מי גודע כל נסיון לשלום

קובי ניב כותב בעקבות צפייה בסדרת התעודה "הגורם האנושי" שהציונות הדתית היא המכשול העיקרי לשלום בין ישראל והפלסטינים:

"העובדות הן, והן מוכחות שוב ושוב בכל רגע, שאם לא נעצור בעד "הציונות הדתית" – היא תמשיך ותגדע ותקטע כל ניסיון לשלום, לחיים משותפים ולחיים בכלל בארץ הזאת. וזו, סכנה קיומית."

דומני שאין אלה עובדות, אלא פירושן, ואנסה להציע פירוש משלי, הנסמך גם הוא על עובדות. הסדרה "הגורם האנושי" היא יצירה משובחת מאת דרור מורה ונועם שיזף. מורה כבר הביא קולאז' של מתוודים בעבר, בסרטו "שומרי הסף" ונועם שיזף הוא מטובי העתונאים בזמננו (בהקשר של ימים אלה, אני ממליץ בחום על מאמר שלו החוזה את דרכו של בנט לראשות הממשלה. אני לא חולק את הערכתו לגבי פינוי התנחלויות, אבל הפרופיל של בנט שהוא משרטט מאיר עיניים). טוב להיזכר ב"שומרי הסף" גם בזמן צפייה ב"הגורם האנושי". מורה ושיזף מאפשרים למרואייניהם להציג את גרסתם, כמעט ללא התערבות, גם כשהם חושפים עצמם כעד לא מהימן. באחד מרגעי השיא של הסדרה מורה לוחץ מעט על דניס רוס, מנסה לגרום לו לראות את האופן שבו הוא איננו נייטרלי כיהודי-אמריקאי המתווך בין ישראלים לפלסטינים, ואי-הנוחות של רוס באותו רגע מקפלת בתוכה מורכבות מרובת-שכבות על מקומם של יהודים במסדרונות הכוח בארצות-הברית, על עמדתו של הממשל האמריקאי במזרח-התיכון באופן כללי, ועל העמדת-הפנים הקשורה בשיחות השלום הללו.

המפתח לאבחון אי-מהימנותם של העדים, לדעתי, נמצא כשהם מספרים על שיחות השלום עם סוריה, על אותו פתק שרבין הפקיד אצל דניס רוס שבו התחייב לסגת מהגולן למען שלום. את האמת אינני יכול לדעת, כמובן, אבל הסיפור הזה איננו אמין בשום צורה. כאדם שאיננו עוקב באופן מקצועי אחר הסכסוך ושינויים גיאו-פוליטיים במזרח-התיכון, דבר אחד ברור לי באופן פשוט מאוד, דרך התבוננות על תולדות הסכסוך עם מצרים. שליט ערבי יכול לכפות על ישראל הסכם שלום, גם כשהיא איננה מוכנה לו. כמו סאדאת בשעתו, חאפז אל-אסד יכול היה, לו באמת רצה בשלום, להודיע בראיון לרשת שידור אמריקאית או אירופאית, שהוא רוצה בשלום ומוכן אפילו לבוא לירושלים לשם כך. הוא היה זוכה להזמנה בכנסת, אומר שהוא מעוניין בשלום, ואחרי מו"מ כזה או אחר, היה מקבל את כל רמת הגולן לידיו. הדרישות המוגזמות שהעלה בימי שלטונו של אהוד ברק, לכאורה, היו יכולות להיות לא יותר מהמו"מ הסופי על טאבה, שבסופו ישראל ויתרה גם על הפיסה הקטנטנה הזו שעוד הותירה לה בסיני.

אסד בוודאי ידע זאת. העם היושב בציון השתוקק לשלום עם שכנותיו (עניין שונה הוא הפלסטינים, כפי שארחיב להלן), ולא היה מסרב למנהיג ערבי שמגיע לירושלים. אסד גם ידע מה ארה"ב משלמת למצרים בכספי סיוע תמורת השלום עם ישראל, ויכול היה לבקש ליהנות מסיוע כזה לעצמו. רבין, פרס, נתניהו, ברק, וגם דניס רוס – כולם יודעים את מה שאני יודע, את מה שהשכל הישר יבהיר לכל ישראלי: אם שליט ערבי רוצה בהסכם שלום, כל שעליו לעשות הוא להצהיר זאת באנגלית, בירושלים, וישראל תתן את שנדרש. אינני אומר בתמימות שממשלת ישראל כל-כך חפצה בשלום שהיא תשלם כל מחיר. אני אומר שהלחץ הציבורי יהיה כזה שאף ממשלה לא תוכל לסרב לו.

ואם אני מבין זאת, וברור שאסד, ורבין, וברק ודניס רוס הבינו זאת, אז ברור גם שרבין לא היה צריך להפקיד אצל דניס רוס התחייבות סודית שמבטאת את המובן מאליו. איזו התחייבות רבין נתן, אם בכלל, אינני יודע. אבל אפשרות הנסיגה מהגולן איננה דורשת סודיות כזו, ובוודאי שלא הייתה מפתיעה או מכעיסה את פרס. וכשדניס רוס מספר את הסיפור הזה בפעם המי-יודע-כמה, אז ברור שהוא איננו עד מהימן, ושיש סיבה שזהו הסיפור שהוא התרגל לספר למצלמות ולדפוס, במקום סיפור אחר. כמו-כן, ברור שאסד לא רצה בשלום. אני יכול לשער שהובילו אותו שיקולים של מדיניות פנים וביצור כוחו, אבל אני יודע מעט מאוד על סוריה או על מפלגת הבעת' מכדי לומר משהו מלומד או מעניין על כך.

אך אם בהקשר הסורי היכולת של מנהיג ערבי לכפות על ישראל הסכם שלום ונסיגה נראית לי ברורה מאוד, המצב הוא שונה לחלוטין בערוץ הפלסטיני. לפלסטינים אין מדינה. מנהיג פלסטיני שיגיע לכנסת איננו שקול לשליט של מדינה. הקרבן שישראל נדרשת להקריב בשביל שלום כזה, לא רק מבחינת השטח, אלא בסוגיות רבות אחרות הוא גדול הרבה יותר. שלום בר-קיימא עם מדינה פלסטינית שמתקיימת בשכנות לישראל, בזמן שבישראל גופה כמעט רבע מהאוכלוסייה הוא פלסטיני – זהו תרחיש עתיר סיכונים שיאיים על המרקם החברתי בתוככי ישראל, שיכול לפרק ממשלה, שנושא בחובו סיכונים כלכליים שונים כמו גם איומים סמליים נכבדים (חלוקת ירושלים) ופחדים קמאים (זכות השיבה). היעדר לכידותה של החברה הפלסטינית, שמעודדת גם ממדיניות הפרד ומשול ישראלית, משמעו שיש יסוד לחשוש שהסכם שלום כזה לא יכובד על-ידי כלל הגורמים, כפי שאכן קרה בימי אוסלו.

קובי ניב משרטט תמונה פשטנית ומטעה כשהוא מייחס את שלל הבעיות הללו לציונות הדתית בלבד: הוא שוכח את הקיבוצים באזור ים המלח היושבים בשטחי 1967, את פשרת סבסטיה שתווכה על-ידי חיים גורי (לא בדיוק איש הציונות הדתית) בניצוחו של שמעון פרס (כנ"ל), את עשרות אלפי החילונים המתגוררים מעבר לקו הירוק, וכו' וכו'. נדמה שניב תקוע בדימוי קריקטורי ששורבט בימי "ניקוי ראש" כאילו המתנחלים מהלכים אימים על הממשלה ו/או מוליכים אותה שולל, ואלמלא פעילותם ודבקותם הייתה ממשלת ישראל יכולה מזמן להגיע לפשרה עם הפלסטינים. אבל גם בסדרה "הגורם האנושי" למדים הצופים שוב שגם רבין, גם פרס, וגם ברק המשיכו לבנות בגדה המערבית תוך שהם מנהלים שיחות עם גורמים פלסטיניים. לא מאחזים שהם אינם יכולים לפקח עליהם (כאילו מישהו יכול להזיז קרוואן בגדה בלי שהצבא יודע על כך), לא פעילות סתרים של קיצוניים – אלא בנייה ממוסדת מטעם הממשלה בשטח כבוש שהיא מסרבת להסדיר את מעמדו. זוהי מדיניותה העקבית של ממשלת ישראל מימי רבין בכהונתו הראשונה ועד ימינו. הבדלי ימין ושמאל הם קוסמטיים בלבד בכל הקשור לכיבוש בגדה המערבית. כמעט אפשר לומר שאילו לא היתה הציונות הדתית, כבר היתה צריכה הממשלה להמציא אותה, כדי שיהיה על מי לטפול את סירובה להגיע לפשרה עם הפלסטינים, או לכל הפחות לנהוג בהם בהגינות.

ניקוי ראש, סבסטיה

המתנחלים הדתיים פועלים מתוך אידיאולוגיה, ברובם (שוב אני מפנה למאמר שהזכרתי לעיל מאת שיזף), אבל יש קבוצות אידיאולוגיות רבות בישראל, ולא כל אחת מהן זוכה שרצונותיה יהפכו למדיניות רשמית של הממשלה. יתר על כן, פעם אחר פעם אנו נוכחים לדעת שהציונות הדתית איננה מצליחה לכפות את רצונותיה על מדיניות הממשלה. ימית, גוש קטיף, ועמונה, כמו גם קיומו של מצעד גאווה בירושלים, הכללת נשים במועצות הדתיות, ושיתוף נשים בשלטון – כולם דברים שהציונות הדתית התנגדה להם, ולמדה לחיות איתם; במידות שונות של חירוק שיניים או לפעמים בשינוי השיח עצמו, אבל בלי להט אמוני נטול-פשרות. ראש הממשלה הנוכחי, בן הציונות הדתית (כפי שקובי ניב מכנה את יגאל עמיר, כדי לצבוע את המחנה כולו בדמותו), היה מסוגל לעבוד בלי כל קושי נראה לעין עם אנשים שאפשרו את ההתנתקות מרצועת עזה, למשל. הציונות הדתית, כמו כל תנועה דתית, מגלה גמישות ופתיחות לשינויים לפי רוח התקופה ולפי הדרישות הפוליטיות המוצבות לשם שימור או הגדלת כוחה. הדבר נכון לא רק לגבי אנשים שהם מתונים או פרגמטיים בהווייתם–בין אם זה יוסף בורג, זבולון המר, או נפתלי בנט–אלא גם לגבי אלו שהרטוריקה שלהם חריפה או אפילו מאוסה דוגמת בן-גביר וסמוטריץ. בסופו של יום, הם מוכנים לפשרות ולבריתות כחלק מעבודת-יומם הפוליטית.

במקום לחפש שעירים לעזאזל שאפשר להזר ולשנוא בקלות כדי לטפול עליהם את אשמת הסכסוך, מוטב לקובי ניב לתבוע אחריות ממנהיגיו שהכזיבו, מאנשים שנשאו באחריות לא רטורית אלא ממשית, ושמעולם לא נתנו את הדין על פשעיהם. אני מדבר על אנשים כמו אהוד ברק, שכראש-ממשלה נושא באחריות למשטרה שפתחה באש על אזרחים והרגה 13 מהם, ובני גנץ, שכעת נחשב לחלק מהצד השמאלי של ממשלת הכלאיים הזו, אך כרמטכ"ל פיקד על צה"ל בזמן צוק איתן, מבצע שבו נהרגו כ-800 אזרחים בלתי-מעורבים, ע"פ הערכת הממעיט של ישראל. מדוע אנשים בציונות הדתית רוצים להרחיב את ההתנחלויות ואינם תומכים בפשרה מדינית עם הפלסטינים זו שאלה שדי קל לענות עליה. מדוע רבין המשיך לבנות התנחלויות, מדוע ברק אישר לשרון לעלות להר-הבית באחת הנקודות הרגישות ביותר של יחסי ישראל עם הרשות, מדוע בני גנץ לא הפגין זהירות גדולה יותר בשמירה על חיי חפים מפשע – אלה שאלות קשות יותר, שמוטב לניב לנסות לברר אותן, במקום לטוות מעשיות על מחנה שלום רחב, טהור כוונות, שמסוכל בידי מפלצת דמונית בשם "הציונות הדתית". העובדות, בניגוד לדבריו, אינן תומכות בתיזה שלו. לא הייתי מפליג לומר שזו סכנה קיומית, אך בוודאי שאבחון שגוי של הבעייה לא יסייע בפתרונה.

פרודיה על תחריר עם סוף עצוב

לגבי מחאת הדיור, קודם כל תקראו את אליאב ועידן. אליאב מסביר את השורשים המוצדקים של המחאה, ועידן מסביר למה היא תיכשל (גם אם דבריו מנוסחים באופטימיות כעיצות למניעת הכשלון).

אני בהחלט אינני רוצה להיות מקוראי ה”לכו לאשקלון”, אבל קריאת שני הפוסטים יחד מבהירה את הבעייה: אף-אחד מיושבי המאהל ברוטשילד איננו רוצה ללכת לאשקלון ואיננו נלחם על אשקלון. למרות שאני מסכים עם עידן (וגם עם גלעד), שמחאה היא פוליטית, שמאבק על מרכזי כוח הוא פוליטי, אני גם חושב שיש לכבד את דברי המוחים כפשוטם: הם אינם מעוניינים בפוליטיקה, ועד כמה שהדבר תלוי בהם, הם אינם עושים פוליטיקה.

תאמרו: על כרחם הם מתעסקים בפוליטיקה. אבל לא היא. אם המאבק איננו על שינוי סדרי-עדיפויות, אם המאבק איננו דורש שותפות בשלטון או פעולה של השלטון, הטיעון הזה נחלש. המוחים רוצים להוריד קצת משכר-הדירה שלהם. אין להם עניין בשאלה איך זה יקרה ומה יהיו ההשלכות בהמשך. כך היה בכל מאבקי הסטודנטים, כך היה גם במאבק הקוטג’.

לא חלפה יממה מרגע שהחלה המחאה על הקוטג’, וכבר נשמעו קולות שלא עניינו את המוחים, על הכנסת תחרות, פתיחת שוק מוצרי החלב לייבוא ועוד. לי ברור שזה ייגמר רע. מישהו ינצל את הסערה סביב הקוטג’ כדי לשנות סדרי עולם בעולם החלב, ותוך כמה שנים תעשיית החלב תעמוד בפני שוקת שבורה, עובדים יפוטרו וכן הלאה. אם למישהו זה נשמע מופרך, כנראה שהוא לא קרא את הידיעה הזו. הרפתנים כבר התחילו לשלם את המחיר, וזה לא ייגמר שם. בזמן שהציבור שבע-רצון מההחלטה להוזיל את הקוטג’ ומתבשם בנצחונו (“ווינרים” קרא להם אדם שוב), גלגלי המערכת הפוליטית והכלכלית – כולל שר החקלאות, הרפתנים, קונגלומרט שטראוס-עלית ועוד- ממשיכים לנוע וליצור מציאות שרוב הציבור איננו מעוניין ללמוד אותה.

כך שהקריאה של המפגינים שהם אינם עוסקים בפוליטיקה היא מרגיזה ומעידה על חוסר-הבנה של המעשה שלהם, אבל היא גם משקפת מציאות ממשית. המוחים אומרים שהם אינם מבקשים את הכוח הפוליטי, ובזה מרגיעים את המערכת. כל רצונם הוא לשלם פחות. כישראלים, מצב-הצבירה הזה אמור להיות לנו מוכר: אנחנו נכנסים לסניף הבנק, או מתקשרים לספק הטלפוניה שלנו או למוכר הירקות, ומתחילים להתמקח. לא איכפת לנו שהמערכת כולה דפוקה. איננו מתלוננים במועצה להגנת הצרכן שמי שהופך שולחן אצל סגן מנהל הסניף בבנק מקבל ריבית טובה יותר. אנחנו הולכים והופכים שולחן בעצמנו בשביל ליהנות מהריבית הזו גם-כן. וזה ההיפך מפוליטיקה. לא רק שזה איננו פוליטי, אין לזה שום סיכוי להפוך לפוליטיקה, כי בשביל לעשות פוליטיקה (במובן שעידן כתב עליו) צריך להיות נכונים לשלם גם מחיר אישי (וגם על זה עידן כתב). אבל כשסגן מנהל הסניף אומר שאםזה יימשך ככה הוא מתקשר למשטרה, אז מפסיקים.

הנה הבדל ראשון בין מחאת האוהלים ברוטשילד לתחריר: אף-אחד איננו מסתכן. ממצגת התמונות אפילו נראה שנהנים (אם כי ייצוג תקשורתי מורכב גם מבחירות של צלמים, עורכים, וכו'). הבדל חשוב נוסף הוא היעדרה של אליטה שמוכנה להעביר את הכוח שלה למפגינים (לקח חשוב שלמדתי מדובי אגב ההפגנות בקהיר). ראוי לציין שההבדל השני איננו חזות הכל, כי הנה בסוריה האליטות ממשיכות לתמוך באסד, ולמרות זאת ההמונים בשלהם. הבדל שלישי הוא במטרה: במצרים אפשר היה לאחד מוסלמים, קופטים וחילונים תחת קריאה מאוד ברורה למען סילוקו של מובארק. מרגע שהמטרה הזו הושגה, ההמשך מעורפל הרבה יותר וחילוקי-הדיעות חוזרים להיות גלויים ונוכחים. הדברים שעידן ואליאב מצביעים עליהם הם מורכבים הרבה יותר, ואי-אפשר לדמיין גיבוש של קבוצה רחבה תחת הכותרות הללו, מבלי שתהיה בזה נגיעה לזהות פוליטית מפלגתית/מחנאית. אם המפגינים היו קוראים להפיל את נתניהו אולי הם היו מצליחים לגבש קבוצה גדולה יותר, אבל זו הייתה טעות במטרה, כפי שקרה עם אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה.

אז נותרנו עם פרודיה: חצי שנה אחרי שכיכר תחריר הוצפה, ובזמן שמפגינים בסוריה עדיין מחרפים את נפשם, יוצאים צעירים ישראלים לרחובות בשביל לקבל הנחה בשכר-דירה ותוך סירוב מוחלט לעסוק בפוליטיקה. יכולתי לבעוט קצת יותר, להעיר הערה עוקצנית על העליונות המוסרית היהודית הידועה, או על הראש היהודי שממציא לנו פטנטים. אבל אינני יכול ליהנות מהבדיחה כשאלה תוצאותיה הידועות מראש. אליאב צודק: צריך מרחבים עירוניים מזמינים בכל עיר בארץ, וצריך תכנון אורבני טוב יותר גם בגוש-דן המעמיד את התושב בראש, תחת הרכב ו/או האינטרסים של התאגידים. עידן צודק: כל עוד המפגינים לא ישלבו ידיים עם שאר נפגעי מצוקת הדיור בארץ, מאבקם יישאר חסר-משמעות. מעבר לניתוח, אינני רואה צל של סיכוי לשכנע ציבור רחב בצדקת שניהם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

העד שוועדת וינוגרד לא שמעה

נרי הסב את תשומת לבי לעדותו של גיא בכור בוועדת וינוגרד. אחד הדברים שצדו את עיני בקריאת העדות, היו הדברים הבאים:

באחד הנאומים האחרונים שלו וגם בראיון, נדמה לי בראיון הוא אמר את זה נסראללה: אם הייתי יודע שבשביל השניים האלה, היו עושים את כל זה – לא הייתי חוטף אותם. פה אני מאמין לו. אני לא מאמין ל-90 אחוז ממה שהוא אמר, אבל פה אני כן מאמין.

אם אנו מקבלים את ההנחה שפוליטיקאים משקרים תדיר על-מנת להסתיר את כוונותיהם ומטרותיהם האמיתיות (והסתרה זו עצמה נועדה לסייע להם לפעול למען מטרות אלו), זו אכן שאלה גדולה מתי עלינו להאמין להם בכל זאת. אולי יום אחד אני אנסה לנסח את הכללים שלי ולחבר את המדריך השלם. בכל מקרה, כלל אחד שכבר חזרתי עליו פעמים רבות, הוא בחינה מדוקדקת של התאמת המילים למעשים.

לטענת נסראללה, הוא ביצע את החטיפה רק בגלל ששגה בהערכת תגובתה של ישראל. אילו היה מעריך נכון את תגובתה של ישראל – לא היה מבצע את החטיפה. טענה זו אינה מתיישבת בעיניי עם מעשיו של נסראללה. בעקבות החטיפה, ישראל החלה להפציץ את לבנון. בעקבות ההפצצות, נסראללה החל לירות קטיושות לעבר ישראל, תוך שהוא מתמקד בירי לעבר קריית שמונה ואזורי ספר אחרים – מה ש"מותר" בגבולות המשחק המקובל בין חיזבאללה לישראל. ישראל המשיכה עם ההפגזות, ונסראללה איים שהוא יירה דרומה יותר. לאחר שישראל לא הפסיקה עם הפגזותיה, נסראללה הורה לירות טילים לעבר חיפה וטבריה, והמשיך לירות טילים לאזורים אלה כל זמן שהמלחמה נמשכה. למרות שהוא איים שהוא יירה טילים גם לקווים הרבה יותר דרומיים, הוא לא חצה את הקו של חדרה. כאן יש להזהר בפרשנות, כיוון שאין לי דרך לדעת בוודאות האם הוא נמנע משיגור טילים למרכז כצעד טקטי, או כיוון שלא הייתה לו היכולת. מתוך מה שקראתי, אני נוטה לחשוב שמדובר באופציה הראשונה, אך אין לי הוכחות חותכות לכך.

האם המעשים הללו מתיישבים עם הטענה שאילו היה מעריך נכונה את תגובת ישראל לא היה מבצע את החטיפה? לדעתי, התשובה שלילית. הרי בכל יום מימי המלחמה יכול היה להפסיק את האש, ולצאת בהצהרה שהוא מוכן לשאת ולתת עם ישראל על שחרור החטופים. ישראל הייתה ממשיכה להפגיז כמה ימים, אך במהירה הייתה מאבדת את הלגיטימציה הבינלאומית. רק המשך הירי על חיפה סיפק לישראל את "חלון ההזדמנויות הבינלאומי" שכה הרבו לדבר עליו.

הצבעה על הפער בין "הודאה בטעות" לבין מעשים שאינם נראים כטעות, מעלה גם את השאלה מדוע שנסראללה ישקר בעניין זה, במיוחד כשהוא מודה ששגה, ומציג את עצמו כפחות חכם משהוא נהנה להציג את עצמו בדרך-כלל. העובדה שהוא בוחר להציג את השגיאה שלו דווקא ביחס לתגובה הישראלית מצביעה גם על המטרה של הטענה. מעמדו של חיזבאללה נפגע בדעת-הקהל הלבנונית בשל ההרס שהחטיפה המיטה על המדינה. נסראללה מוכן לשלם פגיעה תדמיתית ביכולות האנליטיות שלו, ובלבד שלא יתחזק הרושם שהוא היה מעוניין בהרס הזה. אם בוחנים את התנהגותו לאחר החטיפה, ולא רק את השיקולים שלפניה, ניכר שהטענה הזו היא שקרית. הפער בין המילים למעשים, בצירוף הרווח הפוליטי הברור שעולה מהמילים, מאפשר לנו להבין את שקריות הטענה.

בראיון מאוחר יותר, שנערך בשבוע שעבר, נסראללה סיפר שסוריה העבירה מסרים לישראל לפיהם, אם ישראל תפלוש ללבנון מהצד המזרחי (לאורך הגבול המשותף של לבנון עם סוריה), סוריה תתערב במלחמה. גם בעניין זה אין לי דרך לדעת אם סוריה אכן העבירה מסרים כאלה אם לאו. גם ללא ידיעה כזו, כבר טענתי במקום אחר שלאולמרט לא היה עניין בפלישה קרקעית רחבה. אולמרט אמר והסביר את דברים מפורשות בעדותו בוועדת וינוגרד (ואני בוחר להאמין לו בדיוק בגלל שההסברים שלו עולים בקנה אחד עם מעשיו).

אבל בין אם נסראללה אומר אמת בעניין זה ובין אם לאו, המסר שלו לעם הלבנוני משתלב יפה עם המסר שלו מהראיון הקודם.

לספר לעם הלבנוני שפלישה קרקעית נרחבת של ישראל נמנעה בזכות הסורים, פירושה לצייר את סוריה כמגינת העם הלבנוני. מבלי לומר את הדברים האלה במפורש, שלא ייראו כתעמולה זולה, נסראללה מבקש להשתחרר מהטענה כנגדו שהוא המיט על לבנון אסון בהיותו פיון של סוריה ואיראן בתוך לבנון. אל"ף, אומר נסראללה, לא שיערתי שהמעשים שלי יביאו לתגובה חריפה כל-כך. אם הייתי יודע שהעם הלבנוני יסבול בעקבות המעשים שלי, הייתי נמנע מהם. בי"ת, מי שהציל אותנו זו סוריה.

שיח כזה עשוי להאיר מטרה נסתרת נוספת שהייתה למלחמה: את המטרות של אולמרט ניתחתי בפוסטים קודמים, וטענתי שעיקרן היו להגביר את המעורבות הבינלאומית בלבנון, להפוך על פיה את החלטה 1559 שהייתה תגובה מאוחרת של מועצת הבטחון של האו"ם לנסיגה הישראלית במאי 2000. לא נראה לי שנסראללה היה מעוניין בצעד כזה, אך הוא בחר להמשיך אותה מלחמה, ונראה שהמטרות שלו מתבהרות כעת: החזרת המעורבות הסורית בלבנון, החזרת הלגיטימיות של סוריה להיות גורם משפיע בתוך לבנון. זו מסקנה לא כל-כך מפתיעה, אני מודה, אך לא שמעתי מישהו אומר אותה עד כה.

הפוליטיקה היא שדה מוזר שבו אנשים כורתים בריתות גלויות וסמויות. לא רק שהבריתות לא תמיד גלויות, או אפילו מגיעות לרמה של תיאום פעולה, הן לפעמים עשויות להיות תוצאה של אינטרסים מנוגדים. גם אולמרט וגם נסראללה לא רצו להמשיך את השקט בגבול. גם אולמרט וגם נסראללה לא רצו פלישה ישראלית קרקעית. במובן הזה, הם רקדו טנגו דמים משותף. אבל למרות שלכל אחד מהם היה יעד ברור של חימום הגבול, וכל אחד מהם היה מעוניין בלחימה שתארך יותר מימים ספורים, כל אחד נכנס לעימות עם מטרות שונות, וקיווה להשיג את מטרותיו.

מסך הערפל (3)

שנת 2007 היא שנה היסטורית. זו הפעם הראשונה שמנהיגים ערבים מושיטים לישראל יד לשלום, וישראל דוחה אותם. היסטוריונים יכולים להראות שגם בעבר ישראל למעשה חיבלה בתהליכי שלום, במסווה של קידומם, אבל גם לשקר יש משמעות. העובדה שהמנהיגים שלנו לא מרגישים צורך לשקר, לא מרגישים סיבה להסתיר שהם אינם מעוניינים בשלום היא בכל זאת מהפך שטרם עוכל לחלוטין. האדישות שבה המהפך הזה מתקבל מטרידה, לכל הפחות.כדי לדחות את יוזמת השלום הסורית, אמרו "מקורבים להנהגה" – אף פעם לא במפורש, למצלמה –  שלא יהיה זה חכם לקדם שלום עם סוריה, בניגוד לרצון ארצות הברית.

הנה דוגמה לצורה מתוחכמת מאוד של מסך הערפל. מנהיגים כביכול משתפים את הציבור השיקולים הסודיים ביותר שלהם. אנחנו, כציבור, אמורים לטפוח לעצמנו על השכם, שאולמרט בוטח בנו לשתף אותנו בשיקולים טקטיים ואסטרטגיים, ועושים את השיקולים שלנו ביחד איתו: מה כדאי לנו? מה עדיף? שלום עם סוריה  או שימור היחסים הטובים עם ארצות הברית? ואנחנו, הציבור, שוקלים ביחד עם ראש הממשלה ואומרים לעצמנו: מה יותר חשוב לנו – לנסוע לנגב חומוס בדמשק או לנסוע לעשות שופינג במנהטן? ואנחנו מחליטים שראש הממשלה נוהג בחוכמה כשהוא דוחה את הרצון הסורי (המוצהר, אני לא דן בכוונותיהם כרגע) בפני האינטרס האמריקני.

אבל כשקונדוליסה רייס הגיעה לישראל בקיץ שעבר (2006) וניסתה להביא להפסקת אש, אולמרט לא חשש להכלים אותה בציבור, לדחות אותה בלך ושוב, לומר שהוא ופרץ עוד לא החליטו מי יודיע על הפסקת האש, עד הנקודה שהיא הצהירה על  ההתחייבות להפסקת האש בעצמה, ובכל זאת, ישראל הפרה אותה תוך פחות מ-24 שעות. מדוע אז אולמרט לא חשש מהתעלמות מהרצון האמריקני?  מדוע אנחנו מאמינים שהמניעים האמיתיים באמת ייאמרו בראש מהדורת החדשות, אפילו אם אלו נמסרים "מפי מקורבים"?

המניעים אינם האינטרס האמריקני אלא הרצון של אולמרט. המניעים האמיתיים אינם נאמרים לנו.