בין ששת הימים ליום כיפור, ובין הסכסוך הישראלי-ערבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני

במלאת 55 שנה לסיום מלחמת ששת הימים

א. הערכת היחס בין ששת הימים ליום כיפור

שתי דיעות רווחות לגבי מלחמת ששת הימים. ראשית, התפיסה המקובלת לגבי היחס בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור גורסת שההצלחה הכבירה של המלחמה הקצרה ב-1967 הולידה שאננות ויוהרה שגרמו לכשלון ב-1973. שנית, מקובל לחשוב שההצלחה הצבאית הציתה מחשבות משיחיות שהתבטאו בהקמה מהירה של התנחלויות ובעליית כוחה של הציונות בדתית בפוליטיקה הישראלית. דיעות אלה, למרות שאינן שגויות לחלוטין, נעדרות ראייה מרובדת וחסרות כמה ניואנסים שיש לעמוד עליהם.

בקצרה אומר לגבי הדיעה השנייה שתנופת הבנייה בשטחים בכל הגזרות (סיני, הגולן, הבקעה, ויהודה ושומרון) החלה אחרי מלחמת יום כיפור ולא אחרי מלחמת ששת הימים. נראה שהטראומה של המלחמה היא גורם משמעותי יותר בתנועה ההתיישבותית מאשר מלחמת ששת הימים. כמו-כן, מקומה של הציונות הדתית בפוליטיקה הישראלית מורכב יותר משחושבים: מראשית ימיה, מיצבה את עצמה תנועת ההתיישבות כאופוזיציה לממשלה, הן דרך ההתנהלות הפרטנית בקרב המתנחלים והן ברטוריקה של דובריה, , כאילו הם קובעים עובדות בשטח בניגוד לרצון הממשלה. ועם זאת, היישובים עומדים הודות לתמיכה כלכלית ובטחונית של המדינה. חשוב מכך: טרם ראינו נסיון התנגדות אחד לפינוי שצלח. בסיני, ברצועת עזה, בצפון השומרון, וכן במאחזים המפורקים מעת לעת – בכל פעם שהמדינה ביקשה לפעול נגד הציונות הדתית, ידה היתה על העליונה. בהערת-אגב אפשר להעיר שגם בתחומים אחרים (כגון אופיה היהודי של המדינה, שבת, להט"ב, וכו') אין הציונות הדתית מצליחה להכתיב סדר-יום שמותווה לפי ערכיה. חשוב, אם כן, להכיר בכך שהמדינה אינה נכנעת לתכתיבי המתנחלים בשום מקום, אלא שנוח לה להציג זאת במקרים בהם פועלם של המתנחלים מתיישב עם המדיניות הכוללת. לסיבות  של המדיניות הזו אשוב בחצי השני של המאמר.

לגבי היחס בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור למדתי כמה נקודות חשובות מספרו של ישראל טל, "בטחון לאומי". כתבתי כבר בעבר על ספר זה שהוא ללא ספק החיבור החשוב ביותר על האסטרטגיה הצבאית הישראלית. לא זו בלבד שהספר מתאר אסטרטגיה זו לכל מי שמבקש להבין אותה, אלא הוא מהווה צעד אסטרטגי בפני עצמו, משום שכל הקורא בספר מבין שלטל היה ברור שאויביה של ישראל ילמדו אותו היטב. על-כן הוא בורר את דבריו בקפידה, ומציע חזון אסטרטגי שמושתת לא רק על מעשי ישראל, אלא גם על ההנחה שחזון זה יהיה ידוע ומובן לאויביה. נדיר שספר מצליח לא רק לתאר ולנתח אלא בעצם לממש את אותו הדבר שהוא מנתח בעצם קיומו. לא פחות מרשימה היא ההדגמה שאסטרטגיה צבאית מושכלת איננה דבר שנועד למחשכים, וששקיפות יכולה (וצריכה) להיות אבן-יסוד אסטרטגית.

גם טל מדבר על השאננות ששרתה בארץ בעקבות הישגי ששת הימים (197-200), וגם הוא מדבר על אנשי "ארץ הישראל השלמה" שדרכם החדשה פילגה את העם לא רק בשאלות של בטחון, אלא גם ביחס "למהות המדינה, דמותה ותכליתה" (201). אבל אצל טל יש נקודות נוספות ונכבדות שמאתגרות את השיח המקובל סביב שתי המלחמות הללו. אני מבקש להדגיש שלוש נקודות חשובות שלמדתי ממנו:

1. את כשלי מלחמת יום כיפור צריך להבין דרך מלחמת ההתשה, ולא דרך מלחמת ששת הימים. נוח לזכרון הקולקטיבי לזכור את ששת הימים ואז את יום כיפור, כאילו לא היה כלום בין השתיים. אבל דימוי זה, שהוא חזק במיוחד עבור אלה שנולדו אחרי המלחמות הללו (כמוני), רחוק מן האמת. לפלא הטקטי של מלחמה קצרה ומהירה בעלת הישגים נדירים (מדינה שמשלשת את שטחה תוך פחות משבוע) היה מחיר כבד, והלחימה נמשכה למעשה תחת שם אחר במשך שנים. הנכונות לקבל את מלחמת ההתשה חרגה מהאסטרטגיה הישראלית, גרמה למדינה להשקיע מאמצים בכיוונים שגויים (דוגמת קו בר-לב, שטל התנגד לו), ובסופו של דבר הסבה נזק לישראל. טל קובע שהמצרים "צברו נסיון במלחמת ההתשה לצד הרוסים ולמלחמת יום הכיפורים הם נכנסו מיומנים וחדורי ביטחון בתחום הנ"מ" (205).

2. ישראל לא השכילה לנצל את ההישג המרכזי של ששת הימים. ההישג המרכזי הוא כמובן הגדלת השטח, המאפשר לנקוט באסטרטגיה אחרת בעת לחימה. טל מבדיל בין הגנה גמישה להגנה נוקשה במלחמה: בהגנה נוקשה הצבא חייב למנוע אובדן שטח, בעוד שבהגנה גמישה אפשר לספוג אובדן כזה כמהלך אסטרטגי של המלחמה שמושך את האויב פנימה על-מנת להחליש אותו (למשל, כדי להרחיק אותו מגיבוי אש שנמצא מאחורי הקווים):

משניתן היה לנהל קרבות הגנה גמישה מכוח העומק האסטרטגי שנרכש במלחמת ששת הימים, היה ביכולתו של צה"ל להרשות לעצמו לאבד שטח כאמצעי להשמדת כוחות אויב רבים תוך שחיקה מינימלית של כוחו – אולם הוא המשיך לדבוק בעקרון ההגנה הנוקשה. כשם שבמישור המדיני לא הפכה ישראל את השטחים שכבשה לפיקדון השמור בידיה לשם מיקוח במשא ומתן מדיני, שתכליתו להגיע להסדר ולהבנה בינה לבין העולם הערבי, כך גם במישור הצבאי צה"ל לא ניצל את העומק האסטרטגי שרכש כדי לאמץ את תפיסת ההגנה הגמישה, המייצגת באמנות המלחמה את השיטה האופטימלית החסכונית. (202-203)

אחד הגורמים שמחייבים הגנה נוקשה הוא נוכחותם של יישובים אזרחיים בעומק האסטרטגי, שמונע את היכולת לאבד שטחים בזמן המלחמה. טל אומר כאן דברים לגבי מלחמת יום כיפור אבל הם יהיו נכונים ביתר שאת עם תנופת הבנייה בשטחים שנכבשו ב-1967, ובמיוחד לאחר הסכם השלום עם מצרים: בסיני היתה אפשרות גם להקים יישובים אזרחיים וגם ליהנות מעומק אסטרטגי שמפריד בין יישובים אזרחיים ישראליים ובין הגבול עם מדינת האויב. מרגע שהיישובים פונו וחצי-האי הוחזר למצרים, היישובים שבשטחי 1967 כולם חותרים תחת ההגיון של העומק האסטרטגי. במילותיו של טל:

במלחמת ששת הימים הרחיקה ישראל את האויב מגבולה וחזרה ונצמדה אליו שנית – לטווח תצפיותיו ואש הארטילריה שלו. היתה זו, אפוא, דיכוטומיה: יש ואין עומק בעת ובעונה אחת! יש עומק לאומי קיומי ואין עומק להגנה על יישובים ולניהול קרבות הגנה אופטימליים, ניידים וגמישים, שתכליתם אחת – השמדת כוחות האויב. (203-204)

3. לא היה מחדל מודיעיני ביום כיפור. הנקודה השלישית נוגעת לתפקידו של טל לקראת מלחמת יום כיפור כסגן הרמטכ"ל ולויכוחיו עם אלי זעירא. טל טוען שמטרת המודיעין היא לספק תמונת מצב של תנועת כוחות וכוננות ועל בסיס זה לשקף לראשי הצבא והמדינה את האיום העומד בפני ישראל. ניחושים והערכות לגבי כוונות האויב הן שונות מהותית ממידע קשיח לגבי פעולות האויב. הוא מנגיד את המידע ביום כיפור עם המידע ב-1960, במה שכונה לימים "כוננות רותם". פיסקה קצרה מתארת גם את סיכום האירוע בעיני טל, וגם את תפיסתו האסטרטגית הכוללת:

כושר ההתרעה של המודיעין הישראלי, על-פי מושג ההתרעה הצרוף של תורת הביטחון, נבחן ב-1960 ונחל כישלון. ב-18 בפברואר 1960 החלו כוחות מצריים לנוע לתוך סיני, מבלי שהמודיעין הבחין במתרחש. רק לאחר ארבעה ימים התברר שכוחות מצריים נערכו בסיני. משנודע הדבר לא עסק מטכ"ל צה"ל בבדיקת "כוונות" אלא הניע מיד את הכוחות הסדירים, שנערכו בדרום מול פני האיום. תגובה זו ננקטה בהתאם לתורת הביטחון, שלפיה על צה"ל להיערך בכוחות מספיקים נוכח האיום ולהשתדל להנחית מכה מקדימה, אם האויב אינו נסוג. תורת הביטחון גרסה שעל האויב להכיר את עקרונותיה ולדעת, שישראל אינה מסוגלת להחזיק צבא מגויס לאורך זמן ללא הכרעה.  (206-207)

בדומה לכך טל טוען כי "ערב מלחמת ששת הימים עסק המודיעין בהערכת "כוונות" ונחל כישלון" (207). טל גורס, בניגוד לריבוא ויכוחים שיתנהלו עוד שנים רבות לאחר מכן, כי רק ב-1973 המודיעין תפקד כהלכה:

במלחמת יום הכיפורים נתן המודיעין – לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל – "התרעת איומים" צבאית מלאה, ובכך הוא מילא את ייעודו על-פי תורת הביטחון. אבל הממשלה והמטכ"ל המתינו לעוד ידיעות על "כוונות" ולא הסתפקו במידע המפורט והמוסמך ללא תקדים שהיה בידיהם על האיום הצבאי החמור שרבץ לפיתחה של ישראל. (208)

הבעיה, אם כך, היתה נעוצה לא במידע המודיעיני, כי אם בהיסוס לפעול על-פיו. דומני שבדברים הבאים טל מקפל בדבריו האשמה כלפי זעירא:

מושג ההתרעה השתבש בין יוני 1972 לאוקטובר 1973 ונתפס כמושג המורה על "כוננות" האויב ולא על "האפשרויות" שלו. בשיבוש זה של תורת הביטחון ובסטייה ממנו טמון בחלקו הגדול סוד המכה של מלחמת יום הכיפורים. (207)

החלטת הדרג המדיני להמנע מגיוס הכוחות בשלב מוקדם יותר נתונה מזה שנים לפירושים שונים, קונספירטיביים יותר או פחות, אבל נדיר למצוא שמתווכחים על הסוגיה הזו מתוך דגש על המידע המודיעיני האיכותי שהיה, ובכך שהיה די בו כדי לשנות את נתוני הפתיחה של המלחמה, כפי שטל עושה.

ב. המעבר מסכסוך ישראלי-ערבי לסכסוך ישראלי-פלסטיני והשלכותיו האסטרטגיות

בפרק החותם את הספר, טל טוען שיש צורך בתורת ביטחון חדשה לישראל משלוש סיבות: התפתחות טכנולוגית שתגביל את הכוחו האווירי בשדה הקרב העתידי; שינוי הסדר העולמי; וקיומו של נשק להשמדה המונית במזה"ת שייצור מאזן אימה חדש ומסוכן (218-219). עצם היכולת שלו לראות שהתורה שהוא שרטט אינה נצחית ראויה לשבח, אבל מאכזבת קמעה ההסתופפות של מחשבתו כאיש חילות השדה. הוא צודק באשר להתפתחויות טכנולוגיות, אבל שוגה כשהוא חושב שהתפתחות כזו תפגע בחשיבות של העליונות האווירית. חמורה מכך היא התעלמות מהשינוי המהותי שחל ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני בתור לב הסכסוך. לאנתפאדה ואוסלו הוא מייחד עמוד ורבע (194-195), ומתאר את ההכרה בישות לאומית פלסטינית ובאש"ף כמייצגו במושגים של הפסד ישראלי באנתפאדה. החלטות אלה לגבי ספרו מראות את גדולתו כאסטרטג במערכת גיאו-פוליטית רחבה שמתנהלת בקרבות מסורתיים, ואת הקשיים להתאים תפיסה זו של גנרל למציאות של כיבוש מתמשך והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית גדולה.

את הנטייה לראות בסכסוך הישראלי-פלסטיני צד אחד בתוך סכסוך כולל של ישראל עם מדינות ערב יש לתלות בראש ובראשונה בועידת חרטום, שלצד שלושת הלאווים המפורסמים עמדה על הבעיה הפלסטינית. כריכת מצבם של הפלסטינים עם סירוב להכיר בישראל או שלום עם ישראל יצרה אצל ישראלים רבים את התחושה שהדאגה למצבם של הפלסטינים איננה אלא אמתלה להחליש ובסופו של דבר לנסות להחריב את ישראל. היוזמה הסעודית, שהועלתה לפני כעשרים שנה, כרכה את מצבם של הפלסטינים עם נרמול היחסים בין ישראל והעולם הערבי, מבלי לתת את הדעת על האופן בה הצמדה זו מהדהדת עבור ישראלים את ועידת חרטום. ראוי להזכיר כאן שאילו מדינות ערב באמת היו מוטרדות מזכויות הפלסטינים, הן יכלו לכפות על ישראל פתרון שתי מדינות קודם ל-1967: על יסוד החלטת החלוקה של האו"ם, יכלו מצרים וירדן למסור את השטחים שכבשו ב-1948 לפלסטינים, ובכך לחייב את ישראל לקבל את הצעת החלוקה גם כן (במצב כזה, כדאי להזכיר, באר שבע לא הייתה בתחום ישראל). אך נראה שהסכמי רודוס נועדו למנוע הקמת מדינה פלסטינית לא רק מצד ישראל, אלא גם מצד שכנותיה, שחברו יחד עם ישראל ליצירת המפה החדשה שמתעלמת מהחלטת האו"ם.

מאז מלחמת יום כיפור לא היתה עוד מלחמה של מדינות ערב נגד ישראל, וחלק נכבד מכך תלוי בהסכם השלום עם מצרים. מלחמת 1982 כוונה נגד ארגונים פלסטינים בלבנון וקשורה באופן הדוק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטילים מעיראק על ישראל היו מהלך שנועד לשבור את הקואליציה האמריקאית עם מדינות המזרח התיכון, ואפילו במקרה זה היה קשר סמלי לפלסטינים כשערפאת בחר לתמוך בסדאם חוסיין.

הסימנים מעידים שאין זו טקטיקה בלבד של מדינות ערב הבוחרות להציב את הסוגייה הפלסטינית בחזית, אלא ששינויים פוליטיים רחבים, בראש ובראשונה סיום המלחמה הקרה, אכן הביאו לכך שהסכסוך הישראלי-ערבי נדחק אחור. החששות שמהומות 2000 יהפכו למלחמה אזורית נתבדו, והסיכוי למלחמה אזורית עתידית הולך וקטן (גם אם לא נעלם, כמובן).

שתי משמעויות חשובות למעתק הזה:  ראשית, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ישראל היא הצד החזק, וממילא היא גם לרוב הצד הבלתי-צודק (וזאת למרות העוולות הרבות של הצד הפלסטיני שאינני מתכחש אליהם). זהו מצב הפוך למעמדה של ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, כשהעולם הערבי כולו מתקומם על מדינה קטנה וצעירה ומבקש להשמידה. שנית, האסטרטגיה שטל מציע איננה רלוונטית כלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. באסטרטגיה של טל, ההתנחלויות עומדות בניגוד לאינטרסים הישראליים, כי מוטב לישראל לשמור על הגדה כעומק אסטרטגי מבלי צורך להגן על יישובים. פעילות הבנייה של ישראל, כמו גם הזרמת תקציבי החברה לשטחים מעידות שכל הממשלות מאז 1974, מבלי קשר לשיוכן הפוליטי, ראו חשיבות אסטרטגית בקיומן של ההתנחלויות. זוהי חשיבות שאיננה מתכוננת לקרבות שדה כמו אלה שטל מתאר, אלא מתכוונת לבסס את אחיזת ישראל בשטח: לא מתוך התכוננות למלחמה עתידית, אלא כאסטרטגיה סיפוחית העומדת בפני עצמה.

הבחירה למנוע מדינה פלסטינית עצמאית שתתקיים לצד ישראל, בחירה שמשוקעת גם בניסוחים של הסכמי אוסלו וגם בבחירות של כל מנהיגי ישראל מאז 1974 וכנראה שגם לפני כן, משפיעה עמוקות על האסטרטגיה הצה"לית. גם מספרו של טל, וגם מהאזנה קשובה לגנרלים שונים מזה שנים רבות, עולה שצה"ל מעולם לא התאים את האסטרטגיה שלו לבחירה הזו, בין היתר משום שבחירה זו מעולם לא נעשתה באופן מוצהר. במקרה של מדינת אויב שמבקשת לפלוש, יש צורך להבהיר במהירות ובכוח שנסיון כזה לא יצלח לה, ושמוטב לה להניח לישראל ולהתמקד בענייניה הפנימיים. מסר כזה איננו רלוונטי לאוכלוסייה כבושה, שישראל היא זו שמחליטה על מידת החיכוך שלה עם הצבא. מה שהגיוני לחלוטין, כפי שטל מתאר, מול מצרים או סוריה, איננו רלוונטי מול מנהיגות בעזה או ברמאללה. לכן, רעיונות כמו "צריבת תודעה" מבטאים כשל חמור ועיוורון כלפי מצבם של הפלסטינים. אין שום דרך שהפלסטינים יחליטו להניח לישראל, כשישראל אינה מניחה להם. אין שום דמיון או בסיס להשוואה בין היכולת של מצרים לזנוח סכסוך צבאי עם ישראל ליכולת של ארגון כלשהו בשטחים לעשות זאת. בדומה לכך, הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" מניחה שהדרג המדיני מרסן את צה"ל ומונע ממנו לנצח, מבלי להפנים שאין לצבא דרך לנצח אוכלוסייה אזרחית כפי שמביסים מדינה בקרב. המדינה נמנעת מהכרעה כדי לא לשלם את המחיר של סיפוח, או במקרה של עזה – את מחירו של כיבוש הרצועה מחדש. אי-ההכרעה היא חלק מהאסטרטגיה הבלתי-מנוסחת. אלימות המתנחלים בשטחים, ברשות ובפיקוח חיילי צה"ל, היא חלק מהאסטרטגיה, והיא משבשת את מושגי הלחימה מהפעלת כוח רב באופן ממוקד לשם מטרה ספציפית להתעללות גרידא. הכיבוש הממושך, פעולות השיטור, והערבוב עם האוכלוסייה האזרחית שוחקות את הצבא ומעוותות את החשיבה האסטרטגית. העובדה שנדרשת לכך אסטרטגיה חסויה שלעולם איננה נמסרת במוצהר, בניגוד לאסטרטגיה הבהירה שטל מציג בספרו, היא נדבך נוסף לכשלים המוסריים והחשיבתיים של מדיניות ישראל בשטחים.

אסטרטגיה חדשה חייבת להכיר בהבדל בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך הישראלי-ערבי, במקום לראות בפלסטינים נספח חסר-חשיבות לסכסוך (כפי שמשתקף בספרו של טל, כנראה בגלל יכולותיהם הצבאיות הנמוכות). הכרת כוחה של ישראל מול הפלסטינים מחייב אותה קודם כל לצמצם את מוקדי החיכוך: להפסיק כליל את הפריצות לבתים של חפים מפשע, להוציא את צה"ל ממוקדי הערים, ולרכז מאמצים בנקודות מעבר מרכזיות בתוך ישראל. לצד צמצום מוקדי החיכוך הצבאיים, יש לפעול במישור הפוליטי לשיפור רווחת חייהם של הפלסטינים כדי להקטין את המוטיבציה לטרור, על-ידי השקעה (בעזרת הקהילה הבינלאומית) בתשתיות, בשיקום חיים עירוניים, ובתרבות. יש לאפשר חופש תנועה בתוך הגדה, בין הגדה לרצועה, ומחוץ לשטחים לחוץ לארץ. לאחר תחילת המאמצים הללו, יש לעודד פעילויות של הידברות ודו-קיום (כגון משלחות של לימוד שפה במסגרות דו-לשוניות, פעולות ספורט משותפות וכיוצא בזה), לצד פעילויות של חיזוק הקשרים בין קהילות פלסטיניות בישראל ובשטחים. אסטרטגיה מדינית זו של צמצום האיבה בין האוכלוסייה הפלסטינית לאוכלוסייה היהודית בישראל, תאפשר לצה"ל להסיר מעליו את  מארת השיטור שפוגעת בתפיסת הבטחון של ישראל, ותיתן מקום לניסוח מחדש של תפקידיו הבטחוניים, מבלי שיכללו מלחמה אינסופית שאין שום דרך לנצח בה, ועם תשומת-לב לשינויים אזוריים שצה"ל מוכרח להיערך אליהם.

טל, ישראל. בטחון לאומי: מעטים מול רבים. תל אביב: דביר, 1996.

[לקטעים מתוך הספר]

מי גודע כל נסיון לשלום

קובי ניב כותב בעקבות צפייה בסדרת התעודה "הגורם האנושי" שהציונות הדתית היא המכשול העיקרי לשלום בין ישראל והפלסטינים:

"העובדות הן, והן מוכחות שוב ושוב בכל רגע, שאם לא נעצור בעד "הציונות הדתית" – היא תמשיך ותגדע ותקטע כל ניסיון לשלום, לחיים משותפים ולחיים בכלל בארץ הזאת. וזו, סכנה קיומית."

דומני שאין אלה עובדות, אלא פירושן, ואנסה להציע פירוש משלי, הנסמך גם הוא על עובדות. הסדרה "הגורם האנושי" היא יצירה משובחת מאת דרור מורה ונועם שיזף. מורה כבר הביא קולאז' של מתוודים בעבר, בסרטו "שומרי הסף" ונועם שיזף הוא מטובי העתונאים בזמננו (בהקשר של ימים אלה, אני ממליץ בחום על מאמר שלו החוזה את דרכו של בנט לראשות הממשלה. אני לא חולק את הערכתו לגבי פינוי התנחלויות, אבל הפרופיל של בנט שהוא משרטט מאיר עיניים). טוב להיזכר ב"שומרי הסף" גם בזמן צפייה ב"הגורם האנושי". מורה ושיזף מאפשרים למרואייניהם להציג את גרסתם, כמעט ללא התערבות, גם כשהם חושפים עצמם כעד לא מהימן. באחד מרגעי השיא של הסדרה מורה לוחץ מעט על דניס רוס, מנסה לגרום לו לראות את האופן שבו הוא איננו נייטרלי כיהודי-אמריקאי המתווך בין ישראלים לפלסטינים, ואי-הנוחות של רוס באותו רגע מקפלת בתוכה מורכבות מרובת-שכבות על מקומם של יהודים במסדרונות הכוח בארצות-הברית, על עמדתו של הממשל האמריקאי במזרח-התיכון באופן כללי, ועל העמדת-הפנים הקשורה בשיחות השלום הללו.

המפתח לאבחון אי-מהימנותם של העדים, לדעתי, נמצא כשהם מספרים על שיחות השלום עם סוריה, על אותו פתק שרבין הפקיד אצל דניס רוס שבו התחייב לסגת מהגולן למען שלום. את האמת אינני יכול לדעת, כמובן, אבל הסיפור הזה איננו אמין בשום צורה. כאדם שאיננו עוקב באופן מקצועי אחר הסכסוך ושינויים גיאו-פוליטיים במזרח-התיכון, דבר אחד ברור לי באופן פשוט מאוד, דרך התבוננות על תולדות הסכסוך עם מצרים. שליט ערבי יכול לכפות על ישראל הסכם שלום, גם כשהיא איננה מוכנה לו. כמו סאדאת בשעתו, חאפז אל-אסד יכול היה, לו באמת רצה בשלום, להודיע בראיון לרשת שידור אמריקאית או אירופאית, שהוא רוצה בשלום ומוכן אפילו לבוא לירושלים לשם כך. הוא היה זוכה להזמנה בכנסת, אומר שהוא מעוניין בשלום, ואחרי מו"מ כזה או אחר, היה מקבל את כל רמת הגולן לידיו. הדרישות המוגזמות שהעלה בימי שלטונו של אהוד ברק, לכאורה, היו יכולות להיות לא יותר מהמו"מ הסופי על טאבה, שבסופו ישראל ויתרה גם על הפיסה הקטנטנה הזו שעוד הותירה לה בסיני.

אסד בוודאי ידע זאת. העם היושב בציון השתוקק לשלום עם שכנותיו (עניין שונה הוא הפלסטינים, כפי שארחיב להלן), ולא היה מסרב למנהיג ערבי שמגיע לירושלים. אסד גם ידע מה ארה"ב משלמת למצרים בכספי סיוע תמורת השלום עם ישראל, ויכול היה לבקש ליהנות מסיוע כזה לעצמו. רבין, פרס, נתניהו, ברק, וגם דניס רוס – כולם יודעים את מה שאני יודע, את מה שהשכל הישר יבהיר לכל ישראלי: אם שליט ערבי רוצה בהסכם שלום, כל שעליו לעשות הוא להצהיר זאת באנגלית, בירושלים, וישראל תתן את שנדרש. אינני אומר בתמימות שממשלת ישראל כל-כך חפצה בשלום שהיא תשלם כל מחיר. אני אומר שהלחץ הציבורי יהיה כזה שאף ממשלה לא תוכל לסרב לו.

ואם אני מבין זאת, וברור שאסד, ורבין, וברק ודניס רוס הבינו זאת, אז ברור גם שרבין לא היה צריך להפקיד אצל דניס רוס התחייבות סודית שמבטאת את המובן מאליו. איזו התחייבות רבין נתן, אם בכלל, אינני יודע. אבל אפשרות הנסיגה מהגולן איננה דורשת סודיות כזו, ובוודאי שלא הייתה מפתיעה או מכעיסה את פרס. וכשדניס רוס מספר את הסיפור הזה בפעם המי-יודע-כמה, אז ברור שהוא איננו עד מהימן, ושיש סיבה שזהו הסיפור שהוא התרגל לספר למצלמות ולדפוס, במקום סיפור אחר. כמו-כן, ברור שאסד לא רצה בשלום. אני יכול לשער שהובילו אותו שיקולים של מדיניות פנים וביצור כוחו, אבל אני יודע מעט מאוד על סוריה או על מפלגת הבעת' מכדי לומר משהו מלומד או מעניין על כך.

אך אם בהקשר הסורי היכולת של מנהיג ערבי לכפות על ישראל הסכם שלום ונסיגה נראית לי ברורה מאוד, המצב הוא שונה לחלוטין בערוץ הפלסטיני. לפלסטינים אין מדינה. מנהיג פלסטיני שיגיע לכנסת איננו שקול לשליט של מדינה. הקרבן שישראל נדרשת להקריב בשביל שלום כזה, לא רק מבחינת השטח, אלא בסוגיות רבות אחרות הוא גדול הרבה יותר. שלום בר-קיימא עם מדינה פלסטינית שמתקיימת בשכנות לישראל, בזמן שבישראל גופה כמעט רבע מהאוכלוסייה הוא פלסטיני – זהו תרחיש עתיר סיכונים שיאיים על המרקם החברתי בתוככי ישראל, שיכול לפרק ממשלה, שנושא בחובו סיכונים כלכליים שונים כמו גם איומים סמליים נכבדים (חלוקת ירושלים) ופחדים קמאים (זכות השיבה). היעדר לכידותה של החברה הפלסטינית, שמעודדת גם ממדיניות הפרד ומשול ישראלית, משמעו שיש יסוד לחשוש שהסכם שלום כזה לא יכובד על-ידי כלל הגורמים, כפי שאכן קרה בימי אוסלו.

קובי ניב משרטט תמונה פשטנית ומטעה כשהוא מייחס את שלל הבעיות הללו לציונות הדתית בלבד: הוא שוכח את הקיבוצים באזור ים המלח היושבים בשטחי 1967, את פשרת סבסטיה שתווכה על-ידי חיים גורי (לא בדיוק איש הציונות הדתית) בניצוחו של שמעון פרס (כנ"ל), את עשרות אלפי החילונים המתגוררים מעבר לקו הירוק, וכו' וכו'. נדמה שניב תקוע בדימוי קריקטורי ששורבט בימי "ניקוי ראש" כאילו המתנחלים מהלכים אימים על הממשלה ו/או מוליכים אותה שולל, ואלמלא פעילותם ודבקותם הייתה ממשלת ישראל יכולה מזמן להגיע לפשרה עם הפלסטינים. אבל גם בסדרה "הגורם האנושי" למדים הצופים שוב שגם רבין, גם פרס, וגם ברק המשיכו לבנות בגדה המערבית תוך שהם מנהלים שיחות עם גורמים פלסטיניים. לא מאחזים שהם אינם יכולים לפקח עליהם (כאילו מישהו יכול להזיז קרוואן בגדה בלי שהצבא יודע על כך), לא פעילות סתרים של קיצוניים – אלא בנייה ממוסדת מטעם הממשלה בשטח כבוש שהיא מסרבת להסדיר את מעמדו. זוהי מדיניותה העקבית של ממשלת ישראל מימי רבין בכהונתו הראשונה ועד ימינו. הבדלי ימין ושמאל הם קוסמטיים בלבד בכל הקשור לכיבוש בגדה המערבית. כמעט אפשר לומר שאילו לא היתה הציונות הדתית, כבר היתה צריכה הממשלה להמציא אותה, כדי שיהיה על מי לטפול את סירובה להגיע לפשרה עם הפלסטינים, או לכל הפחות לנהוג בהם בהגינות.

ניקוי ראש, סבסטיה

המתנחלים הדתיים פועלים מתוך אידיאולוגיה, ברובם (שוב אני מפנה למאמר שהזכרתי לעיל מאת שיזף), אבל יש קבוצות אידיאולוגיות רבות בישראל, ולא כל אחת מהן זוכה שרצונותיה יהפכו למדיניות רשמית של הממשלה. יתר על כן, פעם אחר פעם אנו נוכחים לדעת שהציונות הדתית איננה מצליחה לכפות את רצונותיה על מדיניות הממשלה. ימית, גוש קטיף, ועמונה, כמו גם קיומו של מצעד גאווה בירושלים, הכללת נשים במועצות הדתיות, ושיתוף נשים בשלטון – כולם דברים שהציונות הדתית התנגדה להם, ולמדה לחיות איתם; במידות שונות של חירוק שיניים או לפעמים בשינוי השיח עצמו, אבל בלי להט אמוני נטול-פשרות. ראש הממשלה הנוכחי, בן הציונות הדתית (כפי שקובי ניב מכנה את יגאל עמיר, כדי לצבוע את המחנה כולו בדמותו), היה מסוגל לעבוד בלי כל קושי נראה לעין עם אנשים שאפשרו את ההתנתקות מרצועת עזה, למשל. הציונות הדתית, כמו כל תנועה דתית, מגלה גמישות ופתיחות לשינויים לפי רוח התקופה ולפי הדרישות הפוליטיות המוצבות לשם שימור או הגדלת כוחה. הדבר נכון לא רק לגבי אנשים שהם מתונים או פרגמטיים בהווייתם–בין אם זה יוסף בורג, זבולון המר, או נפתלי בנט–אלא גם לגבי אלו שהרטוריקה שלהם חריפה או אפילו מאוסה דוגמת בן-גביר וסמוטריץ. בסופו של יום, הם מוכנים לפשרות ולבריתות כחלק מעבודת-יומם הפוליטית.

במקום לחפש שעירים לעזאזל שאפשר להזר ולשנוא בקלות כדי לטפול עליהם את אשמת הסכסוך, מוטב לקובי ניב לתבוע אחריות ממנהיגיו שהכזיבו, מאנשים שנשאו באחריות לא רטורית אלא ממשית, ושמעולם לא נתנו את הדין על פשעיהם. אני מדבר על אנשים כמו אהוד ברק, שכראש-ממשלה נושא באחריות למשטרה שפתחה באש על אזרחים והרגה 13 מהם, ובני גנץ, שכעת נחשב לחלק מהצד השמאלי של ממשלת הכלאיים הזו, אך כרמטכ"ל פיקד על צה"ל בזמן צוק איתן, מבצע שבו נהרגו כ-800 אזרחים בלתי-מעורבים, ע"פ הערכת הממעיט של ישראל. מדוע אנשים בציונות הדתית רוצים להרחיב את ההתנחלויות ואינם תומכים בפשרה מדינית עם הפלסטינים זו שאלה שדי קל לענות עליה. מדוע רבין המשיך לבנות התנחלויות, מדוע ברק אישר לשרון לעלות להר-הבית באחת הנקודות הרגישות ביותר של יחסי ישראל עם הרשות, מדוע בני גנץ לא הפגין זהירות גדולה יותר בשמירה על חיי חפים מפשע – אלה שאלות קשות יותר, שמוטב לניב לנסות לברר אותן, במקום לטוות מעשיות על מחנה שלום רחב, טהור כוונות, שמסוכל בידי מפלצת דמונית בשם "הציונות הדתית". העובדות, בניגוד לדבריו, אינן תומכות בתיזה שלו. לא הייתי מפליג לומר שזו סכנה קיומית, אך בוודאי שאבחון שגוי של הבעייה לא יסייע בפתרונה.

בין שמרנות, ימניות, דתיות, ופמיניזם

סוגיית ההצטלביות, שנגעתי בה ברשימה הקודמת, עומדת גם ברקע ספרה החדש של ליהי בן-שטרית, Righteous Transgressions. בן-שטרית בוחנת פעילות פוליטית של נשים יהודיות ופלסטיניות בצד הימני של המפה. המתח לכאורה בין פעילות נשית לימין ידועה, והסיבות לה מגוונות. בראש ובראשונה, הימין הנוטה לשמרנות מגלה חשדנות כלפי פמיניזם, המבקש לערער על הסדר הקיים. בהקשר הישראלי עולה גם הזיקה בין מגדר, לאום, ולוחמנות: ההגמוניה איננה רק פטריארכלית כי אם מיליטריסטית, ונשים מקבלות את המסר שהן אינן מבינות בעניינים צבאיים, ואל להן להתערב בשאלות אלה. הצד השני של אותו מטבע הוא ההתייחסות השוביניסטית לפעילות נשית שמאלנית כדבר מובן מאליו: השמאל מצטייר כרחמן ותמים, נעדר הבנה צבאית וחסר-אלימות, הכל תוך התכחשות לעובדות, הן מבחינת הנוכחות של גברים (כולל מאצ'ואים, מיליטריסטיים, ואלימים) בפעילות השמאל, והן מבחינת יכולתן של נשים להיות אלימות נטולות-רחמים. הדיכוטומיה הזו איננה מופעלת רק כלפי חוץ, מימין לשמאל, אלא גם פנימה, ומשפיעה על התפיסות של פעילות פוליטיות בצד הימני של המפה:

עבור פעילות דתיות מתנחלות בולטות רבות, סדר-יום ושיח פמיניסטי אינם קשורים רק לדגם חילוני מערבי מאוס, אלא גם מעורבים מיסודם בפוליטיקה יונית-שמאלנית הפתוחה לפשרות טריטוריאליות מול השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. שושי [גרינפלד], דוברת צעירה ויוצאת-דופן של המתנחלים, שעבדה בעיתון "בשבע" ובלובי של המתנחלים בקרב הליכוד, מסבירה ש"באופן כללי, רוב הנשים הפמיניסטיות, אפילו בארגונים דתיים כמו "קולך", הן שמאלניות או שבסופו-של-דבר תהיינה שמאלניות."

[…]

בהכריזה על עצמה כפמיניסטית, שושי לא רק הציבה את עצמה בנקודת-עימות עם חלק מהקהילה שלה. היה עליה להתמודד הם ההשלכות של המחוייבות שלה לשוויון מלא עבור גישת המתנחלים לשאיפות העצמאות הפלסטיניות. אך שושי שוללת את הזיקה שפמיניסטיות שמאלניות יוצרות בין השתיים. "אז נכון שיש פמיניסטיות שמאלניות מעוותות, אז מה?" היא כותבת, "האם בגלל זה הפמיניזם פסול? האם כאשר רבנים מעוותים את התורה, אנחנו פוסלים את התורה כולה? או מבינים שהאידיאה והתורה הם קודש קודשים ואילו אותם רבנים מעוותים את הקודש? אותן נשים פמיניסטיות הן סלפניות ומעוותות, וזה לא הופך את הפמיניזם לכזה." המקרה של שושי משמעותי בנדירותו ובתגובות שהוא ייצר מקרב קהילת הפעילים המתנחלים. התנגדות נחרצת לאופני-שיח פמיניסטיים, כולל כאלה שאינם קוראים תיגר על רעיון האחיזה היהודית בכל ארץ ישראל השלמה, היא העמדה הרווחת אצל ההנהגה המתנחלית-דתית. [44]

 

 Ben shitrit

 

שבירת המוסכמות של פעילות ימניות אם כן יש בו די כדי להיות מעניין גם בהתבוננות פנים-ישראלית בלבד, אך בן-שטרית מציגה פן מפתיע נוסף, בהתבוננות משווה על פעילות יהודיות ופלסטיניות. בעוד שפעילות של ארגוני שמאל נוטה לשיתופי פעולה עם פלסטינים (ככל האפשר, ולא בלי בעיות של שחזורי דפוסים קולוניאליסטיים), פעילות הימין הישראלי והפלסטיני מיניה וביה מקבלות כמובן מאליו את הפער העצום ביניהן. המחקר של בן-שטרית מערער על ההנחה הזו. כמצופה, הקונצנזוס הדתי-שמרני מתייחס בחשדנות לפמיניזם גם בקרב הפלסטינים. אך בדיוק כשם שבן-שטרית מוצאת קולות יוצאי-דופן באוכלוסייה היהודית, כך היא מוצאת כאלה גם בקרב האוכלוסיה הערבית:

בדומה למקרה של המתנחלים, שם נשים שחצו את הקווים ותומכות בשוויון מגדרי מלא ומכריזות על עצמן כדתיות פמיניסטיות אינן חופפות להנהגה הניצית של נשים דתיות מתנחלות ונשארו על-פי-רוב דוברות שוליות או חיצוניות, כך גם במקרה של התנועה האיסלאמית. מוסלמיות אדוקות שלקחו על עצמן משימה של פרשנות פמיניסטית מובהקת של הקוראן והסונה המוצאת בכתבי-הקודש ובמסורות ההלכתיות תמיכה לשוויון מגדרי מלא נותרו מחוץ למעגלי התנועה, ולעתים אף מצאו עצמן בויכוח עם התנועה. ד"ר נאיפה סריסי, למשל, שעומדת בראש עמותת “נשים ואופקים” (נוסדה 2002), מדריכה סדנאות ברחבי ישראל שנועדו ללמד נשים מוסלמיות על המסר של שוויון מגדרי שמצוי באיסלאם, ולהציג קריאות פמיניסטיות חלופיות של הקוראן ומסורת החדית'. היא מספרת על תקרית שהייתה לה מול סנד, ארגון הנשים הגדול ביותר של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית: "היו לנו שני סמינרים בכפר בצפון, אבל סנד הודיעו למארגנת שהם יפסיקו את ההדרכות שלהם בכפר אם ירשו ל"נשים ואופקים" לקיים שם אירועים. המארגנת שהזמינה אותנו אמרה לי שהיא הייתה רוצה שניתן 12 הרצאות, אבל היא לא רצתה לאבד את הסמינרים של סנד." [57]

בחברה הפלסטינית מהעבר השני של הקו הירוק המצב מורכב יותר, ואני מניח שגם זה צפוי. כל מאבק שמצריך גיוס כללי פונה מיד לנשים ומציע להן ברית שאין לה דבר עם שוויון, אלא בצורך מספרי של הגדלת הפיונים. כך במערב האירופאי של שתי מלחמות העולם, כך בישראל של 1948 וכך גם בקרב הפלסטינים החיים תחת הכיבוש. במקרה זה, אין מדובר רק במאמצים לגיוס כללי, כי אם גם היבט מעשי של מחסור בגברים בשל כליאה מאסיבית (אגב, תופעה דומה של השפעת הכליאה הרחבה על תפקידים מגדריים נצפתה גם בקרב השחורים בארה"ב). כך שייח' אחמד יאסין מצהיר, עוד טרם הקמת חמאס, שפיתוחה הדתי של החברה יושלם רק עם השתתפותן של הנשים. בן-שטרית מדגישה את הדמיון בין אופני הפעולה של המתנחלים, ש"ס, התנועה האיסלאמית בישראל, והחמאס בעזה ובגדה – כולם מגייסים נשים לפעילות שלהם, אבל מעסיקים אותן בעיקר באינדוקטרינציה דתית, בהאדרת התפקיד המשפחתי המוטל עליהן, ובהדרתן ממוקדי הכוח של הארגונים שלהם (118-119). אבל יוצאות-מן-הכלל המורדות בנורמות מופיעות בכל קבוצה כזו, והרצון ההגמוני לגייס נשים מוביל גם לאתגור ההגמוניה בדמותן של נשים התובעות שותפות מלאה (ומוצאות עצמן בחוץ). בהקשר הזה, בן-שטרית מזכירה שתי נשים שעברו בחינות הסמכה כדיינות בבתי-הדין השרעיים, וממילא היו חברות בארגוני נשים פמיניסטיים ולא בחמאס, ולכן קיבלו את מינויין לא מהחמאס, אלא מהרשות הפלסטינית החילונית (78).

בסיכום הספר, בן-שטרית משרטטת את המורכבות התיאולוגית-אידיאולוגית שניצבת מול פמיניסטיות דתיות. לאורך רוב הספר מצטיירת הדרישה לשוויון כשאלה פוליטית של כוח: שלילת הפריוולגיות המגדריות של הגברים כדי לפנות מקום לשיתוף נרחב יותר של נשים. אבל עוד לפני השאלה הפוליטית עומדת השאלה האידיאולוגית: מדוע נשים צריכות להיות שוות לגברים? את השאלה הזו קל לבסס במסגרת-חשיבה חילונית, כי האישה, בדיוק כמו הגבר, היא אינדיבידואל שתובע ריבונות על חייו ואחריות על מעשיו. אבל אידיאולוגיה דתית שוללת מלכתחילה את הרעיון של היחיד הריבוני, וכך נשמט לכאורה יסוד הדרישה לשוויון. אם הריבוניות היא פיקציה, וכל אדם משועבד לסמכות גבוהה יותר, יש בזה כדי להצדיק גם את הכפפת האישה לרצון הגבר. הבחירה המפתיעה בשאלה הזו במוצאי הספר, מעשירה את הדיון שלו, ומוסיפה שיכבה נוספת של מורכבות, בהצבת המתח בין הרטוריקה והתיאוריה האידיאלוגיות, המשותפות לשמרן הדתי בהקשרים שונים, לבין הפרטיקה הדכאנית של ההגמוניה, גם בצמתי הצטלביות בהם מדובר בהגמוניה חלקית המתקיימת בו-זמנית כמיעוט שנמצא במאבק עם הגמוניה אחרת (המתנחלים, ש"ס, ישראלים פלסטינים, ופלסטינים מהשטחים).

 

Ben-Shitrit, Lihi. Righteous Transgressions: Women's Activism on the Israeli and Palestinian Religious Right. Princeton and Oxford: Princeton University Press, 2015.