להערכת יצירתו של יהונתן גפן

—

[הרשימה הזו נכתבה בתקופת נדודים, כשאין לי גישה לספרייה שלי, ואני כותב מתוך זכרון. אני מתנצל מראש על מיעוט הציטוטים ועל שגיאות, אם ישנן.]

זכורני, בשנות עלומיי כתלמיד תיכון, התרגשות שעברה בינינו, החבורה של תנועת-הנוער, כשנודע שגידי גוב צפוי לארח בתוכנית הטלוויזיה שלו איחוד של הכבש השישה-עשר. אל שנות התיכון נלווה גילוי מחדש של יצירות לפעוטות וילדים כאוצר בלום של חוכמה שלא ידענו להעריך בילדותנו: פו הדב, הנסיך הקטן, אליס בארץ הפלאות, ואפילו "סומכי" של עמוס עוז, כולם זכו להערכה מחדש. זוהי אחת משתי המגמות של גיל הנעורים: מצד אחד, רצון עקר להיאחז בילדות כל-כמה שמותר חברתית; ומאידך, להיטות לטקסי חניכה של מבוגרים (כמו שתייה לשוכרה, פורקן מיני, ונהיגה) שלעיתים עצם הסימון שלהם כמעשה של מבוגרים חשוב יותר מן המעשה עצמו. הכבש השישה-עשר הוא בעצמו סוג של יצירה כזו: הסיפור על האיש הירוק שפוגש איש כחול הוא סיפור חמקמק שעשוי להיות לא יותר מאגדת אי-גיון עם שורת מחץ מפתיעה, או שמא אלגוריה מתוחכמת על הוויה ירוקה (טבע? כסף? מריחואנה?) שנתקלת בהוויה כחולה (מיניות?). השיר על מריבת ההורים, שלא נכלל בגרסת התקליט, ועוד ועוד שירים שמדברים בקול מרובה פנים, שמתאימים ברמה אחת לילדים וברמה אחרת למבוגרים. ואם אין בהם משמעות נסתרת, תמיד אפשר לשוב ולחפש אותה, כמו ב"הילדה הכי יפה בגן." הלחנים המתוחכמים של האלבום הטעינו את השירים באנרגיית רוק שהוסיפה מימד נוסף לאמביוולנטיות הגילאית של היצירה. בתוכנית האיחוד של "לילה גוב", השיר "אני אוהב" הוביל ליציאה לפרסומות, וגידי גוב שר את המילה "פרסומות" בסוף השיר. אני זוכר שכעסתי עליו מאוד אז: הכנסת המימד המסחרי ליצירה המופלאה נראתה כחילול-הקודש, ולמחרת בבית-הספר כולם הסכימו שהאיחוד היה מאוד מרגש, וששילוב "פרסומות" בשיר היה פסול.

שנים עברו. יצחק קלפטר שהלחין את השיר, נפטר בדצמבר 2022. יהונתן גפן נפטר כמה חודשים לאחר-מכן, באפריל 2023. אני עדיין סולד מתרבות המסחור והצריכה המתבטאת בפרסומות, אבל כבר אינני מייחס קדושה ליצירות קאנוניות, ומסוגל לראות יסודות של מסחור גם בהפצת היצירה המקורית באופן שמפחית את הזילות שייחסתי אז לשרבוב היציאה לפרסומות לשיר. טשטוש התחומים שכה הפריע לי אז, נראה לי אופייני ליצירתו ופרסומו של יהונתן גפן באופן כללי.

גפן היה בשר מבשרה של האליטה הישראלית ואין לנתק את הצלחתו מהקשרים שהוא נולד אליהם. הוא לא היה נטול-כשרון, אבל גם לא עילוי שהיה מתבלט כמשורר אלמלא הקשרים הללו. לקח לי זמן להבין זאת: בשיעור ספרות בתיכון למדנו את שירו "קוקאין", ומכיוון שנכלל בתוכנית הלימודים, הנחתי שהוא יוצר קאנוני ושעליי להכיר אותו היטב. בחנות ספרי יד-שנייה של קיבוץ בית-אלפא רכשתי את "מקום לדאגה" בארבעה שקלים. באחת מחנויות הספרים בהדר קניתי את "בעיקר שירי אהבה", בעטיפה המקורית. בכל אחד מהם זיהיתי את השירים שהולחנו והפכו לקלאסיקות, כמה שורות עלומות שהיה בהן משהו יפה, והמון משחקי מילים נטולי פואטיקה. לפעמים, לא הצלחתי להחליט אם אלה שירים או בדיחות. היו רעיונות או משחקי לשון שגירו את המחשבה, כאילו מסתתר כאן עוד משהו שצריך לחשוב עליו, אבל ככל שהפכתי בזה עוד, לא מצאתי משהו. למשל, הספר "מקום לדאגה" מחולק לשני מדורים: "מקום" ו"דאגה". סקרתי את השירים בכל חלק שוב ושוב, ניסיתי להבין מה היחס שהוא מביע בין מקום ודאגה, מה הוא אומר על מקום, על מרחב, מה הוא אומר על דאגות, ומה המשמעות הנסתרת של השיר המפורסם שמחבר בין שני חלקי הספר. ובסוף נאלצתי להשלים שזו התחכמות קלילה, ושלשווא אני מחפש יותר מזה. ועדיין לא יכולתי לחשוב שהוא פשוט נעדר את הרגש הנשגב או עומק המחשבה של משוררים אחרים שהערצתי. הציפיות שהעמסתי עליו בגלל התרבות או הסביבה מנעו ממני להעריך אותו אל נכונה. קראתי עוד ספרים, וניסיתי לראות אם יש הבדל בין ספרי "על הקרשים" של טקסטים שנועדו להיות בידוריים לספרי השירה, ולא תמיד מצאתי כזה. על הקו הדק בין ההומור והשירה אולי אתפנה לכתוב בפעם אחרת, אבל עדיין אינני מעז.

הציפייה הזו, שיהיה בו יותר ממה שסיפק, לא הייתה רק מנת חלקי. המורים שנטעו בי את התחושה הזו, אני חושד כיום במבט של מבוגר, היו תחת אותו לחש קסמים: ספר השירה הראשון למבוגרים שגפן הוציא, "כמה מילים", יצא עם הסכמה של אלתרמן. נדיר להוציא ספר שירה עם דברי הסכמה של משורר אחר, והצורך במנהג הדתי-חרדי של הוצאת ספר עם פתקית מאדמו"ר שסומך את ידיו עליו, גם היא משקפת את האמביוולנטיות שטבועה בכל פועלו של גפן: הנער הנצחי, הבועט במוסכמות, הילד הרע, שבו זמנית מבקש הכרה ממסדית ואישור מאחד מגדולי המשוררים, באופן שמזכיר תרבות שכל-כך זרה לו. בדומה לכך, כותרת הספר מצטנעת ומדגישה מינימליזם, אבל העטיפה האחורית חוגגת את הספר בקול תרועה, כאילו זה אירוע בספרות העברית שדורש התייחסות של אלתרמן.

מי שקישר בין גפן לבין אלתרמן היה דודו של גפן, משה דיין. אלתרמן העריץ את דיין והתבטל בפני נציגה המובהק של "יהדות השרירים" של דור הפלמ"ח. מעניין להשוות את הערכתו המאוחרת של גפן לקשר שלו עם אלתרמן (כפי שתיאר ב"אשה יקרה"), ותגובתו של אסי דיין, בן-הדוד, לנסיון שלו עצמו לקבל את הכרת אביו לכתיבתו (כפי שדיין תיאר ב"החיים כשמועה"). אסי דיין ייחל לתשבוחות מאביו וזכה בזלזול על כתיבתו, אבל את האחיין שלו היה קל יותר למשה דיין לקדם, והוא זכה לתמיכה של אלתרמן (שאסי היה בקלות זוכה בה, אילו אביו חפץ בכך). אך אליה וקוץ בה: גפן הבין גם בצעירותו, ועוד יותר מכך בבגרותו, שתמיכתו של אלתרמן מעולם לא נבעה מהתרשמות כנה מיצירתו או מהאיכות של כתיבתו, אלא מהערצת אלתרמן את דודו, שקלקלה את טעמו הספרותי (כפי שיוסף וייס כתב פעם לחנה סנש). בעוד שאסי דיין נשא את העלבון של אי-התמיכה מצד אביו כל חייו, גפן נהנה מהתמיכה הזו, אבל נשאר חסר-בטחון לגבי המשמעות והערך של תמיכתו של אלתרמן.

התמיכה של אלתרמן בכתיבה של גפן היא מפתיעה משום שאלתרמן ודאי הבחין שגפן לא טרח להתמקצע או להשתייף במלאכת השירה, בהתנסות בכתיבה שקולה, בלשון מליצית יותר או בדימויים מפתיעים. "כמה מלים" מופיע פחות מעשור אחרי הפולמוס המתוקשר של זך עם אלתרמן, ושלוש שנים בלבד אחרי "חגיגת קיץ" של אלתרמן, שאפשר לזהות בו תגובה לזך וביקורת עליו. זך דיבר נגד סגנון הכתיבה של אלתרמן, אבל משחק עם חריזה ומשקלים ביד אמן הבקיא במלאכה, בעוד שגפן פשוט מתעלם מהמסורת השירית שקדמה לו, וקשה לדמיין את השיחות בינו לבין אלתרמן קודם הוצאת הספר.

הדילטנטיות בכתיבה של גפן אופיינית למשפחת דיין שבה גובה השאיפות האמנותיות עומד במתח עם נכונות להתמקצעות, בזמן שכשרון טבעי לצד קשרים בשלטון ובתעשייה מייתרים את הצורך להשתפר. משה דיין התהדר באוטוביוגרפיה עבת-כרס שהוא לא באמת טרח לכתוב. כשודד-עתיקות הוא התיימר להבין בארכיאולוגיה מבלי ללמוד את המקצוע ומבלי לערוך חפירות באופן מדעי (וכל זאת כשרמטכ"ל אחר אכן היה ארכיאולוג חשוב, ויכול היה לשמש לו סימן למבוכה המקופלת ביומרות שלו). בסרטים של אסי דיין תמיד יש רעיונות טובים ושורות טובות עם התרשלות ביחס למשחק, בימוי, ועלילה. הרומאנים של יעל דיין, כמו השאיפה שלה להיות פרנסואז סגאן הישראלית, נשכחו ולא בכדי. אביב גפן אף הרחיק לכת וגיבה את הנטייה הזו לדילטנטיות באידיאולוגיה, כפי שאפשר לראות במפגשיו הטלוויזיוניים עם דליה רביקוביץ ואריה ורדי. נראה שהוא מייחס את ההבדלים בינו לבין ענקי הרוח הללו לפער דורי, בחוסר-מודעות גם לעובדה שיש דילטנטיות בדורות מבוגרים ממנו, שהוא אמור להכיר מקרוב, וגם לכך שיש צעירים ממנו שטורחים להתמקצע, ושראוי שיכיר כאלה בתור אמן. בעניין המוזיקלי הרי ישנה גם הדוגמה של יהונתן גפן כמבצע של שיריו: ב"מכתבים למערכת", "שיחות סלון" ועוד, הוא הופיע עם מוזיקה, לפעמים מדבר במקצב, כמעט שר, אבל עם מודעות ברורה למגבלות של הקול שלו. היכולת להיות משורר ורוקיסט בו-זמנית, ועדיין לא להיות זמר, היא משהו כמעט ייחודי ליהונתן גפן בבידור הישראלי.

מקבילה נוספת בין יהונתן גפן ובנו נמצאת ביחס האמביוולנטי לממסד הישראלי, ובייחוד לאליטה הצבאית שלו. יהונתן גפן כל-כך קשור לאליטה הזו, גם מבחינה ביוגרפית וגם מבחינת החוב שהוא חב לה, שהוא איננו יכול לבעוט בה לחלוטין. כיצד קיבל משרה חלומית של כתב מעריב בלונדון כדי לכתוב משם טור אישי ולא באמת לדווח על חדשות מלונדון אינני יודע, אבל אני מניח שזה קשור לקשרים שונים שהיו לו. אביב גפן התבטא בכל כיוון אפשרי לגבי סרבנות, מהלל את הבחירה שלו לא להתגייס, מתרץ אותה ומתנצל עליה, מצדיק אותה כמשהו אידיאולוגי או מתנצל עליה כעניין רפואי. בעיצומו של גל האלימות המכונה "האנתפאדה השנייה" הסכים להופיע בכנס של "יש גבול" וברגע האחרון ביטל את השתתפותו, כי אבא שלו ביקש ממנו, בעקבות טלפון של חבר מהצבא, כך דווח בזמנו. כל הפרטים בסיפור הזה מרהיבים: שיהונתן גפן שתמך בסרבנות לכאורה של בנו, וקרא לסרבנות ב-1982 (כפי שדווח סביב פטירתו), התנגד לתמיכה של הבן שלו בסרבנות; שההתנגדות הזו באה בעקבות קשרים עם הצבא; ושאביב גפן שהיה אדם בוגר עם קריירה עצמאית, הקשיב לאבא שלו בעניין הזה. כיוצא בזה הסיפור של אביב גפן ורבין: חודשים ספורים לפני הרצח, גפן הוציא את השיר "שומקום" והקים מהומה זוטה סביב השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה", אך מהר מאוד אחר-כך הסכים להופיע בעצרת של אותו ראש-ממשלה שהיה לו חשוב להתמרד נגדו, ובעקבות הרצח להופיע באינספור מופעים ממלכתיים. לא הרבה התייחסו בזמן אמת לשינוי החד (שאירע לפני הרצח) בין שתי העמדות האלה, באופן שאם איננו מעיד על אפורטוניזם, הרי שלכל הפחות יש בו אמביוולנטיות רבה.

כשבכל פינה בארץ נשמעה הצרחה "אנחנו דור מזויין" לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון בין הנוסטלגיה המקופלת באמירה הזו עם "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", שהולחנה פעמיים: פעם ללהקת גייסות השריון בידי מתי כספי, ופעם ל"צליל מכוון" בלחן המוכר יותר של שם-טוב לוי. שני דורות שונים, ואותה תחושה: שפעם הארץ הייתה טובה יותר, שיש עבר שנלקח ממני, משהו שמגיע ושלא זכיתי לו. זהו סנטימנט שגם מבטא חוסר-מודעות לפריווילגיות החברתית שאיננה דורית, וגם נעדר ניואנסים הן לגבי העבר (שבוודאי לא היה אידיאלי כפי שהוא מדומיין), והן לגבי ההווה. הטלת האשמה על הדוריות היא תבוסתנית בעיקרה, אבל בעייתית בעיקר אצל אביב גפן כי אמורה להיות לו מודעות למורשת המשפחתית ולכך שהכמיהה הזו לעבר איננה חדשה.

הביקורת שלי על יהונתן גפן, הן מבחינת האיכות האסתטית והן מצד העמדות הפוליטיות שלו, אין בה משום ביטול חשיבותו בתרבות הישראלית. אני אמנם מרגיש שלפעמים מייחסים לו יותר עומק ממה שיש לו להציע, אבל לא מתכחש לתרומה הנכבדה שלו לתרבות הפופולרית, הן כפזמונאי והן כמשורר לילדים. כש"נומה עמק" הועלה בבית-ליסין ב-1992 הוא נתפס בעיני בתור אחת היצירות המשובחות והאמיצות של הספרות הישראלית. יחד עם "רומן רוסי" של מאיר שלו הרגשתי שיש פה מתקפה משולבת (ומתואמת?) של בני נהלל על המיתוסים המכוננים של הציונות. בזמנו הרגשתי ש"נומה עמק" בוטה יותר, עצוב יותר, מ"רומן רוסי," אבל מאז קראתי מחזות אחרים של גפן במבט ביקורתי יותר, ואולי הייתי מרגיש אחרת לגביו כיום. שלו ייגע שנית בנהלל, עם רמזים לשבט הדייני, ב"שתיים דובים."

יש יוצרים שמבקשים לפנות למבוגרים ומצליחים רק ביצירות לצעירים. לעתים הם יראו בזה עלבון, כמו אורי אורלב. הם אינם יכולים לזהות שאיזשהו מאפיין בכתיבה שלהם הוא חסרון או מגבלה בכתיבה למבוגרים, שהופך דווקא ליתרון בכתיבה לצעירים. עמוס עוז הוא בעיניי דוגמה מצויינת לכך, למרות שבניגוד לאורלב הוא הצליח הרבה יותר כסופר למבוגרים. ואף-על-פי-כן, בפרוזה שלו אני מזהה לא פעם רצון להיות מישהו אחר (עגנון, יזהר, קניוק, שלא לדבר על שאיפות בינלאומיות), ורק ב"סומכי" הקול שלו נראה לי טבעי, קולח ואמין, וחבל לי שלא כתב עוד ספרי-נעורים. לזכותו של גפן ייאמר שהוא מעולם לא זלזל בכתיבתו לילדים. תחילת דרכו היא בכתיבה פרטית מאוד, לשובב את רוחה של אחותו ענת, ושתי היצירות "שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"סיפורים שענת אוהבת במיוחד" היו מיוחדות לזמנן ועדיין עומדות במבחן הזמן. "ספר שלם על חתול אחד" הוא פנינה זוהרת לכל חובבי החתולים, ועל גדולתו של "הכבש הששה-עשר" ומקומו הראוי בלב התרבות העברית אין צורך להכביר במילים.

לא בלב קל אני מעלה על הכתב את המחשבות שלי על יהונתן גפן. הביקורת שלי היא סיפור של אכזבה. אכזבה שנולדה מתוך ציפיות שייצרו לי לגביו, והציפיות הללו בחלקן אינן תלויות בו, ובחלקן דווקא קשורות באופן הדוק לצעדים ובחירות שלו ולאישיות הציבורית שלו. ב"חומר טוב" הוא מספר על יחסים מורכבים שלו עם חבורת "לול" ולא חוסך את שבט ביקורתו. אני בוחר לאהוב בעיניים פקוחות את הדברים הטובים שתרם לתרבות בה גדלתי, מבלי להעלים עין מפגמים שאני מזהה אצלו. היכולת לוותר על החיפוש אחר גיבורים מושלמים או יוצרים נטולי-כשלים היא חלק מהסיפור של ההתבגרות שלי, חלק מהסלחנות שיש בי כיום על כך שגידי גוב שר "פרסומות" במנגינה של "אני אוהב".

*****

^{– ולמה על מותו של ויזלטיר עברת בשתיקה?}

^{– לא יכולתי לבטא את מה שהרגשתי.}

^{– אבל למה?}

^{– הוא גדול מדי. כשהייתי צעיר, השירים שלו דרשו ממני להתבגר. וכיום, אני נאחז בהם כדי להרגיש נעורים.}

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הסנדק

זו פעם שנייה שבת-זוגי מתארחת בבלוג, ופעם שנייה שהאירוח הזה אינננו עושה חסד עימה. הרושם השגוי שעשוי להתקבל הוא שהיא מדברת רק על סנדק, בעוד שאין דבר רחוק מהאמת, לאור תחומי העניין המגוונים שלה. ובכל-זאת, עם היוודע דבר-מותו של הסופר והמאייר האמריקאי מוריס סנדק, היא ניאותה להפר את שתיקתה הוירטואלית בשנית, כדי לשוחח על צדדים שפחות ידועים לקורא הישראלי על היצירה העניפה של סנדק.

לפני שנתחיל, כמה הערות ביבליוגרפיות. למחפשים חומר על סנדק בעברית, הפרופיל הנרחב ביותר מופיע בספרו של יהודה אטלס, "ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם" (כרך 2: האמריקאים), תל אביב: ספרי חמד, 2003 (עמ' 169-200). בת-זוגי סיפקה מבט על הרקע היהודי של יצירתו הידועה ביותר, "בארץ יצורי הפרא" במגזין "דווקא", גליון 2 (2007), עמ' 45 – 47, וסבינה שביד פרסמה מאמר בשם "הישרדות החלש בארץ יצורי הפרא – איורים לספרי ילדים" בכתב העת "עיונים בספרות ילדים", גליון 11 (2001), עמ' 37 – 52. יעל דר כתבה עליו בספרה "מדריך מפה לספרי ילדים – 100 ספרים טובים לילדים", תל אביב: מפה, 2005, עמ' 123-124, 169-170, 181-183. הספרות בלועזית על סנדק היא מקיפה באופן שאין טעם לכסות כאן, אבל את הספרים והמאמרים החשובים נמנה בסוף הרשימה, לטובת מי שמחפש חומר נוסף.

שלום, ותודה על ההיענות. אני יודע שיש כמה אנשים שיעריכו זאת מאוד. ברור שלא נדבר על "ארץ יצורי הפרא", ההצלחה הגדולה ביותר של סנדק שכבר דנו בה בעבר, אבל אני בכל-זאת רוצה להתחיל לא מהחשיבות שלו כמאייר, אלא דווקא כמספר. מבין עשרות הספרים שהוא אייר, יש כעשרה, אם אני זוכר נכון, שהוא חיבר בעצמו, שמגלים משהו על הייחוד שלו כסופר שפונה לילדים ועל הגישה המיוחדת שלו לעולמו הפנימי של הילד. מצד שני, הוא בעצמו סלד מההגדרה "סופר ילדים", ובאחת ההרצאות שלך הצבעת על האופן שבו אחד הספרים שלו – השני שתורגם לעברית, "היגלטי פיגלטי פופ" – הוא בעצם לא ספר ילדים בכלל. איך מחברים בין הגישה הישירה לעולם הילד והרתיעה שלו מהנישה הזו בתוך היצירה שלו?

אני חושבת שהתשובה לשאלה כזו צריכה להתחיל בכלל מאיך מגדירים ילד. בניגוד למה שחלק מהאנשים נטו להניח, סנדק היה אדם מורכב ומלאנכולי. היה לו חוש הומור נדיר וחיבור ייחודי לעולם של ילדים אבל החיבור שלו לילדות כמושג פילוסופי וכשלב קיומי לא נבע מחיבה סטאנדרטית לילדים אלא מאינטרוספקציה פסיכואנליטית. הוא נהג להדגיש שאין לו יותר זכרונות ילדות מלכל אחד אחר אלא שהוא פשוט הקדיש יותר זמן לניתוח התחושות שהיו לו כילד. במלים אחרות, סנדק לא כתב "לילדים" הוא כתב לילד שהוא נשא בתוכו. דוגמא נהדרת זה הספר In the Night Kitchen (שהיה הסנדק היחיד שאני הכרתי כילדה) – ספר שהוא כולו הומאז' לילדות של סנדק בניו יורק של שנות ה- 30. כמו עוד כמה ספרים שסנדק כתב ואייר, זה ספר שפורש פנטזיה לילית של ילד שטומנת בחובה התמודדויות מכמה סוגים. במקרה הזה הגיבור הוא מיקי ששומע רעשים בלילה במיטה וכמו Little Nemo מהקומיקס של ווינזור מק-קיי מחליק מהמיטה אל תוך קערת בצק במטבח הלילה של שלושה אופים במראה אוליבר הארדי (השמן מ"השמן והרזה"). רגע לפני שהאופים מכניסים את הבצק לתנור בשמחה, מתוך הנחה שמה שנחת אל תוך הבצק היה חלב, מיקי קופץ מתוכו ומכריז שהוא לא חלב. אלא שאז מתברר אם הוא מתעקש לא להיות חלב, הוא יצטרך לספק תחליף והוא בונה מטוס מבצק שאיתו הוא טס אל "שביל החלב" (או בחידוד הסנדקאי הבלתי ניתן לתרגום "The Mickey way") – שהוא בקבוק חלב עצום-מימדים אל תוכו הוא צולל בעירום.

מה שנראה על פניו כהרפתקה משוגעת ונונסנסית, שהטרידה לא מעט ספרניות צדקניות, הוא בעצם מאבק זהות של ילד שבתפיסה הפסיכואנליטית שמנחה את סנדק הוא לא פחות מקיומי. שתי התרומות החשובות של הפסיכואנליזה להבנת הנפש האנושית הן זיהוי הדחף המיני כנקודת הכובד המרכזית של הקיום האנושי וזיהוי שנות החיים הראשונות כשנים הקריטיות ביותר בהתפתחות. כשמביאים בחשבון את שתי התפיסות האלה כנקודת מוצא ליצירה של סנדק אני חושבת שאפשר להתחיל להבין את הקושי שלו עם השיוך שלו למה שהוא ידע שמתכוונים כשאומרים "סופר ילדים".

ומצד שני, הוא מאוד שיחק עם התווית הזאת. אני חושב שהקריאה שלך שהוא כותב לילד בתוכו במקום לילד אחר היא נקודה ממש חשובה להבנה של היצירה שלו, ומצד שני חושב על יצירות שהן דידקטיות, בין אם דידקטיות בקריצה (כמו "פייר"), או דידקטיות באופן כמעט מביך, כמו ספר אילוף הכלבים שהוא אייר, שברוח מאוד לא אופיינית מתרכז בחובות של ילדים ולא בצרכים או בפחדים שלהם.

להפך, אני חושבת ששתי הדוגמאות שהבאת הן נסיונות משני סוגים לערער את העמדה המקובלת של "סופר ילדים" שתפקידו לחנך או לשעשע:

את המעטפת המוסרנית של פייר סנדק ממש מפרק מבפנים. הילד בסיפור הוא אנרכיסט אמיתי ולא סתם ילד שלא מתנהג יפה וההורים שעומדים מולו הם לא התגלמות הסמכות אלא צמד מכמיר לב שבאמת מנסה להבין בכל דרך אפשרית מה מסתתר מאחורי ההכרזה החוזרת "לא'כפת לי!". האריה שמגיע ובולע את פייר (שמכריז "לא'כפת לי" מול האיום) מגיע כשההורים לא בסביבה וברגע שהם מגלים מה קרה הם יוצאים מגדרם כדי לחלץ את פייר מתוך האריה.

במלים אחרות, האריה איננו המקבילה של המכשפה או השוטר מהאיום הקלאסי ליד צלחת השניצל והפירה – זה הזעם הבלתי נשלט של פייר שבולע אותו ושממנו ההורים מצילים אותו. בהסתכלות כזו זו אפילו לא פארודיה על סיפורי מוסר השכל – זה סיפור שמשקף את הציפייה הפנימית הכמוסה של ילד מהורה: שיציל אותו לפעמים מהרגשות של עצמו שאין לו את הכלים להתמודד איתם לבד.

במובן הזה, ספר אילוף הכלבים שהזכרת, שנקרא “Some Swell Pup, or Are You Sure you Want a Dog?” (איזוטריית סנדק אמיתית!), הוא תמונת מראה של "פייר". אמנם, הוא נכתב יחד עם וטרינר כנסיון להכין ילדים למשמעות של אימוץ גור כלבים – על פניו מטרה דידקטית לעילא שקשורה בחיבה האדירה שהייתה לסנדק ליצורים כלביים. די לציין בהקשר הזה את כלבת הטרייר המיתולוגית שלו, ג'ני, שהשתרבבה כמעט לכל יצירה שלו במשך כמה שנים עד שקיבלה תפקיד ראשי ב"היגלטי" שהזכרנו כבר.

אבל גם כאן נשאלת השאלה אם מדובר רק בספר חינוכי על גידול כלבים או ששני הילדים שעושים כל טעות אפשרית ביחס לגור הקטן הם גם ייצוג מעניין של הורות? כלומר, גם כאן, במסווה של "סיפור ילדים חינוכי" סנדק שם על השולחן את נקודות הממשק הרגישות ביותר בין ילדים להורים ואפילו יוצר לעצמו אלטר-אגו כלבי משעשע: כלב עוטה גלימה שמלווה את הנסיונות של הילדים בעצות והערות. ואם הילדים במקרה הזה הם סוג של הורים, הגור הקטן שלועס את הספה ומשתין על השטיח הוא סוג של פייר.

ואם כבר בפירוק העמדה של סופר ילדים ואנרכיה עסקינן אז מוכרחים להזכיר גם את “What do You Say, Dear? A Book of Manners for All Occasions”  ואת  “What Do You Do, Dear? Proper Conduct for All Occasions” שהם שני ספרים עם איורים אדירים של סנדק לטקסטים מצחיקים נורא של Sesyle Joslin.

לדוגמא:

You have gone downtown to do some shopping. You are walking backwards, because sometimes you like to, and you bump into a crocodile. What do you say, dear?

Excuse me.

או:

You are in the library reading a book when suddenly you are lassoed by Bad-Nose Bill […] What do you do, dear?

Walk through the library quietly.

אז עכשיו שכבר הזכרנו שלושה ספרים שהוא אייר מבלי לחבר, אני מבקש להתמקד בהיבט הזה שהיה כנראה הפורה ביותר ביצירה של סנדק. מבחינתי עומדים שני יסודות מרכזיים, שקשורים לדברים שאמרת לגבי האישיות שלו בהתחלה: ורסטיליות ובקיאות.

בתור אחד שגדל, כמוך, על "מטבח הלילה", כשהתחלת לחקור ולאסוף ספרים של סנדק, הופתעתי לגלות את מגוון הסגנונות שהוא מסוגל ליצור בהם, בין אם אלה הציורים הרומנטיים של Mr. Rabbit and the Lovely Present ו-The Moon Jumpers, ציורים כמעט ריאליסטיים אבל מפחידים מאוד ב-Outside Over There, וסגנון שמזכיר חיתוכי-עץ באיורים לקובץ סיפורים של בשביס-זינגר.

אבל בנוסף למגוון המרשים של סגנונות שהוא הצליח ליצור בהם, הוא גם מראה בקיאות מעוררת-קינאה בעולם הספרות ובייחוד בעולם זה של "ספרות ילדים". כמעט נדמה שהוא משתמש במותגיות שנוצרה לו בעקבות "ארץ יצורי הפרא" כדי לחנך את הילד האמריקאי, ולצרף את השם שלו לקבצים של האחים גרים (בנוסח מלא, חסר-דיסניפיקציה, כמו  The Juniper Tree ו-King Grisly-Beard), לאוסף סיפורים של האנס כריסטיאן אנדרסן, טולסטוי, וכמה קלאסיקות שבאמת לא הייתי שומע עליהן אלמלא העניין שלך בסנדק, כמו הסופר האמריקאי סטוקטון (שסנדק אייר והחזיר לתודעה שני סיפורים שלו), והגרמני ברנטנו.

הוא כנראה היה פדנט ויסודי מאוד, אבל האם יש כאן משנה חינוכית שמתחברת יחד, או פשוט עיסוק במה שמעניין אותו?

וגם, האם אפשר לבקש ממך לבחור כמה מעבודות האיור האהובות עלייך?

אני ממש נוטה לאופציה השנייה ולא לזו החינוכית. אני מקווה שזה לא נשמע כמו דעה של מעריצה פתייה שעושה אידיאליזציה לכל בחירה ומהלך. זה פשוט שכשקוראים את ההקדמה של סנדק לקובץ אגדות אנדרסן שבה הוא מתאר את הריאליזם הילדי שמייחד את השפה של אנדרסן או את ההתבטאויות השונות שלו על האחים גרים זה ברור שאלה טקסטים שהוא מעריץ ולא רק בגלל היותם קלאסיקה. הרי הערצה דומה הוא ביטא גם כלפי רות קראוס שיצרה ספרי ילדים על בסיס טקסטים שהיא ליקטה מילדים – אולי הדבר הכי רחוק מההגדרה המילונית לטקסט קלאסי (אם כי יחד עם האיורים שובי הלב של סנדק, קבצים כמו “A Hole is to Dig” או “Open House for Butterflies”  כבר הפכו לקלאסיקות בפני עצמם).

אותו דבר אפשר לומר גם על סגנונות האיור שסנדק התנסה בהם (כבר אמרנו שהוא היה אוטודידקט?). ציינתי כבר את ההומאז' לקומיקס של מק-קיי וזו דוגמא לאימוץ סגנון מתוך הערצה והערכה עמוקה שסנדק רכש למי שנחשב במידה רבה לאבי הקומיקס. בהקשר הזה אפשר גם לציין את ראנדולף קלדקוט, זה שעל שמו הפרס היוקרתי. סנדק הזכיר שוב ושוב את ההערצה שלו לסגנון האיור הפרטני והצבעוני של קלדקוט ואימץ בחום את השיטה שקלדקוט היה מהמפתחים העיקריים שלה של הפיכת שיר קצר מ"אמא אווזה" לפיקצ'ר בוק. הוא עשה את זה כמה פעמים ולפעמים אפילו עלה על רבו כמו ב-“We Are All in the Dumps with Jack and Guy” שבו הוא חיבר שני שירים שונים שדרך האיורים הפכו לטקסט מטלטל על מחוסרי בית ומגיפת האיידס בראשית שנות ה-90.

אם אני ממש חייבת לבחור את עבודות האיור האהובות עלי ביותר אז האיורים לרות קראוס הם ללא ספק בראש הרשימה – משהו בשחור לבן הפשוט והאלכימיה הבלתי ניתנת לפירוט שנוצרת במפגש בינם ובין הטקסטים החמדמדים שקראוס ליקטה מרחיב לי את הלב כל פעם מחדש. איך אפשר לא להתמוגג מכפולת עמודים שבראשה המלים: “A face is so you can make faces” ובתחתיתה: “A face is something to have on the front of your head” וביניהם ילדי סנדק שמנמנים שעושים פרצופים?

לא מעריצה פתייה, אבל ההתמוגגות ודאי מקשה במידה כלשהי על המבט הביקורתי. אני נזכר בכנס שהיינו בו על שירת יהודה עמיחי בייל, וג'פרי הרטמן אמר, מאוד בהיסוס, משהו על כך שעמיחי מקסים את כל שומעיו, עד שהוא מונע מהם ביקורת. הרגשתי שיש בזה יותר ממה שהוא מוכן להגיד בכנס של חובבי עמיחי בפה מלא. מבלי להחליש את הטענה הקודמת שלך, את יכולה לספר על פרוייקטים של סנדק שפחות התחברת אליהם?

טוב נו, אם חייבים אז הספר פופ-אפ “Mommy?” שהוא הוציא לפני כמה שנים הוא אחד הפרוייקטים היותר מוזרים – שלא לומר מיותרים – שסנדק הוציא תחת ידיו. אם לא היינו מוצאים אותו ב 3$ בחנות יד שנייה אני בספק אם אפילו היה לנו עותק… הארכיטקטורה של הספר היא בלי שום ספק מדהימה אבל כזאת השקעה בשביל בדיחה בסה"כ די דלוחה?!? תינוק שזוחל בטירה מלאת מפלצות, פונה לכל מפלצת בשאלה “Mommy?” עד שבסוף מתברר שהאמא שלו היא מומיה – משחק מלים כל כך נדוש באמת דרש שיתוף פעולה בין שלושה אנשים (סנדק צייר, ארתור יורינקס חיבר את הסצנריו ומת'יו ריינהרט הינדס)?!?

עוד דוגמא? האיורים של סנדק ל"פייר" של מלוויל שהם לדעתי נסיון מיותר שלו להוכיח שהוא יודע לאייר גם "למבוגרים" – מעניין אם הספרניות שציירו למיקי ב"מטבח הלילה" חיתול, טרחו גם לכסות את כל הגברים העירומים באיורים למלוויל ;)

אויש, זה היה קשה – אתה חייב לי עכשיו שאלה על רוזי או על “Let’s Be Enemies”!

אני חשבתי שתזכירי גם את Seven Little Monsters. ספרון שמאוייר בעפרונות צבעוניים ומודפס בסגנון מחברתי פשוט, ממש כאילו מחזיקים מחברת-רישום של סנדק ביד. בעיניי זו חוויה קסומה, ואני תמיד חושד שאת פחות מתחברת אליו בגלל היעדר העלילה או היחסים האנושיים שהוא מיטיב כל-כך לתאר בספרים אחרים שלו. אנחנו לקראת סיום, אז אולי השאלה המתאימה היא לשמוע מה את חושבת על הסיומים של שני הספרים האלה, וכמו-כן מה מחבר בין ספר שסנדק כתב ואייר (רוזי), לעומת ספר שהוא רק אייר.

עוד סיבה שאני יכולה לחשוב עליה לכך שאני לא מספיק מתרגשת מהתחושה של להחזיק משהו שנראה כמו מחברת-רישום של סנדק ביד היא שביליתי כמה שעות בארכיון שלו בפשפוש במחברות איור אמיתיות שלו.

אבל אני אפסיק להשוויץ ואענה על השאלה שלך בנסיון גם לסכם. מה שמקשר בעיניי בין “The Sign on Rosie’s Door” שסנדק כתב ואייר לבין “Let’s Be Enemies” של Janice May Udry – וביניהם לבין עוד סדרה של ספרים שהוא כתב ואייר או רק אייר כמו סדרת דובי-דב או הספר המוקדם שלו “Very Far Away” – זו היכולת ללכוד איזו תמצית של הוויה ילדית שהיא לכאורה שולית.

כלומר, בצד פנטזיות שמשקפות דחפים פרוידיאניים או מאבקי זהות, לסנדק יש יכולת מופלאה לשקף גם את החוויות הקטנות-גדולות שמרכיבות את היומיום הילדי.

רוזי היא דוגמה כל-כך מיוחדת לחוויה מהסוג הזה: לכאורה היא ילדה שנהנית להנהיג את כל הילדים בשכונה אבל בעצם היא מספקת להם שירות כל-כך הכרחי. בזכותה יודעים שלא יהיה משעמם וכל מה שהיא מבקשת בחזרה זה קהל אוהד אבל כשלאחרים נמאס והם מתעייפים מהשירות היא נשארת בלי קהל. יש בזה משהו שמכווץ את הלב אבל הסיום הוא תזכורת לזה שרוזי היא אחרי הכל ילדה שחוזרת בסוף יום עמוס תהפוכות חברתיות הביתה לאמא מנחמת.

גם    “Let’s Be Enemies” מתמקד בפיסת ילדות כזו – במקרה הזה בסצנריו הקלאסי של מריבה בין שני חברים הכי טובים. כמו בשיר "יונתן ואני" גם פה ההתרחשות מתוארת מנקודת מבט של אחד החברים (שרק לקראת סוף הספרון לומדים שקוראים לו ג'ון) שמתאר את "החבר שלו לשעבר" ג'יימס כשתלטן. ג'ון מחליט ללכת ולומר לו את דעתו עליו אבל מייד אחרי שהם מסכימים להפוך לאוייבים, הם מתחרטים והולכים במקום להחליק בסקייטים.

האיורים של סנדק הם כל-כך מדוייקים בספרון הזה – למשל, בדרך בה מזג האוויר משקף את השינויים במצבי הרוח או בדרכים העדינות שבהן הוא מראה שג'ון לא לגמרי מדמיין את השתלטנות של ג'יימס.

כששמים יחד את אבני היסוד הגדולות – הדחפים, הפחדים, ההתמודדות עם דמויות סמכות – עם אבני הפסיפס הקטנות האלה – מריבות בין חברים, הפגת שעמום באחה"צ טיפוסי או "בריחה" מהבית – מתקבלת תמונה של יוצר שרכש כבוד עצום לתקופה הכל-כך חשובה הזו של הילדות והשאיר אחריו אוצר בלום של השתקפויות שמתכתבות לא רק עם ילדים אלא גם עם הילד שבכל אחד מאיתנו.

יש לי עוד הרבה דברים שרציתי לשאול, בין היתר על הצד היהודי ביצירה של סנדק, ונזכיר ממש בקצרה את "Dear Mili", כתב יד של וילהלם גרים שסנדק רכש, אייר והוציא לאור, תוך שהוא משבץ דימויים שואתיים בתוך סיפור-עם גרמני; את "ברונדיבר", שמבוסס על אופרה שהועלתה בטרזינשטט והועלתה בארה"ב ביוזמת סנדק וטוני קושנר, ואת העובדה שחלק מהעבודות המוקדמות שלו היו עבור ארגונים יהודיים, כולל ספר על חנוכה, ומקבץ סיפורים על גזענות בהוצאת הליגה נגד השמצה.

אבל למרות העניין העיוני בשאלות האלה, בסופו של דבר הוא ייזכר בזכות האיכות והרגישות של היצירות שלו, שמדברות בשפה אוניברסלית על חוויות אישיות ומשותפות. הבחירה שלך לסיום בשני הספרים האלה ממחישה את זה היטב, ואנחנו נזכור אותו ברוח הזו, ונסיים בתקווה שעוררנו חשק להכיר עוד וללמוד עליו.

—

Studies on the Work of Maurice Sendak: Select Bibliography

Books

Lanes, Selma G. The Art of Maurice Sendak. New York: Harry N. Abrams, 1980.

Tabbert, Reinbert, ed. Maurice Sendak – Bilderbuchkünstler. Sammlung Profile 26. Bonn: Bouvier, 1987.

Sonheim, Amy. Maurice Sendak. Twayne's United States Authors Series 598. New York: Twayne, 1992.

Cech, John. Angels and Wild Things: The Archetypal Poetics of Maurice Sendak. University Park: Pennsylvania State University Press, 1995.

Kushner, Tony. The Art of Maurice Sendak: 1980 to Present. New York: Harry N. Abrams, 2003.

Maguire, Gregory. Making Mischief. A Maurice Sendak Appreciation. New York: William Morrow (imprint of HarperCollins), 2009.

—

Articles

Haviland, Virginia. "Questions to an Artist Who Is Also an Author: A Conversation between Maurice Sendak and Virginia Haviland." Library of Congress Quarterly Journal 28.4 (1971): 264-80.

DeLuca, Geraldine. "Exploring Levels of Childhood: The Allegorical Sensibility of Maurice Sendak." Children's Literature 12 (1984): 3-24.

Perrot, Jean. "Maurice Sendak's Ritual Cooking of the Child in Three Tableaux: The Moon, Mother and Music." Children's Literature 18 (1990): 68-86.

Sipe, Lawrence R. "The Private and Public Worlds of We Are All in the Dumps with Jack and Guy." Children's Literature in Education 27.2 (1996): 87-108.

Sadler, Glenn Edward. "Maurice Sendak and Dr. Seuss: A Conversation." In Of Sneetches and Whos and the Good Dr. Seuss. Essays on the Writings and Life of Theodor Geisel, edited by Thomas Fensch, 135-40. Jefferson, N.C. and London: McFarland, 1997.

Knoepflmacher, Ulrich C. "Validating Defiance: From Heinrich Hoffmann to Mark Twain, Rudyard Kipling, and Maurice Sendak." Princeton University Library Chronicle 62.1 (2000): 83-107.

Tannenbaum, Leslie. "Betrayed by Chicken Soup: Judaism, Gender and Performance in Maurice Sendak's Really Rosie." Lion and the Unicorn 27.3 (2003): 362-76.

Gollapudi, Aparna. "Unraveling the Invisible Seam: Text and Image in Maurice Sendak’s Higglety Pigglety Pop!" Children's Literature 32 (2004): 112-33.

Spitz, Ellen Handler. "Ethos in Steig’s and Sendak’s Picture Books: The Connected and the Lonely Child." Journal of Aesthetic Education 43.2 (2009): 64-76.

Kidd, Kenneth B. “Maurice Sendak and Picturebook Psychology,” pages 103-137 in his Freud in Oz: At the Intersections of Psychoanalysis and Children's Literature. Minneapolis: University of Minnesota, 2011.