אז מי חושב שעתידה של ישראל מוטל בספק, ומדוע

הדיעה שהריבונות היהודית בפלשתינה-א"י היא ברת-חלוף מיוחסת על-פי רוב לאנשי השמאל, אלה המזהירים אפוקליפטית שיש להציל את ישראל מידי עצמה, ושמנהיגים קצרי-ראות ו/או ערלי לב ואוזן מובילים אותה לאבדון. אזהרות כאלה, המקפלות בתוכן תקווה נאיבית כידוע, אינן נחלת השמאל הקיצוני בלבד. גם השמאל הלאומי לוקה ברוח זו, כפי שמתבטאת גם בכמיהה הנוסטלגית שלהם לעבר (הבטוח?) יותר. ספרות אפוקליפטית, אגב, מתאפיינת בפנייה אל העבר כביסוס לאזהרות העתיד.

על-כן, הסתקרנתי כשראיתי את הספר "ישראל: עתיד מוטל בספק" (רסלינג, 2011). רכשתי אותו מיד לטובת ידיד ומורה שביטא סנטימנט דומה בשיחה איתו, וטרם התפניתי למסור את המתנה, קראתי אותו בעצמי. הספר, ואולי אין זה מפתיע יתר על המידה, דווקא נחלץ להגנתה של ישראל. בתיאור האיומים המוחשיים מולם היא ניצבת מבית ומחוץ, המחברים מצדיקים, למעשה, את התנהלותה, ומבקרים את הביקורת האירופאית החריפה והמוגזמת, לדידם, על ישראל.

מפתיע, ואף מרענן, לראות ספר עם נטייה כזו בהוצאת רסלינג. ואף כי הוא איננו נטול-פגמים, שיימנו מיד, יש בו כדי להציב אתגר ממשי לחשיבה משמאל על הסכסוך. המגמה הפרו-ישראלית הברורה מונעת ראייה מפוכחת יותר על חלקה של ישראל ועל שלילת-זכויות שהיא באחריותה הבלעדית, ובצורתה הקולקטיבית איננה יכולה להיות מוצדקת מבחינה בטחונית. בעייה נוספת בספר נובעת מכך שהוא תרגום של ספר שנועד מלכתחילה לקורא שאיננו מכיר מקרוב את המציאות הישראלית. אף כי מקובל כיום להציע תרגום מלא ומדוייק ולאפשר לקורא לחוות את הפער התרבותי בתרגום, הקריאה המחישה את היתרונות של גישות ישנות יותר לתרגום, שהתקינו את המהדורה לקהל היעד. כך, למשל, החלוקה המפלגתית והמגזרית הנסקרת בדיון בשסעים הפנימיים של ישראל [עמ' 216 – 217] היא כמעט מיותרת לקורא הישראלי. אין בה פן מחקרי של ניתוח חדש, אלא שרטוט גס וידוע המיועד באופן מובהק למי שאיננו מכיר את הרכב החברה ומבנה המערך הפוליטי.

המחברים, על-פי המסופר עליהם בגב הספר, אינם חוקרים מומחים בתחום זה, ואף-על-פי-כן ביצעו עבודה יסודית באיסוף נתונים שיועיל ויעניין גם את הקורא הישראלי. עם זאת, חלק מן הנתונים הללו אינם יוצאים מגדר דמגוגיות רגילות ומוכרות, שאין בהן כדי לתרום להבנת הסכסוך או לפתרונו. כך, למשל, עמ' 127 – 132 כוללים סקירה מאלפת על החלטות שהתקבלו באו"ם, וחלקן היחסי הנוגע לישראל ביחס לכלל החלטות האו"ם. הנתונים מצביעים ללא ספק על בעייה והטייה של האו"ם, אך זוהי ביקורת שעיקרה נוגעת לחוסר התפקודיות של האו"ם. הקורא הישראלי יכול ליהנות מאישוש מספרי לתחושתו שה"או"ם שמום" הוא אנטישמי ורודף את ישראל, אך אין בכך כדי להצדיק אפילו עוול אחד שישראל מקיימת ממש יום-יום כנגד מיליוני פלסטינים. יתר על כן, סקירה כזו של מספר ההחלטות ואחוזיהן אין בה די כאשר ברור שהיא משרתת את המגמה הפרו-ישראלית של הספר, ומתעלמת מגורמים אחרים ההופכים את מעמדה הייחודי של ישראל למורכב יותר. כך, למשל, היחסים המיוחדים שבין ישראל לארה"ב, והמעמד המיוחד של ישראל באיחוד האירופי (בהתחשב בעובדה שישראל איננה באירופה). דברים אלה אינם דומים להצהרות של האו"ם, אלא מעשים ממשיים, שאין בהם כדי לשלול את העובדות המובאות בספר, אך יש בהם כדי להאיר מציאות מורכבות יותר ולהעלות שאלות שאינן מקבלות תשובה.

דוגמה אחרת מופיעה בדיון על עלות הקיום הבטחוני, שמוזכרת כגורם להתרוששות [214 – 216]. אף כי מובאת דיאגרמה הממחישה שחלקו של תקציב הבטחון ביחס לתמ"ג הוא עצום, המחברים אינם מביעים ביקורת על המבנה הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל, שמציב את צה"ל בפרט ומערכת הבטחון בכלל במרכז ההוויה הציבורית. האיומים הממשיים הם אמנם הגורם המרכזי לחשיבות צה"ל, אבל אין זה אומר שאפשר לפטור בלא-כלום את ישראל על היעדר פיתוח בריא של חיים אזרחיים. פיתוח כזה הוא הכרחי לא רק מן הצד הערכי-דמוקרטי, אלא אפילו מן הצד הבטחוני. דברים כגון אלו אפשר למצוא, גם אם במבט פחות ביקורתי משהייתי רוצה, בספרו של ישראל טל, "בטחון לאומי", שהננו עדיין החיבור המרשים ביותר שנכתב על אסטרטגיה ישראלית. המחאה החברתית שהחלה בקיץ שעבר מגרדת במעט את הפרה הקדושה של תקציב הבטחון, ויש לקוות שצדדים נוספים של מרכזיות צה"ל בקיום הישראלי ייחלשו כחלק ממגמה להציב את צרכי כלל הציבור במרכז (כולל הדוגמה המוכרת של גלי צה"ל, כמובן).

בסופו של דבר, אין המחברים מציבים פתרון או אפילו ניתוח מושכל של המצב. לעתים הסגנון גולש לדמגוגיה נרגשת של ממש, בעוד חלק מהבעיות אינן בעיות מהותיות, ואילו אחרות אינן מטופלות כראוי. עם זאת, הספר חשוב, כפי שאמרתי, בהציבו מראה מהופכת לסכנות המרכזיות שהשמאל מתרכז בהן, ושאינן תלויות בכיבוש: חולשתה הכלכלית של ישראל, סביבה עויינת אידיאולוגית, התפתחות והפצת אמצעי-השמדה המונית. איום הטרור איננו גדול, לדעתי, כפי שהמחברים מבקשים להציב אותו. הטרור הבינלאומי אמנם דורש התארגנות בינלאומית של כוחות שמירת החוק, אך יש לראות בו את מה שהוא: פגיעה ספוראדית באזרחים, ולא איום קיומי אידיאולוגי. ככזה, ארגוני הטרור אינם מציבים איום גדול יותר מאשר זה שמציבים רשתות של סחר בבני-אדם או קרטלי הסמים. כפי שאלה אינם מופיעים ברשימת האיומים של המחברים, אף כי אזרחים ישראלי נפגעים מהם, ואף מקפחים את חייהם, כך אין לראות ברשימה המפורטת של תאי הטרור כאילו כולם מציבים איום ממשי על ישראל.

כנגד האיומים הממשיים, לעומת זאת, השמאל הישראלי צריך לספק תשובה. כזו שאיננה ממעיטה בערכםם ולועגת למי שחושש מן העוינות הסובבת אותו, אלא מסוגלת לייצר מענה רהוט וערכי שמבלי לוותר על המחוייבות לזכויות-אדם, ניצב גם לצד הבטחון הלאומי. כל עוד השיח הציבורי מניח סתירה כוזבת בין זכויות לבטחון, השמאל ימשיך לבוסס במדמנת הכשל של עצמו, כמי שבחר לוותר על הבטחון.

רישאר לאוב ואוליבייה בורוכוביץ. ישראל – עתיד מוטל בספק. הקדמה מאת אלי בר-נביא. תרגום והערות: אבנר להב. תל אביב: רסלינג, 2011.

Richard Laub et Olivier Boruchowitch. Israël: Un avenir compromis. Préfacé par Élie Barnavi. Paris: Berg, 2009.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

זכר רבין רלוונטי מתמיד

כרגיל בשנים האחרונות, חלומות על רבין מופיעים כבר באוקטובר (כך כתבתי על זה לפני כמה שנים). יש לזה כל מיני סיבות, אני מניח. גם אחרי שאני מקלף את דמות יפה-הבלורית לוחם השלום שהשתקף מבעד לדמעות של נער הנרות, יש בי הערכה עצומה לאיש. בהרבה מובנים, דווקא דמות הקדוש שעוצבה מיד לאחר הרצח הזיקה לו, כי בכל זאת מדובר היה בלוחם, מאצ'ו, פוליטיקאי, וכל נסיון לצייר אותו כנטול פגמים (או בעל פגמים חינניים בלבד, כגון "ביישן"), סופו שיתגלה כשקרי. ההערכה אליו לא צריכה להיות כאל נער-פרחים שבמקרה התגלגל לצבא ולפוליטיקה, אלא במושגים הללו, בהתאם למה שהיה.

בחלום מלפני כמה שבועות, רציתי לספר לו שמאוד שמחתי לקרוא את שתי הכתבות האחרונות עליו ושאולי עכשיו יראו אותו באור נכון. שכחתי בינתיים אם לא הספקתי או שסיפרתי והוא הגיב בביטול. שתי הכתבות שהתייחסתי אליהן בחלום היו הכתבה של אמיר אורן על צבי צור ("חוטי ברזל, ברגים וקצת אטום", הארץ, 16 בספטמבר, 2011), ושל ניבה לניר על שיחות עם רבין ("מחרדה לא בונים מדינה", הארץ, 7 באוקטובר, 2011). אלה כתבות מדהימות בעומק שלהן ובחשיבות שלהן להבנת דמותו של רבין, להבנת הפוליטיקה הישראלית, ולהיסטוריה של הגרעין הישראלי.

כאמור, תהיה זו שגיאה לראות ברבין פציפיסט. מעולם לא הייתה לא אמירה פומבית חד-משמעית בגנות האטום שאנשי "חוג אורנים" יכולים להיתלות בה. אמנם, ניתוח של פוליטיקאי איננו יכול להישען על המילים שלו בלבד, אבל הקרדיט שניתן לו חייב לכלול גם את האומץ לומר דברים מפורשים שאפשר ללכת לאורם. אני בספק שאומץ היה המימד החסר בגישה של רבין לאטום.

המשנה האסטרטגית שנפרשת בספרון על המלחמה בלבנון היא מעוררת השראה ורלוונטית להיום. לאיראן, אך גם להתנהלות של ישראל מול החמאס. כשלון דרך רבין הוא כשלון הרבה יותר עמוק מקריסת הסכמי אוסלו, שספק אם רבין היה מבכה אותה (בזמן שלטון ברק, כזכור). למעשה, הרבה מן הדברים שהוא משרטט בספר הזה לא שימשו בסיס למדיניות אסטרטגית בכהונה השנייה שלו. ייתכן ומדובר במגבלות פוליטיות שהיו עליו, ייתכן והזמנים השתנו ואני אינני מעריך זאת אל-נכונה, וכמו תמיד ברור לנו שיש פער בין המשנה שמנהיג שוטח בספר כשהוא איננו אוחז בהגה השלטון לבין תקופת שלטונו. המחבר של "מקום תחת השמש" לא היה אמור להסכים לעיסקת שליט.

בנוסף לשתי הכתבות הללו, אני ממליץ לקרוא את הציטוטים שערכתי מתוך אותו ספרון, וכן ראיון שאבי שליים ערך עם רבין ב-1982.

עוד יום בו העולם עומד מלכת

בכמה פוסטים דנתי בעיבוד של ספר לסרט (ארץ יצורי הפרא, אליס), ואפילו נגעתי במקבילות בין סרטים (למשל התשובה שאלן משיב לברגמן) אבל לא חשבתי על מקרים של עיבוד סרט, ומן הסתם ישנם רבים כאלה (בעיבוד של אליס, למשל, ברטון איננו מתייחס רק לספרים של קרול, אלא גם למסורות שקדמו לו, כפי שעשה גם בסרט אחר, צ'ארלי בממלכת השוקולד).

אחד הדברים שמרתקים אותי ביותר בעניין הזה, הוא הצורך של המעבדים להחוות קידה למקור. יש בהומאז'ים כאלה את המתח המתמיד הנמצא גם בטקסטים עתיקים בין המחדשים לדורות קודמים: מחד, יראת-כבוד עצומה לדור קודם שפרץ דרך או סלל אותה, ומאידך, הכרה במגבלות או בחסרונות של היצירה הקודמת. יוצר חדש, צעיר יותר, מרגיש שהוא יכול לעשות את הדברים טוב יותר. הרצון לעשות זאת "טוב יותר" מקפל בתוכו גם את ההערכה העמוקה ליצירה הקודמת, שראויה ל"טוב יותר" או לקהל רחב יותר, למשל; אך כמובן, גם תחושת ביקורת, שאולי לא נעים להודות בה, לגבי המוצר המוגמר הקודם. בד בבד, הביקורת הזו היא גם בבחינת "רצח-אב", עם תחושת הסיפוק העצמי של התלמיד שהתעלה על רבו. אם אני אומר דברים עמומים מדי, הרי שזה משום שלמרות הדמיון שאני חש בין עולם הרגש שמניע פרוייקט של עיבוד קולנועי, לבין עולם הרגש שמניע פרשנות מקראית (למשל), עדיין מדובר בהבדלים גדולים מאוד, ובצד הדמיון שאני חש, קשה לי לדבר עליהם כעל שווים. מחוייבות, למשל, היא מושג שראוי לבחינה מעמיקה יותר. התנא או האמורא המפרשים פסוק כלשהו, גם אם הם זונחים לחלוטין את פשטו, מרגישים מחוייבות לטקסט (הגם שמעשיהם מסגירים שאין זו מחוייבות מוחלטת), וגם פירושם הופך, בסופו של דבר, למחייב. עיבוד של במאי, בניגוד לזה, עשוי להיעשות מתוך תחושה עמוקה של מחוייבות (ליוצר קודם או לקהל), אך כבר ברמת ההצהרה המחוייבות הזו היא פחות משפטית מאשר המחוייבות של התנא למקרא. העיבוד החדש איננו authoritative (וחף מיומרות כאלה), על אף שהוא authored. המושגים האלה אינם מובחנים דיים בעת העתיקה.

במהלך הביקור בארץ ישבתי במלון ובהיתי במסך הטלוויזיה. סרט שלא הכרתי הוקרן, סרט מדע-בדיוני עם קיאנו ריווס כחייזר. הפסדתי את תחילת הסרט, כך שלא ידעתי את שמו, אך כמה דברים משכו את תשומת לבי, כגון אזכור שם האוניברסיטה שלי, ומוטיב תיבת נח, שיש לי בו עניין מיוחד. בדיעבד, חיפוש מהיר באינטרנט העלה שמדובר בסרט "היום בו העולם עמד מלכת", עיבוד מ-2008 לסרט מ-1951.

ההבדלים בין הסרטים יכולים לשמש בסיס למאמר מלומד יותר מרשימה קצרה זו, אם כי אני מתפתה לשאול אם הם שתולים למען הדיון הזה, או שהם באמת משקפים שינוי טעם פסיכולוגי ותרבותי. כך, למשל, בסרט המקורי החללית נוחתת בוושינגטון, ואילו בסרט החדש הכדור המרכזי נוחת בסנטרל פארק. בירה פוליטית לעומת בירה תרבותית-כלכלית – אולי, אך מגוון אפשרויות לרמיזות ניינאילווניות (9/11) באופן חד-משמעי. ואכן ממרחק העשור הדיבורים על שינוי פניה של הוליווד לנצח, על עשרות סרטים שנעצרו או נגנזו כיוון שהם תיארו אסון אפוקליפטי שלא יאה לשדר כרגע, נראים כתמימות פוסט-טראומתית. אני לא זוכר כמה זמן נמשך העידון הזה (אם הוא שרד אפילו שנה אחת שלמה זה יהיה מרשים), אבל ברור שמרגע שהטאבו נשבר, לא רק שמותר להקרין אסונות כאלה, אלא שהאסון צריך דווקא להידמות ויזואלית לפיגוע בתאומים, כיוון שאלה הם סמלים המפעילים רגשות מסויימים בקרב הצופה. בחירת הדימויים החזותיים שיפעילו את מוחו של הצופה היא לעולם – ואת זאת יש לזכור בייחוד כאשר ניגשים לניתוח סרט הוליוודי – היא לעולם בחירה אמנותית-אסתטית וכלכלית-שיווקית גם-יחד, והאחד איננו פוסל את השני בהכרח (אמנם לרוב האחרון מתגבר על הראשון, אבל אפשרות ההלימה ביניהם נותרת בעינה).

הבדלי מגדר חשובים: במקום העוזר לנשיא, דמות הממשל הבכירה היא שרת ההגנה, המגולמת על-ידי קאתי בייטס. אישה בתפקיד מלחמתי, אך הנשיא הוא עדיין גבר. נאום שרת ההגנה על מפגשים ראשונים בין תרבויות שבהן התרבות החלשה יותר נמחקת ראוי לעיון נוסף גם מן ההיבט הפוסט-קולוניאלי, ומהווה אחד מן השיאים הרטוריים וההגותיים של הסרט. האישה שמסייעת לחייזר איננה מזכירה אלמנה המקווה לשפר את מעמדה הכלכלי על-ידי נישואין שבמקרה נפגשה עם החייזר ויצרה איתו קשר (וזהו סיפורה במשפט בסרט המקורי). כאן היא מדענית ואשת-קריירה בזכות עצמה, אם חד-הורית (אף כי איננה אם ביולוגית, בניגוד לסרט המקורי, אולי כדאי לאפשר גם פלורליזם גזעי בתוך הסרט). הקשר עם החייזר, וזה הבדל משמעותי יותר, נוצר מתוך בחירה מודעת שלה לבטוח בו, וללמוד עוד עליו. כלומר, היא גם מדענית, וגם האישה שיכולה לנהל פוליטיקה אחרת (אף כי הסרט נמנע ממהותנות כזו על-ידי ליהוק בייטס לתפקיד שרת החוץ).

ההבדל המהותי ביותר, כמובן, הוא סיבת הגעת החייזר לכדור-הארץ: בסרט המקורי, שנעשה ב-1951 כאמור, המניע הוא חשש ממלחמה גרעינית בין-כוכבית. החייזר מזהיר את בני-האדם שאם ימשיכו בניסוייהם הגרעיניים וישיגו טכנולוגיה שתאפשר להם להפנות את הנשק את הזה כלפי כוכבים אחרים, לפלנטות האחרות לא יהיה מנוס מלהשמיד את כדור-הארץ כדי להגן על עצמן. הדאגה בסרט מ-2008 היא אקולוגית: כדור-הארץ על-סף השמדה (בשל מעשי בני-האדם), ועל-כן יש לאסוף את כל צורות החיים שנוצרו בו (למעט בני-האדם), במעין תיבת-נח כפי שבייטס מפרשת לנו, להשמיד את האדם ולשמור את הכדור. זו פנטזיה נאה, בדומה לפנטזיה של החייזר השני, בדמות הסב הסיני, שלמרות פגמיהם של בני-האדם, למד להכיר את פגיעותם ורגישותם, ומבקש להיספות איתם. פגיעות זו עשוייה להוות גם מקור הצלה לאנושות כולה, אם המדענית תצליח לשקף זאת ולגעת בלבו של החייזר (אינני נמנע מספויילר, כמובן, כיוון שאינני מאמין בספויילרים. הסוף של הסרט איננו חד-משמעי בנקודה זו).

פתחתי במחשבות על מחוייבות ועל מחוות. הסרט מלא בהן. עם נחיתת החייזר בסנטרל פארק, הוא לוחש למגן שלו "קלאטו בראדה ניקטו", אותן מילות-קסם שהחייזר לימד את האישה בסרט הקודם. אחד הדברים שמסמנים את הגיית המשפט כמחווה לסרט הקודם הוא דווקא העובדה שהמשפט הזה איננו משחק תפקיד עלילתי חשוב, בניגוד לסרט הקודם. הוא נאמר, כמעט כדי לצאת ידי חובה, שהמשפט מהסרט הקודם נאמר. אפשר לחשוב על סיבות רבות שהסרט החדש לא משתמש במשפט הזה ככלי עלילתי. לתחושתי, הנסיון להמציא שפה זרה, שנשמעת כמו שילוב של ג'יבריש ולטינית משקפת תמימות של מדע בדיוני שתאמה את שנות החמישים, ואיננו תואם את הטעם של הקהל כיום, שמוכן לשקול גם אפשרות שחייזרים מדברים בשפה שיש בה עיצורים או תנועות שבני-אדם אינם יכולים להגות כלל. בדומה לזה, החייזר מסביר כיצד הוא מדבר אנגלית בסרט הראשון, אך איש איננו מסביר כיצד יש לו צורת אדם. הסרט החדש מתעכב על הסבר זה ארוכות. גם השם של הרובוט נמסר לצופה בסרט החדש, אלא שהפעם "גורק" איננו צליל זר שהחייזר מסגיר לאלמנה, אלא שם שהצבא האמריקאי נותן לו, והוא ראשי-תיבות שמסבירים את אופיו. גם כאן ניכרת הנטייה להיצמד לפרטים מסויימים מהסרט המקורי ולמסור אותם לקהל (בין אם זה קהל שמכיר את הסרט הקודם, בין אם לאו), אך מבלי לחלוק כמה מהנחות היסוד הסמויות של הסרט הקודם.

על ההבדלים בין האפקטים אין צורך להכביר. גם לעין שאינה מורגלת בסרטי פעלולים, ושאיננה מתעניינת בדרכי הפקתם, ההבדל בין האמצעים הדלים של 1951 והחזות המרהיבה והאיומה של 2008 ברור כל צרכו. ההבדל המפתיע אולי מכל הוא הנסיבות שבהן "העולם עומד מלכת" דווקא לאור הבחירה לשמר את שם הסרט. בסרט המקורי, מדובר בשיבוש מכוון של החייזר קלאטו לכל סדרי עולם כדי לזכות בתשומת-לב ובאוזן קשבת. בעיבוד, הרגע הזה איננו משמש צורך עלילתי או הגותי, ונראה כתוצאה של התנגשות בין המחשבה הקרה להשמיד את האנושות לרחמיו הנכמרים של קלאטו. הבלבול הזה (שעומד גם בלב הסוף העמום של הסרט) משמש לדוגמה המובהקת ביותר של תחושת המחוייבות לעלילת הסרט המקורי, שמו ומטרותיו, למרות הסטייה הניכרת והדרך החדשה שנכבשה בעיבוד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הברית המושתקת

גם העיתונאי הותיק ג'וזף לליוולד לא פסח על ההשוואה בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד בביקורתו על הספר The Unspoken Alliance, הסוקר את תולדות יחסיה של ישראל עם דרום-אפריקה, תוך התמקדות בתקופת משטר האפרטהייד. אך כפי שניתן לראות גם מהביקורת של לליוולד, ובוודאי מהספר של פולאקוב-סורנסקי (שכותב בזהירות רבה ומגיש לקוראיו תמונה מאוזנת מאוד, ברוב המקרים), הברית הנדונה לא התבססה על דיכוי המיעוט, אלא על צרכים כלכליים ואסטרטגיים.

אמנם, במקום אחד מספר פולאקוב-סורנסקי כיצד התרשם גנרל דרום-אפריקאי מיעילות מערך המחסומים והבידוק בשטחים הכבושים (עמ' 103). זה היה ב-1977. כמה פעמים הוא מזכיר את הקשר שרפול ושרון קשרו בין מאבק המיעוט הלבן בדרא"פ למאבק היהודי בישראל, כרטוריקת התנגדות לחרם על דרא"פ. אבל זו לא הייתה המדיניות הרשמית של ישראל, שנקטה אחד בפה ואחד ביד, וחשוב מכך: קווי-דמיון אלה לא הניחו את המצע לפעילות. ניתן אף לומר, וגם הביקורת של לליוולד מקבלת זאת, ששיתוף הפעולה הבטחוני התקיים למרות הקשיים הדיפלומטיים שנערמו בשל מדיניות האפרטהייד.

כך שלמרות שפולאקוב-סורנסקי מזכיר את הדמיון בספרו, ולליוולד חוזר עליה בביקורת, ובוודאי עוד רבים אחרים יצביעו על הקשר הזה כעדות מפלילה, מדובר בקישור רטורי, בוודאי בהקשר לספר עצמו, אך גם במידה ריאלית. באותה מידה אפשר להזכיר קשרים שראשי היישוב קיימו עם הנאצים, ולהצביע על קווי-דמיון בין המשטרים, או להזכיר קשרים בין ישראל לארצות-הברית, או בין ישראל לשוודיה ולהצביע על קווי-הדמיון ביניהם. וכפי שמבקרי ישראל אינם מקבלים את קווי-הדמיון בינה לבין ארצות-הברית כהוכחה לכך שהכל בישראל בסדר (וממילא מספקים הנחה סמויה שבארה"ב "הכל בסדר"), כך קווי-הדמיון בין ישראל למשטר האפרטהייד אינם צריכים להיות בגדר עדות מפלילה. פולאקוב-סורנסקי עצמו מעיר יפה על התהפוכות שמתקיימות בתוויות ומעמדות במהלך ההיסטוריה:

הישראלים לא קידמו בברכה את התווית הקולוניאלית. ככלות הכל, הציונות הייתה באופנים רבים תנועה אנטי-אימפריאליסטית. ההסתדרות הציונית העולמית אולי חיקתה טקטיקות של מושבות אירופאיות קולוניאליות בתחילת המאה ה-20, אך בשנות הארבעים נלחמו התומכים הקיצוניים של הציונות כדי להוציא את ממשלת המנדט הבריטי מפלשתינה. בעקבות זאת, ישראלים רבים ראו בעצמאותם נצחון פוסט-קולוניאלי הדומה למאבקי שחרור של מדינות עצמאיות חדשות באפריקה ובאסיה, והם התנגדו לכל נסיון להשוות בין ציונות לקולוניאליזם אירופאי. (עמ' 5)

כמובן, שניכוש ההשוואה הרטורית אין בה כדי להצדיק את עוולות הכיבוש, או כדי להכחיש את קווי-הדמיון. לדידי, השוואה מושכלת תמיד תכלול את קווי-הדמיון כמו גם את קווי-השוני, שאם לא כן אין מדובר בהשוואה, אלא בהזהייה (מלשון זהות, ומתוך מודעות לדמיון המצלולי עם "הזייה"). אותם קווי-שוני הם בין האחראים העיקריים לסירוב הישראלי לקבל את התווית הזו. בנוסף, היות שמדובר בתווית ולא בניתוח מושכל, אין כמעט התמודדות ציבורית עם הסכנה הממשית שתעמוד מול ישראל אם ייושם פתרון שתי מדינות (ברוח ביילין-נתניהו), שרק לאחריו תחל ההאשמה האמיתית של האפרטהייד, בניגוד לציפיות השמאל הציוני שהפתרון יסיר את ההאשמה. כתבתי על כך בקצרה כאן.

לאחר הסרת הרלוונטיות של האפרטהייד לדיון בספר, ניתן לחזור לסוגייה המרכזית שהוא עוסק בו, כוחה הגרעיני של ישראל ויחסי דרום-אפריקה. הספר מדגיש את הפן הכלכלי-אסטרטגי של עסקי-הנשק של ישראל ודרא"פ: לאחר שהשקיעה בפיתוח יחסים עם כמה מדינות אפריקאיות בשנות השישים, סבלה ישראל ממפח-נפש כאשר אלה הפנו לה עורף, בין אם בשל שינויי-שלטון פנימיים משלהן, בין אם בעקבות מלחמת יום-כיפור ומשבר הנפט. ישראל הייתה מעוניינת למכור מנשקה, כיוון שייצור עודף על צרכיה הוזיל את עלויות הייצור, וכך ניתן היה לממן חלקית את צרכי הבטחון שלה. אינני מצליח לזכור כעת אם הטענה הבאה עולה בספר או בביקורת, אך החלטה זו מסומנת כתוצאה של מלחמת יום-כיפור, והטלטלה שחוותה ההנהגה הישראלית מההיסוס האמריקאי במשלוח הרכבת האווירית. אמיר אורן כתב השבוע מאמר מעניין מאוד על הקשרים בינלאומיים נוספים של היסוס זה (בעיקר ביחס לוייטנאם, אך גם בהקשר ליחסי ארה"ב עם מדינות אירופה), ואל דבריו על "סדרת הכשלונות של ההנהגה הישראלית" כדאי להוסיף את הלקחים שהנהגה זו הפיקה ויישמה בממשלת רבין הראשונה, כשפרס כשר בטחון מסתובב עם מזוודת מרכולתו בדרום-אפריקה ומן הסתם גם במקומות אחרים:

ההיקלעות לפינה שהביאה לאותם דיונים, משקפת סדרת כישלונות של ההנהגה הישראלית. היא לא הגדירה לעצמה מטרות-על לאומיות, מציאותיות, מפוכחות ובנות השגה. היא מעלה בחובתה למנוע מלחמה ולהכין, אם תתחולל מלחמה, צבא שינצח בה במהירות ובזול. לכן, הנושא המרכזי שהעסיק את המחליטים בשעות שלפני הלחיצה הערבית על ההדק ואחריה היה הסיוע האמריקאי – בציוד לחימה ובמהלכים מדיניים להפסקת אש. בלעדיו היתה ישראל מותשת ומובסת במלחמה ארוכה; אתו פיתחה תלות מוחלטת בוושינגטון.

לליוולד מזכיר פליטת-פה של הנשיא אובמה אותה הוא רואה כעדות לתפיסת ארה"ב את הנשק הגרעיני של ישראל כדריסת-רגל אסטרטגית אמריקאית במזרח-התיכון. השרטוט של אורן את קיסינג'ר טוען טענה דומה, שלושים שנה קודם: משרד החוץ האמריקאי והבית הלבן ראו במלחמת יום-כיפור ובמלחמת וייטנאם מתקפה משולבת של מדינות הגוש המזרחי. זהו גם ההקשר שבו צריך לקרוא את התיאור לפיו לאחר שגילתה ארה"ב שהניסוי הגרעיני לא נערך על-ידי דרא"פ באופן עצמאי, אלא במשותף עם ישראל, הוסר הלחץ. ללא הסבר, ניתן לראות בזה יחס מיוחד, "לא רציונאלי" של ארה"ב כלפי ישראל, או לחלופין את טביעות-אצבעותיהם של זקני ציון דרך השדולה היהודית בוושינגטון. ההקשר האסטרטגי חשוב מאוד, גם אם הוא אפור וציני יותר.

ובכל זאת, חזרה לרטוריקת האפרטהייד, הטובים והרעים: התמונה שמופיעה בשער הכתבה ברוויו, מספרת סיפור אחר מהטקסט. לליוולד חוזר על סיפור המופיע בספרו של פולאקוב-סורנסקי, לפיו כששוחרר נלסון מנדלה מן הכלא, הרעיף עליו חבר-הכנסת לשעבר אלעזר גרנות שבחים, מתאר אותו כמשה הזוכה להגיע אל הארץ המובטחת. מנדלה דחה את המחמאות, ואמר שאנשי דרום-אפריקה לעולם לא ישכחו את תמיכתה של ישראל במשטר האפרטהייד. סיפור זה מופיע בפיסקה הלפני-אחרונה של ביקורתו של לליוולד. הכתבה פותחת בתמונה של מנדלה לוחץ ידיים עם שמעון פרס. אולי אלה שני הפרצופים המוכרים ביותר, ועורך ביקש איקונות של שתי המדינות לוחצות ידיים, כדי לסמל את השותפות שהכתבה דנה בה. אך התמונה גם חותרת תחת הכתבה, מוכיחה שלפרס המתואר כצבוע במפורש (בביקורת כמו גם בספר), יש שותפים בכל מקום.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

דאגות קיומיות אצל ברגמן ואלן

לפני כמה ימים צפיתי בסרטו של אינגמר ברגמן Nattvardsgästerna (אעיר על הכותרת בהמשך), האחרון מטרילוגיית האמונה שלו שנותר לי לראות. סצינה אחת היכתה בי במיוחד משתי סיבות שונות מאוד. הגיבור הוא כומר, ומגיע אליו זוג (את הבעל מגלם מקס פון זידוב) להתייעצות. הבעל מעדיף שלא לדבר, אך אשתו מספרת לכומר על בעייה שיש להם: הבעל קרא שהסינים מתחנכים לשנוא, וכעת הם מנסים להשיג נשק גרעיני, ושום דבר לא יעצור בעדם. הכומר מנסה לברר: האם יש בעיות כלכליות? בעיות בזוגיות? לא. הכל בסדר, אבל מאז שאב המשפחה קרא על הסכנה הגרעינית הסינית, אין לו מנוחה.

הסיבה הראשונה שהסצינה הזו הייתה חשובה, היא בגלל חיבתי לוודי אלן (על-אף זקנתו): כל מי שבקיא ביצירתו של וודי אלן מודע להערצה שיש לו כלפי ברגמן, והחוב שהוא נושא כלפיו (אף כי לרוב אין הוא מנסה להתחקות אחריו. בפעם היחידה שהוא ממש ניסה לעשות סרט "ברגמני" – הנסיון לא עלה יפה). הסצינה הזו היא מקור השראה ברור לאחת הסצינות הראשונות ב"אנני הול": אמו של הגיבור, אלווי סינגר (אלטר-אגו של אלן), לוקחת אותו לרופא ומתלוננת שהוא מדוכא כי הוא קרא שהיקום מתרחב, ולכן הוא גם הפסיק לעשות שיעורי בית. אמו קוראת בזעם: "מה זה עניינך?! ברוקלין אינה מתרחבת!" והרופא מוסיף: "היא לא תתרחב עוד אלפי שנים!" המילים האלו של האם, הגם שהן מצחיקות מאוד אצל אלן, מבטאות גם את התחושה המתסכלת של הצופה בסרטו של ברגמן: מה איכפת לשוודי בכפר הנידח שהסינים מפתחים פצצת אטום?

החלפת הכומר ברופא, אגב, איננה רק בשל הרקע היהודי של אלן. הרי אפשר היה להחליף את הכומר ברבי. יש כאן גם אלמנט מְחַלֵּן, ההופך את הסצינה לאוניברסלית יותר (בד בבד עם היותה סופר-לוקאלית, ברוקלינאית), וגם את האלמנט ההיפוכונדרי של אלן, היוצר חפיפה בין המצב הנפשי לגופני, כאשר שני המצבים גם יחד הם שבריריים וחלושים. אפשר גם לראות בזה המחשה למשפט מתוך סרט אחר שלו, "שחק אותה, סם": רגע לפני שאשתו עוזבת את הבית, היא מודיעה לו ש"עורך-הדין שלי יתקשר לעורך-הדין שלך". אלן המבועת משיב: "אבל אין לי עורך-דין. שיתקשר לרופא שלי". בשחזרו את הסצינה של מקס פון-זידוב אצל הכומר, הוא כאילו אומר לצופים (אך גם מתריס כלפי בן הכומר ברגמן): "אין לי כומר, קחו אותי לרופא!" ההקבלה הזו תופיע בצורה מהופכת בסרט מאוחר יותר שלו, "חנה ואחיותיה" (שאחד מן השחקנים בו הוא פון זידוב, ולא במקרה), שם המשבר הגופני ותודעת-המוות מובילות את הגיבור לכומר קתולי ממש.

בתור מי שראה את"אנני הול" עשרות פעמים, החוויה המדהימה הייתה לראות את האופן שבו סצינה כל-כך דומה מצטיירת אצל שני במאי ענק בטונים שונים כל-כך: אצל ברגמן, הסצינה היא כבדת-ראש, מעלה את השאלות המהותיות ביותר של החיים, והכומר המתקשה להשיב מבשר את עננת-הסכנה המתקרבת. התחושה היא מעיקה ומתסכלת. גם אם אפשר, במידה ידועה של פרובינציאליות, ללעוג לבן-הכפר השוודי המודאג מהסינים, הרי שהחששות הקיומיים שלו והדאגות טורדות-המנוחה משקפות מצב מוכר לכולנו. אצל אלן, בת-הזוג הנוטלת חלק כשותפה אוהבת מוחלפת באם נרגנת שאין לה שום יכולת להבין את ייסורי הילד, והסצינה כולה הופכת לקומית: הילד המודאג הוא משוגע, אך התשובה הנורמטיבית שהמבוגרים מציעים לו נלעגת לא פחות ממנו. כל הדמויות משתתפות בסצינה אבסורדית, שבה גם הדאגות הקיומיות וגם ביטולן בהינף-יד כאמצעי הישרדות מוצגים כטירוף.

ההיבט השני שבחוזקה של הסצינה הזו, כמובן, נוגע לחרדות הגיאו-פוליטיות הקיומיות בישראל. משונה לראות את הסצינה של ברגמן לא רק בגלל ההיכרות הקרובה שלי עם "אנני הול", אלא גם כי מוזר לשמוע מישהו חושש מהגרעין הסיני, כשכולם חוששים כיום מהגרעין האיראני (ו/או הצפון-קוריאני, אם בכל זאת מוכרחים להכניס את המזרח הרחוק למשוואה).

הסרט יצא לאקרנים ב-1962. כלומר, העבודה עליו החלה כ-15 שנה לאחר הירושימה ונגסקי לכל היותר. האפשרות של הטלת פצצת אטום עודנה טרייה יחסית: רוב קהל הצופים של הסרט, יכול היה לזכור, מן הסתם, את הידיעות על הטלת הפצצה, את המעבר מעידן טרום-גרעיני לפוסט-גרעיני. המצב כיום שונה: אני נולדתי למציאות שבה הפצצות הן זכרון היסטורי, וכל יום שעובר ללא שהוטלה פצצה גרעינית מעמיק ומבסס את התחושה שזו איננה אופציה ממשית. עדיין מדברים על השתלטות סינית על העולם, אך מדובר על השתלטות "ידידותית": התרחבות כלכלית, הנובעת מגודלה של סין, כישוריה, ומתאוות-בצע מובנת למשול בכיפה הקפיטליסטית. אלו החוזים מהלך כזה בעצם מתייחסים באופן הפוך לאפשרות הזו מאשר הדברים המתוארים בסרט לגבי הסינים. לכן, הצפייה בסרט בהקשר הפוליטי של היום יוצרת גם דיסוננס, שבו עולה המחשבה: אם כך מישהו מדבר על הסינים ב-1962, וכיום מדברים עליהם אחרת; אולי האיראנים של 2010 גם הם יתחלפו בעוד כמה עשורים במישהו אחר, ויתייחסו אליהם אחרת? אין הדברים שלי נאמרים כדי להרגיע או כדי להוכיח שאין ממש באיומים. על כך כתבתי בהזדמנויות שונות, ואין מקום להוכיח זאת מתוך סרט בדיוני של ברגמן. אני מתאר אך את חווית הדיסוננס כצופה המצוי בהקשר פוליטי אחד, המתבונן בהקשר פוליטי אחר על המסך (וגם, כמובן, הקשר א-פוליטי, שכן סין לא איימה על שוודיה באופן ממשי, ולא על זה מדובר בסרט. מדובר דווקא ובכוונה על החרדה הבלתי-מציאותית).

לבסוף, הערה קצרה על הכותרת: באנגלית הסרט נקרא Winter Light. משמעות שמו המקורי של הסרט, על-פי ויקיפדיה, הוא The Communicants. את הכותרת הזו אי-אפשר לתרגם לעברית בצורה מוצלחת: הפירוש המיידי הוא אלו המשתתפים במיסה, ואכן סצינת מיסה פותחת את הסרט. אך משמעויות רחבות יותר הן "המשתתפים", "הנוטלים חלק", או "האורחים לשיתוף". סצינת הזוג המתייעץ עם הכומר שתיארתי לעיל מדגימה פן אחד של שותפות כזו, ויש עוד פנים אחרים בסרט לשותפות אנושית.

[לחצו כאן לכל הרשימות על דת וקולנוע]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות

פוסט אחרון, בינתיים, על החלק של אריאלי בספר "חומה ומחדל". להעיר הערה מתודולוגית לגבי יחסי בלוגר וקוראיו? נו, שיהיה.

אני אומר לעצמי שיכול להיות שאין אף-אחד שמתעניין בסדרת פוסטים שנכתבת תוך כדי שאני קורא ספר. אני משתתף בצער מנויי הרסס ורשימת התפוצה שמופצצים בפוסטים על אותו נושא. אולי הם מרגישים שאני מאריך, שהנקודה הובנה, שהם יעדיפו לקרוא את הספר ולא את האופן בו אני מעכל אותו. אבל לי חשוב לכתוב את הדברים, עבור עצמי (אגב, באופן אירוני, ההבנה שאני צריך לכתוב את הבלוג בראש ובראשונה עבור עצמי הגיעה מקורא). הכתיבה של הדיעות שלי עוזרת לי להבין דברים, וגם עוזרת לי לזכור. התחושה שלי שאני מבין משהו בפוליטיקה הגיעה לשיא מסויים ב-2000, כי המהלכים של ברק היו כל-כך תמוהים עד כדי שקיפות. אבל מכיוון שלא כתבתי זאת בשום מקום, ולא המשכתי לנסות לפרום את החוט משם, בשבע השנים מאז ועד שהתחלתי לכתוב בלוג, חוויתי השתאות לא-מובנת מול הפוליטיקה הישראלית. לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב, ולכן חשוב לי לכתוב את מה שאני חושב, וממילא שספר שעוסק בדיוק בתקופה הזו חשוב לי במיוחד.

נניח לרגע שאני מקבל את הסכימה של "חוג אורנים" (שייתכן ויהיה מדוייק יותר לכנות אותו "האסכולה החיפאית" בשל תרומתם של עודד בלבן, מיכאל שטראוס ולתקופה מסויימת גם יובל שטייניץ לדיון). למי שלא מכיר את הסכימה, אגיד בקצרה שהיא משרטטת קו מחלוקת חוצה מפלגות, בין בדלנים למשתלבים. הסכימה היא תוצאה של ניתוח מרקסיסטי, עד כמה שאני מבין, ולכן שני המחנות גם מסתדרים לפי מאבקי מעמדות ו(אולי יותר רלוונטי בישראל של היום) מאבק על דמותה הכלכלית ותשתיתה הכלכלית של ישראל. באופן גס, הבדלנים תומכים בכלכלה קפיטליסטית, במאזן אימה גרעיני במזרח התיכון, בקיר ברזל בין ישראל לפלסטינים. המשתלבים, בניגוד אליהם, תומכים בכלכלה יצרנית המבוססת על חקלאות ותעשייה, פירוז גרעיני, ובשיתוף פעולה עם הפלסטינים. עיקר הניתוח של "חוג אורנים" התמקד במאבקים בתוך מפלגת העבודה, על-פי המחנות החוצים אותה: מאבקי בן-גוריון-שרת, דיין-אלון, פרס-רבין. כאמור, יש המון ביקורת וסייגים שאפשר להעלות לשיטה עצמה, אבל היא כן מצליחה לזהות בריתות, שעשויות להיראות תמוהות. כך, למשל, "חוג אורנים" דיבר על השותפות בין אולמרט לברק הרבה לפני שאולמרט היה ראש ממשלה, והרבה לפני שזה היה עניין שנדון בתקשורת הפופולארית.

אז נניח לרגע את הסכימה הזו. בפרק הראשון בספר, שאול אריאלי סוקר בקצרה את תולדות הדיון הפוליטי באשר לשאלת ההיפרדות כפתרון. הוא מתאר את ההתנגדות של בן-גוריון לכיבוש הגדה המערבית, ומנגד את הרצון של אלון לכבוש אותה. הזכרתי את המאבק הזה בפוסט שנכתב בעקבות מאמר של שלמה אהרונסון, בו אהרונסון מתאר את הויכוח הזה כויכוח שהיה קשור קשר הדוק לויכוח על פיתוח יכולת גרעינית. אלון, שהתנגד לפיתוח נשק גרעיני, גרס שכיבוש הגדה ייתן עומק אסטרטגי שיפצה על הויתור על נשק גרעיני.

נקודת המפנה היא אחרי כיבוש הגדה במלחמת ששת הימים. דווקא אז, מחנה אלון (שאריאלי מכנה אותם "המפאיניקים", כיוון שפרס ודיין – וגם בן-גוריון, מרחוק – היו אז ברפ"י) תומך בהפרדה:

"המפא"יניקים, לעומת זאת, ביקשו להיפרד מן השטחים המאוכלסים בצפיפות על-ידי פלסטינים לטובת ירדן. הם ראו במרבית שטחה של הגדה פיקדון מדיני שיישמר בידי ישראל לקראת הסדר שלום עם ירדן, הסדר שבמסגרתו תיסוג ישראל משטחים המאוכלסים בצפיפות על-ידי פלסטינים אך תשמור על מרחבי ביטחון בשליטתה. אלון סבר ש'אין לסגת לגבולות 1967 כי חזרה אל גבולות בלתי בטוחים היא מלחמה בטוחה בעתיד הלא רחוק'.

מדיניות הסיפוח של דיין וחבריו היתה שונה בתכלית ממדיניות השילוב האזרחי המלא שהנחתה את התנועה הציונית בראשית דרכה, אך גם שונה ממדיניות ההתיישבות שהנהיגו מאוחר יותר ראשי הממשלות מנחם בגין ואריאל שרון – מדיניות שהוקצנה עד כדי נישול הפלסטינים מאדמתם.

מדיניות השילוב של משה דיין הצליחה בתחומי המסחר, התיירות, התעסוקה, התשתית והבריאות, על חשבון התפתחותה הכלכלית האוטונומית של הגדה המערבית, אך היא נבלמה בכל הקשור להתיישבות. באוגוסט 1968 הגיש דיין לממשלה תוכנית לביסוסה ופיתוחה של האחיזה הישראלית בגדה המערבית, שבמסגרתה ביקש להקים על גב ההר ארבעה מרכזים עירוניים שיהיו סמוכים לערים הפלסטיניות הראשיות, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי הקיים שם. ממשלת אשכול דחתה את התוכנית.

דווקא תוכניתו של יגאל אלון נחלה הצלחה. התוכנית הוצגה לממשלה כבר ביולי 1967, ומטרתה היתה להבטיח את האופי היהודי של ישראל ואת ביטחונה, תוך התחשבות בזכויותיה של האוכלוסייה הפלסטינית. אלון ביקש להשיג זאת על-ידי השארת עזה וירושלים בידי ישראל ובאמצעות פריסת התיישבות יהודית בבקעת הירדן ועל המורדות המזרחיים של מדבר יהודה והשומרון…

ממשלת ישראל, אף כי לא אישרה את תוכנית אלון, החלה להפוך את בקעת הירדן לחבל התיישבות…" (שאול אריאלי, "חומה ומחדל", עמ' 28 – 29).

מדוע מי שהתנגד לכיבוש הגדה, יעדיף "לפתוח את הגשרים" ולעודד שילוב, ערבוב ואף תלות של שתי האוכלוסיות זו בזו, במקום להשאיר את הגדה סגורה כשטח צבאי, לא להרגיל את הציבור הישראלי למציאות הזו, ובכך לנסות לזרז פתרון של החזרת שטחים (אפילו ללא שלום, כמו הנסיגה מסיני לאחר 1956)? אגב, כפי שספרד מראה בפרק הראשון פרי-עטו בספר, ע"פ המשפט הבינלאומי, זו הדרך הנכונה היחידה להתייחס אל שטח כבוש.

את מהלכיו של דיין יש להבין על רקע המתח הקיים תמיד בין צורה ותוכן. ההתנגדות לכיבוש הגדה לא הייתה הרי התנגדות מהותית לכשעצמה, אלא במסגרת מאבק על האסטרטגיה המדינית ובטחונית של ישראל. כל עוד "המותניים הצרות" היו העילה לפיתוח נשק גרעיני (ולכן כיבוש הגדה היה תשובה של מתנגדי הנשק הגרעיני), הרי שהתנגדות לכיבוש משמעה היה תמיכה בפיתוח הגרעין. אך כאשר הפרוייקט כבר יצא לדרך, והוא ימשיך עם הגדה או בלעדיה, הרי שאין סיבה עקרונית להתנגד לכיבוש הגדה. יתר על כן, הדיון על כיבוש הגדה או אי-כיבושה יכול להתקיים, כמובן, רק לפני המעשה. מרגע שהיא נכבשה, אין עוד טעם להחזיק בדיעה הקודמת, אלא יש לשנות את הצורה כדי לשמר את התוכן. במילים אחרות, מלחמת ששת הימים יצרה מצב שבו דיין אולץ לקדם את אותה אסטרטגיה שלו עם נתונים חדשים. לכן, גם הוא שינה את העמדה שלו ביחס לגדה, וגם אלון, בהתאמה, שינה את היחס שלו. למרות שלא תמך בנסיגה מלאה ממנה, הוא גם לא תמך באופציית השילוב של דיין.

בגלגול הבא של המאבק הזה, "הבדלנים" שתמכו בשילוב, תומכים דווקא בהפרדה. העקביות של המאבק ההיסטורי ניכרת, למשל, בהבדל בין מפות קמפ דייויד וז'נווה עליהן דיברתי בפוסט הראשון על הספר. ברק הציע מפה ששימרה את הבקעה (ברוח יגאל אלון), ואילו בז'נווה הבקעה נמסרת כולה (על הבעייתיות של הצגת הדברים כך הערתי בפוסט ההוא, כדי להדגיש את הדמיון בין הצדדים, מקור לאחד הסייגים שלי מן הסכימה של "חוג אורנים", ואילו כאן אני במודע מדגיש דווקא את ההבדלים). אריאלי מציין שרבין עבר לתפיסה של הפרדות בין ישראל לפלסטינים ושזו הייתה המטרה של אוסלו. "חוג אורנים" תופס – בצדק, לדעתי – את אוסלו כמהלך של פרס, שנכפה על רבין, שניסה להוביל בוושינגטון מהלך מדיני מסוג שונה. עם זאת, הסגר המתמשך על עזה לאורך כל שנות אוסלו (ואם זכרוני אינו מטעני, עוד קודם, ממלחמת המפרץ), בהחלט תואם רוח בדלנית.

על פניו, החלוקה של אריאלי היא חלוקה קלאסית של ימין ושמאל, על-פי המפלגות (כלומר, התיזה המקובלת המנוגדת לניתוח של "חוג אורנים"): אנשי "העבודה" תומכים בהפרדה, ואנשי "הליכוד" מתנגדים לה. מצד שני, בציטוט לעיל, הוא אכן מודע לויכוח הפנימי בתוך מפלגת העבודה, ולמרות שכיום הוא תומך בהפרדות מלאה, משתמעת מדבריו אהדה לגישה של דיין על-פני הגישה של אלון – בזמנה. על הרקע הזה מעניין גם לשקול את דברי שרון, האומר במפורש שהוא מתנגד לפתרון של הפרדות, ציטוט שאריאלי חוזר עליו יותר מפעם אחת, בעיקר כאנטי-תיזה לסיסמה של ברק: "אנחנו כאן – והם שם".

השאלה, אם כן, היא בהינתן המצב הקיים, אילו תנאים יכולה ליצור או לקדם היפרדות, ואיזו מציאות אלטרנטיבית מדמים אלו המתנגדים לה? לעת עתה, אני מסתפק בהצבעה על גלגולי היחס לגדה ולאוכלוסייה הכבושה בה. ההכרה שאנשים שונים שינו את יחסם (אך, יש להניח, לא את עמדתם האידיאולוגית) בשאלה זו, עשויה להאיר את המורכבות של הסוגייה לא רק היסטורית, אלא גם לעתיד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

ציטוטים נוספים

ציטוטים לסופשבוע, (כמעט) ללא הערות משלי (לחובבי הז'אנר, ניתן למצוא את כל הפוסטים האלה, דרך הקטגוריה "מבחר ציטוטים"):

כלכלה של תשומת לב

עכשיו, האינטרנט הוא מקום מוזר. יש בו משאבים כמעט אינסופיים. אבל מסתבר שיש משאב אחד נחוץ וחיוני שאינו מצוי בשפע בלתי נדלה. תשומת הלב האנושית. הכלכלה של האינטרנט, אם כך, היא כלכלה של תשומת לב (attention economy).

ככל שאנו מוצפים יותר במידע, תשומת הלב שלנו הופכת להיות יקרה יותר. היא הופכת למשאב שניתן לסחור בו. מידע זמין וחופשי אינו מהווה משאב כלכלי. עומס של מידע יוצר חוסר של תשומת לב, וכך פותח שוק חדש ואפשרויות רווח גדולות.

מרגוליס (?), לא רואה בעיניים

(איך) לספר לחבר'ה

הניתוח של הסיפורים של גברים צעירים על החוויות הרומנטיות שלהם מצא, בניגוד לציפייה שחברים זכרים יתפארו בנסיונות הרומנטיים שלהם, שגברים צעירים עשויים להציג עמדות שמורידות מערך עצמם בנוגע לטעויות ומבוכות רומנטיות ומיניות. עם זאת, בדומה לנעריות נוסח ה"לוזר החביב" (loveable loser) שמהללת את עצמה בתקשורת, גיחות אלה לכיוון גבריות לא-הירואית אינן ישירות כל-כך. הן מוסוות על-ידי התבוננות פנימית שמקשה לקבוע אם הגברים הצעירים מתאימים עצמם או מתנגדים לגבריות נורמטיבית. הניתוחים מספקים משקל אמפירי לדיונים על השימוש במשחק ואירוניה בהבניית מגדר זכרי, דיונים שעד כה היו מוגבלים לרוב לניתוחים ברמת המאקרו.

Korobov, Neill. "'He's got no game': Young Men's Stories about Failed Romantic and Sexual Experiences." Journal of Gender Studies 18,2 (2009): 111.

שחמט או פוטבול

בביקורו הרשמי לסרביה במרץ 2009… אמר שר החוץ [האיראני, א"ע] מוטאקי שכל מו"מ עתידי בין ארה"ב לאיראן לא ידמה למשחק פוטבול אלא לשחמט. פוטבול הוא משחק אלים שמשלב אסטרטגיה מורכבת, גודל ומהירות יחד עם מידה גסה של כוח. שחמט, לעומת זאת, דורש מהלכים ומהלכי נגד מכוונים שלעתים קרובות הם איטיים, אך גם שיטתיים. איראן יודעת היטב שהיא תיפגע קשות אם היא תרשה לוושינגטון להפוך את המו"מ בין ארה"ב לאיראן למשחק פוטבול. השאלה היא: האם לארצות הברית יש די סבלנות למשחק שחמט?

Entessar, Nader. "Iran's Nuclear Decision-Making Calculus." Middle East Policy, 16,2 (2009): 37.

[ועוד על איראן אצל אלוף בן ב"הארץ", שממשיך את הקו של ראובן פדהצור]

משפט עברי

חוקרי ההלכה (בדומה לחוקרים של מערכות משפט חילוניות) נוטים להתמחות ועל-כן למקד את תשומת-ליבם בתחומים ספציפיים של המשפט (לעתים תוך שימוש במושגי החלוקה של "שולחן ערוך"). חקר ההלכה התרכז בחוק ה"אזרחי" יותר מאשר החוק ה"דתי": כלומר, אותם תחומי משפט שיש להם מקבילות במערכות משפט חילוניות. לתנועה הישראלית של "משפט עברי" הייתה סיבה אידיאולוגית מיוחדת לכך: על-מנת לעודד הכללה של תחומי משפט הלכתיים אל תוך החוק של מדינת ישראל. במירעו, מפעל זה יכול להוביל להשטחה ("reduction") של הקטגוריות ההלכתיות למקבילות החילוניות שלהם.

Jackson, Bernard S. "On Jacob Neusner's Theology of Halakhah." Review of Rabbinic Judaism 12,1 (2009): 129-156.

[מן הסתם יש לי הרבה מה לומר על זה, ועל המאמר בכללו. אולי בהזדמנות אחרת]

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה