על גרפיטי מחאה בקהיר

clip_image002

צילום ממרץ 2012: הדרך למשרד הפנים בקהיר, חסומה על-ידי קוביות בטון. בעקבות המהומות במצרים נחסמו דרכים רבות. השלטון מגן על עצמו מפני ההמון, אבל גם מעניש את ההמון בצמצום המרחב הציבורי, בצמצום הנגישות אל השלטון. תושבי האיזור נפגעים מחסימת צירי התנועה (אף להולכי רגל, כפי שהתמונה מראה בבירור). השלטון מסמן אזורי "מלחמה" ואזורי "נורמליזציה", ובכך מגלגל את האשמה אל פעילי המחאה. אם התושבים רוצים "נורמליזציה" וצירים פתוחים, עליהם להתנגד למחאה.

הציור על קוביות הבטון איננו מטעם השלטון. השלטון איננו מתנגד לקוביות בטון אפורות ומכוערות. הציור נועד להיות אחיזת עיניים של המשך הרחוב כפי שנראה ללא קוביות הבטון. במאמרה על גרפיטי מחאה בקהיר טוענת פרופ' מונה אבזה מהאוניברסיטה האמריקאית בקהיר שאת ההשראה לטכניקה הזו שאבו אמנים מצריים מהפעילות של בנקסי בגדה המערבית, ומתוך אותו מסר: ערעור על הפגיעה בנוף וחסימת המרחב על-ידי ציור ה"מעבר", המרחבים הפתוחים ששואפים להגיע אליו.

מקור השראה נוסף מן המאבק הפלסטיני בולט במיוחד בגרפיטי הזה: דמותו של חנדלה של הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי. בניגוד לחנדלה המקורי, רק אחת משתי ידיו שלובה אחור. השנייה מושטת קדימה, מניפה חרב נגד משרד הפנים. הפער בין הכוח שבחרב לחוסר-האונים האיקוני של חנדלה מבטא משהו עמוק לגבי המחאה במצרים.

clip_image004

מוטיב שמעט הפתיע אותי בחלק מאמנות הרחוב של המחאה הוא ריבוי מוטיבים ממצרים העתיקה, בעיקר בעבודתו של האמן עלאא עווד (علاء عوض). על סצינת הלוייה כותבת אבזה:

"המקוננות" או "הלוויה" מתאר נשים ממצרים העתיקה המלוות גלוסקמה המסמלת את מותם של האוהדים הצעירים מקבוצת אהלי אולטראס שנטבחו בשני בפברואר, 2012 באצטדיון פורט סעיד. כתב דמוטי (כתב מצרי עתיק) הופיע במרחק כמה מטרים. לפי עלאא עווד, עד היום ניתן לראות מסורות אבלות ממצרים העתיקה שהשתמרו במצרים העליונה. מקוננות נוהגות לפי טקסים שזהים לטקסים מימי הפרעונים, כגון קריעת הבגדים, נענוע היסטרי של גופן, התייפחות ומריחת בוץ על גופן כדי לבטא את יגונן. המוזות בראש ציור-הקיר מקבלות את הנפש העולה של המרטיר. הנמר מסמל את הזעם על 75 ההרוגים הצעירים שנטבחו בפורט סעיד. הנשים נושאות פרחי לוטוס שחורים כסמל לצער עמוק [131-132]

Al-Naaehaat, Mourning Women or The Funeral, is a scene depicting ancient Egyptian women accompanying a sarcophagus symbolizing the death of the football Ahli Ultras youngsters who were massacred on 2 February 2012 in the stadium of Port Said. Demotic writing (i.e. ancient Egyptian script) appeared a few metres away. According to Alaa Awad, up to the present ancient Egyptian mourning traditions persist and can still be witnessed in Upper Egypt. Mourning women enact customs identical to Pharaonic ones, such as tearing their clothes, hysterically shaking their bodies, weeping and smearing bodies and faces with mud to let sorrow out. The muses at the top of the mural receive the ascending soul of the martyr. The tiger is the symbol of anger for the 75 young martyrs who died in Port Said. The women carry the black lotus flowers as a sign of great sorrow.

ציור נוסף של עווד שזכה לתהודה רבה כונה "נשות המהפיכה עולות בסולם", והוא כולל מוטיב מתבליט אבן מצרי עתיק (הצילום מכאן, ועוד עבודות של עווד ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק שלו):

clip_image005

צילום נוסף מלמד על הבעייתיות ואי-היציבות של אמנות רחוב (מכאן):

clip_image006

הפואטיקה של עווד נאלצת לסבול אימפוזיציה של דמות היברידית שמזכירה יותר אמנות אשורית ממצרית, דמויות עכשוויות, כתב, וסתם ריסוסים מכוערים וחסרי-פשר. אמן-הרחוב משתמש בכשרון שלו בתור ליסנציה פוליטיקה לשדוד את המרחב לרצונותיו, לאמירתו, ואילו אחרים באים ומשתמשים ברשיון ללא הכשרון.

הטענה של עווד על המשכיות המסורת מהעת העתיקה איננה חפה מבעיות של עבר מדומיין/קהילה מדומיינת, אבל החשיבות של המוטיבים האלה היא בהסגרת הרצון שעולה פעם אחר פעם לפנות אל העבר הפגאני כמעשה פוליטי המתנגד לזהות ערבית מוסלמית או תלויית-איסלאם.

אבזה השלימה את העבודה על המאמר (ששתי התמונות הראשונות לקוחות ממנו) שבועות ספורי אחרי עליית מורסי לשלטון. היא מתארת את המורכבות של תנועת המחאה כתהליך למידה של ניסוי וטעייה (126), וצופה שהתהליך לא יסתיים בנקודה ההיא. ההתפתחויות שאירעו מאז, כולל אירועי העת האחרונה מוכיחות שהיא חשה נכון את תחושת הרחוב, את האמביוולנטיות אותה הצליח ללכוד האמן שצייר את חנדלה עם חרב, ויד אחת מאחור, כמו כפותה.

הגאות והשפל של הביטויים האמנותיים הללו מגלים כי מהפכות הן תהליך דינאמי. זהו תהליך שמערב צורות רופפות של ערעור שבאופן מתמיד מעודדות יצירתיות ואת התשוקה העזה לתעד את הרגע במצלמה, בטרם ישתנה שוב. (138)

The ebb and flow of these artistic expressions reveals that revolutions are all about a dynamic process. It is a process that involves precarious forms of contestation that continuously foster creativity and a strong desire to record the moment photographically, before it changes once again.

Abaza, Mona. “Walls, Segregating Downtown Cairo and the Mohammed Mahmud Street Graffiti.” Theory, Culture, Society 30.1 (2013): 122-39.

פרודיה על תחריר עם סוף עצוב

לגבי מחאת הדיור, קודם כל תקראו את אליאב ועידן. אליאב מסביר את השורשים המוצדקים של המחאה, ועידן מסביר למה היא תיכשל (גם אם דבריו מנוסחים באופטימיות כעיצות למניעת הכשלון).

אני בהחלט אינני רוצה להיות מקוראי ה”לכו לאשקלון”, אבל קריאת שני הפוסטים יחד מבהירה את הבעייה: אף-אחד מיושבי המאהל ברוטשילד איננו רוצה ללכת לאשקלון ואיננו נלחם על אשקלון. למרות שאני מסכים עם עידן (וגם עם גלעד), שמחאה היא פוליטית, שמאבק על מרכזי כוח הוא פוליטי, אני גם חושב שיש לכבד את דברי המוחים כפשוטם: הם אינם מעוניינים בפוליטיקה, ועד כמה שהדבר תלוי בהם, הם אינם עושים פוליטיקה.

תאמרו: על כרחם הם מתעסקים בפוליטיקה. אבל לא היא. אם המאבק איננו על שינוי סדרי-עדיפויות, אם המאבק איננו דורש שותפות בשלטון או פעולה של השלטון, הטיעון הזה נחלש. המוחים רוצים להוריד קצת משכר-הדירה שלהם. אין להם עניין בשאלה איך זה יקרה ומה יהיו ההשלכות בהמשך. כך היה בכל מאבקי הסטודנטים, כך היה גם במאבק הקוטג’.

לא חלפה יממה מרגע שהחלה המחאה על הקוטג’, וכבר נשמעו קולות שלא עניינו את המוחים, על הכנסת תחרות, פתיחת שוק מוצרי החלב לייבוא ועוד. לי ברור שזה ייגמר רע. מישהו ינצל את הסערה סביב הקוטג’ כדי לשנות סדרי עולם בעולם החלב, ותוך כמה שנים תעשיית החלב תעמוד בפני שוקת שבורה, עובדים יפוטרו וכן הלאה. אם למישהו זה נשמע מופרך, כנראה שהוא לא קרא את הידיעה הזו. הרפתנים כבר התחילו לשלם את המחיר, וזה לא ייגמר שם. בזמן שהציבור שבע-רצון מההחלטה להוזיל את הקוטג’ ומתבשם בנצחונו (“ווינרים” קרא להם אדם שוב), גלגלי המערכת הפוליטית והכלכלית – כולל שר החקלאות, הרפתנים, קונגלומרט שטראוס-עלית ועוד- ממשיכים לנוע וליצור מציאות שרוב הציבור איננו מעוניין ללמוד אותה.

כך שהקריאה של המפגינים שהם אינם עוסקים בפוליטיקה היא מרגיזה ומעידה על חוסר-הבנה של המעשה שלהם, אבל היא גם משקפת מציאות ממשית. המוחים אומרים שהם אינם מבקשים את הכוח הפוליטי, ובזה מרגיעים את המערכת. כל רצונם הוא לשלם פחות. כישראלים, מצב-הצבירה הזה אמור להיות לנו מוכר: אנחנו נכנסים לסניף הבנק, או מתקשרים לספק הטלפוניה שלנו או למוכר הירקות, ומתחילים להתמקח. לא איכפת לנו שהמערכת כולה דפוקה. איננו מתלוננים במועצה להגנת הצרכן שמי שהופך שולחן אצל סגן מנהל הסניף בבנק מקבל ריבית טובה יותר. אנחנו הולכים והופכים שולחן בעצמנו בשביל ליהנות מהריבית הזו גם-כן. וזה ההיפך מפוליטיקה. לא רק שזה איננו פוליטי, אין לזה שום סיכוי להפוך לפוליטיקה, כי בשביל לעשות פוליטיקה (במובן שעידן כתב עליו) צריך להיות נכונים לשלם גם מחיר אישי (וגם על זה עידן כתב). אבל כשסגן מנהל הסניף אומר שאםזה יימשך ככה הוא מתקשר למשטרה, אז מפסיקים.

הנה הבדל ראשון בין מחאת האוהלים ברוטשילד לתחריר: אף-אחד איננו מסתכן. ממצגת התמונות אפילו נראה שנהנים (אם כי ייצוג תקשורתי מורכב גם מבחירות של צלמים, עורכים, וכו'). הבדל חשוב נוסף הוא היעדרה של אליטה שמוכנה להעביר את הכוח שלה למפגינים (לקח חשוב שלמדתי מדובי אגב ההפגנות בקהיר). ראוי לציין שההבדל השני איננו חזות הכל, כי הנה בסוריה האליטות ממשיכות לתמוך באסד, ולמרות זאת ההמונים בשלהם. הבדל שלישי הוא במטרה: במצרים אפשר היה לאחד מוסלמים, קופטים וחילונים תחת קריאה מאוד ברורה למען סילוקו של מובארק. מרגע שהמטרה הזו הושגה, ההמשך מעורפל הרבה יותר וחילוקי-הדיעות חוזרים להיות גלויים ונוכחים. הדברים שעידן ואליאב מצביעים עליהם הם מורכבים הרבה יותר, ואי-אפשר לדמיין גיבוש של קבוצה רחבה תחת הכותרות הללו, מבלי שתהיה בזה נגיעה לזהות פוליטית מפלגתית/מחנאית. אם המפגינים היו קוראים להפיל את נתניהו אולי הם היו מצליחים לגבש קבוצה גדולה יותר, אבל זו הייתה טעות במטרה, כפי שקרה עם אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה.

אז נותרנו עם פרודיה: חצי שנה אחרי שכיכר תחריר הוצפה, ובזמן שמפגינים בסוריה עדיין מחרפים את נפשם, יוצאים צעירים ישראלים לרחובות בשביל לקבל הנחה בשכר-דירה ותוך סירוב מוחלט לעסוק בפוליטיקה. יכולתי לבעוט קצת יותר, להעיר הערה עוקצנית על העליונות המוסרית היהודית הידועה, או על הראש היהודי שממציא לנו פטנטים. אבל אינני יכול ליהנות מהבדיחה כשאלה תוצאותיה הידועות מראש. אליאב צודק: צריך מרחבים עירוניים מזמינים בכל עיר בארץ, וצריך תכנון אורבני טוב יותר גם בגוש-דן המעמיד את התושב בראש, תחת הרכב ו/או האינטרסים של התאגידים. עידן צודק: כל עוד המפגינים לא ישלבו ידיים עם שאר נפגעי מצוקת הדיור בארץ, מאבקם יישאר חסר-משמעות. מעבר לניתוח, אינני רואה צל של סיכוי לשכנע ציבור רחב בצדקת שניהם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד על הקשר בין איראן, הגרעין, ופלסטין

אולי זו אירוניה היסטורית שסוגיית הנשק הגרעיני במזרח התיכון חוזרת ונכרכת עם הסוגייה הפלסטינית. לי קשה לדמיין מדוע הקשר ביניהם צריך להיות כה הדוק, אך הנה – שוב ושוב חוזרים ואומרים פרשנים פוליטיים, בכירים בממשל האמריקאי וכן אישי ציבור ישראלים, שכדי להתקדם במסלול האיראני, ישראל צריכה לקבל את עקרון שתי המדינות ולחתור מהר ליישומו. נניח לרגע בצד את העובדה ש"שתי המדינות" היא כותרת מעט מטעה, כיוון שגם בראכ אובמה או טוני בלייר אינם משלים את עצמם לגבי אופייה של המדינה הפלסטינית: לית מאן דפליג שזו תהיה המדינה הנחשלת והמוחלשת ביותר במזרח התיכון, שריבונותה מצומצמת ביותר, אם וכאשר.

הסוגייה הגרעינית נכרכת בסוגייה הפלסטינית כבר מראשיתה, כך למשל על-פי פרופ' שלמה אהרונסון, שפירסם לאחרונה מאמר הדן במאבק בין בן-גוריון ללוי אשכול על יכולתה הגרעינית של ישראל (אני מנחש שדברים אלה הם המשך ישיר לספרו על נשק גרעיני במזרח התיכון, אך לא קראתי אותו). לטענת אהרונסון, בן-גוריון התנגד לכיבוש של הגדה המערבית כיוון שחזה ששליטה על מספר גדול של פלסטינים תחליש את יכולת עמידתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מנגד, הוא ראה את הנשק הגרעיני כהכרחי על-מנת לפצות על החסרון של ישראל מול מדינות ערב, במשאבים, גודל ויכולת עמידה. ישראל גלילי ויגאל אלון מאחדות העבודה, לעומת זאת, התנגדו לפיתוח נשק גרעיני והאמינו שתפיסת שטחים נוספים בגדה תיצור עומק אסטרטגי שייתן יתרון אלטרנטיבי, במקום היתרון הגרעיני. שותפיו לדרך של בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין, נטשו אותו בהצטרפותם לממשלת החירום של לוי אשכול, שאפשרה את כיבוש הגדה המערבית ברוח חזונו של יגאל אלון. לוי אשכול מוצג במאמר כאיש פשרות שאיננו נוטה לאף-אחת מהעמדות האלה – הוא התנגד לפיתוח הנשק הגרעיני, אך לא עד כדי ביטול הפרוייקט לחלוטין, ולטענת אהרונסון גם לא התכוון לכבוש את הגדה, אף כי לא התנגד לפעולה מוגבלת בה.

המאמר מעלה עוד נקודות חשובות – כגון העובדה שמצרים ראתה בפיתוח יכולת גרעינית על-ידי ישראל עילה למלחמה, הצהירה על-כך ב-1965, ואת הנסיבות של תקופת ההמתנה ב-1967 יש לראות בהקשר זה. לטענת אהרונסון, סגירת המיצרים הייתה אמורה לגרור את ישראל למלחמה, שתיתן למצרים הצדקה להתקיף בדימונה, מה שמסביר את הצורך לחסל את היכולת האווירית של מצרים בפתיחת המלחמה. יתר על כן, פיתוח יכולת גרעינית נתפס כבעל חשיבות דווקא מול הסכסוך עם מצרים, כיוון שרק ראש-חץ גרעיני היה מאפשר לפוצץ את סכר אסואן בצורה אפקטיבית. שיקול מעניין, כשנזכרים בדברים של אביגדור ליברמן על הפצצת הסכר (שאת השלכותיהם אני מנחש שרוב הציבור הישראלי לא הבין, כפי שגם אני לא הבנתי קודם לכן).

הקושי העיקרי עם התיזה הבן-גוריונית (פיתוח נשק גרעיני כפיצוי על חולשת ישראל בתחומים אחרים), הוא שפיתוח נשק כזה מזמין מירוץ חימוש גרעיני. כשישראל החלה בפיתוח הכור בדימונה, לא הייתה אמנה שאסרה על הפצת נשק גרעיני, והעולם היה בעיצומה של המלחמה הקרה, מחולק בין שתי מעצמות בעלות נשק גרעיני. לכן, קשה להבין כיצד לא היו חוזים מנהיגים דאז את התרחיש שישראל ניצבת מולו היום, גם אם איראן לא הייתה המועמדת הטבעית לתפקיד הנוכחי שלה, בזמנו (כלומר, אז מירוץ כזה היה יותר צפוי מול מצרים).

האירוניה, אם כן, היא כזו: בנימין נתניהו, בהתפתלויות הניסוח ושאר הקשיים שהוא מציג נגד הכרה במדינה פלסטינית, מחזיר לכאורה את השעון לאחור, מבקש להחזיר את המציאות לימי שמיר, ערב הועידה במדריד (או מיד לאחריה). אך מנגד, מבקש אותו שמעון פרס שמופיע במאמר של ההיסטוריון אהרונסון, וכמובן ממשיכי דרכו, להחזיר את השעון עוד יותר לאחור, לימים שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר הנשק הגרעיני משמש פיצוי על "המותניים הצרות" שיהיו לישראל לאחר יישום פתרון שתי המדינות. בתרחיש הזה, ההבדל בין 2017 ל-1957 הוא שב-1957 יצירת מאזן אימה גרעיני בין ישראל לשכנותיה היה צפוי, אך טרם מומש, בעוד שעתה עיסקת החבילה הקושרת בין גורל הגדה, לגרעין הישראלי ולכלל המזרח התיכון תהיה שלמה.

שאלות שנותרו פתוחות (עבורי, לפחות): האם זה מה שהנשיא אובמה מבקש להשיג, כאשר הוא לוחץ על פתרון שתי המדינות, או שהוא חושב שהוא יוכל גם לחלק את הארץ, וגם למנוע גירעון של איראן (או אפילו לפרז את המזה"ת כולו מנשק גרעיני)? כיצד מסביר אהרונסון את יצירת הקשר מלכתחילה ע"י בן-גוריון ושותפיו בין הגרעין לגדה, ומה היו הנסיבות לניתוק הקשר הזה? האם פתיחת שוק העבודה לפלסטינים, מהלך שנעשה ע"י דיין, כידוע, חתרה באיזשהו אופן תחת המטרות שאלון ביקש להשיג עם כיבוש הגדה, ואם כן, באיזה אופן?

 

Aronson, Shlomo. "David Ben-Gurion, Levi Eshkol and the Struggle over Dimona: A Prologue to the Six-Day War and its (Un)Anticipated Results." Israel Affairs 15,2 (2009): 114-134.

ועוד הפנייה למי שפספס: מאמר חשוב של ראובן פדהצור – מסמך: כך, בדיוק, תיראה ההתקפה הישראלית על מתקני הגרעין של איראן

 

[לגירסה אנגלית של המאמר, לחצו כאן]

 

 

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה