הערה בדבר הסכנות של אנכרוניזם מחקרי

נסיון ההתאמה של הספרות היהודית העתיקה והקאנונית לערכים מודרניים הוא מפעל עם שני שותפים: מצד אחד, עומדים אלו הרואים עצמם מחוייבים הלכתית לטקסטים אלה, ועל-כן חשוב להם ליישב בין הסתירות הקיימות בעולם הערכים של הסובבים אותם (שגם הם מבקשים להחזיק בו); מצד שני, עומדים אלו שאינם רואים עצמם מחוייבים הלכתית להלכה, אך דווקא משום כך, באופן אירוני, מבקשים הם לחלץ עולם הערכים שיהיה משותף להם ולמקורותיהם התרבותיים.

על חוסר-התוחלת של מפעל כזה כבר הערתי כמה פעמים בעבר. הציפייה לשותפות ערכים בטקסטים שנכתבו על-פני כמעט אלפיים שנה במקומות שונים עם השפעות שונות, ועוד להוסיף אליהם עולם ערכים המרוחק מהם מילניום ומחצה נוספים היא תמימה ביותר. מנגד, גם הביקורת על עולם-הערכים שלהם סובלת לא פעם מאכזבת-יתר, כאילו המהותנות, הגזענות, הבדלנות, האמונות הטפלות ושאר הכשלים של המקרא והתלמוד שונים במשהו ממה שהיה סביבם בעולם בתקופה זו. לכן, מי שרוצה להתבשם במיטב הקידמה הלינארית, ולהרגיש שהוא הרבה יותר נאור מחז"ל, שייהנה. אבל אין לו כל סיבה לכעוס על חז"ל וספרותם. לכל היותר, אפשר להתפלא על אנשים הטוענים שהטקסטים האלה, ככתבם וכלשונם, יכולים להנהיג את אורחות חיינו במאה ה-21.

[בהערת-אגב אספר שחזרתי לקרוא בימים אלה את De Divinatione של קיקרו, חוויה מפכחת מאוד לכל מי שמאמין בקידמה שכזו, כמוני, ואולי ארחיב על כך בהזדמנות אחרת]

מפעל מעין זה במיוחד נדון לכשלון בהקשר האקדמי, כלומר כאשר מי שמבקש ללמוד מקרא או תלמוד ולהבינם על רקע תקופתם בכל זאת חש צורך אפולוגטי להתאים את הכתוב בהם למושגים בני-זמננו. כאן נוספת סכנה של כפיית מושגים אנכרוניסטיים על המקורות הנלמדים, ופנייה לשאלות שלא העסיקו כלל את מחבריהם באופן שיקשה על לימודם המושכל.

בכנס האיגוד ללימודי היהדות ישבתי בבוסטון בפאנל בו עלתה שאלת הפרטיקולריזם/אוניברסליזם של חז"ל ביחס להלכות טומאה כלשהן. השאלה נראית לי שגויה מעיקרה: אין פלא שחז"ל לא גרסו אוניברסליזם. כל המקורות שהם נשענים עליהם, וכן המקורות שהם עמלו על פיתוחם במשך כמה מאות, מבדילים בין גויים לישראל במובנים שונים, מהם מהותניים-תיאורטיים, ומהם הלכתיים-פולחניים-מעשיים. כשחז"ל עוסקים בשאלת טומאה כלשהי, שני דברים מעסיקים אותם: אחד, מה האל רוצה מהם, כפי שניתן להבין מתורתו? שתיים, מה טיב החומר הזה או המצב הזה שנקרא "טומאה"? לאלה אפשר להוסיף שאלה שלישית, שהיא הכי פחות מוצהרת, אך נראה לי שאי-אפשר להכחיש את נוכחותה: איך הולכים בזהירות בין הטיפות כאשר רוצים למצות את ההלכות עד תומם, ומצד שני משתדלים שלא להפוך את החיים לבלתי-אפשריים בשם אידיאולוגיה/אמונה. נוכחותה של השאלה הזו איננה מוזילה את המפעל ההלכתי של חז"ל. כל אידיאולוגיה בבואה ליישום יום-יומי נדרשת לפשרות והכרה במגבלות האנושיות העומדות בניגוד לטהרנות האידיאולוגית.

עכשיו, יכול להיות שתוך כדי הדיון מגיעים למשהו שנשמע אוניברסליסטי או פרטיקולריסטי, כפי שבדיונים אחרים עשויים להישמע מגמות מרקסיסטיות, פרוידיאניות, הומאניות, גזעניות, פשיסטיות וכן הלאה. אך תמיד יש להבחין היטב מתי בוחנים את הדברים דרך מנסרת מחשבתית מאוחרת, שלא הייתה ידועה להם, ושלא הייתה נוכחת במחשבתם, ומתי מישהו טוען שהם-הם חשבו במושגים הללו.

לסיכום זה יש להוסיף סייג חשוב: העובדה שחז"ל לא חשבו במושגים פרוידיאנים, אינה אומרת שפרויד איננו רלוונטי לקריאת המקורות. פרויד הרי לא המציא משהו; הוא ניסח בצורה חדה, ולעיתים אף מוקצנת, משהו שאכן קיים בטבע האנושי. לכן "קריאה פרוידיאנית" של מדרש כלשהו היא בהחלט אפשרית. וזה בדיוק ההבדל שחשוב לעמוד עליו: לטעון שאני עושה קריאה פרוידיאנית של חז"ל או קריאה פוסט-קולוניאליסטית של המקרא (למשל), פירושו להכיר ולהודות שזוהי קריאה שאני מביא אל תוך הטקסט, קריאה שזרה לו, אך עשויה להאיר אהדדי גם את הטקסט, וגם את הקונספטואליזציה של המושגים הללו כפי שאני תופס אותם. אך לטעון שהלכה מסויימת נעשתה ממניעים אוניברסליסטיים או פרטיקולריסטיים, דומה לטענה שהטקסט עצמו הוא פוסט-קולוניאליסטי או פרוידיאני.

ואני מדגיש שוב: אני לא טוען זאת רק לגבי אלה המבקשים אוניברסליזציה או הומאניזציה של הטקסטים הקדומים, גם אלה שמדגישים יתר על המידה את תכונותיו הפרטיקולריסטיות, סקסיסטיות או גזעניות חוטאים בכפיית מושגים אנכרוניסטיים על הטקסט.

חשבתי שאני אסיים כבר (וכבר הודעתי לפני שתי פסקות שזה היה הסיכום), אבל הדוגמה הסקסיסטית הזכירה לי עוד דוגמה שאולי תסייע להבהיר את כוונתי: במהלך לימודי התואר הראשון שלי בחוג מקרא כתבתי עבודה סמינריונית שעיקרה היה קריאה פוסט-פמיניסטית של מגילת אסתר. ברור שלא טענתי שהמקרא הוא פוסט-פמיניסטי, אלא זה היה תרגיל, כפי שכבר תיארתי לעיל, שדרכו ניסיתי להבהיר לעצמי את ההבדלים בין פמיניזם לפוסט-פמיניזם (ואת תולדות התנועה), וכן להביא מקרה מבחן מסיפור ידוע, כדרך להציף את הבעיות שעולות מתיאוריה פוסט-פמיניסטית. כחלק מהמחקר, קראתי מעט על תולדות המחקר הפמיניסטי של המקרא (יש סקירה טובה של עתליה ברנר). כמו בתחומי-ידע אחרים, הפרוייקט נחלק בין אלה שמתרכזים בביקורת על המושגים הסקסיסטיים של המקרא; אלה שמתרכזים בהנכחת נשים, על-ידי ליקוט המידע המועט שיש על נשים והתרכזות בו כמושא מחקר; ואלה שמנכסים מחדש את הטקסט ומטעינים אותו במשמעות חדשה, כפי שאני עשיתי בעבודה שלי. את השיטה השלישית אפשר לחלק לשני סוגים: אלה שעושים זאת באופן אפולוגטי, ומנסים לטעון שזו המשמעות המקורית של הטקסט, ואלה שעושים זאת באופן מודע, לפעמים אפילו משועשע, כהצעה לקריאה אפשרית הנוטלת מעוקצו של הטקסט, כפי שניסיתי לעשות בקריאה הפוסט-פמיניסטית שלי לאסתר. באופן שטוח אפשר לתאר את מה שאני מנסה להגיד בפוסט הזה כך: שיטה ג'1 היא פויה, ושיטה ג'2 היא אחלה.

מה הבעייה עם שיטה א', כלומר עם אלה המבקרים את המקרא על הסקסיזם שלו? בדומה לשתי הגישות האפשריות לשיטה ג', גם כאן הבעייה המרכזית היא מודעות. אם מבקרים את המקרא מתוך מטרה להציף את הדיון הפמיניסטי אל התודעה, ולהנכיח את הבעייתיות של הדרת נשים בכל תחום בחיים, כך שאפילו כשאנשים קוראים תנ"ך הם צריכים להיות מודעים לו, אני בוודאי בעד. כאן, הביקורת היא המרכז, והמקרא הוא כלי עתיר-דוגמאות, המאפשר לביקורת להצביע על שלל היסודות התרבותיים בהם השוביניזם הגברי נטמע עמוקות, ועל הדרך הארוכה והקשה שיש לפנינו לפני שנינתק מהם. אבל אם משתמעת מהביקורת אכזבה מן המקרא על כך שהוא איננו המודל הרוחני שציפו ממנו להיות, הבעייה היא של המבקר ולא של מושא הביקורת. המקרא נכתב בין המאה השלוש-עשרה לפני הספירה למאה השנייה לפני-הספירה, ולצפות ממנו לכלול רגישות מגדרית פירושו לא להבין אותו כליל, ואולי יש בזה גם הכללת סנטימנט דתי שמוסיפה עול נוסף המקשה על פירוש הכתוב.

לסיכום, בנסיון שני לחתום את הפוסט הזה: התבוננות על טקסטים עתיקים דרך תיאוריות מודרניות הן תמיד תרגיל מעניין, שמאיר את הטקסט הקדום באור חדש, מאפשר דרך נוספת להבנה והתעמקות בתיאוריה כלשהי, ועשוי אף לסלול דרך לחשיפת פשט כלשהו שהוסתר על-ידי דורות של פירושים ומסורות. אבל צעד כזה צריך להתלוות בשלל אזהרות ותזכורות למעשה האנכרוניסטי, ומתוך נסיון מתמיד להימנע מכפיית מושגים על הטקסט שהיו זרים למחבריו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

אררט שבקנטאקי

הידיעה על "שחזור" תיבת נח בגודל טבעי במוזיאון הבריאה בפטרסבורג, קנטאקי מהווה דוגמה מצויינת לתופעה שדנתי בה בעבר, בנוגע להבדל בין יהודים לנוצרים ויחסם למדע. כאן, ההבדל איננו קשור להבדל בין חרדים בחו"ל לחרדים בארץ. חרדים בחו"ל היו יכולים כביכול להרים פרוייקט כזה, או לפחות להיות שותפים לו. באופן אירוני נראה שמשפחה חרדית תרגיש יותר נוח להגיע למוזיאון מדע בפילדלפיה או בוושינגטון מאשר למוזיאון הבריאה (אני אדגיש שזאת הערכה שלי בלבד, מפני שלא ביקרתי במוזיאון הבריאה, ואין לי מושג מה אחוז המבקרים היהודים אצלם).

לפרוייקטים מעין אלה יש שני הישגים מרכזיים, שבמובן מסויים סותרים זה את זה: ראשית, מושגת המחשת האמונה הדתית והגירסה המקראית על ראשית העולם באמצעים ויזואליים, מתוך הכרה בכוחו של מראה-עיניים בעיצוב התודעה. במובן זה מדובר באינדוקטרינציה גלויה המכוונת לחינוך במסגרת מסויימת (טענה שניתן לטעון, כמובן, גם על מוזיאוני-מדע אחרים, אם כי ההטייה הערכית שלי תכנה את התהליך שם "אקולטורציה" ולא "אינדוקטרינציה". וגם על החפיפה החלקית בין שני המושגים, ועל ההטיות האידיאולוגיות הנמצאות בכינויים אלה הערתי בקצרה כבר בעבר).

ההישג השני של מוזיאון הבריאה ופרוייקטים דומים לו הוא יצירת אשליית ההשוואה בין העמדה האמונית שמנחה את הפרוייקט, לבין העמדה המדעית שמנחה מוזיאונים אחרים. המוזיאון, בעצם הוויתו, כמו מתריס כנגד מוזיאונים אחרים: "בבקשה, להם יש דינוזאורים, גם לנו יש. מה הבעייה לפסל דינוזאור ולהגיד שפעם היה דבר כזה. אם אתם, הכופרים, מאמינים באבולוציה, דינוזאורים ושאר שטויות מעין אלה רק בגלל משהו שראיתם במוזיאון, אז נעשה לכם מוזיאון עם אדם וחווה ותיבת נח, ותוכלו להאמין בזה במקום (או לצד) דינוזאורים".

נראה לי שהסתירה בין שני ההישגים האלה מובנת: מוזיאון הבריאה איננו מבקש לשלול את האמונה בדינוזאורים וכביכול מאמץ את תגליות המדע כדי לשזור אותם בהבנתו על העולם שמתחילה ומסתיימת באופן מוצהר בביבליה (קרי: הברית הישנה והחדשה). אך דווקא הפקת המוצגים האלה מעקרת את אחד ההישגים המרכזיים של המוזיאון כמוסד היסטורי, והופכת אותו ממוסד מדעי שבו מוצגים ממצאים המאששים עובדות אמפיריות (בניגוד לכנסייה) לחוויית-בידור רלטיביסטית המסוגלת לכרוך יחד ממצאים עם שחזורים, חיקויים ואף אשליות ובדיון, משל היה זה פארק שעשועים. אי-אפשר להטיל את כל האשמה על מוזיאון הבריאה על עליית קרנו של הפן הזה שבמוזיאונים. כוחות השוק ותרבות צרכנית וממוסחרת תרמו לכך אף יותר. עם זאת, השינוי שנעשה כאן, באופן לא מוצהר (בניגוד להישג הראשון) הוא שינוי מסדר אחר, שמשנה חוויתית ועובדתית את מושג המוזיאון. לא עבורי, ודאי, המבקר במוזיאונים של היסטוריה, אמנות, וארכיאולוגיה, אבל סביר להניח שעבור חלק נכבד ממיליון המבקרים שכבר היו בו, והמיליון ומחצה שמצפים מן התיבה למשוך כל שנה.

כדאי לשים לב, אגב, לקלות שבה משתנה השיח: אתר הסי.אן.אן. דיווח על רפליקה, קרי העתק, חיקוי, שחזור. משמע: היה מקור, ואולי עודנו וטרם נמצא, ואולי אבד לעד. העובדה שמדובר בייצור מלאכותי של מוצג העובר מן הבדיון למציאות – בדומה לבית מומין בננטלי שבפינלנד או לטירת הוגוורטס באורלנדו, פלורידה – כמו נשכחה כליל מן הדיווח. וגם זה הישג עבור מוזיאון הבריאה.

פרוייקטים כאלה מעלים הרהורים נוגים גם לגבי מידת התבונה שבייחול להפרדת הדת מהמדינה. אמנם, העיקרון נותר על כנו, ואין סיבה שמשלם מיסים אתאיסט, או הנמנה על אמונה אחרת, יממן פעילויות שאינן לרוחו. אך מן הצד הפרקטי קשה להעריך אם צעד כזה בהכרח יקטין את כוחה של הדת או באופן אירוני יגדיל אותה. אל הרהורי הכפירה האלה מומלץ להוסיף, בכל זאת, את הפער בין כוח הקנייה האמריקאי וגודל הקהל, לעומת הקהל הישראלי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על פרשנות הרב ברויאר לתורה

לכאורה, אין לי עניין בדיון הדתי הפנימי על אפשרויות יישוב הסתירות בין מדע ואמונה, בין אם מדובר בסתירות באשר להיווצרות העולם, באשר להיווצרות המקרא או באשר לכל דבר אחר. זוהי בעייה הרובצת לפתחו של המאמין המכיר את העובדות וחכם מכדי לדחותן בהרף-יד, ועדיין איננו מוכן לזנוח את אמונתו בפני העובדות. ולמרות זאת, כאשר נתקלתי בכרך "שיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר" (הוצאת תבונות, 2005) מצאתי בו עניין, בעיקר משום שהוא מדגים עד כמה רב-גוני השיח הפנים-דתי האורתודוקסי.

רבגוניות זו איננה מפתיעה, אך היא דרושה להדגשה מעת לעת, מפני שכאשר מעלים טיעונים דתיים הם נוטים להיות בלתי-מתפשרים, באשר הם מדברים כביכול בשם אמת נצחית. והנה, אף כי לא יודו בזאת לרוב, ההוויה הדתית היומיומית מוכיחה שגם אם היא מיוסדת על אמונה בשם אמת נצחית כלשהי, אותה אמת נצחית איננה ידועה לאף-אחד בוודאות, שאם לא-כן, היא לא הייתה פתוחה לפרשנויות כה רבות וכה סותרות.

עיקר מפעלו של מרדכי ברויאר הוא נסיון ליישב את השערת התעודות, לפיה התורה מורכבת מארבעה או חמישה מסמכים מרכזיים שנערכו וחוברו יחדיו לאחר שנכתבו כל אחד בנפרד, יחד עם האמונה שהתורה ניתנה על-ידי האל בסיני. אולי ראוי להזכיר כאן שהרעיון שהקובץ המכונה כיום תורה (והוא חמשת הספרים הראשונים בתנ"ך) ניתן בסיני איננו מופיע בתורה עצמה. אמנם ה' כדובר אומר שהוא נתן את "התורה", אך ייתכן מאוד שהכוונה היא לקודקס חוקים, להוראה, למצוות. חוקים אלה מופיעים במה שמכונה כיום תורה, אך אינני חושב שניתן לקבוע בוודאות שהרעיון שגם סיפורי בראשית, יציאת מצרים והנדודים במדבר ניתנו ככתבם וכלשונם בסיני היה ידוע לאלה שחיברו את התורה עצמה.

ברויאר מכיר במקורות השונים ומבקש להעניק להם משמעות תיאולוגית. האל (שבמונח קבלי הוא מכנה אותו בכמה ממאמריו "האין סוף") חיבר את התעודות על סתירותיהן ומאפייניהן הייחודיים בנפרד, ולאחר מכן חיבר אותן יחד. במקומות מסויימים הוא מדבר על "מחבר" או "עורך" כאילו הוא דובר בשפה מחקרית-מדעית על אדם שכתב את התורה, אך במקומות אחרים ברור ששתי ישויות אלה גם הן מזוהות עם האל. ברויאר האמין בשיטתו לא רק כמיישבת את הסתירות בין שתי הגישות, אלא כמבטאת המהות האמיתית של התורה. עם זאת, המשמעות הפרקטית של הדברים, כאשר הוא נותן להם קונקרטיזציה, היא מביכה, לפחות בעיניי, ואיננה מתיישבת לא עם עקביות דתית ולא עם עקביות מדעית. ראוי לציין שזו לא רק דעתי, שכן גישתו נדחתה על-ידי רוב קהלו הדתי, וממילא גם על-ידי חוקרים מדעיים. התיאור הבא אופייני לשיטתו ויבהיר את כוונתי:

אין אנחנו יכולים לדעת או לתאר, כיצד כתב הקב"ה את מקורות התורה ואיך ערך אותם לספר אחד. אולם כדי לשבר את האוזן נתאר כאן דרך של כתיבת התורה, כפי שהפה יכול לדבר והאוזן יכולה לשמוע:

ביקש ה' לכתוב ספר, שיבטא את כל מידותיו הקדושות ואת כל הגיגי לבו ורעיוניו. אולם מידותיו של ה' הן רבות ובחלקן גם סותרות. ולפיכך כתב תחילה ספרים אחדים שהיו משמשים לו כעין טיוטות לספר התורה. כך, לדוגמה, בספר אחד הוא תיאר את בריאת העולם כפי שהוא נראה בעיני חוקר הטבע, בספר שני תיאר את בריאת העולם כפי שהוא נראה בעיני המשורר, ובספר השלישי הוא תיאר את בריאת העולם כפי נראה בעיני האדם הנקרע בין הרוח השואפת אל על ובין תאוות הבשר והחומר. ואחר כך צירף את כל התיאורים האלה בספר התורה המתאר את בריאת העולם כפי שהוא באמת – כעולם הנשלט בידי הטבע העיוור, ואף על פי כן כולו שירה ומשמעות, ובתוך העולם הזה מתהלך האדם שהוא חסר רק מעט מאלוהים, ואף על פי כן נמשל כבהמות נדמה בפיתויי היצר המשפילים. והתורה הזאת נכתבה באש שחורה על גבי אש לבנה, תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם ויצירת האדם. (184 – 185).

מי שיסתפק בדברים הללו כדי לגזור שהרב ברויאר הוא רב רגיל המאמין בתורה מן השמים ושקריאתו היא תיאולוגית ולא מדעית, לא יהיה רחוק מן האמת (כך גם על-פי עדותו שלו עצמו בספר). עם זאת, תמתין לו הפתעה גדולה בחלקים אחרים של הספר, למשל, בדברים שברויאר כתב לזכרה של נחמה ליבוביץ. שם הוא איננו מסתפק בויכוח על קיומן של סתירות בתורה, אלא מבקר אותה במילים חריפות, ואף מלגלג עליה כולל הקביעה ש"יראתה הייתה קודמת לחכמתה" (188).

מעניין שבאותו מאמר לזכרה, פותח ברויאר באנקדוטה על חילוקי הדיעות בין שני האחים: "מספרים שאחד הגיליונות של נחמה הגיע לידי אחיה ישעיהו והוא ראה במה היא עוסקת… את הכל היא רוצה לדעת, [העיר,] מה אומר רש"י ומה אומרים שאר המפרשים. אך דבר אחד, כנראה, איננו מעניין אותה כלל: מה אומר המקרא עצמו." (187)

הבחירה של ברויאר לפתוח באנקדוטה זו היא מאלפת משום שהוא ספג ביקורת משני האחים, משני כיוונים שונים מאוד, והציר המתפתל בין שלישייה זו משרטט משהו מאותה רבגוניות נפתלת שפתחתי בה. נחמה ליבוביץ לא הייתה מוכנה בשום אופן להכיר בסתירות שבתורה, והוא ממחיש זאת בסיפור ויכוח ביניהם שבה הוא ביקש ממנה לפחות להודות שהיא מסכימה איתו שגם אם היו סתירות בתורה, לא היה בזה כדי לפגוע באמונה בתורה מן השמים. "ועל כך היא השיבה: בשביל מה אני צריכה לומר מה הייתי אומרת לו היו סתירות בתורה – הלוא אין סתירות בתורה" (188). ברויאר ראה בעמדה זו עמדה מסוכנת שכן הסתירות הן גלויות ואינן ניתנות להכחשה או לתירוץ סביר, ועל כן חשוב להדגיש שהאמונה איננה תלויה בעקביות התורה.

אך למעשה, כפי שניתן לראות מהציטוט שהבאתי לעיל, האופן שבו הוא ביקש ליישב את הסתירות הללו עם האמונה איננו דרשני פחות או סביר יותר מהצעות של פרשנים ליישב את הסתירות עצמן. ברויאר מביא את דברי ישעיהו ליבוביץ כדי לנגח את אחותו, אך אין להבין מכך כאילו ליבוביץ קיבל את דעתו של ברויאר. אף כי הספר איננו כולל תגובה מפורטת של ליבוביץ, ניתן לעמוד על עמדתו כפי שהוא עולה מאחרים המצטטים אותו, במקבץ תגובות לדיון פומבי שהיה בין ליבוביץ לברויאר. מתוך אותו דיון כדאי לצטט את סיכומו המשונן של מאיר וייס, שאמר:

אני תמים דעים עם הרב ברויאר, שאין האמונה זקוקה לשום הוכחה מדעית. אבל אם הוא מלגלג על הרב הופמן, הנותן כביכול בסיס מדעי לאמונתנו בתורה מהשמים, כאילו אמונה בתורה מהשמים זקוקה לביסוס מדעי ולהוכחות פילולוגיות – למה אמונתו של הרב ברויאר, האמונה בספרות הקבלית, זקוקה לביסוס מדעי מצד ניתוחי ולהויזן? (209)

חזרה אל ליבוביץ: ליבוביץ, בהשפעת הרמב"ם כמובן, סלד מן המקובלים והפרשנים המיסטיים של התורה בפרט והיהדות בכלל. על כן, גישה כמו זו של ברויאר המגלה מידות שונות באלוהות ומתייחסת אל האל כ"אין סוף" ודאי שהיתה נדחית על-ידו. יתר על כן, ליבוביץ סלד מעירוב המדע והאמונה, ובמקום לנסות ליישב ביניהן, הקים חומה בצורה החוצצת ביניהן, ואין איש יודע מה הייתה דלת הסתרים בה עבר מתחום אחד למשנהו בחייו. כל כמה שהפכתי בכתבים שלו לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת לעניין זה. אך ברור שהוא לא יכול היה לקבל רב שפונה לפרסומים מדעיים כדי להצדיק את אמונתו, בייחוד כאשר ברויאר טוען שמבקרי המקרא עשו חצי עבודה כאשר עמדו על פשט הסתירות אך לא יכלו לגלות את הסוד, כי "וחכמה מצויה באדום – לא פחות מאשר בישראל. ואף על פי כן – אין תורה אלא באהלי שם" (21). ליבוביץ, שבעניין זה היה נוקט כמדען, היה מסרב להכיר בהבדל שבין יהודי ללא-יהודי (בניגוד להקשרים אחרים, בהם היה זה מקובל עליו). שוב, בספר אין דברים מפי ליבוביץ עצמו, אך דבריו ברוח זה מצוטטים בתגובה של יעקב כץ, לפיו: "פרופסור ליבוביץ אומר שאם הדברים נעולים לאחד, נעולים הם גם לשני; אם פתוחים לאחד – פתוחים גם לשני". (202)

למרות הויכוחים הגדולים הללו, ההבדלים הם כמעט מזעריים בסופו של דבר. מול נחמה ליבוביץ ברויאר מתעקש שיש במקרא סתירות, והיא מתעקשת שאין. מול ולהויזן או שפינוזה, לעומת זאת, ברויאר מתעקש שהסתירות הן מדומות בלבד, ומבטאות את אחדות האל (וממילא את אחדות התורה). ישעיהו ליבוביץ אולי לא האמין בתורה מן השמים, אך בדומה לרמב"ם הוא בסופו של דבר גם לא הכחיש אותה. מה שמאחד את כל המשתתפים בויכוח הוא הפרקטיקום: קיום חיי הלכה ומצוות, המבוצעות באופן דומה גם אם המבצעים השונים מניחים הנחות שונות לגבי היווצרות המצוות או משמעותן. היהדות נמסרת ומתקיימת בטקסים ומופעים, בהשתתפות כשחקנים-מבצעים או כקהל, יותר מאשר באמונה או באידיאולוגיה. מי שכופר בלבו אך מקיים כלפי חוץ, ויהיו סיבותיו אשר יהיו, שותף לקהילה הדתית ונוטל חלק בבנייתה ובקיומה, גם אם הוא עושה זאת תוך הגדרה חדשה של גבולות קיומה ושל אפשרויות השוליים.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כמה ענייני לשון

אחד החסרונות הבולטים שבלימודים בחו"ל הוא איחור יחסי בידיעות על ספרים חדשים בעברית. אמנם, אין לזה הצדקה מלאה בעידן התקשורתי הנוכחי. יש קטלוגים און-ליין, אפשר לקרוא את מוסף הספרים של "הארץ" בזמן אמת ועוד, ועדיין, פה ושם יש דברים שאני שומע עליהם באיחור קל, כשאני חושב שבארץ הייתי נתקל בהם מוקדם יותר.

רק השבוע נתקלתי בשלושת הכרכים המהווים את הספר "שערי לשון" – קובץ מחקרים מרשים מאוד שנערך לכבוד פרופ' משה בר-אשר לרגל (ועוד נחזור למילה הזו) פרישתו מן ההוראה באוניברסיטה העברית. כרגיל בקבצי מחקר, ובוודאי בקובץ המכיל מספר רב כל-כך של מאמרים, ישנה קשת רחבה של מאמרים, רלוונטיים יותר ופחות. בכרך הראשון יש כמה מאמרים חשובים, הן על המקרא והן על המגילות, שקראתי בעניין.

הכרך השלישי, הכולל מאמרים על עברית בעת החדשה ועל לשונות היהודים מכיל מגוון של מאמרים, כולל בנושאים "פיקנטיים", כגון מאמרו של שמעון שטרית על שינויי המשמעות של המונח"מטומטם" או מאמרו של נועם סטילמן על קללות במרוקאית. לאנשי הספרות העברית נמצא מאמרה המרתק של יעל רשף על "השפעת מעבר המרכז הספרותי מאירופה לארץ ישראל על העברית הכתובה". מאמר נוסף שמצאתי בו עניין היה מאת סיריל אסלנוב, שהציע שמקור המילה ביידיש ל"התפלל" (דאַוו(ע)נען) היא בפועל הצרפתי "deviner". אף שכיום משמעותה "לנחש", הרי שבמקורה, כך אסלנוב, היא קשורה לאלוהות. המעבר מ"ניחוש" במובן של מעשה קסמים או פנייה לכוחות עליונים בשאלה למובן חילוני נמצא גם בעברית, ובאנגלית אף נעשה כיום שימוש במילה "divination" במובן זה. לפי אסלנוב, המילה עברה מצרפתית ליידיש כשבצרפתית עוד נשאה משמעות רחבה של פנייה לאל, ומאוחר יותר הצטמצמה לסוג מסויים של פנייה, עד שהפכה למילה חילונית לחלוטין.

יוסף עופר כותב על ראשיתו של המבטא הישראלי, וקריאת המאמר פתרה לי שאלה שהטרידה אותי רבות, אף כי כנראה שהיה מדובר בעיקר בבורותי. פעמים רבות תהיתי מנין המבטא הישראלי. הרי אדם רוכש את מבטאו מן הסביבה הקרובה לו – אם לא מבית הוריו, אז מבין חבריו לחצר המשחקים. כיצד, שאלתי את עצמי, מחדשי השפה שהגיעו ממזרח אירופה יצרו מבטא שאין לו שום קשר עם שפות אירופאיות, שכיום הפך למאפיין בולט של ישראליות?

התשובה נצנצה במוחי מחוויה שחוויתי כמה פעמים בחו"ל: אני יושב בבית-קפה ובשולחן לידי נשמעים קולות שנשמעים כמו עברית. האוזן נזקפת, גם בלי רצוני, ואחרי כמה מילים מתברר שאין זו עברית. אני שוקע חזרה בשיחה, ואחרי כמה דקות שוב חושב שאני שומע עברית מאותו שולחן. בת-זוגי רואה את המבט התמה על פניי ואומרת: "כל פעם שאתה חושב שאתה שומע עברת ברחוב וזו לא עברית, תדע שחבורה של ספרדים נמצאת בקירבת מקום". אמנם, כשמקשיבים לספרדית ולעברית באופן רצוף, אין שום דמיון ביניהן, אך דווקא באיזה קו תת-קרקעי, המוחש כששומעים את מוזיקה של השפה ולא את המילים הבודדות ישנו דמיון. לאחר שעמדתי על כך, נזכרתי שביישוב הישן הייתה אוכלוסיה של ספרדים, שבנוסף לשליטתם בעברית דיברו ספניולית, ושיערתי שמהם שאבו מחדשי השפה את המבטא שנחשב כיום לישראלי.

ואכן, יוסף עופר פותח את מאמרו בהחלטה רשמית של ועד הלשון לאמץ את המבטא הספרדי ולא את האשכנזי לעברית. מובן שהחלטה זו מתייחסת בעיקר להטעמת המילים המלרעית (וכן לביטול ה-' הרפה), כלומר שאין מדובר ב-Spanish accent, אלא ב-Sephardic, אבל עובדה שבאימוץ ה-Sephardic, אומץ גם משהו מה-Spanish. ואני אומר זאת מחוויה בלתי-אמצעית עם תיירים ספרדיים, כאמור.

לאחר הפתיחה הזו, עופר מדגיש שכאשר ההחלטה התקבלה, היא נעשתה כבר לאור המציאות בשטח, ולא להיפך. כלומר, לא ההחלטה של ועד הלשון היא זו שקבעה את המבטא הספרדי, אלא העובדה שהוא נעשה נפוץ יותר היא זו שהובילה להחלטה הרשמית. מכאן הוא עובר לניתוח הסיבות שמבטא זה היה מתקבל יותר, ומראה כיצד בשתי סוגיות מכריעות, לאשכנזים היה קל יותר לאמץ את המנהג הספרדי מאשר לספרדים את המבטא האשכנזי (ההטעמה וה-ת' הרפה, כאמור). מוזר לחשוב שהשתלשלות היסטורית אחרת עשויה הייתה לגרום לנו לשמר עד היום את ההבחנה בין ת' דגושה לרפה (כפי שאנו מבחינים ללא קושי באותיות ב', כ' ו-פ'), או לדבר במבטא אשכנזי.

המאמר האחרון שאני רוצה לספר עליו הוא של חיים כהן: "'רעים לא נאמנים': משמעים רגלים של מילים בעברית בת זמננו שנולדו מתוך טעות" (כרך א': 27 – 43). בפוסט מוקדם שלי סיפרתי על כמה ביטויים מקראיים המשמשים לתפארת המליצה בלשוננו, אף ששימוש זה איננו משקף אל-נכונה את משמעותם המקורית בכתובים. כהן מתאר חמישה מקרים נוספים כאלה, ואני אסתפק בציטוט כותרות המשנה של המאמר, כדרך לתמצת את המקרים:

– רֶגֶל (במובן המקורי "פעם", ולא "חג")

– תֵּל אָבִיב (במובן המקורי "תל [הריסות מתקופת] המבול", ולא "הגבעה של עונת הפריחה")

– אֵשֶׁת חַיִל (במובן המקורי "אישה [ולא בהכרח אשת איש] שהיא אוצר", ולא "אישה זריזה")

– בְּדֹלָח (במובן מקורי "סוג שרף ריחני", ולא "קריסטל")

– הֶעֱתִיק (במובן המקורי "העביר [ממקום למקום]" ולא "to copy")

האחרון הפתיע אותי ביותר. השימוש המקורי של "העתיק" מוכר לנו (העתיק את מקום מגוריו, למשל). כהן טוען שהמשמעות הנפוצה יותר של הפועל כיום, מקורה במשלי כ"ה 1: "גַּם-אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה:" העתיקו, כלומר העבירו ממקום אחד לאחר, את המגילות שבהן נכתבו. אך מתישהו הדבר הובן בשגגה כ-copy, וכך השתרש בעברית.

אהרן ממן, שמואל פסברג ויוחנן ברויאר (עורכים). שערי לשון. מחקרים בלשון העברית, בארמית ובלשונות היהודים מוגשים למשה בר-אשר (שלושה כרכים). ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ח.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבחר ציטוטים

השוביניזם הלשוני

שלושת הניסויים מראים כי שפות עם מגדר דקדוקי מקדמות עמדות סקסיסטיות. הסיבה הסבירה לממצא שכזה היא שחשיבה בשפה עם מגדר דקדוקי אנשים חייבים להבחין תמידית בין הזכרי לנקבי, דבר שעשוי להפוך אותם למודעים יותר להבדלים שבין גברים לנשים, ומכאן לגרום להם לבטא יותר עמדות סקסיסטיות…

יחד, שלושת הניסויים מציעים שההשלכות של מגדר דקדוקי הן חזקות יותר אצל נשים מאצל גברים. כפי שנדון, תופעה זו עשויה להיות תוצאה של אפקט הצדקת המערכת, בה חברים של קבוצה המופלית לרעה מצדיקים את הדיכוי של עצמם (641).

Wasserman, Benjamin D. & Allyson J. Weseley. " ¿Qué? Quoi? Do Languages with Grammatical Gender Promote Sexist Attitudes?" Sex Roles 61 (2009): 634–643.

החתרנות של חידון התנ"ך

חידון התנ"ך העולמי נראה כסמל המושלם לאנאכרוניזם. איזה ערך יש לידיעה "מי אמר למי" כאשר ניתן לאתר את התשובה בקלות באמצעות חיפוש במאגר ספרות הקודש? ואפילו לדעת אלו הסבורים שידיעת תנ"ך היא חשובה – מדוע על נערים ונערות לשנן בעל-פה את התנ"ך, במקום להשקיע את זמנם בהבנת הטקסט או בקריאה מעמיקה שלו? …

מקלוהן מציג את האובדן שבמעבר מהתרבות האוראלית במונחים כמעט נוירו-פסיכולוגיים. עבורו, עולם השמיעה הוא עולם פתוח וקסום (ו"אפריקאי", בתיאורו הקולוניאליסטי-משהו). לעומתו, עולם הראייה והקריאה הוא עולם מוגבל, שבו אנו לומדים להתבונן בדברים שורה-אחר-שורה ולפעול על פי סדר קבוע מראש שאיננו שולטים בו…

אבל, אני מרשה לעצמי לנחש שלא זה המצב. אביה של כלת הפרס הנוכחית, אור אשואל, היה סגן חתן חידון התנ"ך בשנת השמונים, כך שאני מרשה לעצמי לדמיין את שניהם יושבים ומשננים יחד פרק זה או אחר… ואולי, אם לשם דוחף חידון התנ"ך, מדובר באירוע יותר חתרני ופחות אנאכרוניסטי ושמרני מכפי שאנחנו נוטים לחשוב.

– איילת עוז, "מרשל מקלוהן וחידון התנ"ך העולמי לנוער", ללא אליבי.

האלימות שבקולנוע

באופן פרדוקסאלי, אם כן, התמונה הלא-חתוכה (הטייק הארוך) תדגיש את העובדה שהרצף חסר הקטיעות לכאורה הוא למעשה תוצאה של קטיעות נסתרות. דרך ראייתו של ז'ורז' חתכה את המטריד [והשמיטה אותו], באותו אופן שמאוחר יותר, כעורך של תוכנית טלוויזיה על אמנות, הוא יוציא את מה שעשוי להטריד את הקהל הבורגני שלו (הוא אומר: "זה נהיה קצת תיאורטי", כשהוא צופה שוב בקלטת של הדיון באולפן על רמבו). הנמענים של תהליך החיתוך הנסתר הזה (הצופים של התכונית של ז'ורז') שותפים להכחשה המשתמעת ממנו כמו גם הצופים של הסרט שאנו רואים (אנחנו). אך בעזרת משחק עם ז'אנר הבלש, הנקה מוליך את ז'ורז' והצופה למפגש עם האלימות המודחקת של החיתוך (58).

Silverman, Max. "The Violence of the Cut: Michael Haneke’s Caché and Cultural Memory." French Cultural Studies 21,1 (2010): 57-65.

לצחוק על הסכסוך

כמה אנשים התחילו שוב לזרוק אבנים, ואבן-חצץ עפה אל תוך הקבוצה, נוחתת ישר על הראש של אחד מהם. אנשים פורצים בצחוק, גם רענן, והוא זורק, "זה איזור מסוכן," הערה שמעוררת קולות צחוקים רמים יותר.

גם אני צוחק, אפילו שהאנטנות שלי רועדות. האם אני אמור להתרשם מהאופן בו המדריך והקבוצה מאלתרים מיסגור משותף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתייחסים אליו כאל נורמלי ובלתי-מאיים, משהו שיכול לעורר לא רק צער או זעם אלא גם הומור? האם אני אמור להתרשם מהאירוניה של תיירים יהודים-אמריקאיים שמשתמשים בזריקת אבנים, מכל הדברים בעולם, כדרך להתעלם באופן משועשע מדיון באינתיפאדה שמתרחש מתצפית אל עבר הגדה המערבית? בכל אופן, אני מודע לכך שהדיווח שלי על עיצוב דרכי הבנה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יצטרך להתייחס לקשיים כאלה.

כשהצחוק שוכך, רענן ממקד מחדש את תשומת הלב של הקבוצה… הוא מפנה את המבט שלנו חזרה מבית-לחם לגילה, מאחורינו: "כל הבתים שאתם רואים מאחוריכם הם בתים של ישראלים. הערך שלהם ממש ירד, ואי-אפשר – קשה מאוד למכור כאן דירה כיום. למה? וכל החלונות שאתם רואים – תסתכלו על החלונות של הבתים. אתם תראו חלונות כחלחלים. אתם מצליחים לראות חלונות כחלחלים? אלה חלונות חסינים בפני ירי."

אנשים מתחילים למלמל, ואישה אחת שואלת: "אז למה אנחנו עומדים ממש כאן?"

"מה זה?" שואל רענן, שלא שמע אותה.

"למה אנחנו עומדים כאן?!"

"כי עכשיו יש, המממ, שקט (peacetime)", הוא אומר באדישות.

שוב פורץ הצחוק, ואנשים מתחילים להתבדח זה עם זה, כשבדיוק נשמע טרטור מנוע האוטובוס. אישה אחרת צועקת בפחד מעושה: "האוטובוס עוזב! (54)"

Kelner, Shaul. Tours that Bind. Diaspora, Pilgrimage, and Israeli Birthright Tourism. New York: NYU Press, 2010.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

לזכרו של מתתיהו צבת

פרופ' מתתיהו צבת, חוקר מקרא שלימד בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי נפטר השבוע בגיל 96. לזכרו, אני מתרגם כמה פסקאות נבחרות מתוך מאמר שלו על השבת (פרטי המאמר והספר מופיעים בסוף, המספרים בסוגריים מציינים עמודים):

כבר נטען ומקובל שעשרת הדברות בצורתם הנוכחית הם תוצאה של תהליך צמיחה ממושך, ושהפסקה על השבת שבתוכם היא אחת מאלה שקלטו כמה תוספות באמצעה ובסופה. עמדה זו תומכת בהחלטה שלנו להתעלם מן ההסברים [לחוק השבת – א"ע] כיוון שאלה אינם מקוריים, לפי ההשערה, ואף מניאה אותנו מלהניח שבמי מן ההסברים ההלו מצויה המשמעות הבסיסית של השבת… (41)

כשם שבשנת שמיטה אדם נמנע משימוש בקרקע לעסקיו הוא או לרווח אישי, כך בשבת הוא נמנע מניצול אותו יום לענייניו. וממש כפי שההפסקות המבוצעות בשנת השמיטה וביובל נקבעות על-פי המספר שבע, כך המספר שבע הוא גם הקובע ביחס ליום החוזר על עצמו שבו האדם חדל משאיפותיו ומניחן בצד למען אלהים…

החוק המקראי הקדום כמעט אף פעם אינו מספק סיבות, ומהגג אף פחות מכך. הבעה מילולית של הרעיון הנעוץ בשבת כפי ששוחזר ופורש כאן, לא הייתה לכן בגדר אופיו ותחומו הרגיל. אך חשיבות השבת ואזכורה התדיר במקרא הציגו אתגר של רציונאליזציה מאז ימי קדם. היעדרו של הסבר סיבתי מפורש משך מחברים ועורכים מקראיים מאוחרים יותר למלא את הריק הספרותי הזה ולהציע הסברים הקשורים ברעיונות או אירועים בולטים – המנוחה מעבודה, בריאת העולם או יציאת מצרים. להכללת ההסברים הללו, ותהא מעלתם החיצונית אשר תהא, הייתה השפעה מערפלת על המשמעות הפנימית והבסיסית של מוסד השבת. (47)

שלטון האל המרחב ושלטון האל בזמן הם ברובם שני היבטים של אותו דבר: שלטונו על האדם, ובפרט על ישראל. לכן, אין סתירה או תעוזה במסקנה שבכל יום שביעי צריך בן-ישראל לוותר על שליטתו בזמן, ובזאת לוותר על עצמאותו, ולהכיר בשלטון האל על הזמן ולכן גם בשלטון עליו. שמירת השבת היא קבלת ריבונות האל. (49)

…מחזור השבת נותר אדיש להרמוניה של היקום. הוא מייצג הבנייה נייטרלית של זמן ריק. כיוון שהמקצב של השבת הוא יוצא-הדופן היחיד לעליונות המקצב של הטבע, ומכיוון שיוצא-הדופן הזה איננו נובע מאופיו של הזמן עצמו, וכן איננו נובע מחווית הזמן במזרח הקדום, סביר להניח שההנגדה בין השבת לטבע איננה מקרית. הכוונה היא, לטענתי, למלא את הזמן בתוכן שאיננו מושפע, ושהוא נפרד מכל דבר הקשור לזמן טבעי, קרי, מזמן כעונה חקלאית או מצב אסטרונומי. (50 – 51)

כשאדם זוכר את יום השבת ושומר אותו לקדשו, הוא איננו מוותר רק על האפשרות לנצל חלק מזמנו כרצונו, הוא גם מזניח את האפשרות לקשור את הזמן לסדר הבטוח והמיטיב של הטבע. חגיגת השבת היא מעשה ששונה לחלוטין מכל דבר אחר בעולם המקרא. השבת היא תופעה מבודדת ומוזרה, לא רק בעולם, אלא גם בקרב שבטי ישראל.

סופר מאוחר יותר ביטא בדרכו הייחודית היבט זה של השבת כהבנייה נייטרלית של זמן ריק. בציטוט שיבוא לעיל מבן-סירא (ראשית המאה השנייה לפנה"ס), התשובה לשאלה מרחיבה את הבדלת הזמן על-ידי האל גם אל החגים העונתיים. אך אל למלל הזה לטשטש את כוונת השאלה עצמה, כפי שזו מתמקדת בשבת:

לָמָּה מִיוֹם יוֹם כִּי כֻלּוֹ אוֹר שָׁנָה מֵעַל שָׁמֶשׁ:

בְּחָכְמַת יָי נִשְׁפָּטוּ וְיֵשׁ מֵהֶם מוֹעֲדִים:

מֵהֶם בֵּרַךְ וְהִקְדִּשׁוֹ וּמֵהֶם שָׂם לִימֵי מִסְפָּר: (52)

[בן סירא ל"ג / ל"ו, 7 – 9]

המאמר מביא את הציטוט באנגלית. את המקור העברי ציטטתי מתוך משה צבי סגל, ספר בן סירא השלם, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ט (מהדורה שנייה). המאמר של צבת, "The Basic Meaning of the Biblical Sabbath" (עמ' 39 – 52), מופיע בתוך ספרו:

Matitiahu Tsevat. The Meaning of the Book of Job and Other Biblical Studies. Essays on the Literature and Religion of the Hebrew Bible. New York: Ktav; Dallas, Tex.: Institute for Jewish Studies, 1980.

יהי זכרו ברוך.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על שלושה תיחומים אקדמיים וטשטושם

את הפוסט הזה רציתי לכתוב מזמן, ונמנעתי מלכתוב אותו, כי פרח מזכרוני הסעיף השני.

א. בין היסטוריה לספרות

במסגרת התוכנית של המרכז למשפט עברי שאני משתתף בה, שמעתי הרצאה מעולה של פרופ' ישעיהו גפני מהאוניברסיטה העברית על חוקרי תלמוד הניגשים אליו מהזווית הספרותית לעומת חוקרים הניגשים אליו מהזווית ההיסטורית. הרצאה אחרת ששמעתי בפרינסטון (של פרופ' ג'ון לבנסון, חוקר מקרא מהרווארד) התמקדה באותו עימות, כאשר הוא מתרחש בין חוקרי מקרא. בחקר קומראן הויכוח הזה כמעט ואיננו קיים. כסיבות אני יכול לשער שהיעדר קיומו של קורפוס מוכר עם מסורת רבת-שנים (ואפילו נגישות לקורפוס הזה בכללו, אם מביאים בחשבון את מפעל פרסומם שהושלם רק לפני כמה שנים) תרם לכך, וכן העובדה שרבות מן המגילות אינן "ספרותיות" – בין אם ההשתמרות הפרגמנטרית שלהן פוגעת ברצף הקריאה, ובין אם פשוט משום שהן אינן שייכות לז'אנר ספרותי. מצד שני, גם בתלמוד ובמקרא יש חלקים שלמים שאינם "ספרותיים", ובכל זאת הויכוח מתקיים – לרוב על החומר הספרותי (על-פי רוב סיפורי בראשית ושמואל, ומדרשי האגדה שבספרות חז"ל).

למרות שהויכוח כמעט ואיננו קיים במחקר עצמו, אני מרגיש את עולו עליי, היות שאני נוטה מאוד לגישה הספרותית, בעוד אני עוסק בתחום מחקר שנשלט ברובו על-ידי היסטוריונים, וכן אני נמצא במחלקה עם מסורת היסטורית מפוארת (היות שקומראן היא סוגייה כל-כך רגישה, חשוב לי להדגיש שכאשר אני אומר "נשלט", אני מתכוון שהיסטוריונים מעולים מובילים את המחקר, וטרם נמצא חוקר ספרות שישתווה להם שייטול את המושכות לכיוון אחר. אני לא מרמז בשום אופן להשתקת קולות, סתימת פיות, או שום דבר בכיוון הזה).

העובדה הזו גרמה לי לתהות על מהות הבעייה, וניסחתי אותה לעצמי כך (עוד לפני ששמעתי את שתי ההרצאות לעיל): בדרך-כלל, ההפרדה בין היסטוריונים לחוקרי ספרות היא ברורה. הם מתייחסים לקורפוסים נפרדים. למשל, אם נבקש ממישהו להסביר את ההבדל בין היסטוריון של השואה לחוקר ספרות שואה, נקבל מיד תשובה הנוגעת לקורפוסים שונים: ההיסטוריון נזקק לארכיונים, לעדויות ניצולים, לתמונות, לראיונות וכו'. חוקר הספרות פונה ליצירות שנכתבו על השואה: רומנים, מחזות, שירה. ההיסטוריון לא ינזוף בחוקר הספרות שהוא קורא אפלפלד במקום ארכיונים, ולא יוטרד מאי-דיוקים היסטוריים המופיעים ביצירה. זוהי זכותו של הכותב, וחוקר הספרות מנתח אותם כפשוטם, מבלי מחוייבות למציאות כפי שהתרחשה (מובן שאם יש שינוי מכוון, בעל-משמעות ספרותית מסויימת, מדובר במקרה אחר). ההיסטוריון עשוי אף להזדקק ליצירה שכזו כדי להמחיש משהו, או לצורך ציטוט מעורר השראה בפתח מחקרו. חוקר הספרות עשוי להזדקק להיסטוריון, כדי להבדיל בין ריאליה לבדיון ביצירה אותה הוא חוקר, אך לא ירגיש מאויים מכך שההיסטוריון לא ציטט יצירות ספרותיות במחקרו כעדויות. כך, היסטוריון השואה וחוקר ספרות השואה עשויים להזין זה את זה, תוך שמוקדי העניין שלהם נבדלים ומתוחמים היטב.

לא כן בספרות עתיקה, בה מעט העדויות ההיסטוריות שיש בידינו משוקעות בתוך היצירה הספרותית, וההיסטוריון ואיש הספרות גם יחד נדרשים זה אל זה. למשל, כדי להבחין ברבדים שונים המצויים בתוך התורה, דרושה עין מיומנת ורגישה, הערנית לשינויי לשון וסגנון. לכן, ההיסטוריון המבקש לשחזר ולחלץ מתוך הכתובים שלשלת התפתחותית של רעיון מסויים, נזקק לכלים ספרותיים שיסייעו להפריד בין השכבות השונות של הטקסט. בדומה לכך, איש הספרות המבקש לנתח סיפור כלשהו, יוכל להסתייע בהיסטוריון שקבע כי פסוק זה או אחר הוא תוספת מאוחרת (למשל, אם קיומו של הפסוק שומט את הקרקע תחת נסיון פירוש כלשהו, ואפשר בעזרת ההיסטוריון לדלג בקלות מעליו בדרך אל הניתוח). אך כפי שהם נזקקים זה לזה, כך הם גם מתנגשים זה עם זה. ההיסטוריון לעתים חש שאיש הספרות קורא את היצירה כמכלול, מבלי לתת את הכבוד הראוי להתפתחות ההיסטורית של הטקסט, המפריכה את טיעוניו בדבר עיצוב היצירה בשיטה זו או אחרת. איש הספרות, מנגד, חש כי התרכזות ההיסטוריון בקילוף השכבות, הצבעה על הסתירות, והפרדת הטקסט למחברים שונים, מסתירות מעיניו את היופי של המוצר המוגמר, שראוי לניתוח ספרותי וטקסטואלי ככל יצירה אחרת.

"ועדין מטין ועומדין".

ב.

ג. בין משפט עברי להלכה

בכנס האגודה למשפט עברי שמעתי כמה הרצאות של חוקרי משפט עברי שנמצאים בדיון מתמיד עם רבנים בקשר למסקנותיהם, ובקשר למקום שמחקרם יכול לתפוס בהלכה מעשית. הדוגמה הראשית בכנס לעניין זה הייתה פרוייקט ה"עגונה" באוניברסיטת מנצ'סטר, שמחפש אחר פתרון הלכתי כולל לבעיית הנשים העגונות.

העניין שלי במשפט עברי הוא בעיקר במשפט העברי הקדום: התלמוד הוא קצה הגבול הכרונולוגי שלי. מבחינה זו, הבעייה הזו לא עומדת לפתחי. עם זאת, כמי שיש לו גם עניין במחקר האקדמי של היהדות וגם ביחסים הפוליטיים שבין חילוניים לדתיים, הפרוייקט הזה העלה הרבה שאלות חשובות.

מצד אחד, בהנחה שיש רצון לאקדמיה שאיננה מתגדרת במגדל השן שלה, מנותקת מחיי המעשה, יש מקום להעריך את המאמץ הזה לשתף רבנים בפירות המחקר, ולהפנות את מאמצי המחקר לעבר כיוונים שיכולים להשפיע ולשנות על חייהם של אנשים במצוקה (מאמץ שאיננו נפוץ במדעי הרוח, ולרוב איננו רלוונטי בכלל). מצד שני, היות שלמאמץ הזה יש מימד פוליטי ניכר, אני תוהה אם אין בו כדי לפגום באיכות המחקר. שאלות המחקר הרי ישתנו בעל-כורחן בפרוייקט שזה מטרתו: במקום שאלות היסטוריות (כגון, כיצד התפתחו חוקי ההלכה באופן כזה?), אפיסטמולוגיות (אילו הנחות יסוד משתקפות בהלכה הזו והזו?), פילוסופיות (מהו חוק?), משפטיות (מה החוק אומר? אילו מקבילות יש במערכות חוקים אחרות למצבים כאלה ומה ניתן ללמוד מן ההשוואה ביניהן? אילו פערים קיימים בין החוק ככתבו לפסקי-דין בפועל?), סוציולוגיות, מגדריות, ספרותיות, אתיות ואסתטיות ועוד, המחקר מפנה מקום לשאלה פוליטית באופייה: אילו פתרונות יהיו מקובלים על הרבנים? אינני אומר שבהכרח תהיה התעלמות מכל סוגי השאלות האחרות, אך השאלה הפוליטית תדחק את רגליהן כיוון שהיא הדוחקת ביותר.

האם אני רוצה לומר שאסור למחקר אקדמי במדעי-הרוח לשאוף ליישום בעולם המעשה? אפשרות כזו מפחידה אותי. כלומר, אני חושב שבסך-הכל של פועלה של חברה, יש אנשים שיותר מעורבים ויש אנשים שמשקיפים מהצד, וכנראה שחברה צריכה גם את אלה וגם את אלה. מבחינה זו, אפילו ההסתגרות האקדמית במגדל השן איננה באמת "ניתוק מהחברה", אלא היא מילוי תפקידה של האקדמיה בחברה. לצוות על אנשי אקדמיה להישאר במגדל השן יהיה נורא, כיוון שהגמישות של האקדמיה המאפשרת לה להכיל סגנונות שונים של אנשים ומחקר הוא סוד כוחה וקיומה. אך כאשר אנשים נוטים לעבר יישום פרקטי של רעיון שעצם המטרה ליישמו עשויה לפגום באופן בו הוא נבחן, יש להזהיר אותם על כך. שאלות כאלה ואחרות עלו בכנס למשפט עברי, והמתח הזה ימשיך להתקיים.

ב (2) דוגמה נוספת לטשטוש דתי

אולי הסעיף השני שפרח מזכרוני היה במחשבה שעלתה פעם נוספת עכשיו, בעקבות כנס שהשתתפתי בו בשבוע האחרון, הכנס האזורי של האגודה לספרות מקראית. הפאנל עסק בחומש ובחוק המקראי. כותרת ההרצאה של הדובר האחרון הצהירה שהיא תעסוק בשעיר לעזאזל (ויקרא ט"ז) ובקשר של ישו אליו. קשרים בין המקרא העברי לברית החדשה הם נושא מרתק, כל עוד זוכרים שהם חד-כיווניים: מי שכתב את סיפור נח לא ידע על ישו, ולכן העץ והמים והמבול אינם רמזים מטרימים לישו. מבין מחברי הברית החדשה, לעומת זאת, היו שהכירו היטב את המקרא (אם כי לא תמיד במקורו העברי).

במהלך הרצאה של כעשרים דקות, הדובר הזכיר פעמיים את ויקרא ט"ז. רוב הזמן הוא דיבר על ישו. על כך שישו נצלב עבורנו, ושגם לנו יש חטאים נוראיים, ושהעובדה שישו נצלב עבורנו אינה אומרת שאנחנו יכולים להמשיך ולחטוא, כי רק אם נכיר בחטאים שלנו, נתחרט עליהם ונקבל את ישו, אז מותו יוכל לכפר עלינו. הדובר פנה לשאול את הקהל אם מישהו מאיתנו זוכר חוויה שהוא היה שעיר לעזאזל, או הפך מישהו אחר לשעיר לעזאזל. משלא נענה, סיפר זכרון ילדות, אמיתי או מומצא, על ילדה ג'ינג'ית שאף-אחד לא רצה לשבת לידה באוטובוס הצהוב בדרך לבית-הספר.

בקיצור, זו לא הייתה הרצאה אקדמית. הדוברים האחרים חשו אי-נחת מהמחטף שבוצע לפאנל שלהם בסופו, ולכן בשלב השאלות שאלו את הדובר על כך. הוא השיב שהוא חושב שלכולם בחדר יש תלמידים נוצריים שמתמודדים עם השאלות שהוא העלה, ולכן היה לו חשוב לבוא לכנס להעלות את הדברים. תשובה לגבי מדוע בחר דווקא בפאנל על החוק המקראי, ולא בפאנל על "הוראת הברית החדשה: בין מדע לאמונה" (למשל), הוא לא סיפק.

זהו מקרה אחר של טשטוש התחומים, פחות בתמימות או בכוונות כנות מאשר הדוגמאות הקודמות. אני אפילו לא אתפלא שאותו דובר שיער שבפאנל על החומש תהיה נציגות יהודית בולטת. המקרה הזה נוגע גם להבדל שבין יהודים ונוצרים שכתבתי עליו פעם. בארץ, זה (כמעט) לא היה קורה. יש אנשי אמונה באקדמיה. הם יודעים לערוך את ההפרדה בין המחקר שלהם לאמונה שלהם. אלה שאינם מוכנים להפרדה הזו, נשארים בישיבה או בבית המדרש. הדובר הזה הוא מרצה, יש לו תואר דוקטור, הוא מלמד במוסד אקדמי מוכר, ועדיין הוא איננו שומר את הכללים הברורים של דיון אקדמי. זו אחת הבעיות הבולטות עם הקולג'ים תלויי-הדת בארה"ב. הדבר שהכי מצער אותי, הוא שמתקבל הרושם שרק מדעי הדתות סובלים מכך. כלומר, יש מוזיאון לבריאתנות ופסבדו-מחקרים-אקדמיים על הנושא וכו', אבל בכנס של פלנתיאולוגיים, פיזיקאים או גיאולוגים, אני לא חושב שמישהו כזה היה מנסה לבצע מחטף, כדי לנסות להפריך בדמגוגיה את תורת האבולוציה, ואם הוא היה מנסה, אני לא חושב שהוא היה מצליח.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה