פוסט אורח: מה עובר על אביגדור?

מאת דובי קננגיסר

א. הקונספירציה מתנפצת
אריה כתב רשומה שמבוססת על פוסט ישן ואהוב שלי שנקרא "הקונספירציה של נתניהו", בו הצעתי פרשנות בלבניסטית-בחלקה לכמה תופעות חוזרות ונשנות בפוליטיקה הישראלית. בבסיסה של הפרשנות הזו הייתה ההנחה שנתניהו יצר סביבו קונסטלציה של מפלגות לווין בהובלת אנשי שלומו שתפקידם היה להבטיח שמקסימום קולות יועברו לרשותו, גם אם המצביעים ברוב חוצפתם מחליטים לא להצביע לליכוד.

הרבה דברים השתנו מאז 2015, אז כתבתי את הפוסט. אחד הדברים שהשתנו הוא שאני נהייתי יותר אופטימי בהשקפת העולם שלי. אני יודע, זה נורא מעצבן את כולם. אבל הפוסט הזה הולך להיות קצת אופטימי. לא המון, אבל קצת.

אחרי בחירות 2019 א', עוד יכולתי להצהיר שאני מאמין שהסיבה היחידה שליברמן מצהיר שהוא לא ילך עם ביבי היא כדי לאסוף אליו קולות של "רק לא ביבי", אותם הם יחזיר לנתניהו ברגע שניתן יהיה להשיג רוב לממשלת ימין-חרדים שאינה נשענת על "איחוד מפלגות הימין" או איך שלא קראו לבית היהודי באותו הרגע, וברגע שהשותף הנוסף לקונספירציה – נפתלי בנט – יחזור לכנסת. מכיוון שאני לא באמת מאמין בקונספירציות, הצעתי תסריט ריאלי לחלוטין שיהווה מבחן לתיאוריה (הלא לגמרי רצינית) שהצעתי: אם ליברמן יסרב להכנס לממשלת ימין-חרדים עם בנט, ובכך ימנע את הקמתה, הרי שהתאוריה קורסת.

והנה, מאז, לא פעם אלא פעמיים שהתסריט הזה עמד למבחן, וליברמן סירב להכנס. כאיש מדע (המדינה, ובכל זאת), אני חייב לקבל שהתאוריה שלי כשלה. יכול להיות שיש הסבר אחר שמשמר אלמנטים מהתיאוריה, אבל להסביר בדיעבד לא נחשב. עד להוכחה חדשה, ליברמן עמד במילתו.

אריה, לפיכך, נופל בפח שכל תאוריה קונספירציה טומנת בחובה: הוא הופך את כיוון הקוזליות. במקום שהרמזים יעידו על המסקנה, המסקנה מעידה על הרמזים. אם ליברמן נכנס לממשלת לפיד-בנט, הרי שסימן שזו בעצם ממשלה שמשרתת את האינטרס של נתניהו, וזה רק עניין של זמן עד שנגלה בדיוק איך. זה בדיוק היה הכשל שתמיד הרגיז אותי בבלבניזם: הכל בהפוך על הפוך, ואם המציאות מצביעה על כיוון ששונה מהתיאוריה, סימן שלא הבנו את המציאות וצריך לפרש אותה בצורה יצירתית יותר, עד שתאמר "רוצה אני!"

על בנט אני עוד יכול להאמין שהוא רק ממתין להזדמנות לפרק הכול ולחזור לחיקו החם של נתניהו. כפי שהוא עצמו הצהיר בכנות מפתיעה, ממשלה בראשות נתניהו לא הייתה יכולה לקום כל עוד ליברמן וסער מסרבים להצטרף, ובאין עריקים משאר המפלגות — מסתבר שאפילו פוליטיקאים ישראלים מצליחים ללמוד בסופו של דבר מניסיונם של אחרים! אז בהחלט נראה לי סביר להגיד שבנט התעקש לקבל לידיו את ראשות הממשלה ראשון, ועכשיו הוא רק מחכה עד שמישהו יסכים לערוק וברגע הראשון שיוכל, או לכל המאוחר רגע לפני הרוטציה, הוא יארוז את הפקלאות וימסור את המעון בבלפור חזרה לידיה האוהבות של שרה נתניהו. תסריט כזה מסתדר עם מה שראינו בשנתיים האחרונות. אבל ליברמן? שם זה פשוט לא מסתדר.

ב. 90 מעלות
אבל ליברמן! היחיד שמדבר ערבית! זה מעונש מוות למחבלים! הוא פתאום מסכים ככה לקואליציה עם מנסור עבאס? הוא, שמעורב בכל כך הרבה פרשיות שחיתות, הוא מודאג פתאום מניקיון כפיו של ביבי? בולשיט.

וזה… נכון. לגמרי. אני נוטה לתת לאנשים להנות מהספק כשהם אומרים שהם שינו את עמדותיהם, אבל ליברמן לא אמר שום דבר כזה. בניגוד לבנט שניסה לשחק אותה כאילו הוא גילה אדם נפלא במנסור עבאס, ליברמן, עד כמה שאני ראיתי, פשוט רואה בזה צורך השעה. אז איך זה יתכן?

האמת היא שהערבים מעולם לא היו הנושא המוביל בהשקפת עולמו של ליברמן. ליברמן, מאז ראשית ימיו בפוליטיקה הישראלית, הציג את עצמו כמעין "שינוי" לימניים (ואכן, אין מפלגה שנהנתה יותר מהעלמותה של שינוי מהמפה הפוליטית – בבחירות ההן ישראל ביתנו זינקה ל-11 מנדטים). זה מה שעניין את מצביעיו של ליברמן, הרבה יותר מאשר מה הוא יעשה לערבים. למעשה, הדגש על המדיניות הבטחונית של ליברמן עלה רק כשהוא התחיל לנסות למשוך קהלים מחוץ לציבור עולי ברה"מ. אבל בתוך תוכו, הנושא שבער בו היה החרדים. זה החוט המרכזי שמקשר את רוב פעילותו הפוליטית.

אבל איפשהו במהלך שנות העשרה, התחוור לליברמן שהחרדים הם לא "לשון מאזניים", אלא הם ה"שותפים הטבעיים" של הליכוד. הוא הגיע למסקנה שכל עוד הוא מתפקד בתוך הגוש הזה, הוא לעולם יאלץ לחיות עם כ-15 מנדטים ואף יותר של מפלגות שמנוגדות באופן מוחלט לעיקר העיקרים של שאיפותיו. המסקנה הזו היא שהובילה אותו לדחוף ל"ממשלת אחדות חילונית" ב-2019, מתוך ניסיון לייצר ממשלה ימנית מבחינה בטחונית וכלכלית, אבל "שמאלנית" מבחינת דת ומדינה. הניסיון הזה כשל, במידה רבה בגלל נתניהו עצמו. אני מאמין שזה השלב שבו ליברמן הפנים שנתניהו הוא הבעיה. וכדי לפתור את הבעיה הזו, ליברמן היה צריך להטות את הראש על צידו, ולהסתכל על המפה הפוליטית כשהיא מסובבת ב-90 מעלות.

כולם מדברים על כך שהממשלה הנוכחית מפוזרת על פני כל המפה הפוליטית, מהימין הקיצוני ועד השמאל הערבי. וזה נכון. אבל נסו לסדר את המפלגות לא על ציר אחד, אלא על מערכת של שני צירים – האחד בטחוני, והשני ציר של דת ומדינה. עכשיו תתעלמו מהציר הבטחוני. הממשלה החדשה מאחדת את כל המפלגות בצד החילוני של הציר הזה למעט המשותפת.

המפה הפוליטית בישראל (סכמתית, אל תתפסו אותי במילה)

שני חריגים יש בממשלה. חריגה אחת היא רע"מ, אבל היא חריגה רק למראית עין. לרע"מ אין אינטרס במדיניות הפרו-דת של ישראל, כי מדיניות כזו היא פרו-יהדות, לא פרו-איסלאם. כן, יש כמה נושאי עניין משותפים לעבאס ולליצמן או דרעי, למשל ענייני להט"ב, אבל זה בשוליים. לעבאס יותר חשוב להשיג אוטונומיה בנושאי דת, לא לעגן את הדת במדינה.

החריג השני הוא בנט. וכאמור, בנט הוא אכן הדמות הכי בלתי מתאימה לממשלה הזו, והאדם הראשון שיקפוץ חזרה לממשלה בראשות נתניהו אם יעלה בידו הדבר. אבל גם אצלו, כמובן, יש מתח בין תפיסת הדת לבין זו של המפלגות החרדיות. השותפות בינו לבינם היא הרבה פחות נוחה ונעימה כמו זו שבין נתניהו לחרדים, שם מדובר בהסדר קליינטליסטי נוח לכל הצדדים.

זו הסיבה שהממשלה הזו היא לא בלתי הגיונית בעליל לליברמן, אלא משרתת אינטרס פוליטי מובהק שלו. זה לא אומר שהוא יהפוך לחלק מגוש השמאל מעתה והלאה. אם הייתי צריך לשער מה המטרה ארוכת הטווח שלו, הייתי מנחש שהוא ינצל את כוחו כשר האוצר כדי להחליש את המפלגות החרדיות, וימתין עד שהליכוד יחליף את העומד בראשו במישהו שיהיה יותר פתוח לשותפות עם, ויותר מקובל על המרכז הפוליטי בישראל, כך שניתן יהיה להשאיר את ה"שותפים הטבעיים" בחוץ גם בממשלה שלא זקוקה לרסיסי השמאל שעוד נותרו על המפה הפוליטית בישראל.

מצד שני, שינוי גורר שינוי. אולי השותפות החדשה הזו תתגלה לליברמן ולאחרים בממשלה כפוריה ותוביל לשינוי מהותי בפוליטיקה הישראלית לטווח ארוך. אבל לא, אפילו אני לא עד כדי כך אופטימי.

Plan Bibi: הקונספירציה של נתניהו

[מאמר זה, מאת דובי קננגיסר, פורסם במקור בבלוג "לא שומעים", במרץ 2015. הוא מתפרסם כאן שנית באדיבות דובי בשל הרלוונטיות שאני מוצא בו למציאות של יוני 2021, כפי שכתבתי. לתגובה של דובי וניתוח אלטרנטיבי שלו, ראו כאן. ]

באייל הקורא הייתה קבוצה של קוראים שכונו "בלבניסטים". הייתה להם גישה מענינת לניתוח הפוליטיקה, לפיה אי אפשר להסביר פעולות של פוליטיקאי כ"טעויות". לא אכנס כאן לדקויות, אבל העקרון הוא שכל דבר אפשר להסביר כ"טעות", ולכן מדובר בג'וקר ולא בפרשנות אמיתית. "טעות" היא כל דבר שהפוליטיקאי עושה שלא מתאים לניתוח שלי. הגישה שלהם, לכן, הייתה לבחון כל מעשה של הפוליטיקאי כאילו הוא נעשה בכוונה, וכאילו תוצאותיו הפחות או יותר ידועות מראש היו בדיוק מה שהפוליטיקאי התכוון לעשות, ולא תוצר לוואי בלתי רצוי. מכאן קצרה הדרך לתורות קונספירציה שפירקו את המפלגות בישראל למחנות יריבים שמשתפים פעולה מעבר לקווים הגושיים הפיקטיביים, כדי להשיג מטרות שנסתרות מעיני הציבור המסומא בדיבורים על שמאל וימין.

אז בפוסט הזה אני הולך להיות קצת בלבניסט (אבל רק קצת, כי אני עדיין הולך לדבר על ימין ושמאל), והתוצאה תהיה, איך לומר, קונספירטיבית. אבל זה כיף, ואפילו נשמע טיפה הגיוני, אז רוצו איתי.

תחילתו של הפוסט הזה הוא בסטטוס שפרסמתי בפייסבוק שמעלה תהיה קונספירטיבית לגבי המהות האמיתית מאחורי מפלגת "כולנו" – כולנו הצליחה, באופן שהוא לא פחות ממדהים, לא לקחת קולות בכלל מהליכוד. זאת, למרות שלכאורה מדובר בקהל היעד המרכזי שלה. כולנו גם לא מנסה לקחת קולות מהליכוד. במקום זאת, הם מנסים למשוך קולות מיש עתיד, מש"ס ומהמחנ"צ. העובדות הללו מצביעות על האפשרות שאולי זו בדיוק הייתה הכוונה בכל הסכסוך המתוקשר עם כחלון, הפרישה מהחיים הפוליטיים והחזרה הבלתי נמנעת בראשות מפלגת מרכז חברתית: כחלון הוא הסכר שימנע מקולות לזרום מהליכוד שמאלה, והוא גם המגנט שימשוך קולות אחרים שמסתובבים במדבריות המרכז הפוליטי הישראלי, ואחרי הבחירות הוא ישים את כל הקולות הללו בקופסה יפה עם סרט ויגיש אותם לנתניהו, שבתמורה לשירותו הטוב (ובגלל "אילוצים קואליציוניים", כמובן) יתן לו את משרד האוצר שבכל מקרה הוא רצה לתת לו.

קונספירציה? בהחלט. בלתי אפשרי? לא הייתי מרחיק לכת כל כך. למעשה, זה אפילו כמעט נשמע סביר.

אבל למה לעצור פה? אפשר להמשיך ולפתח את הרעיון הזה לתאוריית קונספירציה הרבה יותר רחבה, במסגרתה נתניהו מצא את החולשות של המערכת הרב מפלגתית בישראל וניצל אותן עד תום. בואו נבחן את זה קצת יותר לעומק.

נתניהו למד הרבה מהניסיון שלו בממשלה הראשונה. הוא נאלץ להרכיב קואליציה רעועה עם כל מיני מפלגות בראשות אנשים עם אספירציות משלהם ואינטרסים מנוגדים – ובעיקר עם אינטרסים מנוגדים לשלו. הוא עוד נהנה מכנסת יחסית לא מפוצלת, אבל הוא ידע שהמפלגות הגדולות בדרך למטה, ואנחנו נכנסים לעידן של מפלגות בינוניות שמייצגות אינטרסים סקטוריאליים מובהקים. הוא גם גילה שהכריזמה שלו לא מספיקה כדי לשמור על אהדת ציבור המצביעים אחרי קדנציה שלמה של קידום העמדות הכלכליות שלו, אפילו כאשר הוא אוחז בקבלות מובהקות בנושא הבטחוני. אפשר להניח שהוא כבר ידע שסיכוייו להצליח בבחירות 1999 נמוכים, ולכן הוא התחיל לרקוח את המזימה לחזרתו לראשות הממשלה בטווח הארוך יותר.

נתניהו הבין שבמערכת רב מפלגתית מפוצלת כמו ישראל, מסרים מורכבים הולכים לאיבוד, והמצביעים מסתכלים יותר על מה שהם לא מסכימים עליו מאשר על מה הם כן מסכימים. לכן, במקום לפרק את המסר ולהציג לכל קבוצה את המסר המתאים לה, צריך לפרק את המפלגה, ולהציג לכל קבוצה את המפלגה המתאימה לה, כשכולן מפלגות לווין של נתניהו.

הצעד הראשון היה לשלוח את יד ימינו, אביגדור ליברמן, להקים מפלגה שתמשוך את הקול הרוסי. ליברמן ונתניהו גם עשו את מה שיהפוך אחר כך לסימן היכר של הקונספירציה הנתניהואית, ודיגמנו ריב ציבורי מרשים.

ישראל ביתנו הצליחה במידה לא קטנה בבחירות 1999, אבל בשל ההתפרקות של המפלגות הגדולות, ישראל בעליה לא נחלשה משמעותית עדיין. ליברמן נשלח לחזק את הדימוי הימני שלו ולהחליש יריבים פוטנציאליים מתוך המחנה לקראת חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה, והתאחד עם האיחוד הלאומי כדי להשתלט על המפלגה מבפנים ולהפוך אותה לשותפה נאמנה, או לכל הפחות לרסק אותה.

אבל התוכניות של נתניהו סוכלו בשל החלטתו של ברק ללכת לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, מה שמנע ממנו להתמודד, והפך את שרון (היו"ר ה"זמני" של הליכוד) למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה. נתניהו נאלץ לעשות עיקוף דרך ממשלת שרון וה"מורדים", אם כי בינתיים, ב-2003, הוא הצליח לסדר לעצמו את משרד האוצר, כך שהצליח להמשיך וליישם את המדיניות הכלכלית המועדפת עליו. בינתיים הוסכם בין נתניהו לליברמן שהניסוי עם האיחוד הלאומי לא צלח במיוחד, וליברמן יצא שוב לדרך עצמאית, כשהמפלגה שלו נוטשת את הדגש על הסקטור הרוסי, ומרחיבה את קהל היעד שלה כדי להתמודד ראש בראש מול האיחוד הלאומי. ב-2006 הצליח ליברמן לראשונה במשימה שהוטלה עליו, וצבר 11 מנדטים, בעוד האיחוד הלאומי והמפד"ל מדשדשות מאחור. אבל המפץ הגדול של שרון שוב מעכב את נתניהו, שנשאר בראשות הליכוד אבל עם מפלגה מדולדלת של 12 מנדטים בלבד.

אבל נתניהו יודע שעם העלמותו של שרון מהמפה, זה רק עניין של זמן עד שקדימה תעלם גם היא לתהום הנשיה. לאולמרט אין את הכריזמה או את ההיסטוריה של שרון. נתניהו רק צריך להמתין באופוזיציה עד שראשות הממשלה תיפול בידיו כפרי בשל. אבל כשהוא מביט ימינה הוא עדיין רואה את האיחוד הלאומי והמפד"ל, וזוכר את הצרות שמפלגות הימין עשו לו בסיבוב הקודם. הוא יוצא למהלך חדש כדי להפוך את הימין למגרש המשחקים שלו.

מיד אחרי הבחירות יוצר נתניהו קשר, דרך ראש לשכתו איילת שקד, עם נפתלי בנט. נתניהו יודע שבנט הוא אח: דתי עם ניחוח חילוני, הייטקיסט ושותף לעמדות הכלכליות של נתניהו. איתו יהיה עם מי לעבוד. בנט מסופח לצוות של נתניהו והם עובדים בצמידות במשך שנתיים. אחרי שנתיים בנט ושקד פורשים יחד (אחרי ריב עם נתניהו, כמובן) ויוצאים לדרך חדשה. בנט מוצא את דרכו לראשות מועצת יש"ע, והשניים מקימים את ארגון הימין העממי "ישראל שלי". בינתיים נתניהו נבחר לראשות הממשלה, ומוביל יחד עם ליברמן את הממשלה היציבה ביותר מזה עשרות שנים. אבל נתניהו עדיין נזקק למפלגות החרדיות ואפילו למפלגת העבודה (אמנם בראשות ברק, ובכל זאת) כדי להצליח וזה אומר פשרות. נתניהו לא אוהב פשרות.

הגיע הזמן להפעיל את הנשק הסודי. שנתיים אחרי שהפך למנכ"ל מועצת יש"ע, בוקע נפתלי בנט מחדש כראש הבית היהודי, כשלצידו החילונית החייכנית איילת שקד. ליברמן, שהולך ונחלש ציבורית, מסתפח חזרה לתוך הליכוד כדי לפנות לו את השטח. האיחוד הלאומי והמפד"ל סוף סוף תחת שליטתו של אנשי שלומו של נתניהו. כעת נותר רק עוד מהלך אחד: גוש המרכז.

אם נתניהו קיווה שקדימה תתאדה ושרידיה ילכו ימינה ושמאלה ויאפשרו לו סוף סוף לעבוד, הגיע יאיר לפיד ואיים לקחת את קולותיהם ולעשות לו שוב בעיות. עם לפיד אפשר יהיה להסתדר קדנציה אחת, מחליט נתניהו, אבל הגיע הזמן לשים לזה סוף. משה כחלון נבחר למשימה. מי שהיה מועמד בכיר למשרד האוצר פתאום מסתכסך עם נתניהו ופורש מהפוליטיקה ברעש גדול, רק כדי לחזור אחרי שנתיים בראשות מפלגת "מרכז". כחלון מציג מסרים דומים מאוד ללפיד, ובנוסף הוא מזרחי שגם יכול אולי לקחת קצת קולות מש"ס.

בין לבין, נתניהו פועל כדי להרוס את לפיד. בנט ונתניהו משחקים על ה"יריבות" ביניהם, ובנט משכנע את לפיד שיש להם אינטרס משותף. לפיד הופך לפטרון של בנט, ובכך מעמיד את הקרדיט הציבורי שלו בסכנה (כפי שאכן קורה בהמשך). נתניהו נותן לו את משרד האוצר ואז כופה עליו את התקציב הדו-שנתי שבין כה וכה תכנן להעביר. לפיד, שנבנה על כריזמה ואהדת הציבור, מתחיל להתמוסס ולאבד כוח אל מול ציבור זועם. הוא מתחיל לעשות קולות של התנהגות עצמאית ודורש להשפיע מהותית על התקציב. אבל נתניהו מעולם לא תכנן לאפשר לו לעשות דבר כזה. נתניהו ידע שהממשלה הזו היא זמנית, רק עד שכל חלקי הפאזל יהיו מוכנים, ואז, באיזה תירוץ עלוב, הוא הולך לבחירות. הפעם הוא מוגן מכל הכיוונים: מימינו בנט וליברמן (ששוב שוחרר אחרי, איך לא, ריב עם נתניהו) שולטים ביד רמה בימין, משמאלו כחלון סופח קולות מהמרכז והשמאל.

זו הסיבה שהליכוד לא מציג מצע וממשיך לדבר כל הזמן על הנושא הבטחוני – זה הקו עליו הם מופקדים. הבית היהודי מופקד על הקו של "ארץ ישראל השלמה". כחלון מופקד על הקו של "מדיניות חברתית". מפלגה לכל מצביע. ליברמן, במקור, תוכנן להיות מופקד על הקו של "רוב יהודי", אבל ההתפרקות של ש"ס והיווצרותה של יחד בימין הקיצוני יצרו כאב ראש קטן לנתניהו. בהתאם, הקו של ליברמן תוקן ועכשיו הוא אחראי על "אנטי-ערבים", כפי שניתן היה לראות בעימות שלו עם איימן עודה.

תוכנית העל של נתניהו הושלמה. השלטון שלו כמעט מובטח לעוד קדנציה אחת לפחות. כל עוד הציבור ימשיך להאמין שבפניו יש מגוון אפשרויות שונות, מובטחת לו שליטה מוחלטת בקואליציה שמונהגת על ידי אנשיו שלו.

טרם תם עידן נתניהו

[ראו תגובה לפוסט, מאת דובי קננגיסר]

בנראטיב הבלתי-קונספירטיבי שאני אמור לקבל בתור הסבר סביר למצב הפוליטי הנוכחי, אביגדור ליברמן כל-כך מאס בשחיתות של נתניהו, שהוא החליט שיש להפיל אותו, ולשם כך היה מוכן לשבת בקואליציה עם מרצ ועם נציגים של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. אביגדור ליברמן.

כלומר, אני אמור לשכוח את כל מה שקראתי על אביגדור ליברמן בעשרים השנים האחרונות, על עסקאות אפלות, עדים שנעלמו, רטוריקה גזענית, מבחני נאמנות, עוינות מובהקת לשמאל, כדי לצייר בדמיוני אביגדור ליברמן חדש, שמוטרד משחיתות ונוח לשמאל.

כמו-כן, מצופה ממני להאמין שאיש הסתרים רב-המעללים הזה שמוביל ביד רמה מפלגה של עושי דברו במשך למעלה משני עשורים, בלי שמישהו יודע איך המפלגה מתנהלת, פתאום שוכח שאם הוא צועק במזנון הכנסת עם אחד מאנשיו, זה יודלף לתקשורת.

כל ההבלים הללו הם התיאור שנחשב סביר בתקשורת הישראלית, ואילו כל נסיון לאתגר את התיאור הזה ולדבר על הממשלה החדשה כממשלה שנוחה לנתניהו, נדחה כחשיבה קונספירטיבית מנותקת מהמציאות. עוד פעם אחרונה כדי שנפנים את עומק התעתוע של השיח הציבורי בישראל: להגיד שליברמן מאס בשחיתות של נתניהו ולכן חבר למרצ ולתנועה האסלאמית זה הסבר הגיוני, ואילו לטעון שזה כ"כ לא הגיוני שכנראה שליברמן עושה כאן משהו לטובת נתניהו, זו חשיבה מופרכת.

הנה העובדות: בנט ושקד חייבים לנתניהו את הקריירה הפוליטית שלהם. מלבד רכילויות סתמיות על שרה נתניהו, אין שום מידע שמסביר בצורה הגיונית למה נפרדו דרכיהם. ליברמן בנה את הקריירה הפוליטית שלו בצד נתניהו, ליווה אותו דרך ארוכה, ועד רצף הסבבים האחרון, תמיד היה בן-ברית נאמן (כשמדי פעם פתאום היה להם ויכוח מתוקשר, ושוב חזרו לשתף פעולה אחר-כך).

ההסבר שהכי מניח את הדעת להליכה לסבב ב' של הבחירות הוא הכשלון המפתיע של הימין החדש (בנט) בסיבוב הראשון. בכל הסבבים הבאים נתניהו בחש בצורה חסרת-תקדים במפלגות ימין (לא זכור לי עוד מקרה שראש מפלגה מעורב באיוש מקומות של מפלגה אחרת בישראל), ככל הנראה כדי להפוך את האלטרנטיבה לבנט לקיצונית מדי עבור בוחרי ימין. הטחת ההאשמות בבנט מצד נתניהו ותומכיו ביום השבעת הממשלה לא הייתה אלא אחיזת עיניים שנועדה להשכיח את טיב הקשר בין בנט ונתניהו.

יתר על כן, נראה לי בלתי סביר שאשף פוליטי כמו נתניהו הכין רק תוכנית אחת שבה הוא מרכיב קואליציה. נראה לי לא מופרך בכלל שהוא תכנן תוכנית אחת להרכבת קואליציה, ועוד תוכנית שבה הוא לא מרכיב קואליציה, ועדיין רוצה לראות אותה קמה באופן שנוח לו, שייטיב עמו.

והנה עוד קושיה, שכולם מתפלאים עליה: כיצד בנט, מעוט המנדטים, מצליח להגיע למעמד ראש-הממשלה? התשובה ברורה: אם בנט לא היה ראש-ממשלה ראשון, אין קואליציה. בנט לא היה מצטרף, ליברמן לא היה מצטרף, וגם בכחול לבן וביש עתיד יש כנראה כיסים של נאמני נתניהו. המפתח להבנת שליטתו של נתניהו בפוליטיקה הישראלית עדיין טמון בפוסט המבריק של דובי קננגיסר שפענח את עקרונות השיטה לפיה נתניהו שלח לווינים נאמנים לו במפלגות שונות למגזרים שונים.

הדברים יתבררו עם הזמן, כשנגלה כיצד הממשלה הזו מיטיבה עם נתניהו, מתי הקואליציה מתפרקת (ועל מה), והאם הבטחתו של נתניהו לשוב איננה רק איום ריק אלא תוכנית פעולה. מוקדם לומר. אבל כדי להבין טוב יותר אירועים בלתי-מוסברים נוספים שיקרו, כדאי לזכור את מצב העניינים הזה. יש להפנים שאף כי הושבע ראש-ממשלה חדש אמש, עידן נתניהו טרם תם.

אני משוכנע שכל מנהיגי המפלגות שהצטרפו לקואליציה מבינים זאת, גם אם הם אינם יכולים לדבר על כך בפומבי. אין פה קונספירציה של התלחשות בחדרים אפלים אפופי עשן סיגרים. מירב מיכאלי וניצן הורוביץ לא צריכים שמישהו יורה להם איך להתנהג במצב כזה. הם חכמים דיים לדעת שאם ידברו גלויות עם הציבור שלהם על הבחירה להיכנס לקואליציה עם שולייתו של נתניהו, גם בוחריהם ינטשו אותם, וגם הקואליציה תיפול. בתוך סד השיקולים הגרוע שמצוי בידיהם, הם משתדלים לעשות את המיטב, ואני אכן מקווה שבמערכות שהופקדו בידיהם נזכה לראות שיפור כשקברניטים הגונים ואכפתיים מנווטים את מדיניות הבריאות והתחבורה. כמובן שיש לברך על החלפת שר החינוך מאיש צבא נטול חזון חינוכי לידי אשת מקצוע, כמו גם על הגיוון המגזרי של הממשלה. התמונה של ראשי המפלגות יושבים בשולחן אחד מקפלת בתוכה את אפשרות הבלהה וניצוץ התקווה גם יחד: מצד אחד של המתרס, קואליציה עם מנהיגות נשית, להט"בית וערבית שמציגה תמונת פסיפס מגוונת יותר של החברה הישראלית (גם אם אשכנזית ברובה, למרבה הצער). מנגד, לפיד, קיבל את המנדט מהנשיא, יושב כשמשני עבריו שלוחיו של נתניהו, בנט וליברמן, מוודאים שהוא לא יסטה משמירת האינטרסים שלשמם הם נשלחו. כמעט מוסתר מהתמונה גדעון סער, הימני היחיד שאיננו חייב דבר לנתניהו, ושעשוי עוד לצמוח כאלטרנטיבה ימנית אחרי שעידן נתניהו ייתם באמת. מי שזוכר את מעלליו כשר פנים יודע שאין זו בשורה טובה.

אין ספק שהממשלה הזו טובה מכל ממשלה שנתניהו אי-פעם עמד בראשה. זאת לא מחמאה. נתניהו לא נמצא בממשלה הזו, וגם דחליליו הבוטים ביותר (אוחנה, רגב, אמסלם ושכמותם) כבר אינם. אבל אין לטעות ולחשוב שממשלה זו נעדרת תומכי נתניהו. ניתוח מושכל של מדיניותה ותולדותיה חייב להתחיל מההכרה שהעומד בראשה חב חוב גדול לנתניהו ואין סיבה טובה להאמין שיתנכר לו.