצוקה ראו פרצוף בשמיים

במבצע עופרת יצוקה ראו עיניים בשמיים

בשמים במבצע

בשמיים יד אלוהים

דמויות בשמים ממבצע עופרת יצוקה

דמות אולהים בעזה

דמות אישה בשמיים בעופרת יצוקה

דמות אלוקים בשמים במלחמה

דמות בשמיים

דמות בשמיים,חדשות

דמות פנים בשמים

דמות פנים בשמיים

דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה

דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה הסרטון

דמות פנים בשמיים בעופרת יצוקה

דמות של אלוהים במלחמת עופרת יצוקה

דמות של אלוקים עופרת יצוקה

דמותו של אלוקים יוטיוב

ה' בעופרת יצוקה סרטון

ה' מתגלה בשמיים במבצע

החייל שראה את רחל

החייל שראה אתה העיניים בעופרת יצוקה

המלחמה בעזה סרטון עיניים מהשמיים

הסרטון בעזה החיילים ראו עיניים בשמיים

הסרטון עיניים בשמיים עופרת יצוקה

הסרטון של העיניים בעופרת יצוקה

העיניים שהיו בשמיים במהלך מבצע עופרת יצוקה

העיניים של אלוהים במלחמה

העיניים של אלוהים+עופרת יצוקה

העיניים של אלוהים בעופרת יצוקה

העיניים של אלוקים

העיניים של ה סרטון

העיניים של עופרת יצוקה

העיניים שראו חיילים בעופרת יצוקה

העינים של אלוהים יו טיוב

הפנים של אלוהים בעזה

הפנים של אלוהים עופרת יצוקה

הפנים של משה בשמיים

הפרצוף שראו בשמים בעופרת יצוקה

הקב"ה בשמי עזה יוטיבכ

התגלות אלוהית עופרת יצוקה

התגלות אלוקים בעופרת יצוקה

התגלות בשמיים

התגלות בשמיים במבצע עופרת יצוקה

התגלות העניים של אלוהים בעזה

התגלות העיניים של אלוהים בעזה

התגלות עיני רחל במלחמת עופרת יצוקה

התגלות עיניים בשמיים – עופרת יצוקה

התגלות של רחל אימנו במלחמת עזה

העיניים של משה בעופרת יצוקה

זוג עיניים בשמיים

זוג עיניים של אלוהים בשמיים

חייל צילם את עייני השם

יד שהופיעה בשמיים בעופרת יצוקה

יוט יוב משה רבנו

יוטיוב בשמים זוג עינים מלחמה בעזה

יוטיוב העין בשמים במלחמה בעזה

יוטיוב העין שומרת מלמעלה מלחמה בעזה

יוטיוב הפנים של אלוהים במלחמה

יוטיוב עיני רחל

יוטיובעניים בשמים

מבט האלוהים במצבע עופרת יצוקה סירטונים

מבצע אופרת יצוקה מלך מהשמיים

מבצע עופרת יצוקה העניים של אלוהים

מבצע עופרת יצוקה חייל צילם את אלוהים

מבצע עופרת יצוקה התגלות של רחל אימנו בשמיים

מבצע עופרת יצוקה עיניים

מבצע עופרת יצוקה-סרטונים

מי אמר שאין אלוהים בשמיים חיילים

מי אמר שאלוהים לא צופה בנו

מלחמה בעזה זוג עיניים בשמים

מלחמה בעזה עופרת יצוקה דמות אלוקים

מלחמת הניסים עופרת יצוקה

מלחמת לבנון השנייה הסיפור עם רחל אמנו

מלחמת עופרת יצוקה אלוהים

מלחמת עופרת יצוקה התגלות של רחל אימנו

מלחמת עופרת יצוקה רחל אמנו

מלחמת עופרת יצוקה תמונת רחל אמנו

מלמעלה עיניים עופרת יצוקה

מצבים נדירים שקרו ה לחילים בעזה

מראה עיני אלוקים בעופרת יצוקה

מראה עיניים אלוקים במלחמת עזה הראשונה

מראה עיניים במלחמת עזה

משה במצרים עופרת יצוקה

משה בשמים

משה רבינו במלחמת עופרת יצוקה

ניסי ישראל בעופרת יצוקה

ניסים במבצע עופרת יצוקה

ניסים במלחמה

ניסים במלחמת עופרת יצוקה

ניסים עופרת יצוקה רחל אימנו

ניסים של המלחמה+עיניים

נס עופרת יצוקה

נס עופרת יצוקה רחל

נס שרואים עיניים בעופרת יצוקה

סיפור ההתגלות מלחמת יום כיפור

סיפור על רחל אימנו בעופרת יצוקה

סיפור רחל עופרת יצוקה

סירטונים עופרת יצוקה דמות בשמיים

סרט הניסים שקראו במלחמת עזה

סרטון אלוהים בשמיים עופרת יצוקה

סרטון אלוהים עיניים

סרטון אלוהים עיניים בעזה

סרטון דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה

סרטון העיניים של אלוהים

סרטון מלך ששמר על החיילים בעזה בעופרת יצוקה

סרטון עופרת יצוקה עיניים

סרטון עופרת יצוקה עיניים בשמיים

סרטון עיניים בעזה

סרטון עיניים בשמים עופרת יצוקה

סרטון עיניים גדולות במלחמת עופרת יצוקה

סרטון עיניים של אלוהים

סרטון של אלוהים בשמים

סרטוני עופרת יצוקה אלוהים בשמיים

סרטונים דמות אלוהים בשמיים עופרת יצוקה

סרטונים ממבצע עופרת יצוקה

סרטונים עופרת יצוקה דמות בשמיים

עופרת יצוקה אלוהים

עופרת יצוקה אלוהים בשמיים

עופרת יצוקה אלוקים

עופרת יצוקה-אלוקים בעזה

עופרת יצוקה -אמא רחל

עופרת יצוקה-דמות בשמיים

עופרת יצוקה דמותו של אלוהים

עופרת יצוקה דת

עופרת יצוקה הגנה על החיילים

עופרת יצוקה העיינים של אלוקים

עופרת יצוקה התגלות

עופרת יצוקה- התגלות אלוהית

עופרת יצוקה זוג עיניים בשמיים

עופרת יצוקה – יש אלוהים בשמים

עופרת יצוקה נס בשמיים

עופרת יצוקה סירטונים

עופרת יצוקה סרטונים עיניים בשמים

עופרת יצוקה עדויות החיילים ניסים

עופרת יצוקה עין ה'

עופרת יצוקה עינים

עופרת יצוקה עיניים

עופרת יצוקה עיניים של השם

עופרת יצוקה עיניים בשמיים

עופרת יצוקה עיינים בשמיים

"עופרת יצוקה" פני אלוהים סרט

עופרת יצוקה פנים

עופרת יצוקה פנים של ה'

עופרת יצוקה רחל אמנו

עופרת יצוקה תנ"ך

עופרת יצוקת עניים

עייני האלוהים במלחמה

עיינים בשמיים בעופרת יצוקה

עיינימ של אולהימ

עין אלוהים בעופרת יצוקה

עין בשמיים

עין האלהים עופרת יצוקה

עין האלוהים סרטון

עיני אלוהים בעזה

עיני אלוהים מגדלי התאומים

עיני אלוהים משהו מדהים

עיני אלוהים מתגלות

עיני אלוהים תמונות

עיני אלוקים עופרת יצוקה

עיני ה מלחמת עופרת יצוקה

עיני השם בעזה

עיני רחל בשמיים

עיני של רחל במלחמה

עיניי אלוהים

עיניי אלוהים בעופרת יצוקה

עיניי אלוהים מתגלות בשמיים

עיניי אלוקים

עיניים אלוהים עופרת יצוקה

עיניים במבצע עופרת יצוקה

עיניים בעופרת יצוקה

עיניים בעזה

עיניים בשמים במלחמת לבנון

עיניים בשמיים במלחמה

עיניים בשמיים-מבצע עופרת יצוקה

עיניים בשמים

עיניים בשמים במלחמה בעזה

עיניים בשמים עופרת יצוקה

עיניים בשמיים חייל

עיניים מהשמיים עופרת יצוקה

עיניים מלחמה בעזה

עיניים מתגלות בעופרת יצוקה

עיניים מתגלות בשמיים במבצע עופרת יצוקה

עיניים עופרת יצוקה

עיניים עופרת יצוקה דמות

עיניים שנראו בשמים במלחמת עופרת יצוקה

עיניים שנראו בשמיים במצבע עופרת יצוקה

עיניים של אלוהים

עיניים של אלוהים במלחמה

עיניים של רחל אימנו במלחמה – וידאו

עניי אלוהים מבצע עופרת יצוקה

עניים בשמים

עניים עופרת יצוקה

עניים של אלוהים

עפרת יצוקה העיינים של אלוהים

פני אלוהים סירטון

פני האלוהים בשמיים עפרת יצוקה

פני "עופרת יצוקה" אלוהים סרט

פנים בשמים

פנים בשמיים

פניים בשמיים בעופרת יצוקה

פנים עופרת יצוקה

פנים של אלוהים עופרת יצוקה

פרצוף בשמיים מלחמת עופרת יצוקה

פרצוף מהשמיים

פרצוף עופרת יצוקה

פרשת רחל אימנו בעופרת יצוקה

קטע דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה

קלטת של עופרת יצוקה עם העיניים

רחל אמנו במבצע עופרת יצוקה

רחל אימנו מתגלה בעזה

רחל אמנו עופרת יצוקה

תיעוד של דמות בשמיים

תמונות העיניים של אלוהים עופרת יצוקה

תמונות של אלוהים במבצע עופרת יצוקה

תמונת החילים בשמים

תמונת עיניים בעופרת יצוקה

תמונת עיניים שנראתה בשמיים במלחמת עופרת יצוקה

xry ניסים בעופרת יצוקה

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

 

 

 

 

 

 

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?

חברה שעוברת דירה ביקשה להיפטר מהספה שלה, ואנחנו שמחנו להחליף את הספה המרופטת בסלון באחת חדשה יותר. אך כשהגענו להוציא את הספה, היא לא עברה בדלת. בכל זווית שניסינו להוציא אותה, היא שוב ושוב נתקעה באותה פינה. לבסוף, נמצא הפתרון: את הרגליים של הספה פירקנו עם מברג בתוך החדר, וכך הוצאנו את הספה, ואת הרגליים אפשר היה להבריג חזרה אצלנו בבית.

עמירה הס הרצתה הערב בפרינסטון, במסגרת ההרצאה השנתית לזכרו של אדוארד סעיד. נזכרתי שבפעם הקודמת ששמעתי אותה, היא אמרה משהו ששינה לגמרי את החשיבה שלי לגבי החיפוש אחר הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז עוד לא הבנתי עד כמה זה הולך ללוות אותי, ולכן זה מדווח בפוסט ההוא, אבל לא בכבוד הראוי לו.

בהקשר לדיון שמתקיים בבלוג בימים האחרונים, נראה לי שזה שוב רלוונטי: אנחנו נוהגים לדבר על פתרון הסכסוך, ובאופן כמעט בלתי-רצוני זה מכניס לתוך הדיון מצב חשיבה כאילו יכול להיות "פתרון סופי". יש מצבים בחיים שזה אכן המצב, כמו עם הספה. הייתה בעייה, ונמצא לה פתרון שלאחריה כבר לא הייתה בעייה. הס אמרה אז (וחזרה על כך בשלב השאלות גם הערב) שבתור מישהי שהכשרתה בהיסטוריה, ברור שסכסוך כזה הוא תהליכי מטבעו. אין "פתרון" שלאחריו לא תהיה בעייה. המציאות של שני עמים שחולקים את אותו חבל-ארץ, ושכל עם היה מעדיף שחבל-הארץ היה כולו שלו בלעדית, היא מציאות שתהיה נוכחת עוד זמן רב, הרבה מעבר לטווח הראייה של מי מאיתנו.

ההכרה בכך היא פסימית בחלקה, וקצת נשמעת כמו טענת הימין-מרכז שצריך "לנהל את הסכסוך", לא לפתור אותו. השאלה בעיניי היא מה פירוש לנהל. האם אנחנו מסכינים לחיות על החרב, מסרבים להאמין שדו-קיום בין יהודים לערבים הוא אפשרי? או שמא מנסים עוד דרך לפשרה, עוד נסיון להקל על הסובלים מן הסכסוך, בידיעה שגם הנסיון הזה לא יביא לתחנה האחרונה של הסיפור הזה?

דודו חתם את אחת התגובות האחרונות שלו בחשש מ"מלחמת אזרחים בריאה". כשאני חושב על מודל המדינה הדו-לאומית, אני חושב על חוקה שתעגן את הזכויות של כל אחת מקבוצות הלאום במדינה. אני לא פעם אמרתי לעצמי שאחרי כל המהלכים לקראת רגיעה, אחרי כינון חוקה כזו, אחרי מתן אזרחות שווה לכולם, עשויים להיות גורמים שיבצעו מחטף חוקתי או מהפיכה צבאית, נניח להצרת צעדיהם של יהודים, או לחקיקת חוקי שריעה. כן,השבתי לעצמי, ואם זה יקרה – תהיה התקוממות יהודית, ו"מלחמת אזרחים בריאה", ואחריה אולי אפילו תקופה של כיבוש יהודי, אבל אחר-כך שוב תצטרך להימצא הדרך לחיות ביחד. בדיוק כשם שגם חלוקת הארץ עשויה להביא להתדרדרות נוספת, שאחריה יחפשו פתרון אחר.

הס סיפרה שב-1993 שמעון פרס קיים שיחה במדריד עם מנהיגים יהודיים, במאמץ לשכנע אותם לתמוך בהסכם אוסלו שקרם עור וגידים. כדי להשיג את תמיכתם, הוא שירטט את היעד הסופי, כפי שהוא חזה אותו: מדינה פלסטינית ברצועת עזה בלבד, פלסטינים תושבי הגדה יקבלו אזרחות ירדנית וישתתפו בבחירות שם. לא יהיה פינוי התנחלויות בגדה. לצרכים מוניציפליים אולי תוקם מין מועצת יש"ע משותפת כזאת לפלסטינים וישראלים בגדה, שתנהל את העניינים בגדה, אך מבלי לפגוע בריבונות הישראלית, או באזרחות הירדנית של הפלסטינים שם. לדברי הס, פרטי השיחה פורסמו ב"הארץ" בזמן אמת, אך כמעט לא זכו להתייחסות בתוך המולת אוסלו. ודאי שזה לא מה שאנשים דמיינו שיתפתח מאוסלו, אך באופן אירוני ואולי לא כל-כך מקרי, השתלטות החמאס על עזה מקרבת את החזון הזה של פרס למציאות.

לסגור את המנהרות, לפתוח את הכבישים

                    

מתי הייתי בפנימיית הכפר הירוק? מי זוכר?

 

שאלות של זכרון מעסיקות אותי בימים אלה, ואני חושש שאשכח כמה מהן לפני שאספיק להעלות אותן על הכתב.

 

למנהל הפנימייה הייתה שם מדיניות מעניינת: השער תמיד היה פתוח, ובכל שעה שהיא חניכים יכלו לצאת ולבוא. היה אסור להם, כמובן, לעזוב ללא אישור. אך לשומר בשער הייתה הוראה שלא למנוע מהם לצאת, אם הוא רואה אותם עושים זאת.

 

לכאורה, זו סתירה פנימית: אם אסור לעזוב, מדוע אין מי שאוכף זאת? ובניסוח מדוייק יותר, אם אסור לעזוב, כיצד ייתכן שאפשר לעזוב, ועוד בקלות מדאיגה שכזו?

 

מנהל הפנימייה הסביר שתלמיד שנמצא במצוקה וצריך לברוח, יעשה זאת. אם הוא יידע שהשער הראשי סגור בפניו, הוא יקיף את כל הכפר עד שימצא פירצה בגדר וייצא. ממערב לכפר נמצא כביש איילון. מצפון לו כביש 5. האם יותר טוב שתלמיד במצוקה יברח לכבישים הללו? מוטב שייצא מהשער הראשי, שלידו תחנת אוטובוס מסודרת.

 

למדיניות הזו נלוותה כמובן עשייה ללא הרף למנוע מתלמידים לברוח. לא מדובר היה בפעולות מניעה כוחניות או איומים. כוונתי לליווי של המדריכים, לתשומת לב אישית, למערך ייעוץ שלם שמשתדל לזהות נורות אדומות לפני שתלמיד בורח, שמשתדל לאתר תלמיד שבורח מהר ככל האפשר, ושנמצא איתו בשיחה כדי לסייע בפתרון מצוקותיו ולהחזיר אותו לכפר ללא כוח.

 

נזכרתי בסיפור הזה לאחר סיום המבצע בעזה. כה חוששים הישראלים ממה שעלולים העזתים להכניס לרצועה לו המעברים היו פתוחים, עד שסגרו אותה מכל עבר. עזה לא מתוחמת על-ידי כבישים מהירים כמו כביש איילון, ותושביה אינם קופצים מעל הגדר. אך הם חופרים מנהרות, ובמנהרות הם מעבירים את כל הדברים שישראל לכאורה חוששת שהיו נכנסים לעזה אילו המעברים היו פתוחים.

 

כעת חמאס מתגאה במנהרות שלו, ומציג אותן לראווה כהוכחה לכך שהוא ניצח במבצע הזה. בקלות ישראל יכלה לשדוד ממנו את הנצחון הזה, ועוד יותר בקלות יכלה ישראל לפתור את בעיית המנהרות, בפתרון שהיה מדגים את השכל הישר שהיה לאותו מנהל פנימייה: לפתוח את השער הראשי! לתת לסחורות לעבור דרך מעבר ארז, מעבר כיסופים, ולהציע למצרים לנהוג באותו אופן במעבר רפיח.

 

בתקופת המבצע התראיין השר שלום שמחון לגאולה אבן בערוץ הראשון, וכשהיא שאלה אותו על סגירת המנהרות, הוא הסביר לה שאין זה פשוט כל-כך, כיוון שהמנהרות משמשות גם להעברת סחורות וצורכי קיום הכרחיים. וכי תושבי עזה ניחנו בחיבה מיוחדת למעברים תת-קרקעיים, שרק כך הם מוכנים לקבל את צורכי הקיום שלהם? האם מאז ומעולם מעברי סחורה נעשו בעזה מתחת לאדמה? אם תהיה אל עזה וממנה תחבורה זורמת, כל הצורך במנהרות ייעלם באחת.

 

"אבל אז הם יעבירו שם נשק!" יקפצו המתנגדים. ודאי. אך הם מעבירים נשק בכל מקרה. וזה גם לא ממש עוזר להם. הנשק שהם יכולים להשיג הוא חסר משמעות כנגד העליונות הצבאית הישראלית. וגם אם הם היו מעבירים כמות כפולה ומכופלת של רקטות דרך מעברים פתוחים, עדיין היה הדבר חסר משמעות מבחינה טקטית ואסטרטגית גם יחד.

 

לישראל יש שתי ברירות, שהיא מסרבת לבחור ביניהן: אם עזה היא איזור שלטוני נפרד ועצמאי, שאיננו קשור לישראל, אין מקום שישראל תטיל עליו מצור אווירי, ימי ויבשתי. אם היא בשליטת ישראל, יש לקבל את השליטה על כל המשתמע מכך, כולל נציגות ישראלית היושבת ברצועה ומנהלת אותה.

 

המבצע מסתיים וגורמים רבים מתחרים על מתן סיוע לעזה. כל גורם שם הוא בעל אינטרס והתורמים הגדולים ביותר יחזקו מן הסתם את הנטייה האנטי-ישראלית החזקה כל-כך ממילא בעזה (ובצדק). גם לאחר מבצע כה משולל הצדקה, יכלה ישראל לשנות מדיניות, באופן שיפתח את עזה – לשמיים, לים ולישראל. המצור הנמשך עליה גם לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, משמעותו היחידה היא שהאיבה בין עזה לישראל רק תגדל, בחסות המשקמים של עזה.

 

סביר להניח שזו בדיוק המטרה של הקברניטים הישראלים. על כך יש להצר.

           

על עזה ועל אוכלוסייה אזרחית

מכל סיפורי החסידים שבספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז", הכי אני אוהב את הסיפורים על רבי ישראל, המגיד מקוזניץ (הנה עוד אחד):

 

 המגיד מקוזניץ היה אומר אל הבורא:

 "רבון העולמים, אני מבקש ממך שתגאל את ישראל. ואם אינך רוצה, גאל את הגויים".

אף אנו מבקשים, אך שלא כמגיד, אין לנו אל לפנות אליו. אנו פונים אל ממשלת ישראל, שריה ויועציה: "ממשלת ישראל, עשי למען מדינת ישראל ועם ישראל. ואם אינך רוצה, עשי למען הפלסטינים".

הבאתי אל תוך הדיון מקצת דבריו של מיכאל וולצר באשר למלחמות צודקות ולא-צודקות. הקושי הגדול בהשלכת דבריו אל מציאות ימינו נעוץ כמובן באיסור שהוא מטיל על פגיעה באוכלוסייה אזרחית לא חמושה. שני קשיים, לכאורה, נמצאים בזה. ראשית, טענת "הוא התחיל" המנוסחת לעתים כ"גם הם פוגעים באוכלוסייה אזרחית". שנית, העובדה שחמאס (וכן חיזבאללה בתורו) יורה מתוך אוכלוסייה אזרחית, ומשתמש באזרחים כמגינים חיים לאנשיו. 

הטענה הראשונה אין בה שום הצדקה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית. יש בה משום הצדקה לעצם הפגיעה בחמאס וליציאה למלחמה, כיוון שתוקפנות כנגד אזרחים היא מעשה פשע המצדיק פתיחת מלחמה. יש בה כדי להחליש את צדקת המאבק של חמאס גם במישור המוסרי-אידיאולוגי, וגם במישור הטקטי-פוליטי. אבל אין בה שום הצדקה בעצמה כדי לירות על אזרחים.

הטענה השנייה, לעומת זאת, אכן מספקת, בעיניי, הצדקה לפגיעה באזרחים (למקרה שמישהו ינסה להתלהם: אינני מדבר עכשיו על מקרים ספציפיים, ואינני בא להתווכח אם צה"ל משקר לגבי ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית או לא. אם חיילי צה"ל משקרים זה לא בסדר, והם פוגעים במוסריות של צה"ל. הטענה המובאת כאן היא טענה עקרונית באשר לנסיבות בהן יש הצדקה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית). אם האוייב משתמש באוכלוסייה אזרחית כמחסה לפעילות שלו, ואין דרך להילחם בו אלא על-ידי פגיעה באותם ריכוזי אוכלוסייה, הרי שיש לפגוע בריכוזי האוכלוסייה כדי לנצח במלחמה (וזאת מתוך הנחה שעצם היציאה למלחמה היא מוצדקת, ולכן נצחון בה הוא הכרחי). יש להבהיר לאוייב שכך יקרה, בתקווה שמנהיגי האוייב יחוסו על אזרחיהם ויחדלו מכך, ויש להזהיר את האזרחים עצמם, כדי לאפשר להם לנוס. ואילו אם הירי נמשך מתוך האוכלוסייה האזרחית, ועדיין יש שם אזרחים, הנחת העבודה צריכה להיות שאזרחים אלו של האוייב מזדהים עם כוחות הלחימה ומסייעים לו, ולכן הם כלי-מלחמה לכל דבר ועניין. יש שיטענו שחמאס מאיים על האנשים ומכריח אותם לשמש מגן אנושי, או מכריח אותם לתת מחסה למרגמות. ייתכן שכך הדבר, אך זהו בדיוק מה שהופך אותם לחיילים. נזכיר שגם חיילי צה"ל, רובם ככולם, הם חיילים מכורח זרועו של השלטון. אלמנט הבחירה מצומצם אצלם כמו אצל אנשי עזה מול החמאס. גלעד שליט לא התנדב לצבא, ובוודאי שלא התנדב להיחטף.

אנחנו מרבים לדבר על החמאס כארגון מחבלים, כיוון שהוא פוגע באזרחים. עם יד על הלב, האם הציבור הישראלי היה מפסיק לקרוא לחמאס ארגון מחבלים ומתחיל לקרוא להם "לוחמי חופש" לו היו מגבילים את פעולתם לחיילים בלבד? ודאי שלא. ההתייחסות לגלעד שליט היא ההוכחה הטובה ביותר לכך, בייחוד אם זוכרים שבמסגרת מבצע החטיפה נהרגו שני חיילים עמו, חנן ברק ופבל סלוצקר. הציבור הישראלי איננו מוכן לקבל לא פגיעה באזרחים ולא פגיעה בחיילים.

הנה האבסורד ביחס ללחימה בחמאס שדווקא השמאל הוביל אותנו אליו: ההתנתקות מעזה לא לוותה בשום ניתוק שלטוני של עזה מישראל. עזה עדיין תלויה לחלוטין בישראל לכל צורכי קיומה, וכל החלטה הקשורה בתנועה ממנה ואליה, טעונה אישור של ישראל. אפילו על הגבול בין עזה למצרים ישראל מבקשת את זכות הווטו. כך שעזה איננה עצמאית. היא תחת כיבוש ישראלי. אבל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים: כיבוש ללא כובשים. החיילים נמצאים מסביב לרצועה ולא בתוכה, וכך הציבור הישראלי מאמין לשקר שהכיבוש הסתיים. ולחמאס אין שום לגיטימציה להיאבק נגד הכיבוש: לפגוע באזרחים אסור, לפגוע בחיילים הופך אותם למפלצות אדם בעיני הלב היהודי הרחום, וגם לצאת לפיפי אסור. הכל אסור.

ואז מתחיל מבצע, והשמאל מתחיל לצעוק נגד הפגיעה באזרחים. נו, אז איך אתם רוצים שצה"ל יילחם בחמאס מבלי לפגוע באזרחים? שיפגע במחנות שלהם? שייערך בשדה הקרב? הרי ישראל עצמה היא שדרשה שהרשות הפלסטינית לא תקים צבא. ובמקום זה יש רק מחנות אימון לשוטרים, כפי שישראל ביקשה. אז השמאל כועס על ישראל שהיא מפציצה מחנות שוטרים. אבל איפה חמאס יכול לאמן חיילים שלו אם לא במחנות שוטרים אזרחיים? הרי כל דבר אחר אסור היה לו מלכתחילה. על כן, ברור שכדי שישראל תוכל להילחם מול פלסטין בצורה הוגנת, היא צריכה להפסיק עם הדרישה למדינה מפורזת. בכלל, כל הרעיון הזה של הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית שקמה לפי התנאים שלנו הוא מטופש מיסודו, ואף מדינה עצמאית לא הייתה מסכימה לו; אבל ישראל לא רוצה מדינה פלסטינית עצמאית, היא רוצה מדינה פלסטינית משועבדת. וזו רק דוגמה אחת לאופן שבו "הסכמי שלום" החריפו את המצב בין ישראל והפלסטינים.

הערת ביניים: למה אני כועס רק על השמאל? העירו לי שהערות פלגניות כמו שלי פוגעות בשמאל ומחזקות את הימין. אבל על מי רוצים שאכעס? על אריק שרון? ההוא מ-101, מקיבייה, מאלון מורה, מסבסטיה, מסברה ושתילה? אליו אני אלך בטרוניות? מאריק שרון אין לי שום ציפיות, ולכן איך ששמעתי אותו אומר שהוא הולך לפנות התנחלויות הייתי נגד. אחר-כך גם ראיתי שצדקתי. אבל מיוסי ביילין וזהבה גלאון אני חושב שמותר לצפות אחרת. לפי רוממות השלום בגרונם, אפשר היה לצפות שידאגו לזכויות הפלסטינים. והעובדה שמרצ תמכה בהתנתקות, תמשיך ותעמוד לגנותה. היא יכלה לבקש הצבעה מפוצלת על סעיפים מסויימים, היא יכלה להתנגד לכל התוכנית בצורתה. אבל היא הייתה גיבורה גדולה ונתנה לשרון "רשת בטחון" מול המורדים בליכוד, וכל הציבור שלה הריע לה. אז עכשיו יש לנו חמאס בעזה, שמסתובב בתוך אזרחים, ואפילו להילחם בהם כמו שצריך אי-אפשר.

אילו ישראל הייתה מעוניינת באמת במלחמה נגד החמאס ובחיסולו, היה עליה לאפשר לאזרחים התמימים לברוח, ואז להילחם בחמאס בכל הכוח, ואז לאפשר להם לחזור. איך? דרך הכביש הבטוח בין עזה לגדה, המקשר בין החלקים השונים של הרשות הפלסטינית. אה, עוד לא סללו כביש כזה? מעניין. לא, זה מעניין, כי כבר 15 שנה לפחות שפתרון של מדינה פלסטינית מצומצמת בגבולות 1967 נמצא על השולחן בתור המוצא הריאלי, אז מעניין שעוד לא הצליחו לפעול בכיוון הזה. בחודשים שטרם הפעולה, הסבירו שיש פלסטינים שרוצים לעבור או לחזור לגדה, ולא מרשים להם, כי זה עשוי לערער את השלטון של אבו-מאזן בגדה. זה הסבר מלומד שאנשי שמאל מקבלים אותו. ואילו היו אומרים להם שמונעים תנועה של אוטובוסים מהצפון לתל אביב כי זה עשוי לערער את השלטון של אולמרט הם גם היו מקבלים את זה? זכויות אדם אינן מותנות ביתרון פוליטי זה או אחר. מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא הדבר שהיה הכי הכרחי במלחמה הזו, והוא לא התקיים, כי ישראל מעוניינת ליצור נתק, כדי להחליש את המאבק הפלסטיני עוד יותר, ופרשנים שונים מקבלים את הטיעון שזה נעשה כדי להחליש את חמאס.

לישראל יש את האמצעים ליצור מציאות אחרת בעזה, ובראש ובראשונה לחדול משלילת הזכויות הטבעיות. אלו ששוגים לחשוב שישראל יכולה להתנתק מעזה ולהסיר כל עול אחריות ומחוייבות מעליה של מה שנעשה שם בארבעים השנים האחרונות, חייבים לדרוש שלשלטון שם, יהא אשר יהא, תהא שליטה מלאה על דרכי האוויר, הים והיבשה. ישראל יכולה להחליט שאין לה מעבר גבול עם עזה, אבל אל לה להתערב במעבר הגבול עם מצרים. הטענה שגבולות פתוחים שכאלה יאפשרו לחמאס להכניס לשם נשק מגוחכת. כל מדינה מכניסה נשק דרך נמליה. שנית, יש להעלים עין מכל בנייה של מחנות צבאיים שם (דווקא אם לפלסטינים הייתה זכות להקים מחנות צבאיים, הביקורת על כך שהם מתחבאים בין אזרחים הייתה מוצדקת יותר).

אבל יש גם דרך אחרת, נכונה יותר, והיא שקודם שהכיבוש יסתיים, ישראל תיקח על עצמה לתקן מעוולותיו. הצעד הראשון, שיכול היה להיעשות תוך חצי שנה (אך אין לי אשליות), צריך להיות כמובן סלילת כביש מהיר בין עזה לגדה. מן הראוי שכל סולליו יהיו פלסטינים, אולי אפילו עזתים, ושמשכורתם המלאה תשולם מקרן משותפת שיתרמו לה ישראל, מדינות הליגה הערבית, האיחוד האירופי, ארצות הברית וגם משלם המיסים הפלסטיני (להבהיר שהתרומה הישראלית לקרן לא תילקח מכספי המיסים הפלסטינים). דבר זה לכשעצמו יהיה בו כדי להעניק דחיפה לכלכלה העזתית ברמות שלא תשוערנה.

לצד הכביש, ישראל צריכה ליזום, בשיתוף עם הקרן, שיקום של תשתיות בתוך עזה. ודאי שתשתיות רבות נפגעו במבצע, אך רבות היו חסרות עוד קודם לכן וללא כל קשר אליו. יש לדאוג למערכת חשמל, גז, מים טלפוניה ופס רחב מאורגנת שתעמוד בסטנדרטיים מינימליים. גם פעולות אלו יכולות להיעשות תוך הכשרה והעסקה של פועלים עזתים.

בנוסף לתשתיות, יש לדאוג להקמת כמה מפעלים בכל אחת משלוש הערים ברצועה, ומוטב ראשית להקים מפעלים שיספקו צרכים של העזתים מאשר מפעלים שנועדו לייצוא. כך יווצר הון שחוזר פנימה לרצועה.

לבסוף, יש להזרים אספקה מתמדת של מוצרי יסוד, כדי לספק את צורכם של הפלסטינים, ולאפשר להם להתחיל להשקיע בדברים שמעבר למוצרים הבסיסיים. בהמשך, שיקום והקמה של מרכזי קניות, תרבות והשכלה.

לא שמשהו מכל הדברים האלה יקרה. נוח לישראל שעזה תתבוסס בעונייה, ונוח לעולם שלא לחשוב על עזה, ולחשוב שכל עוד לא טובחים בהם אז מצבם שפיר. אבל נניח שכך היה קורה – האם אני מצפה שאחרי כל זה הפלסטינים יהפכו לציונים? לא. אני אינני מבקש לעשות זאת בגלל טובה שתצמח לישראל מכך. אבל אני רואה בכך את המחוייבות הטבעית הישראלית לאחר שנות הכיבוש ולאחר שגשוגה של ישראל בשל כוח העבודה הפלסטיני. אני חושב שפראקטית שיפור רמת החיים של הפלסטינים תסייע בסופו של דבר גם להקלת הסכסוך, אך אינני מצפה שהוא יפתור את הסכסוך, וגם אם היו מוכיחים לי בוודאות שלאחר יישום תוכנית כזו שוב היו נורות ראקטות על באר-שבע או אפילו על תל אביב, עדיין הייתי תומך בתוכנית הכלכלית עצמה. אלא שאז, עמדתה המוסרית של ישראל ביחס לתגובתה לירי הראקטות הייתה שונה בתכלית.

מתוך: "מלחמות צודקות ולא צודקות"

מתוך ספרו של מיכאל וולצר, "מלחמות צודקות ולא צודקות" (יצא בהוצאת עם עובד בתרגום יורם ברונובסקי. כאן מובא בתרגום שלי, על-פי המהדורה השלישית משנת 2000, הוצאת Basic Books. מספרי עמודים בסוגריים מתייחסים למהדורה זו):

התפיסה המודרניסטית של מלחמה, כפי שניתן לכנות אותה, סוכמה בעגמומיות בשיר של ראנדל ג'ארל:

Profits and deaths grow marginal:

Only the mourning and the mourned recall

The wars we lose, the wars we win;

And the world is – what it has been.

מלחמה הורגת, זו פעולתה היחידה; אפילו המטרות הכלכליות שלה אינן משתקפות בתוצאות שלה; והחיילים הנהרגים בה הם, על-פי ביטוי בן-זמננו, מבוזבזים. ג'ארל מדבר בשם אותם אנשים מבוזבזים, בשמם של רעים שכבר מתים, ושל אחרים שיודעים שייהרגו בקרוב. נקודת המבט שלהם היא בעלת משקל: יש כה רבים מהם. כאשר חיילים מתים במספרים קטנים, בקרבות שניתן לתפוס אותם, הם יכולים להעניק משמעות כלשהי למותם. קורבן וגבורה הם מושגים נתפסים. אבל הטבח של הלוחמה המודרנית מכניע את היכולת להבנה מוסרית; ציניות היא מפלטם האחרון. אך אין זה, על כל פנים, מפלטנו האחרון, או אפילו הצורה החשובה ביותר של תפיסותינו את המלחמה שג'ארל נלחם בה. למען האמת, רוב מרעיו ששרדו איתו עדיין יבקשו לאשר שהעולם הוא שונה, ולטובה, בשל נצחון בעלות הברית ותבוסת המשטר הנאצי. וגם נקודת המבט שלהם היא בעלת משקל: יש כה רבים מהם. בעידן בו הרגישות האנושית מכווננת בעדינות לכל הדקויות של הייאוש, דומה שעדיין חשוב לומר על אלו שמתו במלחמה שהם לא מתו לשווא. וכשאיננו יכולים לומר זאת, או חושבים שאיננו יכולים, אנו מערבבים את האבל שלנו בכעס. אנו תרים אחר אשמים. אנחנו עדיין מחוייבים לעולם של מוסר.

אך גם אם לעתים יש דחיפות לנצח, לא תמיד ברור מהו נצחון. על-פי התפיסה הצבאית המקובלת, המטרה היחידה במלחמה היא "השמדת עיקר כוחותיו של האוייב בשדה הקרב". קלאוסוויץ מדבר על "קריסה של האוייב". אך מלחמות רבות אינן מסתיימות ללא סוף דרמטי שכזה, וניתן להשיג מטרות מלחמתיות רבות ללא הרס וקריסה. עלינו לבקש את המטרות הלגיטימיות של המלחמה, את היעדים שניתן לכוון אליהם אל נכונה. אלו יהיו גם מגבלות המלחמה הצודקת. מרגע שהושגו, או מרגע שהן בהישג-יד פוליטי, על הלחימה להיעצר. חיילים שייהרגו מעבר לנקודה זו, ימותו ללא צורך, ולהכריח אותם להילחם ואולי אף למות הוא פשע הדומה לתוקפנות עצמה… (109 – 110).

מלחמה אינה דומה לשוד מזויין, למשל… במהלך שוד בנק, הגנב יורה במאבטח המושיט יד לאקדחו. הגנב מואשם ברצח, אפילו אם הוא יטען שהוא פעל מתוך הגנה עצמית. מכיוון שלא הייתה לו זכות לשדוד את הבנק, נשללת ממנו גם הזכות להגן על עצמו בפני שומרי הבנק. הוא אשם בהרג המאבטח באותה מידה שהוא היה אשם בהרג אזרח בלתי-חמוש –  נניח, לקוח המפקיד את כספו. שותפיו של הגנב עשויים לשבח אותו במקרה הראשון, שבמושגים שלהם היה הכרחי, ולגנות אותו במקרה השני, שהיה גחמתי ומסוכן. אך אנו לא נשפוט אותו כך, כי מושג הכורח אינו תקף לפעילות פושעת: לא היה כורח לשדוד את הבנק מלכתחילה.

ובכן, תוקפנות גם היא פעילות פושעת, אך תפיסתנו את הנוטלים בה חלק שונה ביותר: נתאר שבמהלך מלחמה חייל יורה בחייל אחר, חייל מצבאות האוייב המגן על מולדתו. במהלך קרב-אש רגיל, אין זה נקרא רצח; גם לאחר המלחמה החייל לא ייחשב כרוצח, אפילו בעיני אויביו-לשעבר. למעשה, המקרה הוא בדיוק אותו מקרה גם אם החייל השני ירה קודם. אף אחד מהם איננו פושע, ועל שניהם ניתן לומר שפעלו מתוך הגנה עצמית. אנו קוראים להם רוצחים כאשר הם פוגעים באלו שאינם שותפים לקרב, אזרחים תמימים, חיילים פצועים או שנשקם ניטל מהם. אם הם יורים באנשים המנסים להיכנע או לוקחים חלק בטבח של עיר כבושה, אנו ממהרים (או מן הראוי שנמהר) לגנות אותם. אך כל עוד הם נלחמים בהתאם לכללי המלחמה, גינוי איננו אפשרי.

הנקודה הקריטית היא שיש למלחמה כללים, בעוד שאין כללים לשוד (או לאונס ולרצח). (127 – 128)

עד כאן וולצר. חומר רקע לפוסט שעוד יבוא לגבי הלחימה בעזה. מעניין להרהר (ואין צורך להשיב עליהן כאן, דיונים בנושא נערכו לאין ספור) – מי התוקפן במקרה דנן, מי פוגע באוכלוסייה אזרחית, האם החוקים משתנים כאשר התוקפן פוגע באוכלוסייה אזרחית? ועוד שאלה חשובה, שממעטים להרהר בה – מתי מותר לעבור על החוק, וכיצד עוברים על החוק (כלומר: מה הם הכללים לעבירה על החוק)?

 

מקצת חידושי הלכות מלחמה

מצינו כי מבצע המתחיל בקיץ נקרא "גשמי קיץ" ומבצע החל בחנוכה נקרא "עופרת יצוקה". ויש להצר על השמות הללו, שדוק של הומור נסוך עליהם וקורטוב של שביעות רצון עצמית מן החידוד שזור בהם. שכן היוצא למלחמה מן הראוי שיעשה זאת במלוא כובד הראש הנדרש. וגם אם רוח קרב דרושה לנצחון, וגם אם המלחמה הכרחית היא (ויש המטילים ספק בדבר, אך ניטה חסד ללוחמינו ונניח שהיוצא למלחמה עצמו משוכנע שעל כורחו הוא יוצא ובתום לב) – עודנו יוצא למלחמה בידיעה שיש חפים מפשע שיקפחו חייהם, אם בזדון אם בשוגג, אם מחוסר ברירה ואם מברירה, ויש מרעיו שלא ישובו, אם מזדון האוייב או משגגת חבריו, ועל כן, אין הוא יוצא למלחמה ולבו עולץ. ואם הוא עולץ, מזכירין לו ומהסין אותו, שלא עת שמחה היא ולא עת שירה היא, והמשכיל בעת ההיא יידום.

ואל ייצא היוצא למלחמה כאמן, ואל ישורר בכינויים לקרב או בדיווחיו, שאין הוא אמן ומלחמתו אינה יצירה, ואין הוא אומן ומלחמתו איננה משלח יד. אלא ייצא כשליח-ציבור העושה מלאכתו מתוך כורח, ולא כצדיקים היודעים שמלאכתם נעשית בידי אחרים, ולא כצדיקים היודעים שלא עליהם המלאכה לגמור, אלא כשליחי מצווה שאינם ניזוקין, ושעליהם לגמור המלאכה.

ואל יראה עצמו כחולייה בשרשרת, "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", ואל יראה באויביו מזרע ישמעאל ועמלק ופלשתים ואדום, ואל יצפה לפורקן, לתשועות ונפלאות ונחמות בימים ההם בזמן הזה, אלא יראה אך את הזמן הזה, ואת המלחמה הזו, כנסיבות שהזדמנו ונצטרפו כך שכעת הוא יוצא למלחמה.

וישכיל בשובו להתבונן אל הנסיבות, שאם לא כן, נמצא רואה עצמו חולייה בשרשרת ונידון לחבר לולאה נוספת, ולהוריש לבנו לולאה נוספת בשרשרת. וכן מצינו בתוספתא:

 

כיוצא בו אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו אל תזכרו ראשונות אילו של מלכיות וקדמוניות אל תתבוננו אלו של מצרים הנני עשה חדשה עתה תצמח זו מלחמת גוג ומגוג (של גוג) משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה הזאב פגע בו ארי וניצל מידו שכח מעשה הזאב והיה מספר במעשה הארי אחר כך פגע בו נחש וניצל מידו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה הנחש אף כך ישראל צרות האחרונות משכחות את הראשונות.